אחרי עוד סיום קשר, התיישבתי לכתוב את מה שאני מרגישה. התחלתי לכתוב ספק לעצמי ספק לבחור, שלא בא לי לוותר עליו. שהיה פה משהו טוב ששנינו מפספסים, שכמה פעמים בחיים יוצא לך להכיר מישהו שעונה על כל רשימת המכולת שהרכבת ומתעלה עליה, ושבא לי שננסה שוב; אבל אני גם לא רוצה להיות עם מישהו שאני צריכה לשכנע אותו, אז אולי בעצם זה לא כזה שווה.

כשכתבתי את השורות האלו הן הרגישו לי מוכרות. אולי קראתי את זה איפשהו? ואז נזכרתי שכבר כתבתי את זה, כמעט באותן מילים בדיוק. ואם כתבתי את זה, כנראה שגם הרגשתי את מה שאני מרגישה עכשיו בעבר.
כבר הרגשתי ככה פעם כלפי מישהו, את אותן התחושות, את הפספוס, האכזבה, הציפיה שלא התממשה, את הלא לרצות לוותר, את התחושה שיש פה משהו מיוחד שלא חוויתי בעבר. אבל חוויתי, חוויתי את החיבור והפרפרים בבטן, את העיניים המחייכות וחיוך שלא יורד מהפנים. חוויתי את חלוקת המחשבות וראיית העולם המשותפת, שיחות הנפש שנמשכות כל הלילה ועד הבוקר, משיכה מגנטית שלא נותנת להתנתק ונשיקות מחייכות.

תחושת הכאב החזקה שליוותה אותי בימים שלאחר סיום הקשר פתאום נהייתה חלשה יותר. זה לא סוף העולם. הרגשתי ככה בעבר, יותר מזה - עברתי פרידות קשות מאלו, ואמנם הרגשתי שזה בחיים לא יעבור, אבל זה עבר.
זה עבר, ואמנם לקח הרבה זמן אחר כך, אבל הצלחתי להרגיש ככה שוב. הצלחתי להתאהב שוב. אז אין לי ספק שגם הפעם זה יעבור, כנראה מהר יותר מהפעם האחרונה. אני כנראה, בתקווה, עוד אתאהב שוב, וזה הופך את האכזבה הזו לפחות קשה.

עם ההבנה הזו, הבנתי גם פתאום את הצד השני. לא מעט פעמים תהיתי עם עצמי איך הם מוותרים עליי. אם הם יודעים להגיד בעצמם שיש פה חיבור וכיף ואהבה, איך הם מוותרים על כל זה בכזו קלות, כאילו אהבה כזאת זה משהו שמוצאים במכולת באמצע הלילה כשהולכים לקנות שוקולד, נופלת עלייך מהשמים כמו גשם בינואר בתל אביב. אבל כנראה שכן, גם אם לא מוצאים כל יום אהבה כזו, מוצאים מתישהו. גם אם לא בדיוק כזו, מוצאים אהבה דומה, מספיק טובה, מספיק מכילה. מוצאים עוד אהבה.

ההבנה הזו מצד אחד הקלה עליי לשחרר את הבחור האחרון ומצד שני קצת העציבה אותי. תמיד רציתי להאמין שאהבה זה משהו מיוחד, משהו גדול כזה, משהו שגם אם נפרדים משאיר חותם. אהבה שאף אחד מהצדדים לא הרגיש ככה בעבר, וגם אם כן, לא בכאלו עוצמות. מה הטעם באהבה אם יש לה תחליף מהיר בבן אדם הבא? איזה משמעות יש לקשר, ללאהוב אדם, ללחלוק תחושות ורגשות, לחלוק חיים וחוויות, אם הכל בר חלוף וברגע שנגמר יוחלף בקלות בקשר חדש? מה הופך את הקשר הזה למיוחד ושונה מהשאר? אולי שום דבר, אולי מה שעושה את ההבדל זה שלב דומה בחיים ומוכנות של שני הצדדים להתחייב, לעבוד קשה גם כשלא הכל חלק. אולי החלטה שנמאס לחפש, שטוב עם מה שיש.

אולי זו תמימות שבגיל 29 הגיע הזמן לשחרר ממנה,
ואולי היא פשוט עוד לא הגיעה, האהבה הזו שאני מדמיינת, כזו שכמוה עוד לא חוויתי.
כזו שבלעדיה זה כן ירגיש סוף העולם.

// שיר געש

Your email was successfully saved