תגית: מהוזה

(מתוך: visualphotos.com)

שנה טובה? שנה טובה!

תמיד הרגיש לי קצת מוזר האיחול הזה של "שנה טובה". כלומר, לא מוזר שאנשים מאחלים את זה אחד לשני, זה נחמד ויופי. זה פשוט תמיד הרגיש לי קצת "ריק" כי יש כל כך הרבה דברים שקורים בעולם שאין לנו שום שליטה עליהם ויכולים לגמרי להטיל את הפור אם תהיה לנו שנה טובה מצופה בדבש או שנה מחורבנת מצופה באתם יודעים מה.

השנה האחרונה הייתה כנראה הגרועה בחיי. אני כותב 'כנראה' כי למדתי להיזהר מלהיות החלטי בהצהרות שכאלה. תסלחו לי על ההתעקשות על מטאפורות מעולם עשיית הצרכים, אבל באמת, זו הייתה שנה שהרגשתי שפשוט ערימות של חרא נוחתות עלי מהשמיים בזו אחר זו. כל מפלה הורידה אותי עוד מדרגה, כל כישלון גרם לי להיות פחות "כשיר" להתמודדות הבאה. נכנסתי למעגל קסמים מזעזע שבו הרגשתי שאני צריך ניצחון, אחד, קטן, כדי שאני בכלל אוכל להתחיל לטפס למעלה והוא פשוט לא הגיע. היו רגעים שפשוט יצאתי מעצמי לרגע והסתכלתי כצופה מהצד, דמיינתי את החיים שלי כדרמה שבה הגיבור נכשל ונופל שוב ושוב וזה כבר הפך להיות קומי. אני זוכר מצבים של עצמי יושב, מסתכל אל השמיים ופונה לאלוהים שאני לא מאמין בו ומתגרה בו, כאילו Bring it on!' מה כבר יכול לקרות?! זהו! זה הכי נמוך – ואז קרו עוד דברים.

אתה פה? (מתוך: visualphotos.com)

אתה פה? (מתוך: visualphotos.com)

לכל מי שכוסס ציפורניים בתהיה של "מה קרה?", "מה הדברים האלו?", אז צר לי, אתם הולכים לחוות אנטי-קליימקס מהבחינה הזו. קושי לאחד, יכול להראות כמטרד פשוט לאחר ואין לי שום רצון לפרט את רשימת המכולת של הקשיים שחשתי, רק כדי לשמוע צקצוקי לשון ו"איך הוא מגזים". כנראה שרוב הדברים הללו נראו כל כך גרוע מכיוון שהם הגיעו בצרורות שלהרגשתי לא הרפו לרגע, לא נתנו לי לתפוס מחסה. אני מניח שבראייה לאחור של עוד שנה או אפילו חודשיים – והאמת היא, שכבר עכשיו קצת – הם נראים פחות ופחות נורא וכרגע פשוט משתזרים ביחד למן נרטיב מצחיק-עצוב שאני אפילו קצת נהנה לספר אותו בצורה אחידה ומוכללת.

(מתוך: visualphotos.com)

(מתוך: visualphotos.com)

כך שבפרוס עלינו השנה החדשה, אני כבר יודע מה אני מאחל לעצמי, אני כבר יודע באיזשהו מקום שגם קיבלתי את זה. אני רוצה שנה טובה, באמת טובה, כאילו מצויינת. אף על פי שהתנאים מסביב לא באמת השתנו, חלקם אפילו נהיו גרועים יותר… אני השתפרתי, אני יודע את זה. כמו חייל בטירונות, אני הוכשרתי לכך שתהיה לי שנה טובה. עכשיו אפשר לזמן את כל הקלישאות שיש על מה ש"לא הורג מחשל" וכן הלאה. וקלישאות זה אכן טוב ויפה, אבל כל אחד מאיתנו צריך למלא אותן בתוכן אמיתי כדי שיהיה להן משמעות מבחינתו.

עכשיו אני מתחיל להתאמן, להתאמן שבאמת תהיה לי שנה טובה. להתאמן שגם כאשר יהיו קשיים (ויהיו) אני אהיה מוכן אליהם. החג הזה לקחתי את איחולי השנה טובה מאוד ברצינות, ואני ממשיך לדאוג לעשות כל שביכולתי כדי שזו תהיה שנה שכזו.

// אודי וולקוב

צילום מסך: ynet

ידיעות מתישות

צילום מסך: אתר הארץ

הבעיה הכי גדולה בהחלטה שלי לא לאכול בעלי חיים היא אכילת הראש. לא, אתם בטח חושבים שתמצאו אותי מטיפה לאנשים שכן עושים את זה. אז לא. אני כן זורקת פה ושם הערה, בדרך כלל היא מתייחסת אליי או לאנשים שמתלהבים ממעיל עור. אבל על אכילת הראש אתם אחראים. אתם, אותם אנשים שיושבים איתי סביב לשולחן ואומרים לי "אבל זה דרך הטבע" או "את לא תצילי אף אחד, כל העולם אוכל בשר".

אתם, שלא מניחים לי עם השיחות והדיונים בנושא הזה, כאילו אתם חושבים שפתאום אגיד "וואלה, יש משהו במה שאתם אומרים, יאללה למנגל". כי בשר זה טעים, שניצל זה נהדר ואולהים יודע שמעיל מעור אמיתי הוא השקעה לטווח ארוך. אבל מה לעשות, המצפון שלי לא נותן לי לאכול גופה של בעל חיים אחר ממני. לא קיבלתי מונופול על החיים של אף אחד. אז בזמן שאתם ממשיכים לאכול את הקבב שלכם, מתאפרים במוצרים שנוסו על בעלי חיים או מתהלכים במגפי עור – תחשבו על זה שהנכדים שלכם יוכלו לראות דולפין או זברה רק בסדרות מצויירות.

צילום מסך: כלכליסט

צילום מסך: כלכליסט

לא שאני חושבת שבגרות מלאה היא מדד להצלחה בחיים, אלוהים יודע את דעתי על מערכת החינוך בארץ ועל ההערכה שלי כלפי אלו שנשרו ממנה והצליחו יותר מכולנו. אבל במקרה של יאיר לפיד, אולי כן היה צריך להשקיע קצת בלימודי גיאוגרפיה כדי להבדיל בין חבלי הארץ השונים. למשל חברון, שנמצאת בהרי יהודה, דרומית לירושלים, בכלל לא היתה תחת מתקפה במבצע "צוק איתן".

כמה שמסוכן שם כל השנה, כנראה שלשם היו צריכים לברוח אותן משפחות מאשקלון שנסעו לצפון וחוו גם שם אזעקות. בכל זאת, יאיר לפיד שהוא גם שר אוצר וגם אח של בנט, החליט שהציבור היהודי בחברון כל כך סבל מהמערכה, שהם צריכים לקבל תקציב שבמקרה הוא גם גדול יותר ממה שקיבלו מועצות שכן סבלו. כאילו, כמה עשרות או מאות אזעקות ביום וטילים מעופפים מעל הראש זה כלום לעומת הקמת הישוב היהודי. פה ושם אני אומרת שאני אזרחית סוג ב', כמוני גם ההורים שלי שגרים באשקלון. כי לאף אחד לא אכפת מהם, לא מהחינוך, לא מהכלכלה ובטח שלא מהביטחון. הם ימשיכו לשמש כמגן אנושי לשאר אזרחי המדינה ובסוף יתנו להם כיף ושנה מחוץ למקלט. מה לעשות, אין לנו אחים במשרד האוצר.

צילום מסך: ynet

צילום מסך: ynet

ברור שאין דרך טובה מלראות את גופה ההריוני של נינט טייב, כדי לפתוח את השנה. לא שנת שלום או שנת בריאות אפילו לא שנת שגשוג. לא שנה כזאת שילדי הדרום יפרדו מהמקלט, גם לא שנה שיגדל הסיכוי שנוכל לקנות בית או שנה בה מזרחים ואשכנזים יהיו שווים. האמת שהייתי מסתפקת בשנה בה גופה של אישה, שלא מבחירתה, לא יהיה משהו שמחכים לראות אותו במשך עשור. אלוהי הפאפרצי לא מרחם על אף סלב, אבל העיתון של המדינה יכל לוותר על הכותרת הגרנדיוזית ויכל שלא לבחור לפרסם דווקא את התמונה עם הפה הפתוח שמעלה אסוציאציות עוד יותר משפילות. עשור שלם חיכו שם לראות את נינט בבגד ים. לא יודעת, נשמע שהשאיפות שלכם לא משהו בכלל.

 

// הדס גוילי

train3

שלום, אני נוסעת

תחנות הרכבת בארץ הן שום דבר לעומת התחנות הפסטורליות שבדרך כלל מתארים בסיפורים. אירופאיות כאלה, כאילו הן ככה בשביל שייטיבו לתאר את ההדר האדריכלי שלהן. הן טעונות כמו אומנות מודרנית באינפורמציה שהופכת את המהות שלהן עם הנראות הזו למן קלף, אלמנט ציורי. כזה שאני חייבת לצלם בכל מקום.

