כבר תקופה שאני לא בקשר ארוך או משמעותי, ואחרי שהבנתי שזה בעיקר מפריע לי כי אני מרגישה חריגה חברתית, או שמשהו לא בסדר בי, התחלתי להרגיש מאוד בנוח עם הרווקות שלי.
כל כך בנוח שלפעמים אני לא בטוחה שבא לי לנסות ולהכיר, וכשאני כבר כן מנסה, זה מעורר אצלי חוסר נוחות, חוסר ביטחון, אי חשק, ולפעמים חרדה. ובכל זאת, אני יוצאת לדייטים. רובם לא מלהיבים, אבל פעם בכמה זמן מגיע מישהו שממש מוצא חן בעיניי, מישהו שאני באמת רוצה להמשיך להכיר, לנסות לראות לאן זה הולך, למרות שהקול הפנימי שלי אומר לי "עזבי, מה את צריכה את זה עכשיו? הרבה יותר נוח ונעים להיות לבד".

ואז, כשהמישהו הזה מגיע, כמעט תמיד קורה אותו הדבר - בדרך כלל סביבות הדייט השלישי, חלה אצלו ירידה בהתלהבות. אני מרגישה את זה כבר בסיום הפגישה, שמשהו השתנה. היום שאחרי מלווה בהתרחקות, וביום שאחריו כבר מגיעה ההודעה. אני תמיד מקסימה, אפילו מדהימה, יפה, חכמה, מרתקת, מעניינת והרשימה עוד ארוכה. אבל...
אבל, הוא לא פנוי לקשר. במילים אחרות – זו לא אני, זה הם. אבל בואו, זו לגמרי אני. כי כשיש חיבור, או משיכה, או מספיק עניין, רוצים להמשיך עם הבן אדם, גם אם כרגע קשר זה לא מה שמחפשים.

זה לגיטימי לחלוטין אם אין חיבור עם הצד השני, גם אם הוא הכי מדהים בעולם, לפעמים חסר את המשהו מעבר. גם לי זה קרה, עמד מולי אדם שחשבתי עליו רק דברים טובים, אבל לא היה שם קליק.
הבעיה היא, שלאף אחד שאני רוצה אין חיבור איתי, או שהיה חיבור ואחרי כמה פגישות הוא נעלם. אז התחלתי לחשוב מה בי גורם לבחורים להיעלם אחרי בערך הדייט השלישי.

כשההתעניינות שלי במישהו עולה, אני מתחילה להיאטם, את זה אני כבר יודעת. אולי זה זה? אולי אני משדרת נתק שיוצר גם אצל הצד השני חוסר זרימה ותחושת חסימה? אולי להפך? אולי מעבר להתרחקות הם מרגישים שאני רוצה, וזה מה שמרתיע אותם? אני לא אתפלא, גם לי זה קרה. אולי אני יותר מדי נחמדה, אולי אני פתוחה מדי, מדברת ומשתפת מדי, אולי אני מוחצנת מדי, אולי הצחוק שלי מעצבן, אולי הלק שלי מוגזם ואני אוהבת נצנצים יותר מדי. אולי זה הכל יחד או שילוב של כמה דברים, אולי אצל כל אחד מהנעלמים זה משהו אחר, אולי משהו שאפילו לא חשבתי עליו, למרות שבאמת חשבתי על הכל. אולי באמת עד שאני פוגשת מישהו שמלהיב אותי, מושך אותי ומעניין אותי, אני רוצה מדי. אולי.

אבל זו מי שאני, עם הטוב ועם הרע, עם השטויות והחפירות. עם הרצון לאהבה.
אני לא רוצה להעמיד פנים, לנסות להיות קרה, להיות אדישה אולי אפילו רעה, לחסוך במילים או לשקול כל מילה שניה. מה זה שווה לעשות הצגה? בסוף הצד השני יראה מי אני באמת. נלהבת, חרדתית וחופרת, ועדיף שיגלה את זה בהתחלה ולא אחרי חודשיים או שנה.
אני מעדיפה להישאר ככה, עם האכזבה והתסכול בכל פעם שנעלם חדש נוסף למשוואה, מאשר להתנהג בצורה שלא מאפיינת אותי, להיות מישהי שהיא לא אני.
אז כן, הם נעלמים בגללי, או בגלל מי שאני. זו לגמרי אני.
וזה בסדר כל עוד אני מצליחה לחיות עם עצמי.
ובכל זאת,
בא לי שפעם אחת,
זה פשוט יעבוד.

צילום תמונה ראשית: טישה מיילס
// שיר געש

Your email was successfully saved