תגית: מהוזה

FACE

מרק שכונה

כשחייתי עם בן זוג היה לי קל יותר לשמור על המשקל. לא יכולתי להתנפל על חבילת שוקולד או דלי גלידה בלי שיראו אותי ולא הרשתי לעצמי לאכול שבעה בורקסים במקום שלושה או לעשות "ריפיל" לארוחת צהריים כמה פעמים, ובגדול, פשוט לא יכולתי להיות חזרזירה, וטוב שכך.

כיום, כשאני גרה לבד כבר לא מעט שנים, היחיד שרואה מה אני אוכלת הוא המצפון שלי, והרי זה ידוע שהוא הולך לישון מוקדם, כך שאפשר להתגנב למקרר או לארון ה"אל תפתחי אותי כי את יודעת שלא תעמדי בפני הממתקים שאת מחזיקה כאן" ולהשתולל עם כל הדברים שאחר כך אתחרט עליהם.

FACE

ארוחת לילה מזינה

היופי בחורף (מעבר לעובדה שהוא לא גיהינום מסריח, מזיע, דביק ולח כמו הקיץ), הוא שאני יכולה להכין סיר שלם של מרק רק לעצמי ולהתפנק איתו כמה ימים ברצף, וזה אפילו יסתום אותי לכמה שעות שלמות מבלי שארגיש צורך לבדוק שוב ושוב אם מישהו מילא את המקרר שלי בדברים חדשים וטעימים. מוזר שאף אחד לא עושה את זה בשבילי מאז שאני גרה לבד!

אני לא יצאתי בשלנית גדולה, למרות שאמא שלי היא אלופת הקוסקוס והממולאים, ולמרות שאחותי היא אלופת הפשטידות והקינוחים, אבל גיליתי שכשמבשלים מרק אפשר לזרוק לסיר אחד את כל השאריות מהמקרר ואיכשהו זה אפילו יוצא טעים.

אז איך אני מכינה את המרק האהוב עליי? שאלה טובה.
נכון הסבתות האלה שמכינות אוכל מדהים וכשמבקשים את המתכון הן עונות על הכל "לפי העין"? אז ככה אני, רק בלי ה"מדהים". הכל אצלי לפי העין.

SALAD

סלט לפי העין

מטגנים בסיר עם מעט שמן (מה כמה? לפי העין!) בצל שלם (פרוס לרצועות), וכשהוא עושה קולות של מוכן (משהו כמו "צצצצ") מוסיפים אליו 2-3 שיני שום (חתוכות לעיגולים). כן, אפילו להסביר איך לבשל אני מתקשה, אבל נשבעת שהמרק יוצא טעים בסוף.

שופכים לסיר 1-2 כוסות של עדשים כתומות (כן, עדשים זה נקבה) ומערבבים קצת כדי שכולן יזכו לקבל נגיעה של שֶמֶן. אם יש לכם דברים כתומים נוספים בבית (דלעת, בטטה, גזר, לא אפרסמון!) תחתכו לקוביות ותוסיפו לסיר.

אחרי שהכל כבר קצת מטוגן ורגע לפני שזה מתחיל להישרף, שופכים מים רותחים לסיר. כמה? תלוי. אם אתם אוהבים מרק נוזלי – אז מלא מים. אם אתם כמוני, אוהבים את זה דייסתי יותר, אז מספיק מים כדי שיכסו את כל מה שבסיר – ועוד טיפה מעבר לזה. נו, לפי העין.

MARAK

ועכשיו – התבלינים. העולם מתחלק לאנשים ששמים תבלינים לפני המים ואנשים ששמים אותם אחרי המים. לא יודעת מי צודק, אני שמה מתי שאני זוכרת. אני מוסיפה מעט כורכום, כמון, אבקת מרק (טעם החיים!), וכדי לגוון בצבעים אז גם מעט פפריקה מתוקה ופלפל שחור.

משאירים את הסיר על אש גבוהה עד שיש מלא בועות, מנמיכים את האש, מכסים את הסיר וחוזרים להתיישב מול המחשב. מניסיון, חשוב לא להיכנס לאתרים שיגרמו לכם לשכוח שיש לכם משהו על האש.

חוזרים מידי פעם לסיר כדי לבדוק מה המצב שם, לראות אם העדשים כבר התרככו ואם המרק מקבל צורה אכילה. אני אוהבת לטעום מידי פעם תוך כדי בישול כדי לדעת מה צריך להוסיף, אפילו אם זה תמיד מלווה בכוויה בלשון.

טעמת? נכווית? כנראה שהמרק מוכן.

בתיאבון!

//סיוון סטרומזה

מתוך העמוד של ג'סיקה כץ

אני, סיפורי הצלחה וג'סיקה כץ

מי שאי פעם קרא אותי עלול לחשוב שאני בחור טיפל׳ה אופטימי שמאמין בקלישאות ומחפש את סיפור ההצלחה בכל דבר, אפילו בדברים כמו קוטג' שנשאר טרי גם אחרי פג התוקף שלו. אז שתדעו שצדקתם, אני לגמרי כזה.

משהו פשוט מהפנט אותי באנשים ש"חיים בסרט", שמחפשים לעשות את הבלתי אפשרי ונלחמים על מה שהם מאמינים בו. נכון, חלקם מוותרים על הסרט כשמגיע הטוויסט בעלילה והמצב נהיה קשה, אבל יש כאלה שמצליחים להחזיק מעמד עד ההפי פריקינג אנדינג.

לפני כמה שנים כמה חברים ממש טובים שלי עזבו לארצות הברית כדי לפתוח שם עסק. הם הבינו שיהיה להם שם הרבה יותר קל להצליח להגשים את עצמם בחיים והם גם צדקו. שלוש שנים אחרי אני רואה איפה הם נמצאים ומנגב את הריר מהקצה של הפה. מצד שני אני אף פעם לא רציתי לעזוב את הארץ כי האמנתי שכל דבר שאני עושה לא יהיה שווה אם אני לא אעשה אותו מוקף במשפחה וחברים, האמנתי תמיד שאני אצליח גם פה ואני עדיין מאמין בזה.

מתוך עמוד הפייסבוק Motivational quotes

בגלל העובדה הזו לא יכולתי להישאר אדיש כשקראתי כתבה בYNET על ג'סיקה כץ, בת חסותו של אביב גפן בדה וויס, שהודחה באין לי מושג איזה שלב בתוכנית כי אני לא צופה בה.

"ישראל היא הבית שלי. אם הייתי חיה בארצות הברית, רמת החיים שלי הייתה הרבה יותר גבוהה, בטח הייתי גרה עם חברות במנהטן או בבית המפואר של ההורים שלי. אבא שלי איש עסקים. אבל איכות החיים פה טובה יותר".

לא יודע מה איתכם, אבל אם היא חולמת על להיות זמרת, ציפיתי שהיא תשים לב שהדרך הקלה יותר תהיה לעשות את זה מהבית, A.K.A הרחם של מיטב אומני המוסיקה, A.K.F.A ניו יורק סיטי. אבל לא, לא אצל ג'סיקה. ובדיוק בגלל זה הייתי חייב לפתוח את המחשב, לכתוב הודעה, לחכות כמה שבועות שהיא תשים לב לOTHERS ולקבוע לעצמי את הראיון הראשון שאני אי פעם עושה לבן אדם לא דימיוני.

עמוד הפייסבוק Motivational quotes

ג'סיקה היא בחורה יפה עם חיוך גדול והרבה כריזמה או בקיצור כל מה שזמרת צריכה כדי להיות כוכבת על הבמה. היא בעצמה אומרת שההבדל בין בחורה עם קול יפה לזמרת זה איך שהן מופיעות על הבמה. אבל הקסם של ג'סיקה נמצא במקום אחר וזה מגיע מאיך שהיא מסתכלת על המסע שלה.

"גם אם אני אעלה לשיר מול שני אנשים אני אשיר את הנשמה שלי. אני לעולם לא אזלזל במוסיקה ואני לעולם לא אזלזל בזכות שיש לי לשיר".

כשאני שואל אותה אם היא לא חושבת שהיה לה יותר קל להגשים את עצמה בארצות הברית היא מתחילה לצחוק ואומרת שזה בטוח יותר קל. "אבל מה זה שווה?" היא שואלת.
"אומנות צריך לעשות ממקום אמיתי".

אומנות צריך לעשות ממקום אמיתי

אומנות צריך לעשות ממקום אמיתי

אני מזמן למדתי שאלה שמצליחים זה אותם האנשים שמחזיקים בסיבות הנכונות שעוזרות להם להמשיך לדחוף כשהידיים כבר עייפות. בגלל זה אני אוהב לדבר עם אנשים כמוה. הם גורמים לי לחשוב שהכל אפשרי, הם מצדיקים את הדרך שבה בחרתי ללכת בחיים והם גורמים לפחד להיראות יותר כמו ריגוש.

איינשטיין אמר פעם שאנחנו לא צריכים להתמקד בהצלחה, אנחנו צריכים להתמקד בערך שאנחנו יכולים להביא, כל אחד בדרך שלו. אז לג'סיקה יש את החלום של השירה, לי יש את החלום של הסטארטאפ ולכם יש את החלום שלכם. הדבר היחידי שנשאר לנו לעשות זה להגשים אותו, כי אתם מכירים אותי, אני חולה על סיפורי הצלחה.

