תגית: מהוזה

מתוך Most Beautiful Photos's Photos

רק אני והיא

בדידות. מה יש ברגש הזה שנדבק אליי כמו שפעת מסתורית של הלב? חופרת מנהרות במוחי שלא מובילות לשום מקום טוב, ויוצרת מן תחושה של געגוע למשהו שלא קיים.
לא משנה עד כמה אני מרוצה מעצמי או טוב לי – היא שם, פשוט באג כזה שמצליח לחדור לי לסיסטם.
כתבתי על זה לא פעם, והנה אני כותבת על זה שוב, כי שוב היא כאן, מעבירה בי רעד קר בסוף יולי.
רוצה להתעטף בשמיכה שתגן עליי מפניה, אבל הוא משך אותה מעליי בפתאומיות אז גם את הנחמה הקטנה הזאת כבר אין לי. אין גם צלילי גיטרה ברקע כשאני מכינה ארוחת ערב. וכמעט כל המקומות בתל אביב כואבים.
להתחבא מתחת לשמיכה..  צילום: נטאלי פינקלשטיין

להתחבא מתחת לשמיכה..צילום: נטאלי פינקלשטיין

זה שוב רק אני והיא – כמו שתי מכרות וותיקות. אני לא סובלת אותה, אבל למדנו להסתדר. היא כמו איזו דודה פולניה זקנה, מרירה, ומעצבנת שאף אחד לא רוצה להזמין ובכל זאת היא תמיד שם. היא תמיד מכה בך בלשונה הרעה, פוגעת במקומות הרגישים והכואבים ואומרת לך בדיוק את אותם דברים שגורמים לך להרגיש רע ולרחם על עצמך. אבל אין ברירה – משפחה וגנטיקה לא בוחרים והבדידות היא כנראה חלק מהד.נ.א. שלי. הבנתי שאני בנויה עם רגישות לבדידות. בדומה לאנשים עם רגישות ללקטוז למשל – פשוט קשה לי יותר לעכל אותה.
ולנפשות הרגישות האלה יש גם  "תחליפי חלב" כמו שופינג, סדרות מטופשות, שוקולד,  או שקיעה עד מעל הראש בעבודה – הכל כדי שלא יהיה פנאי לחשוב על הבדידות ולחוש במלוא עוצמתה. לשמחתי גיליתי שהנחמות הקטנות האלה, או אפילו קלישאות אם תרצו, באמת עושות את שלהן  ומטשטשות קצת את קולות האזעקה מחרישת האזניים שיש בפנים. עכשיו זו רק צפירה בלב. כמו ביום הזיכרון – רק שתי דקות – אבל הן מספיקות כדי לצמרר ולהרעיד את כל הגוף מבפנים.
כמו פולניה זקנה ומרירה...

כמו פולניה זקנה ומרירה…

והקיץ הזה מריח כמו אבק שריפות, ויש תחושה כל כך קשה וכבדה באוויר שאי אפשר לנשום כמו שצריך.
אני מחכה לרוח הסתיו הקרירה, בתקווה שהיא תביא עמה שקט ובשורות טובות, אוויר נקי מכאב ומלחמות, שמחות קטנות ורגילות, וחגים, וחתונות של אנשים שאני אוהבת,  והתחלות חדשות ומתוקות בטעם תפוח בדבש. והבדידות? היא בטח עוד תהיה שם. וזה יכאב, אבל פחות.
מתוך Most Beautiful Photos's Photos

מתוך Most Beautiful Photos's Photos

// טל סנדלר

496549

אוטובוס לילי

אני עולה לאוטובוס הלילי ומקווה שלפחות הדרך תהיה שקטה. כבר שבועיים שלא ביקרתי באשדוד, מאז תחילת הלחימה. לא כי אני מפחד, מעל 5 שנים שאני מתורגל. לא כי הנסיעה ארוכה או כי הדרך משעממת. בעיקר כי אני חי. אני רואה חדשות אבל גם עובד, אני שומע כל פרשנות ורואה כל סרטון הסברה מפוקפק אבל גם יוצא, ונהנה.
והחברים שלי שם, בדרום, גם המשפחה, והם לא בדיוק חיים, בעיקר סובלים את שגרת היום הסוריאליסטית והמאוסה. ואני? אני בתל אביב. ואין מה לעשות, בין הקפה של הבוקר לבירה של הערב כמעט ולא שומעים את האזעקות הבודדות שפוקדות את העיר העדיין חיה הזו.

הנהג יוצא מתחנת העצירה האחרונה לפני היציאה לכביש הראשי ומכבה את אורות האוטובוס הפנימיים, מאותת לנוסעים לנסות להרגע, אולי לישון קצת.
בתור תל אביבי מאשדוד, אני לרוב משמש כגורם מרגיע, "אין מה לדאוג. רק להיות זהירים ורגועים" אני עונה בשיטתיות ללקוחות באים ושבים ששואלים על המרחב המוגן הקרוב או איך אני עם המצב. כי באשדוד אכלנו את זה עוד לפני, ובשדרות אכלו את זה עוד לפנינו. ובתל אביב עוד חדש להם, בסדר, הם יתרגלו.

496549

צילום: (visualphotos.com)

הדרך לאשדוד חשוכה. מעל הנהג תופס את עיניי שלט ירוק מתחלף המבשר לנו, נוסעי האוטובוס, נסיעה נעימה ובטוחה. וכמעט באותה נשימה, אנא שימו לב לחפצים חשודים.
מעניין בכמה מקומות בעולם השלט הכל כך פשוט הזה עושה עבודה גם של מאבטח ולא רק של מבשר שלום. "נסיעה בטוחה" – פעם זה היה אומר בלי תאונות, סע לאט כמו שאריק אמר.
היום, גם נסיעה איטית ובטוחה לא מבטיחה לך מיגון מפני רקטות.

החושך השליו של האוטובוס מופר, והשקט של הנוסעים המבקשים טיפת מנוחה בדרך הקצרה אך המעייפת הזו כבר לא יהיה. תזכורת לכך שאנו בדרך לאשדוד – אזעקה.
הנהג עוצר את האוטובוס בפתאומיות מדודה וכולנו מכירים את התרגולת. יש רק 45 שניות, אולי 30, מי סופר?  איש איש יוצאים מהאוטובוס בזריזות ועומדים בצד הדרך, ממש לפני ראשון לציון, 20 איש, חלקם כורעים, חלקם משטחים, והשאר פשוט מביטים לשמיים, מצפים לתפוס עוד נס של כיפת ברזל ברקיע השחור.
אני מסתכל סביב ומנסה להבין את המציאות בה אנחנו חיים, הגיון אין פה. ריבונות, דמוקרטיה ובטחון הן עוד מילים שכבר איבדו ממשקלן.
לבחורה שכורעת לידי יש תלתלים יפים וגם חיוך, ואני חושב – לאיזה מין בנאדם יש דברים כאלה בראש בזמן מלחמה? ואולי בעצם למה לא? זה יהיה סיפור מעולה של איך פגשתי את אמא.
האזעקה דועכת ואנשים אט אט חוזרים למקומות שלהם באוטובוס. אני עולה ממש אחרי הבחורה עם התלתלים והעיניים שכרעה לידי אבל לא אומר כלום כי מלחמה.
הנהג עולה אחרון ונותן מבט במראה האחורית לוודא שכולם ישובים וממשיך בדרך.
ככה זה, לא משנה מה, ממשיכים בדרך.

בכלל הייתי רוצה לכתוב על משהו אחר. על בחורה יפה, או על חלום נעים, על ערב עם חברים טובים וההנגאובר שאחרי, או על ההומלס ההוא שחוצה את דיזנגוף ואיך למרות המראה המוזנח וההליכה המסורבלת הוא נותן לי השראה. הייתי רוצה לכתוב על שלום, וכמה טוב שיש אותו, במקום אני צריך לכתוב על מלחמה, אני צריך כי זה חם וזה אקטואלי, אני צריך כי אי אפשר להתעלם מזה, זו המציאות בה אנו חיים.

2012-12-06 13.43.50

 

מחר אחזור לתל אביב, אחזור לבירה ולקפה ולוויכוחים ליליים של "מה צריך לעשות" שלרוב נגמרים בצ'ייסר והבנה של – אין מה לעשות, זו המציאות בה אנו חיים.
לא אנקוט עמדה עכשיו, לא משנה לי ימין או שמאל, לא כרגע.
רק אומר, שאם אכן זו המציאות בה אנו חיים, אז עד כמה שאפשר, שלפחות שתהיה לנו דרך שקטה.

//שחף רז

IMG_20130916_175217 (800x600)

המדריך לסטודנט המובטל

איך תנצלו את היכולות שלכם בשביל לסגור את החודש!

לנו הסטודנטים כמו כנראה לכל האנשים יש בעיה של מחסור בכסף. אך בעוד לאנשים בוגרים אחרים יש את הזמן (והמקצוע) להשקיע בעבודה סטנדרטית, רובנו מעדיפים להשקיע את זמננו בללמוד לישון או לבלות. אז נכון שיש תוכניות שמאפשרות לשלב ויש אוניברסיטה פתוחה ובעצם לא חייבים להגיע לכל השיעורים אבל בתכלס, רובנו ממלצרים או מחלטרים.

