תגית: מהוזה

כישלונות, רישיונות ושאר ירקות

מי שלא נכשל מימיו, לא מכיר את התחושה הזאת. המחנק בגרון, הדמעות בעיניים, והמילים המנחמות שרק גורמות לעצב להתפשט יותר ויותר.

והנה אני כאן, שנה אחרי שהתחלתי ללמוד נהיגה, מספר חודשים לפני הגיוס- עדיין בלי רישיון. עברתי את שביתת הטסטרים, ועברתי (או יותר נכון לומר- נכשלתי) חמישה טסטים ועדיין לא השגתי את הרישיון המיוחל שמהווה את אחד מהאישרורים שהנה אני, מבוגרת לגמרי כמו כל האנשים שאני מקיפה את עצמי בהם.

אז לשם המחווה לכשלון היום בטסט החמישי, החלטתי לרכז לפניכם את כל המשפטים הכי מרגיזים שאמרו לי מהרגע שנכשלתי בטסט הראשון:

  1. "מה, איך לא עברת?"- לא יודעת, אתה מוזמן לשאול את הטסטר ואלוהים, רק הם קובעים את הגורל שלי.
  2. "זה רק 10 דקות שלהיות טוב, וזהו! איך אפשר לטעות?"- זה 10 דקות שיושב לי מישהו באוטו שאני לא מכירה, שבוחן אותי בשבע עיניים ועם רגל דרך קבע על הבלם ומחכה לרגע שאעשה משהו שנראה כמו טעות. עובדה שחלק גדול מהאנשים לא עוברים טסט ראשון.
  3. "לא נורא את רק בטסט השני! אה, את ברביעי? אה"– כן, אל תנסו לספור באיזה טסט אני, ולנסות לנחם אותי לפי זה. אתם תטעו ואני אבכה.
  4. "זה טסט, זה לא חשוב"- בכלל לא חשוב, זה רק הדרך היחידה שלי להשיג רישיון. אל תמעיטו בערכם של טסטים. נכון ,זה לא ברמה של פסיכומטרי, אבל זה מספיק חשוב לי.
  5. "כל הבוחנים הם חרא"- לאו דווקא, נפלתי על כמה בוחנים מאוד הגונים שהכשילו אותי כי עשיתי טעות. זה לא מעודד אותי לרדת עליהם, להפך.
  6. "אולי תחליפי מורה?" – הרבה פעמים המורה פשוט מצוין, ויש דברים אחרים שגורמים לזה שהבן אדם לא עובר, אם הייתי רוצה לעבור הייתי כבר עוברת. שחררו.
  7. "אולי תעברי לאוטומט? זה יותר קל"- כנראה, אבל כבר התרגלתי לידני וזה ממש נוח לי! אין סיבה שאני אעבור לאוטומט, אם אחר כך ארצה לנהוג על ידני.
  8. "יואו איזה מסכנה"- די, בבקשה אל תרחמו עליי, זה רק גורם לי להרגיש יותר גרוע.

ולמרות המשפטים המבאסים שריכזתי כאן, שבהחלט גרמו לי לשעות ארוכות של תסכול ועצב, חשוב לזכור לא לשקוע בדיכאון ולא לתת לעצב לנהל אתכם. כל בן אדם יתמודד בחייו בשלב מסוים עם כישלון- בלימודים, במערכות יחסים, חברים, או כמוני, בהוצאת הרישיון. ברגעים כאלה שאני צריכה להתמודד עם הבאסה ותחושת הכישלון אני נזכרת במשפט שסבא שלי אמר לי ואבא שלי אוהב להזכיר לי אותו:

"בן אדם לא נמדד באיך הוא נופל- הוא נמדד באיך הוא קם". ואני קמה, והולכת לחייך ולחיות את החיים שלי בתקווה שבטסט השישי שלי אני אעבור. וגם אם לא, אהיה בסדר.

// אור ברקאי

רעב-תמידי

היה לך ריח חמוץ מהחומוס שאכלת עם הפועלים בצהריים. זה לא גרם לי להתרחק ולהסיט את המבט ממך. הסנפתי את הריח החמוץ הזה שהתערבב בריח שלך. החמוץ הזה עקצץ לי קודם באף ואז קצת בלב.

מזכיר לי את הפסטה שהכנתי לנו לצהריים ועדיין עומדת בקערה, כבר קרה ודביקה. אחר כך החמוץ עבר לעקצץ לי בבטן, מזכיר לי שלא אכלתי כלום בגלל המריבה המטופשת שלנו. כל המילים שנאמרו בינינו נעטפו בין המולקולות של החמוץ הזה ואתה כרגיל נרדמת בזמן שאני נשארתי ערה עם הריח הזה שיוצא לך מהפה בכל נשימה.