//איתן שטיינקורט

גייז

לסבית בת 15

חלק שני בסדרה. לקריאת החלק הראשון לחצו כאן

בתיכון כבר ידעתי. לא פחדתי להגיד שאני "בי". באמת האמנתי ככה, כי תמיד חשבתי שזה שאני אוהבת בנות – זאת תקופה שתעבור. הדיאלוג הפנימי שלי טען ש"אם אני לא בודקת, לעולם לא אוכל לדעת".

היומן מהתיכון, מלא בדימויים ותיאורים מיניים על בנות עם בנות ובנות עם בנים ושכנועים של עצמי מה יותר יפה או מה יותר סקסי בעיני.

האם אני לסבית?

האם אני לסבית?

בספטמבר 2004 התחלתי את כיתה י'. ביומן כתבתי: "אני רוצה להתנסות בדברים! עוד לא התנשקתי בחיים ואני כבר בת 15. לא היה לי חבר. לא התנשקתי עם בחורה. לא כלום. זה די מבאס. כל בן אדם שאני רואה אני כבר מפנטזת מה נעשה במיטה ומשום מה זה קורא לי יותר עם בנות… אני לא רוצה להיות לסבית! החיים קשים מידי!".

לא מאוחר מהציטוט הזה, חוויתי לראשונה את הנשיקה הראשונה שלי, שבמקרה הייתה גם עם אישה. שבועיים לאחר מכן הכרתי את החבר הראשון שלי. כל בני הזוג שהיו לי לא היו מספיק: לא מספיק יפים, לא מספיק חכמים, לא מספיק מצחיקים, לא מנשקים טוב. מסכנים, הם לא אשמים בכלל, פשוט לא האמנתי שאני באמת יכולה להיות לסבית. 

היו לי גם כמה בנות זוג. סוג של. הן כולן היו קטנות ממני, והרבה יותר מוכנות ממני. כל פעם נבהלתי וחיפשתי את הבחור הבא שיהיה חבר שלי.

כחלק מהתהליך הזה, מצאתי לעצמי קבוצה של חברים, שהם חברים עד היום. כולם פתוחים הרבה יותר מכל מי שהכרתי, מקבלים יותר ונחמדים יותר. בקבוצה הזו מעולם לא הרגשתי פחד, אף פעם לא הרגשתי צורך להסתיר את עצמי, או להחביא את עצמי ופרחתי בקבוצה הזו, שכמות נאה מתוכה היינו בי סקסואליים.

להגיד לאמא

להגיד לאמא

לבסוף בכלל לא הייתי צריכה להגיד שום דבר. אמא שאלה אותי ולא הכחשתי. היא טוענת שמעולם לא הייתי בארון, אבל כנראה שהייתי בארון ביני ובין עצמי. התהליך של הקבלה הוא תהליך ניצחי, זה לא נגמר בלהגיד להורים ולחברים, זה קורה בכל מפגש מחדש. 

את התיכון סיימתי עם החלטה – ברגע שאתחיל את הצבא, לא אכחיש, מי שישאל, אגיד לו בלי פחד "כן. אני אוהבת נשים" ועם ההחלטה הזו הגעתי לראשונה לפגישה באיגי.

השניים-וחצי מפגשים שהייתי באיגי עזרו לי להירגע ולנסות להיכנס לקשרים עם נשים. בתקופה קצרה הכרתי שתיים וגם איתן לא הרגשתי שזה זה והתחלתי לפחד שאולי אני כלום, שאני סתם דפוקה, שאין בעולם בחור או בחורה שיתאימו לי. חזרתי לארון מול עצמי. אמרתי לעצמי שאם בדקתי עם שתי נשים וזה לא התאים, אז כנראה שאני אמורה להיות עם גברים וכל השטויות וזיוני המוח שלי בתיכון היו סתם מהשתוללות של הורמונים. היה משהו מרגיע ומאיים כאחד ב"תובנה" הזו.

על אף התובנה, התחלתי להתכתב עם מישהי באתר היכרויות דמוי פייסבוק של פעם. היו לנו שיחות ממש טובות. על הכל. היא אמרה לי שאני יפה ומעניינת, רק שהיא לא ידעה שהיא בכלל לא צריכה לתת לי מחמאות, עצם העובדה שהיא הייתה אישה קנתה אותי. היא כבר הייתה חיילת וידעה מה להגיד לי כדי שאני לא אפחד מהצבא. רצינו ממש להיפגש, רק שאני פחדתי. סיפורי זוועות על רציחות על רקע לאומני שהתחילו משיחות בצ'אט איימו עליי. אפילו שדיברנו מלא פעמים בטלפון, לא היה לי אומץ. התגייסתי בשיא של השיחות שלנו, ועם קורס ארוך וטירונות, הקשר שלנו הלך והתפורר.

// טל עוז

אביטל

?!Y YOU: אביטל פודינסקי

y-you

מי את? אני אביטל פודינסקי, 30, תל-אביב (born and raised).
מעצבת גרפית ובעלת המותג PUDISH – מוצרי נייר מאויירים בעט.
מה שהתחיל כשירבוטים להפגת השיעמום, הפך לליין מוצרים מעוצב בקפידה: מחברות, פנקסים, פוסטרים וגלויות – בקוים עדינים, שחור על גבי לבן.
מ׳תשע עד חמש׳ אני מעצבת עבור לקוחות. מחמש עד תשע מעצבת עבור עצמי.
בין לבין, אני מנסה גם לישון.

1

ההחלטה הכי עצמאית שלקחתי הייתה לסיים את עבודתי כשכירה בסטודיו ולהתחיל לעבוד כעצמאית. כמעצבת עצמאית אני יכולה לבחור את הלקוחות שלי, את סוג העבודה, את סדר היום, ולשלב בהצלחה בין עיצוב ללקוח לבין עיצוב המוצרים שלי.

2

3

ההורים שלי אומרים לי כל הזמן המון דברים שמתמצתים דבר אחד : הם לא כל-כך יודעים מה אני עושה. מה זה עיצוב גרפי, מי הלקוחות שלי, איך מתפרנסים מזה, איך מייצרים מחברת ולמה היא לא נמכרת במארזים של קרביץ… אבל הם גאים בי. וזה מקסים כשלעצמו.

עבודת החלומות היא עבודה שכשאתה עושה אותה, אתה מתפלא שאשכרה משלמים לך על זה. אני מתפלאת בכל בוקר מחדש.

4

אם הייתי חברת כנסת הייתי מציעה הצעת חוק לחיות את החיים בתוך גריד. שהכל יהיה מסודר יותר, מחושב יותר, מודע יותר.
הייתי מוכנה לחיות חיים שלמים עפ״י הספר The art of clean up.

the art of clean up

the art of clean up

המחשבה האחרונה שלי לפני השינה היא מה העניין עם לישון באלכסון? ה-OCD שלי לא מאפשר לי שינה שאינה מקבילה לקוים של המיטה.

5

הSMS הראשון שלי בבוקר הוא ״הסר״. אסמס זה לספאמרים.

פעם ראשונה שאמרתי "עברתי את הגיל הזה" הייתה בטיול בצופים. כשניקיון ואסתטיקה הפכו לערך עליון והחלטתי שהשינה על אבנים כבר לא בשבילי. באופן כללי, זו מחשבה שחוזרת אצלי הרבה. אני מרגישה שאני מבוגרת בשביל יותר מדי דברים. מנסה להתבגר מהר.

6

כשאהיה גדולה אהיה אמא.

כשאצא לפנסיה היום שלי יתחיל בקצ׳קעס עם הנכדות שלי במרפסת, ברחוב שקט בתל-אביב. כל היום נצייר ביחד ואתן להם למדוד את בגדי הוינטג׳ שלי, מזארה.


אתם מוזמנים לדבר איתי במייל: pudishart@gmail.com

7

// אביטל פודינסקי

צילום: אלון הדר, מתוך צילומי הקליפ MR PROBZ – WAVES

עוד שבוע בתעשייה

מעולם לא הייתי ילדה עם רגליים על הקרקע, תמיד היו לי חלומות גדולים ותמיד רציתי עוד - לטעום, להשיג, להיותאף פעם לא רציתי חיים ממוצעים, לא אוהבת עבודות שגרתיות ושונאת אוטובוסיםרציתי להיות מישהי, משמעותית למישהו. אני עדיין רוצה.

במשך שנים לא ידעתי מה לעשות עם "היותר" הזה, לאט זה הפך להיות כמו חור בבטןהייתי ילדה חסרת ביטחון, רציתי אבל פחדתי להעז, רציתי אבל פחדתי ממה שיגידו, רציתי אבל פחדתי מהביקורת השלילית.

עד היום, אני מנסה להגיע לשם, אתם שואלים לאן? הלוואי והיה לי את התשובהאני מחפשת, את המקום הזה שנקרא "אושר".

סלפי אולפן – My Happy Place

סלפי אולפן – My Happy Place

אושר יכול להגיע במגוון צורות: הצלחה או קידום בעבודה, זוגיות ואפילו נעליים חדשות.
למה אני מספרת לכם את זה? כי לפני כחודש ימים חשבתי שהרגע הזה הגיע.