אז מה עושים כדי לאזן טיפה את החשבון? אם יש לכם כשרון שאין לאף אחד אחר, דירה מול הים או אפילו תמונות מהטיול האינטרנט יכול לעזור לכם לעשות מזה קצת כסף. זהו מדריך בארבעה שלבים שבסופו אתם צפויים (אחרי עזרה קטנה מההורים) לשרוד את החודש.

מתחילים: איך הבית יישאר נקי?

airBnb, האתר שעזר לכם למצוא מקום לישון במרכז ברלין בקיץ שעבר יכול לעבוד גם בכיוון ההפוך. כלומר להכניס לכם כסף במקום לקחת אותו. אם אתם גרים בתל אביב, ירושלים או רחמנא לצלן חיפה תוכלו גם אתם להשכיר את הדירה שלכם לכל המרבה במחיר, שמתחיל מ250 שקלים חדשים ללילה בסוף השבוע. אז בפעם הבאה שאתם חוזרים להורים ליומיים שלושה, תתאמו עם השותפים שגם הם לא יהיו ותעודדו קצת את התיירות. בכסף שתקבלו תוכלו לשלם לניקיון החורבה שלכם, שכמובן בתמונות שיווקתם אותה כלא פחות ממלון בוטיק. האתר אגב, מבטח מקרים של גניבה והרס. https://www.airbnb.com

IMG_20130922_153944 (800x600)

סבירים: הכל בזכות חוג הפסנתר

fivver זה אתר ישראלי שנותן לכם אפשרות למכור ולקנות משימות קטנות בתמורה ל5 דולר. רוב המטלות הן בסגנון "אני אמצא לך אשיג לך 100 לייקים בתמורה ל5 דולר" או "אני אצור לך לוגו בשביל 5 דולר" אבל יש גם את היצירתיים והמשעעים "אני אקליט ברכת יומולדת אישית ליקירך בעד 5 דולר", הממשק נוח והכסף עובר בpaypal. כישרונות יחודיים כמו שירה/סקייטבורד/ג'אגלינג (הקיפו את המיותר) יכולים לעזור. נסו להיזכר בכל הכישורים שיש לכם ומי יודע, אולי יום אחד תעשו מזה עסק. www.fiverr.com

מתקדמים: להחזיר את הטיול

אחרי שהייתם בדרום אמריקה, באוסטרליה ובהודו ובעקבות זה שטיילתם עם gopro, מצלמת רפלקס דיגיטלית ב4000 שקל וגם אייפון, על המחשב שלכם יושבות כרגע אלפי תמונות שעשויות להיות מקור הכנסה לא קטן בכלל. את האמת, תהליך ההרשמה הוא יותר ממייגע והסיכוי שבאמת תרוויחו הרבה כסף קלוש, אבל אם אי פעם חלמתם על לעסוק בצילום, זו הזדמנות טובה לקבל מדד על היכולות שלכם. האתרים נותנים בערך 25 סנט לתמונה שנרכשה וכ20 דולר אם מנוי נרשם לשירות שלהם דרככם.
http://submit.shutterstock.com/

IMG_20130916_175217 (800x600)

העתיד: תודה לך סובארו ג'אסטי

על פי השמועות, אמורה להגיע בקרוב לישראל האפליקציה שמשגעת את ארצות הברית – uber. גם שיטה זו משתמשת בנכסים שלכם, במקרה זה המכונית המעופשת. לא מדובר כאן לוח טרמפים תל אביב- נהריה "מוזמנים להצטרף ולהשתתף ולשבת ליד כלב מיירר מאחורה" אלא על שירות אמיתי שמאפשר לכם להפוך לנהגי מוניות או שליחים למספר שעות, על פי דרישה. לי אישית יש הרגשה שבישראל השירות יתקע ברגולציה ולא ממש יעבוד אבל אין לדעת.

לסיכום, את היתרונות המובנים מאליהם של דירה עם אחלה של מיקום ומכונית צמודה ואת היכולות הנרכשות של שירה, צילום או אפשר להפוך לכסף מזומן, בלי הרבה השקעה של זמן. שזה המשאב העיקרי שחסר לנו כסטודנטים. יש עוד המון שיטות להרוויח כסף דרך האינטרנט, חלקן לגיטימיות יותר וחלקן פחות. חיפוש קל בגוגל יעזור לכם למצוא את הדרך שלכם לסגור את החודש. בהצלחה.

//רז קפלן

2

שמאל-ימין

חשבתי שזה לא הולך להיות פוסט פוליטי אבל במצב הנוכחי אי אפשר להמנע מלהביע דעה. מעולם לא הגדרתי את עצמי כפופוליסט שמאורע בעניינים. תמיד היתה לי דעה מוצקה אך בשנים האחרונות משהו בה התחיל להתפורר. תמיד הייתי בעד שתי מדינות לשני העמים. אהבת האדם שלי גרמה לי לחשוב שבאמת יש עם מי לדבר ושאולי המנהיגים שלנו פשוט לא מסתדרים, כמו כל פוליטיקאי מצוי בטבע. נוכחתי בטעותי.

שנאה. זו מהות המלחמה. שנאה בת כמה עשורים שצמחה פרא. שנאה של עם מפוחד ומדוכא. מפוחד כי שולט עליו ארגון טרור שלא בוחל בשימוש באזרחים כמגן אנושי על מנת להציל את התחת שלו. מדוכא כי גם אנחנו, עם ישראל, לא נותן לו את הלגיטימציה המלאה לחיות חופשי לצידנו. אני לא מדבר על שלום, אני מדבר על שלום-שלום.

1

בצבא שירתי כלוחם בשטחים. רק כשאתה נמצא פיזית בשטח אתה מתחיל להבין כמה דברים אזוטריים על המצב עם השכנים המדוכאים שלנו. תפקידי היה לשמור על מתנחלים יהודים, אנשים שלא מכבדים את צה"ל, שלא לדבר על יחסם המבזה לעם אחר. מתנחלים, כשמם כן הם, מתיישבים בלב אוכלוסיה זרה ועוינת – מה שמקשה על צה"ל להגן עליהם. מצב שהוא בלתי אפשרי לכל הדעות.

בזמנו, דעותיי נטו לשמאל ובכל זאת, שירתי בצה"ל כי מחובתי כאזרח ישראלי לשרת את המדינה כפי שהיא משרתת אותי. ובאותו משפט אומר כי התעלקות קבוצות שמאל קיצוניות על צה"ל יצרו אצלי אנטגוניזם לעמדותיי הפוליטיות. דווקא אז, אפקט הרעש הלבן עורר אצלי אמפטיה גדולה יותר לצד הישראלי. צה"ל הוא גוף נטול שייכות פוליטית שבא לשרת את אזרחי כל המדינה. גם את אלו שטוענים שהוא לא מוסרי. אני כותב את זה ומרגיש חלחלה ועצבים בגוף. לולא צה"ל לא היה לנו הווה, שלא לדבר על עתיד. אני מדגיש: צה"ל מבצע החלטות של הממשלה. צה"ל הוא לא גוף שאפשר לבוא אליו בתלונות. עזבו את צה"ל וחייליו בשקט.

אין פה ימין או שמאל. אני לא מחפש להשתייך לקבוצה זו או אחרת. אינני מדינאי, אינני מתיימר. אני עוד אזרח מודאג שכואב לו על ההרוגים במלחמה הנוכחית. כבן אדם, על ההרוגים בשני הצדדים, אך כישראלי, קודם על ההרוגים בצד שלנו. אין לי ספק שהמלחמה הזו נחוצה על מנת להשיב את השקט על כנו. מלחמה כואבת אבל נחוצה. אף אחד לא רוצה עוד הרוגים, אבל ארגון טרור כחמאס לא יודע הידברות מהי. זה ארגון דתי קיצוני שמחפש להשמיד את הציונות. אין לנו ברירה אחרת מלבד מלחמה. הצד השני לא מספיק חזק ויציב על מנת לסיים את הסכסוך העקוב מדם.

3

מעבר למלחמה בעזה, כואבת לי המלחמה בתוך העם. השסעים הרבים שמתפרצים בהתקפי זעם שמערערים את הדמוקרטיה הכה שברירה ממילא. בני אנוש מתחפשים לחיות ושולפים ציפורניים חדות. רק כי מישהו טען לדעה שונה משלו. זה הפוסט שלי ואני עדיין כותב שיש אנשים שמתנגדים נחרצות למלחמה, יש אנשים שמתנגדים לפעולות צה"ל, יש אנשים ויש אנשים ותמיד יהיו אנשים. כל אחד חושב אחר. מתנהל אחרת.

אנחנו בסיטואציה רגישה וכואבת. אף אחד לא רוצה הרוגים נוספים. עם ישראל חי ונושם ובועט. אלה אנחנו. חיים במדינה דמוקרטית. הממשלה החליטה לצאת למלחמה. חברים ובני משפחה של כולנו בשדה הקרב. במקום להעביר ביקורת קשה על אלו שמחרפים נפשם בימים קשים אלו, אנחנו צריכים לשמור על איפוק ולחשוב למי נשלשל את הפתק בבחירות הבאות.

