בערך מאז שלמדתי מה המשמעות של המילה "מבחן" היא מכניסה אותי ללחץ, או יותר נכון המבחן עצמו. תקופת הבגרויות עברה בשלום איכשהו, אחרי שאובחנתי עם הפרעות קשב וריכוז, קיבלתי מרשם לריטלין והקלות במבחנים, הצלחתי ללמוד טוב יותר, וחרדת הבחינות שלי פחתה. עד לפסיכומטרי לפחות, שם היא חזרה להופעת אורח של כמה חודשים ושכחה שוב.

ואז התחלתי תואר ראשון. לא משנה כמה הכנתי את עצמי מראש ללחץ, לחוסר החיים, לדיכאון ולקשיים, תקופת המבחנים הראשונה הכתה בי בעוצמות מתישות ומפילות, מרסקות אפילו. חוץ מזה שציפיתי מעצמי להצליח במבחנים וזו הייתה ציפייה גבוהה, ציפיתי מעצמי להצליח לשבת ללמוד כל היום כמו שמצופה מסטודנטים בתקופה הזו של השנה. אבל לא הצלחתי ללמוד, לפחות לא הרגשתי שאני מצליחה. הרגשתי את המוח שלי נמס ואת כל הגוף שלי עייף.

שום דבר ממה שקראתי לא נכנס לי למוח, לא הבנתי על מה אני לומדת ולא למה אני לומדת בכלל. כעסתי על עצמי שאני לומדת מספיק, או כמו שציפיתי מעצמי, הרגשתי כישלון. אמנם לא נכשלתי במבחנים, אבל הציונים שלי לא היו טובים, לפחות לא במבחנים. התקופה הזו עברה ואל תקופת המבחנים שאחריה הגעתי קצת יותר מוכנה, אבל עדיין חרדה.

למרות החרדה והדיכאון שליוו אותי בכל תקופת מבחנים, הצלחתי לסיים תואר ראשון, ואפילו עם ציונים מספיק טובים כדי להמשיך לתואר שני.
התחלתי תואר שני בציפייה גדולה לתואר שיעניין אותי, יזין את הנפש שלי ויפרה את המוח, וגם כאן, הכנתי את עצמי מראש שזה תחום חדש, שיהיה לי קשה, ושאולי לא אצליח במשימות. לא הכנתי את עצמי לזה שאולי זה לא יהיה מה שציפיתי לו.

שאולי ספרות עברית לא מעניינת אותי כמו שחשבתי, או כמו שרציתי להאמין. ככל שהסמסטר התקדם התחושה שזה לא מה שנכון עבורי חלחלה עמוק יותר ויותר. חשבתי לפרוש אין ספור פעמים, אבל הרגשתי שאני לא מסוגלת לוותר לעצמי, וגם כבר התחלתי את הסמסטר אז עדיף לסיים אותו, עם לפחות חלק מהנק"ז שאני צריכה בשביל מה שאני באמת רוצה – ביבליותרפיה.

הסמסטר עבר ותקופת המבחנים התחילה. יחד איתה הגיעה החרדה, הקושי לשבת ללמוד, אי הבנת החומר, התסכול, ותחושת הכישלון. בשביל מה אני עושה את זה לעצמי? זה אפילו לא כל כך מעניין אותי וזה לא שווה את התקפי החרדה שבאים עם המבחנים. אבל משהו בי לא נותן לי לוותר. מה זה אומר עליי אם אוותר על הלימודים? אם אפסיק באמצע? אם לא אצליח? ותוך כדי התהיות והקושי אני מחליטה להמשיך ללמוד.

כשחיפשתי דפדפת לסכם עליה, מצאתי את העבודה הראשונה שכתבתי בתואר הראשון בשנה א'. העבודה שחרשתי עליה ימים ולילות, שגרמה לי לרצות למות ולבכות. העבודה הראשונה בתואר, והראשונה אבל לא האחרונה שקיבלתי עליה 100.
אני מסוגלת, אני אומרת לעצמי בראש. זה ככה כל תקופת מבחנים, אני מרגישה שאני לא אצליח, ובסוף זה עובר וההרגשה שאחר כך כל כך טובה.

אבל זה לא המצב הפעם, מעבר לקושי בלימודים, אני לא מצליחה להשתחרר מהתחושה שזה לא נכון לי, שאני לא במקום הנכון, ושהמחיר לא שווה את זה. ועדיין, אני לא מצליחה לקבל את ההחלטה לפרוש, לעזוב באמצע משהו
שהתחלתי בו. יותר משאני מפחדת להיכשל במבחנים, או בלימודים, אני מפחדת שלפרוש יעיד עליי שאני לא טובה מספיק, לא מסוגלת. כישלון. למה אני כל הזמן מרגישה כישלון?

זו השאלה האמיתית שאני צריכה להתמודד איתה, לא מה השתנה מימי ספרות ההשכלה לספרות התחייה. אבל עד שאגלה את התשובה, אם בכלל, יש לי מבחן ללמוד אליו. ואם אני אכשל בו?
מזל שקר מדי לקפוץ מהגג, ושכבר יש לי תואר.

// שיר געש

Your email was successfully saved