לאט לאט הצעדים שלי הופכים להיות יותר נחושים. זו הרגשה מוזרה להתחבר לעצמך, לא רק בפנים, אלא להרגיש שאת לא יכולה עוד לעשות את מה שעשית עד עכשיו, את לא יכולה עוד להתנתק מהרצונות שלך. להתהלך בעולם הזה כמו רובוט, כואב מבפנים, מיילל, שורט את עצמו וממשיך ללכת.

בשבועות האחרונים אני קמה אחרי שהשמש עושה את רוב העבודה, והשמיים בשלבים של מנוחת צהריים. אני מתמתחת, מסתכלת בפלאפון. נכנסת לפייסבוק לראות אם יש חדש בחיים שלי, אחרי זה נכנסת למייל, מסתכלת על ההודעות ואז מכוונת שוב שעון ועוצמת עיניים. אין לי בשביל מה לקום כשהבית ריק, אין בשביל מה לקום כדי לעשות את מה שאני חייבת לעשות, אך כשמגיעה השעה ואני מתיישבת לעשות את הרצון שלי, האמיתי, הזווית משתנה.

ככל שהקרבה לחלומות גדלה, הרגליים כבר פשוט לא יכולות ללכת עוד לאן שהן לא רוצות. יותר קשה לי לשמור על קשרים עם אנשים שלא מדברים את הנפש שלי, יותר קשה לעבוד בעולמות רחוקים, יותר קשה. פתאום, לאנשים קרובים קשה לקבל את הנחישות הזו, את חוסר הרחמים העצמיים, את המוטיבציה, ואני, שהאשמתי את עצמי כל החיים שלא בא לי לחיות, מגלה שבא לי מאוד את הדברים שאני רוצה. 

אני מבינה שפעם הייתי יודעת יותר מה אני לא רוצה. לאט לאט הידיעה של מה שאני רוצה גדלה והתחזקה והיום היא כמעט ברת השגה. הכל מצריך עבודה קשה והשקעה, אבל אני מעדיפה ליצור עולמות חדשים מאשר לחיות בכאלו שאחרים בנו בשבילי.

ואז אני נזכרת בחדר שלו, בשיחות שלנו ההן. כשאני חלמתי לכתוב והוא חלם שיום אחד עוד אוכל. הייתי רחוקה מעצמי וכל כך קרובה אליו, ובכיתי על שאני לא מתאימה לעולם הזה ושאני לא רוצה, לא יכולה לחיות את המציאות הזו, והוא אמר לי משפט שהרים אותי ועדיין היה כה רחוק מהעולם שהייתי בו אז, באותם ימים אפורים וורודים: 
"אל תתאימי את עצמך לעולם, תבני בתוך העולם הזה את העולם שלך".

והיום אני מנסה כל כך לבנות אותו. לידיים כבר קשה והלב - הוא לא רגיל להאמין שאפשר אך הוא גם לא רגיל לוותר.
אני נלחמת חזק, קשה, אבל אתמול על הספה, כשהגשם ירד והוא חיבק אותי, ידעתי שאני  אולי אצליח, ושאני גם ברת מזל על שיש בי רצון כזה, ועל כך שעדיין קיימת בי האמונה, וגם  עליו. 

// תמרה לילך מזומן

Your email was successfully saved