תגית: מהוזה

מדף הפייסבוק Urban Street Art

פעם הייתי קיר

עד גיל 24 הייתי קיר. בין הסדקים של הנפש שלי החבאתי פתקים המכילים את הסודות הכמוסים ביותר שלי. הרבה פעמים גם אני לא ידעתי מה טיב הסודות הכתובים על הפתקים בסדקים העמוקים של הקיר. לא העזתי לגעת. חשבתי שהפתקים הדהויים והמצהיבים הם היסודות הרעועים של הקיר המתפורר שבניתי מסביבי. לא האמנתי בחוזק הלבנים וביכולת שלהם למנוע את הנפילה.

הקיר שאני הכיל לא רק את הסודות שלי, שאת קיומם הדחקתי, אלא גם סודות של אחרים. הייתי מקשיבה לחברים המעטים שהיו לי עד אז, ולא העזתי להסיר את הווילון שהסתיר את מה שהיה לי להגיד.

מדף הפייסבוק Urban Street Art

מדף הפייסבוק Urban Street Art

החברה הזאת בדיוק נפרדה מחבר שלה, השניה רבה עם ההורים, השלישית נכשלה באיזה מבחן חשוב ואחרת סבלה בצבא. ולכולן היה מאוד נח, או לפחות זה מה שסיפרתי לעצמי, שאני לא מספרת או חולקת את הצרות שלי. וביני לבין עצמי דקלמתי את מה ששמעתי תמיד מהסביבה שלי "תפסיקי להיות בכיינית, יש אנשים עם צרות גדולות יותר משלך".

האמירות האלה, שכבר שמעתי כמו מנטרה בתוך הראש שלי, גרמו לכך שתמיד אחפש אנשים עם בעיות גדולות יותר משלי. ואף פעם לא היה לי קשה למצוא את אלה שסובלים יותר. ככה ביטלתי את עצמי. ככה הקיר שאני הפך עבה יותר, מלא בעוד ועוד פתקים, כאשר הפתקים החשובים יותר, אלה שמספרים עלי, נדחקו עמוק יותר ויותר לתוך מעמקי הסדקים החשוכים.

ככל שכמות הפתקים עלתה, הקיר הפך פחות יציב. הבזקים של מי שאני עלו עצובים לתודעה ואני לא הצלחתי להתמודד איתם. הייתי עצובה, בדיכאון, אבל לא הצלחתי להבין איך להתמודד עם כל התחושות שעלו בי, שהייתי עסוקה שנים בלהדחיק בתירוץ שיש אנשים שרע להם יותר. בנזיפה שאין לי זכות להיות עצובה. שהבעיות שלי לא מעניינות ושאני לא זכאית להגיד שיש לי בעיות.

החברים הוותיקים שלי לא ידעו שבכל פעם שהתרחקתי זה היה כי כבר לא יכולתי להכיל את עצמי יחד עם הצרות שלהם. דחקתי אותם החוצה. באותו הזמן לא חשבתי שמישהו יוכל או ירצה להקשיב לי, עם הצרות הקטנוניות שלי. אני מקווה שהם מבינים את זה היום, כשאני מצליחה להסביר את עצמי סוף סוף.

מדף הפייסבוק Urban Street Art

מדף הפייסבוק Urban Street Art

יום אחד התפוצצתי. זה קרה בבאר שבע, כשהסדקים היו עמוסים לעייפה והתחילו לירות החוצה את כל הפתקים שלא הצלחתי יותר להכיל. תקופת המבחנים, יחד עם כל העומס שצברתי בפנים לא נתנו לי יותר מנוחה. התפרקתי.

להפתעתי, הפיצוץ הזה לא גרם להתמוטטות וקריסה. הוא פתח דלת בחומה שבניתי מסביבי. התחלתי ללמד את עצמי חברות הדדית מהי. התחלתי לספר ולא רק להקשיב. התחלתי להכיל גם את עצמי ולא רק את האחרים. למדתי שגם לי מגיע מקום.

בהתחלה לא מצאתי איזון ונעתי על הסקלה שבין אטימות כלפי עצמי לבין אטימות כלפי צרכי האחר. זה עדיין קשה ואני עדיין מוצאת את עצמי במצבים בהם אין לי קול והאחר משתיק ומשתלט על השיחה בעידודי, אבל אני לומדת לנווט. לומדת לא להיות קיר הסודות, אלא לתת קונטרה. להוות משענת בחברות על ידי השענות, כי רק כך מחזקים קשר. והכי חשוב- כשלמדתי להיפתח גם משכתי אלי עוד אנשים. כשלמדתי להבין שאנשים מספיק חזקים להכיל אותי, היה לי יותר קל להכיל אותם.

היום אני כבר יודעת- אין צרות קטנות, יש אנשים שמפחדים להיפתח. מפחדים להיפגע.


//לינור סקוטלסקי

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..







whiskey copy

המדריך לטועם הוויסקי

קודם כל גילוי נאות: אני חובבת וויסקי מאז ומעולם, תמיד הייתי. הודות לארון המשקאות המשובח של פאפי, יצא לי ללמוד ולגלות שאני ממש אוהבת גלן פידיך וגלן מורנג'י עוד לפני יומולדת 18.

אבל מן הסתם טעם יקר בוויסקי קצת פחות הולך בסצינה התל אביבית, אז תמיד נאלצתי להסתפק בבושמילס או גרנטס שהם ״חמודים אבל״, ולעקם את האף על ג'וני רד, ובמקסימום הייתי מפנקת את עצמי באיזה ג'וני בלאק, במסגרת האשראי האפשרי.

בכל מקרה, תמיד רציתי לדעת עוד על וויסקי, מאיפה התחיל כל הסיפור הזה, למה אנשים מתכוונים כשהם מדברים על blended ,single malt ועוד כל מיני מושגים שחלפו לי ליד האוזן אבל אף פעם לא טרחתי לשאול ואף אחד לא טרח להסביר לי. ושלא נפתח בכלל את נושא האמריקאי מול הסקוטים והאירופאים בכלל, שגם לגבי זה ידעתי שג'ק דניאלס זה קול, וג'ים בים אני ממש לא אוהבת וזהו. 

אז ברגע ששמעתי שיש דבר כזה ערב טעימות של וויסקי! הייתי חייבת לקפוץ על זה. כבר יצא לי להיות בעבר בכל מיני ערבי טעימת יינות למיניהם בכל מיני מסגרות שונות, חלקן יותר כיפיות, חלקן פחות (הרבה יינות אדומים). אבל ערב טעימות וויסקי?! זה החלום!

אז הגעתי לי לשטרן 1 לערב טעימות וויסקי על הבר. ישבנו לנו אני ועוד מקבץ של אנשים, חלקם לא מעריצי וויסקי שרופים כמוני, וקיבלנו ערב של כיף, צחוקים וידע. ו-וויסקי.

חנן מהבר מעביר את הערב בצורה משעשעת וזורמת, נותן סקירה כללית על סוגי הוויסקי, אזורים, הבדלים בין האזורים וכל זה תוך כדי טעימת חמישה סוגי וויסקי שונים, עם הסבר מפורט על כל אחד מהם. אי שם בין הכוסית השלישית לרביעית אני כבר מתחילה ללכת לאיבוד ורק יודעת לומר- תביא לי עוד מההוא הטעים של מקודם, אבל בגדול זה ערב מאוד מחכים.

אז מה היה לנו?

ככה, בתור התחלה, תוך כדי טעימת הוויסקי הראשון, Tullamore dew, אנחנו לומדים שצריך להריח את הוויסקי בפה פתוח, מסתבר שיש קולטני ריח בפה. מודה, ההסבר נעלם אי שם ליד אוזניי בזמן שהורדתי את המנה הראשונה כצ'ייסר, אבל בתור מסניפנית וויסקי מדופלמת, אני מבטיחה להשקיע יותר בפעם הבאה.

אנחנו טועמים את ה- Tullamore dew, וויסקי שיצא לי לשתות בעבר, ולא זכור לי שאי פעם התלהבתי ממנו כל כך, אבל כנראה שזה סוג מעודן יותר ומוצלח יותר לטעמי. מסבירים לנו תוך כדי על ההיסטוריה של הוויסקי – מאיפה הכל התחיל, וקצת על הוויסקים האירים עם ארומת הדבש, שלרוב רכים יותר בגלל צורת ההכנה.

Phil Long

Phil Long

אח"כ אנחנו שותים ומקשיבים כשמספרים לנו קצת על יחסי הציבור של הוויסקים השונים, ואיך יש מותגים בולטים יותר שפשוט דחפו לשוק – לדוגמה ג'וני ווקר לעומת הטולמור דיו. ההיסטוריה של Johnnie Walker ואיך הוא שינה את עולם הוויסקי בהיותו הבלנדד הראשון שהפך את עניין הוויסקי לנגיש לכול.
נוסף לזה הסבר, עקב שאלה של אחד המשתתפים, איך מומלץ לשתות וויסקי On the rocks מה שנקרא, משמע עם קוביות קרח או straight שזה נקי. לפי חנן, עדיף להוסיף איזה קוביית קרח שתפתח את הטעם. לפי לינורי, אני אוהבת להרגיש את הטעם של הוויסקי שלי וממש לא רואה שום צורך למהול אותו.