תחנות רכבת בסיפורים הן כמו הזמנה למסע. כמו תחנות רכבת באירופה, עם ההתרגשות שלפני הפסטיבל שעוד רגע תדרוך בו או עיר חדשה, חבר שלא ראית המון זמן ותמיד ישאר חלק ממי שאתה, כמה שנים לא נפגשנו. כמו אנדרטאות של רגש ומוטוריקה עדינה וגלגלי שיניים.

train4
גם בהודו יש להן קטע. עזובות, ריקות ונטושות או מפורקות עד אפס מקום בהרים של אנשים וחזירי בר. תרבות שמתנסה במרחב ובזמן. כמו קסם צבעוני ובלתי יאמן.

ורק בארץ לא. רציתי למצוא ריגושים של ילדות בנסיעת רכבת, יש לי חולשה לנסיעות על מסילה וכבר התכוננתי למשהו. כמו טראם בליסבון, מן חשמלית קטנה שעולה ויורדת עליות תלולות. התכוננתי להישטף בנוסטלגיה או רומנטיקה או משהו חדש,  אבל תחנת הרכבת נראית לי נטולת יחוד, חסרת מעוף. איך אני אמורה להתרגש, איך אני אמורה לאסוף את הרגע לקופסת ה-"רגעים לכתוב עליהם, אחרי" ולהצדיק את הלפטופ ששוכב בתיק תחת היומרה של חיפוש חוויות ותיעודן; אני מאוכזבת. העצמי היוצר שלי פותח עיניים, ממלמל משהו מעליב וחוזר לישון. יכולתי באותה מידה להיות בבניין ממשלתי, במועדון הנוער של רחובות או במפרסת הענקית של מס הכנסה – העצמי היוצר שלי לוחש שנראה כאילו שבמס הכנסה החליטו שלאספרסו בר שבמרפסת הם יקחו רק עובדים שאמרו בראיון הקבלה שאין להם תוכניות לגלגול הזה.
train2
הרכבת מזכירה לי טיסה מיוחלת לחופשה מינוס הזוהר והציפיה. המוח הויזואלי שלי מתעקש שיש קשר, המסלול הכחלחל הזה בין הכיסאות, ההנאה להכנס למכונה ופתאום להיות במקום אחר. אבל זה לא טיסה לחו"ל, טיסה לחו"ל היא טיסה לחו"ל. הרכבת בארץ היא כמו החנות היקרה מידי של סטימצקי בטרמינל לעומת טיסה לחו"ל. עדות לחיים במקום הזדמנות לתנועה. כבדה, מונוכרומטית, איטית, היא אף פעם לא מתרוממת. עד שהיא יוצאת מהתחנה היא כבר מאיטה לתחנה הבאה. כמו תיכוניסט חסר מוטיבציה בשיעור ספורט. יש לה שיא קצרצר ולא מספק והיא חוזרת לפריפריה. זה עושה לי דאון.

אני מגיעה לתחנה אחרי ביקור קצר במקום רחוק-קרוב, עומדת ובוהה בה בודדה באמצע המדבר. היא הבודדה. אני כבר יודעת שאני אכתוב את המילים האלה. אולי זה המדבר. אולי התלישות הזאת של תחנת רכבת באמצע כל זה. תסביך הבדידות מחריף משום שהוא נכון. רכבת יחידה חולפת במהירות מקצה אחד של התחנה לקצה השני.  train .

זמזום מחזיר אותי חזרה למדבר וחם כמו בימים האחרונים של הקיץ הישראלי שלאגו שלו עוד אין את מה שצריך כדי שהוא יקח את עצמו מפה ויניח לרוחות הסתיו להפוך את הרקע לקצת יותר רומנטי. אולי אני אשתול פה איזה עץ שפורח כל הזמן ולא דורש הרבה תחזוקה. משהו שיתן לאנשים תקווה לקראת המסע שלהם, יהיה זה אשר יהיה. משהו שאפשר יהיה להתגעגע אליו כשנוסעים. שיתן  תחושת אכפתיות, של חו"ל, של הרפתקה. כמו בסיפורים.

// נגה רימון

הורס!

גבר בונה גבר הורס

 

את הפוסט הראשון שכתבתי במה וזה הקדשתי להכרות שלי עם ההורס.

ניחוחות של תחילת סתיו שררו אז באוויר העיר שלנו ודרכנו הצטלבו במפתיע. רוחות ראשונות של ספטמבר הפציעו בחשכה, איימו לטרוף הכל שוב וליבי כבר כסף לימים אחרים. בדיעבד אני מבינה שכלל לא ציפיתי לזה, לא זימנתי את זה ולא חיפשתי את זה בנרות, אפשר לומר ששיחררתי ונתתי לתסחופות העולם לעשות את שלהם.

מבלי לשים חלפו שנתיים.

 

השנתיים האלה לא חלפו ביעף ללא סיבה, הן התנהלו ככה כי הייתי שם. חברתי הטובה יונה, מחזיקה באמונה שהיום כמעט ולא נמצא אנשים שחיים בהווה. בעוד רובנו עסוקים בטעויות העבר או בה טומן לנו העתיד, מעט מאד עוסקים ברגע הנוכחי אותו הם חווים.

אני הרגשתי שהייתי שם. בכל ריב בכל דמעה ובכל צחוק ובכל מבט מלא אושר.

ה'להיות שם' הביא אותי לנקודה בה אני מרגישה כל רגש ומריחה כל ניחוח ומכאן הזמן עבר מהר. אחרי שנה של זוגיות החלטנו לטוס לאמסטרדם ורומא. אחרי שבוע באמסטרדם הקרירה הפלגנו לרומא הבנויה שם גילינו שזה לא זה. לא ממש נהננו ולא בדיוק הבנו מה אנחנו עושים ולמען האמת גם לא הצלחנו להנות כל כך אחד מן השניה. דברים התחילו לקבל סימני שאלה ואני התחלתי לחשוש שמא עשיתי טעות. עברנו תקופה קשה מאד, אני אפילו לא מוכנה לספר עליה שמא מישהו או משהו יחליט להזכיר לי כמה קשה היה.

כשהיינו צעירים ונטולי דאגות

כשהיינו צעירים ונטולי דאגות

בגרות היא התמדה, הצמדות למטרה על אף התנגדות ועל אף כשלונות בדרך. בגרות היא היכולת להתמודד עם אי נעימויות ואכזבות מבלי להתמרמר. כי היו דברים שוויתרתי עליהם. אולי עשיתי טעות ואולי זה הדבר הכי טוב שעשיתי לעצמי אבל אני יכולה להגיד, שאני ידעתי שעל זה אני לא מוכנה לוותר. כשרואים משהו טוב צריך לאחוז בו חזק ולא לוותר גם כשקשה. דווקא ברגעים שטוב אפשר לשחרר ואם זה MEANT TO BE זה יחזור אליך מהר ממה שחשבת.

השנה החלטנו לטוס לברלין, שם הרגשנו עשינו החלטה טובה. השמש הייתה לטובתנו ואפילו התארחנו אצל חברים וחסכנו את דמי המלון, יכולנו להנות קצת יותר מבלי לחשוב על דברים מטרידים כמו האם הסדינים יהיו צמודים למזרן או לאלא הפרזנו בקניות ונהננו דווקא מהמקומות הקטנים והלא מוכרים, חגגנו יום הולדת וחגגנו יום חברות ולבסוף הגיע היום בו צריך ללכת. נהננו כל כך שאפילו ויתרתי על המחשבות של 'האם הוא יציע לי בברלין'. ידעתי שהטיול הזה היה מושלם גם בלי הצעת נישואים.

אבל ההורס הזה, הוא לא פרייאר. הוא מכיר אותי כל כך טוב ובאמת ידע שאני חושדת ולכן לא עשה שום דבר מפליל לאורך כל הטיול, יותר מכך הוא אפילו הסתכן ושם אצלי בתיק הגב את הטבעת מספר פעמים ואני כמובן לא חשדתי בכלום.

הגיע היום האחרון. אנחנו כבר ארזנו מזוודות ואפילו הייתה לנו חצי שעה מיותרת. ברגע של קלילות הוא מציע לי להצטרף למרפסת לפרידה אחרונה מהעיר. אני מסכימה ותוהה ממתי הוא כל כך רגשני ומצטרפת למפרסת בקומה ה18 מול האלכסנדרפאלץ.

הורס!

הורס!

לפתע הוא כורע ברך ואוחז בידי הרועדת. את המבט בעיניו לא אשכח לעולם. ברק קסום עטף את אישוניו הירוקים, הצלולים והוא נראה ברור כמו ערוץ HD. הרגשתי שאני בקרוסלה וכל הנוף היה חד, רוח נעימה נשבה ולא הצלחתי להוריד ממנו את מבטי. הוא אמר מה שאמר, שאל מה ששאל ופתאום שמעתי אותי אומרת בקול רם 'ברור'!

מכל המצב רוח הטוב שעטף אותי נהנו בעיקר דיילי ודיילות אל על בטיסת UP שהחזירה אותנו לארץ, וגם אנשים רנדומלים ברחוב שלא ידעו שפצצת האושר הזאת היא מאורסת טרייה, אבל אני אחלה עם זה. רק דבר אחד החלטתי כבר מזמן, שאני לא אהיה מאלה שאומרת 'בקרוב אצלך'. אני החלטתי שלכל חברה שאני רוצה לזמן לה זוגיות מעתה והלאה אומר 'בשעתך, אצלך'. כי כל אחד והזמן שלה.