בערב הראשון שנפגשנו, היה לי ברור שהלב שלי הולך לספוג אחת בגללך. היית היחיד באותה תקופה שלא שאל אותי בפליאה למה אני לא רוצה לעבור לגור בתל אביב. היית מסתכל עליי מדברת ומכיל כל מילה שלי, כל סיפור, כל שאלה, כל דאגה. הבנת. הבנת אותי. הבנת כל מילה. הפגישה הראשונה הזאת הפכה לכמה שבועות סוערים, בהם היה לי ברור שאתה כל מה שאני רוצה, אבל גם היה לי ברור שזה לא יקרה עכשיו. לא עכשיו ולא איתך.

והחמוץ הזה שיצא לך מהפה באותו שישי בצהריים אצלך בדירה, אתה ישן ואני ערה. בדיוק כמו בפעם הראשונה שישנתי אצלך, אתה נרדמת תוך שנייה ואני לא הצלחתי להירדם עד חמש בבוקר. מתהפכת מצד לצד. בהתחלה בגלל המחשבות ואז כי השעות עברו ונהייתי רעבה. שוב, אתה שבע וישן ואני רעבה וערה.

אמצע הלילה ואני הולכת על קצות האצבעות לכיוון המטבח, מפחדת שהכלבה תתעורר ואז אתה תתעורר ואתפס באמצע ביס אימתני באיזה סנדוויץ'. אז הסתפקתי ביוגורט. פותחת אותו הכי בשקט שאפשר ויושבת לאכול בחושך בסלון. הכלבה מסתכלת עליי אוכלת, לא מופתעת מהסיטואציה, כנראה היא רגילה למצעד הבחורות הרעבות שעוברות אצלך בדירה. אוכלת את היוגורט ומדמיינת איזה מגש פיצה חם- יודעת שאני עומדת להישאר רעבה.

אז עוד הכול היה בסדר. אבל הרעב הזה שלי הפך לשגרה. הייתי נשארת רעבה לשיחות ממך, לחיבוק שלך. רעבה לשמוע ממך אחרי ימים של שתיקה. כשהכול היה לא מובן בינינו, הייתי נזכרת בלילה ההוא עם היוגורט והכלבה בחושך בסלון ויודעת שחיים איתך יראו בדיוק ככה.

ברגע האחרון ההוא, שוכב לך ככה על הבטן, ישן, שלו ושבע. ואני רוכנת מעלייך, מלטפת, מסתכלת עוד פעם אחרונה, מסניפה את החמוץ הזה לתוכי, בידיעה שהוא הולך להישאר שם לזמן מה ובידיעה שזה בערך מה שיישאר לי ממך.

ביקשתי ממך מקום הרבה לפני שידעתי באמת מי אתה ומה אתה. לפני שידעתי כמה חמוץ עוד יכול להיות איתך וכמה רעבה אני עוד עלולה להישאר בקשר הזה. בסוף לקחתי עוד נשימה אחת ארוכה מהחמוץ הזה שלך, קמתי והלכתי. מרגישה את הריח נדבק לי בדפנות של התאים ובדפנות של הנשמה. צורב בכל צעד שאני עושה, בכל אפצ'י, בכל נשימה.

// נגה פינק

אם אין לחם תאכלו חסות

קצת לפני שנכנעתי ללחץ החברתי והשתכנעתי לקבל טיפול ביולוגי, יצא לי לבקר בסדנה של גדי וילצ'רסקי באשרם במדבר. המטרה שלי הייתה בסך הכל ללמוד לכתוב מצחיק ולבלות עם סטלנים, אבל מהר מאוד הבנתי שלא סתם הגעתי לשם.

במהלך אותו סוף שבוע, פגשתי המון אנשים מיוחדים שעזרו לי להבין שיש גם דרכים אחרות לרפא את עצמנו. כל אחד בתורו סיפר לי שבעזרת שינוי תודעתי ותזונתי אנחנו יכולים להשיג לא מעט.

מפני שאני אדם שתמיד הולך לפי הסימנים שהחיים נותנים לו, או לפחות מנסה, החלטתי לא להתעלם מהמסר הנוכחי ולקחת את עצמי בידיים.

כמה שבועות לאחר מכן, אבא שלי ואני שמנו פעמינו עד לצפת כדי להיפגש עם הרב יובל הכהן אשרוב. למען האמת המילה רב גרמה לי לאנטי רציני, אך בעקבות המלצות כה רבות, בחרתי לתת לזה צ'אנס.

