כל התאהבות, כל פספוס, כל פגיעה וכל הפסד, הכל חלק מתוכנית זדונית של בורא עולם, או בכלל תיק שתפר לך איזה מלאך.
ולכי תוציאי מעצמך עכשיו איזו עורכת דין, למען השם שחלילה לא ינזק, או פסיכולוגית לנפש שרק משחקת את עצמה כזאת יציבה להפליא.

מישהו פעם אמר לך שהחיים הם הרבה מעבר למה שישנו, שכל העניין הוא תמיד בנסתר וב"לכי תדעי", אמר לך ככה בדיוק, "מי את אם לא עוברת אורח במונופול הזה של החיים. קונה, מוכרת, מתאהבת, הופכת קלפים ושולחנות, בוכה, בוכה, בוכה, מנהלת מאוהבים ושבורים כשאת בקושי מצליחה להשתלט על עצמך, מעירה יצרים ומרדימה את העיר הזאת, שבנינו? את מתה לעשות עליה כבר פוף, שתעלם".

נורא, כמה זה נורא, חשבת שהוא היה רחוק, התפשרת על הכמעט, אבל בעצם הוא היה ע-ל הנקודה. בשיא שלו הוא לא ראה בך שום שפל, חשב פעמיים אבל לא האמין שהכל בעצם תוכנית זדונית או תיק תפור.

לעיתים קרובות ידעת לתאר את כל הסיפור.
התסריט שכתבת לעצמך, זה עם התפקיד הראשי ששמור רק לך, משנה את עצמו מדקה לדקה, ורגע, שניה, תראי מה זה, אנשים אחרים נכנסים לך ושמישהו יעצור את הקרקס הזה כבר.
נכנסים לך לדמות, מאמצים את כל מה שלא אהבו שעשית, כאילו ככה יצאו מהבטן של אמא, מנסים לגנוב לך את האביר ולכבות את השיר ברקע, שלא נדבר על קיר הפלאים שעוד שנייה מתפרק, עלייך.

ציפית לאבק פיות וכל מה שקיבלת זה עפר דרכים בפרצוף מהמכונית פח שנסעה לידך ואפילו לא ניגנה את פסקול חייך; אחרי הכל, כל יום אצלך הוא פרק וכל התפקידים שלך - היפה, הנכונה והאמיצה, פרק מליון ומשהו שאפילו את בעצמך הפסקת כבר לעקוב. שמישהו יעשה קאט ויכנס עם הפלפל.

// יוכבד איסאב
 

Your email was successfully saved