כבר חודש עבר מאז הפעם האחרונה שרצחתי בשפיכה אחת מיליוני ילדים פוטנציאלים במיטה של ריבוע בגריינדר, ומאז אגרתי זרעונים חדשים על לחרטה הבאה.
הבטחתי לעצמי שלא לברוח שוב לפורקן עצמי, כי כל תחליף למגע אדם רק מלכלך לי יותר את הנשמה ומשמיע לי את צלילי הרווקות, שמפמפמים לי את הלב וצועקים לי "בדידות!"

אני מרגיש שאני עומד להתפוצץ מייאוש וחרמנות, אבל מנסה לשמור על עצמי כדי שאוכל להגיע למצב בו אני נרגע, ולא עושה דברים שאני מתחרט עליהם מיד אחרי.
נמאס לי להתמכר לפורקן עד כדי כך שהצורך צץ כמעט בכל יום וזורק אותי לגבר הראשון שאני רואה.
נמאס לי להתפשר על גברים מתנשאים שחושבים שהשמש זורחת להם מהזין, על גברים פחדנים שנשארים בארון עד שיהפוך לארון קבורה או סתם על גברים שכדי להמשיך להיות איתם באותה המיטה אני צריך לעצום עיניים ולדמיין את אותם הבחורים היפים שתמיד חלמתי להיות כמותם.

נמאס לי להתפשר על רגעי פורקן קצרים שאחרי רגע הגמירה אני מוצא את עצמי מתלבש חזרה ויוצא לרחובות תל אביב מלאות המרדף, הולך חזרה הביתה בהליכה מהירה שמדחיקה את הרגע ועם פרצוף מבואס שמושך את תשומת הלב ההפוכה מזאת שאני כל כך צמא לקבל.

אני חוזר הביתה ואומר לעצמי שוב ושוב עד שאשתכנע: "אני אוצר ומגיע לי את הטוב ביותר! אני אוצר ומגיע לי מישהו שבאמת יעריך אותי ויהיה שווה כל אנרגיה שאני מוכן להשקיע בשבילו, כל מזון שאכין כדי להזין את גופו וכל קעקוע שאחרוט על גופי כדי לחתום את האהבה הגדולה שלי אליו. אני אוצר ופאקינג מגיע לי את הטוב ביותר!"

// שי יצחק הלוי

Your email was successfully saved