//אהוד דז'ובס

pic2

טקסט אחר

הימים הם ימי מלחמה ועד לרגע זה לא כתבתי בעניין אף לא מילה. הרגשתי שאין לי את הזכות. הרי מה לי ולפוליטיקה עכשיו. הימים עוברים וככל שעולה מניין ההרוגים, הרגש משתלט. וכשהרגש נכנס לפעולה, איני יכולה שלא להיסחף כאילו הייתי במערבולת בלב ים סוער. אז אני כותבת. כותבת ובו בזמן גם מתפללת שאולי עוד רגע הטקסט כבר לא יהיה רלוונטי. הלוואי שלא יהיה רלוונטי.

זה לא טקסט פוליטי. הוא לא יכול להיות כזה כי אני לא בן אדם כזה, פוליטי. אף פעם לא הייתי. אין לי בעניין דעה נחרצת וכששיחה גולשת למחוזות מהסוג הזה לרוב אני שותקת. לכל היותר מהנהנת קלות לאות הסכמה או זורקת לחלל האוויר חצי משפט בתגובה. אך לאחרונה זה כמעט בלתי נמנע. פעם אחר פעם אני לא מצליחה להימלט. למען האמת, רק את עצמי אני מאשימה. אני מניחה שזה מה שקורה כשנשאלים מה קורה והתשובה שנפלטת באוטומט היא כבר לא שהכול טוב אלא שהרוב טוב. אף פעם לא ידעתי לשקר.

pic1

בבית בו גדלתי צרכו אקטואליה לווריד. היינו מחוברים לתוכניות מהז'אנר הזה יותר משצופים מושבעים של האח הגדול מחוברים לערוץ 26. כי באותם ימים החדשות היו תוכנית הריאליטי הנצפית ביותר ובשמונה-אפס-אפס הייתה דממת אלחוט בבית. בשעה זו הגיעה העת לשתוק כי כעת יעקב אילון מדבר. אז, זה היה הוא שדיבר. אבא כהרגלו על הכורסה הנצחית בפנים רציניות, גבותיו מכווצות, שואב בקנאות כל מילה שמשודרת. אמא לצידו מקשיבה באדיקות, משחררת אנחת ייאוש מדי פעם בפעם, בין כתבה לכתבה. וגם אני שם, לא לגמרי מבינה על מה כל המהומה. היום זו אני שמכווצת גבות, אני שנאנחת.

יש לי אחיין מתוק בן שנה וחצי. קוראים לו יוסף. בבית אנחנו קוראים לו יוספי. כך או כך, השם קדום, כזה שמחובר לשורשים. אין לי ולו צל של ספק שאם היה כעת בבגרותו הוא היה שם בשטח, חייל, כמו מיטב לוחמינו. בתמימות ספק ילדותית אני רוצה להאמין שאולי הוא יגדל לעתיד אחר. שאולי כשיגיע לגיל הגיוס, המדינה תגיד לו תודה בנימוס אבל היא לא זקוקה עוד לשירותיו. וכך יקרה שעבורו אזעקה תישאר לעד בדיוק מה שהיא עכשיו, סתם זיכרון עמום של משהו לא לגמרי ברור המזמן מפגש חברתי עם השכנים בבניין, ו-בום לעולם יישאר רק בלון שהתפוצץ ולא יותר.

pic2
יוסף. שתדע מלחמה מהי רק מהסיפורים של דודה לימור. ואולי גם מהספרים, כי אף פעם לא הייתי חזקה בהיסטוריה.

בימים האחרונים ישנם רגעים שבהם כל מה שאני רוצה לשמוע זה את השקט, אפילו שאין לו קול. אך לא קל לשמור על פאסון ולהישאר אדישים, גם כשלא באמת מכירים את הנופלים. הדמעות מאיימות להציף את הלחיים בכל פעם שהאוזניים שומעות עוד הספד על חייל שנלקח מן העולם בטרם עת, והמראות קשים עד מאוד לעיכול. הורים קוברים ילדים, נשים קוברות בעלים. משפחת השכול מתרחבת במהירות. אז אני בוכה, ולא רק בלב. הרי הצבא אינו זר לאף אחד מאיתנו, כולנו היינו שם. ואם לא אנחנו, אז ההורים. ואם לא הם, אז החברים. ובינינו, מי לא?

אין לנו ברירה אחרת, אני יודעת. כשהאויב מאיים לפלוש אל פתח הבית אז לא נותרת ברירה אלא להיכנס בו ברבאק. כי זה או הוא או אנחנו. ועדיף אנחנו. תמיד עדיף אנחנו. אז אני מייחלת שהמבצע יניב הישגים אחרים מקודמיו. שאולי הפעם כשיסתיים, נזכה לשקט של ממש, מוחלט ותמידי, לכל אורכה ורוחבה של המדינה ולא רק לשקט יחסי בצפון הארץ ובמרכזה. והלוואי שביום שאחרי, שני הצדדים יבינו שמינוס ומינוס נותנים פלוס רק במתמטיקה. וגם זה לא תמיד.

// לימור ישעיהו

559127_10200121861742133_676468415_n

ואז התחילה מלחמה

בוא תשב איתי לאיזה שיחה מטומטמת. נדבר על כדורגל, על המשחקים המפגרים שלך בפליסטשיין, ואז נשתה קצת יין ונקשקש על רובי ריבלין או על סקס. בוא איתי לקניון. יש לי חשק עז לבזבז מלא כסף על מלא שטויות שאני לא באמת צריכה. במיוחד יש לי חשק שתשב ותחכה בזמן שאני אבזבז לשנינו את הזמן. ואז ממש תשמח שזה יגמר.

בוא נלמד למבחן. נתמרמר על כמה קשה לנו ואיך כולם מתעללים בנו. בוא נדבר על החוב מביטוח לאומי ונחשוב שאנחנו יודעים מה זה בעיות בחיים. בוא ננהל דיון פוליטי. אתה תצעק עלי שאני פאשיסטית ואני אגיד לך שאתה חייב לחשוב על הסכסוך בצורה אובייקטיבית, ואז יקרה עוד משהו שיזכיר לי ש"אובייקטיבית" זו סתם המצאה של פילוסופיים ואנשים נאורים כדי לאשרר את גיבובי השטויות שהם ניזונים ממנו.

בוא נעבור על הפיד בפייסבוק ונצחק על פרחות עם דאק פייס, ועל לא פרחות עם דאק פייס, ואנשים שחושבים שזה מצחיק לחקות פרחות עם דאק פייס. בוא נגלגל עיניים אל מול תמונות של זוגות דביקים ואז נתהה למה החבר המשותף שלנו עוד לא שינה את הסטטוס שלו ל"אין א-רילשינשיפ". בוא נדליק טלוויזיה ונראה מלא פרקים של סיינפלד, עד שימאס. ואז נראה איזה תכנית ריאלטי מטומטמת ונתנשא במשך שעות על המשתתפים בה. נזרוק גם כמה הערות בסגנון "יאו, איך האנשים במדינה הזאת רואים את זה. משעמם להם".

10370896_10203110010043973_4817292614037052011_n

בוא נהיה משעוממים. נתחיל לריב משעמום. נעשה שיחות נפש ארוכות על כלום ושומדבר, רק כי משעמם. אתה תגיד שכל כך בא לך לרדת מהארץ, ואני אספר לך שאני יוצאת רק עם בחורים עם דרכון אירופאי. בוא ניסע לאירופה ונתלהב מהאנשים היפים והמגניבים, מהמחירים הזולים, מהתחבורה האדירה, מהחיים הסוציאליסטים, ואיך זה שונה בישראל. כמה יש לה ללמוד מהאירופאים האלו. ואז לא נפסיק לדבר על החומוס של אכרם, על השוק של יפו, על גולדסטאר בנמל ועל ים בשישי.

בוא נלך לטייל בירושלים, ונחשוב איך זה שכאן זה עובד, נראה כאילו כולם חיים בדו קיום, ולמה הממשלה שלנו דפוקה וזה לא ככה עם הפלשתינאים. ואיך אין הסדר מדיני. ואיך בוחרים בביבי שוב ושוב ואיך בכלל אין חוק נגד זה.

בוא נחזור לבועה שלנו.

בוא נחזור לחיים שאנחנו לא קופצים מרעש של אופנוע. שאנחנו לא יושבים במרפסת על סיגריה ושומעים בום ענק שמפלח את השמיים, ואפילו לא מנידים עפעף. בוא נחזור לחיים שאנחנו רואים ילדים קטנים צורחים ומבלגנים ועושים רעש, ולא רצים למקלטים ומסבירים לנו את הרציונליים שמאחורי זה, ואז שוכבים עם הידיים הקטנטנות והטהרות שלהם על הראש.

בוא נדליק טלוויזיה בלי לפחד. בלי להרגיש שאנחנו חיים במשחקי הרעב והגיע הזמן בערב למנות את ההרוגים. בוא לא נראה ילדים נהרגים, נטבחים, אימהות בוכות, חיילים בוכים, פוליטיקאים חסרי מילים. בוא לא נשאר ערים כדי לשמוע את שמות ההרוגים. בוא לא נקרא מהמכתבים של יוני נתניהו ונראה שעברו כמעט יובל שנים, ועדין, כלום לא השתנה. ואז בוא לא נקרא את ספר יהושוע, ונבין שעברו מיליון שנים בערך, ועדין, כלום לא השתנה.

