אין לי חוץ ממני כלום.
וזה הולך ומתגבר, התחושה הזו. ההבנה שבלעדיי לא יהיה לי דבר. ההבנה שלא משנה כמה אעשה בעולם, הגיע הזמן שאאשר לעצמי שעשיתי. הגיע הזמן לכנות את עצמי במילים שאני מחכה שאחרים יגדירו בהן אותי.
פעמים רבות אני מפשיטה את עצמי מכבודי ופונה לאנשים רק כדי שיחזקו אותי. שיאמרו לי - את אומנית! את משוררת! אבל בפנים, בתוכי, אני מתביישת לומר אפילו לעצמי שאני כזו.

לא עשיתי מספיק? לא נתתי את כל חיי עבור הכתיבה? בלילות, כשאני עוצמת עיניים, אני לא חולמת שירים ומילים? מה עוד אוכל לעשות כדי לאפשר לעצמי להיות כל מה שאני רוצה? מהיכן מגיעה הבושה הזו לא להסכים ולהבין שגדלתי? שנלחמתי והתחלתי את הדרך שאני כה רוצה? עד מתי אחכה לאישור מאחרים על דבר שכל-כך מגיע לי?

יום שני בטבריה. אני כותבת לו ואחר כך לה. מי מהם יתן לי את האישור הזה? האם היא שתסכים לקרוא את הספר שלי ולומר לי את המילים שאני רוצה לשמוע? האם הוא, שיושיט לי יד ויאמר לי: את טובה, את כותבת נפלא? מדוע אני כה זקוקה לאישור הזה? מדוע אני צריכה את הדחיפה הזו למשהו שבין כה וכה אין לי אפשרות לוותר עליו. הרי החיים ללא כתיבה הם מוות בשבילי, ומדוע אני עדיין מתעסקת בשאלות שמשאירות אותי באותו המקום?

כשאחרים פותחים סדנאות כתיבה, מציבים עצמם מול מצלמה, מרשים לעצמם לדבר את האמת שלהם - אני מנסה ונסוגה. עכשיו, אחרי שלוש שנים של לימודי טיפול, אחרי שנים רבות של לימודי כתיבה וכתיבה מהרגע שאני זוכרת את עצמי, אני מהססת. כותבת, חושפת את נשמתי וחוזרת לקבר הקר של הרחמים העצמיים, של קנאה במשוררים, של מוות. ההליכה אחורה וקדימה, קדימה ואחורה מעייפת. מה יוכל לגרום לי להרגיש בגוף את האומנות? את הכתיבה?
ואז חזרתי למרכז, לבית שלנו. והוא שונה הבית שלנו. כאן בפינה הזו אני יכולה להיות. אומנית.

כי הוא לא מבקש ממני להיות מה שאני לא. והבית, בלגן אחד גדול. כן הציור מונח באמצע הסלון, הגיטרה זרוקה על הספה, השיר מונח בגדול על קנבס ענק ואני עם בגדים שגדולים עלי בכמה מידות, עם שיער מקורזל, מרוחה בצבע.
כשהיא מתקשרת ומדברת איתי בצורה טבעית כל כך על השירה שלי, על הספר והיצירה, אני פתאום מרגישה זרה לעצמי, מתביישת. היא מדברת עלי? אני חושבת, מנסה להתרגל למחשבה שניצחתי. שהחלומות שלי עוד כילדה קטנה, כשהייתי בוהה ומדמיינת, שוכבת שעות וקוראת ספרים, חולמת על חיים אחרים, יכולים להתגשם. זו מעין שיחה קסומה שמעלה אותי למעלה ויחד עם זאת פוגשת אותי עם הילדה שבתוכי, שכל כך נבוכה ומתביישת.

אני מקרבת אותה אלי, מחבקת, לוחשת לה שנוכל לנצח את העולם שגדלנו בו. העולם שאמר לי שאני דמיונית ומרחפת. שאין דברים כאלו, כמו שאני רוצה. שאלו החיים וצריך ללמוד לחיות איתם. בשיחת הטלפון אני מרגישה שהיא מצליחה לתת לי יד, להראות לי את הדרך למקום הזה, שבו אפשר סך הכל להיות אנחנו.

// תמרה לילך מזומן

Your email was successfully saved