תגית: מהוזה

img_3214

בחג הזה תלבשי…

החג הזה תלבשי לבן.
טוב די עם החרא הזה.
כל שנה אותו הסיפור.
דה פאק, למה כל חג יהודי מסורתי הפך להיות כמו פרסומת לחלב עמוסת ניצבים קטנים וטהורים?

מה קורה? חג שמח!
למה רק לבן?
ז'תומרת, די ברור ההקשר בין הצבע הלבן לתחילת שנה, יו נואו, דף חלק, התחלה חדשה, כולנו כאילו אחרי שבע טבילות במקווה ועוד…

20160928_164900

אבל בכל זאת, למה שלא נזרוק קצת צבע על הדף החלק הנ"ל?
למה שלא ניקח את הדף הלבן ונכניס בו חיים, כמו שבאמת היינו רוצות לשנה חדשה.
נגיד לבן עם אדום, שזה בוסט ערמומי לכל הטוהר שהולך פה, אולי בחצאית אולי כשמלה עם רקמות של שושנים, אולי עם ג'ינס וקצת טלאים כאחד מהטרנדים היותר בולטים כרגע, הכי ילדות פרחים אנחנו כן? ואולי סתם באודם אחד קטן שעושה עבודה גדולה.

img-20160928-wa0046

אפשר גם לבן עם כאמל ואולי נגיעות של פרחים, הדפס גדול קטן, או אולי אפילו קצת רקמות, זרקתי על עצמי משהו, הופה, עובד יופי גם עם איזו צמה או שתיים על הראש, ממש חג בסגנון אתני, חגיגה אינדיאנית מי לא ירצה לבוא?

img-20160928-wa0047

ואחרון ולא חביב, הבאתי שלוש, נראה לי מספיק.
האאוטפיט האהוב עליי, זה שמזמן כבר לא שייך לצרפתיות בלבד אלא הפך לסמל לאנינות טעם ושיק שמשפריץ.
שחור לבן.
בום!
שני צבעים, ניגודים מוחלטים, הרמוניה מושלמת.
איזון, גבירותיי, איזון.
יין ויאנג.
זה זה.
מכנס אחד שחור, רצוי חזק כזה, שיחזיק את כל העוגות של שלב הקינוחים, וחולצה אחת לבנה, קלאסית אוברסייז, מבד נושם ונשפך, תענוג לעיניים.
וגם לנשמה.

טוב, אז אני קצת מכורה פה, כי הבחירה שלי היא די ברורה אבל בכל זאת, קחו את הראש שלכן לטיול ותפתחו שנה בכיף, תשדרו לה גם בדיוק מה שהייתן רוצות לקבל אל תתביישו, או שפשוט תכתבו על דף.
זה עובד, מניסיון קטן לא קטן.
שנה טובה וחג שמח שיהיה לכולנו, שנרצה ונגשים וגם נראה מדהים תוך כדי.
נשיקות.

// עדי בן חיון

breathe

השנה תלכי לאיבוד

השנה תעצרי. להתבונן בנוף, אבל באמת כזה, לא כי צריך לעשות סלפי ואת מחפשת את הספוט המושלם. תעצרי גם לכל מי שרוצה לחצות במעבר חציה. וגם את עצמך רגע לפני שאת עושה שטות שתתחרטי עליה. שטויות שלא תתחרטי עליהן תעשי דווקא בשמחה גדולה.

השנה תבכי. מאושר כמובן. תני לדמעות לזלוג חופשי, שינקו את העיניים ואת הריאות, תוך כדי שאת מחייכת אל מה שעושה לך טוב: גבר, אישה, אוכל, שתייה. רשימה זמנית, לא בהכרח בסדר הזה. תרשי לעצמך גם לבכות כשעצוב, אל תחזיקי בפנים. גם אתה, תהיה גבר ותבכה משהו.

hagit

השנה תטעי. לכי לאיבוד בים האפשרויות שמחכות לך. תעשי הרבה, ותטעי לא מעט בדרך, אבל תרשי לעצמך לבקש סליחה. יכול להיות שתפגעי באנשים בדרך, את בן אדם, ובני אדם טועים, וסולחים. תטעי גם צמחי תבלין באדנית היבשה שבכניסה לבית. קחי אדמה טרייה, נענע, טימין, בזיליקום ולואיזה, ותני למרפסת שלך להפוך לירוקה שוב.

השנה תשני. שינה עמוקה עם חלומות מתוקים, פרועים ונועזים. תני לגוף לנוח באמת, סגרי את התריסים, הטלפון והטלוויזיה ותני לעצמך לשקוע לעולם אחר. תשני גם דבר אחד שאת לא אוהבת בעצמך. לא בקילוגרמים, שם את בסדר ממש. תכונה שגורמת לך אי נוחות, מכשול שאת צריכה להתגבר עליו.

השנה תעופי. הרחק הרחק עם הדמיון, את מסוגלת לעשות הכל. תכנני והוציאי אל הפועל רעיונות ישנים וחדשים. עופי גם מעבר לים, העולם הגדול מחכה לך בזרועות פתוחות, לשבוע או לחודשיים. אבל אל תשכחי לשוב, כי גם נילס טס עם אווזי הבר אבל חזר הביתה.

השנה תתפרקי. תחזרי למצב הבסיס, נקודת הזינוק אם צריך. תישברי לרסיסים, לאלף חתיכות קטנות, רק כדי שתוכלי לבנות את עצמך אחר כך, חזקה יותר, משודרגת, טובה יותר. תתפרקי על רחבת הריקודים כמו פעם, בלי לחשוש איך זה נראה מהצד. אל תדאגי, זה נראה נהדר. תרקדי עד שתפלי מהרגליים. אחר כך תקומי.

השנה תפלי. תשבי בקסמיו של עלם כזה או אחר, ותרגישי שהקרקע נשמטת לך מתחת לרגליים כשהוא איננו. תפלי לאהבה רותחת כמו לבה במעמקי הר געש. תני לעצמך לצנוח ברכות לתוך זרועות של אחר, בטוחה שהוא יתפוס אותך. גם היא זה בסדר. "נפילה" בעברית היא גם "ענקית", אז תהיי נפילה שמטילה צל על הארץ, כזו שכולם כורעים לפניה ברך כשהיא צועדת ברחוב. קומי ותכבשי את העולם.

השנה תשכחי. הצלקות אמנם נשארות ודואגות להזכיר, אבל הזמן עושה עבודה לא רעה בכלל. תמחקי זיכרונות רעים ואנשים רעים, כאלה שטורדים את שנתך. השנה תשכחי כישלונות שעדיין ממשיכים להדהד ומפריעים לך להתקדם הלאה. את תעלי לרכבת ותשאירי מאחוריך שק מלא פחדים על הרציף. הוא לא יחסר לך, השנה תזכרי להיות טובה יותר לעצמך.

not-wasted-time

השנה תסחפי, תאבדי, תתעלמי ותתרסקי.

ואני, מה אעשה השנה? אין לי צורך במתנות, והאושר מתפרץ דרך הדלת הפתוחה כבר תקופה ארוכה. ככה זה כשמקשיבים ללב (וגם למחקרים בדוקים והרצאות בטד). לוח השנה מלא בהופעות, מפגשים, אימונים וטיולים ככל שהזמן מאפשר. ולפעמים כשהוא לא מאפשר דוחקים אותו קצת לפינה. מסתבר שבעצם לא חסר לי דבר, כמעט. אז השנה אמצא אותך. אבל קודם, יש לך כמה משאלות להגשים.

// ברק פוגל

img_20160928_230213

לימונדה

השנה הזאת שהייתה. הייתה, שנה. בסוף הימים עוברים ונאספים לשבועות ולחודשים ובסוף מגיעה הכותרת, שנה.

