במשך כל ערב ההשקה חזרו ואמרו ודיברו על הרגישות שבי, על חוסר העור, על היכולת לחיות ככה בעולם ועל כך שזה כל כך לא  פשוט, אבל אף אחד לא אמר מילה על כך שלא בחרתי לפשוט את עורי במשך השנים. לא בחרתי להיות רגש וללכת כך בעולם כשכל דבר חודר ואני צריכה לתת לכולם את ההרגשה שאני חווה כמוהם, את אותה עוצמת רגש, אך בפנים הכל מהדהד ומתפוצץ. 

אם הייתי כזאת, בעלת עור דק בתוך עולם עדין, הייתי וודאי שוחה עם הגלים ולא מתנפצת כל פעם מחדש על קרקעית המיטה כשהוא מנסה לאסוף אותי כל ראשון מחדש. איך זה שבשבת אני על גג העולם ובראשון בתחתית. מנסה לחבר את האמונות שלי לעולם העובד הזה ומוצאת את עצמי חסרת כוחות ומרוחה על כל החלומות שלי.
אפילו הכתיבה. שהיא משוש חיי, נראית לי בלתי נגישה. האור לא מגיע אליה, אלא להפך. מהמבט שבתחתית היא נראת לי כמו קרש הצלה שבניתי לעצמי וגם הוא מתפורר יחד עם עצמי. יש בטח הסבר פיזי לזה, אני מוכרחה למצוא אותו. לאט לאט הרגש מפנה עצמו כלפי הגוף. העור הופך דק יותר, הלב הופך את הגוף לחלש יותר וכשאני מביאה את עצמי לבדיקות דם, גם האחות עצמה סוגרת את המעגל ומבקשת שאחזיק נורא חזק את צמר הגפן כי אני כל כך כל כך עדינה.

ובא לי לצעוק שהפכתי לעדינה בגלל שהחיים לא היו עדינים אליי. אבל היי, את מי זה מעניין? אפילו את עצמי לא. כשאני בפנים אני מאמינה שיש חיים אחרים. יש אנשים ריגשיים, רוחניים שחיים בעולם הזה ומצליחים באמת למצוא את החיים, לבנות אותם כפי שהם מאמינים. אז למה אני נופלת כל פעם מחדש מאנשים אחרים? מסתכלת על אנשים שבחיים לא הייתי רוצה לחיות כמוהם ונכנסת לעצב תהומי, כאילו שהם ההוכחה הנצחית שבכך מסתכמים החיים?

הייתי רוצה לבנות קהילה לאנשים שרוצים לבנות רוח בתוך החומר, הייתי רוצה להיות חברה בקבוצה של אנשים שיוצרים כאן, אבל איך אוכל לעשות זאת אם אני בתוכי, בתוך תוכי לא מאמינה עד הסוף בכתיבה שבי וחושבת לעיתים שהיא סהכ תוצאה של כאב ופחדים וכל עוד לא אעשה משהו גדול, באמת גדול אני אמשיך ללכת בין חושך לאור ושוב חוזר, כל שבוע מחדש. 
מצאתי אהבה גדולה. לא חשבתי שאמצא. 
מצאתי אלוהים. ידעתי שאמצא. 
מצאתי לי בית. שהוא בלגן גדול של הרגשות שלי 
אבל איך אני מוצאת את עצמי בעולם הזה? 
איך לעזאזל אני מניחה לעצמי להיות כזו, אדם של רגש בעולם, אדם בלי עור, אדם כותב, חולם כל כך להיות עוד ועוד אדם כותב. 
הייתי רוצה לאהוב את זה שאני ככה, 
אני רוצה להאמין שאם העולם הפך אותי לכזו, כנראה שכאן העניין שלי.
איך אני משלימה, מקבלת, מניחה לעצמי כבר להיות בסך הכל רק אני עצמי? 

// תמרה לילך מזומן

Your email was successfully saved