אושר בנוסח מורן אוליאל - בדיוק סיימתי את ההפקה הכי גדולה של חיי:

MR PROBZ – WAVES COVER BY MORAN ULIEL

ואז קיבלתי הודעה לאינבוקס, "היי מורן, מה נשמע? אני מתעסק עם הפקות בינלאומיות, אלטון ג'ון, מדונה וכן בעלים של פסטיבלים. תשאירי טלפון ונדבר, יתכן שת"פ"

כן, מה שבא אחר כך מלווה ב: צפצופים בלב ומלא סאונדים בראש של מכונות המזל בלרנקה "קצינג" –!YOU’VE MADE IT BABY

עברו כמה ימים, שוחחנו בטלפון וקבענו להיפגש. מאותו הרגע, הכל השתנה, האיש הגיע באיחור של 25 דקות, מה שנתן לי תחושת מרמור, זלזול, רצון עז ללכת ובהחלט לא עזר האגו כשהתחיל לדבר "פאק איט, את לא צריכה אותו, את תצליחי לבד".

אבל בוא נודה בזה, האמת בשטח היא שכל אמן, שרוצה להצליח יותר ממה שהוא כרגע, צריך מישהו שיפתח לו הדלת, או אפילו תריס.

הפגישה החלה והוא הגיע עם גזרי עיתונים להראות לי עבודות שהוא עשה משנת 2007, לאחר מכן הוא אמר שהוא ייצג אמנים מזרחיים, המציא את הסיגריה האלקטרונית וחבר של להקה מאוד מפורסמת בעולם. הדבר היחידי שהוא שכח זה להציג הוכחה.

אחרי כמה זמן כבר הבנתי שאת הדלת הזאת אני לא צריכה, היא מזויפת.

צילום: אלון הדר, מתוך צילומי הקליפ MR PROBZ – WAVES

צילום: אלון הדר, מתוך צילומי הקליפ MR PROBZ – WAVES

שבוע לאחר מכן, חבר ניסה לעזור והפנה אותי לבחור אחר המוכר בתעשייה שמייצג ומקדם אמנים, ואני כמו שאני - לא היססתי לרגע ומיד שלחתי לו מייל עם קורות החיים שלי והמוסיקה שלי. בוקר למחרת הוא יזם בינינו שיחת טלפון והייתי כ"כ שמחה, באתי כדי להרשים!

במשך חצי שעה הוא לא הפסיק לדבר על הקשרים שלו בתעשיית המוסיקה, על הכסף המטורף שהוא מרוויח ועל מיקום מגוריו המפואר, לא הצלחתי להשחיל מילה ולא, לא הצלחתי להרשים.

אין צורך לומר שהייתי מזועזעת ואם זה לא הספיק הוא סיים את השיחה וביקש שאשלח לו לינקים של חברות שלי מהפייסבוקהורדתי את הראש, כ"כ התאכזבתי ושאלתי בכעס "אתה רוצה להשקיע במוסיקה שלי או לפגוש את החברות שלי"?!

הוא ענה: "נעשה את שניהם כי מה נראה לך, אני אפתח רגליים, קודם כל את תפתחי רגליים". בכיתי יומיים.

לא ציפיתי לזהלא ציפיתי שידברו אליי ככהמעולם לא דיברו אליי ככה.

״Sometimes in my tears I drown, but I never let them get me down"

לא הכל רע, בהחלט שלא, הרוב לא. אבל כן דרכו של אמן היא ארוכה, מסורבלת, מלמדת ולא נעימה לפעמים.

תחשבו כמה כאב לב יכולנו לחסוך לעצמינו אם רק היינו יודעים מלכתחילה את המניעים האמיתיים של האנשים שאנחנו פוגשים בדרך, בדרך לאן שאנחנו רוצים להגיע, בדרך אל האושר.

אבל תחשבו שנייה, תעצמו עיניים, תדמיינו את זה על קצה הלשון, את ההתגשמות, כמה שזה מתוק, את כל הדרך, את הקשיים שבנו אותנו, את החומות שריסקנו כדי לצעוד עוד צעד אחד קדימה.

אז אני כאן, להילחם לשבור ולצעוד, כמה שיותר קדימה.

"Success seems to be connected with action, successful people keep moving, they make mistakes but they don’t quit"

// מורן אוליאל

רחלי

ארץ יצורי הפלא

אם אלוהים היה מקבל מהשמש יום נוסף הוא בטח היה מעניק גוף לזמן כדי שנוכל לתפוס אותו, שלא יוכל סתם להיעלם ולא נבין איך הוא פשוט חלף על פנינו בלי שהרגשנו.

אם אלוהים היה מקבל מהירח לילה נוסף הוא בטח היה יוצר פרחים להם עלי כותרת עשויים מתקווה שיפיצו את ריחם העז ויסלקו את החושך, כדי שלא נפחד.

אם אלוהים היה מקבל מהמלאכים עוד שיר ומנגינה הוא בטח היה נותן פעמונים לרוח כדי שתרגיע בליטוף בזמנים בהם הלב רועם כתוף מלחמה כדי שנצליח לאהוב גם לאחר שיידום.

שמיים

אם אלוהים היה, הוא בטח היה עושה את הכל פה בצורה מושלמת, לפעמים אני חושבת אולי באמת היה פה מושלם עד שהגענו, לא נתנו דבר מעצמנו כי רק לקחת אנחנו יודעים.

גנבנו את האור מהשמש, דרכנו על הירח והשארנו אותו תלוי שם לבד, ציירנו מלאכים על התקרה ועכשיו אנחנו צופים בה נרקבת ומתקלפת.

את אותו האלוהים זנחנו, העלנו אותו על המוקד עם כל המכשפות והענקים, סיפורי האגדות והמשלים, כל קצוות האמונה והזיכרונות הקולקטיביים נקשרו לעוגן האונייה, נזרקו ונמשו ואז שוב עד שהאנייה כולה טבעה ואבדה לנו לעולם במים או בשמיים, לא משנה אנחנו כבר לא מבדילים.

במקום בו האנשים נושאים על כתפיהם היסטוריה כבדה הם יצטרכו ללמוד להניח לה ולשבת לנוח בצילו של עץ, כשהכל עשוי מחומרים דליקים אז אי אפשר אפילו לעשן סיגריה, כשהעיניים מחפשות אחרי המוקשים באדמה אני מפספסת את העננים שלמעלה.

ציפור

החיים שלי הם ריצה מתמדת, אני שואפת אוויר קר שצורב את הריאות בלי לספק אותן, מתרסקת לקרקע ומתפזרת לכל עבר.

אני כועסת כי לעיתים קרובות מידי אני שוכחת למה אני מי שאני, אומרים לי שאסור לעצור צריך לרדוף אחרי האושר רק שאני בכלל לא יודעת איך הוא ניראה אני מפחדת אפילו לשאול, גאה מידי לרדת על הברכיים בכניעה ולהביט ביצירה הגדולה ביותר שנוצרה, רק בשבילי. להביט בה מביטה בי. כמו בסיפור על נרקיס, אחרי שמת הופך האגם למר וכשנשאל מדוע הוא עונה "אהבתי את נרקיס כי בשעה שהיה שוכב על שפת המים ומסתכל בי, תמיד ראיתי איך בעיניו משתקף יופיי שלי" אז אני תוהה אם היופי הוא השתקפות האהבה ואולי זאת אינה השתקפות כי מהאהבה נוצר היופי, אבל מרוב מחשבות שכחתי איך לפקוח את עיני לאהבה כזאת, להביט בהשתקפות ששנאתי ולהיזכר מי אני,

למצוא את הקווים שנחרטו בי בשחור, לראותם מתחברים זה לזה בשלמות אך לא ביופי לזוג כנפיים אדירות, למקור פעור בצעקה שאינה נשמעת ועיניים שלעולם יהיו נשואות מעלה.

כי כמוהו גם אני.

נבראתי בצלם השלמות אך לעולם לא אהיה מושלמת, ניתנו לי כנפיים שבורות שרק נפשי יכולה לעוף איתן ופה שאינו מסוגל לבטא את זעקות כאביה של הנפש.

רחלי

כי כמוהו גם אני.

בכל פעם שמעגל נסגר ואני מאבדת את מי שהייתי, בכל פעם שמגיע סוף, אני מפחדת וכועסת על מה שהיה ויעלם, אני אכלה באש את זאת שהייתי ואצמח מתוך האפר והעפר כמו בראשית.

מתוך הריסותיי שלי, אצמיח כנפיים גדולות יותר שיוכלו לשאת נפש גדולה יותר,

כדי שבסופו של רגע מושלם אחד אני אדע שמעולם לא הייתה התחלה וגם אין סוף כי כולנו היינו השמש הבוערת והירח שעולה, אנחנו המלאכים אשר שרים להשתקפות האלוהים על שפת האגם,
פלא היצירה.

// רחלי קרחי

חופשה קצת אחרת

חופשת חג, רק קצת אחרת

שישי בערב, ביונדאי לבנה וחגיגית חוזרים מהצפון חמישה. לפני כמה דקות סיימנו את השתתפותנו בחתונת צהריים מגניבה. המסיבה המשיכה לתוך הלילה, אבל אנחנו, בורגנים שכמותנו, מיהרנו לסטיישן וחזרה דרומה.