דברים שעשיתי, ספרים שקראתי, סרטים שראיתי, שירים ששמעתי, פוסטים שכתבתי, אנשים שאהבתי, סיפורים שצחקתי, קפה ששתיתי, מסלולים שהלכתי, קינוחים שאכלתי, חיוכים שחייכתי, מילים שאמרתי, חיבוקים שחיבקתי, צמחים שהשקתי, הודעות שהקלדתי, מכתבים ששלחתי, לילות שישנתי, מרקים שבישלתי…

img_20160928_230321

יש נוהג כזה להתחיל לספור את השנה בנקודה מסוימת. אבל לא תמיד יש שוני בין איפה שנגמרת שנה לבין הנקודה בה מתחילה אחת אחרת. ואולי נקודות ציון אחרות יכולות להכריז על התחלה חדשה או שנקודות אחרות יבשרו את סופה של תקופה. אז למה משנה כל כך נקודת הציון הזו? האם היא רק מאפשרת להכריז הכרזות גרנדיוזיות שבטח לא אעמוד בהן? האם אני חייבת, כמו כולם, לספור את מה שהיה עד עכשיו ולרשום לי רשימות של דברים שארצה עד נקודה דומה בעוד שנה?

למה דווקא שנה? האם זה מספיק זמן לקחת פרספקטיבה להכל? חודש לא מספיק? חצי שנה היא לא שלמה כי יש בה את המילה חצי? אומרים שלוקח 21 ימים בלבד לסגל הרגלים חדשים, אז למה דווקא שנה? ונגיד שאני בסדר עם תקופת הזמן, למה דווקא בראשה? ראש השנה. אי אפשר להתחיל לספור שנה מנקודת ציון אחרת חוץ מא' בתשרי שבמקרה יוצא על ה-3 באוקטובר?

בנקודת ציון הזאת, שמסמנת גם את סופה של השנה ובאותה נשימה את תחילתה של אחת אחרת, פתאום יש לי על הלשון טעם של לימונדה שנסחטה לא מזמן. חמוץ מתוק, מלא בריאות וסוכר בו זמנית, מסתיים בטעם של עוד שממלא את החך ושוטף את הלשון. ואולי גם קצת צרבת קלה שגורמת לי רק לרצות שזה יסתיים כבר ולא בא לי על השלוק האחרון.

img_20160928_230814

אני מוצאת את עצמי אומרת "שתסתיים כבר השנה הזאת" או "שיגמר כבר החודש הזה" ולעיתים קרובות יותר ויותר "די עם השבוע הזה". אבל אין בהכרח הרבה שוני בשבוע, בחודש או בשנה שתתחיל מיד לכשתגמר. זה יהיה בדיוק אותו דבר.

מה שיכול להיות שונה זה המצברוח, הלך הרוח, ההחלטה לא לספור אחורה או קדימה. אלא להיות. ביום הזה. בשעה הזאת. בדקה הזאת. לנצל כל רגע בפני עצמו. לעשות דברים לא כי החלטתי על נקודת זמן מסויימת שיש לי להשיגם אלא כי אני בוחרת לבצע אותם בכל הזדמנות שיש לי.

img_20160928_230750

חשוב לי מאוד גם למצוא את השותפים הנכונים לדרך. גם אם הם שותפים למקטע מסויים, גם אם הם חולקים איתי אהבה רק לנוף מסוג אחד. גם אם אני עצמי השותפה הטובה ביותר של עצמי. לדעת להיפרד בזמן מחלק, לדעת מי יהיה שם אחרי הסיבוב הבא. ומי יעזור לי בעליות הקשות ובירידות התלולות עד נקודת הציון הבאה.

שנה הלכה ושנה באה. ומה יהיה בה? ימים, שיאספו לשבועות ולחודשים ובסוף הכותרת, שנה. טיסות שאטוס, רגעים שאחשוב, בקרים שאקום, מיילים שאכתוב, רחובות שאצעד, עוגיות שאאפה, מוזיקה שאאזין, נשיקות שאנשק, דמעות שאבכה, ריצות שארוץ, קירות שאטפס, שמלות שאלבש, מגפיים שאנעל, נשימות שאשאף, מיצים שאסחט, שערות שאלטף, מלפפונים שאחמיץ, מקצבים שאתופף, עיניים שאבהה…

אז עד שנה הבאה, שתהיה טובה, הא?

// שירה פריגת

 

%d7%94%d7%99%d7%a8%d7%95

לנסות להיות כל מה שאני יכולה

כשהייתי קטנה, רציתי לעשות הכל.
ביקשתי מההורים שירשמו אותי לכל החוגים. רציתי לרקוד ורציתי להתעמל, רציתי לנגן ורציתי לצייר. רציתי לשיר ולהיות בצופים. רציתי לקרוא ולכתוב ועוד כל מיני דברים שבטח כבר נשכחו ממני.

אז רקדתי, וציירתי וניגנתי. אפילו הלכתי לכמה פעולות ומחנות קיץ.
ואז הפסקתי. לחלק מהדברים לא התחברתי, ועל השאר פשוט ויתרתי לעצמי. כמעט בכל תחום הרגשתי שאני לא מספיק טובה, או לא טובה בכלל. אז גם הופיעו הניצנים הראשונים של ההפרעה. וככה התמקדתי בה.

me

הייתי מעבירה את הימים בבית. מול המחשב או מול הטלוויזיה, לפעמים הולכת לחברות, לפעמים הולכת להופעות (מזל שהמורדים הגיעו לארץ כל שנה). בעיקר בכיתי עם עצמי שאני לא מספיק טובה. שכנעתי את עצמי שככה זה עדיף. באיזשהו שלב אפילו כבר לא הרגשתי שאני רוצה.

הדבר היחיד שבאמת רציתי היה לטייל. טיולים ארוכים בעולם, לא להתחייב לשום דבר, לא להיות שום דבר מיוחד. כי אם אין ציפיות, אין אכזבות. מדי פעם צצו ניצוצות של דברים שאולי רציתי לעשות. את רובם לא ניסיתי כי לא הרגשתי שיש טעם בכלל, ואת הדברים הבודדים שכן, זנחתי מאוד מהר.

לפני שנתיים התחלתי ללמוד, ושוב התעורר בי רצון. רציתי ללמוד ורציתי לדעת, רציתי להצליח. רציתי להיות מוצלחת. אבל הקול בראש שוב צעק לי כל הזמן שאני לא מספיק טובה. והלחץ והציפייה מעצמי שוב שיתקו אותי.

בנוסף לזה, ניסיתי להתאים את עצמי לסביבה. פחדתי שאין לי מה להציע, שלא יהיו לי חברים. אז ניסיתי להתאים את עצמי לציפיות של אחרים. כשכבר מצאתי דברים שעשו לי טוב, הם התנגשו עם הסביבה ונהייתי חצויה. בסוף זה עשה ממש רע.

fear

הקיץ עברתי גמילה. גמילה מהרגלים רעים ומכל מסכת עשן שבניתי סביב הרגשות שלי. התחלתי להכיר את עצמי מחדש, ופתאום הרגשתי שעם כמה פלצני שזה נשמע, חסרים לי דברים לנשמה.

אז השנה, אני מנסה.
מנסה לרקוד, ולצייר, ולכתוב, ואולי גם קצת ללמוד לא רק בתקופת מבחנים, ואאזור אומץ לאמץ כלב משלי כי מספיק להיות דודה לבעלי חיים של החברות שלי, ובו זמנית להמשיך לבלות עם חברות ולהיות במסיבות, כי זה לא דבר רע, פשוט במידה. אני רוצה לעשות בשביל עצמי, ולא בשביל להיות טובה.

פעם מישהי אמרה לי שאני יכולה להיות הכל, ואני בוחרת שלא. וזה נכון.
אז השנה אני מתחילה לנסות להיות כל מה שאני יכולה.
ולהישאר אני, להתאים את עצמי אליי, ולא לאחרים.
זה נשמע גדול, זה נשמע יותר מדי, יותר מדי מטרות, יותר מדי ציפיות.
אבל זה לא. אני רק רוצה להעז לנסות.

%d7%94%d7%99%d7%a8%d7%95

// שיר געש

tumblr_mwrgf2nkjt1sgy1x4o2_500

6 החלטות שקריות לשנה החדשה

ראש השנה הולך ומתקרב ואיתו רוחות של התחדשות, פתיחת דף חלק ועוד כל מיני בולשיט שהסביבה מוכרת לנו. כולם מנצלים את הימים האלה לקבלת החלטות ושינויים לקראת השנה החדשה, החלטות שקרוב לוודאי לא יחזיקו מעמד יותר משבוע ויומיים במקרה הטוב ובמקרה הגרוע יישכחו עוד לפני שהראש של הדג יתעכל בשירותים ויהפוך לראש של צב. לאור כל זאת החלטתי להכין את רשימת ההחלטות השקריות לשנה החדשה ואת החלופה האמינה שלהן.

