היה רגע אחד בו הירוק נעלם. הוא מצמץ. אחר כך העביר את ידו בתוך שערו הבהיר, החלק, מזיז אותו לאט לאחור. עיניו הופנו אל הפינה הימנית בחדר, לא היה שם שום דבר. הוא מצמץ שוב, לא יכולתי שלא לבהות בו. הוא היה, ואני לא מגזימה, הבחור הכי יפה שראיתי במציאות. והוא ישב מולי.  

בשולחן אתנו ישבו עוד שני אנשים מבריטניה ובחורה אחת ישראלית שמהר מאד נהייתה חברה שלי ומי שתחלוק איתי אינספור, "ואוו הוא מושלם", שכל אחת מאתנו תפלוט באופן בלתי נשלט בעברית, בכל פעם שהוא ישב לידנו. 
הוא גר בגרמניה, החתיך. בן עשרים ומשהו, לומד רפואה ובהתאם- מנומס, רציני, חכם ומשדר 'אני ביישן' מעורב בגישה של 'עכשיו אני אדיש לכל מה שקורה סביבי'. הוא נישא לגובה 1.90 ובלי להתעכב עוד על תיאורים פיזיים אסכם בלומר ששום דבר בתווי פניו או בגופו לא נופל ממושלם. מהמם. יפהפה. יצירת אומנות.  

הוא היה כל כך יפה שבפעם הראשונה במציאות של חיי, כאב לי להסתכל. כל מבט הרגיש כמו מכה מסנוורת מהשמש, מראה אכזרית שמוטחת בפנייך ומציגה בפרטי פרטים את כל מה שלא יפה אצלך. את כל מה שהיית רוצה, ואין לך. זה יופי שגורם לך להרגיש שהכול היה יכול להיות טהור ומושלם אם רק לכולם היה אותו ושבאמת, על אף כל הקיטשיות, יש משהו לא פיירי בקיומם של אנשים יפים כל כך, בתוך עולם מאכזב כל כך.
נפגשנו כי הגורל רצה כך, או יותר נכון כי שכחתי לשריין את אותו החדר בהוסטל אחד לכמה ימים, והייתי חייבת לעבור להוסטל אחר. שם הוא היה, שותף לחדר שלי, בדורמס של שלושה אנשים. השותפות בחדר גרמה לנו מצד אחד לנהל שיחות סמול טוק מרתקות כמו "מה עשית היום? אה אתה נכנס להתקלח? טוב אני אחרייך" ומצד שני מנעה ממני אפילו לרגע, להרגיש נוח בחדר שלי.

לא הייתה שנייה בה לא הייתי מוצפת מודעות עצמית שהתחילה במה אני לובשת ועד ל'איך אני נראית כשאני יושבת ברגע זה על הכיסא?'. נואשת פניתי יום אחד לעזרה מישראל, "ואוו, אין לי מושג איך מתחילים עם גרמני", אמרה לי חברה, "תדברי אתו על הכיבוש, זה תמיד עובד" היא הציעה. ולא אשקר, חשבתי על זה, אבל בשלב ההוא כבר היה נמאס לי מפוליטיקה ולכן כשהוא סיפר לי יום אחד שהם עושים אירוע מיוחד לסבא שלו, שמגיע החודש לגיל 90, חשבתי לרגע שאולי השואה יכול להיות נושא מתאים. בטוח סבא שלו היה שם, צופה או משתתף פעיל, נוכל לדבר על זה שעות!
לא דיברנו על השואה ולא הפסקתי להיות מהופנטת ובו זמנית מאוימת מיופיו, עד לערב אחד בו דיברתי עם בחורה בריטית נוספת שפגשתי בהוסטל. היו לה נצנצים על הכתפיים וסיכה של פרח בשיער, מאוסות ממשחקי קלפים בחרנו לשבת ולדבר על הטיול ועל השאר ואז, הוא הגיע, חוצה בנונשלנטיות את החדר, מותיר אחריו אבק חתיכיות באוויר.

היא מיד ניחשה שזה השותף החתיך שלי לחדר ואחר כך הוסיפה שחברות שלה, כנראה כמו כל שאר הבחורות בהוסטל, דיברו והסתכלו עליו בארוחת הערב באותו יום, שזה לא מפתיע, כי "כמובן שהוא הבחור הכי חתיך פה". 
ואז, אני לא יודעת אם זה בגלל הדרך שבה היא אמרה את המשפט הבא, או המילים עצמן שהפתיעו אותי, שלא עלו בראשי בכלל עד אותו הרגע, אבל כשהיא נענעה את ראשה, גלגלה את עיניה ופלטה בטבעיות, בזלזול וכמעט בטינה - "זה כל כך שטחי", כל מה שיכולתי לחשוב, כמעט כמו רפלקס, היה - "תכלס". 

// תמי ממיסטלוב
לעוד תמי >>

Your email was successfully saved