"צריך להשכיב את הקטנצ'יק", כשהקטנצ'יק בן שלושה שבועות, אף אחד לא מתווכח עם קביעה שכזו, כאילו כל מה שהוא עשה עד עכשיו לא היה פשוט לשכב. את הסיבה האמיתית, משחק של הנבחרת שקבעתי עם תמר לראות ביחד לא היה צורך להסגיר. וגם היינו עייפים, בכל זאת, בחוץ עם שלושה ילדים.

בערך בנתניה הקטנצ'יק התחיל לבכות, לא סתם לבכות, עד הבית לבכות. כשהגענו פחדנו למדוד לו חום כי ידענו שההשלכות של זה, במקרה ויהיה לו, תהיינה לא נעימות.

לפעמים צריך לדעת מפני מה לחשוש. יומיים לפני כן התחילה חופשת סוכות, כאב עטור ניסיון וצלקות מחופשים קודמים (כולל צל"ש אלוף הפיקוד על תפקוד יוצא דופן בחופשת הפסח התשע"ג) ידעתי שאנחנו לא מוכנים: אין מספיק פעילויות מתוכננות (ארוחה משפחתית כל 7.25 שעות בממוצע לא נחשבת לפעילות אצל ילדים), אין מספיק שעות שינה, אין מספיק הורים לילד (0.66 הורה לילד).

אחרי שמדדנו חום, החששות של יום רביעי הפכו מגוחכים. כל ילד בן פחות מחודשיים, עם מערכת חיסונית שעוד לא כל כך קיימת ועם חום, חייב להגיע מיד לחדר מיון ובהמשך להתאשפז. ידענו את זה כי עברנו את זה עם האמצעי. ובכל זאת, התקשרנו למוקד של הכללית, אולי שינו את הכללים, אולי תינוקות כבר נולדים אחרת.

מסדרון

קפה בלובי

קיצור המשך אותו ערב: טלפון לסבתא, סבתא מגיעה, שני הורים וקטנצ'יק יוצאים לחדר מיון, מיון עמוס בקטע אחר, מתחילים בדיקות, חלקן לא נעימות, חלקן מאוד לא נעימות, מקבלים חדר מבודד במיון, מנסים לנוח, עוברים למחלקה לשלושת הימים הבאים.

לפנות בוקר נסעתי לבד הביתה, לראות שהכל בסדר, אולי לתפוס איזה שעתיים של שינה ולארגן את התיקים של הגדולים לחופשה אצל סבתא. נזכרתי בשנות השמונים, כששלחו אותנו בחופשים לדוד יהודה בקיבוץ עין השופט, תענוג. פתאום ההכרה בעובדה שלילדים חופשה מההורים זה הכי חופשה שיש סטרה לי בפנים.

חזרתי למחלקת הילדים עם כמה דברים בשביל ענבל ועם קצת אוכל ודברים לקרוא. עוד באותו הבוקר העבירו אותנו לחדר פרטי, שלושתנו לבד. לא בגלל שאנחנו מיוחסים, פשוט בגלל שעדיף שהכל כך קטנצ'יק לא ייחשף למחלות ויעמיס על עצמו עוד דברים שהוא לא צריך.

יד קטנה

אז חדר אחד קטן ומכוער ובו: שתי מיטות בית חולים, שידת פלסטיק, כורסא נפתחת שיכלה להיות נוחה לולא התפר שלה היה באמצע הגב, כיסא, מוט לתליית אינפוזיה, עגלת תינוק אדומה וחלון משקיף לחצר פנימית קטנה מוקפת בבטון לא צבוע.
אבל החדר שלנו, שני הורים וילד, בלי הרבה מה לעשות, חופשה קצת אחרת.

העברנו את הזמן, פינינו מקום לעוד קצת זמן. על פי חוקי המקום, רק הורה אחד יכול להישאר עם הילד בלילה. לקראת הלילה השני שלנו בפנסיון המלא, התחלתי לחשוב מה אני עושה, לא רציתי לנסוע הביתה לישון, לבד. את האמת, פחדתי. הפעם האחרונה שישנתי לבד בבית הייתה בסוף השבוע בו נולד הבכור. שש שנים, מפחיד.

החלטנו לסגור את הדלת ולהיות בשקט, אמרתי לענבל שאולי אשאר, כמובן שרק אם היא רוצה ואם זה לא יפריע. היא שמחה. בלילה חלקתי איתה מיטת בית חולים צרה, לא הרגשתי נעים לישון על המיטה השנייה כשבחדרים אחרים הורים ישנים על כורסאות או יחד עם הילדים, אמא אחת אפילו ישנה במסדרון. הקטנצ'יק חלק עם עצמו את העגלה שלו. בלילה הבא כבר השתחררתי, חגגתי לבד על מיטה משלי, אס"ק.

בשני בצהריים נפרדנו מהחדר, לא בדמעות, עשינו צ'ק אאוט ונכנסנו חזרה ליונדאי. אספנו את הגדולים מסבתא שלהם ונסענו הביתה, חמישה. חבל שדוד יהודה כבר לא גר בעין השופט, התחשק לי להמשיך לנסוע.

//מור שפיגל

wallls

שומר, אחי, אנוכי

אמא שלי תמיד אמרה לי שיש לי עיניים של עכבר, אז אימצתי לעצמי את התכונה שהפכה עם השנים לכינוי האופייני שלי וכיווצתי אותן עוד קצת עד שנוצר לי מבט קבוע ובוחן, כזה שאי אפשר לתפוס את העיניים שלו ולאתר בהן רכות או רחמים. אני מסתתר בתוך עיני העכבר שלי, לא תראו דרכי כלום. אומרים שאפשר לראות את נפש האדם דרך העיניים, אז אני מצמצם.

הערבים אצלי מתחילים מוקדם, הלילות מסתיימים מאוחר והיום למחרת תמיד קרוב מדי. אני איש גדול פיזית- קצת גנטיקה, קצת חדר כושר מאולתר שהנדסתי לעצמי בשנים האחרונות בבית. אבא, אגב, היה גאה בי יותר אם הייתי מהנדס. אני לא איש כזה חשוב, בטח לא יעשו עליי תוכנית כי החברה הסלב שלי זרקה אותי או משהו כזה, אבל אני נמצא בחברה הנכונה. לקח לי הרבה שנים להגיע למקום הטוב שאני נמצא בו. בהתחלה הייתי חסר ניסיון אבל עם זרועות, כל אחת בגודל של הראש שלך. 

אפשר להגיד חזק כמו כבשה??

אפשר להגיד חזק כמו כבשה??

כשאתה חדש בתחום אתה מרגיש כמו עבד נסחר, בודקים כמה אתה חזק לקראת העבודה הקשה. נותנים לך שכר מינימום ומשבצים אותך במקומות גדולים בהתחלה, כאלה שסביר שיהיה בהם בלגאן במהלך הערב. יום יום, לילה לילה ושני ערבים בסופשבוע, עושים טובה שנותנים לך ערב אחד פנוי וממליצים לך לנצל את הזמן כדי לנוח.

בטח לנוח, הם יודעים שאני עובד בשתי עבודות כמו חמור וישן משהו כמו שלוש שעות בלילה במהלך השבוע. אני נח קצת אבל גם מנסה לעזור בבית ולפחות לכסות לילה אחד בשבוע את הילדים, להקריא להם סיפור ולהריח את השיער של אשתי. היא אף פעם לא מחליפה את ה"קונדישינייר" שלה, היא יודעת שאני מכור אליה. היא כל כך זקוקה לחיבוק שלי לפעמים. פעם אחת היא אפילו הגיעה לאיזה בר כדי שאחבק אותה. ככה, באמצע הלילה.

אין שומר אחד שאוהב את העבודה שלו, אני מוכן לשים את כל הכסף שעבדתי עבורו עד היום ועבדתי כמו חמור עבור כל אגורה, תהיו בטוחים בזה. אין שומר אחד שבאמת אכפת לו מהבליינים שמגיעים למקומות, בטח לא למגה ברים הדפוקים האלה בתל אביב. כל כך שנאתי את החיים שלי ואת הצעירים בתקופה ההיא- חבורות של אידיוטים שמתאמצים למצוא חן. עומדים בתור כמו מסכנים, בזמן שילדה מתלהבת מגלגלת עליהם עיניים ונותנת להם לעמוד בקור כמו כלבים. גם אנחנו עמדנו בקור שעות, נתנו לנו מעילי דובון שחורים מבריקים כאלה, אבל אף אחד לא התלונן מעולם שקר לו. גברים כאלה, באנו ממקומות קרים באמת. פה זה קטן עלינו.

door

הפכתי לרובוט כזה. תמיד קשוח, אף פעם לא מחייך. אוכל חרא בפיתה ועוד אומר על זה תודה. לא רואה את המשפחה שלי בכלל, רודף אחרי הכסף וה"מוניטין" של הבחור הכי קשוח באזור. אולי יזמינו אותי לאירועים מיוחדים מתישהו.

זנחתי את החלומות הגדולים שלי ולפני שנה הגשמתי חלום קטן והפכתי לחלק מהבר השכונתי, ממש  לא מזמן. אמרו לי שאני יכול לבוא עם ג׳ינס. מידי פעם מביאים לי כוס קולה מהבר, עם קרח, כמו שאני אוהב. הבליינים קוראים לי "אחי" פה מנסים להתחבב עליי כדי שאזכור את הפנים שלהם ואכניס אותם ישר, בלי לבדוק להם את התיק או תעודת זהות. ככה זה כשאתה מתברגן בעולם השמירה. והבר נסגר מוקדם יחסית, גג בשתיים בלילה, אז אני ישן עכשיו חמש שעות בלילה. אשתי עדיין עם אותו ריח בשיער, אבא שלי עדיין חולם שאני אהיה מהנדס ואני, אני עדיין אנוכי.