נכנסנו לחדר, ובמקום להתעסק בתיק הרפואי שלי ששוקל יותר ממני, הוא הביט בי ושאל: "מה קרה לך? איזה דברים קשים עברת שגרמו לך להיות הבן אדם הכועס והחולה שאת היום?" משהו בלב שלי צרח מהתרגשות, סוף סוף מצאתי מישהו שחושב כמוני. הייתי בשוק שדווקא רב קנה אותי בשנייה וחצי, אבל שמרתי את זה כערבון מוגבל וחיכיתי שהוא יגיד לי לשים חצאית כדי שיעבור לי הסרטן.

הרגע הזה מעולם לא קרה. הוא דגל בשיטה אחרת: שינוי תזונתי לגוף בריא, שינוי נפשי לנפש בריאה. המחלה האמתית שלי היא האדם שהייתי, וברגע שאהפוך לאדם טוב יותר, כך גם הגוף שלי ירגיש טוב יותר. שם הוא כבר קנה אותי במאה אחוז, ולא היה אכפת לי כמה מטורפת אני אצא.

מבחורה שלא עושה חשבון לכמה שהיא אוכלת וחובבת יין רצינית, הפכתי לטבעונית כבר באותו היום. ולא סתם טבעונית, אלא אחת כזאת שלא שותה קפאין ואלכוהול ונמנעת ממלח וסוכר. בנוסף לתזונה, אחת לשבוע היה עלי להיפגש עם מטפל בשם עמירם שיתרגל איתי ריברסינג ויתמוך בי במהלך שינוי התפריט שלי.

הימים הראשונים בתהליך היו מזעזעים. חמש כוסות הקפה ביום התחלפו בחליטות צמחים שלא מביישות את הסבתא הפולנייה ביותר שפגשתם. המדף במקרר שלי התמלא בירקות ופירות ואת זמני הפנוי בערב בזבזתי בניסיון להכין משהו ראוי למאכל.

הראש כאב, הייתי מרוסקת מעייפות, הביקורים בשירותים הפכו תכופים יותר (אולי אפילו תכופים מדי), ולא פעם רציתי לפרוש באמצע תוך פציחה בשיר הלל שנכתב על דניש קינמון וקפה בוץ. לא עשיתי את זה כי לא הצלחתי לכתוב שיר וגם כי לא זורם לי סרטן.

שלושה שבועות אחרי שהתחלתי, החיזוקים מסביב התחילו להגיע. ליעד העצבנית התחילה להיעלם והתחלפה באחת שיכולה לבטא את עצמה טוב יותר גם במצבי לחץ. נראיתי יותר טוב, ולמען האמת גם התחלתי להרגיש יותר טוב. הבחורה הצינית שבי לא הפסיקה לחפש משהו מפגר לצחוק עליו, אבל לא מצאתי כלום חוץ מהעובדה שהפכתי לקלישאת הרמת-גנית הטבעונית וסנובית על (לא באמת). אז המשכתי.

כבר יותר מחודשיים אני בתהליך הזה. ואני בטוחה שחלק מכם מביטים במסך ואומרים שאני מפגרת שמדברת שטויות, ושבטח ממש מבאס איתי במסיבות ושאני יוצאת סחית פיצוצים במסעדות. אבל זו הדרך שבחרתי ובזה אני מאמינה. וגם אם אני לא אצליח להציל את עצמי, לפחות אבלה כל דקה מחיי בדרך הטובה ביותר שאוכל למצוא עבורי.

// ליעד סודאי

למה אני אוהבת את אליס גריי

אליס גריי, אמא של מרדית', באנטומיה של גריי, התעוררה פתאום בנקודת הזמן האמתית בחייה ממחלת האלצהיימר ממנה היא סובלת, והחלה לצעוק על מרדית' ולומר: "את נותנת לי לקום אחרי חמש שנים ולגלות שאת פשוט סתם עוד אדם נורמלי?! זו לא המרדית' שגידלתי, כך לא גידלתי אותך". יש אנשים שזה פשוט לא מתאים להם.

יש אנשים שלא נועדו לשאיפות עצומות בחייהם, שלא חולמים בגדול, שלא באמת משנה להם קריירה מזהירה. ויש גם כאלה שלא רוצים בכל התפאורות הללו.

יש אנשים שמסתפקים בבית צנוע. בבעל מסור שיצא לעבודה, בעבודה זמנית ולא שאפתנית (אולי) של האישה, שבשעה 14:00-15:00 שבה הביתה ועיקר מעיניה הוא גידול הילדים והאישה הטובה.

את אליס גריי זה לא עניין, היא ראתה את מרדית' כאישה רגילה שהתאהבה בבוס שלה והפכה להיות האישה הקטנה. אליס גריי לא ידעה שמרדית' שואפת להיות רופאה מצליחה, אולי הכי מצליחה.