282083_3995725764385_609467305_n

מתוך "מכתבי יוני"

בוא נעבור יום אחד בלי לפחות תריסר הודעות של "הכל בסדר????", בוא לא נרגיש בכל רגע של כל יום שאנחנו צריכים להצדיק את עצמנו. שנהרגו בצד השני, ואנחנו אשמים. ואנחנו צריכים להסביר לעולם ששותק כשצריכים אותו ונזכר להתרעם ברגעים הכי פחות מתאימים, למה. בוא נפסיק להתנצל על הלגיטימציה שלנו לחיות בביטחון. בוא נפסיק לעשות מיליון שיתופים למיליון פוסטים קורעי לב, ממחשבה שזה מה שיגרום להם להבין. בוא לא נדע מה זו שנאה, ולמה היא יכולה להוביל. בוא לא נרגיש ייאוש.

בוא לא נרגיש חסרי תקווה וחסרי אמונה, שגם הילדים שלנו ילכו למלחמה. שגם אנחנו לא נישן בלילה. שגם אנחנו נקפוץ מכל טלפון, כל נקישה על הדלת, כל רגע של כל יום. עד שגם הילדים שלהם ילכו להילחם על זכותם לחיות.

בוא נפסיק לדאוג. בוא נפסיק לפחד. פשוט, בוא.

//רונית ישראלי

1

הקריאה

מאחר ונחתתי אתמול בתאילנד, החלטתי היום קצת לטייל בבנגקוק, כמה סידורים אחרונים שלא הספקתי בארץ, כמו הגרביים ששכחתי לקנות. אתמול כבר בשדה התעופה בתור להחתמת הדרכון, הכרתי שני בחורים ישראליים שהציעו לי להצטרף אליהם לבינתים. על הדרך נאספה אלינו עוד בחורה שמטיילת לבדה וכך יצא שאתמול שתינו בירה, קנינו עקרב מטוגן, ואכלנו אננס חתוך ומנגו גם. כיוון שזאת פעם שלישית שלי פה וגם תחילתו של טיול ארוך החלטתי שלא להצטרף אליהם לסיורי שווקים וקניונים, במקום זה הלכתי לאכול פד תאי רחוב, עשיתי צמה בשיער, וטיילת ברחוב הקוואסן עד אשר עצר אותי איש הודי שאמר שאני ברת מזל כי יש לי כתם אדמדם של יובש באזור הצ'אקרה שבין העיניים, אני כמעט בטוחה וכולם יגידו את אותו המשפט, זאת בטח תרמית, אבל מה החלטתי לחוות חוויות וגם זאת דרך. מוביל אותי לצד הרחוב, חולצים נעליים ומתיישבים על מדרגה, שואל לשמי, לארץ מוצאי ומתחילים.

1

על דף, שלאחר מכן שומר לעצמו לתפילה עבורי, מבקש שאבחר מספר, בחרתי בשלוש, הוא כותב גם שבע ותשע, מבקש שאבחר שוב הפעם בוחרת בשבע, זה הוא מסביר לי קשור לאמצע החיים, השלוש זה הילדות והתשע זקנה. כנראה שאני ברת מזל אם בחרתי בזה.
הוא אומר שאם ינחש נכונה את שם אמי, את שם אהובי, את תאריך יום הולדתי ואת מספרי אחיי (2) ואחיותיי (0) אז ב2014 אחזור לתאילנד ואתן לו עוד כסף. בסדר. נראה.
מסתכל בכף ידי, מספר לי שאחיה עד גיל 87 ואמות בשנתי, שואל לצבע האהוב עלי, אומרת לו שכולם אהובים עלי, מתעקש ובוחרת כחול, למה כחול, זה הצבע של השמיים, מסובב את הפתק ומראה לי שכתוב BLUE מאחור. וואלה.

2

וכך היה, נותן לי פתק להחזיק ביד ימין ומניחה על הלב, בינתים שואל לשמה של אמי, למספר האחים שלי, ליום הולדתי, שואל מתי התאהבתי לראשונה, גיל שתיים עשרה עונה לו, צעירה הוא עונה חזרה, מספר לי שאפגוש אוסטרלי (איך הוא ידע שזאת התוכנית?!) ושמשהו טוב יקרה לי בשמונה עשר לחודש, אבל לא הבנתי אם זה החודש או מתישהו אחר, הוא גם הבטיח שאתחתן השנה, ברור, בטח בשמונה עשר לחודש, מספר לי שאני לא ישנה טוב בלילה, אתה מספר לי – אני זאת שהיתה ערה עד אחרי חמש לפנות בוקר והתהפכה במיטה, אומר שיש לי בעיה באהבה, נו אבל את זה אתם כבר יודעים, בגלל זה אני גם כאן, הוא מראה לי תמונה שלו מהודו, הוא סוג של יוגי, אומרת לו שבקרוב אסע גם לשם.

על פתק אחר כותב את המילה אלוהים באנגלית, מתחת מותח שלושה קווים, אחד בשבילי אחד בשבילו ואחד, אלוהים אחד.

3

מבטיח לי שאם אעשה מדיצטיה ואגיד כל בוקר אחרי מקלחת "אום נאמה שיבה" למשך שלושים ואחד יום, בישיבה על הרצפה עם כוס מים ביד ימין, אקבל מנת מזל. מניח עלי שרשרת תפילה ואומר לי לפתוח את הפתקים ועל הפתק כתוב את שמה של אמי, שמו של אהובי (השם שמור במערכת) מספר לי שהוא בחור טוב ושהוא אוהב אותי גם מסתבר, הוא גם אמר שיש עוד בחור שאוהב אותי (אולי זה האוסטרלי שעוד לא פגשתי), את תאריך הלידה שלי ואת מספר האחים שלי. מחייכת לוחצת את ידו וקמה לספר לכם את שקרה.
בחרתי להאמין לו, גם אם זאת תרמית, גם אם זה לא אמיתי לפעמים נחמד להאמין בקסמו של היקום.

//אופיר גוני קריס

10501657_601196913331367_6125557041584012169_n

רק לא חצי

אתה חושב שמתישהו אתה תצליח לאהוב אותי שוב? היא שאלה.
זה לא שאני לא אוהב אותך, אני פשוט לא מסוגל לחיות יחד איתך.
היא נכנסה לאוטו שלה, אותו אוטו שבו העברנו כל כך הרבה רגעים של בכי צחוק וכעס. רגעים בהם נסענו קילומטרים, בהם שתקנו, שרנו, צחקנו מכל דבר קטן, היינו כמו זוג כפפות בחורף חם. רק שעכשיו היא נוסעת עם רכב הזכרונות שלנו אולי לתמיד.
היא עוצרת ברמזור, אולי מאתיים מטר ממני ואני רוצה לדפוק לשם ריצה בשיא הגשם ולומר לה כמה אני מטומטם, שתחכה, אל תסעי אני מת לצעוק לה! או לפחות לומר לה שרגע בואי ניסע אני ואת שוב למדבר, רחוקים מרעש, קרובים ללב לעוד יומיים של אהבה גדולה לפני שדלתות החיים נסגרות עלינו. אך הרמזור התחלף לירוק, ואיתו החיים שלי, שעוברים למסלול שונה עכשיו.

C360_2014-07-28-18-49-43-628

נכנסתי לאוטו שלי, רכב הלבד, כל כך הרבה רגעים עצובים היו לי איתו. תמיד נסענו ברכב שלה לטיולים, בשלי נסעתי אני, שחזרתי עצוב ובודד מפאבים, בתקופה בלעדיה, הייתי שם לי את השיר השבועי שלי, מדליק סיגריה וחושב מחשבות על יחד, על מישהי, על יום כזה שיבוא בו אהיה מאוהב.
אני שומע דפיקות על החלון, המבט שלי פונה שמאלה בחוסר חשק ואני רואה בחור צעיר, ששואל אותי אם ההיא שהלכה מפה עכשיו חברה שלי? מה זה משנה לך אני שואל והוא עונה "כי אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות על זוגיות, יש לי מישהי ו…", עצור עצור ילד, אין לך אח גדול? אבא? חבר? "יש, אבל אתה יודע, קצת לא נעים לי לשאול אותם.."
"דבר אלי", אני משיב בחוסר חשק, "מה אתה רוצה לדעת?"
"חברה שלי רוצה לראות סרט מסוים, ואני לא רוצה ללכת לסרט הזה, מה אני אגיד לה? להתווכח איתה? היא מאיימת להיפרד ממני".

עניתי לו שיזרוק אותה, סגרתי את החלון והתחלתי בנסיעת מחשבות, שלמה ארצי שר ברדיו על בחורה שהוא היה נוסע איתה, והיום היא איננה והוא נהיה לחצי, ואני חושב על זה על כמה אנחנו מוכנים לוותר רק לא להיות חצי, אנחנו נוותר על בגידה, אנחנו נוותר על איומים, אנחנו נוותר על הדעות שלנו, רק להישאר יחד. הפחד הזה שרודף אותנו מלהיות לבד, להיכנס לאוטו ולנסוע לבד, להתכסות לבד, לראות סרט בבית כשרק יד אחת נכנסת לקערת הפופקורן.