// חו בוקר

Mickey_Mouse copy

עכבר בבית

***מבוסס על אירועים שקרו באמת***

ג'וני הגיע לבקר בשבת אחרי הצהריים. הוא בא בלי להודיע, ונכנס לדירת המרתף שלנו בלי שאשתי היקרה או אני שמנו לב. בדרך כלל אנחנו מבקשים מאורחים להודיע מראש ולא סתם ככה לקפוץ, אבל ג'וני הוא לא כל אחד. המשפחה שלו לדורותיה מתגוררים אצלנו בשכונה והוא מרגיש בן בית בכל הדירות באיזור, ככה שאין דבר כזה אצלו להתקשר. הוא פשוט בא.

בדיוק התישבנו לאכול איזו ארוחת צהריים מאוחרת כשלפתע – 

"יוווו!" היקרה קופצת בבהלה ומרימה רגליים לכסא הסמוך.

"מה קרה?" 

"לא ראית?" היא אומרת. "עכבר! ענק, אפור, עם זנב כזה ארוך!" היא מדגימה עם הידיים, ולי עוברים בראש סיפורי האימה על עכברושי הענק שמאכלסים את מנהרות הרכבת התחתית בניו יורק ומדי פעם קופצים על הרציפים ומבהילים את עוברי האורח.

Tom & Jerry

היא אומרת שהוא רץ לאורך הקיר ונכנס אל מתחת למקרר. אני, בתוקף היותי הגבר האמיץ שבא להציל את המצב, קם ממקומי וניגש לבדוק על מה המהומה. אני ניגש למקרר, תופס עמדת מגננה כמו שלימדו אותי בטירונות, ומתכונן לגרוע מכל. בפנים הלב דופק כמו מטורף, אבל בחוץ אני קר כקרח – אסור לי להראות שהמכרסם הקטן שפלש לחיינו בפתאומיות יכול להטריד את מנוחתי, אחרת על מי היא תוכל לסמוך במקרי חירום כאלה?

אני יורד אל הריצפה בתנוחת פזצטה ומציץ אל מתחת למקרר הכבד. כלום, רק אבק. "אין זכר לעכבר", אני מדווח מהשטח. 

"זה לא טוב, עכשיו לך תדע איפה הוא מתחבא", היא דואגת, עדיין עם הרגליים על הכסא. יאמר לזכותה שכל הסיטואציה המפחידה לא הפריעה לה להמשיך לאכול. אין מה להגיד, אמיצה.

"אולי נקרא לו ג'וני?" אני מציע, מתוך מחשבה שאם נקרא לו בשמו אז הוא יסכים לצאת החוצה ממקום מחבואו. היא מסתכלת עלי, לא יודעת אם לבכות או לצחוק, ובסוף בוחרת שלא להגיב. 

אני נזכר במלכודת שקיבלנו מבעל הבית כשניכנסנו לדירה, וגם משהו מעורפל על זה ש"פעם היו פה עכברים, אבל הרבה זמן לא ראינו". בסדר. אני בוחר פרוסת גבינה עסיסית במיוחד ומשפד אותה בתוך מלכודת הברזל, שנועדה לתפוס את האורח הלא רצוי כך שיהיה אפשר לשחרר אותו לשדות לאחר מכן, בלי לגרום לו נזק מיותר. 

"שים אותה כמה שיותר קרוב למקרר", היא מפצירה בי ומתחילה לארוז מזוודה. "אני לא נשארת פה עד שהוא נתפס. נהיה אצל אמא שלי". טוב, מה לעשות? הדירה מתאימה לזוג עם ילד, אבל ברגע שמכניסים בעל חיים נהיה פה צפוף. יצאנו.

בשעות הערב אני חוזר הביתה להביא כמה דברים, ובזמן שאני מסובב את המפתח בחור המנעול אני כולי תקווה שג'וני הבין את מקומו והחליט שבכלוב יהיה לו נוח יותר. אבל התקווה הזו נגוזה מהר מאוד – יש לנו עסק עם מכרסם מתוחכם. מי הזיז את הגבינה שלי!?

הכלוב פתוח, אין עכבר ואין נעליים, אבל פרוסת הגבינה נמשכה מעט הצידה כך שהיצור האפור הקטן הצליח לתפוס אותה מבעד לסורגים ולכרסם להנאתו. כנראה שמחכה לנו מערכה קשה, אני חושב.

ייומיים לאחר מכן – וכלום. המלכודת עדיין לא מילאה את יעודה, ג'וני עדיין מטייל לו בחופשיות איפשהו, אז אנחנו מחליטים, היקרה ואני, שלא ניתן לפולש להכתיב לנו את סדר היום. חוזרים הביתה, מנסים לחזור לשגרה, אבל בכל פעם שעוברים ליד המקרר אנחנו פוסעים בשקט בשקט – אולי הוא בכל זאת אורב לנו מעבר לפינה…

 // ידידיה אפק

(מתוך: visualphotos.com)

מכתב לאישה הראשונה

נשות ישראל החסודות והענוגות, חציתן את גיל ה-30 ועוד לא התחתנתם? שואלות למה לי זה עוד לא קרה? הפוסט הזה הוא בשבילכם –  ואני מדבר על כל הגילאים קטנות כגדולות, צעירות כמבוגרות, נשואות ורווקות.

המסקנה שלי היא שלא ידעתן גבר מעולם. לדעת גבר זה הרבה יותר מורכב ממה שכל העולם הפך כבר לקוצנזוס. הגבר הוא לא מה שהראו לנו משחר ההיסטוריה, הוא לא צייד, בבון שיושב מול הטלוויזיה עם כתם של קטשופ על הגופיה הלבנה וצועק לשמוליק הרוש שוער בית"ר כמה הוא אפס. הגבר הוא ייצור תבוני, רגיש, שיודע מה הוא מחפש באישה ודואג לבחור בה גם אם נדמה לה שהיא בחרה בו. הגבר הוא יצור אוהב וכנה שאומר את כל האמת שלו כך הוא מקווה שתהיה שם האישה הנכונה כדי ללקט את דבריו המעורפלים ותבין את כל הכעסים שמציפים אותה באמת קטנה שזרק לחלל. נשמע לכן קצת מופרך? אז זה מה שקרה לי היום:

חטאתי, יצאתי למועדון עם חברים אחרי תקופה רצינית של תה וקמומיל. נכנסנו לבומים, לאורות המסנוורים, הגיל היכה בחוזקה. ניסינו להתגבר על כך ומצאנו עצמנו שטים באוקינוס של אנשים שנמצאים תחת כותרת "לא בשלים". המוזיקה ליטפה את הבטן ואת משקה האלכוהול שלי, הכל הרגיש מדהים לנוכח העובדה שכולם זזים לפי ביט אחיד, אף אחד לא מערער על הדי'גי' המקומי ונענים לו בהסכמה מלאה לא רוצה לומר, שבויים שלו. המבלים נותנים לו את אשכיהם וחצוצרתם רק כדי שיקח אותם לאן שהוא חושב לנכון. ואכן, הוא חשב נכון, הצלילים הנמוכים נקלטו במוחי כמו הגבוהים שלקחו אותי לאן שמתחשק להם, ראיתי את מוחו של הדי ג'י מבין אותי כ"כ, מגיע איתי לרזולציות גבוהות של רגש. זה היה מרשים.

(מתוך: visualphotos.com)

(מתוך: visualphotos.com)

בהתאוששות קלה פקחתי את עיניי וראיתי המון בתוך ענן של עשן קוראים ל"god" בשם… DJ. תנועה קלה שמאלה וכבדות של אלכוהול הפגישה אותי במפתיע עם חבר שבמקרה או לא במקרה נמצא לידי. עם סיגריה בפה ביקשתי סיגריה והוא הבין שאני במקום אחר. בהבנה עמוקה שלי שאל "מה?" ואותי זה שלח להבנת הטלפתיה בין גברים.

בום! היכתה בי המחשבה, לא יכולתי שלא להתעלם ממנה, פרצה ממני תיאוריה שגורסת כי כל הגברים הבודדים הם הגברים שנשים הכי צריכות. כל העולם הזה בנוי מטריטוריה. כל אחד רוצה את שלו, לכל אחד יש את הכי טוב.

(מתוך: visualphotos.com)

(מתוך: visualphotos.com)

הגברים הפחות מסודרים עם עצמם עוטים על עצמם שיריון של חברים, כסף, חיוכים מאולצים וכביכול לטריטוריה הזו מכניסים אישה שמקבלת את הדברים ואת העולם של אותו בחור מה שנקרא "המלכודת". לעומת זאת, הגבר הבודד מקדיש את כל חייו לשיטוט אמיתי וכנה באשר לזהותו, הוא מסתובב כרווק במועדונים, מתחיל עם נשים במשפטים מביכים, נכנס לעולמם הפרטי ואישה שאוהבת שליטה עטה על המציאה ובסופו של דבר לא מעריכה אותה מספיק . "הוא אהב אותי יותר מידי" או "הוא לא היה מספיק גבר".

