תגית: מהוזה

הרה

עוד מעט נתחיל באמת

אני יושבת בפנימית א׳ באיכילוב, מאזינה בדריכות לקולות הנשימה העמומים שלצדי. מימיני מושהה האביר האפל בפלאפון חצי טעון, ומשמאלי זמרת ישראלית מדברת על הנמכת מילות שיריה, ״שיתאימו לעם הפשוט״, מנסה לעזור לה להנגיש בעיניים קרות, והיא מהנהנת בחיוך מבוהל, אצבעותיה מלבינות על הגיטרה. אני מרחמת עליה למרות שלא אהבתי את איך שהפה שלה מתעקל כשהיא שרה. אין שום דבר מעניין בטלויזיה של בית החולים גם ככה.

עוד מעט1 copy

אני מסתכלת על סבתא שלי, עורה בוהק על רקע הכחול החיוור של חלוק הנייר שמכסה רק בקושי צרור צינורות שמחוברים למקומות שאיני רואה. היא נראית טרודה גם כשהיא ישנה, אני נאחזת בחום של כוס הקפה שבידי וחוזרת על המילים שהייתי רוצה לומר.

סבתא, אני מאורסת. הנה, תראי. הכחול של הטבעת צלול אפילו יותר מהחלוק שלך. איך היא הציעה? על ברך אחת. היא אמרה מילים שטבעו בהמולת דפיקות לבי. כולם מחאו כפיים והשמיים של לונדון קיפלו את השמש לאט לאט, כמו מפה של שישי.

עוד מעט2 copy

האחות נכנסת ושתינו מתעוררות, ״טובה! לא ירדת מהמיטה כל היום. הרופאים יהרגו אותי, ואז אותך. נרד קצת
״עוד מעט״, היא לוחשת, נאבקת בכובד אפעפיה ומישירה אלי מבט. ״רזית יופי, נשמה שלי״. יופי. אני מחייכת לעברה ומרפה מהתיק שעל ברכיי. אולי כדאי להתחיל בלספר לה שאני מעדיפה נשים. אבל עוד מעט.

היא עדיין לא ירדה מהמיטה, הרופאים יכעסו, יש לי לפחות עוד עשרים קילו ובכלל, צריך להקטין את הטבעת.

// שירן ברי

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..







IMG_20150714_061646

את תגמרי כמו סינדרלה

אני כל כך מתגעגע אליה, לריח שלה, למגע, לתלתל הזהוב הסורר שחוצה את פרצופה, לארבעת נמשיה שמצאתי בבוקר אחד כשהתעוררתי לפּניה, לגוון גופה החום בהיר, "טבעי" היא הייתה תמיד מתגאה, "ללא מגע קרני השמש". קומתה הזקופה הקנתה לה עוד כמה סנטימיטרים ל – 164 הקיימים וגאוותה ב – 56 הק"ג שנשאה עימה, הפכו אותה לאישה הסקסית ביותר שפגשתי בחיי.

היום, כמעט שנה אחרי שנפרדנו, אני נוסע לפגוש אותה. קבענו שאאסוף אותה מהעבודה ב- 20:00, אין לי ספק שהיא תחכה לי כבר למטה בכביש, היא יודעת שאני אף פעם לא מאחר. נכנס לפיג'ו הכסופה, שולח יד לאסופת הדיסקים שמסודרת אלפביתית, מתלבט בין מאיר אריאל למתי כספי, אני מחליט להכניס את "סוף היום" למערכת. מתי כספי תמיד היה הנאה טהורה עבורינו, אנחנו יודעים את כל המילים לכל השירים, כולל קול ב'.

השמים עוד שאבו את שאריות האור הניתזות מן השמש, שכבר מעירה בקרניה חלק אחר של כדור הארץ. כצפוי היא כבר חיכתה לי למרות שהקדמתי בשלוש דקות. היא מכירה אותי היטב.

"להיכנס?" היא שואלת דרך החלון הפתוח וקולה גורם לי באותה עת לצמרמורת קלה ולתחילתה של זיקפה.

"בטח להיכנס", אני מעודד אותה, "הרי בשביל מה באתי לכאן? כדי לומר שלום ולברוח?"

אני מנשק אותה בקלילות על הלחי והריח שלה נכנס דרך אפּי, מתפשט עם זרם הדם וממלא את תוֹכי.

"היי, מתי כספי, איזה כיף לשמוע אותו!" היא מתרגשת וגם הזיקפה שלי. "לאן אנחנו נוסעים?"

"ל"פירצה", הים, החול, השמש, האלכוהול, המוזיקה, הסקס. כל מה שקרה ב"פירצה" היה תמיד מושלם בעיני".

IMG_0064

היא מחייכת, מסיטה את תלתלה מאחורי אוזנה הימנית ומזמזמת את "כל אחד" שמתנגן ברקע. השתיקה אמנם מביכה אך היא נמשכת רק חמש דקות כי כבר הגענו לצוק התלוי מעל החוף. אנחנו מביטים אחד בשנייה, היא מרגישה אותי, אין לי ספק, היא יודעת שאני מתגעגע, היא יודעת שאנחנו צריכים להיות ביחד, שאני זה שצריך לכתוב לה את סוף הסיפור.

היא נוטה לעברי ואני מתפרץ אל עבר שפתיה החושניות, מנשק אותה באותו להט שהיה קיים בי גם כשהיינו יחד, לשמחתי היא לא מבזבזת זמן ומתיישבת מעלי בפישוק, אני מסיט את המושב לאחור ביד שמאל וכובש את השד השמאלי ביד ימין. היא בלי חזייה, היא רוצה את זה בדיוק כמוני, היא מתחככת עלי והזיקפה שלי כבר פורצת את גבולות המכנסיים, היא פרקטית, היא באה עם חצאית, בקלות היא מסירה את תחתוניה ואני קצת מסתבך עם פתיחת כפתורי הג'ינס, היא עוזרת לי, מוציאה את גאוותי ומתיישבת עליו, הוא נכנס בקלות, בדיוק כמו פעם, היא רטובה רק מלחשוב עלי נוגע בה ואני כמעט גומר רק מן התחושה החמימה שהיא משרה עלי.

היא מתחילה להתנועע מעלה ומטה, אני רוצה לומר לה כמה אני אוהב אותה, אך היא מניחה את אצבעה על פי ומסמנת לי לשתוק, "תעצום את העיניים" היא פוקדת ותנועותיה הופכות להיות מהירות יותר ואני אוחז בחוזקה את ישבנה, היא גונחת ואני מתנשם, היא גונחת ואני מתנשף, היא צועקת ואני לוחש: "כמו סינדרלה, תגמרי כמו סינדרלה, תמיד היית גומרת כמו סינדרלה". היא עולה ויורדת, צועקת: "אני סינדרלה! אני סינדרלה! אני סינדרלה עכשיו!"
אני גומר בתוכה ללא הגה, מרוקן את כל נשמתי לתוך האישה המושלמת עלי אדמות, היא יורדת ממני ואני מותש.

IMG_0061

"אדוני, זה 200 שקל".

בעיניים עצומות מוציא שטר ג'ינג'י מהכיס, היא שולפת אותו מידי, יוצאת מן המכונית וטורקת את הדלת.

אני כל כך מתגעגע לסינדרלה שלי.

// מורן כהן

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..







FB_IMG_1437731204035 copy

23, היכון, צא!

קדימה, תביעי משאלה.
גיל 23 תפס אותי בדיוק בזמן. כמו שיאה לפריקית של ימי הולדת אני חוגגת לפחות במשך שבוע ומצפה של-24 השעות הקרובות כולם ישילו את הכבדות של היום יום ויחגגו איתי, כי מגיע לי. יום ההולדת הזה מרגיש לי מיוחד, מרגיש לי שהגעתי למקום בחיים שלי שטוב לי בו, כמו הרגע הזה שמוצאים פוזיציה נכונה כשיושבים במושב המטוס ומשם אפשר להתחיל להנות מהנוף. בנוסף, 3 תמיד היה מספר המזל שלי ואני פשוט מקבלת החלטה שהשנה החדשה הזו תהיה הכי טובה שאפשר, אז אני מתחילה לחשוב על כל האיחולים לעצמי.