כי בעיניי אליס גריי, שתי המשוואות הללו של אהבה והצלחה קרייריסטית, לא מתחברות יחד ויוצרות פתרון אחיד. כזה שיכול לשלב בתוכו דברים רציונליים ואמוציונליים יחד.

כי אליס גריי רדפה אחרי אהבה כושלת, ויודעת ששני הדברים הללו לא יכולים להגיע שלובים יחד. ובזכות האהבה הכושלת הזאת אליס זכתה בפרס "אייברי" והפכה להיות הרופאה הראשונה (ממין נקבה) שפרצה את כל הסטיגמות והסטראוטיפים. ובנוסף, ניפצה זכוכיות של דעות קדומות, התקדמה במעלה הסולם ומול מי ששבר את ליבה.

אליס גריי הזכירה לי היום את אחת החברות הטובות שלי. זאת שאני תופסת ממנה, זאת שכשאני קובעת לשבת איתה במכללה היא שולחת: "בואי לקפה, יש לי רבע שעה". זה לפעמים מתסכל, אבל זאת היא, ובשביל להיות חברה שלה – כי את רוצה, את תסתפקי גם בזמן המועט הזה.

אז התחלנו להתעדכן ולספר אחת לשנייה על כל הדברים האחרונים. על מה שהיה ומה שצפוי להגיע. על זה שהיא פותחת עוד חברה, על כל הדברים שיש לה בחיים: אגודת הסטודנטים, תואר שני, מועדונים, מתרגל במכללה, חברה משל עצמה ועוד כל מיני דברים שאתם רק יכולים לזרוק באוויר והיא עושה.

כשאני שואלת אותה את השאלה "ומה איתך?", "מה עם זמן בשבילך?" היא פשוט עונה: "סופ"ש" או ממהרת להגיד "בקבר". אני מסתכלת עלייה בחיוך רחב, כמושא להערצה, על מי שהיא, על היותה בן אדם שאפתן, לא מוותרת, מתמידה וממשיכה, צועדת קדימה על דרך המלך.

וכשאני אומרת לה: "נו אז את מרוצה?" והיא עונה לי "ברור", אני נאנחת בתחושת גאווה כאילו הייתה הבת שלי, שגידלתי כל השנים הללו. אבל היום, דווקא היום, בין כל ההיסטריה, ההצלחה הקרייריסטית, ההגשמה העצמית, היא נזכרת לומר לי: "הכל איכשהו הסתדר לי בחיים – המשכורת, העבודה, התרגולים, האגודה, המשפחה, הפרויקטים, פשוט הכל לין. אבל רק הזוגיות בלתי פתירה, רק זה לא מצליח ולא מתעלה".

בטח ברגעים אלו עולה לכם המחשבה: "היא לא נראית טוב" או משהו בסגנון השטחי הזה. אבל האמת היא שהיא נראית ממש טוב. ואולי כי אני משוחדת, ואני אוהבת אותה ככה, כך שמבחינתי היא היצור היפה ביותר שקיים. ואני תוהה לעצמי, האם הנוסחה של אליס גריי נכונה? האם באמת ההתעקשות שלה כלפי מרדית' הייתה ההתעקשות הנכונה? האמת היא, מה יותר עדיף, קריירה מזהירה או אולי בעצם אהבה?

// לין ביצ'אצ'י

על גברים שבורחים ונשים שלא מחזיקות מספיק חזק

גברים נעלמים. זו לא תופעה חדשה, אנחנו נעלמים, מתפוגגים, בורחים, נמסים, מתאדים, הכל, העיקר להיעלם. זה לא כי אנחנו אוהבים להיעלם, זה לא נכון. אנחנו פשוט לא רואים סיבה להופיע שוב, כשאין כזו.


ככה הוא נעלם

גבר הוא יצור פשוט. זה נכון שמאחוריי כל החלטה שלו עומדים מיליון משתנים, אבל בשטוח, גבר חושב בשחור ולבן. כשגבר בוחר אם להמשיך להיפגש איתך, הוא תמיד ישאל את עצמו שאלה פשוטה: יש עניין? כן? תוקף, לא? עף. בלי להסתבך יותר מדי. עכשיו, למה הוא עף את שואלת? השאלה המיותרת התמידית. הרי שאי אפשר לענות על זה, התשובה תמיד תהיה: כי הוא לא רוצה. אם היה רוצה, היה עושה כי גבר רוצה, גבר עושה ותכניסי את זה טוב לראש.

