מאי 2018, אחרי כמעט 4 שנים אני סוף סוף לקראת סיום תואר ראשון, ויחד עם ההתרגשות והשמחה, מופיעים גם סימני לחץ. אני מנסה להתעלם מהם, להרגיע את עצמי שזה טבעי, אבל זה לא עוזר והלחץ מתגבר לחרדה, כזו שיושבת כבד על הכתפיים והסרעפת וגורמת לקשיים בנשימה. בניסיון לפרק את החרדה ולהבין ממה בעצם אני כל כך מפחדת, אני מבינה שזה מהלא נודע, מהשלב הבא שאין לי מושג מה הוא ומה אני הולכת לעשות עם החיים שלי. לקחתי לעצמי זמן, התחלתי לחקור, והבנתי שאני רוצה להמשיך לתואר שני.

מאז שהייתי נערה היה ברור לי שמה שאני רוצה לעסוק בו זה ביבלותרפיה, שילוב של שתי האהבות שלי – טיפול וכתיבה. אין לי רקע של ספרות ואני צריכה להשלים, אז למה שלא ארשם לתואר שני בספרות עברית, אני חושבת לעצמי. המחלקה בבן גוריון נחשבת לאחת הטובות בארץ, אז אני נרשמת ומתקבלת והחרדה נעלמת. יש לי כיוון המשך בחיים ואני נשארת בבאר שבע, שאחרי כל הזמן הזה, אני עדיין לא לגמרי מוכנה או רוצה להיפרד ממנה.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

New week, New day, New job! #newbeginnings #2 #שנהשלהתחלותחדשות

A post shared by Shir Gaash (@shirgaash) on


לאחר קבלת ההחלטה להישאר בבאר שבע התחילו להגיע הקולות מהסביבה, מכינים אותי שאקח בחשבון שזה לא יהיה אותו דבר, לא חברתית ובטח שלא לימודית. ניסיתי להכין את עצמי לכל זה, שהחברות הטובות שלי עזבו לתל אביב, שלא בטוח שיהיה לי עם מי לצאת או סתם לבלות, ושאמנם את התואר סיימתי בהצלחה, אבל אני מתחילה תחום חדש, שאמנם מלהיב ומרגש אותי ואמור למלא את נפשי, אבל לא מוכר לי, לא בתכנים ולא בדרישות האקדמיה, ולא בטוח שיהיה בו כל כך מוצלחת.
"יהיה בסדר" אני אומרת לעצמי.

ספטמבר הגיע, ואמנם נשארתי בעיר מוכרת ואהובה, ונשארתי בסטטוס סטודנטית, אבל זהו. חוץ מזה הכל השתנה. בבת אחת עברתי דירה ופחות או יותר מהיום למחר התחלתי עבודה חדשה. עבודה של "גדולים", כזו שצריך לקום בשבילה ב-6 וחצי בבוקר ולהיות אחראית לא רק על עצמי. יש אנשים שיש לי כלפיהם מחויבות והשפעה על החיים שלהם. אני עובדת סוציאלית, איזה פחד.
חודש אחרי, בזמן שאני עדיין מנסה להבין מה קורה בעבודה ואם אני בכלל אוהבת אותה, מתחילה שנת הלימודים. אני בתואר שני. מה קורה פה?

קשה לי ועמוס לי, אני לא מבינה מה קורה סביבי ומרגישה לא טובה בשום דבר שאני עושה, אפילו בכתיבה. הדבר היחיד שתמיד היה לי ברור שזה התחום שאני שולטת בו, פתאום אני מקבלת הערות וביקורות ואפילו קטילות. בא לי לצאת להתאוורר עם חברות, אבל הן רחוקות בתל אביב ואני מרגישה לבד.

אולי עשיתי טעות? מה בער לי להתחיל לעבוד ולהמשיך לתואר שני בתחום שאני לא באמת מספיק מכירה רגע אחרי שסיימתי תואר ראשון? ומה שווה להישאר בבאר שבע אם אין לי עם מי להיות בה?
בא לי לעזוב הכל, עכשיו. להתפטר מהעבודה ולעזוב את הלימודים, לקחת לעצמי שנה חופשית ולהנות מהחיים. להמשיך לעבוד במסעדה, לחסוך כסף ולטוס להודו.

אבל אני לא יכולה, יש לי מחויבות כלפי הנערות שלי ואופי שלא נותן לי לוותר לעצמי כל כך מהר, אז אני מזכירה לעצמי שבילויים מחזירים לי את החשק לחיים ושעם כל הקשיים החברתיים שלי, בסך הכל אני בן אדם די חברתי. התחלתי לתחזק ולחזק חברויות שלא היו הכי עמוקות או קרובות ולהשקיע בקשרים חדשים, ומצאתי לעצמי קבוצות שונות של אנשים שאני אוהבת. תחושת הבדידות פחתה, ויותר מזה - הרגשתי שזכיתי לחוות את שוב את באר שבע כמו בהתחלה.
כשהיה לי עם מי לחלוק את הקשיים וגם הכנסתי שוב הנאה לחיים, היה לי קל יותר להתמודד עם הדברים האחרים.

כשקמתי לעבודה עם מצב רוח טוב הפכתי יעילה יותר וחיונית יותר, ואפילו התחלתי ליהנות ממנה ולקבל סיפוק עצום. בנוגע ללימודים אני עדיין לא בטוחה, כבר היה שלב שקיבלתי החלטה לעזוב, אבל רק לסיים את הסמסטר כי חבל על הזמן שהשקעתי עד עכשיו; וברגע שהחלטתי שאני עוזבת, השתחרר גם הלחץ מלא להצליח כי זה גם ככה לא כל כך משנה, ואז התחלתי ליהנות, ולהרגיש פחות גרועה.

כל מה שהייתי צריכה זה קצת זמן להסתגל לכל השינויים העצומים שקרו לי בבת אחת, ואז זכיתי בכל החבילה, גם מקום בטוח ומוכר, וגם התחלה חדשה שאיפשרה לי לא להרגיש שחוקה ומשועממת.
אני עדיין לא לגמרי מרגישה שאני על קרקע בטוחה, אבל רוב הזמן, אני די נהנית מהמסע.

צילום תמונה ראשית: מרום אוחיון
// שיר געש

Your email was successfully saved