הלוואי שלא יהיו לי יותר מעצורים. נכון, הרבה חושבים שאני עושה כל מה שבא לי נגד כל מוסכמה חברתית ולפעמים גם נגד עצמי. אבל בהרבה מקרים רצה לי טבלת בעד ונגד בראש והמעצור מתחיל לעבוד ומונע ממני לעשות הרבה דברים שבעתיד יתבררו כפספוס.

אני. פעם. מה תגידו על האאוטפיט?!

אני. פעם. מה תגידו על האאוטפיט?!

הלוואי ואפסיק לקחת אנשים קשה מדי. כן, אני רגישה ורוצה הכל לעצמי ורוצה להיות הכי אהובה ולפעמים נעלבת מאחורי הקלעים או בצרחות, רק כי האהבה שאני נותנת היא האהבה שאני מצפה לקבל וזה כמעט ולא עומד בציפיות שלי במציאות.

הלוואי ואלמד להעריך את עצמי. אני הכי טובה בלהרעיף מחמאות, בלהרים אנשים למעלה מתוך הבור ובלהפגין בטחון עצמי אבל לפעמים בשקט, מול המראה, כל הרעש נעלם ואני נשארת אני ואני לא בטוחה כמה זה שווה.

הלוואי שאלמד לקבל אהבה ולא לברוח למקומות של פחד. שכל מכריי ואהוביי יהיו בריאים ומאושרים. שאצליח בהחלטות האמיצות שקיבלתי בגיל 22. שאוכל להתפרנס מהאהבה לכתיבה. שאמצא אדם שיאפשר לי להמשיך להיות אני ולא יצטרך לשנות שום דבר בעצמו ופשוט נאהב.

FB_IMG_1437731429834 copy

הלוואי שהרגע הזה ישמר בראשי לעד, עם עוגת השוקולד מולי, בלונים בחדר, כל אהוביי סביבי ונר אחד קטן שכבה.

יום הולדת שמח ברנדה, תשמרי קצת משאלות לשנה הבאה.

// ברנדה אזרצקי

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..







564162_10151762693309298_1844957670_n copy

אבטיחים עם בולגרית

קיץ-האדר copy

אז מה הן החוויות שאתם חייבים לעצמכם עד סוף הקיץ? מי המציא את הדוארדורנט? ולמה צרפתים?! הבלוגרים של מה וזה עושים לכם חם!

החול החם עושה לי נעים בכף הרגל, רחש הגלים והמטקות והריח המלוח מברכים לבואי, פעם ראשונה בים הקיץ. ידיד מחכה לי, שוכב על מגבת בין כמה חבורות של אנשים.
"היי לילך, מה נשמע?", אני פורשת מגבת לצידו, מורידה את השמלה הדקה, ונשכבת לצידו.
"מה העניינים?" אני שואלת.
"וואלה סבבה, איזה חום אה? גם עופר צריך לבוא". טלפון קוטע את משפטו והוא עונה. "אה עופר… כן, כן אתה בא? אחלה, אתה כבר תראה אותי, אני ליד הציצים של לילך".

על זוג האבטיחים שאני סוחבת כבר כתבתי בעבר. אבל הקיץ קרב ובא, ואיתו מגיעות חוויות שקשורות רק אליו.

אוהבת אבטיח...

אוהבת אבטיח…

הים היא זירה מסוכנת לאשת אשכולות שכמותי, שכן עופריי חשופים יותר מבדרך כלל, וככל ישות בעלת רצון משלה – הם רק רוצים לנשום אוויר צח. מבטי הפליאה (כן, גם אתן נשים יקרות) סביבי כשאני מורידה את הבגדים  כמו אומרים "וואי וואי… הלוואי שתרוץ".

אני לא רצה. בכלל, ובטח שבטח לא בבגד ים (אני לא רוצה לפגוע באף אחד, חלילה). גם לשחק מטקות זה מאוד קשה, ואני תמיד אומרת לפרטנר "אני לא קופצת, אז אל תחשוב על לזרוק גבוה". כל קפיצה למים מהולה בחשש שזוג המצנחים שמכסים לי את החזה יחליטו לצנוח חופשי מטה, או לטייל הצידה ולחשוף אותי לכל אנשי החוף. המים הקפואים בתחילת הקיץ, גורמים לי לקלוט את גלגל"צ ולחשוש שמא אדקור מישהו שעומד קרוב אלי. לשכיבה על הבטן, פעולה קשה מנשוא לבנות עם חזה כבד, יש דווקא פיתרון בחוף הים- חופרים שני בורות מתחת למגבת- והכל מסתדר!

ספורט ימי, אופנוע ים או לחילופין בננה? איזה כיף, אה? הרגע המביך שבו אני מנסה לדחוס אותם לתוך אפודת הצלה גורם לי מראש לוותר על התענוג.

בבבב

מציאת בגד ים הינה משימה בלתי אפשרית בפני עצמה. נמאס לי מהמבט ההמום של המוכרת כשאני מבקשת תחתון במידה 38 וחזייה במידה 48. כל בגדי הים היפים, עם התחרות והחרוזים, והשם ישמור שלא נדבר על צבע לבן, מיוצרים אך ורק למידות petit, שהתאימו לי כשהייתי בת 11 (וגם זה בספק). פעם אחת בחיי קניתי חזיית בגד ים ללא כתפיות, ונחרדתי לגלות שהיא כבר לא עלי כשהתכופפתי באמצע חוף מלא אנשים כדי להרים כדור מטקות, לאחר שהיא לא עמדה בעומס.

אחוזי הלחות הגבוהים בישראל גורמים לזיעת ציץ. כן יש דבר כזה. לא, זה לא סקסי. כן, אפילו שהאיזור אמור להיות מוצל, בכל זאת 40 מעלות גם בצל. חולצה שחורה פותרת בדרך כלל את בעיית עיגולי הרטיבות שצצים למטה, אך חדי עין יוכלו גם אז לשים לב.

חולה על אבטיחים :)

חולה על אבטיחים :)

אני כמובן מתלבשת ככל בחורה אחרת בישראל בקיץ, וגופיות לעומת סוודרים חושפות עור, נמשים וגבעות. עובדה זו משלשת את כמות המבטים הננעצים בעיניים היפות שלי לעומת החורף (במיוחד אם אני מתכופפת). היא גם גורמת לשלל משקאות, מאכלים ובעיקר קרטיבים ללכלך את המגש שלי, עושה אותו דביק ולרוב בטעם אסקימו דובדבן. חגירת חגורת בטיחות או נשיאת תיק צד חוצות את הגופיה ואיתה גם את העמק, ומבליטות עוד יותר את גודלו של רכס הרי הכרמל. 

הסיפור הזה לא פשוט ובטח שלא קל, החום הכבד של יולי אוגוסט הוא משקל נוסף על כתפיי הכואבות. אנא מכם, ביום שרבי אל תשכחו להשאיר מחוץ לביתכם גליל נייר סופג לבנות בעלות חזון כמוני!

// לילך דהן

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..







5441221036_99fc615c4d_z

שחקן ספסל

מה זה אושר?

איך אפשר לדעת אם מאושרים?

וואלה, טוב לי בחיים. יש לי עבודה שאני מרוויח בה יפה, אני גר בלב תל אביב, בדירה גבוהה עם מרפסת שמשקיפה על הים. אני אוכל במסעדות הטובות ביותר, לובש את הבגדים היפים ביותר, האייפון שלי מעודכן לגרסא הגבוהה ביותר, אני נוסע במכונית המהירה ביותר, אני מזיין את הבחורות השוות ביותר ומעשן את הגראס הממסטל ביותר ובכל זאת, אני מרגיש כל כך ריק. אז מה זה אושר?

