כשאת שותקת - את לא שמחה.
הרבה אנשים ניסו להשתיק אותי בחיים שלי. חלקם מבית אבא, חלקם קולות שפגשתי בכל מקום שהלכתי אליו. קולות אלו לאט לאט הפכו להיות הקולות בתוכי, כבר לא הייתי זקוקה לקולות מבחוץ. למדתי להפנים אותם עד שכבר לא ידעתי מתי מה שאני חושבת או מרגישה הוא נכון ומתי רק נדמה לי שזה נכון.

יום אחד הקשבתי לשירי אליהו המדבר על התת מודע, ונתקלתי במקרה בשיעור על כיסופים וגעגועים. נדמה לי שזו הייתה הפעם הראשונה בה זיהיתי געגוע כדבר חיובי. אני הולכת בעולם מתגעגעת, ולפעמים לא יודעת למה. נוגעת בתקוות ומגלה שהם טחנות רוח, מפזרת עשן ומגלה שמתחת קיים ריק. לא לשם כך קיים הגעגוע. בתוכי אני יודעת, יש את המקום שאני צועדת אליו, שאליו הגעגוע מושך אותי בדיוק לשם.

שם, שירי אליהו סיפר על החוויה שלו כשפגש מישהו שלא האמין בו. סיפר על האכזבה, על חוסר הביטחון ועל היכולת למקד את כל הכוחות באותו רגע נמוך כל כך  לדבר אחד - לכיסופים אל המקום שאליו אתה חולם להגיע, אל ההשתוקקות הגדולה ביותר שלך. 

בוקר יום ראשון. אני בדרך לעבודה שהיא בדרך לאן שאני רוצה להגיע. אפרת גוש שרה לי את קרב איגרוף ואני חושבת על כל המקומות שבהם אני עדיין שותקת רק כי אני עדיין מפחדת שהקול שלי והמחשבה שלי הם טעות. 
אני עדיין מפחדת שמישהו יגיד לי "את לא חכמה מספיק","זה כל כך לא נכון מה שאת אומרת". הוא אפילו לא צריך לומר לי לשתוק, אני אדע לעשות את זה לבד.

גדלתי כילדה ביישנית מאוד. התביישתי להרים אצבע ולבקש ללכת לשירותים,כשהייתי יושבת עם הבנות המקובלות בכיתה הרגשתי תמיד פחות מהן. ניסיתי להיזכר מתי פעם הרגשתי חשובה כילדה, ולא הצלחתי למצוא רגע כזה.  

תמיד היו לי דעות. תמיד חלמתי. תמיד רציתי שיהיה לי בית, רציתי להיות בית לעצמי ודמיינתי המון. היום, כשאני מסתכלת על העבר ועל ההווה שלי, אני מבינה שתחושות אלו לא נעלמות וכנראה לא יעלמו אף פעם. כל החיים אצטרך להזכיר לעצמי את הדברים הטובים שיש בי, אצטרך להילחם על עצמי כדי להרגיש בעלת ערך.

למדתי שזו מלחמה לכל החיים. למדתי שמה שנתנו לך כשהיית ילד תמיד ישאר בגדר מה שקיבלת. לעולמי עד. 
אבל גם למדתי משהו מאוד חשוב, בעיקר מאנשים אוהבים שנמצאים סביבי. למדתי לתת לילדה הקטנה אהבה וכח לומר את מה שהיא מרגישה וחושבת, לא כי כל מה שהיא תאמר נכון, אלא כי כל מה שהיא תאמר זה מה שהיא מרגישה ומה שהיא חושבת.  

קולות אלו עדיין נמצאים, לא רק בתוכי, אלא גם בחוץ. יש מקומות שלקולות אלו אין כח בכלל, אני החזקה והמדברת. יש מקומות בהם הפה זוכר את התחושה ומסרב לומר למה או לומר מילה. כמעט כל יום כשאני פוקחת את העיניים אני צריכה לספר לעצמי סיפור שישאיר אותי עם עצמי, נאמנה, מאמינה שיש לי כח לחיות את מה שאני רוצה, שיש לי ערך גם בתוך מליוני אנשים צורכי מילים.

// תמרה לילך מזומן
 

Your email was successfully saved