תוויות שמדבקים לי אחרים על המצח הן אותן התוויות שמדביקה אני על עצמי. מילים פעם היו מצליחות למחוק אותן, לשטוף אותן בתנועה מהירה. היום המילים מתרחקות ממני, גם כשנכתבות, מופיעות בסימן שאלה על הדף. לא בטוחות לאן הן שייכות, אליי או למחשבות ששתלו בי אחרים. זה החל להתפשט לחללים נוספים בתוך הנפש ולגוף. לגוף עצמו. העצמות בתוכי משנות צורה, הן קלות יותר. ממהרות לרצות להניח עצמן בתוך המיטה שלי ולאטום אוזניים מולי, מול הסערה, השאלה, המטרידים הרשמיים שבתוכי. ולפעמים זה מצליח, לכמה רגעים עיניים עצומות הן באמת עיניים עצומות, וראי הנפש נסגר ומוצף בחלומות חוזרים בדמויות אחרות המעירות מחדש את כל אותן השאלות. "את באה להקריא שירה?", הוא כותב לי. תופס אותי בתנוחה שלי. על המיטה מול מחשב ומסך ריק. מוזיקה שמתגנבת לתוכי בקנאה ובשאלה: למה כששרים את המילים, מותר לומר הכל ועדיין זה נשמע טוב כל כך? "אני רוצה לעזור לך", הוא מוסיף. ראה אותי בפעם האחרונה שעמדתי על במה. לא בטוחה מי אני כל כך. האם אני משוררת? או מטפלת? ולמה משהו בי מרגיש שיש סתירה. למה הלב בוכה כל כך מרוב כמיהה, אבל בפנים לא יכול להעמיד עצמו חשוף מול כל כך הרבה אנשים שלא מבינים אותו? "אני צריכה קצת זמן", אני כותבת לו, "לעבור תהליך", ולא יודעת איזה מין תהליך עליי לעבור כשכל  הרצועות הפנימיות שלי הולכות למילים. אחר כך נרדמתי שוב וחלמתי שאני אמנית. את השיחות על אלוהים ונשמה אני מנהלת מולו. והוא, לא מאמין באלוהים. הוא לא חושב שיש דבר כזה. בבית שלו אין סמל לרוח. את השיחות על הייעוד שלי אני עושה בשניים. אני כבר לא נלחמת לבד. העיניים שלו מוצפות כששלי מוצפות, הפה שלו מתמלא, כששלי מתמלא במילים. אני הולכת בעולם הזה לא לבד עוד ובכל זאת הספק בעצמי גדל. איך זה ייתכן? האם לימודי תאוריות מרחיקים אדם מעצמו? האם מפגש עם אנשים שחושבים אחרת ממך מרחיק אותך מאמונתך? מאומנותך? לפני כמה שנים, בלימודי קבלה, למדתי כמה הסביבה חשובה לו - לאדם. האם הסביבה יכולה לפזר דעתי? לגרום לי לא לדעת עוד מי אני? ללכת חזק, מהר. קשה לעבור תהליכים ולחזור שוב אל נקודת ההתחלה, מהוססת? הכל מתחיל מהחוויה הראשונית, היא יושבת מולי, מפהקת את הבלבול שלי לנשימות. היא צודקת, אבל מה עוד אוכל לעשות עם ההבנה שאבא שלי לא הראה לי אהבה אף פעם ושהונחתי בעולם לבד לחפש את דרכי. מה אעשה עם הרצון הנואש כל כך להיות משוררת וסופרת ולא לחיות את המציאות החסרת מציאות? האם לעולם אצטרך לעצום עיניים ולחלום איך הספק מנוצח במלחמה ולראות עצמי יושבת וכותבת על חלומות? "יהיו לך את החיים הכי מעניינים בעולם", הוא מבטיח לי. מחזיק לי את הידיים כשאנחנו חוזרים למקום שמנסה להיות שלנו. הוא לא מאמין באלוהים, אבל הוא כל-כך מאמין בי, בנו. נדמה לי שזו האמונה החזקה ביותר שראיתי פעם מול העיניים הגדולות שלי. כשהוא אומר לי את זה, ככה קרוב, בעיניים, אני יודעת, הוא צודק. // תמרה לילך מזומן


Your email was successfully saved