לפני תשע עשרה שנים נכנס חייל צעיר ומלא מרץ לראיון המשמעותי הראשון בחייו.
בזמנו, תוכנית השליחים למחנות הקיץ חגגה את השנה השנייה בה נשלחו חיילים מצטיינים לצפון אמריקה.
אבא שלי לקח אותי בוולוו הישנה שלנו למשרדי הסוכנות היהודית בירושלים הבירה, וחיכה לי באוטו עד אסיים.
המטרה היתה לצאת לשליחות בת חודשיים, כי עדיף חודשיים בארה״ב על חשבון השירות הצבאי. 

נכנסתי לחדר ומנהל מחנה חביב קיבל את פניי. הוא שאל אותי שאלות באנגלית ואני עניתי כמו שחשבתי שראוי לענות, עם המילים שהצלחתי לגייס, משתדל להישמע ייצוגי ומקצועי כאחד.
המנהל שלף ברושור והראה לי תמונות של מחנה הקיץ שלו במיזורי. הדבר הראשון שעלה לי לראש זה הסרט המופתי עם קטי בייטס ובהונות רגליו השבורות של הקורבן שלה (שנים אחר כך למדתי שהסרט נקרא מיזרי ולא מיזורי כמו המדינה). הדבר השני שאני זוכר זו תמונת ספסל מעץ בודד, כמו מנסה להזדקף בשביל התמונה, אבל לא היה ברור מה כל כך מעניין בו כדי שמישהו בכלל ירצה לצלם ספסל שכזה.

הייתי חייב להיות מנומס מספיק כדי לקבל עבודה ולצאת לשליחות, ומוכוון משימה מספיק כדי לקבל את התפקיד בו חשקה נפשי – קרי, מדריך דרמה. 
המנהל הביט בי במבט חודר. היום, כשאני מראיין אנשים ומבין כמה אינפורמציה אפשר לקרוא משפת הגוף, בחירת המילים והדקויות הקטנות, אני יכול רק לדמיין מה עבר לו בראש ומה הוא קרא מהספר הפתוח שהייתי. אני זוכר שהוא אמר לי שלצערו אין לו תפקיד של מדריך דרמה במחנה, אבל יש לו חבר במחנה בניו יורק והוא יפנה אותי אליו. הוא איחל לי בהצלחה, ואני חזרתי לאוטו, וסיפרתי לאבא שעבר מצוין ושלא עברתי את הראיון הזה אבל הפנו אותי לניו יורק.

שמונה שנים טסתי למחנה קיץ בניו יורק, שהפך למקום שעיצב לי פחות או יותר את האישיות בשנות העשרים לחיי.
לאחר מכן הציעו לי תפקיד בכיר יותר שעסק בהדרכה ופיתוח הצוות במחנה אחר, הפעם במישיגן, ומצאתי את עצמי מחשב מסלול ופותח דף במקום חדש. 
הבחירות הקטנות האלה בחיים הן הבחירות הכי גדולות שאנחנו עושים.

היום סיימתי את השנה האחת עשרה במישיגן. עשרה חודשים במהלך השנה, במקביל לחיי כמאמן שחקנים ויוצרים בתל אביב, אני בונה תוכניות חינוכיות ופעילויות פיתוח צוות, מגייס ומראיין מאות צעירים בארץ, באנגליה ובארה״ב, לחוויה מתוזמרת היטב, שנמשכת חודשיים תמימים.

זר לא יבין זאת, אמר המשורר, ובמקרה הזה הוא הפליא לדייק. זו עבודה שנשמעת כמו קייטנה, שאין לה אח ורע בתרבות הישראלית, ולכן, אפילו הקרובים אליי ביותר לא מבינים עד הסוף מה דוחף אותי לטוס שוב חצי עולם ולשחק במה שמרגיש להם כמו תנועת נוער.
אז איך להסביר שהארגון שאני עובד בו מגלגל מיליונים ללא מטרות רווח, שזו חברה לחינוך לדורות, ליהדות שאני יכול להתחבר אליה, שמשנה לאנשים את החיים?

היום אני מסתכל על הצוות שבחרתי בפינצטה, ורואה איך הדרכים שלהם קיבלו שבילים חדשים.
בצורה קוסמית מופלאה, אותו מנהל שראיין אותי פעם מכהן כבר כמה שנים כיו״ר הארגון. גם הוא עבר למישיגן ודרכינו הצטלבו שוב. ״אתה מבין שהראיון הזה איתך בירושלים שינה לי את החיים? אם לא היית שולח אותי לניו יורק, לא הייתי חולם להיות פה עכשיו״, אמרתי לו לפני כמה ימים בחגיגות הסיום של הקיץ. 
כוחן המופלא של צמתי הדרכים והבחירות שבכוחנו לעשות ״אם רק נגיע לאן שהוא״ ובתנאי שנתמיד בהליכה...

// תומר מוקד
 

Your email was successfully saved