בכל שבוע אני עובר ליד ההומלס שיושב על הספסל בפינת קיצור הדרך בדרכי לעבודה. בחור גדול, קירח, בעוד יולי החם והלח מכה אותנו הוא ברחוב עם טרנינג וסווטשירט. יושב על הספסל וקורא את העיתון של היום. בכל פעם שאני עובר לידו גל צחנה של זיעה מתקיף אותי ומשאיר גם שובל של כמה מטרים, ככל הנראה הבן אדם לא התקלח זמן רב. הריח גורם לי להתרחק ממנו כמה שיותר ואני מתעלם ממנו, כל פעם מחדש. הוא בוודאי כבר מכיר אותי, הרי אני עובר שם כמעט בכל יום. והוא, הוא לא מתעלם. הוא שם לב להכל, לכל פרט קטן לכל פחית שנזרקה לפח והוא ייקח אותה לשקית המיחזור שלו, לכל סנדוויץ לא גמור שבן אדם פשוט החליט שהוא שבע והוא ירכיב מזה ארוחת ערב נהדרת, לכל סיגריה שלא נדרכה לעוד שאכטה אחרונה, שהוא כל כך מתגעגע לטעם, אבל אין לו איך להרשות לעצמו. כל כך הרבה שנים הוא חי שם, על הספסל בקיצור הדרך. ואני, אני מתעלם.

10930076_647690818692990_2239044720286987363_n

אז מה זה אושר? איך אני יכול להעיד על עצמי שאני לא מאושרהרי אני מסתכל על הבחור הזה, בטח כל כך נורא לו ובודד וחייו נוראיים, ואני מעז להעיד על עצמי, זה שלעומתו יש לו הכל, שאני לא מאושר?

זה היה יום חמישי, סיימתי להתקלח ובישמתי את עצמי בבושם היקר ההוא שקניתי בדיוטיפרי בטיסה האחרונה שלי לברלין. איך אני אוהב את ברלין. מכופתרת לבנה, מכנס בזמחוייט ונעלי עור שחורות היה הלבוש הקבוע שלי לערבי חמישי בהם ידעתי שאני הולך לעשות המון כסף. יצאתי מהדלת בעודי נותן מבט על דירתי המטונפת, “לא נורא, העוזרת תבוא מחר”, חשבתי לעצמי, ויצאתי לדרכי. האופניים החשמליים חיכו לי מחוץ לדירה, עליתי עליהם והתחלתי בנסיעה.

האוויר החם והלח הרס לי את התסרוקת, אבל המשכתי במלוא המהירות והגעתי לקיצור הדרך. אהבתי את המהירות בה הרוח נושבת לי חזק ומקררת את זיעת הפנים הממשיכה לנטוף ממני. ממש בכניסה לקיצור הדרך נתקעתי באבן כורכר שלא שמתי לב אליה, התרסקתי והשתטחתי על הרצפה. כמה שניות של זעזוע ולאט לאט ניסיתי לקום. בגדי הנקיים והבהירים הפכו אדומים מדם ומלאים באפר הכביש. כשניסיתי לקום, הבחנתי בחתך עמוק בברכי הימנית, כאבי תופת.

אתה בסדר?”, שאל אותי קול עמוק מאחור. זה היה הוא. אף פעם לא דיברתי איתו. הוא הרי יודע שאף פעם לא דיברתי איתו. אז למה לעזאל הוא מחליט לעזור לי עכשיו? הוא עזר לי לקום, והוביל אותי אל הספסל, אליו הביתה”. מהשיח מאחור הושיט אליי מים, נתן לי לשתות ועזר לי לנקות את החתך.

מקרוב, הוא דווקא היה נראה כלכך מחוייך, כאילו הוא רוצה להיות שם, בקיצור הדרך.

אתה מאושר?”, שאלתי אותו.

“החיים הם משחק”, הוא אומר לי, “גם השחקן הכי טוב, בסוף גומר על הספסל”.  

// עידן לסר

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..







מה הבעיה ברחובות?

ואתרי הכרויות? ניסית?

אלכסון זה אסון1

"ואתרי היכרויות? ניסית?" המאורסת הטריה התורנית שואלת אותי. אני מסתכלת עליה. עכשיו תורי להתנשא. גם היא מהבחורות האלה שכבר נצח עם בן הזוג ולא מבינות למה אף אחד עוד לא חטף אותי. שמודיעות לי שכמה טוב להן ואיך החתונה הקרבה נותנת להן ביטחון בקשר. וכל התמונות המאושרות בפייסבוק… רק אתמול התקשרת אלי בוכה בגלל איזה ריב עם אמא שלו. ואיך שהוא כל פעם מחדש לוקח את הצד שלה, ואיך תתחתנו ותקימו משפחה אם הוא כל הזמן בורח להתחבא מתחת לסינר של אמא, כמו איזה תינוק מגודל. אז תביני, ההצגות של התמונות המאושרות בפייסבוק לא עובדות עלי ואל תתנשאי ממרומי מגדל הזוגיות שלך. גם שם לא הכל מושלם.

אני הכי מפרגנת לך בעולם, והכי רוצה שתהיי מאושרת. אני אלופת העולם בלפרגן, את יודעת את זה טוב מאוד. אבל אל תתנשאי כי עוד לא מצאתי את האדם שאני מוכנה לקשור את החיים שלי איתו. זוגיות זה לא הכל בחיים ואני, קודם כל, רוצה להיות נאמנה לעצמי. זה לא הופך אותי לרווקה ממורמרת או למסכנה. לא בעיני עצמי ואני בטוחה שגם לא בעינייך.

אז כן, אתרי היכרויות ניסיתי. אני יכולה ללמד אותך דבר או שניים על אתרי ההיכרויות האלה:

אה, כפרה?

אה, כפרה?

את יודעת, למשל, שלמראית העין יש כמות בלתי נדלית של גברים באתרים האלה, אבל בסופו של דבר כל הגברים האלה נמצאים בכל האתרים? הסיכוי לפגוש בגבר חדש באתר הכרויות רנדומלי הוא נמוך. מתסכל, אבל נכון. בהתחלה זה מלהיב. נפתח מולך עולם חדש מלא בגברים. כמות הדייטים וההודעות שקיבלתי בהתחלה הייתה מטורפת. בכל זאת, גם הבחורות שבאתר כנראה נמצאות בעוד כמה אתרים במקביל וגם למשך זמן ארוך, לרוב. ועכשיו יש בחורה חדשה שמושכת את העין.

לא, אתה קשה.

לא, אתה קשה.

את יודעת, למשל, שכמות ההודעות המכעיסות, המטרידות והלא נעימות הוא עצום? אין שבוע שבו לא קיבלתי לפחות שלוש הודעות כמו "סקסית", "רוצה לבוא אלי" או אפילו הודעות חוזרות מאותו בחור, שכנראה לא מבין את הרמז. גם לי קורה שלא עונים לי. אבל אני, לעומתו, בוחרת להבין ולא להציק.

והכי מצחיקים? אלה ששואלים שאלות שהתשובה להן כתובה בפרופיל. שאלות כמו "מה את עושה בחיים?", למרות שגם זה מצוין בפרופיל, הן שאלות שמפריעות לי פחות. מקום המגורים שלי, לעומת זאת, הוא הדבר הכי בולט בפרופיל מיד אחרי התמונה. אם בחור שולח לי הודעה כזאת מיד אני מבינה שהוא לא טרח להשקיע שניה של מחשבה לפני השליחה. במיוחד כשההודעה הבאה מהבחור, כמעט תמיד, היא "אבל למה רחובות? זה רחוק!".

מה הבעיה ברחובות?

מה הבעיה ברחובות?

עם הזמן את גם לומדת שלא לענות לבחורים שכותבים בלי פיסוק ועם שגיאות כתיב, כי זה ממש מציק בעין. ואת לא עונה לבחורים שלא כתוב להם כלום בפרופיל, כי לכי תדעי אם מדובר בבחור קריפ או סתם נשוי, ותתפלאי כמה בחורים נשואים נכנסים לאתרים האלה. בחורים עם תמונה אחת ובמיוחד אם התמונה לא ברורה, הם מחוץ לתחום. ובחורים בלי חולצה- שיתלבשו בבקשה! 

מי אמר שמלאכים יש רק בגן עדן?

מי אמר שמלאכים יש רק בגן עדן?

"אז למה את ממשיכה?"

נכון, עולם הדייטים מעייף והאתרים האלה מעייפים. אני עושה הפסקה מדי פעם, אבל אני לא מאבדת תקווה. אני לא סוגרת את האופציות.

כי מה שבטוח? אהבה יכולה לבוא מכל מקום ואני בחורה מאמינה.