בחישוב גס, ואני חייב לציין שהוא רק שלי, 90% זוגות בעולם חיים מהצורך להיות עם מישהו ולא מתוך החיבור העמוק שמסתתר בבני הזוג וזה מתסכל… אלפי זוגות שחושבים שונה, מיליוני זוגות שמדברים יותר עם האייפון מאשר בניהם ומיליארד זוגות שבזקנתם כבר שכחו לדבר והכל מסתכם ב"צריך את התרופה הזו או את האחרת ?" ו-"כמה בסוף יצאה הפנסיה ?". לי זה כואב, שלא נאמר סוף העולם.

אז נשים יש שם משהו שונה בחוץ, אחד כזה שמסתובב והוא הכי לא סקסי בחיפוש שלו, זה ששואל אותך בלי שום קשר "אני מכיר אותך מאיפשהו ?" זה הגבר שיהיה מוכן להיות את, להבין את קרבייך את רצונותייך, זה האחד שיהפוך אותך למספר אחת אפילו יותר מאבא שלך. כי הוא לא מתפשר, הוא יוצא לבד ורק בגלל שכל חבריו התחתנו, הוא רוצה את האהבה המיוחלת, ברורה, טרייה, אמיתית. כן בנות דווקא ההוא שהתבלבל כשפנה אלייך, כשהסיט את המבט בדיוק כשהסתכלת. אותו אחד הוא מה שאת מחפשת אז אם עברתן את גיל 30 ואתן עדיין שואלות "למה?" זה ממני אליכן. 

// איתי פרץ

תמונת ילדות copy

נולדתי! בואו נחגוג!

הפוסט הזה הוא לא בשביל אף אחד, רק בשבילי. תזכורת לעצמי ולמה שחשוב באמת. זה היום שלי, או לפחות אמור להיות…
מהפוסטים האלה שאני לא באמת יודעת מאיפה להתחיל, אין כוונה ספציפית, אין רעיון לפתח, אין דוגמא או סיפור לספר, ועדיין – הצפה של רגשות שיכולה להתקיים בעוצמה כזו רק ביום הולדת. 

כל יום הולדת אני בוכה. תמיד קשה לי לעכל את המשמעות של היום הזה. השנה קשה לי במיוחד. איכשהו בשבוע האחרון התנקזו וקרו בבת אחת כל הדברים הכי גרועים שיכולים לקרות לי – חברות שאכזבו, בדידות, מפגש עם האקס והסטוץ היומי שלו, גשם, התפכחות מכאיבה ועומס. עומס נפשי. דמעות שמציפות בלי אזהרה, ימים רדופי שינה, וסתם תחושה של תקיעות כללית. אבל היי, נולדתי! בואו נחגוג!

תמונת ילדות copy

אין לי זכות להתלונן, יש לי הרבה, יחסית. משפחה אוהבת, חברים טובים, ובריאות סבירה, טפ טפו. לרגל השנה ה-29 של חיי (שלא תתבלבלו. אני בת 28 עכשיו – משמע מתחילה את השנה ה-29 לחיי) נותר לי רק דבר אחד לאחל לעצמי: לשחרר. 

לפעמים נדמה לי שהמכשול היחיד שלי הוא שאני לא יודעת לווסת את הרגשות שלי. רוב האנשים בעולם הזה יודעים להבליג, לבלוע צפרדעים בשקט ובבטחון, לדפדף. אבל ״לשחרר״ זו מילה שלא קיימת אצלי. כשאני שמחה – אני בעננים. כשמשהו מבאס אותי זה סוף העולם. אין פרפורציות. על כל דבר שקורה לי בחיים אני כותבת שיר, ולאחרונה פוסטים. אני מנתחת סיטואציות, שפת גוף וניואנסים לרמות חולניות ולפעמים זה גם עושה נזק וגורם לי לייחס חשיבות לדברים שבאמת אין להם שום משמעות. אבל ככה זה, בעיניי לכל דבר יש משמעות, גם כשאין לו. 

אז למדתי לקבל ביקורת בצורה מועילה, אחרי שנים של מאבק. למדתי לא להתייחס לרעשי רקע בדמות חוסר טאקט או מילה לא במקום. לא להעלב מזה שלכולם יש חיים משל עצמם, ובגדול – לשתוק כשמבינה ששום מילה שאגיד לא תעזור כרגע. 

אבל כשמשהו מעליב אותי באמת? כשמישהו פוגע בי באמת? מה עושים כשלא מצליחים להמשיך הלאה? כבר עובדת בלהעסיק את עצמי, בלהשקיע בחברויות אמת ובדברים מועילים כמו קריירה וכו'. ובכל זאת, לפעמים אני מרגישה שככל שנדרש ממני להפסיק להיאחז בדברים – ככה אני מפתחת אליהם אובססיה. בשנים האחרונות, עם כמה שקשה לי להודות בזה, כל גבר שגרם לי לפתח אליו רגשות – הפך לאבן דרך בחיי. אחד הביא איתו (בזה שבחר ללכת) את משבר גיל 25. אחד הפיל אותי לאשליות שווא ולהתעללות עצמית שנמשכה  כמעט שנה ונגמרה בפיצוץ מכוער. האחרון היה סתם דביל שמרוכז בעצמו. את כל זה הבאתי על עצמי – בבחירות מוטעות, בהתעלמות מסימנים, ובעיקר… בגלל חוסר היכולת לתת להם ללכת. לתת לרגשות לדעוך. לטרוק מאחוריי את הדלת ולהפסיק להתאבל על סופים. אין לי סבלנות. הכל תמיד נמצא שם, איפושהו בתת מודע שלי, וחוזר אליי בחלומות, בהבזקים של זכרונות שעדיין מכאיבים למרות שהזמן עבר, בהרגלים שרכשתי והפכו לתזכורת עבורי. 

אז השנה היא שנת גמילה. אני אלמד את עצמי להקהות רגשות, להעיף זכרונות קשים, ולחיות את ההווה במקום את העבר. כי לשמור על עצמי זה התפקיד שלי, ואם אמשיך להפיל את האחריות על אנשים אחרים – אמשיך להתאכזב. ועכשיו כשההתחייבות הזו כתובה ומופצת – לא נותרה לי ברירה אלא לעמוד בה. 

אז איזה אושר, ווהוו. נולדתי. בא לי למות מרוב שמחה. שיהיה לי הרבה מזל, וטוב, ובעיקר שיעבור בלי הרבה דמעות של עצב, רק של שמחה

// מיכל אהרוני

d2

"נקודת שוויון" – דנזל יחזיר אתכם למוטב

"תשאלו את דנזל מהום סנטר…"

בסרט החדש שלו – The equalizer, דנזל וושינגטון הוא רוברט מקול עובד כללי במחסן של הום סנטר סניף בוסטון. דנזל שלנו הוא אחלה גבר. מגניב, נינוח, ג'נטלמן וחברמן אמיתי שאפילו עוזר לחברו המקסיקני לעבור את המבדקים של מח' הביטחון  ("נשק יש?") בסניף שלהם.

התסריט לקוח מהסדרה "המשווה" מ-1985 בו מקול הוצג לראשונה כמרגל לשעבר שהפך לבלש פרטי בניו יורק. מקול שלנו בחר חיים שקטים יותר בבוסטון אך הוא רדוף אותו עבר אפל שהותיר אותו מצולק נפשית ודרוך כקפיץ.

d

דנזל שלנו סובל מנדודי שינה ולילה אחר לילה הוא מוצא את עצמו בדיינר השכונתי (כמו זה שבסיינפלד רק בגרסה הקריפית) ומפגין מקרה קשה של OCD בקיפול מפיות ותיונים. שם הוא פוגש את טרי (קלואי גרייס מורץ מ"קיק אס") נערת ליווי צעירה שבמקום להגשים את חלומה להיות זמרת היא נאלצת לזמר מנגינות אחרות עם הקליינטים מהמאפיה הרוסית. כל הפתיח הארוך מנומנם להחריד, אך מהרגע שבו העלמה בצרה אנו נכנסים להילוך גבוה. דנזל מתגלה כלוחם צדק Bad Ass שמתפרץ לאקשן רצחני עם להבות אש ותופת נקמה, רווי סלואו מושנים, קלוז אפים וזום אינים דרמטיים. כמו במשחק מחשב הוא מוריד את הרעים בפעולות כירורגיות קיל ביליות – לדוגמא תולה את הבאד גאי בעזרת חוט מתכת מלופף על הצוואר ומרים אותו עם מנוף 10 מטר באוויר תוך שהוא מביט לתוך עיניו בשלווה מצמררת. דנזל לא רגוע כמו שחשבנו.

d4

ולמרות התיאורים המצמררים דנזל המזדקן הוא אחד מהטובים ועברו המסתורי של סוכן חשאי מותיר את הצופים מנחשים מה היתה הכשרתו שהביאה אותו להיות מכונת הריגה, ממש איש ביוני. במקום להינות מהנחת הפנסיונר שלו בספריה הוא לא יכול להתאפק בפני עוד חוסר צדק רק שהפעם בחר להסתבך עם הגנגסטר הרוסי מס' 1 בחוף המזרחי. מקול לקח על עצמו להציל את חסרי הישע ולהילחם במקום מערכת אכיפת החוק האמריקאית המושחתת. כל הדמויות בטייפקאסט צפוי למדי – רוסים באמריקה מאפיונרים וזונות, אירים חמומי מוח, אנשי שלטון לבנים, מקסיקנים שמנים וטיפשים ודנזל אחד שמצליח להציל את היום עם כישורים של סייבורג רגיש לעוולות חברתיות.

