השעה עשר בלילה, אנחנו בדרך לסרט. מצטרפים אלי למסע הזה – הקביים. אף פעם לא חשבתי על האנשים שלא יכולים ללכת. אלו שבאמת לא יכולים ללכת, נעזרים בכיסא או בקביים, ופתאום באופן זמני אני חלק מהם. אני רואה את המבטים והדיבורים של האנשים, והמחשבות שלי רצות ומנסות לזכור: זה רק זמני. אבל מה קורה עם אלו שהמציאות הזו היא לא זמנית בשבילם? האנשים שצריכים לחשב לפני כל יציאה מהבית האם היא שווה את המאמץ, אלו שרוצים לצאת למסעדה ומתקשרים לבדוק אם יש מדרגות וכמה מדרגות יש, אלו שמרגישים את הדיבורים ואת העיניים ננעצות בהם בכל יום, ובעיקר מרגישים חלשים וכל כך תלותיים .

הלכנו לראות סרט. במבט לאחור, אם הייתי יודעת שכל כך קשה ללכת לסרט עם רגל אחת שבורה, הייתי מונעת מעצמי את המאמץ הגדול הזה. המונית עצרה לנו הכי קרוב לכניסה לקולנוע, אבל הכי קרוב היה רחוק הרבה יותר ממה שחשבתי. הכניסה לקניון דרשה הליכה, חיפוש מעלית דרש הליכה וכל זה תוך כדי שאני מבינה כמה טעיתי כשלבשתי שמלה לבנה קצרה, שכל צעד המלווה בכיפוף הצריך ממני לסדר אותה.

בחרנו ללכת לראות את הסרט מודי, ובאופן כמעט אירוני הרגשתי כאילו אני היא מודי. הרגשתי מעוותת מאוד, כך נראה שהיא הרגישה בסרט. דמות עם רגל עקומה, שכולם מסתכלים, מתלחשים ומדברים עליה, והיא לא מוצאת את מקומה. שמחליטה להיות עוזרת של אחד מהתושבים, ושם מפתחת ומתפתחת בציור. לאורך כל הסרט יכולתי רק לחשוב על היצירה של מודי, ומצאתי את עצמי הולכת לאיבוד בתוך הדמות שלה. באמת האמנתי שעכשיו זו אני, במיוחד כשהתחלתי גם אני לצייר עם רגל אחת שלא מתפקדת.  

לקראת אמצע הסרט קיבלתי הודעה – סבא מת. העצב וחוסר האונים התערבבו. 
ומודי התחילה ליצור, לצייר ופתאום לגסוס, וביחד עם כל הערבוב של צבע, מוות ויצירה, הבנתי שהזמני בחיים שלנו הוא אף פעם לא זמני. הוא תמיד משאיר בתוכנו כתמים כהים או בהירים. הנה, גם סבא שלי היה ועכשיו הוא איננו, אבל הזמניות שלו אף פעם לא מתפוגגת בשום חלל, כי הצבע שלו דבק בכל כך הרבה אנשים. ומשום מה, המחשבה הזו, יחד עם העצב והכאב, הקלילה אותי. ובחזרה מהסרט מצאנו מעלית קרובה, וההליכה הארוכה ליציאה מהקניון הייתה כמו מסע ארוך אל הילדות שלי, שבה סבא שלי היה קיים יחד עם סבתא, ונזכרתי איך הייתי שותה חלב חם בבוקר ישר מהפרה ושומעת את התרנגולות.

אבל אז סבתא שלי נפטרה וכמעט ולא ביקרתי שם, היה לי קשה לראות את הבית בלי סבתא, ואני וסבא אף פעם לא דיברנו יותר מדי. אבל אני זוכרת שפעם אחת באמצע טבריה ראיתי אותו והוא ראה אותי, באמת. הוא בא וחיבק וכל כך שמח לראות אותי. וזאת התמונה שאני זוכרת מכל הצבע והזמניות בחיים. 

וכשחזרתי הביתה התחלתי לצבוע ריבוע עץ ענק ולכתוב עליו בשחור, כי אם כבר הכל זמני כאן,
ואם כבר הצבע שלנו בכל זאת נדבק בעולם, אז שיהיה צבע שמייצג קצת את הנפש בתוכנו.

// תמרה לילך מזומן

Your email was successfully saved