משהו באווירה הזו גורם לי להרגיש את החוסר שלך באופן חזק יותר. אולי זו המוזיקה, הריקודים, החושך, מסך העשן או האלכוהול, אולי זו העובדה שבפעם האחרונה שהייתי פה זה היה איתך.
אני מוציאה את הטלפון מהכיס, בהחלטה חצי מודעת שאני עומדת לעשות שטות, אולי טעות.
"אוף איתך".
אני שולחת ומוחקת מיד את המספר שלך ואת ההודעה עצמה. אולי בבוקר אוכל להעמיד פנים שזה לא קרה.

כבר כמה שבועות שאני מסתובבת בהרגשה של שנה א' בתואר. יוצאת כל ערב למסיבה, מכירה אנשים חדשים, יוצאת עם בחורים ומתחילה קשרים חדשים. מפתחת תקווה של בחורה שעוד לא חוותה בעיר הזו אכזבה.
בדיוק כמו בשנה א', היא לא מאחרת להגיע. עוד אחד שלא רצה. ואני מוצאת את עצמי באותו מועדון, מרגישה את החוסר בבחור שעד לפני רגע היה. רוצה להוציא את הטלפון ולשלוח הודעה.
אבל אני כבר לא בשנה א', והפסקתי לעשות טעויות שפעם הגדרתי רק כשטויות. אני שומרת על עצמי, או על האגו שלי.

אני לא רוצה לצאת טיפשה, שלא מבינה רמזים, שלא קולטת את האותיות הקטנות, לא רוצה להיראות פתטית ולא רוצה להראות כאילו אכפת לי.
אני שונאת את עצמי על זה שאכפת לי.
אבל אכפת לי.
אכפת לי ובא לי לעשות שטויות, שאולי בבוקר יתגלו כטעויות.
בא לי לשלוח לך הודעה שיכורה, גם אם זה לא ישנה שום דבר. בא לי לרגע לשחרר את השליטה. היא מתישה.
בא לי לעזוב עכשיו את החברות שלי במסיבה, ללכת לחפש אותך ולדפוק לך נשיקה. אז מה אם אני אצטער על זה בבוקר.

ואז, אני מתאפסת על עצמי.
הרי אם בכלל אני אמצא אותך בין ההמון,
אתה כנראה תהיה עם מישהי.
כאלו אנחנו.
בשבוע הבא היא תהיה החברה החדשה שלך.
כזה אתה.

ואני חייבת לשמור על עצמי פה, לא יכולה להיות זו שממשיכה לשבור לעצמי את הלב או את האגו, או את הכבוד העצמי.
המוח שלי עמוס מדי ממחשבות עליך ועלי.
מה יכולתי לעשות שונה הפעם. להוריד הילוך, לתת לך לרדוף, להציף את הדברים, לדבר על הקשיים, להוביל, להתעקש, לא לוותר.
מה היה עוזר? כלום כנראה, וזה שובר אותי.

אני נורא רוצה לעשות שטויות, אבל אני כבר חכמה מזה, אז אני מחליטה ללכת הביתה, לבד.
אני שונאת לחזור לבד. המושב האחורי במונית בשעת לילה מאוחרת מציף את הבדידות שלי, גורם לי לחשוב על אדם ישן שחלק אותו איתי באופן קבוע. בחיים לא חשבתי שאני אתגבר עליו.
אכזבות חדשות מראות לי שזה קורה.
אני מוציאה את הטלפון מהתיק ומקווה שאולי במקרה ראית אותי ושלחת הודעה. אבל אין שם כלום.
מרימה את הראש ומחפשת מונית, ולרגע אני בטוחה שאני רואה אותך, החיוך עולה אוטומטית ואני מתחילה לצעוד לכיוונך.
זה לא אתה, אתה לא שם.

הבנתי פתאום, אני טובה בלראות ולדמיין דברים במקומות שהם לא נמצאים.
הודעות, אנשים, ואפילו רגשות או משמעות.
אני נכנסת למונית שבדיוק מגיעה, ומוציאה שוב את הטלפון שלי. מסתכלת על השיחה האחרונה איתך, מוחקת את ההסטוריה ומיד אחריה גם את המספר שלך. למנוע מעצמי לעשות טעות, הרי לא הייתה לזה שום משמעות.
אני הולכת לישון חזקה, לפחות זה מה שאני מספרת לעצמי,
בזמן שאני מנגבת את הדמעה.

צילום תמונה ראשית: טישה מיילס
// שיר געש

Your email was successfully saved