"תוסיפי צבע ורוד, עוד קצת אדום, אדום חזק וכחול, המון כחול, הוא עושה טוב לנשמה".

אני מקשיבה לה. מסיימת את הציור של עמוד השדרה שלי ומסתכלת עליו שוב. הופכת את הציור. מנסה להבין, איפה הוא מתחיל? למה הוא מסתיים ככה, בצורה עגולה? ולבסוף קורעת.

"זה שקר", אני אומרת לה. עמוד השדרה שלי בכלל בנוי מצבעים אחרים.

אני לוקחת דף חדש לבן ומגישה לה אותו.

"הנה, זה עמוד השדרה שלי, שקוף כמעט".

היא מסתכלת עליי, מבקשת שאוסיף צבעים. רוצה שאצור לי אחד חזק יותר, שאוסיף לו כוחות.

הצבע הסגול נשפך על הדף כמעט בכוח, כפות הידיים שלי מתחילות להשאיר סימנים של אצבעות על הדף. סימנים של הליכת ידיים.

"הנה, זה עמוד השדרה שלי. הולך. מחפש משהו. לא עומד בתוכי ישר"

היא שוב לא מרוצה, שוב מבקשת שאנסה ליצור חזק יותר דרך הציור. עמוד שידרה חזק יותר, בעל תשוקה, בעל עור.

אני מבקשת ממנה שתבין, את עמוד השדרה שלי ירשתי מגלגול קודם. עכשיו כדי לשנות את כל הרוחות הרעות שגורמות לו להיות לא מרוצה, עליי קודם לקבל שהוא נמתח ומתייצב בסביבה נכונה. שהוא נלהב ומתמלא מקולות של שירה, כשהוא פוגש אנשים שמדברים את השפה שלו הוא שר שירי הלל נמתח כמו פנתר ולא רוכן עוד על ארבע.

"אני יודעת", היא אומרת לי עצובה, "אבל מה יקרה בשאר הזמן כשהוא נרדף ונהדף, מרגיש לבד ומוותר על תנוחת העמידה היציבה?"

אני כמעט ומוחה את העצב מעיניה, אבל אז מבינה דבר שלא הבנתי עד עכשיו.

"קל יותר לבחור את הסביבה, ליצור את הסביבה שבה נהיה, מאשר לצבוע בצבעים עבים את מי שאנחנו כדי שלא ננדוד, נעוף, נלך ממקום מקום".

היא שותקת.

מה את שותקת?

הדף שלה מתמלא בצבעים רבים, לאורך ולרוחב, בצדדים, מעל ומתחת. היא מציירת לי את הבלגן בתוכה. כותבת למטה, "לזו שלא נלחמת בעצמה",

והולכת.

אני צוחקת בפנים, מעצב, יודעת, המלחמה בעצמי היא המלחמה הקשה ביותר שאדם יכול לחוות. הקימה בבוקר, מועקה. הישיבה בעבודה, ריקנות. ההליכה בתוך הבית המנסה לבנות עצמו, פחדים.

רק הכתיבה, הכתיבה היא המרפא, האושר, התכלית לכל הבלגן.

אבל היא, שותקת ואז הולכת.

הכתיבה היא צורך כה עמוק, בסיסי, תכליתי להחריד ואדם שאיננו מרגיש את הצורך הכמעט חסר חיים מרוב קשירתו לחיים, לא יוכל להבין אף פעם שאין סיבה אחרת לחיות בעולם.

ואני בכוח מנסה להמשיך לחיות כמו לא הבנתי כבר שאני לא עושה מספיק, לא הולכת עד הסוף בשביל התכלית שלי. רק מנסה לשרוד בין עבודות, טיפולים, אנשים לא מחברים, וביני לבין עצמי.

במטבח החדש שלנו, ביום שעברנו לגור יחד הגיעה ציפור ענקית, התיישבה על העץ והחלה לדבר איתי בשפתה. הבנתי אותה. היא בירכה אותי לשלום וביקשה שבבית החדש אצור מקום עבודה בשבילי. בערב סיפרתי לו על הציפור ועל המילים המצויצות. הוא לא צחק, אפילו לא לרגע. רק אמר שאת ההבטחה שלי נצטרך לקיים וגם אמר, שבשביל זה עברנו הנה - שיהיה לי בית למילים, והפך את החלום שלי לחלום שלנו.

אז הרגשתי איך עמוד השדרה נמתח ואז מתעגל לו בהקלה. הרגשתי אותו יודע שהוא בתוכי, גאה.

// תמרה לילך מזומן

Your email was successfully saved