לאכול יותר בריא
החלטה מוזרה שהמון אנשים סביבי נוטים לקבל לאחרונה. "תוציא את כל הג'אנק מהתפריט שלך" הם אומרים "תיפטר מהגלוטן והשומנים. והנתרן בכלל חובה להעיף", אני מהנהן בעודי נוגס בהמבורגר העסיסי שלי, נוטף הנתרן והגלוטן. להגנתי יאמר שבכל ביס יש גם חסה, עגבנייה, חמוצים ובצל אז זה נראה לי בסדר בסך הכל. החלופה – לנסות לחיות חודש שלם אך ורק מפיצה ואר.סי קולה.

tumblr_o4isncbeyc1tu4fcko1_500

להפסיק לעשן
זה מזיק, זה רעיל וזה מסריח לאללה, אבל מה לעשות זה כיף החרא הזה. פעם בכמה זמן אני מחליט להפסיק לגמרי, מעשן את הסיגריה האחרונה ויוצא לדרך לחיים בלי סיגריות. ואז אחרי יומיים, קופסת ה-LM בפיצוצייה לוחשת לי "פססט ארז, אני זקוקה לך. מה אתה משחק אותה קשה להשגה פתאום, קח אותי. קח אותי עכשיו!!!" ומה אני אגיד לכם, קשה לי לסרב לה. החלופה – להפסיק להפסיק לעשן.

לעשות יותר ספורט
אוקיי, אז הגוף שלנו הוא מכונה שצריך לתחזק ואסור לנו להזניח, זה אומר שאני צריך לגמור את עצמי בריצות, מתיחות וכל מיני טרנדים הזויים שנראים מתאימים יותר לדאנג'ן מאשר לחדר הכושר? וחוץ מזה כשאני רואה ספורט אני מרגיש כאילו אני זה שעושה את הספורט, נראה לי שקוראים לזה אפקט ההזדהות. לכן החלופה – לראות יותר ספורט השנה.

לנצל יותר את היום
מכירים את הימים האלה שאתה ממש חייב לקום בשעת בוקר הזויה? חמש בבוקר אתה מוצא את עצמך מסתובב ברחוב, שבור ורצוץ כמו עליסה שהגיעה לארץ הפלאות שנייה אחרי שלקחה md. לפתע נגלה בפניך עולם חדש, עולם של אנשים שפאקינג חיים בשעות האלה ויוצאים לרוץ ולשחות ולטייל, כל זה בזמן שאתה שורף את ימיך בשינה. "אתה לא מבין איזה בוסט של אנרגיות זה לפתוח ככה את הבוקר" הם יגידו. פאק איט, לא רוצה לפתוח את הבוקר ככה, הרי בינינו, אם היו לי עוד שעות ביממה הן היו מנותבות לתועלת אחת בלבד: החלופה – לישון יותר השנה.

tumblr_o54f4xl8as1r6ym6go1_500

לצאת מהסמארטפון
אנחנו מחוברים כל היום. בוואטסאפ, בפייס, בטוויטר, בסנאפצ'ט, מה שבא. אנחנו יוצאים לבר ובמקום להתרכז בכאן ועכשיו אנחנו נמצאים במקום אחר. בתכלס זה סידור נוח לגמרי, כי מה יש לחבר הזה שאני מכיר כבר עשרים שנה לחדש לי? לעומת זאת, לליגל גרושבסקי שהעלתה תמונה מחוף הצוק יש הרבה מה לחדש לי. החלופה – לא להיתקע השנה בלי סוללה.

tumblr_o72b75ws1f1rrjedqo1_500

לאהוב יותר את עצמי
טוב נו מה השטות הזו, כל אחד יודע שהוא חרא, כל אחד מכיר את כל השיט שרץ לו בראש, כל אחד הוא קצת אפס (בן ארצי, שם, שם). למראית עין אנחנו מנסים להיות יפים ומגניבים וזורמים ואוהבי הזולת, אבל בתכלס כולנו בסך הכל מנסים לשרוד בג'ונגל הזה שנקרא החיים. יש מי שיאמרו שגם כשאנחנו עושים משהו טוב לאחרים אנחנו עושים את זה כדי להרגיש טוב עם עצמנו. בקיצור אין לנו כל כך מה לאהוב את עצמנו, במקרה הצורך כולנו נאכל אחד את השני, אבל היות שכולנו כאלה אפשר להגדיל במעט את האהבה העצמית על ידי החלופה – לשנוא יותר אנשים השנה.

עם החלטות כנות ואמיתיות שכאלה – בטוח שתהיה לכם שנה טובה!

// ארז הדר

img_20160928_154419-01_640x480

מה פרויד היה אומר על זה?

"את חייבת להתחיל כבר משהו, די לשבת בבית!!!" אמרתי לעצמי בעודי יושבת ביום פתוח לתואר ראשון בפסיכולוגיה וסוציולוגיה ומונה עוד ועוד סיבות ל-למה לא להירשם עכשיו. זה לא פרקטי, אני לא יודעת אם מתאים לי, איך אני אגיע עד יפו כל בוקר? רשימה לא נגמרת שמאחוריה עומד בעיקר הפחד מכישלון. ובמקביל אמר הקול השני – זה מעניין, אולי ככה אדע מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה (את כבר גדולה! הלו תתעוררי!), תעשי עם עצמך משהו! לפחות תנסי!.
אז נרשמתי.

giphy

בכמה חודשים האלה מהיום שנרשמתי עד שהתחילו הלימודים, לא כל כך ידעתי מה הולך לבוא, וגם השתדלתי לא כל כך לחשוב על זה. התרכזתי בעיקר בעבודה ובשגרה המנומנמת שלי. לישון עד מאוחר, לעבוד בערב, לחזור הביתה, לישון עד מאוחר וחוזר חלילה. חופש שהוא טוב אבל די מיצה את עצמו באיזשהו שלב.

בסוף הקיץ כבר התחילה ההתרגשות לקראת ההתחלה. בשני ימי האוריינטציה שהמכללה ארגנה לסטודנטים חדשים ממש לפני שהתחיל הסמסטר הבנתי שזהו. "את מתחילה ללמוד", אמרתי לעצמי, תפנימי את זה ותשתדלי ליהנות מזה".

img-20160818-wa0001-01_480x640

השנה מתחילה, אני נכנסת להרצאה הראשונה בכיתה ענקית עם עוד איזה 100 סטודנטים (בעיקר סטודנטיות, פסיכולוגיה אחרי הכל) ומתיישבת בשורה הראשונה, כי רק שם היה מקום. אני מסתכלת סביבי ורואה אנשים שיושבים ביחד, מדברים אחד עם השני צוחקים, מרכלים. הלו! זה היום הראשון ללימודים, איך כבר יש לכם חברים?!

אמנם אני מחשיבה את עצמי כאדם מאוד חברותי, אבל כשאני מגיעה למקומות חדשים והומים כל כך אני קצת נעלמת, צופה מהצד על כולם עד שאוזרת אומץ לגשת, לדבר, להתחבר. כל כך הרבה פעמים ראיתי אנשים שרציתי לגשת ולהגיד להם "היי, אני נטע רוצה להיות חבר/ה שלי?" אבל הילדה השמנה המשקפופרית והדחויה שבי מנעה את זה ממני. אז נשארתי קצת בצד. אבל אחרי כמה שבועות של שוק, וכמה הפסקות של צפייה מהצד, כבר היו לי חברים.

img_20160711_170543-01_640x480

בלי שהרגשתי השגרה המנומנמת שלי הפכה לפעילה הרבה יותר. קמה בבוקר, נוסעת למכללה, מקשיבה בהרצאות (או סתם בוהה), משם לעבודה, משם הביתה, לכתוב עבודות, לפתור תרגילים בסטטיסטיקה (או סתם לבהות בהם). ואני, שכל כך אהבתי או לפחות חשבתי שאהבתי את חוסר המעש הכמעט מוחלט שלי – מצליחה ליהנות מכל הלחץ הזה. מלהיות פעילה, מלהיות ערה.

