יום אחד אולי נהיה בסדר.
אולי נתראה באיזה אירוע של חברים משותפים, או נתגלגל למפגש עבודה, או אפילו סתם נתקל ברחוב, זה כנראה יהיה בהפתעה. נסתכל אחד על השניה בחיוך חצי נבוך חצי מתרגש, אפילו נתחבק.

אני אהיה הראשונה שאשאל לשלומך, כי ככה אנחנו, אני המובילה בשיחה. בחיוך מאוהב תספר לי על אישתך ואני אביע הלם קל על זה שבסוף התחתנת, הרי חשבתי שאתה לא מאמין באהבה אחת לכל החיים, שלא נדבר על נישואין. תהנהן בגלגול עיניים ותגיד שגם אתה נפלת בסוף, שאולי זה לא באמת לא יחזיק, אבל כרגע אתה רוצה להאמין.
אני אבקש ממך להראות לי אותה, מתוך סקרנות לראות את זו שהצליחה למסד אותך, ואגלה שהיא בדיוק הפוך מהטעם שלך, לא בסוג השיער ולא בגוון העור, לא בצבע עיניים ובכלל, לא מישהי שהייתי חושבת שתסתכל עליה, אבל הפנים שלך הפכו ברגע רגועות בשנייה שהשם שלה עלה.

"לא התפשרת" אני אגיד לך, ואשאל "אז אני כבר לא הכי יפה?" זו אמורה להיות בדיחה, להקל על האווירה, אבל המבט שלך נעשה רציני וממוקד, ונושא השיחה יעבור אליי. "ספרי לי מה איתך", היד שלי תלטף אוטומטית את הבטן וימרח לי חיוך עם הבעה חוששת. הפרצוף שלך לעומת זאת יהיה מופתע, ברור שאתה מופתע, פעם לא רציתי ילדים ולא משפחה. פתאום בבת אחת הקרח ישבר, תמשוך אותי אליך לחיבוק חזק, תלחש לי באוזן כמה אתה שמח בשבילי.

החיבוק יהיה קצר, אבל ממלא כמו פעם. נמשוך חזרה אחד מהשנייה ונסתכל בעיניים, איך עברו השנים, איך השתנו לנו החיים. הפרידה תהיה קצת מוזרה, ברור שלא נשמור על קשר, אני רוצה להגיד שטוב לראות אותך, אבל האגו הפצוע של פעם יתן את אותותיו. בא לי להיות החזקה, לא להראות חולשה, לא להיות זו שמרגישה. והנה, אתה תוציא את המילים האלו מהפה, תגיד כמה טוב לראות אותי, ואני אדע שהתכוונת.

אני אגיד שאני שמחה בשבילך, שמחה שטוב לך, טוב אמיתי כזה שממלא את הלב בשקט. זה לא יסתור את זה שעדיין תהיה לי קצת תחושת פספוס שזה לא איתי. המבט שלך אולי יראה לי שגם אתה מרגיש ככה, אבל יש דברים שאסור להגיד.

אם כל זה יקרה, זה יהיה בעוד כמה שנים, באיזה יום שרחוק מהחיים שעכשיו.
עכשיו, לטובת שנינו כדאי שלא ניתקל ברחוב, או בשום מקום, כי אם נתחיל לדבר כל הכעס יצא. אני אוציא את כל הארס והזעם, כל הדברים ששמרתי.
אצעק שאתה פחדן, שלא מסוגל להתמודד עם רגשות, אגיד שאתה שקרן שגרם לי לפתח חלומות, אטיח בך את זה שאתה לא יכול להיות לבד ולא נותן לאף אחת משמעות. אתה תגן על עצמך ותתקוף בחזרה, תגיד שאני שקרנית, שתקנית, לא נפתחת, לא נותנת הזדמנות, עם ציפיות בשמיים ואפס חיבור למציאות, או דברים אחרים אבל דומים. אנחנו נכאב את הרגע הזה כל כך עד שנתפוצץ.

אז אם נתראה ברחוב, לגמרי במקרה, אנחנו לא נתחבק, לא נתעדכן ולא נתנהג כמו אנשים מתורבתים, נסובב את הראש, נעבור לצד השני של הרחוב או נבהה באדמה, נעשה הכל כדי להמנע.
אפילו לא כמו שני אנשים זרים.
פשוט כמו שני אנשים נורא כאובים.

// שיר געש

Your email was successfully saved