// גינת מויאל

 

main

גבירתי הנאווה

שעון מראה שש. כמעט

שעון מראה שש. כמעט

הזמן אינו משחק לטובתי. אם רק לא הייתי פוגשת את הבחור ההוא בדרכי לשם, חמש דקות של שיחה שמובילה לכלום ושום דבר היו נחסכות ואולי היה לי עכשיו קצת יותר אוויר. אני מגיעה מתנשפת אל דלפק הקבלה אחרי שרצתי מחצית הדרך. שונאת לאחר. מעיפה מבט חטוף אל עבר שעון היד. דקה לשש. יש! הגעתי בול בזמן.
"
שלום, אני מוזמנת לדיון בשעה שש".
אני פונה אל הבחורה הממושקפת שמאחורי חלון הזכוכית, תוך שאני מנסה להסדיר את הנשימה. גאד דמט, שלושה אימונים בשבוע, גם אירובי גם פילאטיס, לא אמורים להכניס אותי לכושר? עוברת בראשי המחשבה. הבחורה אינה טורחת להרים אליי מבט ורק מצביעה על ערמת הדפים המהודקת שעל שולחנה.
"
תבדקי בבקשה אם את ברשימה, גבירתי".
למי קראת גבירתי? אני רוצה לשאול אותה אך שואלת את עצמי. אז נכון שאני כבר לא בעשור השלישי אבל תמיד חשבתי שיש לי גנים טובים. טוב, נו מילא. הרי במילא היא לא ממש הסתכלה למי שעומד מולה.

מפה לשם, זומנתי לדיון בבית המשפט לתביעות קטנות. גבר גדול יצא קטן כשפגע בי עם הרכב והחליט לשים גז ולברוח במקום לבלום. למען הסדר הטוב של הלך הדברים, אבהיר שאני מחבבת בתי משפט רק בטלוויזיה. ואם אפשר, אז שידברו שם אנגלית. שם בטלוויזיה יש עורכי דין מנוסים ויש מושבעים ויש נאומי סיכום ובעיקר יש זוויות צילום מחמיאות. בבית המשפט שבו אני הייתי, זה קצתאיך לומר? פחות.

אז אחרי שניגבתי את אגלי הזיעה שעיטרו את מצחי, הסתבר לי שדיון בבית משפט הוא לא בדיוק פגישה לסגירת עסקה עם לקוחות. השעה בה נקראתי להגיע היא בגדר המלצה בלבד. בפועל, הדיון אינו מתחיל בזמן שנקבע. בדיעבד, הדיון התחיל רק אחרי שעתיים של המתנה. ובכן, בא לי למות. לצד אנשים זרים, אני יושבת בספסל צר כניצבת בסדרת דרמה משפטית ישראלית, לא מאוד עניינית וגם לא איכותית במיוחד. כזאת שעם תקציב מוגבל. מאוד מוגבל. השחקנים לא נאים, הקלדנית רחוקה שנות אור משנות העשרים היפות והשופטת…? האמת, דווקא חמודה, למה להעליב סתם

לא בדיוק ככה. פחות, פחות

לא בדיוק ככה. פחות, פחות

הזמן עובר בעצלתיים ואפילו הסוללה של הסמארטפון מתחילה להראות סימנים של עייפות ומתריעה שהיא במצב קריטי מלהירדם. בתום שעתיים של ישיבה רצופה, בהן הרגליים כבר איימו לאבד תחושה, שמי נקרא לפתע אל חלל החדר. או, הגיע תורי. אני קמה ממקום מושבי במהירות הבזק, כאילו לא עמדתי לאבד הכרה מרוב שעמום בדיוק לפני דקה.
"
כן, גבירתי. במה מדובר?", אומרת השופטת.
את רצינית איתי? אני רוצה לשאול אותה אך שואלת את עצמי. חבל, כבוד השופטת, עכשיו אני כבר ממש לא חושבת שאת חמודה.

חמש דקות של ברברת מהצד שלי ועוד חמש דקות כאלה מהצד שלו הספיקו לשופטת כדי להכריע בעניין ולגרום לי לחבב אותה שוב. יכול להיות שטעיתי כשלא בחרתי בלימודי משפטים? אני מהרהרת בזמן שכתוב הפרוטוקול. אף על פי שההחלטה בדבר צדקתי הביאה אותי למחוזות חדשים של אושר, לא חדלתי מלרעוד כל הדרך אל פסק הדין. לא ברורה הסיבה אך דבקה בי התחושה שכמו עלוקה מוצצת דםהמקום כשלעצמו שואב אט אט את התמימות ממני בכוח. כל משפט שני שרוצים לומר חייבים קודם להוכיח. אין מקום למתן תשובה כמו "וואלה כבוד השופטת, זה מה שקרה". ובכלל, כל הרעיון שבן אדם אחד ויחיד יחליט למי מבין השניים להאמין, נראה מופרך וחסר הגיון לחלוטין.

אני יוצאת החוצה אל החושך, אוחזת בהעתק מודפס של פסק הדין בגאווה כמו זוכה אוסקר האוחז בפסלון המוזהב בזמן נאום התודה, ומתמלאת עונג כאילו הרגע קיבלתי שיחת טלפון מאראלה. אז אני בהחלט מודעת לעניין שאולי עם הזמן הברכיים הרועדות כבר היו נרגעות, ואין ולו צל של ספק שתחושת הניצחון הותירה בי אופוריה לכמה שעות טובות. אך עדיין, עורכת דין, אין שום סיכוי שאהיה. מה אעשה, לא טיפוס של חליפות.

// לימור ישעיהו

 

שלך, באהבה

זה לא לקח אפילו דקה. עניין של מבט, אולי החלפנו שתי מילים וכבר אז ידעתי שיש שם משהו.

משהו עמוק, מפחיד, מרגש, מאתגר, מפתיע, מבעית. יש לי עוד המון דרכים לתאר את זה, אבל אולי הכי נכון להגיד שזה היה משהו שפשוט לא הרגשתי הרבה מאוד זמן. ואולי, מעולם לא.

בכל מקום אומרים לך שזה לא בסדר, ולא ככה דברים צריכים להיעשות ובטח שלא ככה מתנהגים. אף אחד לא טורח להגיד לך שזה לא בידיים שלך, שהתחושה הזו היא פשוט בלתי נשלטת.

אולי אני צריכה להתחיל את המכתב הזה ב"אני מצטערת". אני מצטערת, מכל הלב ובראש ובראשונה על זה שפגעתי בך. לא הייתה לי את הכוונה הזו מעולם, גם עכשיו אין לי ואני לא מצפה שתבין אותי, אפילו יותר מצפה שתכעס ותתעצבן. אני מצטערת על כל מה שאתה מרגיש עכשיו, כל כך מצטערת.

אז זה היה עניין של מבט, אולי של שתי מילים וכבר ידעתי שיש שם משהו. תשוקה ומשיכה שחשבתי שרק אני הרגשתי. כשפתאום פגשתי אותו שוב ברכבת, הלב שלי רטט. החיוך שלו המיס אותי והמילים שלו עברו לידי, לא ממש שמעתי אפילו מה שהוא אמר. הייתי עסוקה בפעימות הלב האלו שאני לא יודעת מתי היו כאלה בעבר. הלכנו קצת על שפת האגם, עם פעימות לב שלא נרגעות. לפחות עכשיו ידעתי שלא רק אני מרגישה את הדברים הללו.

היה ברור שכל מה שנעשה מאותו הרגע, בהחלטה איתנה ובצלילות דעת, יהפוך את חיי ואת עולמי. אבל אין לי את המילים להסביר את מה שעבר עליי באותם רגעים, ובכל הרגעים שהיו אחר כך כשהייתי איתו שוב ושוב. כל פעם שיצאתי מהבית פחדתי כל כך, פחות בגלל שאולי בסוף תגלה.. אלא מהכאב שזה יגרום לך. ולא יכולתי להפסיק.. לא את הטיול בשפת האגם, לא את הימים בסטודיו שלי, לא את הלילות במלונות בזמן שאתה חושב שאני בעבודה, לא את האושר הפנימי הזה שזה גרם לי. הוא גרם לי לתחושה בגוף ולתחושה בנפש, לתחושה שלפעמים חושבים שיש רק באגדות. לתחושה שיש אנשים שאפילו לא זוכים לה. אלוהים, כמה התרגשתי מהתחושה הזו, כל הודעה ממנו וכל שיחה ממנו וכל מפגש איתו. רציתי שזה לא ייגמר לעולם, גם כשהיה לי ברור שזה ייגמר מתישהו.

שגילית הפכת את החדר, יצאת מהבית וטרקת את הדלת אחריך. ישבתי שעות בחדר ובכיתי. לא יכולתי לעצור את הדמעות. לצערי, לא יכולתי לעצור את כל סערת הרגשות הזו שהייתה בי. בכיתי, התפתלתי, החזקתי את החולצה שלך קרוב לאף ונשמתי עמוק. ובכיתי.

אני מצטערת. בראש ובראשונה ומכל הלב שפגעתי בך. לא הייתה לי כוונה כזו מעולם, גם עכשיו כשאני יושבת בארץ זרה בלעדיו ובלעדיך, אין לי כוונה כזו. אני מצטערת על כל מה שאתה מרגיש עכשיו. אני לא מבקשת את סליחתך וברור לי שפגעתי לא רק בך אלא בכל האוהבים אותנו סביבנו, אבל יש דברים שהם לא בשליטתנו.