בחורף, יחד עם יום ההולדת ה-25 שלי, מגיעה תקופת המבחנים הראשונה שאין כל כך דרך להתכונן אליה חוץ מפשוט לצלול ולקוות שלא לטבוע. מבחן אחרי מבחן, אין זמן לנשום, רק לנסות להתמודד. עם עשרות כוסות קפה ואוכל, אלוהים כמה אוכל! מזל שחורף ולא רואים מתחת למעילים את כל הפחמימות.

נגמרה תקופת המבחנים, התחיל עוד סמסטר, שגם אותו מקנחים בחודש של מבחנים, הפעם כבר לא חורף אבל למי אכפת תנו לי לאכול כל היום! ובלי ששמתי לב נגמרה השנה הראשונה של התואר. כמה פחדתי, כמה הסתייגתי, וזה פשוט היה. ואפילו הצלחתי ליהנות.

הפחד שלי מכישלון מנע ממני כל כך הרבה כל החיים, אבל הצעד הזה שהחלטתי לעשות אז ביום הפתוח – פשוט להתחיל – ניער אותי, והציל אותי מחיים מתוך פחד. אז לשנה החדשה, אני מאחלת לעצמי שעדיין אהנה מהלימודים, גם כשהמוח כבר מעלה עשן. לגמוע עוד ועוד ידע, להכיר עוד חברים טובים ובעיקר – לעשות. לא להישאר במקום.

// נטע בליץ

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%99%d7%aa

השנה אני אשמור על אופטימיות

להישבר ולהרים ידיים, אלה הדרכים הכי קלות שניתן לבחור. הכי קל לומר שהחיים האלו לא בשבילי, לזחול לתוך המיטה ולא לצאת ממנה במשך שעות, לעצום את העיניים ולבכות על כך שאחרים השיגו את מה שאני לא. זה נוח, לעטוף את עצמי ברחמים עצמיים ולחכות שמישהו ימצא אותי במצב הזה וירחם עליי, אולי גם יהיה לו מספיק אכפת כדי לעזור לי למצוא את הפתרון שאני כל כך זקוק לו.

רציתי להאמין שהחיים עובדים כך, קיוויתי נורא. הייתי עיוור לאמת, אולי בכוונה. אבל עם הזמן הבנתי את הפשטות שבדבר – יכולים להיות לי חברים נפלאים שירצו לעזור ולהרים אותי מהקרשים, אבל אם אני בעצמי לא ארצה לעשות זאת, ואבחר להישבר ולשקוע בדיכאון בכל פעם שקורה לי משהו רע, אף אחד לא יעשה את זה בשבילי. זה לא היה קל, אבל קיבלתי סטירה מצלצלת מהחיים.

1

מתישהו במהלך השנה החולפת ראיתי סרט מוטיבציה שמדבר על "חוק המשיכה". לפיו אם נחשוב על דבר מסוים, בעצם ניצור אותו ואולי נזכה לראות בחיים האמתיים מאוחר יותר. לאחר הצפייה, בפעם הראשונה בחיי, החלטתי לשנות את דפוס המחשבה וללכת לפי עיקרון זה. חשבתי על כמה דברים שאני רוצה לעשות אותם, כמו למצוא אהבה, להצליח בלימודים ולמצוא חברים שיאהבו אותי.

פתאום מהאדם הכי פסימי בעולם הפכתי לאופטימי. הייתי חדור מוטיבציה, לא נתתי לאיש להסיט את עיניי מהדרך להצלחה. אבל רצה הגורל, וחודש אחרי ההחלטה הזאת, נקלעתי לתקופה לא פשוטה, בה התדרדרתי בלימודים, רבתי עם חברים קרובים ואיבדתי אנשים שהיו חלק מחיי. חזרתי לנקודת המוצא, לפסימיות. לא הצלחתי להרים את עצמי, ובנוסף גם לא הייתה אף יד מושטת לעזרה.

בשנה החדשה אני אשמור על אופטימיות. אני לא אחזור על כל הטעויות שעשיתי עד לא מזמן, הן קרו וזה לטובה, הפקתי מהן לקחים ובזכותן למדתי איך להשתפר. העבר מאחוריי ואני אומר לו תודה, בזכותו אני יודע מה עליי לעשות כדי להשתפר. ההווה לצידי, ואני חי אותו בשמחה. העתיד לפניי, ואני לא יודע מה הוא טומן בחובו, אבל אני מחכה בקוצר רוח להפתעות שהוא מכין לי, לטוב ולרע.

2

השנה אני אפסיק להתרכז בדברים שאני לא רוצה, ואתן את מלוא תשומת הלב לדברים שאני רוצה להשיג, כמו להצליח בלימודים אחרי כישלון צורב בשנה הקודמת, למצוא זוגיות בריאה ולמצוא את האנשים שיעשו לי טוב, ואני אעשה להם בחזרה. החיים לא קלים, את זה כולם יודעים, ואף פעם לא ביקשתי שהם יהיו קלים, אבל כן ביקשתי כלים שיעזרו לי להתמודד איתם, ואחרי הרבה זמן מצאתי אותם.

השנה אני לא אתן לאף אחד להוריד אותי למטה ולשלוט במצב הרוח שלי, אני אצמח, אתפתח, אגלה דברים חדשים ואראה לכולם מי אני ומה אני שווה באמת. השנה לא יהיו עוד דמעות בסוף כל יום ודיכאון תמידי, השנה אני אחייך לעולם, גם אם אין לי סיבה לחייך. אפילו אם הוא לא יחייך אליי בחזרה, אני אמשיך לחייך.

// צחי ברשבסקי

1456952618251

השנה הבלתי אפשרית

השנה אני מפסיק להיות העורך דין "שלהם". ה"הם" מתחלף כל פעם לפי הזמן והאווירה. אם אני ליד הטרונורמטיביים – אז אני נושא דברם של ההומוסקסואלים, הלסביות, הביסים והבסיות, האנשים על הקשת הטרנסית והקוויריות.

אם אני ליד דתיים, אז אני נושא דברם של האתאיסטים, השמאלנים, היוצאים בשאלה, הסוטים, שונאי ועוכרי הדת – וזה בכלל לא משנה שאני קונסרבטיבי שאוהב ומעריך את מסורת ישראל.

1459586598866

אם אני ליד זכרים, אני מייצג את הדיכוי הגברי שבפמיניזם, למרות שאני מגדיר את עצמי כפמיניסט בגלל הנזקים שהפטריארכיה עושה לגברים שבינינו. ואם אני עם נשים, אז אני מייצג את הפריבילגיות הגבריות שנשללו מהן, למרות שההגדרה המגדרית שלי לא מונעת מסוטים להטריד אותי מינית בדיוק כמו כל "בחורה" אחרת.

השנה אני מפסיק להתנצל. אני אצא אל כיכר העיר ואצעק בקול גדול "אני רק מדבר בשם עצמי", לא בשם הקרניסטים, לא בשם הטבעונאצים ולא בשם האומניבורים. השנה אני פשוט אהיה אני. אני אסתכל במראה בלי לחשוב "איכסה" ואולי אפילו אתן לעצמי חיבוקים חמים.

השנה אני אפסיק לתת לעצמי כל כך הרבה הגדרות. למה צריך לתת תווית לכל דבר? אני אשכרה מרגיש כמו פוסט עם כמות הזויה של האשתגים. כאילו, בחיאת, ואני חשבתי שכל בן אדם מורכב מהצרופים של מיניות, מגדר, זהות פוליטית, דתית, לאומית, חברתית, וכו וכו’.

למה אצל אנשים נורמטיביים אף אחד לא טורח לציין את אחד המאפיינים בכל פעם שהוא פותח את הפה, אבל כל משפט שאני אגיד יישפט כ"שמאלני, שונא דת" רק בגלל שההורים שלי חרדים ואני לא?

14453851_1592307327741594_196131637_o

השנה אני אקבל את עצמי, אדאג לעצמי לשלוש ארוחות מסודרות ביום, אפסיק להתבלבל בין מלעיל למלרע – כדי שסוף סוף יפסיקו לשאול אותי מה המבטא שיש לי (זה לא מבטא, ככה חרדים מדברים, במילעל כל הזמן). אני אנסה לא להרוג את עצמי ולא להכנס לאישפוז, ולקחת את התרופות שלי בזמן, ולשמור על החדר שלי מסודר (לא יקרה).

