קו ניו יורק ישראל זה קו שעשיתי במשך שנתיים מחיי ואני חייבת לומר שתמיד כשטסתי משם לפה, משהו באוויר ובאנרגיה היה שונה בצורה מאוד יוצאת דופן. לפעמים הרגשתי כמו שני אנשים שונים - הישראלית מרחובות, קטנה, פשוטה ומתוקה, וזאת שמגיעה למנהטן לקרוע את העיר; בייבי, אל תתביישי לשים את החולצה הזאת גם אם היא צועקת מידי, כי למי בכלל אכפת שהיא צועקת, ואין דבר כזה מדי בניו יורק, הו... ופה מתחיל היופי.

אחד הדברים  שהכי אהבתי בלגור בניו יורק היה לראות את חופש הביטוי בלבוש של האנשים. כל אחד באופן אוטומטי, ממש כמו שהטבע התכוון, מאמץ לעצמו את סגנון משלו. וזה מדהים, כי זה אך ורק שלו.

אפשר לראות מישהי בלבוש מחויט בדיוק מפליא, או את הגנסטר הכי מגניב בסאב ווי, יושב ליד השורטי שלו ונראים כאילו יצאו מקליפ ב - MTV. אפשר לראות גיישה שבכלל לא מיפן, או היפסטרים ממש על גבול היפים אמיתיים – וודסטוק סטייל.

כשחזרתי לארץ שמתי לב שלאט לאט אני הופכת סולידית יותר עם הלבוש. יותר ויותר מתפשרת על ההופעה שלי, על הביטוי שלי. בקיצור, הפכתי למשעממת.

הייתה לי חברה שגם חזרה קצת לפניי לארץ ובדיוק התחילה לימודים באוניברסיטה. היא סיפרה שבימים הראשונים ללימודים היא הייתה דופקת הופעות והחבר'ה היו צוחקים עליה וקוראים לה "זאת עם העקבים", "זאת עם הג'קטים". מהר מאוד היא החליפה להאווינס וטי שירט, והשאר היסטוריה.

הפכנו מגלידה בטעם קרם עוגיות עם ציפוי שוקולד וסוכריות מלמעלה, לגלידת וניל, אבל פרווה. אקסיוז מיי פרנץ'. ואחת הסיבות לכך זה כי נתנו מקום לסביבה לשנות אותנו.

יש אנשים שמאוד אוהבים להתלבש בפשטות וזה אחלה להתלבש ככה, כשמרגישים ככה, השאלה איפה עובר הגבול שבו זה משתלט לנו על כל ארון הבגדים? השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו, כשאנחנו מתלבשים ככה, זה מה למעשה מניע אותנו להתלבש בצורה הזאת? נוחות, פשרה, עצלנות, מה יגידו אחרים?

כמו שאנחנו שונים אחד מהשני, אין סיבה שנתלבש אותו הדבר. לבוש זה המקום שלנו להפגין את עצמנו, זה המקום של הצמיחה ויציאה מאזור הנוחות. לכל אחד יש גלאם משלו אם הוא רק יאפשר לאוצר בתוך הכספת להיפתח. גלאמור זה בלב, גלאמור זה בפנים ומסקרן יהיה לאפשר לעצמנו להרגיש מיליון דולר, ללכת לTwenty six ולקנות גופיות נוצצות ב30 ₪.

via GIPHY

שיק זאת מילה שאנחנו יודעים לקשר ישר לשוק, אופנה לסלבס וסטייל לדורין מגיא פינס. אז בואו נהפוך את הדברים. מה שמכתיבים לנו בערוצי המדיה השונים, זה לא מה שבהכרח צריך להיות.

רוב האנשים שהכרתי שהיו בגישה של להתלבש בצורה מעניינת וייחודית, אלו חבר'ה שמאוד בטוחים בעצמם. עם הזמן אמרתי "פאק דה סיסטם", הרשתי לעצמי להתבטא גם ב"רחובות סיטי", ישראל, מיקוד: פלאפל בפיתה, שים קצת צ'יפס. ניו יורק חזרה לנשום בעורקיי, ואולי זאת לא ניו יורק, אלא אני, באמת, כמו שבא לי.

כמו פסל החירות, הגיע הזמן לצאת לחופשי, להפסיק לחשבן ולהתחיל להרים. כמו גורדי השחקים, הגיע הזמן לעמוד זקופים, להישיר מבט בגאווה. כמו המוניות הצהובות, הגיע הזמן לחתוך, לחתוך את הבולשיט של מה שהסביבה אומרת ומכתיבה, וכמו ברודווי, הגיע הזמן שניתן את הופעת חיינו דארלינגז. בואו נהיה פאקין רוק סטארז.

// שנטל פוקס

Your email was successfully saved