כיצד יכול הגוף להשתנות פתאום אם רגיל הוא ללכת משקולת ענקית בעולם? כיצד יכולים  המשפטים שהתרגלתי לומר לעצמי, בתוכי פנימה, לקבל גוון אחר? התרגלתי לחיות איתה. וכמה כואבת ההבנה שהמועקה שהתנחלה בתוכי לא עוזבת, לא חושבת שאני יכולה לחיות בלעדיה. הדבר הקשה ביותר הוא להבין שאני עצמי לא יודעת איך זה לחיות בלעדיה. 

אנחנו יושבות בקפה שהפך לשלנו, למרות שאני לא אוהבת את חוסר האינטימיות במקום וגם לא ממש את השולחנות הארוכים שלוקחים אותי עוד קצת מהלב שלה. אבל כמו באין ברירה אנחנו מתיישבות שם. והיא בהרגל הקבוע שלה כועסת עליי שאני לא שמחה. שאני לא מודה. שאני לא רואה שאני גדלה, אינני עוד האדם שראיתי בעצמי, אדם ריק שמדבר על חלומות שיש לו אך אינו מצליח לחיות אותם. אבל למה לעזאזל אני לא מצליחה לראות את מה שיש בי? את מה שיש לי? את הטוב שקורה? אני לא מצליחה להיות שמחה. ורואה רק את הדרך הארוכה שיש לי . 

היא כועסת ואני נפגעת עמוק כל כך מעצמי, על שאני לא מצליחה לראות את המאמץ שאני עושה. את ההליכה שלי, הקשה, את הקימה כל בוקר לנקודת ההתחלה. אין לי יום שממשיך את היום הקודם. כל בוקר זו קימה לנקודת ההתחלה ומההתחלה אני צריכה שוב לבנות את הביטחון שלי בעצמי, בעולם, באלוהים והלב מונח מתחת למיטה.
פיזית ממש אני צריכה להרים אותו, לדבר אליו, לדבר לנשמה שלי שקוצים ארוכים ומסוכנים תקועים בה ומפוררים אותה לחתיכות קטנות הדבוקות לתוך גוף.
לא משנה מה אומר, לא משנה כמה אסביר לה את הכאב הבלתי נסבל הזה, את הריק שמתעורר איתי, שהולך איתי לישון, שנשכב לצידי בחלומות, היא לא תבין. רחמים עצמיים, היא תקרא לזה ותוסיף שאני צריכה להתבגר. 

אני פותחת את החלון במטבח שלנו ומסתכלת על העצים עם הפירות הצהובים. רואה נהג מונית שעובר וחושבת על אהוד בנאי. הרבה. אני לא יודעת למה, אבל דווקא הוא נותן בי הרבה כח. אני רואה אותו לפעמים בדמויות אחרות, עוברות אורח בחיים שלי, כמו בנהג המונית שהחזיר אותי הבייתה כשהייתי שיכורה, במנקה רחובות וכולם אומרים לי אותו דבר: כל אחד היה יכול להיות כל אחד אחר, עובר אורח בחיים עד שהחליט ללכת עד הסוף עם האמונה שלו.
 
הדרך עוד ארוכה, אני רואה את ההר הגבוה ומסביב פירות צהובים נופלים ומביאים איתם יתושים עוקצים, אני רואה אותו יושב לידי על הספה ומרגיש את הפחד והעצב שלי חודרים אליו ואני שואלת למה לא רצה להיות עם מישהי יותר קלה לשמחה. בשבת כשטיילנו בשמש ואמרתי לו שאין לי כח להילחם בכל דבר, ולהמשיך לרצות מה שאינני יכולה לא לרצות. אמרתי לו שאני עייפה מהנפש שלי, הזו, הוא אמר שזה מה שהופך אותי למיוחדת כל כך. אני, רציתי לומר לו שהלוואי שהייתי יכולה לראות גם , את הייחוד הזה שהוא רואה, ואת היופי הבלתי ניתן לאחיזה. 

// תמרה לילך מזומן

Your email was successfully saved