תחילת הבוקר, אני עדיין לא שומעת את הציפורים אבל חושבת על השיר של אביתר בנאי- הרמח"ל. על מי אביתר כתב את השיר הזה? ואיזה כיף לה. ככה, בארבע בבוקר קוראת ספר של הרמח"ל וציפורים של בוקר מלטפים אותה והיא כל כך לא לבד ואז חשבתי על השיר של זלדה על החיפוש שלה, אחר הקיים ועל המילוי של האין דרך אותן ציפורים שבאות לשתות מים. ובכל המחשבות האלו חשבתי אולי גם ההיא שאביתר כתב עליה את השיר בכלל לא הרגישה מיוחדת. אולי גם היא לפנות בוקר הרגישה לבד ורצתה שהספר ימלא אותה בדיוק כמו זלדה.

אחר כך חשבתי על הריקנות שבי. שכבר שנים מתגוררת בתוכי ומה היא רוצה? ועל כמה שנמאס לי לברוח ממנה. והתחושה שקיימת בי לאחרונה, שאני  מסוגלת  לתת לה את כל כולי רק שאוכל להבין למה היא מגיעה כל הזמן אלי והאם זה לנצח. והמחשבות לוקחות אותי לימים שבהם גרתי בתל אביב והייתי האדם הכי בודד בעולם. לא, אף אחד לא ידע. זו דווקא הייתה התקופה שהייתי מבלה בה הכי הרבה, יושבת בברים בתל אביב, מתקשטת בלב השבור שלי וגומרת עוד ועוד כוסות ועוד את הלב שלי שהיה אוהב ושורף, מתפוצץ ואבוד. 

והיום, אני מסתכלת עליו ישן לידי ויודעת שזו אינה אותה המציאות עוד. 

הלב שלי כבר לא שבור, הוא מלא באהבה אמיתית ושלמה ומאושרת אבל הריקנות בתוכי קיימת עדיין ומשתוקקת לגעת ברוח. ומהי אותה רוח? על מה כולם כותבים? מה כולם מחפשים? ולמה נדמה לי שמה שאני מבקשת ומייחלת אליו לא דומה למה שאף אחד מבקש? 

הלכתי לאיבוד. ככל שאני מנסה להסביר במילים את הכמיהה שלי, הרוח יוצאת מתוכן ואני נשארת ריקה והיא שוב באה לפגוש בי, בלי להודיע, בלי לשאול ומורידה אותי איתה לבר השכונתי או לחנות הבגדים. מאז התאונה אני פחות מפחדת ממנה. כבר פחות בורחת ממנה. החוץ פחות מושך אותי, החיצוניות נראת לי קצת מיותרת. כל לילה הגיטרה מונחת לצידי ואני שומעת את השאלות מתחילות לנוע בתוכי- בשביל מה את מנגנת? הרי לא תהי אף פעם מוזיקאית. את שוב כותבת על חיפוש ומשמעות? כמה עוד שנים? 

איך אוכל לפתוח בפני הנפש שלי את הדלת? איך אוכל לשבור את הקיר העבה מול הילדה שבי? היא עדיין ילדה, היא רוצה לחיות באמת את הלב. היא רוצה להרגיש שמחה ואהבה. וכל כך מגיע לה. אני רוצה להושיט לה יד, אני מצליחה לפעמים לחבק אותה ולהבטיח שתמיד אשקה את החלומות שלה אבל הריק, הריקנות האכזרית, המלאת ספקות זוחלת מתחת לעור. המלחמה האמיתית בה היא אולי דרך ההבנה שאני הזמנתי אותה אלי בימים אחרים והיום, היום אלו כבר אינם אותם ימים.
// תמרה לילך מזומן

Your email was successfully saved