ישבתי על הספה בסלון ואתה שכבת עם הראש שלך מונח על הרגליים שלי בנוחות כאילו זה המקום הטבעי שלו.
אף פעם לא אהבת שתיקות, אתה תמיד מנסה למלא את החלל. ואני  מדברת כל הזמן כשאנחנו יחד, בלי הפסקה, כאילו הזמן בורח ואני בחיים לא אספיק לדבר איתך על כל מה שאני רוצה.
ועכשיו שתיקה, היא לא מביכה, אבל גם לא נעימה. היא צורמת.

יש לנו על מה לדבר, נראה לי שתמיד יהיה, אבל עכשיו אין מקום למילים. שנינו כבר יודעים שלא משנה מה נגיד זה לא יעזור או ישנה שום דבר.
החזקנו ידיים ותוך כדי שיחקת עם הטבעת שלי, זו עם האבן הכחולה הגדולה, היא קצת גדולה עליי וקל לך לסובב אותה סביב האצבע שלי, זה מהדברים הקטנים שלנו שאני אוהבת, פעולה קטנה שגורמת לי לחייך. כמוך. 
בתוך השקט עלו לי המחשבות, כמו אדם גוסס שכל החיים עוברים לפניו.
נזכרתי בדייט הראשון שלנו שהחזקנו ידיים ועשינו קרב אגודלים לא מתוכנן. ניצחת ואחרי ששאלת מה הפרס נישקת אותי בפעם הראשונה. 
עצמתי עיניים והתקרבתי אליך, נישקת לי את העין והופתעת שהיא יבשה.
"ראיתי ילדה גדולה שבכתה, ואני לא בכיתי, שום דמעה!" התחלתי לצחוק, אתה כנראה הבחור היחיד שידע לצטט לי בדיוק את המשפט המתאים מ"תור ליאור", וזה בדיוק מה שהייתי צריכה.

"היית מאמין שבסוף יגמר לי המלאי של הדמעות?"  כמה בכיתי לך בחודשים האחרונים, על כל שטות. עכשיו אתה צחקת, אבל אחרי רגע בלעת את הצחוק. איך רציתי לדעת מה עובר לך בראש. אולי תהית למה אני לא בוכה, אולי אפילו התאכזבת. אם אי פעם היינו רבים זה בטח היה על הדברים האלו, שאנחנו לא משתפים בסערה שעוברת לנו בראש. אבל אף פעם לא רבנו, רק הלכנו על ביצים, נזהרים, לא לפגוע, לא להעליב. לא להפסיד.

המחשבות רצות לערב ההוא אצלך, בשבוע הראשון שלנו יחד.  סיפרתי לך שאני לא אוהבת שכועסים עליי. הסתכלת עליי במבט חושב, ואמרת שזו בעיה, כי מתישהו בטוח תכעס עליי. זה דווקא שימח אותי, ראיתי בזה הבטחה, הבטחה שתהיה בסביבה עוד מספיק זמן כדי לכעוס עליי, הבטחה שתהיה אתה.

הלוואי והיית מקיים, הלוואי ולא היית מפחד לכעוס עליי. הלוואי והיינו רבים לפעמים ולא נחנקים עם הכעסים. 
הלוואי והיה אכפת לך מספיק בשביל לכעוס.
המשכנו לשכב בשקט. אנחנו יכולים לדבר על הכל עכשיו, אבל בשביל מה? 
התחלתי לרעוד ושאלת כמו תמיד אם קר לי או שזה אתה, "לא קר לי" עניתי לך ואתה נצמדת אליי עוד יותר. בחיבוק שלא משאיר מקום לזוז.
"בוא נלך לישון" אמרתי לך.
"את בטוחה?" שאלת בחשש, בפחד שמישהו מאיתנו יפגע. 
הנהנתי ומשכתי אותך למיטה, בפעם האחרונה.
לא נרדמנו תוך כדי שיחה כמו תמיד, ואני לא יודעת להגיד מי נרדם קודם, אתה או אני. לשנינו לקח זמן להירדם ואף אחד מאיתנו לא רצה לשחרר מהחיבוק הבטוח.
התעוררתי לבד, הרגשתי שהגיע הזמן ללכת.
בלי להוסיף מילה, בזמן שאתה עוד ישן, לא להרוס את השלווה הזו שהצלחנו ליצור.

השארתי מאחורי את הדלת של החדר שלך פתוחה, לא רוצה לסגור שום דבר,
לא רוצה להעיר אותך.
עכשיו תהיתי גם אני איך זה שאני לא בוכה,
אבל אין על מה,
זו בסך הכל הייתה אשליה.
אשליה של קשר,
אשליה של אהבה.
אשליה של פרידה.

// שיר געש

Your email was successfully saved