לאחר מכן, אנחנו עוברים לטעום ברבן, וויסקי אמריקאי. מסתבר שהברבן עשוי מתירס ולכן הוא נחשב למתוק יותר מהסקוטים והאירים שעשויים מדגנים. אנחנו טועמים Jim Beam שטעמו יחסית טוב לסוגים אחרים שטעמתי, אבל אין ספק שברבן is not my cup of tea.

whiskey3 copy

טועמים וויסקי נוסף מאיזור האיילנד, היה איזשהו הסבר על עמקים וגבעות ואיזורים, אבל זה בערך השלב שבו איבדתי פוקוס. מה שכן, אני יכולה לומר שזה היה אחד הטעימים ואין לי ספק שאשתה כזה שוב.

והכי חשוב, למרות שהמליצו לנו לשים קצת קרח לרענן את הוויסקי אני רוצה את הוויסקי שלי neat, עזבו אותי רוקס, אל תמהלו לי ת'טעמים אה?

// לינור מידן

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..







UJO0jYLtRte4qpyA37Xu_9X6A7388 copy

הוא אוהב לפגוע בי

הוא אוהב לפגוע בי. 

אוהב לראות אותי מתפתלת, מתכנסת לתנוחת עובר ולוחשת "אני מצטערת" בפעם המאה. אוהב להגיד לי את הדברים שכואבים, העוקצניים, אלה שיהיה הכי קשה לשמוע. הוא רוצה שאשמע.

אני מרגישה שהוא כועס, והוא טוען שהוא הקשיב אבל זאת אשמתי. כן, אשמתי שהוא נפגע, לפחות בזה הוא צודק. הוא כועס כי אני מתנהגת בצורה כזאת, או יותר נכון לא מתנהגת, שותקת, יושבת בצד ואומרת סליחה. זה יותר מכעיס אותו, יוצאים יותר דברים כואבים, עוקצניים, אלה שיהיה הכי קשה לשמוע.

הוא רוצה שאקשיב למה שכואב לו, למה שמציק, לכל הטעויות. הטעויות שאני עשיתי, לא הוא. הוא לא אשם, הוא הצד הנפגע. לפחות בחלק השני הוא צודק. שאקשיב לקול הכועס, לקול הכואב, לקול המצטער אבל לא באמת, לקול שאומר לי להישאר כאן ולמה לעזאזל את עוזבת.

stairs copy

"אני רוצה שתדעי שזו טעות, ולא, זו לא היתה טעות מההתחלה", אבל הוא חושב שהפכתי את זה לטעות. וזאת טעות שאני לא מדברת, ולא אומרת, ולא מקשיבה ולא שומעת. הוא רוצה שאדע מה הוא חושב עליי. שאדע שהוא פגוע ועכשיו זה צריך להסתיים מכוער, כי ככה זה נגמר, ככה זה יותר קל. לפחות את החלק הראשון אני יודעת היטב, את החלק השני פחות מבינה.

זה תמיד נוח לו לראות אותי מתפתלת, מתכנסת לתנוחת עובר ולוחשת "אני מצטערת" בפעם המאה. אומר שהוא שונא את זה, אבל ברור לי שהוא אוהב. אף פעם לא מבין למה אני לא מסוגלת להגיד שום דבר אחר, למה אני לא מצטדקת, למה אני לא נלחמת, למה אני לא שם, למה מעולם לא הייתי. הוא אוהב לראות אותי מתפתלת, אבל שונא את השתיקה. 

הוא מסתכל עליי במבט חודר ואומר- שתקת כל הקשר הזה, את לא יכולה להגיד משהו עכשיו?

הוא קם מהספה כועס. "למה את לא מקשיבה? את יודעת שזו אשמתך", הוא פגוע, אני שותקת, אני מצטערת, הוא רוצה שאדע ואני מתכנסת.

cactus copy

חוזר ואומר לי לחבק אותו, אני קמה אליו, הוא מתרחק.

"אני לא מבין אותך". מתרחק ממני וכועס. אני מתכנסת.

היי. אני מצטערת. אמרתי את זה אלף פעם, אמשיך להגיד. אף פעם לא הייתה כוונה לפגוע בך, גם אם ככה זה נראה. אני לא באמת יודעת להיפתח, אולי גם אתה לא יודע להקשיב? אולי רק תחשוב על זה? אני כועסת, נפגעתי מכמה עשרות פעמים שרק הייתי צריכה את בן הזוג שלי, אבל כל כך הרבה דברים קדמו את סדר היום שלך לפני. אני לא באמת יודעת להיפתח. אתה מתנהג, אולי יותר נכון לא מתנהג, יושב בצד ואומר סליחה. זה מכעיס אותי, אבל עוקצנות לא עזרה לי מעולם ולא תעזור גם פה. אז נמשיך, ננסה.

אני רוצה שתקשיב לי. למה שמציק, למה שכואב, לכל הטעויות. הטעויות שאתה ואני עושים יחד ולבד. תקשיב לקול שלי, אני מנסה להקשיב לקול הזה בראש שאומר לי להישאר.. אבל אני עוזבת.

אני רוצה שתדע שאנחנו עושים טעויות במחיר יקר. לא, לא עשינו אותן בהתחלה. וזה טעות שאתה לא מקשיב ומדבר. אני רוצה שתדע מה אני חושבת עלינו, עליי ועליך. אני רוצה שתדע שאני פגועה, אבל אין שום סיכוי שאתן לזה להסתיים מכוער.

אני שונאת לשבת בצד, מכונסת, להגיד שתי מילים ולחזור עליהן כמו מנטרה. אני אוהבת לשתוק. אני לא מסוגלת להצטדק, להילחם. אני כבר לא שם.

אני קמה מהספה, כואבת.

הוא אוהב לפגוע בי.

// שירי אביב

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..







ההוא מאחורה... (Kris Fricke on flickr)

חתונות – אנשים שצריך להרוג

אלכסון זה אסון1

חתונות זה אירוע משמח נכון? אז למה לכל חתונה שאני מגיע מתחדשת לי הרשימה של אנשים שאני חושב שאמא ואבא שלהם אחים? 

אז הכנתי לכם רשימה קצרה, רשימה של 7 סוגים של אנשים שפשוט צריכים להגיד "תודה, אנחנו מעדיפים לא לבוא לחתונה, יש לנו מטלת התאבדות מאוחר יותר"

מעגל ה"אנחנו החברים הקרובים של החתן"
תמיד, איכשהו אחרי הסלואו הראשון, החברים חייבים להראות שהם החברים ה"ממש" קרובים של החתן ומחבקים אותו בצורה מאוד "קאדלית" של פוטבול ומתחילים לרקוד, לקפוץ ולאבד שליטה על מיתרי הקול בצעקות של "וו הו! נפלת יא אפס חוליםעליך!" ולעשות מעגלים מוזרים של קפיצות, למה? מה דחוף?

רגע מצטלמים!
אני מבין שאנשים לפעמים מרגישים שאם הם לא מנצלים כל רגע וכל אטרקציה שיש בחתונה אז הם לא קיבלו תמורה לצ'ק שלהם אבל באמת? אתם חייבים לעשות אבו-יו-יו על הגב של הצלם בכל מקום? ועוד באמצע הרחבה, כשאני רוקד? (עד שזה כבר קורה)

זוזו קצת אני משקר את דרכי אל עבר המגנטים
נכון, הצטלמתם, יופי, יש לכם מגנט חדש לשים על המקרר עם התאריך והשמלה והסלוגן של הזוג, מה קורה? למה אתם משקרים לי ובעיקר לעצמכם שאתם רוקדים את דרככם לקיר המגנטים? שנינו יודעים שאתם סתם מבזבזים פיזוז (כן, אמרתי פיזוז) לעבר קיר המגנטים.

IMG_20150702_004537 copy

סנג'רים עוברים, זוזו!!
בא לכם להמשיך לרקוד, מגניב, כן, אבל לבקש מחבר ללכת להביא לכם בירה זה נבזי (כן, די כבר אמרתי נבזי סתמו) ולגרום לו לעבור בין 235 רוקדים והדודה הזקנה עם 12 כוסות בירה ולשפוך 11 מהם על עצמו ועל הדודה. למה? לכו דקה להביא לעצמכם, חארות.

נו בוא מ'כפת לך?
תקשיבו, אם אני יושב עדיין בשולחן גם אחרי שהדיג'יי צעק "בואו לרחבה" כנראה שאני לא רוצה להיות ברחבה, להגיד לי "נווווווו בוא לרקוד אל תיהיה דוש" אני לא הדוש, אתה ביגר דוש ממני בכלל שמבקש ממני לרקוד, בשביל מה התיישבתי? הרי תכף החומוס יהפוך להיות סתם קערה של סיגריות כבויות של ערסים שלא אוהבים דודות הריוניות שיושבות לידם כל כך כנראה.