Screenshot_2015-07-25-18-02-32-2

// לינור סקוטלסקי

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..







tumblr_nnoswx1n9T1rampi5o1_500 (1)

דובים וארטיק קרח

היה זה יום חם למדי, תיקון – יום שרבי, עד כדי כך שרבי שלחום היה צבע וריח, צבע כתום וריח של זיעה חמוצה אשר איים לחנוק אותי היכן שלא פניתי.

חזרתי מבית הורי עם הפנים לביתי. ביקרתי אותם בכדי להתנחם מעט. אמא שלי דאגה כל חייה לשמור אותי מפני העולם הגדול והנשכני עד שהתוצאה הייתה הפוכה לחלוטין. הפכתי למטרה ניידת, שיניים אימתניות איימו עלי מידי יום וכל יום בו נחתתי במיטתי שלמה ולא מדממת היה לי כגדר נס. לחימה יומיומית הישרדותית כל כך מעייפת.

גם בביקור זה אמא מזגה לי חצי כוס יין אדום יבש לאיזון לחץ הדם ובישמה אותי ב׳דובים גדולים יש רק ביער, ואת יקירתי מוקפת גורדי שחקים׳ ונחתי למשך שעה. יש שיגחכו למראה אישה בכיסא גלגלים דוחפת את בתה בת השלושים בעגלה עם גלגלים בלתי נראים ומושב שמזמן לא מתאים לגודלה, אתם לבד תחליטו מה מוזר יותר – אישה שכל נגעי העולם נגלו בפניה האומרת ׳יהיה בסדר׳ כדתי המסיים משפט בסיומת "בעה" או "בלי נדר", או העובדה שאני בולעת את משפטי "לטיפה" הללו בלא עזרת מים.

10996345_999475263396710_2157269402621462733_n (1)

אני דוקטורנטית לנחמות, ישנן שמועות שמשפחתי משחר הימים לימדו את היענים לטמון את ראשם באדמה. גאוני. כמו קופ שלי, כלבי האהוב, רץ עם כל שלושים הקילוגרמים שלו ומחביא את ראשו תחת שולחן הלקה הלבן שלנו כשכל שאר גופו השעיר והשחור פחם נותר גלוי. מתיקות לאין סוף. אי אפשר שלא לשתף פעולה וכמו לתינוק קוראת בשמו עד אשר מרחם על בעליו ומציץ לעברי ׳הנה אני׳. אומרים שכלבים דומים לבעליהם.

כילדה פחדתי נורא מברקים ורעמים, לא מספיק שהרעש נהג לגנוב מליבי פעימה הוא גם דאג לצלם לי את הרגע עם פלאש מסנוור. לפעמים היה נדמה לי שאיזשהו כוח עליון משחק איתי משחק של הפוך על הפוך, מנסה להאיר לי את הפחדים בזמן שאני חיפשתי רק לברוח. אבל אני הייתי חזקה ממנו. הייתי אוספת כל שהיה קרוב לגופי ודוחפת את זוג עיני בו. מעיל, שמיכה, גוף כלשהו, ואז הגילוי המחריד ; זה יכול לגעת. תיעודים מחרידים של מבנים שרופים, עלילות על שיער עומד כנטיפים הפוכים על ראשי חסרי המזל זיעזוע את אמות סיפי. גם לכך הבניינים היוו חומת הגנה ׳על כל גגות העיר דאגו להניח חומר הדוחה ברקים׳. מוזר קצת שזה הגיע מאימי אשר נולדה, העבירה את כל ילדותה ושנות נעוריה בכפר חסר כל ציוויליזציה ברומניה רחוק מגורדי שחקים וקרוב כל כך לדובים. לימים הבנתי כי עליה דווקא הזמן איים. אבל זה כבר לסיפור אחר.

אז אין דובים, הברקים הן רק הצגה רחוקה, האדם נולד עם אינסטינקט הנשימה והכל סך הכול 'יהיה בסדר'. 

מתוך עמוד הפייסבוק  artFido - fetching art

מתוך עמוד הפייסבוק
artFido – fetching art

הילכתי לעבר הבית במהירות, מתכננת על המזגן ועל מיץ התפוחים המוגז שחיכה לי במקרר כשאדם מבוגר מלווה בילדה בלונדינית עברו על פני. החיכוך ביני לבינם מהרגע בו נגלו לעיני עד הרגע בו חלפנו זה על פני זו, בחמש השניות הקצרות הללו, לא אפשר לי לקלוט מידע רב. ראיתי כי הגבר לבש חולצת פסים צבעונית ועיניו היו בצבע הים והילדה – שהייתה להערכתי נכדתו – הייתה בלונדינית עם שתי קוקיות משני צידי הראש והיא סיקרה בהתלהבות אירוע כלשהו.

משהו קרה שם. הכרתי אותם. הייתי חלק. הריח שהותירו באפי לאחר שחלפו על פני לא היה של זיעה, להפך, היה בריח משהו רחוק ומתוק שהחזיר אותי אחורה בזמן. חשתי אהבה גדולה עוטפת. הייתי עדה לחום רב ולתום רב עוד יותר. המשכתי לחשוב עליהם הרבה אחרי שראיתם. הילדה נראתה לי ׳נסיכה׳ והגבר נדמה לי ׳סבא׳ ואותו יום לתפיסתי יזכר לילדה כיום בו חזרה מהגן לבית סבא בו קבלה ארטיק קרח ושיחקה בלגו על שטיח הסלון. 

// דניאל אלוף

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..







יכולתי לראות בך נצח (מתוך עמוד הפייסבוק StreetArt in Germany)

רציתי לכתוב אותך

רציתי לכתוב מזמן. רציתי אבל כל מילה שנכתבת נמחקת לי אחרי כמה שניות. כי שום דבר לא יכול להיות אתה כמו שהיית בשבילי. שום דבר לא יכול להביע את הרגש ההוא, של הנצח, שראיתי לך בעיניים.

רציתי לכתוב אותך, שושנה שלי. רציתי לכתוב שאתה יפה כמו שושנה בוהקת בטל של בוקר, כי אף אחד לא יודע שהיא צומחת מתוך קוצים, אדומה מכאב. מרחיקה את העוברים ושבים ממנה בעזרת הגבעול כאילו אומרת: "לא כדאי לכם לגעת בי, בבקשה, אל תפגעו בי".

"אני אפגע בך", אני זוכרת את המילים שלך. אבל שנינו יודעים שמה שהכי פחדת ממנו זה להיפגע בעצמך. כי אנחנו כל כך שונים, ומה יש לי לעשות עם שושנה כמוך, חוץ מלהביט בה קצת ולזרוק?

כמו שושנה עם קוצים (מתוך עמוד הפייסבוק 38 degree flowers)

כמו שושנה עם קוצים (מתוך עמוד הפייסבוק 38 degree flowers)

אבל אם היית מצליח להבין מה היית בשבילי אז אולי היית עונה לי אחרת. ואולי בעצם הבנת, ובחרת לחשוב על האמת שבמציאות, שלא מאפשרת חיים לאהבה שכזאת.

אני בדרך כלל יודעת איך לכתוב אנשים. אני מרגישה אותם והם עולים לי על הדף כמו רוח שקטה. אבל איתך זה כבר מזמן אחרת, מאז שהלכת לי לתמיד אני כבר לא מצליחה לכתוב אותך גם לא במילה אחת שתספיק לי בשביל להרגיש אותך שוב, לפחות בכתב.

אתה. אתה היית בשבילי הכל. הרגשתי אותך הכי חזק שיכולתי להרגיש, רציתי שתדע את זה ולא יכולתי לספר. אתה, היית בשבילי כל העוצמות שיש בעולם, כל הימים שאפשר לבקש בשביל לבנות סערה שתחריב את העולם. אתה היית האמת שלי, הכוח שלי לתפילה, הכוח שלי לקום והכאב שלי ליפול. 

אני לא מצליחה לספר אותך. אני לא רוצה לשתוק אותך לנצח. הלוואי ויכולתי לפגוש בך שוב, להרגיש אותך שוב, כמו פעם. תמיד כשאני צריכה לכתוב אותך המילים נתקעות לי על הדף, שום דבר לא יוצא לי נכון, לא מספיק מושלם. אולי כי ככה הרגשתי את עצמי, תמיד לא מספיק בשבילך.