בדבר אחד יש לך 100% שליטה, וזה בעצמך. וכשאת שולטת בעצמך, תזכרי שמבלי לדעת, את שולטת גם בו. גם אם הוא לא יודע את זה, את שולטת בו, הוא עבד לרגלייך, הוא חי בשבילך, הוא הולך לעבודה בשבילך, הוא עושה הכל בשבילך ואם לא בשבילך, אז בשביל מישהי אחרת ואת תלמדי לפרגן לאחרות, גם אם הן פחות כוסיות ממך.

תזכרי: אם לא היו נשים בעולם, הדבר היחידי שגברים היו עושים זה לישון ולריב מכות. את שולטת בו, אבל את לאו דווקא שולטת במעשיו. חשוב להבין את ההבדל הדק כי אם לא תשלטי בו נכון, הוא יחפש מישהי אחרת שתשלוט בו. אם תמנפי את השליטה נכון ותתפסי אותו חזק מהביצים, הסיכוי שלך לקבל מזה ילד יעלה.

כדי לדעת איך לתפוס גבר בביצים, צריך לדעת איך לא באמת לתפוס לו בביצים, הרי שזה יחרמן אותו ואז במקום לרצות לדבר איתך, הוא פשוט ירצה להתפשט ולהראות לך שהוא גבר. מהרגע שהסטת את המחשבה שלו אל המין, הסיכויים שלך לתפוס אותו בביצים בצורה הנכונה פשוט נפגמים קשות.

זה נכון, יש כאלה שהכירו איזו מישהי בסטוץ ואז היו שוב חרמנים, כי אף אחת לא נתנה להם, אז שלחו לה "ערה" וחוזר חלילה, והיום הם נשואים, אבל זה לא אומר שגם לך זה יקרה. ואם תבני על זה, יש מצב שתקבלי המון הודעות ערה ושום הצעת נישואין. ואל תתפלאי על השעות.

תראי, הוא מת לשכב איתך מהרגע הראשון שהוא ראה אותך, זה היצר שלו, לפני שהוא רוצה לשמוע איך קוראים לך בכלל. אבל זה לא באמת, במציאות הוא רוצה ילדים בדיוק כמוך והוא למד מטעויות, הוא למד שכששוכבים מהר, הולכים מהר, אפילו גומרים מהר- ככה זה כשאין רגשות, הגוף לא עושה שום טנטרה (כשיש רגשות באוויר, לא אכפת לנו לבוא שבורים לעבודה, "שייפטר אותי המניאק, יש לי אותה" – תזכרו את זה בנות).

אז מאחורי הפשטות שבמורכבות הגבר, מה שאתן צריכות להעמיק בו זה נושא ה"עניין". עיקר העניין נובע מהמסתוריות והפעם הזרקור יופנה אל הסקס, הנושא החשוב ביותר בעולם. הדבר הראשון שאת צריכה להקפיד עליו כדי לשמר את הגבר בסביבה הוא הסקס. פשוט אל תתני לו, חכי עם זה, עד שיגיע הזמן לשכב, באמת הזמן, לא לפי החברות שלך, לא לפי התל אביביים, אלא רק לפי הלב. ואם הוא בכל זאת בורח, תזכרי שזה אף פעם לא בגלל שלא שחררת לו, אלא רק כי הוא היה צריך ללכת, וטוב שכך.

לך לך. לא נורא. נסתדר. ביי.

//לירון ביאלקוביץ

את האתגר שלי

עם עיניים סגורות למחצה, ספק מטבען ספק מכל כוסות היין שראיתי אותך לוגמת, את מסתובבת בין כולם עם חיוך מהפנט בלי איפור ובלי עקבים, פשוטה נקייה. יש תחושה שיצאת הרגע מהמקלחת, אבל על ראשך יש שלט ענק שלא יורד לך כבר שנים- "תפגעו בי".

בחיים לא הבנתי אנשים שפורחים כשרע להם. ברור לכולנו שאת מחכה להכיר מישהו, ובו זמנית את משדרת אין כניסה כזה מובהק. את עוצרת במבט בוהה על מישהו, נדמה שאת מסמנת עליו וי עם העיניים, מדמיינת בראשך איך תראו יחד, איך את פוגעת בו ומתחרטת על כך, לפעמים גם הוא פוגע.

זה לא סוד שאני מכיר אותך. זו פעם חמישית שאנחנו יוצאים, אבל את תמיד משאירה לי מקום בו אני יכול להיפגע. מעין שתי חומות כאלו שלא נותנות להתקרב. את לא תפגעי בי, למרות הרצון שלך, למרות כל העבודה הקשה. איתי את תצטרכי להתרגל למשהו שונה, אני מסרב להיות עוד מישהו מהרשימה שלך.

