אני שוב בעבודה. זה תמיד מפתיע אותי מחדש, כמה אני פה. כמו שרשרת שחוזרת על עצמה ונגמרת תמיד באותו מקום, חדר לבן וחנוק והקולגות שיושבים לצדי, אחים לצינוק. אנחנו יושבים בכיסאות, טובעים בתוך הפלאפונים שלנו ומוצצים כל שנייה של שקט, עד הטלפון הבא, הזמנת הסושי שתבוא.

היום נראה כאילו כל תל אביב רוצה סושי ולא משנה כמה קשיים תערים עליהם, הם לא יוותרו עליו לעולם. "אני רק רוצה ליידע אותך שייקח למשלוח בערך שעתיים להגיע ואולי אף יותר אם ירד גשם", "אוקיי, אז אני רוצה מרק", "הוא עולה 60 שקל וכנראה יגיע ממש קר", "בסדר" , "אני אירק לך בסושי", "תביאי". מכת הלם. תל אביב נמצאת תחת מגפה. סם חזק, סושי, מסתבר.

הטלפון לא מפסיק, וכל צלצול נוסף מעלה את סף העצבים בחדר, בין שיחה לשיחה כל אחד מהעובדים משחרר בזמנו קללות ועצבים בקצב קבוע, "כוס עמק כמה הם מתקשרים? תיחנקו כבר!!!! שלום מדבר מוטי במה אפשר לעזור?".

אני מסתכלת על התקרה ומנסה לדבר עם אלוהים, מה אני עושה כאן, אתה יכול להגיד לי?, איפשהו שם בשמיים, אם אתה קיים. חושבת לעצמי- מעניין אם יש עוד מישהו ששונא את העבודה שלו ככה, וסובל בה כל כך. אחר כך אני אומרת שאני מקווה שלא. לפעמים, ברגעים של הפסקה אני קמה מהכיסא ויוצאת מהחדר, זה תמיד מרגיש נפלא.

בימים כאלו, בשיחות טלפון של חמש שעות מתמשכות הכוללות את אותן שאלות ואת אותן התשובות, הסבלנות של כולנו מתפקעת. טון הדיבור שלי מקבל צבע של ספרנית בת 60 שמעשנת סיגריה כל חצי שעה. כאילו כל הדברים הרעים בחיים שחקו את החיות ממנו והוא נותר מר וקר.

בשלב כלשהו אני מתחילה לחוש חמלה לאותם לקוחות שמדברים איתי, כמבינים שעברתי משהו קשה מנשוא. בניסיון להיות נחמדים הם שואלים במתיקות "מה שלומך?", וברגעים של חולשה אני לפעמים עונה "ככה ככה" ומיד אחר כך מתחרטת. בסוף זה תמיד נגמר אותו דבר, הם משלמים ואני ממלמלת בתיאבון.

כשאותה משמרת נגמרה יצאתי הביתה והרגשתי שלושים קילו של דיכאון זמני נוזלים ממני. כמה מטרים מהמסעדה הבחנתי לפתע בחילזון קטן שיצא לטיול אחרי הגשם, קטן ודביק. הסתכלתי עליו והוא הסתכל על הרצפה, חישב את צעדיו הבאים, ספק מודע או לא, ליצור הענקי שמביט בו - אני.

הוא חולק איתי את העולם הזה וחי לפי ביולוגיה טבעית שטמונה בו, מנהלת אותו. גם אני, כמוהו, בסך הכול עלה קטן ושברירי בתוך עץ אימתני ומטלטל. החיים שלי ושלו הולכים בנתיב שלא ברור לאף אחד מאתנו. ואולי גם הוא כמוני, יצא להפסקה ממה שהולך אצלו בפנים, מנסה לחפש תשובות.

ברגע של הארה קמתי בפתאומיות מהרצפה והמשכתי ללכת. וככה מצאתי את עצמי, באמצע הרחוב, מזדהה עם חילזון, מוצאת אתו מכנה משותף ומנסה להבין אם יש בינינו שפה משותפת. אלוהים? אתה שם???

// תמי ממיסטבלוב

Your email was successfully saved