אני לא מצליחה לחלום אותך, כמו פעם. נרדמת לי בלב, זאת האמת. הבטחתי לך שאני אוהב אותך לנצח, אבל אולי אף פעם בעצם לא אהבתי אותך. אולי אהבתי את הדמיון שלי, כשראיתי לך אותך בעיניים.

יכולתי לראות בך נצח (מתוך עמוד הפייסבוק StreetArt in Germany)

יכולתי לראות בך נצח (מתוך עמוד הפייסבוק StreetArt in Germany)

לפעמים אני נותנת לעצמי לשקוע באשליות שאולי גם אתה הרגשת אותי, ואולי בגלל זה המבט שלך נשאר, לא מסתיר צלקות, כאב עמוק. אולי רצית שארגיש אותך. 

תמיד ראיתי אותך מעל כולם. הלוואי שתראה אותך פעם אחת כמו שאני ראיתי אותך אז. 

רציתי לכתוב אותך, אולי קצת אחרת. לא כמו פעם, כמו אני החדשה. מוזר, פתאום היא נקראת לי הרבה פחות מעניינת מפעם. אולי היא לא הייתה כזאת גרועה כמו שאני חושבת תמיד. הלוואי שיכולתי לשאול אותך מה אתה חושב עלייה.

היא מתה בי, אתה יודע? אולי בגללכם, אולי בגללי. אני שמחה שהיא מתה, אתה לא? אני הרגתי אותה, בעצם. היא הכאיבה לי, תמימה כזאת, כמעט אובדנית. הורסת את עצמה מרוב טוב. 

רציתי לכאוב אותך שוב, אולי. רציתי לתת לך להבין שאתה תמיד תהיה הנצח שלי. הרגשתי לך אותו בעיניים. הרגש שלך תמיד ישאר בי, הכי חזק. 

// חן זמיר

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..







pinterest

אני לא בחורה כזאת

אני לא בחורה כזאת, אתה שומע?? יש לי ערכים, יש לי עקרונות. וזה אחד מהם – אני לא אשכב איתך חבוב.

תבין, אני לא בחורה כזאת, אני בחורה איכותית, אני שוכבת עם אנשים רק מתוך אהבה. תסתכל עליי, אני נראית לך כמו מישהי שקופצת ממיטה למיטה?

תשאל את מי שאתה רוצה, אני ילדה טובה. הייתי רק עם ארבעה בנים, כולם היו חברים שלי. הכי מעט שנה וחצי! אתה מבין? אני בחורה רצינית, אני לא יוצאת עם כל אחד, יש לי על מה לדבר איתך? אחרת אני בכלל לא מסתכלת עלייך.

SplitShire-6275-1800x1200-970x500

הצ'ייסרים האלה לא יעזרו לך, המקסימום שנגיע זה לנשיקה, אז אל תנסה בכלל. אני ילדה אחראית, אני שולטת בעצמי, אז כדאי שתשלוט בעצמך. חבל על הזמן שאתה משקיע בי, אני לא אהיה איתך.

אני לא בחורה כזאת אבל יש בך משהו שעושה לי את זה. אתה אפילו לא כזה חתיך, זה לא זה. אולי זה איך שאתה מדבר? לא. אתה פשוט עושה לי משהו בגוף שאני לא מצליחה להסביר. אבל אני לא יודעת, אני לא כמו השרמוטות האלה ששוכבות עם כל אחד…יש לי עקרונות, היי, תזיז את היד שלך… או שבעצם, אל.

אני לא בחורה כזאת אבל אני מסתכלת עלייך ובא לי להדביק אותך לקיר ולנשק אותך עד שהאוויר של שנינו יגמר, על מי אני עובדת? לנשק זה לילדות. אתה מניח עליי את היד ועושה לי צמרמורת, אני לא מרשה לאנשים לגעת בכזו קלות, במקרה שלך, לא בא לי שתעזוב. בא לי שתנשק לי כל חלק בגוף, שתנשום לי באוזן. בא לי לשרוט אותך ולהכאיב לך, בא לי לעשות איתך דברים שאין לי אפילו אומץ לכתוב, בא לי להיות רק לרגע "בחורה כזאת"

SplitShire_IMG_3387-1800x1200-970x500
אל תיבהל, אני ממש לא רוצה איתך שום דבר רציני. אני לא עיוורת ובטח שלא טיפשה, אני יודעת שאתה לא בחור לחתונה. חוץ מזה, יהיו לנו ילדים מכוערים. כל מה שאני רוצה הוא לקרוע ממך את החולצה. כאן ועכשיו, ליד כולם מצידי. אוף, מה אתה עושה לי בגוף.

אני לא בחורה כזאת. היה לי חבר והוא הכי אהב אותי בעולם, הוא התייחס אליי כמו למלכה, הוא גרם לי להיות הכי מאוהבת בעולם, אני בחיים לא אוהב ככה יותר, הוא גרם לי להרגיש שאני אחת ויחידה, שאין כמוני ולא תהיה. הוא עשה אותי מאושרת, הכי מאושרת בעולם, אבל לא רציתי לשכב איתו כמו שאני רוצה איתך. העיניים שלך גורמות לי לרצות לבוא, החיוך, המבט, הריח שלך. הדברים האלה שמבלבלים אותי נורא, שגורמים לי ישר למבוכה. משהו בך גורם לי לרצות להכנס ישר לאוטו, אפילו לא לחכות הביתה, רק להיות איתך. כאן. עכשיו. איתך.

אתה מבין? אני לא בחורה כזאת, אבל אתה כנראה כן בחור כזה, שעושה את זה לבחורות כמוני, שעד היום היו רק עם גברים שהן אוהבות. אני לא מרגישה אלייך אפילו קצת ממה שהרגשתי כלפיהם, אין לי מסכות איתך. אני לא מנסה לצאת אפילו טיפה בסדר. אני מדברת ושופכת הכל, אתה לא מפחיד אותי. אני הכי כנה איתך – הם גרמו לי להרגיש יפה, אבל איתך בכלל לא אכפת לי איך אני נראית, אני רק רוצה להיות איתך.

a-love-bracelet_385-19321023
אני לא בחורה כזאת וכולם יודעים. אולי בגלל זה אין לי אומץ? פיתחתי לעצמי כבר את התדמית הזאת, עבדתי עליה 22 שנה, מה, להרוס את זה עכשיו איתך? מה יחשבו עליי, מה יגידו? כבר לא אהיה מיוחדת, כולן כבר כאלה. אבל אולי כולן פשוט יודעות מה טוב?

אני לא בחורה כזאת, אבל אולי רק הלילה, נעמיד פנים שאני כן.

sex positions 2 EDIT

// רוני שינקמן

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..







109394210_39175b6280_z

לחיות בזכות המוות

אם אתה לא היית מת, אני לא הייתי נולד, אתה מבין את זה? אתה יכול בכלל להבין את זה?

אתה יכול בכלל לחשוב? 

על מה אני מדבר? אני בכלל אתאיסט, אני לא מאמין בעולם שאחרי, אני לא מאמין שאתה מרחף לך על ענן, לנצח בן ארבע עם חישוק זהוב מעל הראש, מתחמם לאורו של האל.

אבל אני כן יכול לדמיין שיש יקום מקביל, אחד מתוך אינסוף, שבו אתה נשארת בחיים, ולכן אני לא נולדתי, שבו הרופאים לא הסתירו מההורים שלנו את העובדה שיש לך סרטן. יקום שבו קיבלת את הטיפול התרופתי בזמן, שהטיסה לארה"ב הסתיימה בהצלחה. יקום שבו אבא ואמא לקחו את החוויה הנוראית הזו למקום החיובי, וההחלמה שלך חידשה ביניהם את החיבור שבעולם שלי המוות שלך ניתק.

fdecomite on flickr

fdecomite on flickr

ביקום הזה אתה בן 34 עכשיו, אתה בטח נשוי או שאולי אתה רווק תל אביבי כמוני, חי בדירה לא הכי נקייה, עם כלב או חתול. אולי יש לך אח או אחות קטנים, אולי זו אחותי. 