אולי עכשיו אחרי שעבר קצת זמן אני יכולה להגיד שזה הגיע אחרי הרבה זמן שלא ממש היינו שם אחד בשביל השני ושהיו דברים שהובילו לזה, אבל אף אחד לא מחפש תירוצים. עכשיו, אחרי שעבר קצת זמן אני רוצה פשוט להגיד לך שאני מקווה שתגיע מישהי שתגרום לך תחושה כזו, בגוף ובנפש, שכולם חושבים שיש רק באגדות. נותר לי להגיד שהיא לא באגדות, היא אמיתית וקיימת, רק צריך לחכות לה עם האדם המתאים.. ואני לא הייתי האדם המתאים שלך.

שלך, באהבה.

// נועה כוכב

IMG_20140929_200645

אסימונים

בשבוע שעבר יצאתי עם חברה לדאנס בר ירושלמי. באותו הערב הצטרף אלינו ככל הנראה אורח מאוד מאוד מיוחד: אלוהים. או קארמה. או גורל – כל אחד ואיך שנוח לו לקרוא לזה, אני אשאר עם אלוהים.  הערב התחיל כשקראש עבר שהיה לי, הגיע למקום עם אשתו הטרייה. אם האגו שלי לא פצוע אנושות גם ככה בעקבות הפייסבוק שמראה לי בכל יום ביומו כמה החיים של כולם נפלאים חוץ משלי בערך (ותבורך ממציא אתגר "היד הערומה" – בכל זאת, צרת רבים נחמת יחיד) אז באותו הרגע, קיבלתי את הנוק אאוט הסופי. ממורמרת פלטתי: "רק חסר לי את ה-אקס פה".

אתגר היד הערומה

ומה עושים ילדים, כשממורמרים והערב לא מתרומם לאן שקיוותם שיתרומם? נכון מאוד! שותים עוד צ'ייסר ועוד צ'ייסר, עד שכולם הופכים להיות נחמדים ויפים יותר! אז שתיתי ושתיתי ושתיתי ואכן כולם הפכו לנחמדים ויפים יותר. בשלב כלשהו הלכנו לרקוד ובזווית העין הבחנתי בפרצוף מוכר, עומד בצד הרחבה. "אין סיכוי שאני רואה טוב", חשבתי לעצמי, אבל לא עברו שלוש שניות והבנתי שזה דווקא היה ממש חכם להחליט להרכיב עדשות מגע באותו הערב ושהחושים שלי לא טועים, גם כשהם ספוגים באלכוהול.

בשלב זה אני רוצה להגיד תודה לך אלוהים שהקשבת להרהורי ליבי, מסתבר שאתה כן יודע יותר טוב ממני מה טוב בשבילי, גם בלי תפילות מיוחדות ומבלי שאצום ביום כיפור, כנראה שאתה שם בדרכך שלך.

מתוך עמוד הפייסבוק: 9Rooms

אחרי התעלמות הדדית לא קצרה, בדרכי לשאוף אוויר מחוץ למועדון, הרגשתי יד לופתת אותי. "אורלי!". ה-אקס עומד מולי, שלוש שנים פלוס מהפעם האחרונה שנפגשנו. הלב דפק על מאה שמונים והרגליים שגם ככה התקשו ללכת ישר רק רצו לקחת אותי רחוק משם ככל האפשר. מבפנים נשימתי נעתקה, אבל מבחוץ שידרתי עסקים כרגיל.

יצאנו לשאוף אוויר ביחד ולא יכולתי שלא לשים לב לפרצוף המדוכא שמולי. מבלי שאשאל יותר מדיי, מיד הוא סיפר לי שהוא והחברה שלו נפרדו. זה פשוט בלתי נתפס: בכל פעם שהבחור סיים איזושהי מערכת יחסים, איכשהו היינו נפגשים במקריות, כאילו מישהו מסדר לי תובנות ועד עכשיו פשוט סירבתי לראות אותן. משיחה קצרה התברר לי שהצד שסיים את מערכת היחסים הנוכחית שלו, זה כמובן הוא וגם הפעם, בדיוק כמו איתנו, אין לכך שום סיבה מוצדקת. "נשארת אותו חרא" אמרתי, והוא בחיוך נבוך ענה לי שאני צודקת.

ביום שלמחרת קמתי עם חיוך מפגר שהתפרש לו מאוזן לאוזן. התובנות החלו ליפול כמו זכייה בג'ק פוט בלאס ווגאס. דינג דינג דינג – עוד אסימון ועוד אסימון נפלו האחד אחרי השני. לראשונה מזה לא מעט שנים, הבנתי שאין בי שום דבר פגום, שאין באמת הסבר טוב יותר לסיום הקשר שהיה לנו, מלבד העובדה שיש אנשים שהם פשוט דפוקים ומתוסבכים, לא משנה מי עומדת לצידם. כל השנים חייתי בתחושה שאני תקועה במקום – לא הצלחתי למצוא את עצמי באף קשר רציני מאז שנפרדנו והוא כאילו כבר עשה את שלו – הסתדר עם עבודה קבועה, חברה קבועה, דרמה קבועה. לאחר שיחתנו הקצרה הבנתי, שמי שתקוע באמת, מי שלא יוכל לברוח מעצמו לא משנה כמה הוא "מסודר" בחיים זה דווקא הוא. תובנה מרשימה, אחרי שנים ארוכות של תחושת פספוס.

כמה ימים אחרי המפגש ההזוי הזה, החלטתי להוריד מעליי שני פריטים, שמלווים אותי מגיל שש עשרה ומהם לא חשבתי שאפרד לעולם: האחד הוא צמיד-רגל, עם פעמונים וחרוזים, שעבר איתי כל חוויה וחוויה בעשור האחרון ושרד את כולן. הפריט השני שנפרדתי ממנו לשלום ואני טרם מאמינה שעשיתי זאת, הוא העגיל בגבה.

IMG_20140929_200645

רגע שחייב היה להנציח

משהו בי הגיע לתחושה של מיצוי העבר. החלטתי להתחיל להשיל פיסה אחר פיסה, כל מני שכבות שמשאירות אותי אי שם בתקופות פחות טובות. אני לא רוצה שיהיו בי סימנים של תקיעות, כי למרות שהרבה מאוד זמן הרגשתי שאני נאחזת בעבר, אני חושבת שהגעתי לידי הבנה שיותר מהרבה אנשים שאני מכירה, עשיתי דרך ארוכה ומפותלת של מסע עצמי וראוי שהניצחון ילווה בהסרת מדליות של ילדה מתבגרת.

// אורלי נמט

10712880_10204906341844407_7510410439428979737_n

מפסיק לחשוב מהזין

כיף באילת. באמת כיף. פשוט טוב לי. אבל כמו שכבר אמרתי אני מחשיב את עצמי כאומן מיוסר - ולמה אתם שואלים?
לפני מספר ימים ידידה טובה זרקה לאוויר משפט: "יותר רע לי כשטוב לי מאשר רע לי כשרע לי". בום. מדהים עד כמה הזדהיתי עם המשפט ואיתה. חבר נוסף שהיה נוכח גיחך ולא הצליח למצוא טיפת הגיון במשפט הזה- "למה רע לך אם טוב לך?". זה לא הפתיע אותי האמת- ואם גם אתם לא הבנתם- אז אל תנסו אפילו. תגידו תודה ותשתקו.


תמיד האמנתי שאנוהאמניםעשויים מזן אחר. ואני לא אומר את זה כדי להחמיא לעצמי- להפך- לדעתי ה'מתנה' הזאת היא בעצם קללה. אני מכנה את זה כך-
'
קללת האמן המיוסר'. אני אסביר: אלוהים 'בירך' את האמנים בכישרון להרגיש דברים שאנשים 'רגילים' לא מרגישים. דברים שאנשים 'רגילים' לא מסוגלים להבין. ככל שיש בך יותר רבדים של עומק ככה אתה מסובך ודכאוני יותר. זאת הסיבה שלאמנים הגדולים ביותר (ביניהם הצייר וינסנט ואן-גוך, קורט קוביין, ואחשיב את הכישרון הכפול של אסי דיין עליו השלום) נמאס להתאמץ לא לטבוע בביצת הפסימיות התמידית שבה הם צפים מהרגע שבו יצאו מהכוסשלהאמאשלהם. 'למה הם צריכים להתאמץ בשביל לצוף' אתם שואלים? זה לא בגלל שהם לא יודעים לשחות. זה בגלל שהנשמה שלהם כבדה - כל כך כבדה שבשלב מסוים הגוף כבר לא מסוגל להחזיק אותה ופשוט שוקע.

10616528_10204810426806591_4069352875576756308_n
לפעמים אני חושב שעדיף פשוט להיות רגיל ומאושר. ויש כל כך הרבה כאלהאני רואה אותם בכל מקום מסתובבים עם האופטימיות הזאת שלהם והחיוך הדבילי שמרוח על הפרצוף הדבילי עוד יותר. סאמק. כשאני רואה אותם אני פשוט מת מקנאה.