ההוא מאחורה... (Kris Fricke on flickr)

ההוא מאחורה… (Kris Fricke on flickr)

בטח נמאס לה מדייטים אז התפשרה
בכל חתונה יש את הרווקה הממורמרת שיושבת בצד ואוכלת ראשים למחייתה על זה שהיא רווקה "מבחירה" והם נשואים מ"איןברירה", כאילו האושר הוא משהו שלא קיים וכל מה שקורה שם זה פיקציה והפרחים האלה בכלל לא אמיתיים והפלפלים בכלל מיובאים מטורקיה האנטישמית. מעדיף לשבת ליד הדודה המסריחה מהבירות שנשפכו עליה ממקודם.

אם התמונה מבאסת אותך את כנראה רווקה :) (מתוך 1,000,000 Pictures)

אם התמונה מבאסת אותך את כנראה רווקה :) (מתוך 1,000,000 Pictures)

רעש רעש רעש חופה רעש רעש
מבחינתי, באמת הכי נוראיים זה אנשים חסרי טאקט, אתם רואים שיש חופה, הנה כלה בוכה, הנה חתן רועד, אולי שתקו? למה דווקא בחופה יש אנשים שמוצאים זמן לדבר על מה קרה במשרד היום בזמן שהרב שם מקדש בקולי שפות ואתם מצאתם זמן לספר על הישיבה הממש מעניינת שלכם. קצת כבוד חברים, אם כבר באתם "לשמח חתן וכלה", שמחו אותם בזה שתיהיו קצת פחות דושים.

זיכרו, צ'ק לא אומר שאתם משלמים על משהו, זה בסך הכל אומר שאתם מפרגנים למישהו, תפסיקו לרעוד – יש אוכל ויש אחלה מוזיקה (לרוב הדעות), תיהנו מהרגע ושחררו מהצלם, הוא לא הולך לשומקום בשש שעות הקרובות.

באדיבות איל מרילוס (איל מרילוס צילום | Eyal Marilus Photography)

באדיבות איל מרילוס (איל מרילוס צילום | Eyal Marilus Photography)

// שמוליק דורנבאום

zzzzzzz

image copy

פסיכולוגיה בגרוש

באופן כללי, אני נגד ללכת לטיפול פסיכולוגי. אני חושבת שאם כל אחד רק ״יישר״ את השריטות שלו כמו שמיישרים עוגה, אז כולנו נעשה קופי פסט אחד של השני ויהיה פה נורא משעמם.

ובכלל, לא יהיה את מי ללהק לאח הגדול.

אבל לאחר זמן רב של הדחקה והכחשה, הבנתי שיש לי בעיה בתחום הרומנטי, או איך שנוהגים לקרוא לזה כאן – בחורה "שרוטה". 

הפחד שאני אשאר לבד כל החיים (ושני החתולים שהתחילו להרגיש ממש בנוח ליד הבית שלי), דחפו אותי לעשות את הצעד הזה. אז חיפשתי פסיכולוג. ית. פסיכולוגית. כי רק אישה יכולה להבין אישה. הלכתי על מה שהיה הכי קרוב, הכי פנוי והכי זול. כי לא באמת היה אכפת לי למי אני הולכת לחפור שעה בשבוע.

בשיחה הראשונה היא שאלה כל מיני שאלות מהעבר על היחסים בין אבא ואמא ועל איזו תלמידה הייתי ומתי בפעם הראשונה קיימתי יחסים. עניתי לה תשובות קצרות לכל מה שלא קשור לתחום הזוגי בחיי. יאללה, תגיעי לתכלס, את יקרה לי.

היא שאלה אם אני יוצאת לדייטים.

ברור שאני יוצאת לדייטים. אפילו יוצאת הרבה לדייטים. ואני פוגשת גברים מקסימים, אפילו הרבה גברים מקסימים. אבל אני כמעט ולא עוברת את מחסום הדייט הראשון. אף אחד לא "מפיל אותי מהרגליים" ועושה לי פרפרים בלב. 

הפסיכו הגיבה בכך ש"אהבה זה רק עד גיל 20. אחר כך כבר אין פרפרים ומה שנשאר בסוף זו חברות".  המשפט הזה כל כך הימם אותי, שנוצרה לי הבעה של dumb blonde על הפרצוף. איך את אומרת לי דבר כזה? אני באתי אליך לייעוץ זוגי. באתי כדי לעבוד על הפן בזוגי בחיי. באתי כדי לפתח בשלות ומוכנות לאהבה שהיא טובה.

באתי בעקבות האהבה!

image copy

אמרתי לה שאני לא מסכימה עם זה, כי אם זה נכון, כבר מזמן הייתי "מתפשרת" על איזה בחור שאני יודעת שהוא טוב לי וטוב אליי, בלי קשר לשאלה אם אני מאוהבת בו או לא.

אז אני ופסיכו ישבנו וחשבנו מה הבעיה שלי (היא ביקשה ממני לחשוב, מה שגרם לי לחשוב על מה אני בדיוק משלמת לה?)

מי שקרא את הפוסט הראשון שלי, יכול להסיק שכושר השיפוט שלי בבחירת בני זוג לוקה בחסר ושאני נוטה לצאת עם גברים שלא באמת מתאימים לי או למה שאני מחפשת.

למה זה קורה?

פסיכו אבחנה שאני לא אוהבת ומעריכה את עצמי מספיק, ולכן אני לא יכולה לקבל גברים שטובים אליי, רק את אלו שעושים לי חיים קשים (מעניין אם עוד נשים נתקלות בבעיה הכה נדירה הזו?), מפה לשם קיבלתי שיעורי בית – לכתוב על דף שלוש תכונות חיוביות שאני אוהבת בעצמי:

רגישה

שאפתנית

עצמאית

unnamed copy

תהיתי אם עוד מישהו חוץ ממני חושב עליי ככה. הבנתי שלא הרבה אנשים באמת מכירים אותי מספיק כדי לציין שלוש תכונות אופייניות שלי.

מאז אני ופסיכו עובדות קשה על האהבה העצמית שלי. בכל שישי מחדש אני אומרת לעצמי "דנה די, היום תיפרדי ממנה, זה לא מוביל לשום מקום ואת זורקת כסף לפח", ומדי שישי אני יוצאת משם קצת יותר מחוזקת, קצת יותר אופטימית, קצת יותר אוהבת את עצמי.

ובעיקר – עדיין לא מוכנה לוותר על הדבר הזה שנקרא "אהבה". כי חלק גדול מלאהוב את עצמך, זה לא לוותר על דברים שאתה מאמין בהם ועושים לך טוב.

// דנה רובין

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..







11088938_10204464827925764_7714474413509688682_n

Here comes the American bride

Here comes the bride, all dressed in white… the bride appears at the door. She is followed by two sniveling little flower girls and before her is the excited groom, shiny eyed and wearing a smile that no one has ever seen and no one will ever see again once he finds out how much the dress cost. She stands at his side; Morgan Freeman speaks and asks the crowd: “Does anyone object?” Suddenly, in comes the bride’s first boyfriend, from third grade  “I object!!!” Everyone is sure that the drama has just begun, but the bride throws a shoe at him and shuts him up. The I Do’s are exchanged and everyone lives happily ever after.

That’s how I pictured the wedding when our American friends got engaged, but then I remembered that they are Jewish.

Total bliss, endless joy. My wild imagination is working overtime and so am I, because someone has to pay for her “I Do”.

I quickly discovered that the differences between my imagination and the real world are greater than I thought, but then, so is the difference between a wedding abroad and a wedding in Israel.

11425211_10153064331889412_8336919330359622939_n

The Reasons

Even before we get to the wedding, let’s talk about the reason for this huge step and for merging into one Facebook profile. In Israel, most couples get engaged in order to build a family, generate an unreal number of “Likes” and to fulfill the mitzvah of “be fruitful and multiply”. In America, the reason is much simpler – you get engaged so you can sleep in the same bed, the kids and all the jazz will come later.

The Ring

Maybe I’m just clueless, maybe I don’t find it interesting, nor do my friends, but just as Messi understands soccer, American girls know their diamonds. Who knew that diamonds had different colors (aren’t they clear?), shapes and cuts? Here, apparently, size does count. While my Facebook friends flaunted diamonds that fit on one finger, the Americans need a weekly finger workout at the gym.

Bridesmaids and Groomsmen

The wedding party in Israel consists of 4 groomsmen at most, dressed in freestyle – our friends trust that we know the basic rule: just not white. In America, on the other hand, a colony of penguins is accompanied by a herd of girls of different sizes, colors and lengths, running toward the altar, all dressed in a specific model that the bride forced them to wear. In the best case, she only selects the color, but if you’ve encountered a real bridezilla, let’s hope that you look good in fluorescent green.

Traumarama

Traumarama

The Venue

If you’re still seeking advantages in the Holy Land, here’s one: most of the halls in Israel are Kosher. This is not the case in the Land of Opportunity. As such, every wedding hall is linked to a synagogue in order to carry out a proper and Kosher Jewish wedding and, in addition, every serving is linked to another $100 – G-d is in the nickels and dimes…

Bridal Shower

Here’s something we don’t have in Israel. A group of girls surrounding the lucky one who has managed to escape the single world, showering her with linens, flatware, glasses and everything that seemed trivial until know and which won’t be useful for a while. The bride, in return, pampers her guests with an anorexic feast and there you have it – a wonderful girls’ bash with 9 tons of salad and a lot of Ikea.

