השעה 22:00, אני מסתכלת על הטלפון ומחכה לשיחה ממך. יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לספר לך, דברים שקרו לי היום, דברים שחשבתי והרגשתי, מחשבות הזויות ומסקנות מצחיקות.
22:22 ואתה עדיין לא מתקשר. אני מתה לדבר איתך, אבל גם שונאת להרגיש שאני מציקה לך. לא רוצה שתרגיש חנוק, לא רוצה להלחיץ אותך. זה לא משנה שאנחנו יחד כבר חצי שנה.
ב-23:00 בערך אני מרגישה שאני מתחילה להירדם ושולחת לך הודעה.
אתה אומר שאתה כבר מתקשר ואני מחכה, דקה אחרי זה מגיעה השיחה. אתה מספר לי על היום שלך, על איך החתולה הקיאה והשותפה לא הורידה את הזבל, כמה אבא שלך עיצבן אותך ואיזה טיפשים הם היו בבנק.
אני מהנהנת בצד השני של הקו, מדי פעם זורקת איזו הערה, מביעה דעה או מנסה לספר בדיחה. אבל אני עצורה. אני לא מצליחה להוציא ממני את כל מה שאני רוצה. 
ואז יש שתיקה.

"על מה את חושבת?" 
"סתם", אני אומרת לך.
אתה שואל איך עבר עליי היום, ומה התפתח עם המרצה שהבריזה מכמה שיעורים, ומה קורה עם הבחור החדש שהחברה שלי יצאה איתו אתמול בלילה.
אני עונה בקצרה, לא מרחיבה, אני נורא רוצה, אבל המחשבה על לאבד אותך מפחידה.
"לילה טוב יפה", אתה אומר בחצי ייאוש כשאנחנו מסיימים את השיחה.
אני אוהבת כשאתה קורא לי יפה.
אני אוהבת אותך.
המילים עומדות על קצה הלשון, אבל אני לא אומרת לך, הרי אתה לא אמרת.
"חלומות נעימים" ואנחנו מתנקים.
כמה ימים אחרי זה אנחנו יוצאים לאכול, אתה מדבר ואני שותקת. "פעם היה לך קל יותר לדבר איתי" אתה אומר, "פעם פחות היה אכפת לי ממך".
אתה לא מבין, אני רואה, ואני לא מצליחה להסביר לך.
אני רוצה לספר לך שראיתי היום בפעם המיליון את הפרק שברני מציע לרובין נישואין, ואיך זה עדיין מרגש אותי, ושאני בכלל לא מאמינה שהם בסוף התגרשו ובכלל איזה סוף מעפן היה לסדרה. ובא לי שנפתח מזה דיון של שעות על דמויות עגולות ושטוחות וסיפורי רקע ואיך הכל מתחבר וחוזר ברגע הכי פחות קשור. ובא לי לספר לך על הפנינים של הקטנה, ואיזו חמודה היא הייתה עם הציור שהיא ציירה לי, ולשלוח לך תמונה של מילק מטפס עליי כאילו הוא כלב פצפון ולא שוקל 30 קילו, ולספר לך על החלום ההזוי שחלמתי בלילה שהוא אפילו הזוי יותר מהקודם.

אבל אני לא אספר לך, כי זה הופך אותי ליותר חשופה, יותר קשורה, יותר פגיעה, כי אחרי שתלך אני אוכל את עצמי על כמה דיברתי ואיך חפרתי ואיך הברחתי אותך.

חודשיים אחרי זה אנחנו עומדים בדרך ללא מוצא. אתה רוצה שנדבר.
"אני לא רואה מה עוד אנחנו יכולים לעשות". אני מהנהנת בהסכמה.
אתה מחבק אותי, לא חזק מדי ומשחרר.
"שוב את עם הפוקר פייס שלך, אטומה" היית אומר כשלא הצלחת לזהות מה עובר לי שם בתוך הראש.
"אפילו עכשיו, אכפת לך בכלל?". ולפני שאני מגיבה אתה לוקח את השאלה בחזרה.
אני הראשונה שהולכת. כואב לי מדי להישאר חזקה.
מעולם לא ראית אותי בוכה, ולא התכוונתי שזו תהיה הפעם הראשונה.
אבל בשניה שנכנסתי לאוטו, התרסקתי,
אני נשארתי שבורה,
ואתה לא הבנת כמה אני אוהבת אותך,
כי לא סיפרתי לך.
// שיר געש

Your email was successfully saved