בכל הפעמים שאנחנו נפגשים, אנחנו אף פעם לא מדברים. 
בעצם זה לא מדויק, אנחנו מדברים המון. על לימודים ועל ההורים ועל החיים.
אבל אנחנו אף פעם לא מדברים עלינו. 
הרי אין באמת סיבה, זה סתם יכניס אותנו לשיחה כבדה. כל עוד זה טוב - טוב, וכשלא יהיה טוב למישהו מאיתנו, הוא יילך, זה כנראה יהיה אתה.

והנה מגיע הלילה הזה, אנחנו אחרי ארוחה ונכנסים למיטה. הטלוויזיה מציגה איזה סרט, זה לא באמת משנה על מה. אף פעם לא סיימנו לראות סרט שהתחלנו ביחד, מתישהו התחלתי להאמין שזה מביא מזל רע.
אתה צוחק כשאני אומרת את זה ומנשק אותי תוך כדי. אלו הנשיקות האהובות עליי.
כמה מבטים מחייכים אחרי זה ואנחנו כבר ערומים, מבלגנים את הסדינים.
אני יכולה להישבע שאנחנו לא רק שוכבים, אלא עושים אהבה. אנחנו גומרים והקסם נשאר. אתה נרדם והאדרנלין משאיר אותי ערה. הלב שלי דופק ובגב שלי אני מרגישה גם את שלך.

אני לוקחת נשימה עמוקה, הכאב נשאב פנימה.
המוח שלי זורק אותי לפעמים הקודמות שהרגשתי ככה.
אם לא הייתי יודעת יותר טוב, עוד הייתי חושבת שקראתי את הרגשות שלך,
אבל אני כבר יודעת יותר טוב ומבינה שאי אפשר לזהות את הרגשות של הצד השני בזמן ששוכבים, אלו רק הרגשות שלי בסיפור. זו שוב רק אני עם עצמי, והסיפורים שבניתי לי.
אתה מסתובב, לא לפני שאתה דואג לתת לי נשיקה, זו שגורמת לי לחייך תמיד מתוך שינה. 
אבל אני לא ישנה.
אני לא יכולה.

אני לא יכולה.
זה גדול עליי עכשיו מדי.
כמה שאני רוצה.
אתה מחבק אותי שוב ואני חנוקה, מחכה לאור ראשון כדי לברוח מהמיטה.
 אתה כבר רגיל שאני הולכת קצת אחרי הזריחה. 
אני ישנה הכי טוב בבוקר, 
לבד.
"לילה טוב מוזרה שלי" אתה אומר רגע לפני שאני יוצאת.
"שלי" זה מהדהד לי בראש.
אל תגיד את זה אם אתה לא מתכוון.

כמה שעות אחר כך אני מתעוררת ורואה ממך הודעה.
המחשבה על זה כואבת לי,
אבל אני לא יכולה.

אני שולחת לך תמונה של כתוביות סיום של סרט עם הכיתוב "מזל רע".
אתה מבין ברגע ושולח "בטוחה?"
כשאני לא עונה, אתה כותב
"אני מבין, היינו טובים" וסמיילי של נשיקה.
זה גורם לי לתהות אם זו הייתה ההחלטה הנכונה.
לב אדום פועם נשלח בחזרה,
ושלי נרגע.
// שיר געש

Your email was successfully saved