Bacherlor/ette Party

I’ll keep this short.

Israel: A nice villa up north, at best, with a bow of penises or a cheap stripper.

USA: Vegas

10458470_10206113931345796_8040298045382913335_n

Now, to the most important part – the wedding!

You’ve all been to Israeli weddings, so there’s no need to elaborate. Weddings in America start at 8 AM. Why? Because Murphy decided that the kosher venue would be 6 days away from where you are. You enter the synagogue where the Huppa is and then…. WOW! Thousands of miles away, you experience that magical tingling feeling that you only get at a Jewish wedding. Indeed, they are Americans and we’re Israeli, but love has just one language, as do the blessings under the Huppa.

11392894_10100255993673767_7157806788977553981_n

And if you still feel out of place and you’re still a bit skeptical about all of the events and the fortune that goes into the project, from proposal to this moment, wait a second until you hit the dance floor and the first song you hear is “Derekh HaShalom” – that’s when you’ll feel right at home.

// Roni Sheinkman

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..







2013-08-13 12.09.17

אף פעם לא הלכתי לאיבוד

אף פעם לא הלכתי לאיבוד. הגעתי למסקנה הזו לפני כמה ימים כשחברה שלי אמרה לי שהיא מתכננת ללכת לאיבוד. טוב, היא לא אמרה את זה בדיוק במילים האלה – אבל חברה שלי טסה אל הלא נודע. וואן-וואי-טיקט לאמריקה הגדולה, ומשם? נראה. אני אף פעם לא הלכתי לאיבוד. ללכת לאיבוד זה לאבד שליטה, זה לא להיות עם היד על הדופק, זה לא לוודא, זה לא לבדוק, זה לא לתכנן. ללכת לאיבוד זה לא לדעת. אז אף פעם לא הלכתי לאיבוד.

2013-08-31 15.13.10

היו כמה פעמים שהלכתי לאיבוד, אבל זה לא ממש נחשב כי תכננתי את זה. ידעתי בדיוק מתי, איך, איפה, כמה ולמה אני הולכת לאיבוד. הכל תחת שליטה. איבוד מתוכנן שכזה.

בתיכון, כשכולם הבריזו משיעורים לטובת כמה שעות של ים, שמש וגלים – אני הייתי חלק מהחבר'ה. עליתי על האוטו של החבר הכי טוב שלי ונסענו לחוף מבלי להשקיע אפילו רגע של מחשבה בשיעור תנ"ך או מתמטיקה. ובכן, חוץ ממני כמובן. מיד כשחזרתי הבייתה מהים והתנקיתי מהחול, התיישבתי להשלים שיעורים, כדי שחלילה לא אלך לאיבוד בחומר. האיבוד שלי תמיד נורא מתוכנן. אני מכינה את עצמי לפני כל חוויה שוברת שגרה. לוקחת סופ"ש של איבוד באופן מתוזמן היטב. מתכננת את האיבוד שלי מא' ועד ת'. ואז… זה לא ממש ללכת לאיבוד.

love1

אחרי הצבא טסתי לחו"ל לכמה חודשים של איבוד במרכז אמריקה. אבל זה היה איבוד מתוכנן. הדבר שהכי חששתי ממנו, שאחרי הטיול אני לא אמצא את עצמי ואלך לאיבוד – נמנע על ידי חזרה מהסרטים. שבתי לארץ הקודש חמישה ימים בדיוק בטרם אתייצב בשערי האוניברסיטה ללימודי תואר ראשון, כדי שחלילה לא אתפלפ לי ואלך לאיבוד. חבר שפגשתי בחו"ל סיפר שהוא החליט להישאר ביבשת הלטינית. לרגע קצת קינאתי שהוא אפשר לעצמו להישאר שם וללכת לאיבוד, אבל הוא מצדו אמר שהוא מקנא בי שמצאתי את עצמי ושאני יודעת מה אני רוצה.

תמונת אין תלונות

תמיד ידעתי מה אני רוצה מעצמי ואף פעם לא הלכתי לאיבוד, גם כשנורא רציתי. מסלול החיים שלי תמיד היה מסודר וקשה מאוד היה להוציא אותי מאיזון. כל רעידת אדמה הכי קטנה הייתה כסערה בליבי אבל מהר מאוד כמו ספינת פיראטים מיומנת ידעתי להתגבר על כל מכשול ולחזור למסלול המתוכנן שלי, עם סטייה קלה.

אני אף פעם לא הולכת לאיבוד, ידעתי כמה אני רוצה לקבל בפסיכומטרי, ידעתי מה אני רוצה ללמוד, ידעתי במה אני רוצה לעסוק ומהר מאוד מצאתי את עצמי מגשימה את כל החלומות. אף פעם לא עצרתי להתמהמה.

job2

יום אחד דיברתי עם מנטור רוחני שלי שאני ממש מעריכה. סיפרתי לו שלפעמים בא לי לזרוק את הכל ופשוט ללכת לאיבוד, להפסיק את החיים המסודרים שלי ולהיות קצת במצב של "לא יודעת מה קורה איתי". "אני לא ספונטנית ואני רוצה להיות", אמרתי לו אז. "למה?" הוא תהה. "לספונטניים יותר כייף בחיים, יותר קל להם, הכל קליל", קבעתי חד משמעית. הוא חלק עליי. הוא טען שהוא אדם מאוד ספונטני אבל לא חושב שהחיים שלו קלילים. " למה את חושבת שהחיים שלי טובים יותר? יצר ההרפתקנות לא מבטיח לך חיים טובים". הוא קבע והוסיף מייד: "אולי, הגיע הזמן שתקבלי את עצמך כמו שאת, כי יש מספיק אנשים שהיו רוצים קצת יציבות בחיים שלהם". עצרתי לרגע ותכננתי היטב את התשובה שלי, כמו שרק בחורה כמוני יכולה לתכנן.

אני אף פעם לא הולכת לאיבוד, ואני קצת אוהבת את זה.

// גל סלונימסקי

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..







סתם מתלהבת עם תמונות מהפסטיבל

זה העתיד שגנבו לי

גנבו לי את העתיד ולעולם לא סלחתי להם על כך. נולדתי בלונדון וגדלתי כילדה בריטית, יהודיה יהודייה שלא חסר לה דבר. שלחו אותי לבית ספר פרטי רק לבנות, שם למדתי בלט, סטפס, חלילית, פסנתר, צרפתית, טניס, שחייה, תיאטרון ורכיבה על סוסים וטופחתי להתקדם בחיי במסלול מאוד ברור של הצלחה. חייתי בבועה לונדונית טיפוסית בה לא ידעתי מה זה הסכסוך הערבי-ישראלי ודיברתי בערך 4 מילים בעברית והם היו; כלב, חתול, סבא וסבתא. אה, ושלום.

ואז החיים קרו והרסו לי הכל! נאלצנו לעבור לישראל, ללא התראה מוקדמת ומצאתי את עצמי במדינה זרה, חמה, רועשת וגסה במיוחד. מאז ועד היום גדלתי במדינת ישראל, אותה המדינה שסבא שלי ואבא של סבא שלי נלחמו עבורה ולמענה כחיילים יהודים בצבא הבריטי. אותה מדינה קטנה וצעירה שהפכה להיות הבית שלי. כבר כמעט ששכחתי מה הייתי "אמורה" להיות, מרוב שמה שהפכתי להיות הסתיר לי את הזיכרונות העמומים, שנעלמו אל תוך הבוהמיה התל אביבית.

source: 9 rooms

source: 9 rooms

עד שאני מגיעה לטייל באירופה וחשה צביטה קטנה בלב, על העתיד שהיה יכול להיות לי. זה לא שרע לי בישראל או שיש לי מילה לא טובה להגיד עליה או על החיים שלי. בכל מקום הרי החיים קצת שונים, הנורמות משתנות ואיתם גם סגנון החיים. אני יכולה לומר בלי קשר לכלום, שהחיים שלי בארץ ישראל מופלאים וכיף לי פה בטירוף. אני משלמת למשל כלום כסף ביחס לאירופה, על דירה לבד מטר מהים במדינה שחמה רוב השנה! אבל עדיין, הצביטה שם.

2

חיים שלמים ללא הדאגה המתמדת שתכף יכולה להתחיל שוב מלחמה חדשה, התואר הראשון בגיל 18 ושני בגיל 25, הביטחון הכלכלי שאני יודעת שאני עובדת קשה ומקבלת בתמורה בהתאם, הידיעה שיש לי ממשלה שדואגת לצרכים של אזרחיה ולא מנסה לזיין אותם בכל דרך אפשרית, החופש לטייל ולבקר באירועים מטורפים שקורים ברחבי העולם, והמחשבה שהכול אפשרי וכל דבר יכול לקרות. הסתכלתי על הנערים ונערות שסבבו אותי השבוע ב"רוק ורכטר" בבלגיה (כן הייתי, אתמול חזרתי והיה מ-ד-ה-י-ם-!) והרגשתי קצת טינה, אולי אפילו קצת כעס, וקנאה.