אם רק היינו קצת יותר חכמים ונפרדים כשזה מתחיל, לפני שאנחנו כבר מאוהבים עד מעל הראש, שבהתחלה כבר קלטנו שזה לא זה אבל עדיין עצמנו עין אחת ובעין השנייה ראינו אותה מתפשטת, פשוט היה איתה סקס טוב ולך תמצא כל יום סקס כזה עם הבחורות שיש בחוץ, שוב לחפש ושוב לשלוח הודעות בשתיים בלילה? אז אנחנו על אוטומט בקשר גם כשהוא נהיה לשקר. ככל שחלף הזמן ידענו אהבה, רק לא ידענו לזהות שזה כל מה שיש בינינו. ואהבה ללא זוגיות טובה היא כמו פרח ללא מים. ואני מבין שכל הרגעים הטובים שהיו לא שווים את הפרידה הזו שבה הבנו שהיינו בזבוז של זמן. איבדתי את עצמי רק כדי להיאחז בזוגיות הזאת, זוגיות שנהפכה לנטל על האהבה, ולא משנה כמה היא חזקה, אם כשאתה קם בבוקר אתה עצוב ממנה.
הבנתי שאין בזוגיות איתה דרך משותפת, ולפעמים צריך להיות אמיץ מספיק כדי להבין את זה ולהיפרד.

10501657_601196913331367_6125557041584012169_n

Most Beautiful Photos

//שגיא אליהו

481663

קוני הדיסקים

שלום, אני עידן ואני קונה דיסקים.

אתם בטח חושבים לעצמכם – הבן אדם הזה משוגע, לא חבל לו על הכסף? דיסקים זה כבר מיושן כל כך, למה הוא לא מוריד כמו כולם?! תכף הוא יגיד שהוא גם משחק בפוגים.

כן! אני לא מתבייש להגיד שאני, עידן לסר, קם בבוקר יום בהיר אחד, הולך לדיזינגוף סנטר וממיטב ה-100 שקל שהרווחתי במשמרת ערב של אתמול, אני קונה לי דיסק ולפעמים גם שניים ומתרגש עוד לפני שבכלל התחלתי במלאכת השמיעה.

Gramofon_2_ubt

היה היה פעם…מתוך ויקיפדיה

אני לא יודע להסביר את זה, אבל משהו קורה שם. הדיסק אצלי, אני יורד אל החניון, מתיישב ומתניע את האוטו. זהו, זה רק אני – והדיסק.
זה מתחיל בניילון הנצמד אשר עוטף את הדיסק, שהעצבים בלהוריד אותו קורים כל פעם מחדש ובסופו של דבר אני נשאר עם שריטה קטנה על הקופסא מהמפתח שעזר לי להוריד את הניילון, גם זה זכרון. הניילון ירד.
אותו ניילון שובב, מדי פעם נוהג להגיע עם מדבקה קטנה ובה תקציר על מה שבעוד מספר שניות אני הולך לשמוע. אני כבר לא יכול לחכות.
אני פותח את הקופסא שלפעמים היא מפלסטיק ולפעמים מקרטון, ושם את הדיסק במערכת. זהו, הקסם מתחיל לקרות.

אני נוסע הביתה לצלילי אותו הדיסק, אהבתי? לא אהבתי? את זה אוכל לדעת רק עוד מספר שמיעות נוספות.
אני מגיע הביתה, עולה למחשב ומכניס את הדיסק לכונן. האייטונס שואל אותי אם אני רוצה לעלות את הדיסק למחשב? בוודאי שאני רוצה!
תוך כדי העלאה אני מתייחס לחלק האחרון שעוד לא קיבל ממני התייחסות, החוברת הקטנה שנמצאת בתוך כל דיסק, הדובדבן שבקצפת.
הרגע הזה לו כולי חיכיתי, רק לקרוא את המילים בחוברת. לנסות, ולו קצת להבין למה התכוון המשורר. למה הוא התכוון בסדר השירים בדיסק, למי הוא שר בשיר הזה ולמה הוא שר בשיר ההוא.
האם אתה זה שכתבת את השירים? האם אתה זה שהלחין? אולי בכלל הגיטריסט הוא המוח?
המחשב סימן לי שהדיסק על המחשב, וזהו.
הדיסק עובר למתקן שיושב לי בחדר ומצטרף לשאר חברים העגולים שמסודרים עמודות עמודות. אני כנראה לא אגע בך יותר בזמן הקרוב חברי המעוגל, אבל הו, כמה טוב שאתה איתי עכשיו.

481663

צילום: (visualphotos.com)

אני אוהב לקנות דיסקים, דיסק הוא חומרי, הוא אמירה, הוא חוויה, הוא הדבר האמיתי, דיסק הוא קישוט, הוא סיפור, הוא המתנה הטובה ביותר שאפשר לקבל.

לרוקסטאר הישראלי הממוצע אפילו אין כסף להגשים את חלום ה"סקס,סמים ורוקנרול". עולם יקר הוא עולמנו.
אבל לא, אני לא אטיף לכם דברים כמו "אל תורידו מוזיקה, תכבדו את האמן, זו הפרנסה שלו". זה כל כך נכון, אבל לצערי קוני הדיסקים נעלמים במהירות כמו הכרטיסים לבקסטריז בויז.

תקנו דיסקים! אם לא בשביל האמנים, אז בשביל עצמכם. תנו לזה נסיון, לכו לחנות דיסקים, קחו רגע למחשבה ותקנו את הדיסק שיעשה לכם את ההרגשה הנכונה, בלי לחשוב מה יגידו אחרים.

מי יודע, אולי גם אתם יום אחד תהיו קוני דיסקים.

//עידן לסר

10525869_824449604246628_7682827033104499259_n

מכתבים למלאך

בעקבות כתבות שקראתי ועשרות מכתבים שנרשמו על הקיר של דניאל, החלטתי לנסות ולקבץ את הדברים לפוסט. הכאב הוא כמובן פרטי ולא ניתן לפריטה והבנה. הפוסט מוקדש לזכרו של סמ"ר דניאל פומרנץ ז"ל, שנהרג במהלך מבצע "צוק איתן".

Daniel you're a star in the face of the sky"               

 "…Lord I miss Daniel, oh I miss him so much

לא הכנתי את עצמי לסוג הכאב הזה. אני נזכרת בחיוך הענק, הכובש הזה שלך ולא מפסיקה לבכות. כל הדמעות שלא ירדו לי כל השנים זולגות לי כמו נהרות מהעיניים. זה לא הוגן שלקחו אותך מאתנו. ילד יפה שלנו! "אשטון קוצ'ר", היינו קוראים לך. אני נזכרת בכל הרגעים שבילינו ביחד, נזכרת בעיניים השמחות שלך, בטוב הלב, באומץ. לא פלא שאלוהים רוצה אותך לידו. אבל אלוהים, זה כל כך כואב שהלכת. היית לי כמו אח גדול, ומי ישמור עלי עכשיו? מלאך שלי, גיבור. החלל רק גדל מיום ליום. החור שהשארת לנו בלב, שהיית ממלא אצלי באופן קבוע. אח שלי, היקר לי מכל, תגיד לי, איך ממשיכים? אם היית רואה אותנו עכשיו בטח היית אומר שנפסיק להיות כל כך היסטריים. אבל דניאל שלי אני כל כך מתגעגעת! מתגעגעת לצחוק שלך, לחיוך היפה, לחיבוק ממך… תמיד היית אופטימי ומאושר. ולא יגיע היום שאצליח להתרגל לחיות בלעדייך. אני לא מצליחה לעכל… תשמור עלינו מלמעלה, אוהבת אותך תמיד.

מי שהיה נוסע איתך באוטו בתקופה האחרונה יודע שזה השיר הראשון בדיסק שחייבים לשמוע, זה היה מהשירים האהובים עליך, ופתאום המשמעות שלו כל כך שונה. היום הוא פשוט צובט לי חזק את הלב.

"כשאתה נעלם, אין עולם, אין מילים…"

פומי שלי, חבר יקר. אני לא מאמין שאני צריך לכתוב לך ואתה בשמים. לא מאמין שזה אמיתי, שלא אראה אותך יותר מחייך. איך בנאדם כל כך חי יכול למות?? קשה לי לקלוט… כולנו כל כך שבורים, כל כך מקווים, שכל זה סתם חלום רע. שאולי פתאום תצא מהדלת האחורית ותגיד שנרדמת קצת כל הימים האלו ותבוא ותחבק ותבקש שנפסיק לבכות. אח יקר, אני חושב שכולנו נזכור את השמחה שלך, האופטימיות, את לב הזהב הזה שלך. לא כי זה הסוף שלך, אלא כי זה מי שהיית פומי. אני זוכר את השבת הראשונה שלי בצה"ל, כשעוד לא הכרנו, איך באת וראית שאני שבוז, שאלת למה אני ככה וכשסיפרתי לך אמרת שלא אדאג, ושבסוף יהיה לי כיף פה יותר מבבית. אמרת לי לעלות לחדר שלך מתי שארצה ושאני יכול לקחת ממתקים וכל מה שבא לי ומאז הערצתי אותך. "אני עושה פה שמח", אמרת לי. וכששאלתי חבר הוא אמר לי שזה דניאל. תמיד שמח, תמיד אופטימי ואנרגטי. וככה נזכור אותך כולנו. אתה איתי תמיד חבר, אזכור אותך לנצח.
(מתוך פוסטים של חברים שכתבו לדניאל)

10525869_824449604246628_7682827033104499259_n'תשמור עלינו מלמעלה…' (מתוך הפייסבוק של דניאל)

