תמיד יהיה לי געגוע אליך. געגוע גדול. געגוע שגורם לי לצער על כך שאני לא בדיוק יכולה להיות שייכת לך.

אני לא יכולה עוד להסתיר, ללבוש מעלי שמלות. לכסות עצמי עוד. לא יכולה ללכת ולהתפלל בתוך מבנים שההימצאות שלי בהם גורמת ללכת רחוק ממך. אני לא יכולה להתפלל בשפתיים זזות ולחשוב על איך אני מדברת אליך ללא מילים מנחות, להרגיש את העור שלי רחוק ממני בכל עמידה רחוקה בבית כנסת. גם לא לא לחפש שפה משותפת עם אנשים שלא יודעים מי אתה. להשליך כעסים על אנשים שלא מבינים מה אני אומרת. מה אני מחפשת, אל מי אני כל הזמן, כל הזמן מדברת.

fb_img_1479126276526

בין לבין. בין הקודש לחול יכולתי לכתוב. אבל גם הקודש מתערבב לי בנשמה ולא יודע להבדיל עצמו. אני כבר לא יודעת מהי קדושה. הכל מתערבב לי, אלוהים. הקודש מתעתע.

היום, אני יכולה לומר, אני קדושה יותר ממה שהייתי אז, כשלבשתי שמלות ארוכות והתכסיתי בשתיקות. אני קרובה אליך יותר כשהמילים שיוצאות ממני מדוברות אליך ישירות. כשמדברות איתך ולא עליך.

אני איתך יותר כשאני שוכבת במיטה מול ספרי שירה, אוחזת בלשון אחת את קריאת שמע שכמעט נשכחה. בערבי שישי כשהמוזיקה מתנגנת עם שולחן שבת, כשכוסות היין מתקדשות בשולחן ולאחריו אני יוצרת אהבה.

בין לבין אני מניחה את הרגליים. רגל אחת נשענת על סופי שבוע בצפון. להתכרבל בתוך זכרונות, בתוך הדוחק, בתוך הכללים הנוקשים שהובילו אותי לפרקים לשנוא אותך, להתמקח על האמת שלי מול אנשים שרואים אחרת ואחר כך לצאת לעולם ולהתמקח גם שם על המקום שממנו באתי, להגן עליך בבדידות, אלוהים.

לצעוק שאתה קיים מול אנשים שלא רואים אותך, להאמין שאני הוכחה גדולה.
לכתוב שירים עליך, ולהרהר בשאלה מדוע אני לא מצליחה להביא אותך מספיק לעולם.
אחר כך לקלל את הדת שהרחיקה אותך ממני
לכעוס על מי שלקח אותך ממני.

%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%9c%d7%91%d7%99%d7%9f-2_easy-resize-com

בודד להיות בין לבין, אלוהים.

ללכת להופעות ולהרגיש את הנפש מכרסמת עצמה על שום שלא הצליחה לעלות כה גבוה.
לראות אומנים המצליח להגשים אותך דרך העולם הישן שלי ולכאוב על הוויתור שלי.
לראות אותי מהצד, מבינה שלעולם לא אהיה שלמה ללא הטקסים הדתיים אך לעולם לא אהיה שלמה איתם.

האם ככה רצית שאהיה, גם וגם?
לא זה ולא זה?
רציתי לדעת למה ומהי התכלית לאמצע
מה עלי לעשות עם כל האמצע הזה
עם האהבה הגדולה והכעס האדיר
עם התשוקה אליך והעוצמות המובילות
עם תחושת הכלא והרצון הגדול לחופש
עם הפחד
איך אוכל לחיות את חיי
בתחושה גדולה שאתה קיים
בקנאה באלו שמילאו את חייהם ברוח במוזיקה ביצירה
ובידיעה עמוקה ששם אתה
אני לא יודעת איך לוותר על החיים שהורגלתי אליהם
חיים ששנאתי אותם
אך יחד עם זאת אהבתי.

// תמרה לילך מזומן

Your email was successfully saved