לפני 8 שנים חשבתי שאני צלמת. אבא שלי קנה לי אייפון 4, שהיה הכי חדש בזמנו, ואני החלטתי שאני מצלמת כל דבר שזז. זה היה מין תחביב תמים, אהבתי לצלם את מה שאני רואה ולבנות לעצמי בראש עולם שלם של דמיונות ומחשבות.

אני זוכרת שלקחתי את אחותי, שהייתה אז בת 5, לגן שעשועים, וצילמתי אותה מכל זווית. תמונה שלה מתגלשת, תמונה שלה רצה בדשא, תמונה שלה מריחה את הפרחים ותמונה שלה נופלת מהנדנדה... טוב, פה צריך להפסיק לצלם ולהציל את המצב. הרי אי אפשר לתעד הכל, נכון? כך חשבתי. הייתה פעם אחת שבה אחותי הקטנה בכתה, אז החלטתי לצלם אותה ולצטט שורה יפה משיר של maroon 5. העלתי את התמונה לאינסטגרם ועיצבתי בשלל פילטרים שיגרמו לצופה לראות את העצב שלה בעיניים. אז קיבלתי על התמונה בערך 5 לייקים, הוספתי קצת תיוגים אוניברסליים וקיבלתי עוד 10 והרגשתי מלכת העולם. היום 15 לייקים שווים ערך למשתמש לא מספיק פעיל.

חלף הזמן ואנחנו ב-2018. פתאום זה כבר לא תחביב תמים, התרגלנו לצלם כל דבר שקורה לנו בחיים. תאונה בכביש, את הקפה של הבוקר, תמונת "סיימתי אימון!", תמונה של המיטה בסוף יום ארוך, תמונה של סופגניה בחנוכה עם מלא סמיילים של חרטה ועוד ועוד ו... רגע. מתי הפסקנו להיות אנושיים? לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שמטיילת כבר כמה חודשים בהודו. רציתי לספר לה על כל מיני דברים חדשים שקורים לי בחיים אבל היא קטעה אותי מראש ואמרה – "זה בסדר, אני יודעת הכל מהסטורי". ואז הבנתי שגם אני נפלתי ברשת החברתית. לצלם תמונות כל היום ולהעלות כדי לקבל פידבק, או אולי סתם כדי לשתף עם העולם, זה משהו שאליו כולנו מכורים.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

💙

A post shared by SHIR VIZEL🌻 (@shirvizel1) on


אני לא אומרת שזה דבר רע. מותר לשתף, מותר לתעד, מותר להביע דעה, אבל לפעמים צריך לדעת להוריד את הרגל מהגז. כשאני יושבת עם חברים אני משתדלת לשים את הפלאפון בצד. לתת לחברים את הכבוד הראוי להם, המינימום זה להסתכל להם בעיניים ולא בצג של המסך. בלימודים, לדבר עם האנשים סביבי. לא צריך לשקוע ולברוח לתוך עולם הפלאפונים שמגן עלינו מפני הסביבה. יש כל כך הרבה דברים מעניינים בחוץ - תרימו רגע את העיניים למעלה.

התרגלנו לתעד כל דבר שאנחנו עושים. הדלקת נרות עם בן הזוג, ערב קריוקי עם חברים, צפייה בסרט לפני השינה וחיבוק חם מההורים. נשאבנו למדיה במקום למציאות עצמה. יש חיים שלמים בחוץ שאנחנו מפספסים כי נורא חשוב להעלות את התמונה הבאה בזמן, כדי שיהיו לנו מספיק לייקים! זה לא אומר כלום. זה לא שווה כלום. בסופו של יום, שיחה כנה עם חבר/ה, כוס קפה עם אמא, משחק עם האחים או האחיות - כל אלו שווים הרבה יותר מאיזה סטורי או תמונה חדשה.

אני אומרת את זה לעצמי כל יום ומציעה לכל אחד להפנים את זה - אל תשכחו את החיים "שבחוץ", החיים האמיתיים. את כל האנשים סביבכם, את כל החוויות שאתם יכולים לחוות אם לרגע תרימו את העיניים מהמסך. את השקיעות היפות שלא צריכות שיתעדו אותן בסטורי עם ציטוט של עומר אדם, אלא רק צריכות כמה דקות של שקט מול הים עם אנשים אהובים. שיושבים ממש כאן, לידכם, ולא בצד השני של המסך.
אל תפספסו את החיים שלכם. אל תתנו להם לחלוף בזמן שאתם מתעדים את הסטורי הבא.
תחיו את הרגע.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

הברבור שלי מיוחד🦄

A post shared by SHIR VIZEL🌻 (@shirvizel1) on


// שיר ויזל

Your email was successfully saved