ילד יקר שלי, אני ידעתי כל הזמן שהיום הזה יגיע. אחרי שנים שהייתי ראש מחלקת נפגעי צה"ל, ידעתי שיום יבוא ומבשרי הרעות ידפקו גם בדלת שלי. אוי, דניאלי שלי. תמיד פחדתי שהיום הזה יבוא, ולמרות החשש הזה גיביתי כמיטב יכולתי את החלטותיך לנסות להתקבל ליחידות חי"ר מובחרות, הכי מסוכנות. כדי שאתה, ילד אהוב, נבון, אוהב בני אדם, דואג לכולם, המרכז של החברה, אכפתי כזה שרק רוצה לתרום ולעשות, תגיע להיות לוחם בכיר כי לדעתך זה המקום הנכון, שם חייבים ונכון להיות. הרגשת שלחלקם יש קשיים בבית וחיפשת איתי כל דרך למצוא פתרונות. כשהתבטאתי באחת הפעמים שאי אפשר, אמרת שאין בעולם דבר כזה, הזכרת לי שאני תמיד אומרת אפשר, הכל אפשר. בשבת האחרונה בבית הפלת מחשבה לעשות קעקוע ואני הגבתי שזה גועל נפש, פיכסה, טפו. בלי קשר לתגובתי המזקינה, החזרה לצבא והמבצע יצרו עובדה מוגמרת וגופך לא קועקע, אבל המשפט שבגופך רצית לחרוט היה משפט הודי שיש לו פירוש: 'אפשרי, אפשרי, הכל אפשרי'.ילד אהוב שלנו, אני נאלצת להודות שכמעט הכל אפשרי, אבל לא תמיד יש מה לעשות. עובדה, אני עומדת כאן מול קברך בבית קברות שהוקם בכפר אז"ר במיוחד בשבילך, אבל כל שנשאר לי זה לצעוק, לצרוח ולבכות… (מתוך דברי האם בהלוויה)

שיר שפורסם על ידי דניאל בפייסבוק, שמדבר על בנים שלא שבים מהמלחמה:

דניאל השאיר למשפחתו מילים אחרונות, "למקרה הגרוע מכל" :

"למשפחה האהובה שלי, בחיים לא חשבתי שאכתוב דבר כזה. לא יודע מה כותבים, אמרתי הכל בטלפון, מה יש לי להוסיף? אבל אולי זה משהו בשבילי, משהו לתת לכם להיאחז בו. חשוב שתדעו שאני שמח שנולדתי למשפחה הזו, שעודדתם אותי כמו שצריך, ואני שמח שהתגייסתי לגולני ועשיתי הכי טוב שלי. אם אתם קוראים את זה סימן שסיימתי את הקריירה שלי, אבל לפחות לחמתי בכבוד ואני שמח. תהיו בטוחים שאני שמח, חשוב שתדעו את זה. ולנמרוד, ליאור ואלעד האחים המושלמים שלי, אין שמח ממני שיש לי אחים כאלה, ולשני ההורים שלי שהביאוני עד הלום, לא חסר לי כלום אף פעם, הייתי עטוף בחום ואהבה…אוהב אתכם, אין כמוכם ואני שמח. לא משנה מה קרה, אוהב המון־המון דניאל פומרנץ, הילד הקטן שלכם. ובעזרת אדוני נחזור בשלום.

ותגידו לחיילים שלי שאני אוהב אותם."

525684pic_C

דניאל,

לא הכרתי אותך, אבל כואב לי שאתה איננו. ואני אזכור אותך. אזכור את החיוך, אזכור את השמחה, את האמונה שהכל אפשרי, את המסירות וההקרבה למדינה והרצון החזק שלך לתרום ולשמח את כולם. לעולם לא נשכח אותך גיבור!

לזכרו ולעילוי נשמתו של סמ"ר דניאל פומרנץ, יהי זכרו ברוך.

ת.נ.צ.ב.ה

//חן זמיר

Xo8ypj3zeb (1)

עוגן

 A Japanese legend says that if you can’t sleep at night it’s because you’re awake in someone else’s dream

כולם אומרים לי, מגיע לך מישהו שייתן מעצמו.
ואז.. הגיע הרגע הזה,
חזרתי לחשוב עליו, על ההוא שנפגע בחיים שלו כל כך הרבה עד שכבר אין לו כח להעניק מעצמו.
ובטח שלא להילחם.
נזכרתי כמה תמיכה הוא צריך, כמה אהבה הוא צריך,  שיעניקו לו וידריכו אותו לאהוב.
כמה שהוא קר בכל הזמנים, ועד שהוא משחרר שבריר של חיבה זה עולם ומלואו עבורי.

נזכרתי בכבוד שהוא רכש אלי, בצורת הדיבור ובהתנהגות שמביעים הערכה.
נזכרתי שקשה לו עם רגש כי הוא מפחד להיקשר לאנשים כדי לא להיפגע.
נזכרתי בכל הדברים האלה, שאפילו מפגישה יחידה בשבוע, זה מספיק, וזה מטעין אותך לשבוע שלם.
נזכרתי מה זה להרגיש געגוע עד כאב. אמיתי.

נזכרתי שלפני כל פגישה הלב שלי פועם על 220.
נזכרתי בימי חמישי בקולנוע, נזכרתי שבכוונה הייתי אומרת לו לבחור את הכיסאות הצדדים, כדי שנרגיש בסרט פרטי ושאני אוכל לנשק אותו מתי שרק ארצה. נזכרתי שכל מילה שיוצאת לו מהפה מרגשת אותי, כן, גם אם זה כשהוא אומר "אני לא הולך איתך יותר לסרטים את בכלל לא צופה בהם ואנחנו כל הסרט רק צוחקים ומתנשקים". ואז נותן לי נשיקה.
ובעיקר שהוא אומר לי "נשמה שלי". שזה הכינוי עם הכי הרבה שייכות שיוצא לו מהפה.

2014-07-26 13.41.19

WE HEART IT

נזכרתי מה זה קשר ללא אגו ומשחקים.
נזכרתי שאמר לי שאם אני לא אלמד טוב למבחנים באוניברסיטה הוא לא ידבר איתי יותר.
נזכרתי בדאגה שלו שאני אלך לישון מוקדם לפני מבחנים. ובהודעות בהצלחה ושהוא מאמין בי לפני כל מבחן.
נזכרתי ברגעים שהוא פתאום היה מתכנס בעצמו ולא מוכן להגיד לי מה קרה לו, הייתי מחבקת חזק, מלטפת ומרגיעה, ובסוף הוא היה מספר.
נזכרתי ברגעים שהכעסתי אותו ממש ואז הייתי מצליחה לגרום לו לצחוק בכל זאת.
נזכרתי בוויכוחים הפוליטיים שלנו ובדעות המנוגדות, על זה שהוא הראה לי עוד צד של מגוון הדעות גם אם אני לא מסכימה איתן.

Xo8ypj3zeb (1)

WE HEART IT

נזכרתי בזה שהוא לא היה מסכים שנשמע דברים אחרים שהם לא אלקטרו או טכנו.
נזכרתי שהתחלתי לאהוב את הצלילים האלה פתאום.
נזכרתי בחיבוק שלו, נזכרתי בנשיקות שלו, ונזכרתי בשאלה שלו כל פעם אחרי נשיקה כשהנחתי את ראשי על החזה שלו מרוב נפילת אנרגיות של התרגשות לנוכח הנשיקה, "הכל בסדר איתך?" הוא היה שואל. מושלם, הייתי עונה.

ונזכרתי בקור שלו שחימם לי את הלב.
נזכרתי בהודעות בוקר טוב שהיה משקיע בהן כל כך הרבה, ובשיחות לילה טוב ששאל אותי כל הזמן לפרטי פרטים איך עבר עלי היום שלי, נזכרתי בצחוקים הפרטיים שלנו, בהקשבה שלי אליך, המלצות שלי אליך לא לעזוב את העבודה, אפילו שקשה, תמיכה שלי אליך לזה שרצית לטוס לחו"ל, הכל רק שיהיה לך טוב.
נזכרתי שאנחנו עוגן אחד עבור השניה.
ואז נזכרתי בדבר הכי חשוב.
אתה לא בחיים שלי, עכשיו.

//דניאל פלוס

נתיב העשרה, נתיב לשלום

קצת יותר ישראלית

קראו לי יפת נפש, מפונקת, לא מבינה עניין. אלו הם בהחלט ההגדרות הנכונות כשמדברים עליי בהקשר של ישראליות. לא נולדתי פה, לא גדלתי פה ולא חוויתי מלחמות במשך ילדותי. לא לימדו אותי מגיל צעיר מה זה צבא, לא החדירו בי מוטיבציה להשתתף בו, אבא שלי לא היה בקרבות או במילואים, מעולם לא הייתי צריכה להתחבא במקלט אטום מהפחד שמה ייפול על ביתי פצצה כימית ואף פעם לא חבשתי על ראשי מכסת אב"כ. אני לא יודעת איך מסכה אב"כ נראית.