השנה אני פשוט אנסה לחיות, להיות במיטה פחות ועל החוף יותר. אני אשקיע אותה בעצמי ולא בחיפוש אחר גורמים חיצוניים שיהיו מרוצים ממני. אני אהיה נאמן לקול הרגוע במוח שלי. אני אזרוק את הקלטת האימפולסיבית שמישהו השאיר אצלי דלוקה. אני אהיה אני.

אני בוחן את הדף, הוא מלא שרבוטים ומחשבות וקשקושים.
הוא מלא במשימות בלתי אפשריות.

// אמיר שטיין

השעות הקטנות

אז אני לא עולה בתל אביב ובטח שלא יורדת בבנימינה – אלא יותר בכיוון של עולה לי באשדוד ויורדת בבאר שבע, אבל אני מניחה שבשעות הקטנות המחשבות של כולנו הן פחות או יותר אותן המחשבות. וזה מצחיק, כי כולנו מתמודדים איתן כול כך שונה, אבל אני איכשהו בכל זאת חושבת שזה הזמן הכי טוב ביום. כי השעות הקטנות הן התירוץ והתמצית להכול. ללצלול פתאום עמוק אל תוך הפילוסופיה של החיים, להיפתח לחבר שלידך בזמן השמירה, לבכות את כל מה שלא העזנו להראות במשך היום על הפנים, ואפילו להתוודות ולהגיד את הדברים שבציניות העייפה והמלגלגת של אור היום אפילו לא היינו מעזים.

"אני מתגעגעת", מקלידה, שולחת בסביבות ה02:20. וידויים ליליים, מכירים?

בציניות העייפה והמלגלגת של אור היום אפילו לא היינו מעזים

בציניות העייפה והמלגלגת של אור היום אפילו לא היינו מעזים

כי יש איזה "יולו" בשעות האלה. משהו שאני לא כל כך יכולה או מצליחה להסביר, איזה אומץ שנתפס בנו פתאום עם ההבנה שהחיים הם לא קיר.

כי הדברים קורים, והחיים מתגלגלים, ואנחנו איתם. נמסים, מתרסקים, נשברים, מתאחים וחוזר חלילה. וקיביני-פאקינג-מט, אנחנו חיים רק פעם אחת. ובתכלס, כשזה מגיע ללבטים לגבי מהלכים שדורשים אומץ – כמעט הכול מתגמד לעומת זה. כי יום אחד אנחנו כבר לא נהיה פה, וכשנהיה בני תשעים אנחנו ניזכר בערגה מטורפת ברגעים האלה ממש, בגילאים ההם של עכשיו. כי מה שנזכור זה את הלילות, הלילות והאומץ של השעות הקטנות.

אפשר להעביר אותן בכתיבה, בשתייה, בריקוד, באיזו שיחת טלפון עמוקה ומצחיקה או בזרועותיו של בן אדם אהוב. יש כל כך הרבה דרכים להעביר כל כך מעט שעות שנותנות כל כך הרבה לגיטימציה לדברים שבזמנים אחרים לא היינו מעזים לעשות. זה כמו לחיות לזמן קצר את החיים שהיינו חיים אם היינו כנים עם העולם ועם עצמנו כל הזמן, ואני חושבת שלחיות את החיים בכנות (בגבול הטעם הטוב, כמובן) זו הדרך הכי טובה לעבור אותם בלי חרטות ומחשבות של מה אם.

אבל אם יש דבר אחד שאני יכולה לזקוף לזכותו של הצבא זה שהוא גורם לי לישון את השעות הקטנות במהלך השבוע, כי זה נותן לי כמה ימים של מנוחה לראש-שחושב-הרבה-יותר-מדי הזה שלי. ולחשוב כל כך הרבה זה נורא, בחיי. חברות שלי תמיד צוחקות עליי שבימים שבהם אני חושבת כל כך הרבה הפועלים הקטנים שבתוך הראש שלי מודיעים לאישה שלהם שהם יחזרו מאוחר היום. ואיזה מצחיק זה אם באמת יש פועלים כאלה. וואו, את כל מכסת ה-סליחות-ביום-כיפור שלי אני צריכה להוציא עליהם אם כך.

לחשוב כל כך הרבה זה נורא, בחיי

לחשוב כל כך הרבה זה נורא, בחיי

אבל אני מניחה שגם את הראש צריך לדעת לשחרר. כמו במשפט הזה שקראתי פעם, על התפילה לאלוהים בבקשה לקבל את הכוחות להילחם חזק יותר על מה שניתן להשיג עם מעט יותר מאמץ, את הכוחות לוותר על הדברים שאינם תלויים בנו ואת התבונה להבחין בין השניים. ואני חושבת שאני קצת מתחילה לקבל את התבונה להבחין בין השניים.

עובדה, יש לי כל כך הרבה מילים אבל יצאו כל כך מעט. כי מה לעשות, אני מניחה שפשוט יש דברים שמיותר להגיד, כי זה פשוט חסר טעם או לא מתאים או כי הם עלולים ליפול על אוזניים ערלות ואז חבל. חבל על הלב, חבל על הכאב. פשוט חבל.
אז שתקתי.
והאכזבה היא רגש שאין לו בית, כי היא אף פעם לא נשארת בצורתה המקורית. היא תמיד מתחלפת, משתנה, לכעס, לאדישות. היא אף פעם לא נשארת במקומה.

בסופו של דבר, לשתיקה הזאת יש מחיר. כי יש לי מילים שאני יודעת שיכולות עם האמת שלהן להזיז את היקום ולגרום לו לחשב מסלול מחדש, אבל יש דברים שאולי אחרים לא צריכים לדעת.
לא תמיד זה נכון להקליד "מתגעגעת".

// טל מיכאלי

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..







img_8246

ואני רק רציתי שקט

״רפי תראה הכל עם חזיר!״ נו מה רצית את בחו״ל, להם לא אכפת שאת שומרת ואני פה בשביל הבייקון, אז יקירה, אם את שומרת – תשמרי על עצמך ושיהיה לך בהצלחה.

אנחנו באנו ליהנות, להתרחק מהרעש, מהדרמה, ולחגוג את האהבה שלנו על פיסת אי ביוון מול ים בשלל צבעי הכחול ולא מעט בריכות שמקיפות מסביב. באתי ליהנות מאוכל ויין וכל כך הרבה גבינות ופחמימות שאני לא מפסיקה לחייך, זה מה שאנחנו באנו לעשות כאן. אה, כן, ולהשתזף על רקע הגלים.

אבל אתם הייתם חייבים להגיע לכאן, למלון המרוחק ביותר מכל המלונות, לפיסת גן עדן הקטנה שלנו, הייתם חייבים להגיע, וכשהגעתם – הייתם חייבים לצעוק.

שלוש ארוחות ביום, נכנסת לחדר אוכל וכל בופה החלומות נגלה לעיניי, אבל יחד איתו חבורת בנות (שעוד לא נגעו בגיל 18) מסתובבות בבגדי ים זעירים, כשיש שלט בכניסה שבפירוש מסביר על הכניסה בביגוד מלא, לא בבגדי ים! עם וופל בלגי ביד אחת, צלחת עמוסת לחמים ביד השנייה, אני רק שומעת אתכן. ״מאמי תביאי לי חמאה!״ את צועקת לחברה שלך מהקצה השני של החדר, איכשהו כולם שמעו אותך חוץ ממנה.

img_8243

תור זה מילה גסה כשזה נוגע למכונת הסחיטה של התפוזים, הגרמני עומד אחרי הרוסי ואחריו הצרפתייה ואז הישראלי שמנסה להסביר לכולם באנגלית קלוקלת על כך שהיה כאן ראשון מהתחלה. וכשזה לא עובד הוא יקנח ב״אינעלראבק״ ככה שיהיה נעים לכולם.

יצאנו מהחדר עם מגבות ביד והרבה רצון להיחשף לשמש, מחוייכים ושלובי ידיים צעדנו במסדרון היווני. ואז קידם את פנינו ריח שלא הולך יד ביד עם הלך הרוח במקום וכמובן שעל הרצפה בכניסה לאחד החדרים שכב לו חיתול מלוכלך על רקע הצעקות מהחדר שהיו לא אחרות מאשר בעברית, איכ פשוט איכ.