אולי יכולתי גם להיות חד קרן?

אולי יכולתי גם להיות חד קרן?

עד שנזכרתי, איזה בן אדם הפכתי להיות בזכות כל החוויות שעברתי, ועם איזה אנשים מדהימים יצא לי לגדול. נכון יש קטע כזה שרואים ישראלים בחו"ל מקילומטר ויודעים שהם מישראל? אז הפעם הבנתי למה. זה בגלל המבט שלהם בעיניים, שנובע מהעובדה שישראלים הם לוחמים, אנחנו לא מקבלים דברים בקלות, אבל זה טוב, כי זה מחשל. לא גדלנו עם כפית כסף בפה ושום דבר לא קל או עובד כמו שצריך, אבל אנחנו נלחמים עבור מה שמגיע לנו, וכמה שזה מייגע, זה גם מחזק והופך אותנו לכה שונים ומיוחדים.

3

הייתי רוצה שהעולם יהיה אחר, יותר טוב. ויש בי חלקים שרוצים שגם החיים שלי היו נראים אחרת. מי יודע מה היה יכול לצאת ממני אם הייתי ממשיכה במסלול שכביכול היה מיועד לי. אולי הייתי אשת עסקים מצליחה, או נשואה עם כמה ילדים, בעלת בית קטן וחמוד בפרברי לונדון, עם תחושת שובע וסיפוק מחיי הבנאליים והמשעממים. אולי, אבל זה לא קרה. מה שכן קרה הפך אותי למי שאני היום ועל זה אני רק יכולה להגיד תודה. אז כן, תמיד יש לי צביטה קטנה בלב כשאני בחו"ל, על החיים שהיו יכולים להיות לי, על הבן אדם שהייתי יכולה להיות ועל העולם שם בחוץ שיכלתי להיות חלק ממנו. אבל אני גם שמחה לומר שאני ישראלית, ואני מודה על החיים שכן היו לי עד כה, ועל זה שאני יכולה לקרוא לישראל בית.

4

 

// נטלי להב

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..







Screen Shot 2015-07-01 at 15.18.43

למלא את החלל

בסוף הלילה הראשון, מה שהפך כבר לבוקר כשהשמש עלתה, נכנסנו אליך לדירה. זה היה כמו השקט שלפני הסערה. שנה שלמה של קרבות מחשבה, משחקים אחד לשנייה באיזון, נהנים מהפרות השלווה הקטנות. שאלת אותי בנימוס המוכר שלך איפה ארצה לישון. צחקתי. הורדתי בגדים. נשארתי עם התחתונים המנומרים המתפוררים שלי, אלו שנשבעתי לזרוק לפח אינספור פעמים. הבטת בי המום. נשכבתי במיטה שלך על הגב. ערומה למחצה. אתה המשכת לעמוד ולבהות בי. מה עושים עכשיו? 

אחרי כמה דקות משונות כאלה נשכבת לידי. לבוש ועצור. צחקתי. דיברנו עד הבוקר המאוחר. דיברנו הרבה. כמו תמיד. היינו אלופי ההתחכמויות, אלופי האפלטוניות המאוסה. רציתי שתנשק אותי כבר ושתשבור את הקרח. ואז זה סוף כל סוף קרה. ״אני מאוהב בך״, אמרת. השבתי בחיוך רך, שזה בסדר, כי זה בטוח יעבור לך מאוד מהר. אתה התעקשת שאתה בטוח שלא. ״אני מאמין בלב שלם שאת תהיי האישה שלי, האמא של הילדים שלי״ ועוד איזה כמה הבטחות הזויות. צחקתי. הייתי ילדה קטנה, מלאת ביטחון עצמי, פלפל, חוצפה, תעוזה. בדיוק מסוג הבחורות שתמיד הרחקת ממך, והנה פתאום כל מה שהרחקת שוכב אצלך במיטה. הייתי ילדה קטנה, שלא הבינה אז עד כמה היית רציני.

מתוך עמוד הפייסבוק Street Art Paris

מתוך עמוד הפייסבוק Street Art Paris

בסוף הלילה האחרון, מה שהפך כבר לבוקר כשהשמש עלתה, יצאנו מהדירה שלי. עיניים אדומות מביטות בעיניים אדומות. לבבות מרוסקים. אכזבה איומה. ״אני לעולם לא אהיה מאושר איתך״, קבעת. ולי לא נותרה ברירה אלא להיכנע. חודשים ארוכים אחר כך כעסתי עליך, נטרתי טינה. לרגעים אפילו שנאתי אותך ממש. כעסתי באופן שלא הכרתי, כעסתי כמו ילדה-אישה. 

הילדה הקטנה כעסה על שהבטיחו לה ארגז ממתקים. כעסה כי הבטחת ולא קיימת. הבטחת שיהיה לה טעים, מתוק, צבעוני ומאושר. הבטחת מתוק ויצא מלוח. הרבה דמעות מלוחות, פיצוי בלתי הולם לילדה קטנה שבסך הכל רצתה ממתקים. דמעות שהתיימרו לטהר את הטעם הזר שקיבלתי. 

האישה כעסה על עצמה. היא ידעה מלכתחילה שאהבה זה לא מספיק כדי להחזיק קשר. עובדה- אהבנו זה את זו את עד לאבדון, ובסוף מה שקרה, זה שכל אחד הלך לאיבוד בתוך העולם שלו, ונותרנו זרים ונאלמים.

מתוך עמוד הפייסבוק Urban Street Art

מתוך עמוד הפייסבוק Urban Street Art

רגשות לא חולפים, הם מתחלפים. וגם אותך החלפתי באחרים. כמה גברים שפתחתי בפניהם את הדלת, נתתי להם את הצ'אנס ההוא, האבוד מראש. שנתיים אחרינו עוד הייתי חולמת עליך שתחזור. מתפללת שתבוא ותגיד לי שטעית, שנוכל להיות מאושרים. אבל לא יכולנו להיות. 

היום אני יודעת שזה לא בגללי. אז נכון, אני אמנם עדין ילדה, אבל הבנתי משהו שהרבה אחרים גדולים ממני עדין מתעקשים לא להבין. הבסיס לקשר הוא הידיעה שההתאהבות תיגמר. זה מדליק ומרגש בהתחלה, ואני בשום פנים ואופן לא בעד להכניס מישהו לחיים שלך אם אתה לא אוהב. אבל הגימיק המדליק הזה נגמר- תמיד. ואז מגיע החלק הקשה, שלב הבחירה- אם לקחת את מה שנשאר מההתאהבות ולזרוק אותו לתוך קשר חדש או להישאר.

שנתיים זרקתי את השק שהיה שייך לשנינו לתוך חללים אחרים. לא האמנתי שמישהו יאהב אותי כמו שאתה אהבת, לא האמנתי שאוכל שוב להתחייב, להתמסר, להתאבד על משהו עד הסוף. ניסיתי בכל הכוח להרגיש שמשהו מנסר לי את הנשמה כמו שהיה איתך, וזה לא קרה. כלום לא ניסר ולא חיבר. הלב שלי הפך מחתיכה שלמה, לפיסות זיכרון שהתעופפו באוויר. כלום לא הצליח לאחות.

10714285_1483444151918145_2719493661431179963_o (1)

יש אצלי חלל. חלל גדול. שאני תמיד תוהה האם אי פעם הוא יהיה לגמרי מלא. אולי יש אנשים שהם בור ללא תחתית, שצמאים בלי סוף? אולי אני צמאה יותר מאחרים, ואולי בדיוק כמו כולם, רק שהשאר מפחדים להודות. החלטתי להודות- אני צמאה. אני בוחרת לא לזרוק יותר שקים ישנים לחללים חדשים. אני בוחרת לראשונה בחיי לאפשר לטעמים שלא הכרתי להתגלגל לי על הלשון. לא רוצה ארגז ממתקים וגם לא דמעות מלוחות. אני בסך הכל רוצה להצליח שוב להיות.  

// שקד שפי

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..







10600578_892213660789538_3651527596199295568_n

הדביל

הגאון.

הדביל מצחיק ומריר, קשה לעיכול ויפה כמו מלאך, שאף אחד לא בטוח לגבי תפקידו. מקסים ושנון ואכזר. גורם לי לבכות ולהרגיש, אבל אף אחד לא יודע.

עבר עליו כל כך הרבה שכמעט איבד את האמונה. היו רגעים שחשבתי שאיבד לגמרי. ומי אני, הקטנה, שאשיב לו אותה? קחי לך שוקולד ולכי לשחק בשולחן של הילדים.

אבל התעקשתי. כזאת אני. נודניקית. ומי הוא, שיחשוב שהעקשנות שלו להסתתר ממני וממה שקורה לנו, גדולה מהרצון שלי לקחת ולנער אותו, לסתור לו פעם אחת – אחת על כל צד – ולהכריח אותו לפקוח את העיניים?

הוא פתח, הדביל.