אתה בטח ממורמר על המחיר של הדירה או על המשאית מחוץ לחלון שלך, אולי אתה שבור אחרי פרידה נוספת, לא מסוגל בכלל לתפוס את העובדה שהחיים שלך הם מתנה, שבגלל החלטה נכונה של רופא עלום-שם אי שם בחודשים הראשונים של חייך, אתה זוכה לשבת עכשיו על הספה שלך, תוהה על קיומך, לא מסוגל אפילו לתאר עולם שבו אתה לא קיים.

thebarrowboy on flickr

thebarrowboy on flickr

אבל אני יכול, אני עושה את זה לפחות פעם בשנה, כשאני מול הקבר שלך, הייתי עושה את זה יותר כשהייתי בן נוער מלודרמטי, הייתי מדבר איתך, הייתי כועס עלייך, לא רציתי את החיים האלה באותן שנים, הייתי חריג בבית ובחוץ, הייתי כועס ולבד, כל כך לבד, כמו כל בן נוער.

לא, לא כמו כל בן נוער, כי לי היה אותך, את הרוח שלך, אני לא הכרתי אותך אבל יחד עם זאת כן, אתה ליווית אותי כל הזמן, אתה יודע שאני זוכר דברים שלא קרו לי? דברים שקרו לך! אמא חושבת שזה בטח סיפורים ששמעתי פעם ואני מדמיין שאני זוכר אותם כאילו הם קרו, יכול להיות שזה נכון, אבל התמונות כל כך אמיתיות בראש שלי, שאני מטיל בזה ספק. 

אולי יש יקום כזה, שבו הרופא לא היה צריך להמליץ לאבא ואמא להביא עוד ילד כדי לאחד את המשפחה השבורה, ואולי בכלל יש יקום שבו שנינו חיים ויש לי אח גדול, אולי יש יקום שבו ההורים שלנו לא הכירו זה את זו ואף אחד מאיתנו לא נולד.

מתוך עמוד הפייסבוק artFido - fetching art

מתוך עמוד הפייסבוק artFido – fetching art

אבל אני חי ביקום זה, וביקום הזה הזרעון האחד מתוך מיליון פגש את הביצית שנוצרה בזמן הנכון, ואני נולדתי וקיבלתי את המתנה, המתנה הנוראית הזו, לחיות, אבל בידיעה שאני חי רק בגלל שאתה לא.

ואתה יודע מה, אני מפסיק לקחת את העובדה הזאת למקום השלילי, נכון, אתה מת ואני חי, אבל כל זה לא יהיה שווה כלום אם אבזבז את החיים שלי על מירמור, בכי ושעמום יום יומי. אם נועדתי לחיות את החיים של שנינו אז אמצה כל טיפה מהם – אוהב מכל הלב, אקח כל הזדמנות לחיות ואהנה מהחיים שזכיתי בהם, בשבילי ובשבילך.

// מור מנזלי

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..







10417781_647059078716788_7073375815390271898_n

לפעמים צריך פשוט לנשום

יש את הימים האלה, אני אפילו לא יודעת אם אפשר להגדיר אותם כמשהו רע. סה"כ לא רע, הכל טוב. הכל בסדר. אפילו נפלא.

הבוקר התחיל יופי טופי עם יוגה ומדיטציה, ועוד כמה הצעות מעניינות להעביר שיעורי יוגה נוספים. עבודה, יש מלא תמיד, אבל הכל ברגוע, המשרד ריק, אחלה מוזיקה ברקע, הכל טוב בגדול. אפילו קבעתי עם איזה בחור חמוד שאולי נקבע לערב. 

10417781_647059078716788_7073375815390271898_n

ופתאום בעבודה, את מנסה לעזור לאחותך למצוא דירה. הו. סה"כ ניסית לעשות טוב. פתאום נפלה עלי כל הקדרות והיאוש האינסופי של החיים בישראל.

המחירים- והם מזמן כבר לא הגיוניים בעליל, מרקיעים שחקים, עוד ועוד. והיא עוד מחפשת דירה לזוג. מה יאמרו עכברי העיר שמחפשים דירה לבד? והמחירים רק עולים ועולים. ואי אפשר לחיות פה יותר. אז איפה כן?

אין באמת אופציות שלא כוללות בתוכן את המילה חו"ל. אלא אם בא לך לחיות בבידוד מוחלט אי שם בצפון. ובא לי את זה האמת. אבל לזה צריך אוטו, ומה תעשי שם לבד? ואיך אי פעם תמצאי ככה מישהו? ואיפה תעשי שיעורי יוגה?

ואז טלפון מהבנק. הו יופי שלום. שלום לך הפקידה שאמורה לתת לי יחס אישי ולא אישרה לי הלוואה לפני שבוע. מה העניינים? אה, כי את לא יודעת שאמורה להכנס לי משכורת ביומיים הקרובים לכל היותר כמו שקורה חודש בחודשו, פספסת את הנושא הזה.

עם עוד טלפונים מהבנק לפה לא אשוב...

עם עוד טלפונים מהבנק לפה לא אשוב…

תזכירי לי איפה פה היחס האישי פה? בלהעלות לי את הסעיף? את זה את עושה יופי, וחוץ מזה כלום, באמת מזל שעברתי לבנק של אבא בשביל היחס האישי המדהים שלך. את עושה לי חשק להרוויח מיליונים בשביל להגיע לבנק הפועלים ולזרוק לך הכל בפרצוף תוך כדי שאני עוזבת לבנק אחר. מזל שאת נותנת לי דרייב.

ממשיכה לעבוד. סה"כ יום נחמד. מלא עבודה. מה לעשות שהייתי חולה שבוע שעבר. אז מה אם עבדתי מהבית כל הזמן ולא נחתי כמו שצריך, מלא עבודה. כבר הבנתי שלא אצא היום לפני שמונה. אבל אני דווקא בסדר עם זה.

2235981139_672b37b4a9_z

שוקעת בעבודה. ושיט. חברה טובה שלי טסה מחר להודו. כן, כן הודו. כמה הייתי משלמת בשביל לטוס עכשיו רגע להודו. את כל המיליונים של ההיא מהפועלים. מדברת איתה, פה ושם כנראה שלא יצא לנו להתראות יותר מדי היום גם ככה, לא נורא תבואי לתת חיבוקי ונתראה מחר.

מכירים את זה שיש את החברים ויש את החברים הקרובים ויש את אלה שהם בנימי נשמתך? אני לא באמת בעניין של לחשבן לאף אחד וכמה ולמה, וסה"כ הכל ברור ומובן, אבל מכירים את זה שלפעמים אתם מרגישים שאתם נותנים את כל כולכם ומקבלים ברקסים חזרה?

יציאה פה, יציאה שם, ואתם משחררים. למה להכנס לכל הקטנוניות הזאת? למי זה טוב ולמה זה חשוב? ואז עולות המחשבות האלה של "אז מה, כולה רציתי לראות שניה את חברה שלי לפני שהיא טסה. כן, גם לי מותר לרצות".

ואז אני חושבת, למה לא לעבור למושב ולהשקיע את כל כולי רק בי? ומה עוצר אותך בעצם? למה לא? תפרגני לעצמך.

 // לינור מידן

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..








פוסטיש4

עכשיו מה מצחיק פה

למען האמת, כלום. קשה מאוד להבחין בזה מבעד לכמות הבדיחות העוטפת את השלטון החדש-ישן במדינה, אבל כלום לא מצחיק פה. גם בזמן שאנחנו ממלמלים את המנטרה "זה כל עצוב שזה מצחיק". גם בקטע ציני ומודע לעצמו. גם אם יש לנו לייק על העמוד "פוסטים אפשריים של דני דנון, זהבה גלאון/אורן חזן/אלון מזרחי. כן, אני יודע שהוא כדורגלן, אבל מבחינת הרמה האינטלקטואלית הוא משתלב יופי בשלישייה שלפניו.

פוסטיש

אז אנחנו קוראים על איך הפוסטים של דני דנון על האייפון והפוסט של אורן חזן על עיד אל פיטר והדרוזים הפכו לבדיחה וירטואלית. ואז אנחנו מרפרפים הלאה לידיעה הבאה ותוך עשר שניות מוצאים את עצמנו שקועים בידיעות הרבה יותר חשובות כמו האקס של טהוניה או פרסומת שובניסטית לבירה או הנטיה המינית של רן דנקר ואנחנו שוכחים מכבוד השר/ה ומהיציאות הלא ממש מכובדות שלו. וגם שוכחים עוד משהו.