d8

מרטון קסוקס ("איאון פלקס", טרילוגיית "שר הטבעות") משחק את הרשע באופן מופתי ומטריד עם כמה סצנות מהלכות אימה. באחת מהן הוא נשען לאחור על הכיסא עם ידיים פרוסות לצדדים ב-180 מעלות כמו ישו הצלוב, וכל פלג גופו העליון מכוסה קעקועי גולגלות וסמלי מוות. אפקט דיסולב משלב בתמונה את אורות העיר בוסטון המנצנצים בחשכה והמצלמה מתהפכת כך שהכל נראה עקום. זו הצגה מרשימה לאסוציאציה של ירידה לשאול והפרדה בין עולם החיים והמוות. סיפור הצליבה ממשיך גם בסצנת הסיום הדרמטית עם אקדח מסמרים. השתמשו בדמיונכם איך היא נגמרת. הבמאי אנטוואן פוקואה ("יום אימונים מסוכן" המוצלח ו-"המטרה הבית הלבן" הכושל) מכניס גם רפרנסים לסרט "הסנדק" – הסגנון עמוס דימויים ובעל הקו העלילתי המינימליסטי.

d7

מדד דנה – 7.8 בסולם קאי-כטר. הנקודה העיקרית בסרט היא הדיכוטומיה בין הטוב והרע. שני הגיבורים רוצחים קרים ומיומנים אך האחד בא בגישה הפילוסופית והפואטית שנותן לקורבן שלו אפשרות בחירה – "עשה את הדבר הנכון או שתמות", והשני הוא סוציופט חסר רגשות. בינינו, בסופו של דבר כולם מתים אז התוצאה זהה גם ככה, אבל הניסיון פה הוא להראות את הגבול הדק העובר בין שני הכוחות הללו. בתמציתו זהו סרט אקשן טוב אבל במקביל יש גם דרמה אלגנטית יותר עם אלגוריות ומשלים רבים. הזיגזוג בין הז'אנרים האלה מבלבל ומחטיא לא פעם את ההנאה הרציפה מההתרחשות. טכניקות הצילום מדויקות ומרשימות, והפסקול חלש עד לא מורגש. יש עודף קלישאות שמביא את הסרט להרבה נקודות בנאליות, כולל הסוף המיותר. אין אתגר אמיתי לצופים, גם לא בטקסטים בין הדמויות ובכל זאת למי שמחפש אסקפיזם ואדרנלין ימצא בו הנאה מרובה.

 

// דנה קאי

542445345465643 copy

בלי מעצורים

מעצורים. הנגטיב של האימפולסיביות. מדהים איך זה משתלט עליך. אתה תינוק קטן וחמוד וכל מה שאתה רוצה אתה צועק ודורש, אין דבר כזה "לא". אבל מאותו הרגע שבו אתה מקבל את ה"לא" הראשון שלך, מתחילה לרחף מעליך המחט המזמזמת הזו שמתחילה לקעקע ולצרוב עליך את שבלונות החיים.

אי אפשר להתחמק ממנה, אתה תינוק, אתה חסר אונים ואתה גם לא בוחר את המקעקע שלך. אתה פשוט מתחיל להתקשט לאט לאט בחזונות של אחרים, וכעבור 20 שנה כבר כולך מלא בציורים שלא אתה בחרת אותם אבל הם מעטרים אותך בכל הגוף.

(מתוך עמוד הפייסבוק Tattoos.com)

(מתוך עמוד הפייסבוק Tattoos.com)

המח שלנו מלא בכאוס של תחושות, רצונות ודחפים. כל הכאוס הזה נכנס לתוך מערבל השפה שגורס 80% מחומר הגלם שבך, והופך את הבלגאן למחשבות. המחשבות רצות על מסוע מהראש לכיוון הפה, כשקלשונים ממתכת מרחפים מלמעלה ונועצים במחשבות הללו בשרירותיות מכנית בלתי נשלטת. חלקן הקטן הולך לאפסון, אך רובן הולכות לפח, כאשר רק מעטות שורדות את המסע לכיוון הפה.

הרגע הזה שיש לך מחשבות על המחשבות עצמן הוא רגע מתעתע, זה כמו להקשיב להקשבה, כמו לחדד מחדד, כמו לאהוב אהבה, כמו לדוג דייג, כמו לכעוס על הכעס כמו להתחרט על חרטה, כמו לתלות מתלה, זה דברים שלא אמורים לקרות, זה באג בתוכנה, קריסה של הפלאגאין, כשל של המערכת. 

המחשבה הזו על מחשבות ועל עצם קיומם של הפילטרים הללו ועל מכונת הסינון הכפויה הזו שבראש שלי פשוט דחקה אותי לשאלה המחרפנת מכולן והיא: "מי אני?"

האם האני האמיתי שלי הוא אי שם בכאוס של המח שלי? או האם האני האמיתי שלי הוא אי שם בשלב המחשבות על המסוע, או שהאני האמיתי שלי הוא רק ה 5% התעשייתיים שיוצאים ממני בסוף החוצה ? מי לעזאזל אני? הרי בעייני בראשי אני כל החלק שבפנים, אך אם ישאלו את כל שאר העולם הם יצביעו רק על ה 5% פלט שיצא ממני. כל כך מתסכל לחשוב שהאני שבחוץ מייצג כל כך מעט מכל האני שלי. 

"אתה לא מכיר אותי" הוא המשפט המבשר על הכישלון שלי בלהיות אני.

ואז זה הכה בי… כמו מטה הקסמים שאף פעם לא היה לטינקרבל שפותח כל סרט של דיסני.

קודם כל תשמיד את המבוכה.

תמחק את הפונקציה הזו מהראש, רסס אותה בחומר מגמד סגול עד שתעלם. שום דבר לא יכול להביך אותי יותר. שום דבר שאגיד לא יגרום לי להתבייש, להתחרט, להצטער יותר, אין לי דרך יותר להפסיד, אני בלתי ניתן להבכה, אני אימברסטאבל.

אבל זה לא מספיק. הרי איזה חכם הודי זקן אמר פעם שעדיף להתחרט על משהו שנאמר מאשר על משהו שלא נאמר.

החיים מלאים במפגשים בינך לבין העולם שממלאים ומרוקנים לך את שק הקונוטציות שנמצא בצד העליון של המח. בכל פעם שהוא מתמלא במחשבה צלולה, אל תרוקן אותה דרך צינורית הפליטה שמובילה לפופיק (כן הלכלוך של שבפופיק זה פסולת של מחשבות), אלא תכווץ את שריר השק ותוציא אותה דרך שסתום הפה, באינסטינקט, בטבעיות, כמו היום המופלא שבו גילית שאתה יכול להזיז את האוזניים, אותה תחושה של עילוי שאתה מגלה שאתה שולט באיבר חדש בגוף.

אך שוב, הסנכרון של המח לפה גם הוא לא מספיק, במח מתרוצצות המון מחשבות שהן לא שלך, מחשבות של אחרים, מחשבות שצרבו לך אותן, שקעקעו לך אותן בראש ללא רצונך, ללא שליטתך.

חז"ל כבר אז אמרו ש"כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם" מה שחז"ל התכוונו להגיד בעצם זה שלא מספיק לסנכרן את הראש לפה, אלא שלפני צריך גם לסנכרן את הלב לראש.

וכשזה קורה, הסנכרון המושלם, הסופה המושלמת שבה כל הנקודות מתחברות לכדי ציור פסיכודאלי של איש הכד , כאילו אלוהים שבר סטיקלייט בצבע אור והניח לך אותו בתוך הראש כשאלומות אור יוצאות לך מכל הפתחים של הגוף, שעושות לך ניתוח לייזר מבפנים שמסיר לך את כל הקעקועים שאי פעם צרבו עליך אמנים שלא בחרת, ומשאיר אותך נקי עם הציור היפה הזה שאתה.

// עמית לדור

600-02887409

היא עושה לי נעים

אחת לחודש אני נפגש איתה. זאת התדירות. לא יותר מדי, לא מעט מדי - מספיק בשביל להיות מסופק, בדיוק במידה בשביל שאיש לא יחשוד

זה נמשך ככה כבר למעלה משלושה חודשים חודשים. אני חושב שהיא כבר מתחילה לזכור מי אני. יכול מאד להיות שלא אבל לחשוב שכן עושה אותי שמח.

התור שלי נקבע להיום בשעה 20:00. שעה טובה, שבה כבר אין פקקים והיא לא מאוחרת מדי, אני אוכל ללכת לשם להנות כמו תמיד ולחזור לחיי להמשך הלילה.

אני מגיע לדלת הכניסה, דלת שקופה עם כיתוב שמתאר את המקום אליו הגעתי. שמעתי על המקום הזה מחבר שמאז שהוא עבר לשם הוא נראה הרבה יותר טוב ממה שהוא היה נראה בעבר אז אמרתי לעצמי, למה לא לנסות, ומאז התאהבתי במקום.