Mikkel Rønne on flickr

Mikkel Rønne on flickr

הוא היה מוכרח. גם עיוור בשלב הזה היה רואה את זה. ויקפצו לי כל המתחסדים, אני יודעת מה אני רוצה. שיחזור כבר. שייכנס לאט למיטה, שאצמד אליו, שאפקח את העיניים רק בשביל לראות את החיוך שלו שוב.

פוקחת.

הדביל לא פה. הוא בארץ אחרת. קחי לך שוקולד ולכי לחכות בשולחן של הילדים. כשיחזור לבטח אדע. הוא ירוץ ברחובות ויצעק שהוא אוהב אותי כמו שהוא תמיד מאיים לעשות. ואז יחייך אלי את החיוך הזה שלו, שהופך אותו לגבר הכי ילדותי שפגשתי. או לילד הכי גברי שהכרתי. עוד לא החלטתי.

Carine Felgueiras on flickr

Carine Felgueiras on flickr

הדביל יודע הכל. הוא מאד חכם, יחסית לדביל. חמוש בחכמת רחוב ותעודה שטוענת שהוא משכיל, הוא יצא לקרוע את העולם. נלחם מלחמות שאינן שלו, אבל ניצח את רובן. עניין של מזל. השאיר אחריו שובל של חותמות, פצועים ואוהבות. פעמים נאלץ להדביק מחדש את חלקי ליבו השבור. ופעם אחת כמעט ונכשל. חתיכה אחת שהלכה לאיבוד, והרי אין השלם שלם הוא ללא סך כל חלקיו. אז הוצאתי מליבי וחיברתי במקום זו שהלכה לאיבוד. לפעמים מוצאים את מי ששווה בשבילו לוותר על חתיכה מהלב שלך, ולו רק כדי ששלו יהיה שלם. ועכשיו, אם הוא מתרחק יותר מדי, זה כואב. כי הוא נושא איתו את החתיכה שלי. אבל הזמן, כמנהגו של זמן, הולך ומתמעט. אז חכי לו, ילדה, וישוב. ישוב ויחייך אליך את החיוך הזה שלו, הגאון.

// לירון גולדשטיין

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..







Steve Garner, Light Bulb Destruction. Flickr

שוברת נורות

הרעיון המקורי היה למצוא משהו יפה ולשמור עליו. להדליק נורה אחת ולחיות לאורה. הצרות מתגמדות תחת אור אחד, אמת יחידה, ועל הנייר זה נשמע לגמרי ישים. 

כשהייתי בצבא קראתי איזה ספר על זן. הכינוי שלי בקורס היה ״הקריזיונרית״, ושמעתי שזן עשוי להרגיע אותי. עיקרי התפיסה כללו ויתור על חלומות, ציפיות, הגשמה עצמית, כעס, תשוקה – וחשבתי לעצמי, בעודי לובשת מדים ואוספת שיער ככל חיילת אחרת, שהרצון הזה בסירוס, השאיפה להחליק את קמטי החיים, היא פשוט מטורפת. וחשבתי שאני לא מעוניינת לזנוח את החלומות ולא להרגיש; מעולם לא חוויתי דבר טוב יותר מהסערות שבי. בו במקום החלטתי לוותר על דבר אחד – הזן. השארתי אותו היכנשהו בין אשקלון לירושלים, על ספסל תחת פנס רחוב, וצעדתי אל תוך החשיכה, שוב. גם ככה מעולם לא הצטיינתי במסגרות.

Steve Garner, Light Bulb Destruction. Flickr

Steve Garner, Light Bulb Destruction. Flickr

באפילה הדרכים פתוחות, בעיקר משום שאין לי מושג לאן אני הולכת. עובדה אמיתית, מהחיים: אני סובלת קלות מעיוורון לילה; לא מוחלט, אם כי קשה יותר בעין ימין. עובדה נוספת, אמיתית גם היא: אני נותנת לקרביים שלי להוביל, וקרביים מטבען אינן רואות דבר. אבל הן מרגישות ומאירות. הנורות הקטנות שלי הן אלה שסרבתי להשמיד עבור נורה אחת גדולה. רעיונות קטנים באים לי בטוב, כל פעם אחד. ואז הנורה נכבית ואחת אחרת נדלקת במקומה, ואני מדדה, מגששת את דרכי. זה לוקח זמן, והמחיר – לעיתים אסטרונומי; אבל כשצעד בלתי בטוח פוגש את הקרקע, הביטחון מתנפץ בי בבוסטים ממכרים וזה כל-כך שווה את זה. אה, כן; אני קצת מכורה לריגושים ואנדרסטייטמנטס.

לעיתים אני מנסה לדמיין כיצד היו נראים חיי לולא הייתי שוברת נורות מקצועית. וסביר להניח שהייתי מתייסרת קצת פחות, מכיוון שהייתי מפשלת פחות. ולא הייתי מרגישה שאני זורקת דברים טובים לפח. אולי הייתי מסתפקת בהם. אולי הייתי רואה את השתקפותי בנורה הגדולה ומקבלת מושג כלשהו לגבי איך אני צריכה להיות. כי כולנו ״צריכים להיות״ בצורה מסוימת, גם אם אנחנו לא כמו כולם. אז איך אני צריכה להיות? באיזה כיוון נופל הצל? ומה אם אני לא מסוגלת להעריך נורות גדולות או דרכים קלות? דרך סוגה שושנים היא חלום, אבל מה עם קצת קוצים בשביל הנפש וקצות האצבעות הרכות?

me copy

אני מתחילה לחשוב שאין דבר אחד יפה. כלומר, יש יופי קטן והוא פזור לאורך הדרך. אין יופי אחד גדול ובוהק, כזה שאוכל להביט בו ולהרגיש טהורה; לחוש גאווה על הדרך שעשיתי ועודני עושה או רחמנא ליצלן, סיפוק. וזו מסקנה ממש משונה וקצת מפכחת באופן מאכזב, משום שכל חיי אני נעה בין נורות קטנות כדי לגלות את הנורה הגדולה. זה ריקוד הגשם שלי. ועכשיו אני מגלה שהיא משאלת לב ותו לא. היופי בעיניי הוא יותר כמו משאלת מוות; הוא דחוק ודחוי וקטן וחמקמק, אינו מוגש על כפית או מגש, ולרוב מצטבר בפינות – אז לפני שאתם עושים פאנלים, חפשו ספר עזוב על ספסל או בלוג פתוח. מישהו ביקש נפשו למות ודווקא בקצה הרגש, בעודו מבריג החוצה את הנורה האחרונה שלו, נטפו ממנו המילים בדיוק מופתי. קטע כזה שקורה רק בקצוות. 

אני שוברת את הנורות שלי. ואני שונאת את זה בי, אבל רק ככה יודעת מאיפה באתי ולאן, פחות או יותר, אני הולכת – או לא הולכת; לא פחות חשוב.

האור הגדול היחיד הוא השמש. וגם היא באה והולכת. לאנשהו.

// סתיו אורבך

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..







11694351_10153120145984412_1982170560_n

החתונה האמריקאית שלי

אלכסון זה אסון1

טם-טם-טה-דם… טה-טם-טה-דם… הכלה נכנסת. אחרייה הולכות שתי נערות פרחים קטנטנות עם נזלת וה-עומד לבכות על הרגע- הנרגש מחכה מתחת לחופה עם עיניים בורקות וחיוך שמעולם לא נראה על פניו וכנראה גם לא יראה, אחרי שהוא יגלה כמה עלתה השמלה. היא נעמדת לצידו, מורגן פרימן מדבר ולאחר מכן שואל את הקהל: "האם יש מתנגדים?" פתאום מתפרץ לאולם החבר הראשון מכיתה ג' של הכלה. "אני מתנגד!!!" כולם בטוחים שהדרמה בשיאה, אבל אם הכלה זורקת עליו נעל ומשתיקה אותו לאלתר. ה-I DO נאמר וכולם חיים באושר ועושר.

ככה חשבתי שיהיה כשזוג החברים האמריקאים שלנו התארס, ואז נזכרתי שהם יהודים.

אושר עילאי, שמחה אינסופית. הדמיון הפרוע שלי כבר מתחיל לעבוד, וגם אני- כי מישהו צריך לשלם על ה"כן" שלה.

11407181_10153086794524412_9068545613759400469_n

מהר מאוד גיליתי שהפערים בין הדמיון למציאות גדולים משחשבתי, אבל כך גם הפער בין החתונות בארץ לחתונה בחו"ל.

הסיבות
עוד לפני שמתחילים לדבר על החתונה, בואו נדבר על הסיבה שלשמה מבצעים את האקט המסיבי הזה והופכים להיות פרופיל פייסבוק אחד. בזמן שבארץ רוב הזוגות מתארסים כדי להקים משפחה, לגרוף כמות לייקים בלתי סבירה ולבצע את מצוות פרו ורבו כפי יכולתכם, באמריקה זה קצת יותר פשוט – מתארסים כדי לישון ביחד, אחר כך נדבר על ילדים ושאר ירקות.