Screen Shot 2015-07-24 at 08.50.04

רוב הזמן, צחוק הוא בריא. צחוק זה סקסי. למעשה, כשאני על הבמה אני בונה בעיקר על ההומור שלי. המילים והלחנים באים אחר כך. אבל צחוק לא נועד לעזור לנו להסתכל לצד השני, גם אם המציאות היא לא משהו. כשצחוק מטייח אמת, אנחנו בבעיה. בואו לא נשכח את זה.

והאמת היא מרה. היא מגיעה אולי בכמה צורות וגוונים, אבל בסופו של דבר? מעולם לא הייתה בישראל ממשלה כל כך בורה, ומעולם לא היה להם פחות אכפת שתדעו שהם כאלה. לדני דנון לא מספיק אכפת כדי שהוא אפילו ינסה להצטייר כאינטיליגנטי (שר המדע והחלל). אורן חזן מזלזל באינטלגנציה של כולנו כשהוא מאחל רמדאן כרים לעדה הדרוזית, זה בערך כמו שאני אאחל לחברה הדתיה שלי האפי האלואין. ומירי רגב. הו, מירי רגב.

שרת חוסר התרבות שאין לה שום בעיה לקבוע את יעודם של האומנים בארץ (לחם ושעשועים) או את מצבם של האומנים בארץ (קפוצי תחת). שרת העיוורון שמכריזה קבל עם ופייסבוק שאירגון האוהדים "לה פמיליה" הוא לא אירגון גזעני. האירגון שהגיב לצירופם של שני שחקנים מוסלמים לבית"ר ירושליים בשלט "בית"ר טהורה לעד". אבל מירי שלנו? בשלה. לא גזענים.

בחרתם או לא בחרתם בהם, נבחרי מדינת ישראל משתינים עלינו מהמקפצה.  דווקא בזילזול הזה בקטנה. הסכמתם איתם? קראתם לזה גשם. אז סליחה שאני לא צוחק, סליחה אם אני גונב לכם את הרעם או מכבה אתכם.

ועוד משהו, גברת רגב. את כנראה מעולם לא חזרת הביתה בואן מהופעה בבאר שבע עם ארבעה גברים מיוזעים תוך כדי שאת אוכלת בפלה מהיילו לארוחת ערב. זה נקרא לכתת רגליים, ותעזבי את התחת שלי בשקט. וזה לא שלושים נגד עשרים, יא סתומה. פעם אחרונה שבדקתי זה היה 59 מול 61. צחוקים איתך.

// זהר רץ

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..







רפי אלמגור

כפות רגליים שזופות

העיניים שלי מסתכלות למטה על הרגליים שלנו.

כפות רגליים שזופות, מידה 38, זוג נוסף, 46, פוסעות זה לצד זו בטיול של ארבע לפנות בוקר על החוף, נוגעות לא נוגעות בשולי המים.

כאילו מחר אין עבודה של שבוע שלם, כאילו אין הררים של מטלות וחיים.

זה רק אנחנו כאן, עם השמש שעוד מעט תעלה, והכפכפים שאנחנו מחזיקים בידיים.

מסתכלת הצידה, כף יד קטנה בתוך כף יד גדולה. אושר.

צילום: רפי אלמגור

צילום: רפי אלמגור

לא הייתי אמורה להיות כאן עכשיו, אני נמצאת בתוך תמונה של מישהי אחרת, איכשהו התגנבתי לסיפור הזה, של זו שפוסעת לה ככה בארבע בבוקר על חוף ומים, עם שמש שעוד מעט עולה וריח מלוח מתוק של חופש;

חופש לבחור, חופש לעשות טעויות, חופש לתקן אותן, חופש לעשות אותן שוב, חופש להבין, חופש לגדול, חופש להתאכזב ולחוות, חופש.

להתעמת, לעמוד על שלי, להבדיל בין עיקר לטפל, להכיר, ללמוד, להתעצב, לחגוג, לשתות, להשתולל, ליהנות, לבכות, לשיר, לעוף, לגלוש.

ובין שמש שעולה לירח מתחבא אני מבינה שכבר הרבה זמן לא נפלו עלי סלעים. ועברה תקופה לא מבוטלת מאז הפעם האחרונה בה סובבתי את ראשי לאחור בבהלה. וכבר כמה חודשים טובים שאני לא מקיצה מזיעה מסיוטים. ושבועות מספר שבבקרים אני אפילו פותחת יו טיוב ולא במקום להזריק לעצמי כמויות בלתי הגיוניות של קפאין רק כי לא הצלחתי לישון בלילה.

והחול מספר לי על המהמורות, אלה שלעולם לא אצליח לספר בעצמי, והרוח מספרת על הטיפוס, זה שחתך אותי בכפות הידיים, זה שאולי השאיר צלקות, אבל מהסוג שהשמש יכולה לרפא.

צילום: רפי אלמגור

צילום: רפי אלמגור

ומי היה מאמין שאפגוש עמודי אש וענן אנושיים במהלך הדרך? ולא אלה שמסופר עליהם בתנ"ך, ומי היה בכלל מעלה על דעתו, שאגיע אי פעם לאיזושהי פסגה? ואוכל בכלל להסתכל ממנה מטה על הכאוס והמהומות שנותרו אי שם בתוך הלבה המשתוללת והפחם השחור? ושממהגרת אהפוך יום אחד לתושבת קבע עם מעט שרידי מבטא זר?

קרן שמש ראשונה מבצבצת, קבוצת צעירים מבקשת ממנו לצלם אותם, אני מסתכלת עליו, יודעת שלא בטוח שמחר נהיה כאן שוב, אבל מה יותר יפה מקצת חוסר וודאות? ולמי אכפת האם ומתי ולאן? כל עוד הרוח ממשיכה לנשוב, והשמש חוזרת לזרוח כל בוקר והחול תמיד יהיה רך למגע זוגות כפות רגליים?

תל אביב מתחילה להתעורר לה מעבר לכביש, זורקת על עצמה בנונשלנט את פוזת "עסקים כרגיל" ששמורה אצלה במיוחד לימי ראשון, היא לעולם לא תדע על עולם של תבניות וחוקים שנמצא כל כך קרוב אליה, היא לא תהיה מסוגלת להבין את מה שיש לה ביד, היא לא תדע להעריך את עצמה, גם אם אשב ואספר לה חיים שלמים של דיו ודמעות, היא לא תפנים, רק תמשיך להעניק את עצמה לכל אלה שמוצאים בה מחסה. חלקם, מחסה מפני עבר, חלקם, מחסה מפני הווה ואחרים, מחסה מפני עתיד, מקווים לעצור אותו ולחיות את הנצח.

צילום: רפי אלמגור

צילום: רפי אלמגור

הוא חוזר לכיווני, אחרי שצילם אותם בכל כיוון אפשרי, מושיט לי כף יד גדולה ומנסה להתאים את צעדיו לשלי, שקט בינינו.

שקט נעים, חצי עייף, חצי חושב, אני שואפת אלי את ריח החופש הפרטי שלי ומוחקת תוך כדי עוד תבנית ועוד אחת.

הוא לא יודע דבר וחצי דבר על תבניות, בטח שלא על חוקים, אבל לי זה לא משנה בכלל.

אחרי הכל, אולי לא נהיה פה מחר, ואולי דווקא כן. מה שבטוח, עכשיו אנחנו כאן. וזה טוב.

// אביגיל באום

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..







תמונת פרופיל copy

למה אני עושה את זה לעצמי?

זה משפט שחוזר על עצמו כל פעם שאני יוצאת לאימון, לא משנה אם זה יהיה שיעור הספינינג הכי מעיף שיש, ביקראם יוגה שאני אזיע בה כמו חזיר יבלות ביום שרב, או מרתון – תמיד אותו משפט: ״מה, לא יכולת פשוט לרבוץ על הספה ולראות קרדשיאנס?״ הרי בזה אני אלופת עולם.