נלחמים מהרגע הראשון

נלחמים מהרגע הראשון

אבל לא באתי לדבר על עצמי, כי את זה אני עושה מספיק כשאין מלחמה. באתי לדבר על המדינה. המדינה הקטנה הזו, במרכז המזרח התיכון, בה חיים מיליוני בני אדם, ממוצאים שונים, צבעים שונים וגדלים שונים, יהודים אבודים שנדדו לכאן כדי למצוא קצת שקט אחרי הטרור שעברו באירופה ובמדינות ערב במשך מאות שנים. עם, שנדד רק כדי לחזור הביתה, לפיסה הקטנה והמסכנה הזו שאנו קוראים לה ישראל.

חברה שלי נטע לחמה למען המדינה

חברה שלי נטע לחמה למען המדינה

זו מדינה שנלחמת כל יום מאז הקמתה על קיומה בעולם. יש אחוז גדול בעולם של אנשים שלא רוצים שהיא תתקיים ושמבחינתם, מדינת ישראל לא צריכה להופיע בכלל על פני המפה הגלובלית. מדובר במדינה שלא הפסיקה להילחם על קיומה מהרגע הראשון שהוקמה, מעולם לא היה לה שקט. אולי רק כמה הפוגות בין לבין. מדינה שמקריבה את בניה הצעירים למען הישרדותה. זו מציאות שבאמת קשה מאוד לעכל, במיוחד כשאתה בא מבחוץ.

גם חברה שלי שיר נלחמה. אבל ממש.

גם חברה שלי שיר נלחמה. אבל ממש.

אני בפעם השנייה חווה מבצע צבאי כזה או אחר. הקודם היה "עמוד ענן" ולא נכנסו לעזה כך שמלחמה ממש, לא הייתה. אבל הפעם הייתי פה להכול. לאזעקות בתל אביב ובכל רחבי הארץ, ליירוטים ושמיעת הפיצוצים החזקים בשמי העיר, לרסיסי הטילים שנופלים מאות מטרים מהבית שלי, לכניסה הצבאית לעזה, למותם של חברים של אנשים שאני מכירה, ילדים בני 19, 20 וגברים בני 36, שהקריבו את חייהם כדי שאנחנו נוכל לחיות פה, בפיסת המדינה הקטנה ומסכנה הזו.

1

אי אפשר להתחיל להבין מה זה אומר להיות ישראלי אם לא גדלת פה, אם לא חווית את הכאב והפחד על בשרך. אי אפשר להתחיל להבין מה זה לחיות במדינה שנמצאת תחת איום מתמיד מהרגע שהוקמה, אי אפשר להתחיל להבין את הרוגע של הישראלים שבזמן שאני רועדת חצי שעה אחרי כל אזעקה, הם ממשיכים בשלהם כאילו לא קרה כלום. אי אפשר להבין, אבל אפשר לכבד, ולהצדיע. אני מורידה את הכובע בפני כל אדם שגדל פה בתוך המלחמה המתמדת הזו שלצערי הרבה הפכה להיות בגדר השגרה שלהם.

נתיב העשרה, נתיב לשלום

נתיב העשרה, נתיב לשלום

אני תמיד הרגשתי ישראלית אבל במלחמה הזו הבנתי שאני לא. אני לא קולית כשיש אזעקה כי מבחינתי מדובר בסוף העולם. אם אי פעם תישמע אזעקה מסוג זה בלונדון, זה כנראה באמת יהיה סוף העולם כפי שהכרנו אותו, וזו לא מחשבה שבכלל קיימת בתודעה של האנגלי הממוצעאני לומדתאני חווה ואני לאט לאט, עם כל אזעקה, וכל דמעה שזולגת מעיניי בעקבות עוד חייל שנהרג הופכת לקצת יותר ישראלית. אני לא יודעת אם זה דבר טוב או לא, אבל כרגע אני פה ואני יכולה להגיד לכם רק שאפו, כל הכבוד ואני מקווה שיום אחד זה לא יהיה ככה, כי זה לא אמור להיות.

 חיילי אוגוסט 2011 מהנח"ל היו אמורים להשתחרר, אבל ביקשו להילחם יחד עם חבריהם.
חיילי אוגוסט 2011 מהנח"ל היו אמורים להשתחרר, אבל ביקשו להילחם יחד עם חבריהם.

ולסיום, לכל מי שחי בדרום אני יכולה למסור את דאגתי, שתישארו בטוחים בזמן שתוקפים אתכם ללא הפסקה בתוך ביתכם. המדינה הזו קיימת גם בזכותכם, בזכות האומץ והנחישות שלכם להמשיך לחיות שם, ולא לברוח למקום קל יותר. לחיילים אמסור שתמשיכו להיות חזקים ולהגן עלינו ועל מדינתנו. יש לנו את הצבא הכי חזק בעולם, הכי מוסרי בעולם והכי טוב בעולם. ועם זה מנצחים את האויב.

//נטלי להב

כתיבה2

לכתוב

יש רגעים שאתה מרגיש שאף אחד לא אוהב אותך. רגעים כאלה גורמים לי לכתוב. כבר בגיל קטן זו הייתה התרפיה שלי. היו לי מלא בעיות, ובבעיות אני מתכוונת להרבה דברים שהטרידו אותי. קשה להיות ילדה רגישה. ההורים שלי הם שני קיצונים, אמא שלי אישה חזקה ואסרטיבית, כמעט לא תראו אותה בוכה וכמעט לא תרגישו שקשה לה, רק במקרים קיצוניים היא לא מצליחה לשלוט בדמעות. אבא שלי לעומת זאת בן אדם סגור מאד, נדירות הפעמים בהן הוא הביע רגש, וגם זה לא היה לאורך זמן כי הוא היה מתפוגג מהשטח מהר מאד.

כתיבה2

מפה לשם מצאתי את עצמי כותבת בגיל צעיר. בהתחלה הייתי כותבת על מחברות, על דפים ופתקיות דברים שעלו לי לראש באותו הרגע. בשלב מתקדם יותר, כשבגרתי והבעיות הפכו לקצת יותר רציניות, הייתי מתעוררת באמצע הלילה בשביל לכתוב. הייתה לי מחברת בארונית ליד המיטה, הייתי שולפת אותה וכותבת עליה את כל מה שיש לי בלב, כותבת בחושך, אפילו לא הייתי טורחת להדליק את האור. בבוקר הייתי קמה ומוצאת דפים כתובים בכתב מהיר ועקום. אף פעם לא טרחתי לקרוא מה כתבתי כי זה העציב אותי.
בהמשך גיליתי שהאהבה לכתיבה קצת יותר חזקה. עברתי למחשב, כתבתי בפנקס רשימות בקבצים נפרדים. באיזה שהוא שלב הבנתי שנמאס לי לכתוב על דפים שאף אחד לא קורא ובקבצים שאף אחד לא יודע על קיומם, ומצד שני, גם לא ממש רציתי שמישהו שמכיר אותי יקרא אותם. אז פתחתי בלוג אנונימי באינטרנט.

יש משהו אחר בלכתוב בשם אנונימי, אתה לא דופק חשבון לאף אחד ואתה לא דואג ממה יחשבו עליך ואיך יתייחסו לזה, והכי חשוב, אתה מונע מאחרים פרטים אישיים שאולי עדיף לא לחשוף.
אז כתבתי בבלוג את כל מה שאני מרגישה, שרבוטים של ילדה טיפוסית. בהמשך, מלהקיא את כל מה שאני חושבת על דף בלי לחשוב, עברתי לפוסטים עם הגהה ושכתוב. אימצתי סגנון כתיבה מסוים שהתאים לי וקוראים קבועים התחילו להתאסף.
נכנסתי לאנשים מסוימים ללב, והם נכנסו לשלי. תמיד ריגשה אותי המחשבה שיש אנשים שמחכים שאני אכתוב משהו, מחכים להתעדכן בחיים שלי, מה קרה פה ומה קרה שם, איך היה באירוע הזה ומה קרה עם החבר ההוא שלא התקשר.

כתיבה1

היום אני יודעת שכתיבה היא תרפיה, אני לא יודעת להסביר איך זה בדיוק עובד, אבל זה פשוט מקל על הנשמה. כיוון שירשתי את האופי המסוגר של אבא שלי, היה לי קשה לשתף אחרים במה שעובר עליי, והדף היה תחליף מצוין. זה לא משנה אם זה היה דף קטן או גדול, דף של מחברת או של דפדפת או אפילו דף וירטואלי, זה היה דף ששימש לפורקן, דף שבימים מסוימים היה החבר הכי טוב שלי והאוזן הקשבת הכי טובה שיכולתי לבקש. אז מה אם הוא לא יכול לדבר? הוא היה שם כשהייתי צריכה אותו, הוא נתן לי לכתוב עליו את כל מה שהרגשתי, ולא היה לו אכפת אם קשקשתי עם העיפרון חזק מידי או אם לא כתבתי בשורות, לא היה לו אכפת אם יש לי שגיאות כתיב ואם אני כותבת עם יותר מידי סימני קריאה. הוא ספג פוסטים עצובים, פוסטים שמחים, פוסטים בודדים ופוסטים מבולבלים… הוא קיבל אותי בכל מצב… ומעבר לכל זה שהוא שתק ושהוא נתן לי לכתוב עליו מה שבא לי בלי לשפוט אותי, הכי חשוב היה שהוא לא יכול לפגוע בי.