הטבעת
אולי אני מנותקת, אולי אני לא מספיק מתעניינת וככה גם חברותיי, אבל באותה מידה שמסי מבין בכדורגל, בנות אמריקאיות מבינות ביהלומים. מי ידע שיש צבע (זה לא שקוף וזהו?), צורה, חיתוך, גוון ועוד ועוד. גם הגודל, מסתבר, קובע. ובזמן שחברות הפייסבוק שלי התהדרו ביהלומים שניתן לסחוב על אצבע אחת, האמריקאיות מצידן, צריכות אימון שבועי לאצבעות בחדר כושר.

שושבינים

בישראל- 4 שושבינים במקסימום שלבושים פריי סטייל, סומכים עלינו מספיק כדי שנדע את החוק הבסיסי: רק לא לבן. באמריקה לעומת זאת, חבורה של פינגויינים מלווים בעדר בנות, בגדלים, צבעים ואורכים שונים, שרצות אל עבר החופה כשכולן לבושות בדגם אחיד שהכלה גזרה עליהן. במקרים הנחמדים יותר, היא רק בוחרת את הצבע. אבל אם נפלתם על בריידזילה אמיתית- מקווה שירוק זוהר יושב עליכן טוב.

guff

האולם
אם עד היום לא מצאתם יתרונות בארץ הקודש הרי לכם יתרון אחד: רוב האולמות כשרים. בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, הם לא. כך שלכל אולם חתונה מוצמד בית כנסת כדי לעשות חתונה יהודית כשרה, ובנוסף, לכל מנה מוצמדים עוד 100$, אלוהים נמצא בשקלים הקטנים…

Bridal showerֿ
הרי לכם אירוע שאין בארץ. חבורה של בנות יושבת סביב ברת המזל שהצליחה לצאת משוק הרווקות וזורקות עליה ערימות של מצעים, כוסות, צלחות וכל מה שעד היום לא נראה חשוב, ויקח זמן עד שיהיה באמת שימושי. הכלה, בתמורה, מפנקת את האורחות בארוחה כיד האנורקסית והרי לכם מסיבת בנות נפלאה עם 9 טון סלט והרבה מאוד פריטים מאיקאה.

מסיבת הרווקים\ות
אסכם את זה בכמה מילים פשוטות. ישראל: במקסימום וילה נחמדה בצפון על הר עם קשת של בולבולים או חשפנית בשקל.

ארה"ב: וגאס.

הגענו לחלק החשוב ביותר- החתונה!
את החתונות הישראליות אתם מכירים ולכן לא אתאר. לחתונות באמריקה יוצאים ב8 בבוקר. למה? כי מרפי החליט שהאולם הכשר יהיה במרחק של 6 ימים ממקום המוצא שלכם. נכנסים לבית הכנסת שבו מתרחשת החופה, ואז "ואו". במרחק של אלפיי מיילים, אתה פתאום מרגיש את התחושה הקסומה הזאת שמתרחשת רק בחתונה יהודית. הם אומנם אמריקאים ואנחנו ישראלים, אבל לאהבה יש שפה אחת, לברכות בחופה, גם.

ואם עדיין לא הרגשת שייך, ועדיין הרמת גבה על שלל האירועים והכספים הנשפכים מרגע הצעת הנישואין ועד עתה, המתן שנייה לשלב שבו תצא אל עבר רחבת הריקודים והשיר הראשון שינוגן יהיה "דרך השלום" ואז באמת תרגיש הכי בבית, בעולם.

// רוני שינקמן
zzzzzzz

cat5

להפוך את בן הזוג לקרייזי קט-מיסטר

בעלות על חתול, כך למדתי בדרך הקשה, היא לא עוד שורה בקורות החיים אחרי "תחביבים". היא שורה בתעודת הזהות. שמלאה בשיערות חתול. ולעוסה בצדדים, כי החתול מצא אותה. ולקח עליה בעלות. ובכלל, למה השם שלו עדיין לא מופיע שם?

שזה מפתיע, כי הוא מופיע בכל מקום אחר: על הכיור (ולפעמים בתוכו), על המיטה (ולפעמים תחתיה) ובתוך תיקים (ושקיות) ברחבי הבית. במילות אחרות, את גרה אצלו.

אבל אז יום אחד, בעודו מכרסם בשמחה את כרטיס העובד שלך, נשמעת דפיקה בדלת.

"הכל בסדר", את ממלמלת כשאת פותחת. "אל תדאג."

אבל הוא עונה: "לא ידעתי שיש לך חתול…"

pic1

מתוך עמוד הפייסבוק Cats Paradise

החדשות הטובות הן, שגם אם מסיבה לא ברורה התחלת לצאת עם גבר שעדיין לא יודע שהוא מת על חתולים, ניתן להפוך אותו בקלות לקרייזי קט-מיסטר.

החדשות הפחות טובות? הרוב תלוי בחתול. כדי להתחיל, את זקוקה לבאים:pic2Pinterest

אם הם בשלב ההיכרות (או: "אוי, מה זה?")

היי סבלנית. ייתכן שהבחור מעולם לא הכיר חתולים לעומק, והוא לא בטוח אם הדבר המעוך הזה על הרצפה מחייב ליטוף או K-300. בשעת ההיכרות, וודאי על מרחב סטרילי בין השניים. "זה החתול" בצירוף הנפת יד לאזור רנדומלי, זה מספיק טוב. יהיה לו זמן להיכרות בכל הפעמים העתידיות בהן יתיישב על החתול בטעות ויזכה לשריטות במקומות הנכונים.

הסבירי שיחסי אדם-חתול נראים כמו דייט ראשון. אם החתול מתקרב אליו – הוא לא בהכרח רוצה מעבר. אבל נשיכות – זו אהבה.

בשלב ההתעלמות (או: "איזה חתול?")

pic3

מתוך עמוד הפייסבוק Tattoos & Cats

הבחור והחתול לא מראים סימן שהם מודעים זה לזה? אל דאגה. במקום לנסות לחבר ביניהם, שבי והמתיני. מערכת היחסים הזו צפויה להתניע בקרוב, קצת אחרי שהאחד ירגיז את האחר (ע"ע התנוחה "רגל במידה 48 על זנב", או המקבילה "תחת חתולי במשקל שמונה קילו על ראש באמצע לילה").

בשלב היריבות: (או: "רד ממני כבר!!!!!!!")

לא בכוח! החתול מבין שהוא כבר לא הגבר היחיד בחיים שלך, והדבר עלול לגרום אצלו לעצבנות וקנאה. אל תנסי ליצור חיבור כפוי, ותני לו לחקור בעצמו.

היעזרי באמצעים לא כשרים. החתול מתחיל לנוע לכיוון האובייקט החדש? מסרי לבחור חטיף חתולים לצורך טקס הענקת תשורה, שיאפשר לחתול לחשוב שאולי כדאי להימנע מלהשתמש במשטח החדש בתור מתקן שיוף. לפחות מולך.

השאירי פריט לבוש של בן הזוג בדירה כדי להרגיל את החתול לריח החדש. ייתכן שיסכים לסבול את נוכחות הפולש רק בשביל המותרות של בילוי עם הנעל המסריחה והגדולה הזו.

אפשרי להם זמן איכות יחד גם כשאת לא נמצאת. כל אחד בנפרד יעדיף את נוכחותך, אבל אם הם כבר תקועים לבד, אולי באיזה ערב כשעוד קצת קריר בחוץ, לכי תדעי לאן המחסור במגע והבדידות יכולים להוביל.

וכמובן: פנקי אותו אקסטרה כשאתם לבד.

אבל איך יודעים מתי מוכן?

יום אחד במהלך צפייה בטלוויזיה או בזמן ארוחת הערב, רגע לפני שתחליטי שזה פשוט לא הולך לקרות, אחד מהצדדים (רמז:החתול) יחליט פתאום למחול על כבודו וללכת להסכם חד-צדדי. זה יקרה באמצעות התחככות בבחור בתירוץ של "אה, חשבתי שזה השולחן", או חלילה בהתהפכות על הגב. הבחור יתבונן בחתול, אחר כך יוודא שאת לא מסתכלת (או כך לפחות יטעה לחשוב) ואז יחתור לליטוף.

מזל טוב! הקרייזי קט-מיסטר שלך מוכן! חממי והגישי לאימא בצירוף הפתק "אמרתי לך שאני לא אמות לבד!"

pic4

דגשים: ניסית הכל ואין קירבה? זכרי, בחורים הולכים ובאים, אבל חתולים הם חיה לא צפויה. הבחירה די ברורה.


// אילנה קלמן

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..







IMG-20150620-WA0020 copy

דרושים כשלונות מפוארים

תמיד ידעתי מה אני רוצה להיות, מה אעשה מיד כשאסיים את הדבר הנוכחי ואיך בדיוק זה יראה. העבר הלך לצידי והנחה אותי כיצד לנהוג.

תמיד ראיתי הצלחות גדולות בכל אחת מהדרכים שבחרתי והרבה מזה בזכות היכולת שלי להיות פרפקציוניסטית. בלתי מתפשרתואלו רבותייהמכשולים בדרך להצלחה.

תכנון מדוייק סוגר דלתות
לפני שלוש וחצי שנים החלטתי מה אני רוצה ללמוד וחשוב מזה – החלטתי איפה זה יהיה. הייתה לי בחירה אמיצה שהייתי גאה בה מאוד ויצאתי לדרך בהתרגשות. אני אוהבת התחלות אז קפצתי למים בשמחה לשחייה משותפת עם הפחדים והחששות.