את חושבת שאת כזו מסתורית, אבל אני מצליח לקרוא אותך כמו ספר פתוח, ההתנהגות שלך מאוד ברורה, ואני יודע בדיוק מה את מנסה לעשות עכשיו. את הופכת אותי לעוד קטע מזדיין שתכף תעלי לפייסבוק או שתשימי בתיקייה הזו שלך שבחיים לא תתפרסם.

אני לא מוכן להפוך לעוד קטע טרגי אצלך, את מקשיבה לי? אני שונה.

את תמיד מתנהגת כאילו אין לך רגשות, ואז מוציאה הכל על דף. אני לא הולך להפוך לעוד כמה ציטוטים שאת הולכת לרשום, ואני מאוד מקווה שהבנת את זה כבר. את מה שיש לך להגיד לי, תגידי כאן ועכשיו. אנחנו נשב ונחשוב מה עושים, נתקן את כל מה שתגידי שצריך לתקן ונהפוך אותנו להכי טוב שאפשר.

ואם את בכל זאת רוצה לכתוב עלי, זה יהיה ספר. ספר שמוקדש רק לי ולך. הוא יהיה על איך שיניתי אותך, איך הפכתי אותך לטובה יותר, איך הכרנו והתחתנו. אני לא מוכן לחלוק אפילו לא פרק אחד עם כל הדפוקים (ספר מטבעם, ספק כי את דפקת אותם) שהיית איתם.

ועכשיו טוב לך. אני לקחתי אותך כאתגר. את תעברי אצלי שינוי, לא משהו קיצוני, ובכל זאת, אני אוהב אותך כמו שאת. את האתגר שלי, את תהיי שלי לנצח.

// אלה הדרי

שולט מי שגומר אחרון

הוא הביט בי בערגה, הוא אהב אותי כל כך ורצה להכניס אותי לעולם הזה כבר כמה זמן. בהתחלה הייתי סקפטית. אין לי בעיה עם אזיקים, אגרסיביות ומילים גסות, אבל שליטה? זה תמיד קסם לי והפחיד אותי בו זמנית.

היינו זוג רגיל לכל הדעות, אני עדינה ונסחפת והוא דומיננטי וסוחף אבל לא באופן חריג. כשסיפר לי על רצונותיו השתתקתי. האינסטינקט הראשוני שלי היה לסרב, אבל התאפקתי, ראיתי איך העיניים שלו נצצו. ככה, במשך כמה ימים הוא טפטף לי הצצות קטנות מהעולם הזה, מפתה אותי עם חצאי רמזים, עד שלילה אחד נכנעתי ואמרתי לו שאני מוכנה לנסות, אבל בזמן שלי ובקצב שלי.

‎ישבתי על הספה והבטתי בו, לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי לו שאני מוכנה.
-״תעשה לי מה שבא לך. אני מוכנה לנסות, אני רוצה לנסות…״
לקחתי עוד נשימה עמוקה והוספתי ״אדוני״.
שבועיים עברו והנה אני כאן, מוכנה להרפתקה וגם רועדת מפחד, אני מביטה בו, מחכה לפקודה. הוא יצא ממצב הקיפאון שהיה שרוי בו וחיוך רחב החל לעלות על פניו.
-״על הרצפה. עכשיו״.

אני מצייתת. מצאתי עצמי על הרצפה הקרה מביטה בו, מחכה לו. הוא התקרב אליי. הוא היה רחוק ממני מטרים בודדים בלבד' אבל כל צעד שלו נראה כמו צעד ענק בעיניי. הוא ליטף לי את הראש, נתן לי להתחכך בכף ידו. הוא הרים לי את הסנטר כלפי מעלה כדי שאביט בו.
-״קומי ותתפשטי מולי, לאט, עכשיו״.

‎הוא ראה אותי בעירום אינספור פעמים' אבל אף פעם לא ככה. נעמדתי והורדתי את החולצה לאט, חושפת חזייה לבנה, רואה איך הוא עוקב אחרי כל תנועה שלי. פתחתי את הרוכסן, הסתובבתי עם הגב אליו, הורדתי את הג'ינס ונשארתי בחוטיני שחור שכבר היה לח.
-״הכל״. הוא אמר ואני החלתי לבצע, מורידה את החזייה חושפת את החזה הקטן והעומד שהוא כל כך אוהב ולאחר מכן את התחתונים. הוא מסמן לי עם האצבע להתקרב, בעודי מתקדמת אליו הוא עצר אותי.
-״לא ככה, על ארבע״. ‎ירדתי על הברכיים והתקדמתי לכיוונו. נעצרתי ליד הרגליים, הצלחתי לראות את הזקפה שלו דרך הג׳ינס. הוא הוריד את המכנסיים ונשאר בבוקסר בלבד.