לא הייתי מגדיר את עצמי כבן אדם דיכאוני.
להפך. אני במצב הרבה יותר טוב מרוב האנשים שנמצאים איתי באותה הסירה. בייחוד מאלה שאני מכיר אישית. הרבה יעידו עלי שאני דווקא אדם אופטימי. אחד כזה שיודע ליהנות ולחיות את הרגע. אין בי פחד- אני באמת לא פוחד מכלום. אולי רק מדבר אחד- פוחד שלא אתאהב שוב. ואם שוב חוזרים לנושא הזה (כאילו אפשר שלא) - באווירת השנה החדשה- אני יכול להגיד שבשנה שחלפה עברתי את אחת החוויות הכי חזקות ומסעירות שאדם יכול לעבור- שברון לב.


מה שיפה זה שגם חלפה בדיוק שנה מאז אותו מקרה ובשנה הזאת למדתי על עצמי המון. אולי השנה הכי משמעותית בחיי - למדתי להכיר את עצמי. את החולשות ואת היתרונות שבי ולמדתי במה אני צריך להשתפר. למדתי לחיות בשלום עם ה"לבד" ולא לחשוש ממנו. למדתי לשמור קרוב אלי את האנשים שעושים לי טוב ולהתרחק מאנשים שעושים לי רע. למדתי להפסיק לרדוף אחרי אהבה - היא תבוא כשהיא תבוא. למדתי לאהוב את עצמי למרות החסרונות שבי - וזאת היא אהבה אמיתית ידידיי. 'אני אוהב אותה למרות…' ולא 'בגלל'. הרי לא חוכמה לאהוב את הבן אדם בגלל הדברים הטובים שיש בו, החוכמה היא לאהוב אותו למרות החולשות והחסרונות שבו. והכי חשוב, ולפני שאתה אוהב בן אדם 'למרות'- תאהב את עצמך 'למרות'. רק כשתאהב - תכיר, ותהיה שלם עם עצמך באמתתהיה זמין לאהוב אדם אחר באותה מידה (ולא יותר- אל תאמינו לאנשים שאומרים לכם שהם אוהבים אותך יותר מאשר את עצמם).

(מתוך: visualphotos.com)

(מתוך: visualphotos.com)


אה כן, השנה גם למדתי להיות סטוציונר אמיתי - לא סטוציונר רגיש כמו שהייתי פעםמהחארות האלה שלא באמת אכפת להם מהבחורה. לדוגמא: פעם, אם הייתי שוכב עם בחורהגם אם לא אחת שחשובה לי, הרגשתי מחויב להחזיר אותה עד הבית ובדרך לשם לעצור ב'יילו' ולקנות לה קינדר בואנו ושוקו חם. אם גם לי היה בא קינדר אז הייתי קונה שתי חפיסות למרות שבחפיסה אחת יש שני חטיפים והיינו יכולים להתחלק.
אה, ורבע שעה אחרי שהורדתי אותה בבית- הייתי שולח לה בוואטספ איזה הודעה מזויפת כזאת. משהו בסגנון- 'היה לי ממש כיף איתך אני מחכה כבר לפעם הבאה שניפגש'. שקר מוחלט.

אני חושב שבעבר המצפון שלי היה נמצא בדיוק מתחת לזין- ככה בכל פעם שמישהי ישבה לי על הזין- בו זמנית היא ישבה לי גם על המצפון. אבל כשנשבר לי הלב- גם נשבר לי הזין והפסקתי להיות רגיש- אז אם גם לי יבוא קינדר בואנו אני אקנה אחד ונחלוק! יש גבול לכל תעלול גברת! וזה ההבדל בין סטוציונר אמיתי לסטוציונר רגיש- אם לא ידעתם.


אז במבט לאחור- לא הייתי משנה דבר מהשנה שחלפה. והנה- אני זורע פה טיפת אופטימיות לכל שבורי הלב הנוכחיים- יום יבוא ותרגישו כמוני- חזקים יותר-חכמים יותר- שלמים יותר.
לב שבור- חוויה מסעירת חושים- עכשיו בחנויות (עד שזה יצא מהחוק כמו כל דבר טוב אחר)
שנה טובה.

// ליעד וכניש

600-06531440

היחידה שמבינה אותי

514x60

בואו נהיה כנים, כולנו מכורים למשהו, לא? איזה כיף שאפשר לשמור על הטעם הנהדר ורק בשליש מכמות השומן. מה היה קורה אילו יכולנו לעשות זאת גם בעוד תחומים בחיינו? הבלוגרים של "מה וזה" כותבים על שלושה דברים, שאם היו מצליחים להפחית בשליש, חייהם היו משתפרים פלאים!


היא שחורה
, קטנה ולפעמים גם ממש חמה. יש לה ימים שהיא צורחת ממאמץ ויש גם בקרים שהיא מסרבת לדבר ונכבת מהר, ממש שניה אחרי שאמרתי לה בוקר טוב.

אני מבלה איתה בין שעתיים לשלוש ביום, הלוואי והייתי יכול להפחית שליש.

היא אומרת שזה לא מספיק ואני תמיד מתעצבן וחושב לעצמי שזה יותר מדי. היא גרידית, היא שואבת לי את כל הכסף בטענה שיש לה "פלוס" שאין לאף אחת אחרת.

להכנס איתה לחנות זה נורא, היא תעשה לי עיניים ותתחנן שאקנה לה את הבושם המוזר הזה שהיא שמה על הצוואר.

היא אוכלת רק אוכל יקר, היא לא תסתפק בארוחת פועלים זוגית זולה ב45 שקלים. היא תמיד תרצה את הכי טעים והכי גדול אז אנחנו יוצאים לאכול ותמיד זה נגמר בלפחות 280 שקל, רק עליה.

600-06531440

(מתוך: visualphotos.com)

פעם בשנה היא רוצה קצת שופוני, שכולם יראו כמה היא צעירה, יפה וחטובה. אז אנחנו הולכים ועומדים בתור מול כולם כדי שאף אחד לא יפספס אותה. מחכים בשקט בשקט, כל מי שרוצה יכול להסתכל ואפילו אפשר קצת לגעת. היא יודעת שברגע שנצא משם היא לא תתקרב לשם שוב עד לשנה הבאה, מספיקה לה פעם אחת בשנה.

אני קצת שונא אותה כי היא מביאה אותי למקום בו אני נמצא רוב היום, איפה שאני אוכל שלוש ארוחות ביום, לאן שאני מגיע באור ויוצא בחושך . היא אוהבת להביא אותי לשם ולחכות לי בשקט עד שאחזור.

לרוב אני חוזר עייף, לעיתים עצבני ובימים מוזרים בהם אפילו אני לא מבין למה אני מקבל את פניה בחיוך. הייתי רוצה להיות שם קצת פחות כדי להספיק קצת יותר. הלוואי והייתי יכול להפחית שליש.

10643384_10152653350068544_178775023_n

יש ימים שאני מקווה שכולן, צעירות יותר וצעירות פחות יחליטו לצאת באותה השעה, לעמוד שורות שורות ולמשוך עוד קצת את הזמןבדרך לשם אני לוקח איתי קופסאות אוכל ותיק עם בגדי ספורט, היא אף פעם לא התלוננה על זהאיזה מעצבנת, גם אם בקופסא מתחבא לו איזה דג או קצת חריף שהיא לא מסמפטת.

כשאני שם בלעדיה בא לי לישון, לפעמים כל כך בא לי לישון שלא אכפת לי על מה ואיך, על כסא, על שולחן, על שטיח, הכל נראה נוח פתאום. והשעות זוחלות והזמן עובר ואני יודע שהיא שם מחכה לי בלי להוציא מילה.

היא לא אומרת אבל אני יודע שהיא חושבת שהמקום הזה לוקח ממני יותר מדי זמן ושבגללו אני לא משקיע בה מספיק אבל אני יכול למצוא הבנה במבט שלה אז אנחנו אף פעם לא מדברים על זה למרות שזה מפריע לשנינו.

ובסוף היום כשאני חוזר אליה היא רוצה שאהיה איתה קצת יותר אז היא בוחרת בדרכים קצת מוזרות ולא הגיוניות. סיבוב ליד הספארי והפארק, עוד מעבר ליד החנות הנוראית הזאת שהיא אוהבת והכי גרוע המנהרה, אני שונא את המנהרה.

איכשהו בסוף כל יום אני מוצא את עצמי הולך לישון לבד, מקווה שהיא מחכה לי ובטוח שאם הייתי יותר איתה והרבה פחות שם אז הייתי מספיק להדביק יותר מחמש שעות שינה במירוץ המטורף הזה שאנחנו נמצאים בו.

"איך אפשר לתפקד עם חמש שעות שינה ?" אני בטוח שהיא מהרהרת. ואני חושב לעצמי, הלוואי והייתי יכול להוסיף שליש.

היא היחידה שמבינה אותי, גם כשרע וקשה וגם כשטוב ושמח, היא תמיד שם. מלווה אותי עם מוזיקה שאני אוהב ותמיכה לגב. מגנה עליי מהשמש ומהגשם. יודעת לעזור גם לחברים כשצריך.

כזאת היא, פשוט פיג'ו 206+, קטנה ושחורה, ידנית וחסכונית. היא אוהבת לקחת אותי לעבודה ולחכות לי עשר שעות בחניון בציפייה שרק אחזור. ומשם היא יודעת שהיא צריכה לקחת אותי לחדר כושר ובחזרה הביתה. ופעם ביומיים היא גם לוקחת אותי לטיול שאוכל להתנקות ולהרגע קצת. אני שונא אותה בלילות כי היא מחזירה אותי מאוחר למיטה ובגללה אני סובל מחוסר שעות שינה ומעייפות מתמדת.

