שבוע וחצי אני עם גבס. שבוע וחצי שאני רואה את החיים דרך עיניים של אנשים שאף פעם לא חשבתי עליהם. 
התחלתי להבין כמה חשובים שירותי הנכים ואת העיניים שמסתכלות עליהם, את תחושת הזרות שהן בטח מרגישות. 

מבינה, דרך כפות הידיים המחזיקות בקביים, את הקושי בהתניידות. לא רק בחוץ אלא בבית. בעיקר בבית. בקושי לעשות את הדברים הכל כך פשוטים לנו, שהיו לי. כמו להכין לעצמי לאכול, להכין קפה, להחזיק את הדברים עד לשולחן בלי שייפלו, שאני לא אפול.

לחשוב לפני. הרבה לפני. לפני כל צעד, לפני כל ירידה במדרגות. כשהוא מרים אותי על הגב, כי זה בלתי אפשרי לרדת עם קביים כל כך הרבה מדרגות. 
למדתי יותר מי באמת קרוב אלי, אבל זה דבר שידעתי תמיד. פשוט הבנתי עוד עד כמה האהבה שלנו חזקה.

איך הוא יכול לטפל בי ברכות כזו. להאכיל אותי, להשקות אותי, לדאוג לדברים הכי קטנים מבלי שארגיש שאני שונאת את עצמי או שאני מסכנה. 
ברגע שקרתה התאונה, כשהרכב נכנס בנו, בקטנוע, וראיתי את זה קורה, חשבתי רק על דבר אחד – על איך אני הופכת את החיים שלי למה שאני רוצה שהם יהיו. איך אני מפסיקה לעזאזל לברוח ומתחילה לעשות את כל החובות שלא עושות לי טוב, ומתחילה להאמין ולעשות את מה שאני חולמת לעשות. 

זה הדבר שעבר לי בראש כשהרכב נכנס בנו. זה הדבר שעבר לי בראש כשחיכינו בבית חולים חמש שעות, כשהרופא קיבע לי את האצבע ואמר שאלו שני שברים בכף הרגל, קרוב לעצב, ואי אפשר לדרוך בכלל.

חשבתי על הימים הארוכים שאהיה בבית. לא אוכל עוד לעשות את מה שאני לא אוהבת לעשות, אלא רק לשבת בבית ולקבל רשות פשוט לכתוב, לקרוא ולנגן .
וכשיצאנו מבית החולים והדמעות שטפו אותי ושאלתי "למה? למה? " ידעתי את התשובה עמוק בתוכי.
ועכשיו שבוע וחצי עברו, ואני עדיין לומדת כמה שברירי הכל, אבל כמה כנראה יש סיבה, ורק דבר אחד אני מבקשת עכשיו –
לזכות את עצמי, להיפטר מהספק שמעלים את מי שאנחנו. שלא נותן לנו להיות טבעיים. 
שלא נותן לנו להיות, אנחנו.

// תמרה לילך מזומן
 

Your email was successfully saved