-‎״תפשיטי אותי מהבוקסר ותכניסי אותו לתוך הפה שלך״. הוא אמר כאילו זה דבר לגיטימי לומר. מסיבה כלשהי, פעלתי על אוטומט. שלחתי את היד לכיוון הבוקסר שלו, אבל הוא עצר אותי ואמר לי –-"בלי ידיים. רק עם הפה". ‎לא כל כך ידעתי איך לעשות את זה. ניסיתי למשוך עם השיניים את הגומי כלפי מטה וגיליתי שזה יותר קשה ממה שחשבתי. בסוף הוא עזר לי, משחרר את איברו העומד. הבטתי בו. חשבתי שמעולם לא ראיתי אותו קשה כל כך. הכנסתי אותו לפה. בהתחלה רק את הקצה, לאחר מכן את כל כולו. ‎הוא נעמד בפישוק מעליי והחדיר את איברו אל פי, אל גרוני, יוצא ונכנס, מהר ולאט. ‎הרגשתי כל סנטימטר מאיברו בתוך הפה, ממלא אותי. הרגשתי כל ווריד ו-ווריד. העוצמה  בכך שאני שולטת בו דרך הפה גרמה לי, בניגוד גמור להגיון הבסיסי, להיות כל כך רטובה.

tumblr

tumblr

‎לאחר כמה דקות כאלה הוא אמר -"ועכשיו תסתובבי". הסתובבתי כך שגבי אליו ובבת אחת הסיט את החוטיני הרטוב שלי וחדר אליי, סוחט ממני גניחות וזעקות עונג. הוא החזיק בישבני משניי הצדדים והתחיל להגביר את הקצב, חודר אליי שוב ושוב, נהנה מהצלילים שהמפגש בינינו מייצר. הרגשתי בעולם אחר.

פתאום הרגשתי סטירה חזקה על הישבן, ואחר כך עוד אחת ועוד אחת. עשר במספר. עם כל סטירה אני מגבירה את הקצב, מתנתקת לגמרי מהעולם החיצון ונשאבת לגמרי אל תוך סערה של חושים שעוד לא ידעתי עד אליו. בשלב הזה הוא קירב את פיו לאוזניי ושאל בלחישה -"את נהנת?"
-‎"כן", לחשתי בתגובה. הוא סטר לישבני ואמר שהוא לא שומע, שוב עניתי כן וחטפתי סטירה נוספת. -״כן, אדוני!״ עניתי בקול רם והרגשתי את סיפוקו.

‎הרגשתי את האורגזמה מטלטלת אותי, התכווצויות וזרמים, גלים של עונג בכל הגוף. כל הרטיבות שבי מתפרצת החוצה, גורמת לי להרגיש בעולם אחר. גמרתי כמו שלא גמרתי מעולם. הוא יצא ממני ואמר לי לרדת על הברכיים. הכנסתי את איברו בין שפתיי, בלי שיגיד. מכניסה אותו עד הסוף, או לפחות מנסה, הרגשתי אותו מתקרב לקצה ומעט חששתי,הוא יודע שבשבילי איזור הפנים זה קו אדום. הוא הוציא אותו מפי וכיוון אותו לשדיי, לא פוגע בכבודי. התיישבתי בסמוך לרגליו כשהוא יושב על הספה, הוא רכן אליי ונישק אותי במצח, ״היית מדהימה יפה שלי, וזו רק ההתחלה״…

// ניצן זרוצקי

ביוש לפייסוש

לפני כשנה הכרזתי על היותי "מתמכר סדרתי" ויצאתי לתהליך גמילה מסדרות טלוויזיה. אני שמח לבשר שהתהליך הוכתר בהצלחה! עמדתי בפני כל הלחצים להתחיל סדרות חדשות ובפני הטענות שהתקלקלתי, אני דווקא ראיתי בזה תיקון. כעת התפניתי לתקוף התמכרות אחרת וקשה- הפייסבוק.

מהאתר: pexels

לאחרונה הפייסבוק החל להזכיר רגעים מהעבר וציין שאני חוגג 10 שנים לפרופיל. אני באמת זוכר את אותו היום. זה החל במפגש עם אמריקאים בארה"ב, שכבר היו מכורים קשות ולחצו על כל אחד לנסות את השיגעון. הייתי מלא גאווה להיות ממאות בודדים בארץ שהיה להם פייסבוק, עוד לפני שהפך לאימפריה. בביקור בפאולו אלטו, בעמק הסיליקון, הראו לי בניין קטן עם דלת רגילה ועליה שלט ״פייסבוק״. אפילו לא טרחתי להוציא את המצלמה ולתעד את הרגע שיתברר בדיעבד כהיסטורי. 