היא היחידה שמבינה אותי, כזאת היא. פשוט פיג'ו 206+, קטנה וידנית, שחורה וחסכונית.

1

// גל ילון

משעמם לי

אני מנסה לכתוב משהו כבר שבועיים ולא יוצא לי כלוםאמרו לי: "תפתחי דף חדש ותתחילי לקשקש עד שבסוף משהו ייצא"לפוסט הזה אין נושא מענייןהפוסט הזה עשוי ממחשבות בעיקר, רגעים שאני חושבת עליהם מסתבר, אולי זה בתת מודע שלי.

"תתחילי לכתוב ואל תפסיקי, הרמת את היד? עצרי ותתחילי מההתחלה." מעניין כמה פעמים אני אעשה את הפוסט הזה מחדשאני שונאת שאין לי רעיונות על מה לכתוב.

אוקי בואו ננסה.

אני יודעת לכתוב, לא יודעת איך זה קרה שהחליטו שאני כותבת טוב בשביל לכתוב פה, אבל נראה לי שסך הכל אני בסדרמשעמם לי, בא לי שמשהו מעניין יקרה.

כבר התקלחתי פעמיים מרוב שעמום, ניקיתי את הבית שוב, לכלכתי את כל הכוסות בבית ושטפתי כלים שובנראה לי שהכלבים שלי העלו כמה קילוגרמים רק כי משעמם לי והאכלתי אותם כבר כמה פעמים היוםיש לי שני כלבים, זאת אומרת, עד לפני שבועיים היה לי כלב אחד ועכשיו יש לי שנייםיש לי אהבה מטורפת בחיים שהגיעה עם כלב- כן, נהייתי אמא לשניים- אמרתי את זה כבר, אבל תזרמו איתי.

אולי אני אלך לסנטר? ואז מה? אני אבזבז עוד כסף שאין לי? לא, אני אשאר בבית- עדיףאני חושבת שאני במינוס מאז הצבא, אבל אני נלחמת בו כמו כל בחורה טיפוסיתבא לי צעיף מנומר או ז'קט מנומר , אני אוהבת מנומר, לדעתי זה מהמם, אני שונאת צבעים.

איך תמיד ברגעים של שעמום טוטאלי, כולם עסוקים.

אפילו מור אישתי שתחייה, גם בעבודהרגע בואו נדבר עליה, זה מענייןמור אופיר היא החברה הכי טובה שלי, כאילו זה קרה בטעות אבל זאת טעות מהממת, אותו אופי, אותו שיגעון, אותו יופי רק בגוונים אחריםאנחנו מדברות כמעט 20 פעם ביום, על כלום אבל מדברות.

אולי אני אתקשר אליה, אעשה לה מצפון ואז היא תתייחס אליי? היא "אוהבת" שאני מציקה לה בפייסבוק. רגע בעצם, אולי אני אשגע אותה ואשים לה שיר ישן ונוראי על הוול??

אני יודעת, אני אשים לה את זה.


היא תבין שאני צריכה תשומת לבכשחושבים על זה אני בדיוק כמו הכלבים שלי. אוי וייאולי אני אקח את הכלבים ואני אלך עד לעבודה שלה ואפתיע אותה? היא תרצח אותי, אולי אני אשלח לה תמונות שעמום? אולי אני אתקשר אליה?

בדרך כלל זה עובד.

טוב ,אני אלך להתקלח, אבל כבר עשיתי את זה בבוקר, מה שוב? אני אעשן עוד סיגריה, שיט נגמרה לי הקופסא ועכשיו זה דורש ממני לקום, טוב, אני אדמיין שעישנתי כברטוב אני אראה טלויזיה, אבל אין מה לראות, טוב אז אני אקרא ספר –ממש!

לפעמים אני לא מבינה למה בכלל יש לי ספרים בדירה, זה בשביל שאני אראה חכמה? אני בלונדינית אז יש לי תירוץ גנטי להיות טיפשה.

אני אפילו לא בודקת על כמה מילים אני עומדת, כאילו איך בן אדם יכול לכתוב פוסט ב500 מילים על משהו לא מעניין?! איך אני אראה את הפנים שלי אחרי פוסט כזה משועמם?

טוב ,467 מילים. מספיק.

וואלה, ניסיתי, באמת! אין, אני אבודה.

נראה לי אני ארד לקנות סיגריות, אכין לי קפה ואתחיל מההתחלה.

// נטאלי פינקלשטיין

20140606_140123

ניצני חורף

שילוט המיתון מהווה בעיה קלה, שחר עולה מחפש תשובה, מעוות את מכאוביו, מקבל את תחנוניו. חבילת שידורים מאחרת להגיע, מספרת את היופי, מלטפת את המסיע. נו מה את רוצה לחוות מבעד לזגוגית? נוחתת את היופי, בועטת ללא דופי. רואה את כל הכוח, עיניו מלאות מנוח.

שידול רחב, חובשת את הילד שהחל למעוד ברכות אל תוך ניסיון חיים, מחבל בדרכו, רוצה להוקיר את מראה דמותו. שים הלב בתוך ידך, צא איתי אל המרחב, תפוס ענן, חבק רכבת נוסעת, מבקשת נוחות לרדוף אחרי מסילת החיים.

20140606_140123

מה לך חברתי, שׂאי שמך אל ההרים, בדקי מתי יבואו סימני החורף, שוקק חיים, לוחש בקול, כותב במכחול, נוחת אל תוך הרגע שקורה עכשיו. המשכיות פוסעת בדרכי כורכר. חמישים מיליון קוראים, מבקשים לשיר שירים, מתרוממים אל על. אהבה בוערת , מנגנת מהחדר השני, רגש ממלא את הבית, מעטר בצבעים. הליכת המחר מאפשרת קצב מדויק. מחבקת את צלילי העבר, נושקת אל עתיד מוסיקלי.

חלומות מוכרים מן העבר, דאגה לאבא יקר. אהבה שלמה מקבלת פרספקטיבה של עתיד לא ידוע. טכנולוגיה מתקדמת בין עצי השדרה, מציקה. חוסר הבנה של החיים. לאן נעלמו כל הרגעים היפים. תקשורת לבנה נעלמת, במקומה מגיע מאזין ענקי. המספר התחלף, בבית המרקחת נותנים עוד ועוד כדורים. שחרור כבלים אנרגטיים מחלומות גדולים, מסיחים את הדעת, מנגנים את החיים. אמת יוצאת לאור, חבר קורא ביקורת בתוך מגזין שכבר מזמן נמצא בתוך מחשב. שנים חולפות, עבר איננו, סיפורי חיים מקבלים צורת זיכרונות נעלמים. הפחד נאבק להישאר, הנשמה נאבקת לשחרר. בסך הכול החיים פה טובים לבריות. החומריות משתלטת, מקבלת מקום גדול יותר ממה שמגיע. בוקר שכזה, האנרגיה עייפה, צריכה עוד שעה ליהנות מנחת בייתי.

עומס בליבת הלהבה, צרה מתרחקת בעת שררה. מלבב העלה שמושך את חייו. קץ הקיץ מקבל סימן מרוח נעימה, מרעננת כבישים סואנים, מחממת את הלב, עושה חשק לשתות שוקו חם. ילדות נעימה, מחבקת את עונת התפוזים. מביאה ירוקים טעימים ולבנים רכים אל תוך חיי הנעימים. מעייפת, מנשקת, מאירה את הקור, עוטפת בחום עלי תקווה המתנופפים ברוח חורפית, קיצית אירופאית.

20131230_193131-SNOW

כוכב גדול שלא ידע מנוח עולה מתוך מחבוא. מקבל עול החרב בעת מלחמה שאיננה מלבה את צימאונה הלוחם. חוד החנית מדמם, מאיים, מקבל, מרומם, משדר את חייו בלכלוך סמיך, מלא אושר בתוך בועת חוויה. לא איננה אופציה מזמרת, ילדה רואה חלומה מתגשם בחייה היקרים מפז. נשמה מפחדת לגדול, לב פועם באלגנטיות מעודנת. עיניים פקוחות, מרככות ערב גדוש בהפתעות מרתקות.

תקשורת מחברת, מעצימה, אהבה מחבקת. רצון ממגנט עשייה מעצבת הגשמה. מתרפקת על גלי הצלחה מתמשכת. חולמת בהקיץ, משתדלת לא להציץ לדשא של השכן. במלא לא אוהבת את הדשא שלי כל כך ירוק, מעדיפה שדה עם אופי מלא חוויות.

20140420_141006

לטאה מתהלכת על עדן חלון, מכוסה באדמת שורשי עשבים שנוכשו בידיים קטנות וזריזות. אור שמש שוקעת, מהר מדי, מוקדם מדי. תלמדי מאירופה, שם את מרשה לעצמך עד תשע. תני לעצמך קרדיט, בטוח לך הרגע, הפיצי אור, תיישרי קו.

עולמות מקבילים חיים בהרמוניה, ייקום מדויק מצייר שבילי חלב. דרכים שונות מובילות למטרה זהה, אנשים זרים מחייכים בשדרה. אהבה גאה, מראה את יופייה ברגעי אמת מתוקים. חשש נעלם, פחד משתחרר בעזרת צלילים מסונכרנים. אהבה ללא תנאי מקבלת פנים חדשות בין הזמנים. כישרון מסתתר מחליט לצעוד בפומבי. חגיגת חיים משתלבת יפה, מצמיחה ניצנים.