תכננתי לעצמי את הדרך – אתחיל ללמוד, אפתח קליניקה בו זמנית, אפתח את עצמי והשמיים הם הגבול. המיקוד היה מאוד ברור – לימודים מעל לכל.

כך היו השנתיים הראשונות, ובשלישית התחילו להגיע הצעות מעניינות. עבודות ממש לא נורמטיביות (בשבילי), תפקידים נחשקים והצעות השקעה מהשורה הראשונה.

אתם בטח מנחשים מה עניתי לכולן, נכון?

בתכנון המדוייק שלי אין מקום לסטיות מהמסלול. בתכנון המדוקדק שלי אין פתחי יציאה – רק אור לבן אחד שנמצא בקצה המנהרה. את כל הדלתות שנפתחו בפניי סגרתי כלאחר יד, בלי מחשבה מעמיקה, והמשכתי הלאה.

IMG_20150313_134042 copy

פרפקציוניזם מונע מכשלונות להגיע
כל מי שמכיר אותי יודע שאני אחת שמבצעת – בוחרת מטרה, עושה אותה ותמיד התוצאה תהיה מעל הממוצע. יעידו הבוסים שלי כמה אני מדוייקת בעבודה ובעיקר פרפקציוניסטית.

שאלת הפרפקציוניזם עלתה ברגע שהתחלתי לטפל באחרים והשליטה לא הייתה בידיים שלי אלא בידיי המטופל. דרך זה הבנתי עוד משהו על הפרפקציוניזם האישי שלי. הבנתי שהמהות בפרפקציוניזם הוא שליטה בסיטואציות הנובעת בעיקר מפחד מכישלון. זו חומת המגן שלי מכישלונות.

זמר שאני אוהבת במיוחד שר "עדיף כשלון מפואר מחלומות במגירה", וזה בדיוק זה. לא סתם הוא אהוב עלייתחשבו על כל הדברים שהייתם עושים אילולא הייתם פוחדים להיכשל אולי הייתם מתחילים עם ההיא באוטובוס? אולי הייתם מעיזים להגשים חלום ועוברים לגור בארץ אחרת? אולי הייתם לומדים מקצוע אחר?
ֿ

התקרבנות
אתם בוודאי מכירים את הטיפוס המתקרבן – עשו לו, לקחו לו, בגלל אחרים הוא לא מצליח בחיים. החבר הכי טוב של המתקרבן הוא העבר והוא זה שמגדיר את מי שהוא ואת מה שהוא יהיה והרי לכם אדם שאינו אחראי להצלחה של עצמו.

אני מאמינה שלמידה אמיתית מתחשבת בעבר אבל לא הופכת אותו לעיקרי בהחלטות עכשוויות או עתידיות. אם אסתכל עליו כעיקרי לא אוכל להתקדם במילימטר ואהייה שבויה במחשבות של עצמי על מה היה קורה אם, ואילולא, ואיזה באסה שהדברים לא קרו אחרת.

IMG_20150620_202719 copy

כמו שכבר כתבתי, בתחילת לימודיי השנה השלישית התחילו לקנן אצלי כל מיני תחושות. משפטים מובילים שעברו בראשי היו– "זה לא בשבילי", "אני לא רוצה את זה" ו-"זה לא מממש את מי שאני". מעבר לקולות שבתוכי – הגיעו גם קולות חיצוניים שראו אותי מתלבטת וחיזקו את התחושה שמה שמונע ממני לסטות מהדרך כרגע לא משרת אותי נכונה.

באותם הרגעים לא היה סיכוי שאסטה מהדרך (ראה ערך "תכנון מדוייק") אז המשכתי. המשכתי כמו שאני יודעת – במקסימום האפשרי ועם הצלחות שבאמת לא איחרו להגיע. האתגרים הכי גדולים הגיעו אליי בשנה הזו, כאילו ידעו שאני בהתלבטות ורצו לעזור לי להחליט.

והחלטתי אני מפסיקה ללמוד.

הרי אם וויז מחשב מסלול מחדש גם לי מותר, לא? הדרך להצלחה רצופה בשינויי מסלול ובחינה עצמית. בלי זה אנחנו לעולם לא נדע מי אנחנו באמת ולעולם לא נהיה שלמים עם עצמנו ואתם הרי יודעים כמה אני אוהבת שלמות.

// הדר ביסמוט

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..







פלוס שלושה

פלוס שלושה

מעולם לא גזרתי לבנים שלי ציפורניים.
לא בידיים ובטח שלא ברגליים.

יש משהו בפעולה הזו, שלמען האמת אני שונא אפילו לעשות בעצמי לעצמי, שגורם לי לוותר עליה מראש. תזוזה אחת לא נכונה, גזירה אחת עמוקה מדי ובכלל – לגזור חתיכות מהילדים שלי נשמע לי הזוי.

בשבוע שעבר גיליתי שיש דבר כזה יום האב, באמת תודה. בכלל לאחרונה נדמה לי שלכל דבר יש יום משלו: יום ללא עישון, יום החומוס הבינלאומי, יום המודעות לרצפת האגן ויום הזיכרון לאמא של במבי. פעם היה רק יום האם וזה היה מיוחד, היום היחיד בשנה בו אתה אומר תודה לאמא שלך במקום להודות לה בכל יום.

ריצת מדרגות

לפעמים לרוץ בירידה זה ממש משמח.

אז התעלמתי, וחוץ מזה, אם כבר הבנים שלי היו אלה שצריכים לציין את יום האב, הם העדיפו לציין את יום ה"אבא תקנה לי ארטיק". ואיזו חגיגה זו הייתה, טיפות זרחניות וחגיגיות של צבע מאכל מכסות את כל רצפת הבית וגורמות לכל מי שהולך יחף להצטער על הרגע שהוריד את כפכפי האצבע שלו.

כמעט מבלי לשים לב עברנו את שלב ההסתגלות לילד השלישי, יש דבר כזה, גם אם המצאתי אותו הרגע, ואנחנו משפחה מתפקדת, פחות או יותר, של שלושה ילדים ערניים ושני הורים עייפים. תמיד אומרים שהפכים נמשכים ולא משנה לרגע שילדים ערניים זו הסיבה ואנחנו התוצאה.

הקטנצ'יק מנסה למצוא לעצמו מקום של כבוד בבית, יש לו שני אחים גדולים והוא מנסה ככל יכולתו להצטרף לכל מה שהם עושים, אז הוא התחיל לזחול מוקדם מאוד, למד לצעוק בקול כמו שהאחים שלו עושים ולא מוכן לאכול שום דבר שהוא לא מחזיק ביד ומכרסם לבד, לעובדה שאין לו עדיין שיניים הוא לא נותן להפריע לו. אומרים שילד שלישי מגדל את עצמו, יש בזה משהו, חבל שהוא לא קם לעצמו בלילה כשהוא בוכה, זה יכול היה להיות מושלם.

לקחתי את הקטנצ'יק השבוע למשחקיה מעוצבת ומסוגננת כזו, הורות חדשה וכאלה, עם מדריכות שבאות ומספרות לך בחיוך כמה חשובה התקשורת עם הילד וכמה חשוב שהוא ידע שאתה תומך בו ואז אתה אומר לה שאין צורך, זה כבר הילד השלישי שלך, והיא בתגובה מתקרבת אלייך, משנה פרצוף ממחייך לזועם ולוחשת לי באוזן "לפי הטבלה שליד המיטה, הקטן שלי עוזב את הבית בעוד תשע שנים פחות חודשיים".

גוליית

קטן קטן, אבל מהיר

חשוב עוד לציין בקשר לקטנצ'יק שלמרות שמו הוא די גדול ביחס לגילו, אחוזון 98% ליתר דיוק (טפו טפו טפו וכאלה, אמא). אולי בגלל זה בזמן שהוא רייר על מזרונים מקיר לקיר יחד עם שלל מריירים אחרים בני גילו המון אימהות פנו אליו ושאלו אותו איפה הילד שהוא הביא איתו. זה בכלל מצחיק אם חושבים על זה, גוליית הקטן נולד לאמא ואבא שמגרדים את ממוצע הגובה מלמטה והאחים שלו הם תמיד כמעט הכי נמוכים בכיתה/גן. סביר להניח שכשיעלה לכיתה א' הוא יוכל ללוות כבר את האחים הגדולים שלו לבית הספר.

מזל שכבר בנינו לעצמנו שגרה, כי יולי-אוגוסט כבר פה ואין כמו חודשי הקיץ בשביל לשבור אותה. וכשאני אומר לשבור אני מתכוון להשמיד ולנתץ, בדיוק כמו שעשו לפסל של סדאם. כל שנותר הוא לקחת נשימה עמוקה, להכניס את היד עמוק לכיס ולמלמל מנטרות כמו "ספטמבר כבר ממש מעבר לפינה".

ואם להסתכל על הצד החיובי של העניין, לפחות בחודשיים הקרובים לא צריך להכין סנדוויצ'ים בכל בוקר.

// מור שפיגל

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..