כשהייתי בת חמש עשרה הכרתי את החבר הראשון שלי.
הוא היה גדול ממני בשנתיים, ולכאורה בא עם המטען של זה שיש לו פור עליי של 730 יום בניסיון חיים. העיניים שלו היו גדולות, ממש גדולות, כאילו הגוף מנסה לשמור איתן על מגע מינימלי ככל האפשר. הוא היה רק בן שבע עשרה אבל עם מפרצים עמוקים, והשפתיים שלו היו נפוחות כאלו, כמו אחרי שינה, רק תמיד. ומשורטטות. כשהוא חייך, היה רווח כמעט בלתי נראה בין השפה העליונה לתחתונה, זה תמיד נראה לי כאילו קשה לו לחייך וזה מה שהוא מצליח להוציא.

הוא נישק אותי בחדר המלון של המשפחה שלי בחיפה. זו הייתה הנשיקה הראשונה שלי. התחבאנו בחנות נטושה בקצה הטיילת. הוא נתן לידיים שלו לטייל עליי ואני נתתי לו רשות כששתקתי. יום אחרי כתבתי עליו שיר.

IMG_7830

כשזה נגמר, זה נגמר רע. המפרצים שלו היו עמוקים מתמיד כשהוא נישק מישהי אחרת, ואני הייתי הגרסה הכי יפה של עצמי כשהוא אמר שאני לא מספיק כוסית. זה לא ניסוח שלי.

אף פעם לא עשיתי עבודה טובה במיוחד בלהדחיק אותו. ההשתקפויות שלי עצמי תמיד העלו בי את שלו, כאילו הייתי מכוסה בצלקות קטנות על כל מילה שהוא אי פעם אמר לי. לא כואבות כשנוגעים בהן, כואבות כי הן שם.

IMG_7828

החיוך הלא מחייך שלו אורב לי בפינות קטנות בתודעה, כשאני הכי לא מצפה לו. ברווח הקלוש בין שפתיה של נינט על הפוסטר של דלתא ליד תחנת האוטובוס שלי. בשקע המשורטט שבשפתו העליונה של בנדיקט קאמברבאץ', רוטטת קלות כשהוא מביט בג'ונו טמפל ב"כפרה". באותו ערב הוא אונס אותה.

זה לא סיפור על זה, אבל הוא השקע הכי כהה בין כתמי הזיכרון שלי. לחשוב עליו מרגיש כמו הצרבת של אחרי שמקיאים. טוב יותר כי זה יצא, אבל השריפה שבוערת לאורך הגרון היא כזו שנשארת שעות. ימים. 12 שנים.

// שירן ברי

Your email was successfully saved