חשבתי להפסיק לשים לב לכל מה שאנשים אומרים. לכולם יש הערות, כולי בעלי ביקורת. לכל אחד יש מה להגיד. במהלך השנים ניסיתי לעבוד עם מסננת. להבין איזה ביקורות אני מקבלת ומכניסה לחיי, ואיזה ביקורות אפילו לא צריכות לעבור במסננת שבתוך הראש שלי. זה קל להגיד, אבל איכשהו כל הביקורות שקיבלתי פשוט הסתננו להן לתוך הראש. ללב. לקרביים. לא הצלחתי לתת לאף אחת להסתלק. כולן היו שם וכולן ישבו עליי כמו עצם בגרון.

כל מילה שמישהו זרק, כל הערה, כל עלבון או כל בדיחה שטותית שהפכה למציאות. איכשהו הכל חדר לתוכי. אבל כמה אפשר? אז הייתי סופגת מימין ומשמאל, כל מילה שאי פעם נזרקה לכיווני. לפעמים שותקת, לפעמים מגיבה אבל בעיקר נזכרת בהן ברגעים קשים. זוכרת הכל, במשך שנים. ויש שיגידו שזה מה שבנה את מי שאני היום. את האופי שלי, את החוזק הפנימי ואת כל ההחלטות שבחרתי לקבל בחיים. אבל בפנים משהו עדיין צובט.

מין תחושה של "פאק איט", למה בכלל צריך להקשיב לכל מה שכולם אומרים? למה צריך לייחס חשיבות לכל מילה שנזרקת? למדתי לגדול ברגע ולהבין שאין צורך לייחס חשיבות לכל דבר. להבין מי אני ומה אני שווה, מה היכולות שלי ומה החסרונות. להתמודד עם כולם יחד. הרי לכל אחד יהיה מה להגיד, השאלה היא כמה חשיבות אתן בחיים שלי לכל מילה שנזרקת.

אז חשבתי להפסיק, לנסות להסתכל על כל ביקורות בעיניים חיוביות יותר. לומר תודה תמיד, או לומר שזה לא היה מתאים או פשוט להחליט שזה לא מספיק ראוי להיכנס לי לתוך החיים.
ויום אחד התעוררתי בתחושה שזה לא יכול להמשיך,
אז החלטתי להפסיק.

// שיר ויזל

Your email was successfully saved