ישבתי על הסלע, מול הנוף הכי מטורף שיצא לי לראות בחיים, וחשבתי עליך.
הלגונה בצבע תכלת כמו השמיים, ההרים מושלגים כמו שדמיינתי, נעלי ההרים מרוחות בבוץ ואני לא מצליחה להתרכז.
אני יושבת ונושמת את האוויר הצלול, מכניסה לריאות ומוציאה החוצה באיטיות.

׳כן, זה קורה לכולם. לוקח זמן להשתחרר מזה. לפעמים חודש, לפעמים שנה ולפעמים שנים ארוכות. בסוף זה עובר׳. 
הקשבתי לה וידעתי שהיא צודקת. בסוף באמת הכל חולף, אם עומר אדם שר את זה אז כנראה שזה נכון. בארץ לא הייתי מוכנה להקשיב לו אפילו לא לדקה, אבל בטיול לא השאירו לי ברירה אלא לשמוע אותו. היום אני כבר מדקלמת את המילים של רוב השירים.

יצא לי לשמוע הרבה סיפורים על פרידות.
יצא לי לשמוע על פרידות קלות, מהסוג הזה ששני הצדדים מבינים שתם זמנם וכל אחד צריך להמשיך הלאה. תמיד קינאתי בהם. איך לא כאב להם? אולי הם לא אהבו באמת? אבל מי אני שאדחוף את האף. שניהם יודעים את התשובה בליבם.

יצא לי לשמוע על פרידות קשות, מהסוג הזה שהבחורה לא אוכלת והגבר מסתגר בבית כל היום. למי זה לא קרה. החברים משני הצדדים מנסים לנחם והמשפחה מנסה לתמוך בצורה מוגזמת, שתוך שניות הופכת למעיקה.

יצא לי לשמוע על זוגות שנפרדו וחזרו, חזרו ונפרדו. שיחקו במין קרוסלת קסמים וניסו לתת עוד הזדמנויות לאהבה. לפעמים זה מצליח, לפעמים זה לא.
כשזה מצליח אתה יכול לנשום לרווחה, להודות לעצמך על כך שניסית ולא ויתרת. הרי כולנו עושים טעויות. מי אמר שיש בעולם רק הזדמנות אחת?
כשזה לא מצליח, אתה חושב כמה מטומטם היית שהסכמת לזה עוד פעם. או ממלמל לעצמך בלב קלישאות בסגנון של ׳היי, לפחות ניסינו!׳.

וזה קורה לכולנו.
הזכרונות תוקפים, הגעגועים מציפים, הראש מסתובב ממחשבות על ׳מה היה אם׳ ו- ׳יכל להיות אחרת׳.
לפעמים קשה להשלים עם הפרידה.
והבחורה שם על הסלע באמת צדקה.

זה דבר שיכול לקחת חודש, שנה או אפילו שנים ארוכות. וגם כשזה עובר, תמיד נותרת בך הצלקת.
צלקת שמופיעה בכל הגדלים. פעם היא עצומה ומשתלטת לך על כל החיים, ופעם היא קטנה וכמעט בלתי נראית. אבל היא תמיד שם. היא עדיין שם.
היא תישאר לנצח.

שם, בסוף העולם,
ישבתי וצפיתי בנוף הכי יפה שיצא לי לראות בחיים,
נוף כזה שרואים רק בגלויות.
עלית לי במחשבות,
חייכתי לעצמי,
והמשכתי בדרך.

// שיר ויזל
 

Your email was successfully saved