אני חושבת שאחד מהזיכרונות שהכי נחרטו לי בראש הוא אותו יום בכיתה ג'. זמן הפסקה, כולם רצים, משחקים, קופצים, הייתי מאושרת. שיחקנו תופסת, ואני לא יודעת למה אותו הילד במהלך המשחק החליט פשוט לצעוק לי "היי, את יודעת שכל העולות החדשות זולות? גם את כזו?". אני לא זוכרת איך עיכלתי את זה ממש, רק שהדמעות התחילו לרדת, ולא הפסיקו גם אחרי 20 דקות. לשיעור לא נכנסתי, הלכתי לשירותים להמשיך לבכות, ולא הבנתי למה הוא אמר לי דבר כזה. למה אמרו לי דבר כזה? למה רוסיות זולות? למה אני גם אהיה כזאת? למה? 20170624_142032

כשחזרתי הביתה לא סיפרתי לאמא את מה שקרה, לא רציתי להכאיב לה, לא רציתי לפגוע בה. אם המילים האלה פגעו בי, הן בטוח יפגעו גם בה. עם השנים, קצת ניסיתי להסתיר את המוצא שלי, מעשה טיפשי כשאני חושבת על זה עכשיו, כי פחדתי להיות "אחת מהם". רציתי להיות רק "ישראלית", לא רציתי שחלילה אהיה "עוד עולה חדשה".

נמנעתי מלדבר ברוסית בטלפון, הלכתי שני צעדים קדימה לפני אבא ברחוב, רק ניסיתי לברוח מזה, שלא יצחקו עליי שוב. שלא יצביעו ויגידו שאני שונה, כי אני אוכלת אוכל שהוא רק לפעמים קצת שונה, כי אנחנו לא אוכלים בורשט ודג מלוח כל יום, וכי בילדות התלבשתי קצת שונה, כי מסתבר שסנדלים וגרביים הם מושא ללעג, והשפה שלי והמבטא שלי קצת שונים משל כולם, וזה הפך אותי לסתם עוד רוסיה, שאולי היא גם זולה כמו כולן. עם השנים זה עבר לי.

המבטא נעלם, וככה גם הבושה. הבנתי שזה שטויות, התביישתי במי שאני?! כל השאר צריכים להתבייש. להתבייש בכך שהם גורמים לאנשים להרגיש לא בסדר, שהם שונים, גם כשהם הכי ישראלים בעולם. 13041396_10209174943152292_5033375052674155542_o

קיוויתי שאם לי זה עבר, זה באמת עבר. לכולם. אבל במצבים מסוימים אני רואה שלא. כשאת עובדת בסופר פארם את בדיחה, את קלישאה מהלכת, וכשאת מסרבת להחליף למישהי מוצר את "רוסיה מטומטמת, תחזרי לברית המועצות, את מסריחה את הארץ". כשאת עומדת על שלך בתור לשירותים, ואת לא באה למישהו טוב בעין כי את לא נותנות לו לעקוף, את שומעת "תחזרי לברית המועצות במקום להגיד לי מה לעשות".

אז זה לא עבר, וזה עצוב. אז עם המון דברים אני יכולה להתמודד היום, כששואלים אותי אם אני רוסיה ולפני שאני מספיקה לענות עונים במקומי בזלזול- "לא, אני אוקראינית", כששואלים אם סבתא בסלון ואני עוקצת ועונה "לא, היא מתה", אם אני אוהבת מרוקאים, או שותה וודקה מהבוקר עד הלילה.

כששואלים אם אני מדברת רוסית ואומרים לי "גם אני יודע, הנה: בלאט, סוכה, נאחוי, קראסאביצה", אז תודה אבל לא, אני לא אנהל איתך שיחה עכשיו. אז בסדר, עם אלה אני יכולה לחיות, וכנראה שאני לא היחידה. אבל כן קשה לי עם הלגלוג כשמשהו לא תואם לתפיסת עולמו של אותו האדם מולי. ברגע אחד של כעס, או ציניות, אני מפסיקה להיות ישראלית, אני מפסיקה להיות רוסיה, ואני הופכת לרוסיה זולה. אני רוסיה זולה, שבאה לארץ כדי להיות בדיוק זה. ואולי אני לא צריכה להיות פה בכלל לדעתו, אלא לחזור לברית המועצות במקרה הטוב. המשפט ההוא מכיתה ג' לא עוזב אותי. וגם לא את החברה כולה, שמדי פעם מרשה לעצמה לפלוט את האמרה הזו בלי לחשוב על התוצאות של כך. בלי לדעת שזה פוגע.

Pepper. אל תקרא לי בנק. בואו, תכירו >>

// ויקה וסילנקו


Your email was successfully saved