כל החיים שלנו אנחנו מחכים.
מחכים שהאוכל יהיה מוכן, לאוטובוס, לרדת במשקל, לחופשה בחו"ל, מחכים לרגע שנהיה מאושרים.
בלי לשים לב, אנחנו אף פעם לא מרוצים.
אולי שמחים קצת, מדי פעם, אבל זה אף פעם לא הדבר האמיתי. תמיד יש משהו טוב יותר מעבר לפינה שאנחנו פשוט יושבים ומחכים לו, מעבירים את הזמן עד שזה יקרה.

עד שנקבל העלאה, עד שנתחתן, עד שנהיה עשירים, עד שנהיה מאושרים.
תמיד נראה כאילו האושר מחכה לנו למטה, רק נרד ונגיע אליו. גם אם טוב לנו כרגע, זה אף פעם לא מספיק. משהו תמיד יהיה טוב יותר.
כשנסיים את התואר, כשנוריד את הבטן, כשנפטר מהמינוס, כשנסגור עוד כרטיס טיסה.
למה אנחנו אף פעם לא מרוצים?
למה אנחנו אף פעם לא מסופקים?
אנחנו תמיד צריכים את הדבר הבא, משהו שיחזיק אותנו, יעזור לנו להחזיק את הראש מעל המים. הציפייה למשהו גדול שעומד לקרות והולך לשנות לנו את החיים.

הרי כולנו יודעים שזאת אשליה.
ההעלאה לא תהפוך אותנו לעשירים ואפילו לא תשנה לנו את העו"ש באופן משמעותי. אנחנו רק נחכה להעלאה הבאה אחריה.
החופשה לא תספיק לנו, אנחנו רק נתחיל לתכנן את החופשה הבאה והפעם נרצה אותה ארוכה יותר, מאתגרת יותר, ביעד נוצץ יותר.
גם הדיאטה לא מספיקה. אחרי שני הקילוגרמים שרצינו להוריד אנחנו נרצה להוריד עוד, וזה אם לא נשברנו באמצע, כי זה הרי עלול לקרות - אולי לא נשיג את מה שאנחנו כביכול רוצים, ואז חס וחלילה אולי נלמד להסתפק במועט.

סף הגירוי תמיד עולה. מה שעשה לנו את זה בהתחלה עכשיו הפך להיות בקושי משחק מקדים. כאילו עוד שכבה צמחה ועכשיו מכסה את הנקודה, וצריך לשפשף חזק יותר כדי לגרום למוח להפריש את ההורמון המתאים ולגרום לנו לכמה דקות של הנאה ומשם לכמה דקות של שחרור ומיד אחר כך השאלה: "מתי שוב?"
והשוב הזה לא יכול להיות אותו הדבר, כי את זה כבר עשינו. אנחנו צריכים גדול יותר, חזק יותר, מספק יותר.
האם לנצח נהיה תקועים במעגל הזה? בתחושת חוסר סיפוק לפרקי זמן ארוכים יותר ויותר, וללא מספיק סיפוק לפרקי זמן קצרים יותר?

מה עם לנסות ללמד את עצמנו להיות מרוצים ומסופקים ממה שיש לנו ביד, כרגע? האם זה בכלל אפשרי או שהדשא של השכן תמיד ירוק יותר ותמיד נקנא בו, בלי קשר להאם זה דשא סינטטי או אמיתי? האם אנחנו רוצים יותר כדי שכולם יראו ויקנאו או כי באמת משהו חסר לנו בלב? לפעמים אנחנו אפילו לא יודעים לשים את האצבע על מה באמת חסר. זאת סתם תחושת מחסור וריק, של "משהו לא בסדר", אבל בעצם הכל בסדר גמור ואפילו יותר מזה. קצת כמו להזמין את המנה הגדולה במסעדה פשוט כי אנחנו רעבים אבל לא מקשיבים לעצמנו. אנחנו הרי יודעים שאחרי שני ביסים אנחנו נתפוצץ ותכאב לנו הבטן שבוע.

לפעמים אני חושבת שאנחנו מרגישים מחסור כי אנחנו רואים שלאחרים יש ולנו אין, זה נוגע לנו בקרום הקנאה ואנחנו רוצים להראות שגם לנו יש. שגם אנחנו יכולים. ואז אנחנו עושים ומשיגים והדבר הראשון שאנחנו עושים זה לרוץ לספר לחבר'ה, אולי כדי להראות להם שגם לנו יש ושגם אנחנו יכולים וחוזר חלילה. הביצה והתרנגולת זה כאן.
אני רוצה לא לחכות יותר. אני רוצה פשוט להנות ממה שיש ולהגיד תודה על כל דבר נוסף שמגיע.

אבל עד שאצליח להגיע לשם, בינתיים, אני מחכה.

// תפארת כהן

Your email was successfully saved