על הנדנדה הצרה אני יושבת, כאילו לא השתנה דבר מלפני עשר, עשרים, שלושים שנה. הנדנדה מונחת שם ואני עליה. שומעת באוזניים משפטים שקיימים בתוכי, ולא משנה כמה ניסיתי למחוק אותם וכמה אירועים משמעותיים עברו עלי אני שומעת את העליה והירידה בצורה כל כך מוחשית, עד שעלי להצמיד את הגוף חזק לנדנדה. 

להחזיק בכבלים, שלא אפול לתוך הלא ידוע ואז בהינף של שניות להחזיק באוויר החמקמק כדי לא להיבלע לתוך העצב. וכאילו דבר לא השתנה, משפט אחד שלו מחזיר אותי שנים אחורה ואני בתוך המקום חסר האהבה, עומדת עם סיגריה בחדר הישן, פותחת את התריס צר צר שלא יראו אותי מעשנת, מבשמת את החדר היטב ונשכבת במיטה. 

הבית שלי אף פעם לא היה כל כך מלא באהבה כמו בשנתיים האחרונות, ובכל זאת האהבה הזו לא גורמת לי לאהוב את עצמי. לא גורמת לי להבין שיש סיבה לרגש שבי, לשנים של משאלה אחת, יחידה וזכה – למצוא את האדם שלי בעולם. וזה משגע אותי ומרוקן אותי באחת. שנים התנדנדתי בין להיות דתייה ללהיות חילונייה. התנדנדתי בין חיצוניות לפנימיות. שנאתי את ההגדרות, את הזרם הישר, רציתי משהו אחר ולא ידעתי מה.

שנים חיפשתי את החיבור שלי לרוח, למשמעות, לאלוהים, לקיום שלי. לאפשרות ללכת בעולם ולהרגיש שאני קיימת. חיים שלמים חיפשתי את אלוהים. תחת שמלות ארוכות, תחת מכנסיים קצרים, על החוף, בתוך בר, בביקור בנשמה של מישהו אחר. אבל  לא הרגשתי שייכת בשום מקום. לא לעולם הדתי שבאתי ממנו ולא בעולם החילוני שנמצאתי בו.

שנאתי הגדרות, אבל כל עוד לא הייתי מוגדרת בעיני עצמי הרגשתי שאין לי בית. שאין לי שייכות. ובעצם לא הבנתי שהצורך להגדיר את עצמי הוא מה שמשאיר אותי מחוץ לחיים האלו. 

ניסיתי לחשוב מה הסיבה שכל כך הרבה בתוכנו ומחוצה לנו יכול להשתנות, ועדיין משפט מאדם אחד יכול לשחזר באחת את כל המקומות שרצינו לשכוח. איך יכול אדם אחד לבוא ולומר לאדם אחר איך נכון לחיות? איך הוא יכול לדעת? מישהו באמת פגש את אלוהים ואלוהים אמר לו איך נכון לחיות עבור כל האנשים?

הרי העולם הזה מורכב מכל כך הרבה נשמות שונות. כל נשמה משתוקקת לדבר אחר. הגיוני שיש דבר אחד שמדבר אל כל הנשמות? 
חזרתי הביתה אל האהבה שלי בתלבושת של אותה הילדה. זו שאבא שלה ערער בה את כל העולמות בתוכה, שבנתה ביזע ובדמעות, ונפלתי. הוא חיבק אותי ואמר משפט אחד שהבהיר לי מה היה חסר לי כל החיים. 

"הוא כל כך פגע בך", אמר מבלי לנסות להבין למה לעזאזל משפטים שלו עדיין מפילים אותי, מבלי לשאול איך לא למדתי לסנן רגש, לבנות עור. במשפט אחד הבנתי מה היה חסר לי כל החיים.

// תמרה לילך מזומן

Your email was successfully saved