"29 ואחד עשר חודשים",
זה מה שעניתי לה כשהיא שאלה מה שמי, הגיל שלי והסיבה שאני פה. חשבתי שזה סיכם את התשובות לכל השאלות.
בפעם האחרונה שראיתי את סבא שלי ישבנו במרפסת, הוא עישן סיגריה, אני שתיתי תה שהוא הכין. הוא אמר לי שכל התפיסה הזו שהחיים קצרים היא בולשיט, החיים ארוכים. מה שקצר אלה החלונות באמצע. לכל גיל יש את התפקיד שלו, לכל תקופת דגירה, לכל שינוי. זה ביולוגי. יש פג תוקף לדברים, גם אם הם לא חד משמעיים כמו הריון.

את המילה הזאת הוא לא אמר, רק אני. הוא לא שפט אותי אף פעם, רק ניסה להבין, ולא נראה לי שממש היה אכפת לו אם אעשה ילדים או לא, הוא ידע שגם אם יהיו לי הוא כנראה לא יכיר אותם. עניין אותו רק איך אני רואה את העולם, מה הדברים אותם אני רוצה, ולמה. עשו מחקר פעם על ילדים ועל שאלות שהם שואלים ומסתבר שבגיל חמש המילה 'למה' נאמרת יותר מאשר בחיים שלמים. יש מספר לא רב של אנשים שמשתמשים במילה הזאת גם אחרי גיל חמש. סבא שלי היה כזה. אני כזאת. 

סבתא וסבא שלי חינכו אותי. הם לימדו אותי לאהוב, לחמול. הם לא אמרו לי איך להיות טובה, הייתי רק צריכה להסתכל על סבתא שלי ואיך שהיא מדברת, זזה, מתקשרת עם בני אדם. סבא שלי לימד אותי איך לחשוב. על החשיבות של שאלות שיש לשאול. על אמנות. הוא מצא בזה נחמה.

אהבתי אותם יותר מהכל, אז למה כשהם מתו רציתי שאיתם ימותו עוד דברים? כמו 15 השנים האחרונות. אולי הייתה זו דרכי להתמודד עם לכתם, אולי פתיחת חלון זמן חדש כדי להסתכל קדימה. אולי הייתה זו הזדמנות טקסית לחפון בידיי 15 שנה מחיי שרציתי להעלים, לחווט מחדש. בשנת 2001 בית קטן עם גג אדום, נדנדות ועץ לימון, הפך לבית שעטוף במוות.

מילדות של משחקים בחצר ובריכה מפלסטיק, מחסן שקירותיו מקושקשים בציורי גיר של ילדים, הצטמק העולם לואקום. לחדר קטן עם טפט מתקלף של בת הים הקטנה, אייליינר שחור מרוח סביב עיניים של מישהי שלפני דקה הייתה ילדה,  מספריים מלוכלכים בדם שהתייבש. וסבל נפשי, איך אפשר לתאר סבל נפשי כזה? גם גבריאל בלחסן לא הצליח. בית שיש בו מחלה הוא בית חשוך. צחוק הילדים התחלף בריח חזק של כימותרפיה. הלימונים שעל העץ נרקבו. גם גירושים היו שם, על זה אני לא רוצה לדבר.

בגיל 14 אמורה להיות נשיקה ראשונה, לא? עם מישהו נחמד, לחיים סמוקות, ציפורים מצייצות וכל זה. אבל כשהרגליים רועדות על קרקע מתפוררת אתה עסוק בלשרוד. כשהחיים שלך מתפרקים לפני שהזהות שלך מגובשת, המוח נכנס למצב של סטרס. כשאתה עסוק בלשרוד אתה לא יכול לבנות, אתה לא יכול ללמוד. באותם ימים עמדתי בפתח חלון זמן בעל טווח קצר. שם הייתי אמורה ללמוד מהי אהבה. איך מתנהגים. איך עלי לראות את עצמי ומה עלי לקבל בהתנהגות של בנים כלפיי ולמה אסור להסכים.

אבל הייתי עסוקה בלשרוד, ולא הצלחתי, לא ידעתי שעלי ללמוד, לא ידעתי שזה הזמן היחיד בחיי. בנים בגילי לא השכילו להבין והפכו למפלצות שגרות בתוכי, עד היום הן חוזרות לחיי, בשינוי אדרת. הרבה נזק נעשה שם. חלון הזמן הזה נסגר כבר מזמן והחוטים טבועים כמו קעקועים על לבי, כמו סיסמאות – 'אהבה אינה אהבה אם אין בה התעללות', 'זה לא אונס אם את זו שאונסת את עצמך', 'צריך שניים לטנגו' וכל זה. לפני שנה וחצי, כמה חודשים לפני שסבתא וסבא הלכו, עץ הלימון נחלש, התייבש, ונפל על הקרקע.

צהריים שקטים בצפון תל אביב. אני יושבת על כורסא ירוקה עם ציורים של פרחים כתומים, זה נראה וינטאג' אבל יש לי תחושה חזקה שזה נקנה באיקאה. על שולחן עגול ונמוך מונחת חבילת טישיו, כוס מים צוננת מטפטפת על המפה. יש לה פוני כמו שלי, זה נחמד. מעורר הזדהות. ברכיי עמוסות בשני יומנים כבדים. על אחד כתוב 2001. על השני 2002. 
"פעם היה לי עץ לימון" אני אומרת לה, "הגיע הזמן שאלמד איך לחיות בלעדיו".

// נינה ולדמן

Your email was successfully saved