הטלפון של אמא שלי מצלצל בלי הפסקה, מישהו ממש עקשן ובא לי לצעוק שיפסיקו כבר כי זה חופר. ההורים שלי בדיוק הגיעו לבאר שבע לבקר אותי בפעם הראשונה אחרי שנים. חם מאוד ולקח לנו זמן למצוא את המלון שלהם ולהצליח לפתוח את הדלת. הכל מעצבן.

"קרה משהו עצוב לשושה" אמא שלי מקריאה את ההודעה בבהלה מבולבלת, ומתקשרת למי ששלחה אותה.
המוח שלי תמיד הולך הכי פסימי שאפשר, אבל מי רוצה להאמין שזה מה שקרה?

"מהה??" אמא שלי צועקת. "מי מצא אותה?"
היא מתה. אבל אני עדיין לא רוצה להאמין.
מה הסיכויים?
אבא שלי שואל שאלה לא קשורה ובא לי להגיד לו "רגע אבא, נראה לי ששונה מתה" אבל אני עדיין לא רוצה להגיד. בטח היא רק איבדה את ההכרה או משהו.

"שושנה מתה" אמא שלי אומרת לנו בזמן שהיא עדיין על הקו עם נושאת הבשורה, כדי שנבין מה קרה.
באמת? שום דבר לא יכול ללכת לנו חלק? יותר משנתיים חיכיתי שההורים שלי יבואו לבקר אותי והם לא יכלו, שנים קשות עברו עלינו וסוף סוף יש קצת שקט אז מגיע אסון אחר?

אני לא קולטת את זה בכלל ואוטומטית מרחמת על עצמי.
אני גוללת את הפיד של הפייסבוק, פוסט של חברה טובה שעוזבת את באר שבע ואני מתחילה לדמוע בגללה. מה נראה לה?!
ובלי לשים לב, אני בוכה ממש. הכל כואב לי.
החברות שעוזבות, והחברות שאיבדתי, האהבה שאין לי והלבד שמקיף אותי. אני אמות לבד.
אני בוכה על הכל, אני בוכה עליה. אני בוכה כי היא מתה. 

מתי הפעם האחרונה שראיתי אותה? לפני שבועיים כשהייתי בבית. היא הבטיחה לי שבפעם הבאה שאבוא היא תכין לי עוגה לסיום התואר. 
"אני רוצה עוגת גבינה טוב?" והיא חייכה ואמרה שבטח.
עוגות הגבינה של שושנה הן הכי טובות שטעמתי מימיי.
כשהייתי קטנה היא תמיד הייתה מכינה לי עוגות שוקולד, כי לא הסכמתי לאכול שום דבר אחר, עד שטעמתי אותה והיה לה טעם של גן עדן.
ממתי אני זוכרת אותה? 
מאז ומתמיד. היא תמיד הייתה שם. החברה של אמא ששומרת שבת אז אי אפשר לראות אצלה טלוויזיה בביקורים בסופי שבוע, אבל משעמם לי, אז היא הפכה את הבית וחיפשה לי במה לשחק.
זו שהזמינה אותנו לסוכה, והכינה פשטידות ועשתה שליחויות, זו שבימי הולדת של כל אחד מאיתנו הביאה פרחים והכינה עוגה והכי חשוב קנתה ברכה. זו שאמא שלה גדלה עם סבתא שלי בכפר בהונגריה ושרדה איתה את השואה. האמיצה שהתגברה על כל קושי שחוותה, זו שהייתה נשמה מדהימה שרק רצתה שיהיה טוב למי שסביבה.

מצאו אותה לבד בבית.
יש לה בעל ומשפחה,
ודווקא כשלא היה אף אחד סביבה היא מתה.
עצוב לי בשבילה.

תמיד אני חושבת שהמוות עצוב למי שנשאר בחיים, אנחנו אלו שמפספים ומי שנפטר לא מרגיש יותר כלום.
אבל נראה לי שהיא עוד רצתה לחוות, כלות ונכדים, ועוד אלפי חוויות.
ומי תהיה שם בשביל אמא שלי?
בשביל מאות תלמידים מבולבלים?

אני לא מאמינה.
ועכשיו, מי יכין לי עוגת גבינה?

// שיר געש

Your email was successfully saved