הלב פועם בחוזקה, אנחנו עולים על הטיסה להודו. אחר כך ננחת בדלהי ונשאל את עצמנו למה עשינו את זה לעצמנו, גם בנסיעה לרישיקש נשאל בדיוק את אותה השאלה. כשהמונית תסע ותחתוך רכבים אחרים, כשבכל פעם הלב ירעד, עד שנגיע לרישיקש ונמצא קצת שקט. 

אחר כך נמשיך לנדוד בהודו ואני אחפש את התחושה הזו שהתמכרתי אליה וכל כך קשה לי להרגיש אותה במציאות. אני אצליח לתפוס בתחושה הזו מדי פעם בטיול, אבין היטב למה חזרתי ושוב אעצום עיניים בשביל להחזיק חזק בתחושה ולחייך לעצמי בהבנה, אבל, עדיין זה לא יהיה כמו אז כשהיינו אני והיא, קצת יותר חופשיות. 
במנאלי נתפוס טיפה שלווה, בדרמסלה אצליח להתחבר קצת למה שהיה בפעם הקודמת. רק באנדמן אבכה קצת שאני לא אותו אדם חופשי שחלמתי להיות, כי אדם חופשי מצליח להיות כזה ולא בורח לחופש והולך שם לאיבוד. 
"את מתעגעת להודו?", הוא שואל אותי. מוצ"ש אחרי אחת בלילה.
"לא" , אני אומרת, "אבל אני כן מתגעגעת לתחושות שהרגשתי שם. כשהצלחתי להיות קרובה יותר לעצמי, לחלומות". 

לפני הטיול הבטחתי לעצמי בשקט שבהודו אצליח באמת להגיע להחלטות ואחזור איתן לארץ עטופות בתוך מתנה שאת הסרט עליה יהיה אפשר להוריד בקלות ולחיות אותן. והתגעגעתי הביתה, בעיקר לחלומות שלי שיכלו להתגשם רק כאן. 

לא ציפיתי לחזור לשקט גדול, לדומייה שאין בה עשייה. דומיה שהלב מרגיש שלא היה לאן לחזור, שכל מי שחיכה כבר לא מחכה ושהנשמה שלי מחפשת שוב את אותה התחושה של החופש, של "הכל אפשרי" שמרגישים בהודו. 
שבועיים שלמים לא הצלחתי להבין למה אני בדיוק מתגעגעת. הרי כל מה שאני צריכה יכול להיות פה. האהבה שלי נסעה וחזרה איתי, המילים שלי בתוכי, אבל הנשמה בתוכי דמעה חזק ולא היו לי מילים להסביר למה, לאף אחד, גם לא לעצמי.
אז עצמתי עיניים, שתקתי, נתתי לעצמי כמעט לצלול וכעסתי המון על המציאות, היא אינה נראית אותו דבר מרחוק ומקרוב, וכעסתי על עצמי שהיא שוב שיטתה בי, שנתתי לעצמי להאמין שהפעם אוכל לעשות אחרת, שאחזור שונה.
אחרי כמעט שבועיים נפגשנו. במשפט אחד היא הצליחה להסביר לי למה הגעגוע מופיע. החברה הטובה הזו שלי, שפגשתי בטיול הראשון בהודו ידעה את התחושות שלי, הרגישה אותן בעצמה.  

כשהייתי אבודה, היא באה ועזרה לי לסחוב תרמיל ענק, כי פחדתי שלא יהיו לי מספיק מגבונים ויגמר לי הקפה, אז העמסתי הכל על הגב. מבלי להכיר אותי, היא הסתכלה בי בעיניים ושאלה אם תוכל לעזור. 
במפגש אחד היא אמרה לי את כל מה שלא הצלחתי לשמוע בעצמי, "הנשמה פשוט חופשייה יותר שם, הגעגוע הוא לא לנופים, אלא לתחושה שקשה מאוד להרגיש כאן בארץ". 
עברו הרבה שנים מאז הפגישה שלנו בהודו ובעיניי אני עדיין אותה ילדה אבודה, שמחפשת את עצמה, את אלוהים, את התחושה הגבוהה של החופש והחיבור לעצמי, אבל היא רואה אותי אחרת. כזו שהולכת עד הסוף אחרי החלומות שלה, כזו שנלחמת, גם אם זה אומר לטוס שלוש פעמים להודו רק לשם ההתמכרות לאותה התחושה. 

עכשיו אני כותבת רשימות בכח, וגם קצת בזכותה. רשימה של תודות, רשימה של דברים שמרגשים אותי. אני לא רוצה להפסיק להתרגש ולחפש תחושות גבוהות במקום רחוק רק כדי להרגיש רוחנית יותר, חופשיה יותר, מחוברת לעצמי. 
אני רוצה לראות את עצמי כמו שהיא רואה אותי, אחת שהולכת אחרי הלב והחלומות שלה, ומצליחה.
 
 // תמרה לילך מזומן
לעוד תמרה >> 

Your email was successfully saved