"אבל אמא שלך לא כאן כדי ללמד אותך!"
זה התחיל בתור דיון שיכור וסתמי. משפט שחברה טובה יכולה להרשות לעצמה להגיד לי, אבל האמת היא שקיבלתי כאפה די רצינית.

כששואלים אותי מתי עיכלתי שאמא שלי נפטרה אני עונה שיש מצב שעד היום לא באמת עיכלתי את זה. עכשיו, אחרי המשפט הזה, אני חושבת שזה סוף סוף שקע. בעצם, אולי גם זה לא בטוח.
מי היה מאמין שייקח לי רק 20 שנה להפנים שהיא באמת לא כאן.

אני עוד חולמת עליה לפעמים. פחות ופחות עם השנים, אבל היא עוד צצה מדי פעם. בשנים האחרונות החלומות תמיד זהים: היא חוזרת בסערה אחרי שנים של הסתתרות כי היא רק הייתה צריכה הפסקה. באחד החלומות היא גרה אצל סבתא שלי כל הזמן הזה, וכשהייתי באה לבקר הייתה מתחבאת, או יוצאת לסידורים. כשלבסוף היא חיכתה לי ונפגשנו, החדר אצל סבתא היה מסודר בדיוק כמו בפעם ההיא שישנו אצלה ביחד, בין טיפולים. באחד אחר אפילו לא הצלחתי להפגש איתה שוב, רק לדבר בטלפון וגם אז השיחה היתה קצרה ומקוטעת. בחלום אחר היא נותנת לי את המספר שלה כדי שנוכל לדבר ותוך כדי אני חושבת כמה זה מוזר שתהיה לי רשומה "אמא" באנשי הקשר.

פעם אחת הצלחנו לשבת לקפה. עשינו סלפי, כמו שאנשים מעלים לפייסבוק.
בכל החלומות האלה כעסתי עליה על זה שהיא עזבה אותי ומה פתאום עכשיו היא נזכרה לחזור, למה עכשיו זה בסדר, ותוך כדי כל מה שרציתי היה לרוץ אליה כמה שיותר מהר ולחבק אותה לתמיד.

בכל החלומות האלה שמחתי שהכל היה רק תקופה רעה והנה, זה נגמר ויש לי שוב אמא.
אמא שאתייעץ איתה על דירה ועבודה, על גברים שאני יוצאת איתם, שתלווה אותי מתישהו לחופה, תספר לי שהיא גם הייתה בדיוק ככה בהריון של אחי ושתהיה הסבתא הכי טובה שיש. בכל זאת, גננת. ואני מבינה שהיא לא תהיה בכל אותם רגעים. את חלקם אני לא מדמיינת בכלל ואת חלקם אני מדמיינת בלעדיה.

אבל באותו הרגע קיבלתי כאפה.
באותו הרגע הבנתי שזה לא רק שהיא לא כאן, היא לא כאן כדי ללמד אותי.
פספסתי כל כך הרבה ידע.
לפעמים אני חושבת שלא היה לי פה מטונף כזה אם היא היתה נשארת כאן לנזוף בי, כמו הפעם ההיא שהיא נזפה בי כי אמרתי את המילה "חרא".

לפעמים אני חושבת שלא הייתי כזאת מוחצנת אם היא היתה מלמדת אותי קצת לשתוק. קצת עדינות. קצת נשיות.
לפעמים אני חושבת שאולי הייתי קצת יותר רכה עם האחיינים, אם היא הייתה מלמדת אותי קצת איך להתנהל עם ילדים.
ולפעמים אני חושבת שכל מה שאני רוצה זה שהטלפון יצלצל והיא תהיה על הקו. תגיד שהיא מצטערת שהיא נעלמה אבל היא פה ושהיא תשמח להפגש.
לפעמים אני רק רוצה שהיא תלמד אותי עוד משהו אחד קטן.

// תפארת כהן

Your email was successfully saved