התמונות של הדירות ההרוסות לא יוצאות לי מהראש. כמה קשה אנחנו עובדים כל החיים וברגע אחד מאבדים את הכל. הדירות שמלאות באבק ולכלוך, שבין רגע עטף אינספור זכרונות של חיים שלמים. האנשים שלעולם לא ישובו להיות מה שהיו לפני כן. האהובים שהלכו לעולמם בטרם עת. השגרה המגוחכת שבה אדם יכול להתעורר בבוקר ולהיהרג לאחר שעה. או באותו לילה. או במהלך היום.

השגרה הזו שבה שום דבר לא בטוח - אף פעם. אנחנו חיים במין מלחמה מתמדת, שלא נראית שהולכת להיפסק. כמו שני ילדים עם אגו גדול ואף אחד לא מוכן לוותר. מה זה משנה כבר מי צודק? שני הצדדים מפסידים, והרבה. אני לא נכנסת לפוליטיקה, וממש לא מעניין אותי ימין או שמאל, מעניינים אותי חיים שלמים של אנשים שנגדעים ברגע. שבריר שנייה, רגע אחד שבו הכל נהרס לעולם.

אבא שאיבד בת, ילד שאיבד אמא, נכד שאיבד סבתא ועוד אינספור מקרים של שכול תמידי. איך מתמודדים עם זה? איך חיים כל בוקר בפחד שאולי זה היום האחרון? ומה לעזאזל עם כל הדברים שלא הספקתי? מה עם התואר שרק התחלתי? מה עם הזוגיות האמיתית שעוד לא חוויתי? מה עם לחגוג בחתונה של החברה הכי טובה? מה עם לחבק את ההורים עוד פעם אחרונה? מה עם לחדש את הקשר עם האחים? מה עם כל כך הרבה דברים שלא יקרו יותר?
עוד הרוג. עוד הרוגה. עוד חייל. עוד פצוע במצב אנוש. די.

ככה זה טבעו של עולם, הבנתי את זה. אבל לפחות בדרך הטבעית. אלוהים או גורל, תקראו לזה איך שתרצו, אבל לא ככה. לא למות בפיגועי טרור, לא לאבד את החיים ברגע כי יש רוע כבד בעולם. לא להסביר לילדים בגן שאבא היה גיבור ושהחייל ההוא בצה"ל הקריב את חייו רק בשביל בן אדם אחר שאפילו לא הכיר. לא עוד.
שמישהו יעשה לזה סוף.

// שיר ויזל

Your email was successfully saved