בשנים האחרונות חודש ינואר מביא איתו משב רוח מרענן של נסיעות עבודה לחו״ל. השנה הייתי אמור לפתוח את המסע בניו יורק, כמה ימים של הטענה והשראה לפני הכנסים, הפגישות והראיונות.
סגרתי מלון (בהנחה מסחררת של הבלק פריידי), הזמנתי כרטיס להצגה חדשה ומסקרנת, וכבר התחלתי לפנטז איפה אני אסעד את עצמי לדעת בכל ערב. שישי עד שני בבוקר, מי צריך יותר?

האדם מתכנן תוכניות ואלוהים מסדר לו סופת קור שסוגרת את הנמלים בניו יורק. 
בזמן האחרון אני משוחח הרבה עם שחקנים צעירים במסגרת האימון האישי ועניין הפרספקטיבה עולה תכופות.
את אותו סיפור אפשר לספר משתי זוויות, זאת הפסימיסטית - דפקו אותי, איזה דיכאון, ומהצד השני הגישה האופרטוניסטית - איזה הזדמנות המצב החדש מזמן לי? איך לשמור את החיוך על הפנים?

יום חמישי, שלוש בבוקר, הודעת טקסט שהטיסה התבלטה בגלל הציקלון המקפיא, שיחה לארה״ב והנציגה מצידו השני של העולם סוגרת טיסה לעוד 24 שעות דרך שווייץ במקום מינכן. ההורים שמחים שאני איתם לארוחת שישי ואני הולך להשלים שעות שינה ב-6:30 בבוקר, נעזר בסיסמת ״הכל לטובה״ ומעדיף לבזבז יום מהחופש בניו יורק מאשר לטוס ברכבת הרים של רוחות.

למחרת אני מגיע לשדה בשלוש בבוקר, דיילת הקרקע אופטימית מתמיד ומאשרת שטיסת ההמשך כרגע מתקיימת מציריך, ומבטיחה שאם תתבטל הם לא יעלו אותי על הטיסה הראשונה כדי שלא אתקע בשוויץ.
הטיסה לשווייץ יוצאת לדרך, ואני נכנס לטרקלין בציריך לארבע שעות ההמתנה. 
המסך של הטיסות מעדכן עיכוב של שעתיים, ובשער לפני העלייה למטוס יש רחש בקרב דיילי הקרקע.

כמו ישראלי טוב ובעל תושייה אני מתקרב ומנסה לחלץ מילים מהגרמנית המדוברת. בגוגל מעדכנים שהטיסה בוטלה, הצוות עוד לא קיבל אישור סופי. מי שחווה ביטולי טיסה בחייו יודע שהשלב הבא ומורט העצבים זה המירוץ לדלפקים לתיאום טיסה חדשה. כל הקודם זוכה וכל המתמהמה בתור נתקע לפעמים לימים…
לבסוף הדייל מודיע במיקרופון רשמית על הביטול, המירוץ למיליון יוצא לדרך ואני באתלטיות שאין לה קץ מרחף בין טרמינלים ומגיע לדלפק תוך מספר דקות ובין הראשונים. 

סוויס מודיעים לי שבגלל הסופה בארה״ב והעובדה שאנשים כבר תקועים שם שלושה ימים, אין טיסות לניו יורק למחרת. אני מסתפק בטיסה דרך לונדון לבולטימור, ומוותר על החופשה.
בשלב הזה הרבה אנשים יוצאים מדעתם, ואני רק חושב על השיחות עם המתאמנים שלי על חשיבה חיובית ומחייך. מציץ להודעות הטקסט מהחברים והמשפחה, שמבכים על מר גורלי, ואני בכלל נרגש מההזדמנות לצאת קצת מהקופסה ולזרום עם המציאות. 

במלון בציריך ראמוס הברמן מקבל את פני, בחור צעיר משעשע ולבבי, ואני מתיישב לבירה. האנשים שסביבי, כולם פליטי שדה התעופה, מביאים איתם צבעים שונים של פרספקטיבות לשולחן הבר. שאצי, הברמן השני, מצטרף בשלב מסוים לחגיגה ואנחנו מדברים על התגובות האנושיות לשינויים ולחיים. ערב קסום, תלוש, מצחיק ומלא חוויות.

למחרת הטיסה ללונדון יוצאת ליעדה, ואחרי תורים אינסופיים במעברי הגבול אני נכנס לדיוטי פרי של היתרו. 
מריח תה על שם המלכה ב - Fortnum and Mason, מנשנש המבורגר וצ'יפס אצל גורדון רמזי ומתחכך במבטא הבריטי מכל עבר. מי אמר מסע מלבב ולא קיבל?
הפלא ופלא, הטיסה לבולטימור יוצאת לדרך, ועכשיו אני מסיים שורות אלה מהמלון לפני המשך הדרך ליעד הסופי בפנסילבניה.

מאחל לעצמי המשך מהנה ומלא בטוב, ולכולנו שנזכור לחייך יותר ושלא משנה איזה מינוס של קור יש בחוץ, צריך שיהיה חם בלב :-)

// תומר מוקד

Your email was successfully saved