// ניצן מוטיוק

shlishh

לקצץ בשליש – להרוויח הרבה יותר

514x60

בואו נהיה כנים, כולנו מכורים למשהו, לא? איזה כיף שאפשר לשמור על הטעם הנהדר ורק בשליש מכמות השומן. מה היה קורה אילו יכולנו לעשות זאת גם בעוד תחומים בחיינו? הבלוגרים של "מה וזה" כותבים על שלושה דברים, שאם היו מצליחים להפחית בשליש, חייהם היו משתפרים פלאים!

בזמן האחרון הבנתי כמה חשוב לחיות את החיים האלה ולחיות אותם טוב. זה אומר שאנחנו צריכים לעשות הכל כדי לשפר את איכות החיים שלנו ולהפוך אותם לטובים יותר. התובנה הכבדה הזו נפלה עליי פתאום אחרי שתכננתי חופש גדול מסוג אחד וקיבלתי חופש גדול מסוג אחר. זה הוביל אותי להפנים בפעם המיליון ש"האדם מתכנן תכניות ואלוהים צוחק מלמעלה". ככה זה, אני חולה על תכניות וכל פעם מתאכזבת מחדש לגלות שמה שתכננתי לא בדיוק יוצא לפועל ואפילו יוצא הפוך לחלוטין.

הלוואי והייתי בחורה קצת יותר ספונטנית, קצת פחות דאגנית ומתוכננת, קצת יותר "זורמת עם הזרם". כן, גם אני שמעתי מיליון פעם את הקלישאה "רק דגים מתים שוחים עם הזרם" אבל אתם לא חושבים שלדג החי הזה קצת נמאס לנסות לפלס את דרכו כל הזמן בין הדגים המתים? גם הוא רוצה לפעמים להרפות שרירים ולזרום. אני חושבת שאם אני אוכל להפחית אפילו טיפה, כלומר, בשליש, את תכנון התוכניות האינטנסיבי שלי חיי ישתפרו פלאים. ככה אני גם אתאכזב פחות. טוב, ככה לפחות נראה לי. מקווה לא להתאכזב.

shlishh

באותו הקשר, אם יש דבר נוסף שאני צריכה להפחית אותו בשליש בחיים שלי זה אכילת סרטים, מישהו פעם אמר לי שזה משמין. עכשיו ברצינות, בחורה שכל היום עסוקה בלתכנן תכניות מן הסתם תאכל סרטים בטירוף על כל דבר. עם כל אכילת הסרטים הזו המוח שלי בטוח הגדיל את יכולת השימוש שלו ב-20% לפחות. לכל דבר יש לי תיאורית קונספירציה, הסבר, תובנה, מסקנה, דרכי פעולה ועוד אלף ואחד סרטים מכל הז'אנרים. כל דבר שקורה אני מנתחת משלושים כיוונים לפחות. די! לא נמאס? כואב הראש. צריכה לשחרר. לקבל את הדברים פשוטם כמשמעותם ולהפסיק לחשוב מה משמעות טון הדיבור, מה המילה הספציפית מרמזת לי ומה מספר העפעופים של האדם שמולי אומר לי.

shlishhh

 

סרטים זה משמין, וופל בלגי יותר.

ולסיום הרשו לי לחשוף את ההתמכרות הכי גדולה שלי לשנת 2014 עם מועמדות מובילה לשנת 2015 – הוואטסאפ בכבודו ובעצמו! כבר מזמן אמרתי לאימא שלי שאם נגזר עלי למות בטרם עת זה כנראה יהיה בגלל תאונת דרכים שנגרמה עקב התכתבות בוואטסאפ. אימאל'ה, איך עוצרים? אם חשבתם שקוקאין, הרואין או ריטלין זה ממכר – לא הכרתם את וואטסאפ לעומק. אם חשבתם שלהתנתק מהוט זה בעיה, חכו שתנסו לנתק מכורה מתוכנת המסרים. אם אני צריכה להפחית בשליש משהו בחיי – אבקש שזה יהיה מהשימוש שלי באפליקציה השטנית.

 

shlish

נתחיל מזה שאני מאוד אוהבת לדבר בטלפון וקצת זנחתי את התחביב, המרצה שלי לרדיו אמרה שיש לי קול רדיופוני, אז למה למנוע אותו מחבריי? ושנית, האפליקציה הזו הרסה כל תקשורת נורמלית בין בני אדם. כמה פעמים ראיתם אנשים יושבים זה מול זה בבית קפה ובוהים במסך? אחד הדברים השנואים עלי שאני חוטאת בו לא אחת. אז קדימה, לשחרר את המכשיר ובמיוחד את הוואטסאפ. כי בנינו, מה מעניין באייפון חוץ מלשלוח הודעות רדודות לכל חבריי ברשימת התפוצה ולדבר דיבורי סרק בקבוצות המושתקות גם ככה?

החופש הזה, שלא היה בדיוק כמו שתכננתי אותו, גרם לי להבין שאנחנו צריכים לעשות הכל כדי לשפר את איכות החיים שלנו ולהפוך אותם לטובים יותר, כי אין לדעת מה יקרה מחר בבוקר ולכן צריך להשתדל לנצל את הזמן שאנחנו פה. אז קצת פחות תכנון תכניות, קצת פחות אכילת סרטים וקצת פחות וואטסאפ יכולים לעשות את העבודה.

שנתחיל מעכשיו?

 

// גל סלונימסקי

PA021921

לזכרו של גל בסון

מדהים, גל היה הכי מדהים.
ולא, אני לא אומרת את זה כי הוא הבן זוג שלי, לא כי הוא מלח הארץ, הרי כולם היו כאלה. רק כי הוא מדהים, הכי מדהים.
1385684_10200651902608919_150461388_nא ה ב ה. לארץ, למדינה, לסובבים אותו, היה הערך שהנחה אותו בכל צעד בחייו.
גל אהב את הארץ ובכל הזדמנות שרק ניתנה לו היה יוצא לטייל. גם לפני הגיוס כשכולנו רצינו להיזרק בחו"ל, גל החליט לעשות את 'שביל ישראל'. כי הוא מדהים. הכי מדהים.
וכשהיינו בתיכון ולא עניין אותנו שום דבר חוץ מעצמנו, גל כבר התעניין בצבא. כבר מכיתה י' הוא היה יוצא לרוץ ולזחול בארבע בבוקר כדי להגיע מוכן – כי הוא יהיה קרבי, "הכי קרבי שאפשר". ולאחר גיבושים של שייטת 13 וסיירת מטכ"ל הוא מצא את המשבצת שלו והגיע לסיירת יהל'ם.
במהלך המסלול המפרך הזה גל נפצע פעמיים: פעם בכתף ופעם בקרסול. שתי הפציעות האלה, כל אחת שלעצמה, היו חמורות מספיק בשביל להוריד אותו לגו'ב. אבל גל לא היה מוכן לוותר ונלחם מול מפקדי היחידה, כי כמו שהיה אומר לי הרבה "מי שלא נשם אבק דרכים לא ישאף אוויר פסגות". גל סיים מסלול כמו שהבטיח לעצמו, אך מעולם לא קיבל את הסיכה שהיה ראוי לה יותר מכל.
P9221520
במהלך מבצע 'צוק איתן' נהרג סמ"ר גל בסון, הבן אדם הכי מדהים שהכרתי, החבר הכי טוב שלי והאהבה הכי גדולה שיכולתי לקבל, כשהוא רק בן 20.
שבורה לרסיסים אני מכריחה את עצמי לאסוף חלק-חלק ולהדביק מחדש, לא בשבילי. בשבילו.
כי הצוואה הלא כתובה שהשאיר אחריו, היא להמשיך בדרך בה האמין.
במסגרת מפעל הנצחתו אנו רוצים להקים באחת הנקודות בה טייל גל כאשר עשה את "שביל ישראל" אנדרטה לזכרו.
IMG_1478
פרויקט שכזה דורש מאות אלפי שקלים שאין ביכולתנו לממן. בלי עזרתכם לא נצליח להמשיך את דרכו, וגל ראוי לזה, זה המעט שאנו חייבים לו על מי שהיה.
תשתפו כדי שנגיע לכמה שיותר.
נודה לכם על כל תרומה. חשבון הבנק שפתחנו למען הפרויקט הוא:
בנק בינלאומי, סניף חולון 045
מספר חשבון 105-263729.
בנוסף, נפתח קמפיין תרומות למען גל באתר בו ניתן לתרום בקלות דרך הפלאפון והמחשב.
// אלמוג חיטלמן
פלאפל1

פלאפל

היינו יושבים ומדמיינים. אוטובוס ישן, אבל נוסע לכל חור בארץ. מגיע לנקודה מעניינת והחלון הגדול נפתח. "פלאפל להמונים", אבא היה תולה את השלט ברישול ואני, הפדנטית, הייתי מיישרת אותו, אולי בשביל להרגיז. השמן היה מתחמם וכדורים כדורים היו קופצים לתוכו. אבא היה אומר שלאכול מנה בלי טחינה זה לא באמת לאכול פלאפל. יושבים ומדמיינים, ממציאים שמות. "הפלאפל של יואב", "פלאפל משפחתי". אבא היה בנאלי ואני הייתי פוסלת כל רעיון על הסף. מדי פעם היינו מגוונים וחושבים על דוכן סנדוויצים או מזנון באמצע שום מקום, אבל בסוף זה תמיד היה חוזר לפלאפל.

wheels-on-a-bus-1363811-m

המתכון לפלאפל של אבא היה כתוב בעיתון כלשהו, מלפני די הרבה שנים. ארוחת פלאפל בבית הייתה כזה מן טקס שכולם משתתפים בו. אבא היה מודיע כבר בתחילת השבוע שבסוף השבוע שיגיע אוכלים פלאפל. הוא היה משרה את החומוס ומכין את התערובת, מתכנן ומתארגן. בכל פעם מישהו היה מכין את הסלט החריף, מישהו אחר ערבב טחינה ואבא? אבא תמיד הכין פלאפל.

