זקן, משקפיים עבים, סקיני, חולצה עם הדפס אירוני. באזניות להקת פולק-דת׳-פוסט-דאב-טראפ איסלנדית שאף אחד לא שמע עליה ובשם שלה יש רק עיצורים. אתם מכירים את הסטראוטיפ. ראיתם אותו מסתובב בפלורנטין. ראיתם אותו בקרויצברג, בשורדיץ׳, בוויליאמסברג. הסתכלתם עליו מהצד במבט חשדני. כאילו עצם הקיום שלו בעין שלכם הוא סוג של שפה זרה, ערב רב של צבעים, צלילים, טקסטורות שהולכים לאיבוד בתרגום.

אפילו על עצם ההגדרה לא תמצאו קונצנזוס. זה משהו אפנתי? תרבותי? חברתי-כלכלי? אתה יודע להצביע על אחד כשאתה רואה אותו ברחוב, יוצא מאיזה קפה אורגני-טבעוני-חברתי-בר-קיימא, אבל מי זה בעצם? ולמה זה נראה כאילו כולם מסביב, צעירים יותר ופחות, "רגילים" יותר או פחות, מתחילים ליישר קו?

12885829_10154059913489936_8258836691394964282_o

על פניו (המזוקנות), אני דוגמה ומופת לסטריאוטיפ ההיפסטר. זקן שמטופל רק בברבר-שופ מורשה - צ׳ק. כמות בלתי פרופורציונלית של חולצות מכופתרות - צ׳ק. פלייליסט עמוס באמנים עם שם מוזר שחוץ מאמא שלהם רק אני מכיר - chk chk chk (!!!). התנשאות ואליטיזם בריאים על כל שאר העולם? עזבו, אתם לא תבינו... וכך, לעיתים יותר מידי קרובות, אני נאלץ לחלטר ככתבינו לענייני טרנדים תרבותיים לא מובנים. לפרוט לפרטים, להכניס לתבניות מוכרות ורגילות, מה זה אומר להתנהל בסוג של שוליים (ויש שיאמרו אליטה) תרבותיים. ואתם יודעים מה? אני סבבה עם זה.

האמת שהדבר הכי היפסטרי לעשות בפוסט שנקרא "אל תקרא לי היפסטר", הוא להגיד שאין לי בעיה שתקראו לי היפסטר. ואתם יודעים למה? כי כשאתם אומרים "היפסטר" כסוג של מילת גנאי נרדפת לסנוב אליטיסט, אני שומע - מישהו שמבין משהו שאני לא, עם רגישות לניואנסים וטעם אישי שאין לי סבלנות לסגל, מישהו שאני קצת מקנא בו (טוב, וגם סנוב אליטיסט). כי תסתכלו סביבכם - אנחנו כבר בלב המיינסטרים, ואתם בקושי שמתם לב שזה קרה.

ההיפסטר הוא בעצם גלגול קצת יותר אלגנטי ומעודן של המטרוסקסואל מלפני עשור - הגבר המודע לעצמו, המטופח והמוקפד, שבניגוד לסטיגמה שם לב לפרטים הקטנים ומעריך אסתטיקה. ההיפסטר לקח את המורשת הכושלת של המטרוסקסואל (אולי הרמיזה כאילו מדובר בנטייה מינית חדשה הורידו את ערך המניה) וארגן לה מיתוג מחדש, חיבר אותה לערכי הג׳נטלמן הישנים עם הניואנסים, האונליין והמגוון האינסופי של דור ה-Y. וכמו כל תרבות שוליים, עם הזמן המיינסטרים מתחיל לפזול אליה, ללמוד אותה, לשתות לה את המילקשייק-שייק-סויה-ביו-קרמל-חד-קרן.

12694509_10153957430309936_1992842423368941882_o

ומפה לשם, רשתות הבגדים ממלאות על המדפים בגדים שכמה שנים קודם היית מוצא רק בפינות האפלות של אורבן אאוטפיטרז; הרדיו מנגן מוזיקה שעד לפני חצי עשור לא נשמעה מחוץ למזרח לונדון; קמות מסעדות על טהרת האבוקדו, הקשת בענן, הסושי דונאט; שלא נדבר על מה שעבר בשנים האחרונות על הקולנוע, הפרסום, הטלוויזיה, האמנות...

אין דרך לא שחצנית להגיד את זה - בגלל שגדל כאן דור מזוקנים, מקועקעים, מודעים, מחויטים ומצוחצחים, שחי ויוצר בסטנדרטים גבוהים ותשומת לב לפרטים, החיים של כולכם קצת יותר איכותיים ויפים משהיו לפני.

היפסטרים לא מקבלים את העולם ואורחותיו כמו שהן, הם לא מוכנים להתפשר על בינוניות, וכל הזמן חושבים על הדבר הבא, ועל איך להפוך על הראש את הדבר הקיים. הם מקימים סטרטאפים, מביימים סרטים, פותחים מסעדות וחנויות בגדים.

הם פורחים בסביבה של גיוון (גם אם בעצמם קצת נתקעו בשבלונה), ולא מפחדים להגזים ולהעז רק בשביל לבחון את הגבולות. הם לא חושבים מחוץ לקופסה - הם חושבים מה אפשר לעשות עם הקופסה, איך לעשות את הקופסה הכי טובה שיש. אז נכון שפה ושם יש איזו מעידה (בחייאת ראבי, די כבר עם החדי קרן), אבל בתמונה הגדולה ההיפסטרים משפרים כל תחום שהם נוגעים בו. אפילו סטטיק ובן-אל לא היו נתקעים לכולנו במוח הקולקטיבי אם לא ג׳ורדי שהוסיף להם תבלין הישר מערבות ההיפסטרים של ברוקלין.

אז לגבי זה שקראתם לי היפסטר? די, תמשיכו, אתם גורמים לי להסמיק, עם סטריאוטיפ כזה אני יכול לחיות. עכשיו תסלחו לי, אני צריך ללכת למרוח שמן בזקן.

Pepper. אל תקרא לי בנק. בואו, תכירו >>

// יונתן מימון


Your email was successfully saved