היא מושיטה את הידיים שלה אליי והן ריקות. אחר כך היא מבקשת שאאסוף מהן את כל מה שאני לא רואה. "אני לא רואה", אני אומרת לה, אבל היא מתעקשת בכוח שאוציא מתוך הידיים האלו את הזהב שיש בהן.

"אני לא רואה", אני מתעקשת. אף פעם לא הייתי באמת אדם שמח כל הזמן גם לא ברוב הזמן. "כשהייתי קטנה", אני מספרת לה, "חלמתי על בית חופשי, על רוח, אבל גילתי שאני לוקחת את הכלא לכל מקום שאני הולכת אליו", אני מוסיפה בשקט והדמעות יורדות. היא מושיטה אליי שוב ידיים ריקות ומסבירה לי שאפשר גם וגם. גם להיות אדם רוחני וגם לחיות באדמה.

"את לא באמת רוצה להיות כמו המשוררות ההן שבסוף נגמרו". אני כן, אני חושבת. הרי הסבל בלחיות גם וגם הוא לא פחות מהסבל של להסתגר ולכתוב רגש אובדני, כואב, בועט.

היא לא מבינה את הייעוד שלי. ואולי זו אני שמתעקשת שאם לא הוא, הסבל בועט כל כך חזק. מוציא אותי מחוץ לכל המסגרות האפשריות, מחוץ לחברה שאמורה להחזיק אותי. אין מילים שיכולות להאמר, שיכולות לדייק רגש. רק מילים שנכתבות בינך לבין עצמך אני חושבת, ולכן ההסתגרות וחוסר השייכות מחייבים.

"אני לא רוצה גם וגם", אני רוצה לצעוק לה, אבל היא יודעת שאם זה לא גם וגם זה מוות. למה הפירוש חייב להיות כל כך דרמטי?

"אין אנשים שמתפרנסים רק מכתיבה", היא אומרת לי ואני חושבת שאין הרבה אנשים בעולם שחיים מהתשוקה שלהם ולא רוצה עוד לחיות ככה בכאב, לחלום וליפול מהחלומות על הרצפה המלוכלכת הזו בבית שלו, כשהוא אוסף את הכאב שלי לתוך צלחות גדולות של אוכל חם ומתעקש, מתעקש עד דמעות שהוא מאמין בי. ולמה אני לא מצליחה להאמין בי, גם?

הוא תולה לי על הלב מדבקות זוהרות של אהבה, מלטף כשאני בוכה על שירים שנשארו בתוך מגירה. על שהוא מגיע לראות אותי עולה על במה ולבסוף נשארת יושבת לידו ומספרת לו על הפחדים. ולפעמים, כשאני ממש ממש עייפה, הוא מרים אותי למיטה ונרדם לפני, כמו סוחב את כל העייפות שלי עליו.

אני לא רוצה גם וגם. אני מעדיפה כלום, אני חושבת בזמן שהיא מסתכלת עליי עם העיניים השחורות שלה. ואני בכלל מתגעגעת לעיניים בהירות של נשמה שיכלה ללכת איתי למקומות האלו של הבית השקט, של החלומות שהתנפצו לי בפנים ולחבק אותי כמו שמחבקים ילדה קטנה. אבל היא לא רואה שאני ילדה, היא לא שבויה בתוך הדמות הזו שאני כבר שנים שבויה בה. היא רואה מציאות, את מה שאני עושה ולא את הפחד. ואני בכלל מתגעגעת לחיבור של נשמות, להלך בתוך אמת, בתוך אלוהים כשהוא מושיט ידיים ולוקח אותי למקומות ההם שבגללם אני פה.

אני לא רוצה גם וגם.

בשיעורים באוניברסיטה, כשכולן חכמות ויודעות, אני נכנסת לתוך השתיקה של הערעור. אני כבר לא יודעת כלום. אני לא יודע לכתוב. אני רוצה דברים שלא קיימים. האמת היא שאני ילדה קטנה שמושיטה ידיים לכל המקומות בעולם רק לא לחבק את עצמי. עכשיו אני רואה את הידיים הריקות שלה, והן כבר לא נראות לי כל כך ריקות, הרי הן כל כך זהות לכל הידיים של מי שנמצא שם, לידי.

אני לא רוצה עוד לחשוב מה הדבר הנכון, אני רק רוצה לחיות את הנכון שלי. בשקט, בשמחה ולא להיות עוד עצובה על הוויתור, על הגם וגם, על הכלום שנוצר.

// תמרה לילך מזומן

Your email was successfully saved