מצאנו לנו פינה שקטה ליד הים, הרוח מלטפת, הספר מחליף עמודים בעצמו ואני מחייכת לאהובי, כמה כיף לנו ככה לבד ביחד רק שנינו. השקט הזה הוא הכל! אבל אז הייתם חייבים למצוא אותנו ולהתריע שהגעתם, לא חשבתם לרגע שיש אנשים שנהנים מהשלווה שהרסתם ברגע. ״אחי!!! בוא נקרב את כל המיטות, נשמור ליפעת ושלמה!״ ״תביא תביא את השמשייה משם!״ ״אני אלך להביא את הנרגילה״. קמנו והלכנו לחפש פיסת שקט חדשה, רחוקה ממכם.

img_8253

המלון ענק, והוא מצריך מאיתנו ללכת קילומטרים לכל כיוון, בעיניי זה אחלה דרך לטייל וגם לשמור על מינימום כושר בטירוף הקלורי שבו אנו נופשים. יד ביד בעלייה מרוצפת אבנים ועצים מעל ראשינו על רקע השקיעה, כל כך יפה ונעים כאן. ואז באתם, ועשיתם את מה שאתם עושים הכי טוב – התלוננתם: ״איףףףף מה זה העלייה הזו!״ ״לא יכלו למקם את החדר אוכל קרוב אלינו! מה זה כמה צריך ללכת!״ ״מי תכנן את המלון הזה! פשוט הגזמה! כפרעליך מאמי סחוב אותי על הגב!״. אנחנו החלטנו לקחת את הדרך הארוכה רק כדי לא לשמוע אתכם מתבכיינים בחופשת החלומות שלנו.

אז היה לנו כיף ונעים, תפסנו צבע בשביל כל החורף, אכלנו מלא דברים שווים, צחקנו יחד, הצטלמנו מלא, התחבקנו וידענו שאת החופשה הזאת לא נשכח – אתכם כנראה שכן.

// עדי שיקלי

11890949_10207513218331191_4804101172661834829_n

No pressure over cappucino

היום חל יום הקפה הבינלאומי. נשבעת, יש דבר כזה. החלטתי שמחובתי להקדיש פוסט לדבר שאני הכי אוהבת בכל העולם כולו, ולא, אני לא מגזימה. אני ממש-ממש אוהבת קפה. קפה תמיד היה שם בשבילי. הוא אף פעם לא אכזב, תמיד ידע מה אני צריכה בדיוק באותו רגע.

יש לו יכולת סגולה כזאת, לקפה. כמו זיקית שמשנה את צבעיה, הוא מתאים את עצמו לכל סיטואציה. אתם יודעים, הנס הזה שמעיר אותך בבוקר, האספרסו ההוא שמנחם אותך בבית קפה אחר הצהריים, הקפה השחור מהפק"ל שמציל אותך באמצע טיול בשבילי ישראל, הלאטה-קרמל המושחת שמפנק כשאתה סוף סוף בחו"ל, האייס קפה שמצנן באוגוסט של תל אביב, 2016, הנס האחרון הזה לפני השינה כי לאאא, קפה כבר לא משפיע עליי, אני לגמרי אצליח להרדם…

giphy

בחו"ל, קפה הוא החבר הכי טוב שלי. הוא מלווה אותי בטיולים בין בתי קפה מיוחדים, נותן לי מקום של כבוד לשבת בביתו כאוות נפשי, לבחון את מי שסביבי, את התרבות, השפה, הנוף בחוץ. את השמש או הגשם או השלג, את הרחובות הציוריים הקטנים בערים אירופאיות קטנות או רחובות עמוסים בערים נוצצות וגדולות. בארץ, בארץ הוא בעיקר מממש את היעוד העיקרי שלו, שזה להחזיק אותי ערה בין הרצאות ובעבודה, כשאין לי זמן לשבת בבתי קפה ולתהות על משמעות החיים.

בשנתיים שלי בארצות הברית הייתי פוקדת את סטארבקס באופן די קבוע, ומשקיעה בהם לא מעט מהמשכורת שלי. הייתי קוראת לעצמי אלכס, סתם כי אור נשמע ממש מוזר באנגלית, ולא משנה כמה אני מנסה אני לא מצליחה לסגל לעצמי את הR שלהם, אז הם בכלל בטוחים שאני אומרת 'אול', וכל העסק הופך לשיחה מבולבלת כשכל מה שאני רוצה הוא כוס קפה, לעזאזל. אז סיגלתי לעצמי את השם אלכס, כי הוא שם בינלאומי כזה. הייתה לי גם הזמנה קבועה, אמריקנו קטן, עם מקום לחלב. כשרציתי לפנק את עצמי, זה היה לאטה קרמל או שוקולד-מנטה בתקופת הכריסמס.

capture

כשהתחלתי להגיע כל יום לאותו סניף, סניף קטן על רחוב מרכזי בעיר לוס אלטוס, קליפורניה, המוכרים התחילו לזהות אותי בשמי המזויף ולהכין את ההזמנה שלי מבלי לשאול, והייתי מנהלת שיחות קבועות עם אחד מהם, רובי, אמריקאי לטיני שלומד קולנוע ותסריטאות באוניברסיטת סן פרנסיסקו. באותה תקופה לקחתי קורס תסריטאות באוניברסיטת סטנפורד, והתחלנו לדבר על כוס קפה בבקרים ועל כמה מאפים שהיה מכניס לתוך שקית ומביא לי בערבים, כמו סקון וניל או קייק-פופ בציפוי שוקולד. הוא נהג להגיד שבבית קפה הסיפורים הטובים ביותר, שלכל קפה יש סיפור. אני עניתי שאם נערה תזמין שוט של אספרסו בבית קפה, היא בטח דמות לספר.

img_20150629_204921

השיחות ההיפסטריות האלה התקיימו על בסיס די קבוע, באופן חצי-ידידותי חצי-פלרטטני, ותמיד נשארו בין כותלי בית הקפה, על כוס אמריקנו וסינרים ירוקים. ניתן לו גם כינוי, על ידי הילדות בהן טיפלתי, שהיה "סטארבקס בוייפרנד". קלאסי כזה. ישבתי על כוס הקפה שלי וכתבתי סיפורים על אהבות קלישאתיות בבתי קפה, על ההוא שבטעות שפך את האספרסו על החצאית של ההיא, על העובד שמביט בבחורה שמגיעה כל יום באותה שעה לבדה, על ההם שקבעו דייט ראשון, זהיר, בין פולי הקפה.

לפני שחזרתי לארץ הגעתי פעם אחרונה לסניף, להיפרד. שאלתי את הבריסטה, אבל רובי בדיוק סיים את המשמרת שלו לאותו היום.
אמרתי לה שאלכס מוסרת להתראות.

ובנימה זו, בין אספרסו ופגישות אקראיות בבתי קפה, יום קפה שמח!

photo-from-or-hochman

// אור הוכמן

לכולנו יש אגו שונה

לכולנו יש אגו שונה, אז בהתאם, לכולנו יש אלטר אגו שונה וגשמיות שונה לאלטר אגו שלנו. כן, לכולנו, גם לך. אני משוכנע שגם לאלתרמן היה אלטר-אד'ר-מן.

לשלי אני קורא "ההוא". מדובר בהוא שלא אוהב כמו שאני אוהב. מדובר בהוא שמחפש איפה מגוחך, או מכוער או מגעיל, מעורר סלידה, רע. זה ההוא, שכשאני טועה, אומר לי שזה כי כזה אני, טועה. ההוא שלא מכיר צבעוני, רק שחור לבן.

2016-09-27-17-35-38_easy-resize-com

הוא מציק לי הרבה. הכרתי אותו בשמו רק לפני שנה, אבל כבר כשהמבטים נפגשו בלגלוג אופייני הוא מיד שלף שהוא היחיד שבאמת מכיר אותי, מאז ומעולם. הוא הזכיר לי שפעמיים אמא סטרה לי חזק, ושפעם אבא לא האמין בי וטען נמרצות שזה מה שבאמת בי, ולא מה שאני בוחר ועכשיו.

זה קורה לי לפני יומיים בגאורגיה, במרשוטקה (~אוטובוס) מטביליסי (~תל אביב) ללאגודחי (~זכרון יעקב). עברו מעל לעשר שנים מאז שהייתה לי בחילה בנסיעה ארוכה, אבל אני עוזב את המשחק המטופש שהורדתי לנסיעה הזו ומכניס את הטלפון לכיס, כי אני חייב להתנשם ולשתות, אחרת אקיא כבר בפעם השנייה מאז שהגעתי לפה.