אני נכנס אל עבר המזכירה שיושבת לה על כיסא אל מול מחשב ושולחת לעברי חיוך מקסים. מסביב אנשים רבים שניתן במבט חטוף לראות עליהם אם הם לפני או אחרי. חלקם עוד ממתינים להיכנס וחלקם כבר הדליקו את הסיגריה של אחרי. אני עוד הייתי לפני, וכולם ראו זאת עליי. את רגשות העצבנות והציפייה שהרגע כבר יגיע לא יכלתי להסתיר מאיש.

היי אני עידן, יש לי תור ל20:00”, אמרתי בגאווה. “אין בעיה, אתה יכול לגשת אליה”.

(מתוך: visualphotos.com)

(מתוך: visualphotos.com)

אני בטח לא הראשון שלה, היו לה הרבה ויהיו לה עוד המון. בשבילה זה - “רק עוד יום עבודה”, בעיניה אין אינטימיות, בעיניה אני סתם עוד אחד. בשבילי זה עולם ומלואו.

אני אוהב איך שהיא דואגת לי, אני מתיישב בכיסא, מרכין את הראש לאחור והיא מעליי, אני עוצם את העיניים רוב הזמן ופשוט נרגע. עוצר לרגע את המחשבות ופשוט מתמסר לחוויה. היא כל הזמן שואלת אותי אם אני בסדר, אם אני רוצה מהר יותר או לאט, אם זה חזק מדי או חלש, אם לחמם או לקרר. אבל כמעט אף פעם אין לי תלונות, תמיד בקצב הנכון, תמיד בעוצמה הנכונה, תמיד במידה הנכונה - ובגלל זה אני ממשיך לבוא אליה. היא אף פעם לא מאכזבת אותי, תמיד אני יוצא מסופק.

זהו, גמרתי, היא מביאה לי מגבת, אני מתנגב באושר עילאי ומתחיל להירגע. כמה עצוב להיות אחרי אבל כמה אני מאושר שזה קרה.

(מתוך: visualphotos.com)

(מתוך: visualphotos.com)

היא תמיד מציעה לי קפה, ואף פעם לא הבנתי למה זה התפקיד שלה. היא לא צריכה להתעסק בדברים האלה, בשביל זה יש מזכירות, או מנקות. היא צריכה להיות במעמד אחר לגמרי. היא עושה אותנו מאושרים.

אני יושב עכשיו בכיסא עם כוס קפה ביד מסתכל במראה ונראה לעצמי מאושר מתמיד. אנשים מסביב מתחילים לראות עליי את השינוי מבן אדם שנכנס לפה שהוא היה לפניאני ללא ספק מתחיל להראות אחרי”, והחיוך פשוט לא יורד לי מהפנים.

אני ניגש לשלם אצל המזכירה החיננית. אני מרגיש נקי יותר ואסטטי מתמיד, והמזכירה לבסוף שואלת אותי את השאלה שחיכיתי לה כל אותו הזמן: “תרצה עוד פעם?”. הרגשתי שהעולם לרגע עצר מלכת. ליבי פעם בחוזקה מהתרגשות וציפיה ועוד לפני שסיימה את השאלה כבר עניתי לה בנחרצות, “בטח שאני ארצה!”. אם יש משהו יותר טוב מהפעם הראשונה זה ללא ספק הפעם השניה, אני אף פעם לא מפספס את הפעם השניה, גם אם אני נשאר נקי לגמרי, גם אם אף שערה לא נפלה מראשי, אני אף פעם לא אוותר על סיבוב נוסף אצל חופפת השיער.

// עידן לסר

מעשה ברילוקיישן #2 – להרים את עצמך

שמונה בבוקר. השמש זורחת, הציפורים מצייצות, ובחוץ מתנערים גם העצים משנתם, לקול עבודת הגננים המקסיקנים משכימי הקום, ומפוחי-העלים הארורים שלהם. בוקר טוב אל איי, אני ממררת ממרומי מיגרנה, ומסמנת בדמיוני עוד איקס אדום וחד-משמעי ביומן. בפריז זה לא היה קורה.

ד' מנסה לנחם אותי ומכירה לי מקומות בעיר. אנחנו עושות הלוך-ושובים על שדרת הכוכבים של הוליווד' בדרך לסטודיו שבו היא לומדת משחק, ונתקלות בשלל היצורים של העיר הזאת: שחקנים עייפים שמחלטרים את חייהם בתור סופרמן או אלביס או סינדרלה, מציעים לאנשים להצטלם איתם בתמורה לכסף וכועסים כשנענים בשלילה. היא מספרת שהם עושים מאות דולרים ביום, ואני מנסה לשכנע את עצמי שכל עבודה מכבדת את בעליה, אבל בפנים אני פשוט מודה לאלוהים שרובם חובשים מסכות, כך שהילדים בשדרה לא יחשפו לעיניים הכבויות של גיבוריהם.

גם במציאות: ספיידרמן שוב מסתבך עם המשטרה

למרות השיטוטים העגומים ברחובות, בהם ד' מסבירה למה אחרי תשע לא הולכים פה בבגדים קצרים או צמודים מידי ומראה לי את הפפר-ספריי שלה שמעוצב כמו ליפסטיק, הזמן שאנחנו מעבירות יחד הוא באמת נחמה גדולה. אנחנו מציעות אחת לשניה כתף ובית, לצד שיחות מעמיקות על משחק ומחזות והחיים. אבל את שאר הזמן אני מעבירה באפאתיה מוחלטת. קמה בבוקר מוקדם מידי, נמצאת בעבודה יותר מידי זמן, הולכת מאוחר מידי לישון. והכל(ום) חוזר חלילה. "רק עוד ארבעה חודשים", אני משננת כמו מנטרה, ושוקלת ברצינות להתפטר. ארבעה חודשים של קפה-לא-קפה, ארבעה חודשים של השכמת מפוחי-עלים, ארבעה חודשים של להיות בודדה בארץ זרה בין אנשים בודדים מקומיים. אי-שם בשדרת הכוכבים טינקרבל מדליקה סיגריה.
תפאורת פריז ביוניברסל סטודיוס מזכירה לי מה אני מפספסת

תפאורת פריז ביוניברסל סטודיוס מזכירה לי מה אני מפספסת

אבל אז, כרגיל, מקצה גבול-היכולת והכוח והאמונה, הקול הפנימי הרחום שלי צץ לרומם את רוחי: "איך את בכלל מעזה להתלונן?!" אני ננזפת מבפנים, "את עובדת במקום טוב, את בחו"ל, מתי נהיית כזו מפונקת??" יש בי סנגורית חבויה שמאוד רוצה לענות לו (וכרגיל גם יש לה המוווון מה לומר), אבל היא מבינה שהפעם כדאי שתישאר על הספסל.

בלחיים סמוקות מבושה אני נזכרת במטרת העל האמיתית של הסיפור הזה – עצמאות כלכלית שתאפשר לי את החופש ליצור ולכתוב ולשחק ולביים, ולעשות את זה מבלי לפחד מתלאות החיים. לבנות ולטפח גב שאני אספק לעצמי, שישחרר אותי מאחיזתו האלימה של העולם. חיים שאני מנתבת ולא נסחבת בתוכם. חיים ששווה לחיות.

יום אחרי, אני מתעוררת עם קומץ מוטיבציה ומחליטה שנמאס לי לשבת בסטארבקס עם קפה פח ולקנות דברים רק כדי להרגיש שקרה משהו ולהתמרמר על החיים. אני חוטפת את ד' עם חבר משותף ומכריחה אותם לבוא איתי לראות את האוקיינוס.
אנחנו מגיעים לחוף סנטה מוניקה ומסתכלים על הריכוז הכי גדול של ים שמישהו מאיתנו אי פעם ראה במקום אחד. במרכז החוף, על רציף עץ ענק, יש יריד שעשועים ובו רכבות הרים, מקפצות, דוכנים ומכוניות מתגשות, ובכניסה אישה עם בלונים צבעוניים. משמאלנו דוכני מיצים ומזכרות וגם זמר שנותן הופעת סולו עם גיטרה ומגבר. ריח המלח והצבעים וקולות הילדים ממיסים בי את הגוש המריר ונותנים לאויר להיכנס.

בתחתונים וחזיות אנחנו צוללים אל תוך האוקיינוס הקר והמלוח, וכשאצות ענק מכתרות את ראשינו ואוחזות בגפינו, ד' תוהה איך קרה שהיא גרה פה כבר שמונה חודשים ואף פעם לפני כן לא הביאה את עצמה אל החוף. אני נשארת במים אולי שעתיים ונותנת להם לנקות אותי ולהשיל ממני כל מטען שצברתי והכביד עליי עד כה.

בדרך חזרה הביתה, ד' נזכרת שהיא צריכה לעצור בחנות ספרים כדי לקנות מחזה. אנחנו מחכים לה בחוץ, אך בימים שיבואו במהרה אגלה שזו אינה חנות ספרים רגילה אלא חנות המוקדשת כולה רק למחזות ולכתיבתם, אולי היחידה מסוגה בעולם. אני אבלה בחנות הזאת כמה שעות טובות ואצא משם רק אחרי שספגתי לתוכי את הקסם שמתחולל בין ארבעת הקירות הלבנים ועל שלל מדפיהם.

ושם, במקום ההוא, יתחיל הרומן האמיתי שלי עם אל איי.

// מור כהן