נסיעות עם אבא לבאר שבע, "העיר הגדולה" שלנו, הסתיימו תמיד ליד הפלאפל באורן או פלאפל מסביב לשעון. "את לא מבינה", הוא היה אומר, "מצאתי את הפלאפל הכי טוב בבאר שבע". שוב. וכשהייתי באה איתו, שבוע לאחר מכן, כולם כבר היו מכירים אותו ומכינים לו את "המנה הקבועה".

אבא אהב פלאפל. ואותנו. ואנחנו אהבנו את אבא. ופלאפל.

פלאפל1

בתקופות שהייתי מקפידה לשמור על הגזרה אבא היה מזכיר לי שהדיאטנית אומרת שפלאפל זה דווקא מאוד בריא, כל עוד לא אוכלים צ'יפס ורק מעט פיתה. וש"טחינה זה שומן בריא, אז תאכלי כמה כדורים, יצא לי טעים במיוחד הפעם. את יכולה לגנוב כדור אחד כאילו אני לא רואה. ובואו לשולחן, הפלאפל מתקרר".

כשהיינו נוסעים לבד ליום סידורים של גדולים בבאר שבע, היום היה נחתם, כמעט תמיד, בטלפון לאבא. "אכלת צהריים?", וגם אם התשובה הייתה חיובית, הוא מעולם לא סרב לפלאפל. קצת ממרח ירוק כזה, הרבה טחינה, סלט ירקות. בלי כרוב בבקשה. חמוצים. ושוב טחינה, כי מנה בלי טחינה זה לא באמת לאכול פלאפל.

כמה חודשים לפני שאבא התמוטט ישבנו ודיברנו על הלוויות, ככה זה כשכולם אוהבים הומור שחור. "להלוויה שלי", הוא אמר, "אל תביאו פרחים. תביאו פלאפל". וצחקנו בצחוק מתגלגל ביחד. "תפסיק לדבר שטויות", צחקתי עליו, "יש עוד מספיק זמן עד שזה יקרה, אז די". כשהוא התעורר והתאושש, היינו יושבים בחדר שלו בבית לוינשטיין ומפנטזים יחד על מה שהוא יוכל לאכול כשסוף סוף יוציאו לו את כל הצינורות האלה. אבא כמובן רצה פלאפל.

הלוויות בקיבוץ עובדות קצת אחרת. יש שירים, ופרחים, ואנשים מקריאים דברים שהם כתבו או שהם בחרו או שאנשים אחרים כתבו והקול שלהם רועד מדי בשביל להקריא, והברושים מרכינים ראש. בדרך כלל גם ממשיכים במועדון לחבר. בהלוויה של אבא, מעל הקבר הפעור, סיפרתי על החלום שלו להקים דוכן פלאפל ומילאנו את הבקשה היחידה שהייתה לו לגבי המוות שלו. הבאנו פלאפל.

כשפינינו את הבית מצאנו את הדף עם המתכון, מעוטר בשאריות פטרוזיליה יבשה וזכרונות טריים.

ברושים

בעוד פחות מחודש תמלא שנה ליום ההוא. משפחה וחברים יתאספו במועדון לחבר. יהיו שירים, ופרחים ואנשים יקריאו דברים שהם כתבו או שאחרים כתבו והקול שלהם רועד מדי בשביל להקריא. ואולי הברושים שוב ירכינו ראש.

ויהיה פלאפל.

// גל שדה

tosh_609_squeezing_lemons_640x360

מסחטת הלייקים

זה לא גימיק. הם כותבים את החיים שלהם בצורה מדויקת כזאת. כולם מרגישים אותו הדבר אבל לא מצליחים למצוא את המילים המדויקות כדי לבטא את התחושה. הם כן. הם שנונים, מצחיקים, חריפים ומרגשים. יום אחד הם גם יהיו פוליטיקאים גדולים ומשופשפים. או רק משופשפים.

הם חבילת הטבות שכולנו שואפים להיות חלק ממנה, ממקימי מסיבות ה"רשת החברתית" הגדולות האלה שיותר מידי אנשים מוזמנים אליהן אבל כולם מגיעים אליהן באנונימיות מוחלטת- חוץ מהם. העיניים נשואות אליהם וחלקם בכלל נשואים לאחרות, מה שלא מפריע להם לפלרטט קצת מכאן ליהנות קצת משם. זו רק הבעת חיבה, הם אומרים לעצמם ומנסים לחשוב על דברים עצובים תוכדי ומבינים שהסיטואציה עוד מעט תהפוך לעוד פוסט. עוד סטטוס. עוד ציוץ.

מוזר לנסות להיזכר איך חיינו לפני כל זה. היכן אגרנו את כל המחשבות המצחיקות, העצובות ובעיקר את כל העצבים והתמרמרויות שאנחנו יורים לכל עבר. לפעמים פעם בכמה ימים, לפעמים כמה פעמים ביום. כולם משתפים במה עובר עליהם מבלי שמישהו התעניין בכלל, בינינו, מתי בפעם האחרונה שאלתם מישהו מה קורה איתו וחיכיתם לשמוע מה שלומו באמת. כולנו מסתפקים ב"הכל בסדר" וזורמים עם "הכל סבבה".

962915_10152762040034866_1657392572_n

(צילום: liatorian)

הפכנו גרועים יותר מפרק בעונה ה-6 של האח הגדול ומבלי לדעת התרגלנו לקרוא את השיחות הדימיוניות שלו עם החברה שלו, את השיחות העתידיות שלה עם הילדה שלה ואת השיחות עם ההומור הלא מובן והעצמי שלו עם החבר המוזר שלו.

עושים לייק. לפעמים סתם ככה, מבלי באמת לקרוא, כי כולם עשו וזה קצת ארוך ו- יאללה, נפרגן. מה כבר יכול להיות. כולה לייק.

אנשים לא הופכים להיות כוכבים סתם ככה- פעם סלבס היו רק אלה שכתבו ודיברו עליהם בתקשורת. היום, בעידן הרשתות החברתיות, המעריצים שלהם הופכים אותם לכאלה. כן. מצטערת לזרוק לכם לפנים את האמת הקשה אבל אנחנו מזמן לא עושים לייקים- אנחנו הגרופים הקטנים של הבנאדם הזה שכותב מה שבא לו, בין אם הוא מנסה להצחיק, לרגש או להכעיס בכוונה, אלוהים נתן לו לימונים והוא סוחט מהם לייקים.

tosh_609_squeezing_lemons_640x360

והנה שאלה אחת קטנה שאולי כדאי שנשאל את עצמנו: מתי בפעם האחרונה החבר פייסבוק המקסים שלכם, שאתם מקריאים שורות מחץ שלו בפני החברים שלכם באיזה פאב התייחס אליכם? עשה לייק על תמונת הפרופיל שלכם או על משהו שכתבתם? בעוד אתם מעלים את כמות הלייקים שלו מ- 504 ל- 505 בהינף יד, מידי יום, לפעמים כמה פעמים ביום. מתי יצא שקיבלתם אחד בחזרה?

אני נשמעת לכם קטנונית? לא מפרגנת? אולי קנאית? אל תעשו לי לייק. אני לא צריכה את הלייק המתחנחן שלכם. הפכתי למסחטת לייקים על כל שטות שאני כותבת. כתבתי פעם את המילה "מנגו". ככה. עמדה ריקה ותלושה בתוך סטטוס פייסבוק שלי. אפילו נקודה לא שמתי לה והיא קיבלה איזה 14 לייקים ו-8 תגובות. למה לעזאזל? נדפקתם אה?

(צילום: revitalc)

(צילום: revitalc)

זה לא העניין של הלייק כמו שזה לא העניין של תגובת "מהממת" על תמונת הפרופיל החדשה שלי או "ריגשת" על הפוסט האחרון שכתבתי בבלוג. יותר מחצי מהחברים שלי בפייסבוק הם אנשים שלא פגשתי בחיים ומחצית מאלה, סביר להניח שגם לא אפגוש, אפילו לא במקרה. לא בא לי להיות מסחטת לייקים ולא בא לי להיות ה"לימונים" של אף אחד, אבל אנחנו דור מזוין שהפך לדור ממורמר שתקוע יותר מידי זמן בתוך המסך. של האייפון, של המחשב, של הטלוויזיה. הכל חוץ מלהישיר מבט לעיניים. אגב, יש לי עיניים חומות.

// חן בוקר