הכי מפחיד להיות עצובה כשיש לך אהבה. במשך שנים חשבת שאת עצובה בגלל שהיא איננה. חלמת עליה, העולם שלך עסק בה והנה יש לך אהבה אבל העצב עדיין קיים. אותן שאלות תהומיות, אותו חיפוש מתחת לפני השטח, אותה חפיסת קלפים ליד המיטה משחקת עם המזל שלך. 

יש מי שמקשיב לך, ישן איתך, חולם איתך, אבל הגרעין בך שמחפש משמעות לא נרגע. הכי מפחיד לחשוב שהחיפוש הזה ילך איתך תמיד. שתמיד תישארי מעורערת, חושבת, מדמיינת. 
נסענו יחד לכתוב על הקירות, הוא חשב שזה יעשה לי טוב והוא אוהב לראות אותי יוצרת. משום מה זה עושה אותו מאושר יותר. משהו באנרגיה שבנו קם לתחייה. אני לא רק מדמיינת, אני גם עושה ואיזו הוכחה גדולה יותר יש מכתובת על הקיר וממנו, כשהוא מביא לי אות אות ותוך כדי מתעד מרחוק ומקרוב ומקרוב יותר?

זה מפחיד להרגיש את הריק כשאת כבר לא לבד, כי מה את יכולה לומר לבחור שאת אוהבת? אני אוהבת אותך אבל זה לא מספיק כדי שאהיה שלמה? מה את יכולה לומר לעצמך? שזה בסדר שיש לך משהו שאף פעם לא היה לך ובכל זאת את עדיין מרגישה חסרה? 
ובכל זאת אני אומרת לו. הכל. על הריק, על הבור בתוך הבטן, על התכלית שמתפספסת והוא דווקא לא חושב שאני כפויית טובה על כך שאני לא מסתפקת באהבה אלא אומר שאהבה זה הרבה אבל צריך גם מימוש עצמי כדי להיות שלם. 

והדבר הכי מפחיד - הוא מבין את הריק שלי. אני רגילה להיאבק. לכעוס שלא מבינים אותי. שלא מבינים את הרצון שלי לחיים אחרים אבל הנה, הוא מבין, ולא דוחף אותי לעשות מה שאני לא רוצה ולא אוהבת. להפך, הוא רוצה שאעשה יותר ממה שכן מחבר אותי ליצירה.
הכי מפחיד שבפנים אני מרגישה שהייתי רוצה לראות את עצמי כמו שהוא רואה אותי, יוצרת. אבל אני לא באמת מרגישה כך עד הסוף. לא מאמינה בזה כמו שהוא מאמין.

הכי מפחיד שהבית שלנו קצת מפחיד אותי. שאני חולמת על חתונה לילה אחר לילה ולא מצליחה לראות את עצמי מקימה משהו שכל-כך הרבה אנשים עשו כבר לפני ובכל זאת מתרגשת מעצם המחשבה. 
אבל יותר מהכל מפחיד להרגיש משהו אחר. מפחיד לפחד פחות. מפחיד לדאוג פחות. לקבל תחושה אחרת, מוכרת פחות. הכי מפחיד זה להיות בן אדם שמח יותר. רגוע יותר. הכי מפחיד זה להרגיש את ההרגשה הלא מוכרת הזו של ללכת ברחוב ולא להרגיש את העיניים מסתכלות או סתם לא לייחס להן משמעות. 

מה יהיה עם החלומות והפחדים שאנחנו מטאטאים תחת המיטה הגדולה בלילות? האם נוכל לפתוח את התריסים בבוקר כדי שהשמש תוכל להיכנס ולצבוע את העור בצבעים לא אחידים? ומה יהיה עם האהבה כשהיא הופכת למציאות? יש דרך לדעת?
כשאני מצליחה לעטוף את המחשבות שלי, לכרוך אותן לתוך אמונה, אני חיה בשקט. כשהלב שלי מתערער והמוח קודח אני פותחת שוב את הספר או המחברת להזכיר לעצמי שיש לי מטרה וגם אהבה קיימת, יומיומית, לא שגרתית. 
והוא? לרב ישן בשקט. 
// תמרה לילך מזומן

Your email was successfully saved