העיניים שלי מתמלאות בנוף היפהפה שפספסתי בזמן שהדבקתי אותן לצג הסלולרי, אבל אני לא רואה יופי. אני מרגיש חרא, אז הוא פה, מתפקד כשחקן חיזוק.

אני רואה את הגמדה בצידי הכביש. איזה מסכנה היא, איזה חיים קשים בטח יש לה, מעוותת. אני רואה את החבר'ה שעובדים על הכביש, איזה חרא חיים, איפה המכונות שיעשו את זה. על הנוף הוא לא מוצא מה להגיד, אז ממנו הוא פשוט מנסה להתעלם, ולהתמקד בכמה שהבחור לידי קרוב אלי ונוגע בי ומכוער ואומלל.

מה קורה פה? אני כל כך קדימה מזה. אני יודע את זה, כי את כל ההתקדמות שלי אני עשיתי, עם מודעות וכוונה מלאה. איפה הוא היה כל הזמן הזה? איך השארתי אותו מאחור עם כל כך קצת אהבה?

אני בוחר להתמקד בנוף, ובחיי שהוא מהמם. ההרים כחולים, המדשאות ירוקות והאוויר שקוף. פרות רועות וסוסים דוהרים, סצנה מרהיבה. מהר מאוד אני מצליח למצוא את הנקודה שנוח לי להתנשם אליה והבחילה נעלמת, ביחד עם ליטר מים מהבקבוק שקניתי.
"בחייך", אני מתגרה בו, "הגמדה הזו הייתה יפהפייה".

2016-09-27-17-26-34_easy-resize-com

הדבר היחיד שאני רואה לנכון לעשות עם פצוע שכזה הוא לאהוב אותו, אבל זה לא אומר לוותר לו. לא לתת לו לאכול את הריפוד ואז לקרוא לזה "הפינה שלו", כי הפינה הזו היא בלב שלי, ואכפת לי מכל הפינות בלב שלי. אני רב החובל של הלב שלי.

הבעיה היא שהוא כזה מעצבן, ודמגוגי, ולא באמת יש לו קייס. הוא יושב לו בירכתיים, שותה קפה, ומכריז הכרזות שמסכסכות בין כל עובדי הספינה. אני יודע שאני אמור לאהוב אותו, אבל זה קצת קשה כשאני מרים טלסקופ למשרדון שלו, וקולט אותו עם אצבע אחת בתחת ואצבע משולשת מונפת לעברי.

// דורון ברגר

tumblr_ny79fa85tv1qgb1z0o1_500

בחתונה שלי

ביום של החתונה שלי אני לא אאמין שזה קורה.
לא אאמין שאחרי כל כך הרבה זמן אנחנו מסתכלים אחד לשנייה בעיניים ורואים שם את מה שאנחנו רוצים לראות כל החיים – אהבה. אנחנו נקום ביחד (כי אנחנו לא מאמינים בקטע הזה של לישון בנפרד יום לפני החתונה), נאכל משהו או סתם נבהה בתקרה ונתגלגל מצחוק כשנבין שעוד שנייה אנחנו בעל ואישה.

tumblr_ob380syrt51rrjedqo1_500

אתה תיזכר ברגע שאמרתי לך "כן" כשכרעת ברך בחדר השינה האינטימי שלנו, בלי הפקות גרנדיוזיות ואנשים מתחבאים בפינות עם בלונים ומצלמות. תספר לי שלא היה לך ספק שאגיד כן, הרי דיברנו על זה כל כך הרבה פעמים לפני, ובכל זאת היית לחוץ וחיכית לרגע שהטבעת תהיה על האצבע, השפתיים יפגשו ותוכל לנשום אותי עמוק.

אני אזכיר לך את הדייט הראשון שלנו ואכעס עלייך שוב על איך שמשכת אותי עד הרגע האחרון עם הנשיקה למרות שאני רציתי אותה כבר די בהתחלה. תגיד לי בפעם המאה שלא רצית שאחשוב שאתה לא רציני כלפיי ואני אקטע אותך, כהרגלי, עם חיוך וחיבוק ענק. עד היום זה מרגש אותי כל פעם מחדש.

hand-846092_1920

ביום של החתונה שלנו יהיו איתנו כל האנשים שאנחנו אוהבים. החברים שמלווים אותנו כבר שנים וגם כמה כאלו שהכרנו ביחד בחודשים האחרונים. הם יעטפו אותנו בכל מה שאנחנו צריכים וייתנו לנו להרגיש בבית בכל אחד מהרגעים הקטנים. יתפעלו כשיראו כמה אנחנו יפים, יתרגשו כשיראו אותנו בוכים, יגידו לנו כמה שהם שמחים לראות אותנו מאושרים. ה-חברים.

כשתראה אותי לבושה בלבן העיניים שלך ינצנצו והלב שלי יתרחב. אתה יודע שבדרך כלל אני בוכה בשנייה אז אני בטוחה שזה לא מפתיע אותך שגם הפעם אני מוצאת את עצמי בוכייה בידיים שלך. הלוואי שהיינו כאן כרגע רק אני ואתה, בלי המצלמות והפלאשים. שנוכל להתרגש בלי להיות פוטוגניים, להתרסק לתוך החוויה. אתה לא שוכח גם במעמד המרגש הזה ללחוש לי באוזן שאני יפה גם כשאני בוכה ואני לא שוכחת להכתים לך את החולצה בדמעות, איפור וכל מה שבא.

tumblr_o697z0vohw1sqq7zqo1_500

כשנצטלם במטע של אבא שלי בין העצים והפירות, אתפוס אותך לרגע אחד לבד – רק אני ואתה – ואגיד לך שמעולם לא הייתי מאושרת יותר ותודה על שהגשמת לי את החלום. "איתך, בין העצים והפרחים, אני מרגישה פורחת". נצטלם על הטרקטור, נעלה על סולם, נרכב על סוס ויהיה לנו חם. ממש חם. אולי מהשמש, כנראה מאהבה.

בערב, כשנגיע למקום בו נהפוך לבעל ואישה, נסתכל על המקום הריק שעוד רגע יתמלא באנשים שאנחנו אוהבים ונבחרו בסינון קפדני אחד-אחד. אמא שלך תכעס שלא הזמנו את חברה שלה מהעבודה, חבר שלך ישלח הודעה שלא יספיק להגיע לחופה ונגלה פתאום שיש משבר במטבח… וכשתבין שאני מתחילה קצת להילחץ מהמצב – תיקח את היד שלי ואותי לחדר חתן וכלה ותגיד לי את מה שאתה תמיד אומר: תתרכזי בי. זה כל מה שאת צריכה.

tumblr_o72b8dyfa21rrjedqo1_500

ואז יגיע הרגע: החופה. אנחנו הולכים ביחד, כמו שסיכמנו. אתה מחזיק בי ואני נתלית בך. אנשים מחוייכים ואהובים מסביבנו, השיר שבחרנו, המשפחה מרוגשת. אני מנסה לחייך ככל יכולתי אבל הדמעות מציפות אותי וכשאנחנו מסתובבים אחד לשנייה כדי שתוכל לשים עליי את ההינומה אתה אומר לי בחיוך: "היית מאמינה? אני ואת בחופה?" ואני יודעת שזהו. בחרתי נכון כשבחרתי אותך.

אני מריצה שוב ושוב את כל הרגעים האלו במחשבות שלי. פורטת אותם לסנטימטרים מדוקדקים, מתרגשת לחשוב שהם באמת קיימים ויודעת שאי שם מאחורי איזו דלת קסומה מחכה גם בשבילי גבר שהוא בדיוק כל מה שאני צריכה. כמו יד לכפפה. סיפור חתונה.

// הדר ביסמוט

image001

משהו לעצמך

יש לך הרבה מה להציע. המילים מחכות לך בפינה נסתרת ומבקשות ממך להתפרץ החוצה, להוציא ממך נשמה חבויה, מן תיבת פנדורה. יש לך הרבה מה לומר על האין-סוף, יש לך משפטים ובתוכם מילים וסימני פיסוק שאוזנייך קולטות עם הזמן, ממלאות תבנית ריקה ונאפות בתוך הראש שלך. תמיד רצית לדבר על עצמך ושיקשיבו. לעומת זאת, המילים מצטברות והופכות לחובות שלך לעצמך. יש בזה משהו מרתיע, לא בסדר, אפשר לומר אפילו משוגע. תמיד האמנת שכשיש ספק אז אין ספק, ואין ספק שאתה רוצה.