אין לי מושג מה גרם לי לתפוס את נעליי הספורט בפעם הראשונה, אף פעם לא הייתי בן אדם ספורטיבי, לא גדלתי בבית ספורטיבי והכי הרבה ספורט שעשיתי היה להבריז משיעורי ספורט בתיכון (בזה הייתי מצטיינת). גם באוניברסיטה וכשנכנסתי לשוק העבודה, מה שעניין אותי היה לדפוק שעות, להביא עוד כסף, להצמיח מכירות. התחת שלי היה דבוק לכיסא והמרתון היחיד היה בגלל שיש לי שלפוחית ממש ממש קטנה.

11391544_1009820399028071_6790596662897673619_n copy

הייתי עובדת מצאת החמה עד צאת הנשמה ומאוחר יותר מזה, אני אפילו לא אתחיל לדבר על התזונה שלי שהכילה את כל אבות המזון של מקדונלדס (קטשופ זה ירק, ציפס זה ירק, ביחד זה סלט) ורמות סטרס בשמים.

הייתי מסיימת יום עבודה ורק מחפשת שקט, נועלת נעליים, לוקחת אוזניות ופשוט הולכת, ב-12 בלילה הייתי פשוט הולכת, חציתי כל רחוב בתל אביב, לפעמים חצי שעה ביום ובימים שהייתי יכולה הייתי הולכת עד שהייתי הולכת לאיבוד פיזית, אבל מוצאת את עצמי.

לאט לאט ההליכות הפכו לריצות, הזמן התקצר, המוזיקה הפכה מהירה יותר וככה גם הנשימות. ולפני ששמתי לב – התחלתי לרוץ (אם אתם מדמיינים אותי עכשיו רצה וקופצת כמו איילה, תשכחו מזה).

קצת אחרי שהתחלתי לרוץ משהו השתנה, רציתי יותר, להצליח יותר, להציב לעצמי מטרות ולכבוש אותן בשתי רגליים. עכשיו בואו לרגע אני אחזור אחורה בזמן ואתן לכם סקירה קצרה על תולדות סיון: אני לא טובה בלסיים דברים, אני ממש אחלה בלהציב מטרות, אבל איפשהו בדרך אני ממש אוהבת לשים לעצמי רגליים, דפקה במוח שלי או משהו שקשור למזל תאומים. 

11692609_1019655708044540_8259357978265513467_n copy

הקטע זה שבספורט לעומת מצגות בעבודה (אותן אפשר לחרטט) אי אפשר לחרטט, אין שום דרך לזייף כושר גופני (שלא תוביל לפציעה). אם הצבתי לעצמי מטרה לרוץ חצי מרתון בפחות משעתיים, אני לא אגיע לשם בעזרת מרתון משחקי הכס, זה לא פגישת עבודה שאפשר להגיד ״במקום מצגת החלטתי שיהיה טוב יותר לעשות דיון״ (תמיד עובד).

״למה אני עושה את זה לעצמי?״ כי זה הופך אותי לבן אדם טוב יותר.

מעבר לזה שמדובר בפסיכולוג הכי זול (בלי שום מילה על בגדי הריצה שלי) וטוב שיש, או על נושא המשקל וחבריו. הבנתי שספורט היה הדבר היחיד שלא יכולתי לתרץ לו, למרוח אותו או לברוח ממנו. הפעם הראשונה שהבנתי שאני מרוויחה את מה שאני עובדת בשבילו ושכל הדרך באמצע – גם הסבל (ויש הרבה סבל ואיבוד של ציפורניים ברגליים) שווה את ההרגשה בסוף, בדרך לפסגה הבאה. 

11139406_987415931268518_3669248943654692754_n copy

// סיון רמתי

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..







5255736459_5de41cb116_z

תודה לבחור שהתחיל איתי בפאב

את יושבת על הבר, דופקת שלוק מקשית של משקה של כוסיות, את לא בטוחה מה הברמנית אלתרה לך שם, אבל זה ורוד ושמח ותקוע פלח לימון על הכוס, אז זה בטח משדר שאת מעניינת. או פקאצה. אבל בפאב טוב לנו – מעניינת או פקאצה.

בחור ניגש אל חברה שלך, היא מצחקקת, מסרבת בנימוס, הוא הולך והיא מסננת "איזה מוזר". את משיבה "ממש". הערב ממשיך, קצת צ'ייסרים, לרגע את שונאת את הברמנית שהיא לא מזגה מספיק אלכוהול למשקה עם הפלח. ממה אני אמורה להשתכר, מאבקת הנצנצים שיש בפנים? אחרי שלושה צ'ייסרים את דווקא מבסוטה על המקום, על האווירה ואפילו על המשקה ההזוי שנראה כמו פליץ של חד קרן.

פתאום חתיך בקצה של הבר. מה עושים? זה ציפור? זה מטוס? זה עפר שכטר?? רגע, שיט. זה עפר שכטר. גפרור אנושי ובלונדיני מגיע, דופק לו נשיקה ולוקח אותו אל האופק. הסלבריטיז האלה, פפ, איזה שטחיים. חברה שלך לוחשת לך באוזן משהו שרק שתיכן מבינות, את נקרעת מצחוק, את נזכרת למה את אוהבת אותה. משקה הנצנצים נגמר לך, את לא שיכורה, אבל את שמחה מאד, שמחה מספיק בשביל לשכוח שבחודש האחרון הדבר הכי משמח שקרה לך זה שירד נושא שלם בסילבוס.

בחור נוסף ניגש לחברה השנייה שלך, גם היא מצחקקת, פתאום יש לה חבר, וכולן יודעות שאין לה. הוא הולך, היא מסננת "מה נראה לו?", הוא כבר עובר ליעד הבא שמתנדנד ליד השירותים. את קולטת שאת יושבת על הפינה של הבר, שבע שנים של מועדי ב'. אתן מעבירות חוויות מהשבוע, אחת מספרת שפגשה את האקס שלה, ואת כחברה טובה שואלת מה שלומו שימות אמן? היא עונה שהיא לא יודעת כי היא התעלמה ממנו לחלוטין, את מרגישה גאה.

לקראת סוף הערב, בחור נעמד לידך כמה דקות, ובסוף הוא אוזר אומץ ומדבר איתך. את מחייכת אליו, הוא שואל אותך איך קוראים לך, את לא שומעת כלום ועונה "עשרים וארבע". הוא שוב שואל איך קוראים לך, הפעם חזק יותר, את עונה "עמית", הוא שומע "סנאית", את זורמת, הוא גם ככה חסר משמעות. הוא שואל מה את שותה, בא לך לענות פליץ של חד קרן, אבל בסוף את עונה "קוקטייל", יעני מסתורית. אין לו מה לשאול יותר, גמרת אותו. הוא מבקש את המספר, את מכתיבה את כל המספרים, לקראת האחרון מתלבטת אם לתת ספרה אחרת, בסוף את נותנת את הנכונה. הוא מתקשר למספר כדי לוודא שזה מחייג אצלך. חסכת פאדיחה.

הוא אומר שהוא יתקשר, לא מאד אכפת לך, ברור לך שאת לא מיוחדת ושכנראה יש עוד כמה שמות שגויים לגמרי בטלפון שלו, אבל את משחקת את המשחק. הוא הולך, החברות שלך בוהות בך, עדיין לא מטנפות, למקרה שהוא מצא חן בעינייך. את מסננת "מה זה היה?", הן משיבות בחיוך "ממש".

Marc Kjerland on flickr

ממש… Marc Kjerland on flickr

בסוף הערב את שוכבת במיטה, את נזכרת בבחור שאזר אומץ וניגש אלייך. את תוהה מה משך אותו בך, או שאולי הוא ניגש אקראית? הוא עדיין היה ניגש אם היית לובשת את החצאית הכחולה? והג'ינס? ואם הקוקטייל היה מתחלף בבירה? זה בגלל שחייכת הרבה? שהשיער שלך כהה? את לא זוכרת איך קוראים לו ובכל אופן הוא לא היה לטעמך, אבל לרגע הוא הזכיר לך שאת נחשקת.

את יצאת מוחמאת, הוא יצא עם מספר, כל אחד והאגו שלו. זה מצחיק, את מהרהרת, לפעמים הדברים הקטנים משמעותיים עבורנו יותר ממה שאנחנו יכולים להודות…

// קרין פרימן

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..