כתיבה3

//קרין פרימן

אזעקה פרחונית

חלום בלהות

"חלמתי חלום נוראי", סבא שלי אמר לי כשישבתי אתו ועם סבתא בסלון שלהם בשבת לפנות ערב. לא ביקרתי אותם כבר שבועיים והרגשתי צורך אמיתי לנסוע לכפר-סבא, לדירה הקטנה של סבתא ושלו בדיור המוגן.

הוא בן 93, סבא שלי. לפי תעודת הזהות שלו הוא בן 94, אבל אחד הסיפורים שהוא הכי אוהב לספר הוא על הפעם הראשונה שהוציא תעודת זהות בישראל, פחות או יותר עם קום המדינה. כשגילה שיש טעות בשנת הלידה בתעודה שקיבל, חזר למשרד הפנים. מה אכפת לך? שאלה אותו הפקידה ואמרה לו שככה יוכל לצאת לפנסיה שנה קודם. הוא בכל זאת רצה לשנות, אז היא רמזה לו שעם כל הביורוקרטיה והעובדה שהוא יצטרך לערער ולנסוע לירושלים בשביל זה, לא ממש כדאי לו להתעקש.

אז הוא וויתר, גם ככה עבד עד גיל 80 כמעט, והרוויח סיפור נחמד לספר לנכדים שלו. היום הוא כבר לא כל כך זוכר אותו.

התכוונו לבקר אותם בשישי בבוקר, עם הילדים, הנינים שלהם. הביקור שאנחנו משתדלים להוציא לפועל אחת לשבועיים. הביקור בו אני מנסה לבלות קצת זמן איכות איתם כשברקע שני העוללים מקימים מהומת אלוהים. סבתא שלי, כמו כל סבתא, מתמוגגת מכל רגע. וסבא שלי שבדרך כלל מנסה לתפוס אותי לשיחה על מה שבוער לו באותם רגעים, מתקשה להתמודד עם הדציבלים המתרוצצים חופשי.

התכוונו לבקר, אבל בסופו של דבר לא הצלחנו. בפעם הראשונה שנכנסנו לאוטו הספקנו להתקדם קצת, אבל אז ההריונית הרגישה לא טוב, אז הסתובבנו בחזרה וביקרנו אצל הרופא. שעתיים וכמה בדיקות מאוחר יותר היא כבר הרגישה יותר טוב, אז העמסנו שוב את הילדים על האוטו יחד עם שחקנית החיזוק, אמא שלי, והתכוננו לצאת לדרך. אזעקה שנשמעה בדיוק כשסיימנו לחגור אותם, הוציאה אותנו שוב מהרכב.

אזעקה פרחונית

אחרי שחיכינו כמעט עשר דקות לכל מה שאמור ליפול מהשמיים ויצאנו מהמרחב המוגן, הבנו שכבר לא ניסע היום. אזעקות נשמעו באותן שעות גם באזור השרון. חישוב מהיר שכלל שני זאטוטים, אישה בהריון וסבתא שצריכה להשתחל החוצה מרכב קטן, דרך המרווח הזעיר שמותירים לה שני כסאות הילדים המסיביים וזאת בתוספת לסיכוי שאזעקה תתפוס אותנו באמצע הכביש המהיר, גרם לנו לוותר הפעם.

אז נסעתי לבד למחרת. דיברתי עם הזקנים שלי ללא הפרעה. חלקים נבחרים מהשיחה חזרו על עצמם מספר פעמים. פעם זו הייתה נחלתה הבלעדית של סבתא, אבל בחודשים האחרונים סבא שלי הדביק את הפער. כשאין ילדים מתרוצצים ברקע אפשר להספיק לחזור על דברים יותר לעומק. נהניתי לשבת איתם, כמו פעם, במטבח הקטן עם שולחן הפורמייקה הלבן והכיסאות הירוקים המסתובבים שיש רק לסבתות, כשסבתא עוד הייתה מכינה לכולנו קפה קר עם גוש גדול של גלידת מוקה-וניל, מאריזת קרטון שחותכים עם סכין.

הבית של סבתא וסבא

הבית של סבתא וסבא, שרטוט, 1957.

מה אתם עושים כשיש אזעקה? שאלתי אותם. יוצאים למסדרון הפנימי, סבתא ענתה לי. אחר כך סבא אמר לי שעוזרים להם לרוץ לאנשהו. מאוחר יותר סבתא שלי התפלאה שבכלל שאלתי אותה על אזעקות ולבסוף אמרה לי שרק אתמול היו שתיים אבל זה לא מטריד אותה. יש דברים שגם אני הייתי שמח לשכוח או לא להיות מוטרד מהם.

"בחלום שלי, ביקרו אצלנו שתי נשים וילדה מתוקה אחת" סבא שלי שיתף אותי במה שמטריד אותו. "ואז שמענו קול נוראי ופיצוצים וכולם רצו." הוא המשיך, ראיתי עליו שלא קל לו עם מה שהוא מספר.
יש דברים שטוב שנשארים רק בחלום, ניסיתי לעודד אותו ואותי.

בפעם הבאה אביא את הילדים, וגם גלידת מוקה-וניל.

//מור שפיגל

@אפרת בשארי

רכבת של 21:35

עליתי על רכבת, הקטר שלי נע במימדים שונים של פחד. עד עכשיו חשבתי שנסיעה היא משחק. הייתי מתגרה בנוסעים ותוקפת, בוחנת גבולות רק בשביל להרגיש שייכת. כדי שלא אהיה מובנת מאליו, שידעו שאני שם, גם אם הפחד מקפיא אותי וגורם לחוסר וודאות.

אני מסתכלת ברשימת התחנות, כל אחד מאיתנו בוחר מתי לרדת. עד לפני שנה תמיד בחרתי בנסיעות ארוכות, לרדת בתחנה האחרונה, או אחת לפני האחרונה. נהנתי לשלב ידיים, לחייך חיוך ענק ולבכות מהתרגשות. דמיינו בגדים קצרים ועור חשוף. דמיינו קרון בו משמיעים את השירים שאתם הכי אוהבים בריפיט, דמיינו קרון אחד מלא פרחים, קרון שני בו אנשים ניגשים ומחבקים אתכם, מרימים אתכם מהרצפה המלוכלכת. דמיינו קרון בו מצחיקים אתכם רק עם מבט אחד בעיניים. דמיינו קרון עם גג פתוח, רחש של גלים וסדין פרוש כדי שתוכלו לספור כוכבים. דמיינו איך זה להזיז את היד ולהרגיש אצבעות מוכרות ולב חם.

אחרי זה התחילו נסיעות קצרות.

כבר לא היו ידיים שלובות או בכי מהתרגשות. היו חצי חיוכים ושעון מתקתק. מעיל שנסגר עד לצוואר, ידיים שנעות באי נוחות בכיסים. דמיינו קרונות ריקים מאיש, ורוח קרה שפורצת בכל פעם שהדלתות נפתחות. דמיינו מנורות פלורוסנט מהבהבות בזמזום לא קבוע, ושקט שיוצר לכם חור מתחת למעיל. דמיינו קרון מלא בפרחים נבולים. דמיינו פעימות לב איטיות, התרגשות מינימלית ומגע רגעי. דמיינו נקישות עקבים, צללים שזזים במהירות, ריח של ברזל וקרון אחד עם גג פתוח, שמיים אפורים וגשם.

@אפרת בשארי

@אפרת בשארי

לאחרונה ירדתי מהרכבת בתחנה הראשונה. ביקשו שארד, נסיעות מעולם לא היו משחק של גבולות, לכל נסיעה יש חוקים ומטרה. רציתי להישאר לשבת. להסביר, רציתי להגיד שאת הפלורוסנט המהבהב אפשר להחליף. שאת הפרחים אפשר להשקות, שיחזרו להראות צבעוניים כשהיו. שהרוח היא רגעית, ושאם רק ירצה אנעל את הדלתות ולא אתן לקור לחדור אליו.

רציתי להודות שטעיתי. לספר על נסיעות ארוכות ורגועות, להגיד אני מבינה שחוקים נשברו ושאפשר לנסות להדביק בעדינות, שאני מצטערת שלא לקחתי את הצ'אנס קודם, שיש סיבה לכך שהוא עלה לקרון בו ישבתי. להזכיר לו שיחות מצחיקות, להגיד שאני קצת מתגעגעת כמו שהוא היה כותב, להוריד את המעיל כי כבר לא קר לי ואני לא צריכה להזיז את הידיים באי נוחות בכיסים, כי אולי מתישהו הוא יחזיק לי את היד וגם אם לא, יהיה לי חם כי המבט שלו כל כך יצחיק אותי.

אבל לא הספקתי.

לכל נסיעה יש חוקים ומטרה, גם אם יורדים בתחנה הראשונה. היום אני מוכנה לנסוע רחוק, לעלות לרכבת מבלי להסתכל ברשימת התחנות, מבלי לדעת איפה ומתי אני יורדת.

אני עולה על רכבת. הקטר שלי נע עכשיו במימדים שונים של חוסר ודאות, וזה לא מפחיד אותי יותר. הקרונות ריקים ואני מחכה שמישהו יעלה, שישכב איתי על הדשא, שיצבע את השמיים האפורים בסגול, שישקה איתי את הפרחים שנבלו. אני אגיד שקצת התגעגעתי, אשלח את היד אל אצבעות לא מוכרות והלב יתחמם.

(השיר שהיה מתנגן בריפיט בקרון*)


// טל חבושה