החיים של כולם רווי פספוסים ופישולים. תשאל את מי שאתה רוצה אך רק מעטים יודו בחוסר הביטחון שמלווה אותם בדרך. גם אתה כזה, בפרצוף שלך – בכל פעם מחדש אתה מתכנס בתוך עצמך, בחדר, בלב, במקום שלא תצטרך להראות את עצמך. מצד אחר, אתה גאה בכל מילה. אתה מוצא את עצמך לוקח צעד קדימה ומיד לאחר מכן שני צעדים אחורה. אתה מתקדם מדי פעם אבל, כמו בסיפור על עמי תמי, משאיר שביל אבנים כדי לחזור הביתה.

image002

הרצון והפחד נאבקים זה בזה. קל להגיד שכולם יכולים ללכת לעזאזל, להרים ראש ולהתעלם מהתחושה שעוקבים אחרייך ומחכים לראות אותך נופל בדרך. לאהוב את מה שאתה עושה אך להסתכל על הרצפה ולשלב ידיים בחיפזון בזמן שאתה מדבר על זה. להנהן ולומר: "תודה" או לנסות להסביר את עצמך כשאין לך מה לומר. אתה לא מסוגל. זה רודף אותך.

בהתחלה זה מלהיב. גפרור קטן נדלק, לוהט. המילים נוגעות כמו אש מתפרצת בכל תא בגופך וביחד הן הופכות למשפט, לפסקה, לעולם. הפאזל מתמלא לאט, או בבת אחת, זה תלוי במקרה. עכשיו אין משהו שיכבה אותך, אתה לא שולט בעצמך. זה אתה וזה שלך אך זו לא היד שכותבת ולא המוח שמחשב, זה הלב, העורקים, החשמל, הכעס, הפחד, האושר, הדעיכה, ההתרוממות, כל הדברים שאתה לא מסוגל להשאיר בפנים – הכל יוצא החוצה. אתה כותב וכותב ולפתע שואל את עצמך – מה אתה עושה? אתה עוצר.

tumblr_no0uvy78fm1qm46hio1_500

האש דועכת, מתחלפת בזיכרונות, בתחושות ישנות שניסית להעלים. לא רחוק ממך יש מערה בסלע בה הנחת בעבר ספה נוחה והשם שלך רקום עליה. היא קוראת לך להצטרף אלייך, להגן עלייך מן הרוע, הקור והמילים שישנו את חייך בן רגע. הרי לא כדאי לך להיות עירום בפני אנשים שאינך רוצה ובמילים שמסכנות אותך… כלומר, אתה רוצה אבל המחבוא מפתה ומתגבר על הפחד שכונה בעבר אומץ.

אני מבינה אותך. כולם יגידו לך להתעלם מהפחד, אין לך סיבה. אבל אני יודעת מה אתה מרגיש ואין להם זכות להחליט מה עלייך להרגיש. אבל למה להפסיד את עצמך בגלל כמה מחשבות רעות?

// רתם הלטמן

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..







1624101_1020302167%d7%9b%d7%92%d7%9b%d7%922653377_231748307_o

חלומות גדולים

קראתי לפני חודש בערך מאמר שמספר על דור ה-Y ועל כמה שאנחנו, בני הדור הזה, מרגישים מיוחדים כל כך. כל אחד ואחד מאיתנו בטוח כי הוא "האחד" כי הוא "מיוחד" ושונה מאחרים. וזה נכון, לכולנו יש את ההרגשה הזאת בפנים של "אני… אני לא כמו כולם, אני שונה, אני מיוחד".

המאמר גינה את התופעה לחלוטין והפך אותנו לדור של מטומטמים. בקצרה – "סתמו את הפה ילדים ותחזרו ללמוד". ואז חשבתי לעצמי… בעצם, למה לא? למה שלא נחשוב שאנחנו מיוחדים,
למה שלא נעוף על עצמנו? למה שלא נחשוב גדול? נשאף גבוה?

img_02801_easy-resize-com

ואז ראיתי הרצאה של ג'ים קארי, שהוא בין השחקנים האהובים עליי. הוא דיבר שם על זה שאנחנו באמת מיוחדים, ועל כמה כוח יש לנו כבני אדם וכישות נפרדת כדי להגשים את החלומות שלנו. הוא הציג שם ציור עצום שצייר בעצמו, והציור מראה את האנשים בעולם, אנשים שמקנאים ורוצים להרוס לנו, אנשים שלא אוהבים שטוב לאחרים, אלה שכותבים מאמרים ואומרים – "אתם לא מיוחדים". וביניהם, במרכז הציור, יש אותנו – היוצרים, היוזמים, החושבים, הנוער, האדם הפשוט והקטן שחולם חלומות. העתיד של העולם הקטן והמסריח הזה.

אז מהר מאוד הדלקתי את המחשב שלי ופתחתי תסריט שכתבתי לפני שנים, שנשאר מאחור איפשהו שם במעמקי הקבצים במחשב ביחד עם החלומות והשאיפות. הסתכלתי על הדיאלוגים הילדותיים שמלאים בפוטנציאל, על תיאורי הדמויות שיצליחו לתאר בדיוק איפה הנפש שלי הייתה אז. על הרעיון הגאוני שעד היום נראה לי גאוני וכמובן על הכתיבה שלי שלא השתנתה כל כך הרבה מאז. ות'אמת? בינינו? אולי אפילו קצת נהרסה.

img_02851_easy-resize-com

ראיתי איך פעם העזתי לחשוב גדול, פעם העזתי ליצור ולדמיין. העזתי להעביר ביקורת, חשבתי רחוק, חשבתי מי קהל היעד, מי יצפה, כתבתי בידיעה שזה יצליח, בידיעה שהתסריט הזה יצא לפועל. לבסוף, ככל שהתבגרתי, ככה התעוזה הלכה ונעלמה עד שהתסריט מצא את עצמו קבור לי במחשב.

אבל החלטתי. החלטתי לנגב ממנו את האבק המטאפורי, למתוח אצבעות ולחזור לכתוב. יושבת מוקפת בשירים שהלחנתי, בציורים שציירתי, בסרטים שערכתי. מוקפת בחלומות גדולים שמצאו את עצמם כל אחד במגירה אחרת משלו. אפילו דודו תמיד אומר שעדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה.

אז מה אכפת לי לנסות בעצם? אז כתבתי עמוד, ועוד עמוד, ועוד עמוד. המשכתי לכתוב עד שהמציאות זעקה לי בראש: "יעל תפסיקי, זה לא יעבוד". וניסיתי להתעלם ממנה, מהמציאות המגוחכת הזאת שכל פעם מחדש עוצרת אותי. והיא המשיכה לצעוק. והאצבעות כותבות כבר לבד, מנסות להתעלם מהרעש. ואני מגבירה את המוזיקה, וזה עוזר לרגע ואז לא. וההיגיון מצטרף אליה, וצועק עליי גם הוא, שאין סיבה שאני אעשה דברים בלעדיו, ושהוא החלק הכי חשוב בחיים שלי ושאני חיה בסרט, תרתי משמע. והדמיון נאבק בהם בכל הכוח, ומנסה לדחוף אותם החוצה, רק לרגע, רק לרגע שישחררו ממני. בבקשה. שיתנו לי להאמין בעצמי, להאמין שאני יכולה להגשים את החלומות הגדולים שלי, יכולה להצליח, אפילו בעולם רקוב כמו שלנו.

אבל הדמיון הפסיד בקרב הזה, גוסס על האדמה ומוחה את דמעותיו. מתנצל בלחש ואומר שככל שהשנים עוברות הוא נהיה חלש, ואיך זה שהמציאות וההיגיון מתחזקים יד ביד. אבל אולי, אולי בפעם הבאה ננצח אותם. הוא אומר לי לא לוותר, ושזה יכול להצליח. אבל הפעם זה מאוחר מדי
אז אני מכניסה חזרה את הכל לתיקיות, קוברת הכל שוב במגירות וסוגרת אותן.
עד לפעם הבאה.

409770_166606693441493_102534559848707_203406_815622060_n

// יעל פוקס

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..