הן גרות בתוכי שתיהן, רבות ביניהן, רבות איתי, נלחמות על המקום שלהן בתוכי. אני לא מבינה על מה המהומה, על מה כל המלחמה המיותרת הזו? הרי פעם אחר פעם, כמעט בעקביות, מנצחת הילדה הקטנה, שמרחמת על עצמה, זו הקורבנית, המתביישת. שהלכה עם עיניים מושפלות בבית הספר, זו שהתביישה להרים יד ולבקש ללכת לשירותים. אני רואה אותה היום, בדיוק באותם המצבים. היא יושבת שם בכיתה, מול כל האנשים המבינים, מול המרצים הגדולים, מול התובנות המחכימות.

היא עומדת על במות רועדת, קוראת מהר ויורדת. היא מתחרטת שבאה. רוצה ללכת, לשכב במיטה ולשמוע את המוזיקה שלה. אבל גם המוזיקה שלה כבר נצבעה בספקות. היא "מספקת" את המחשבות שלי, הרצונות שלי, אפילו את האהבה שלי והופכת את כולן לתחושה של - אין ברירה.

IMG-20161114-WA0016

והדמות הבוגרת, זו שכותבת עכשיו את המילים, זו שמספרת על הילדה בכעס כה גדול, בשנאה, מה איתה? מה המקום שלה?
הדמות הבוגרת - היא זאת שהולכת, עושה, כאילו עושה. הולכת למקומות שמצריכים את האומץ ושם נעצרת. משהו קורה שם בפער בין הילדה הקטנה הזו, הביישנית, שלא יכלה להרים אצבע ולומר - אני רוצה. אני צריכה. אני מבקשת, לבין זאת שפתאום כותבת רגש. הולכת לבמות. כותבת על קירות. לומדת, אבל לא מצליחה לצעוק. לא מצליחה להקריא בקול שלה אלא שומעת את הילדה הזו מקריאה את השירים שלה. מרגישה בושה, שהיא לא מספיק טובה, ששום דבר לא מספיק טוב, שהיא קטנה.

ישבתי מולה. מול המטפלת החדשה שלי. היא מבינה משהו, אני רואה. היא מרגישה אותי או אולי מבינה את התמונה שלי קצת יותר בגדול. "עובדה", היא אמרה , "מי שלא הייתה מסוגלת לא הייתה עושה את הדברים האלו" והיא החלה מונה בפני את הדברים שאני כן מצליחה לעשות. משהו קורה שם, בין לבין, תנסי להבין מה. היא פילגה אותי לשתיים ואמרה "זהי מתי זו את הבוגרת יותר ומתי זו את הילדה".

ילדה 1

שבוע שלם החום בער בגוף, הגרון היה נפוח. ואני לא הצלחתי לעשות כלום. לא לכתוב מילה. כלום לא יצא מהלב. רק כאב, מרמור והמון רחמים עצמיים. בכח סחבתי את עצמי לערב הפרעת שירה. ולא יכלתי לדבר. השירים שלי נראו קטנים, הקול שלי לא יצא. הילדה הקטנה ניצלה כל-כך את חולשת הגוף, עלתה עליו וצעקה בגאון - את לא שווה! מי יקשיב לך בכלל? והקולות על הבמה היו צלולים, כה בטוחים בעצמם, נועדו להישמע. הלכתי הביתה ריקה. כמה אני מאכילה אותה, את הילדה הקטנה? הרבה. הדאגה שלי אליה נובעת מחוסר דאגה. דווקא ממקום זה המחשבה עליה גדלה, היא משתלטת, לא בכוונה, היא רק ילדה אבל משאירה אותי איתה, באותו המקום.

ומי אני בתוך כל זה? איך הופכים למשהו בטוח יותר? בוחר? "קודם תבדילי בניהן", היא אומרת לי שוב. אני חושבת, הייתי רוצה לעשות איתה שלום, לאהוב אותה, להרים לה את האצבע, את המבט, את החיוך, אבל כל מה שאני רואה הן עיניים שחורות מושפלות.
על הדפים החלטתי לכתוב לה מכתבים, לספר לה איפה היא הייתה אז, מה היא עברה. החלטתי לתאר לה בתהליכים מוחשיים, לציין לה שעבר זמן מאז מהמקום הקטן, מהריבוע שהציב אותה בעיני עצמה בתנאי מעבדה.

אחר כך, פתחתי את המחברת הוורודה שלי. בדף הראשון ציינתי עובדות, כאלו שהיא לא תוכל למחוק או להתווכח. בדף השני רשמתי חלומות. גם קטנים שהיו לה והנה היא הגשימה, למרות שחשבה שלא. בדף השלישי כתבתי לה את שמות האנשים שהיא אוהבת ואת אלו שאוהבים אותה בחזרה ולסיום הוספתי עוד דף לאנשים האלו שמאמינים בה כל כך. לאט לאט הבטתי באצבעות הידיים שלי שחלמו לנגן על פסנתר ולאהוב את עצמן, לאט לאט היא לא תרצה עוד להילחם בי כי יהיה לה טוב בבית שאצור לה, בתוכי.

IMG-20170216-WA0021

// תמרה לילך מזומן

Your email was successfully saved