עם השנים הפכתי למכור. חשבתי שזו דרך טובה לשמור על קשר עם חברים. בכל בוקר הקדשתי כשעה לעבור על כל הפיד ובערב עוד שעה לראות מה נשתנה. ועוד כמה פעמים במשך היום. ואם עבדתי מהבית, אז כל כמה דקות כדי "לשאוף אוויר", לפרגן בלייק/תגובה למישהו או לאחל מזל טוב.

השבוע, כאשר חיפשתי פרופיל של חבר טוב (שאני זוכר את יום הולדתו) כדי לאחל מזל טוב ולא מצאתי אותו, זה היה שוק גדול. התברר שהוא עזב את הפייס כבר לפני חודש ולא היה לי מושג. שמחתי בשבילו, אבל גם קינאתי על האומץ הגדול.

התחלתי לחשוב- בשביל מה אני עדיין בפייסבוק? לאחר שהפסקתי לשקר לעצמי שזה כדי להתעדכן על הנעשה בחבריי או בגלל העבודה, הבנתי שהסיבה האמיתית היא שוב, כמו בסדרות, מחלת ה-FOMO  (חרדת החמצה).

אבל רגע, את העדכונים האמיתיים אני מקבל מהחברים, כשאנחנו נפגשים, וכל מי שאיני נפגש איתו כנראה שלא נכלל ב"חבריי". מפגשים מקריים ברחוב עם חברים רחוקים, גרמו לי להבין שמי שיצר את הריחוק זה הפייסבוק. החברות הפכה וירטואלית: "מה, לא ראית את העדכון בפייס?!", כלומר "אין לי כוח לספר לך בפנים כי כבר כתבתי על זה, ומכיוון שלא אצליח לשחזר בדיבור בצורה טובה יותר, עדיף שתלך לקרוא ונדבר לאחר מכן".

הרמב"ם אמר פעם "דרך ברייתו של אדם, להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו…" אז או שצוקרברג למד רמב"ם והבין את סוד הקסם, או (וזו סיבה יותר הגיונית) שהרמב"ם הצדיק ידע לזהות את נבכי נפש האדם המורכבת.

כיום, האלגוריתם של הפייסבוק כבר השתנה לגמרי ועושה זאת ממש. הוא מזהה את הדעות וההעדפות שלך ומראה לך רק פוסטים שמתאימים לך. ובכך, פתאום הבנתי, שבמקום להתעדכן על חברים אמיתיים שלי אני מוצא את עצמי עושה "Unfollow" למלא אנשים מהסיבה הפשוטה, שכל הפיד שלי התמלא בלייקים שהם עשו לפוסטים שאני אמור לאהוב גם.

כל מה שראיתי ביומיום, זה אנשים שאני בכלל לא מכיר, ואני ממשיך לגלול מטה רק כדי לראות שלא הפסדתי כלום.

מה לעשות עכשיו? כי למחוק לגמרי את הפייסבוק זה צעד מאוד קיצוני ואני לא אדם קיצוני. מה גם שמבירור קל הבנתי שהפייס שואל עשרות שאלות לפני שהוא נותן לך למחוק לגמרי את הפרופיל וזה תהליך של שעה. אבל אני באמת מאמין שזה בזבוז זמן יקר ולכן, החלטתי להפחית משמעותית את שהותי שם.

אני מניח שיש לבקש סליחה כעת מכל מי שלא אאחל לו מזל טוב או אעשה לו לייק לסטטוס/תמונה/שיתוף. מקווה שתספרו לי על זה כשניפגש.

תודה לך פייסבוק על השנים היפות, נתראה לעתים רחוקות יותר.

// ניסן חנניה

איך להפסיק להתפדח ולעשות את הדבר הזה שתמיד רצית לעשות

כשאני מספרת שאני מדריכת טוורקינג, אני הרבה פעמים מקבלת תגובות בסגנון ״איזה כיף לך, הלוואי והיה לי את האומץ לנסות את זה״.

כל פעם שאני מעלה סרטון אישי, בו אני חושפת קצת מהסיפור שלי, אני מקבלת הודעות אישיות לאינבוקס שאומרות ״כל הכבוד לך. תמיד רציתי, ואף פעם לא העזתי״.

ובכן, מה מונע מכם? מה מונע מכם לנסות את הדבר הזה שתמיד רציתם לעשות? הפחד מ״מה יגידו״. הפחד, כמו שאני קוראת לזה, מהפאדיחה.

מבחינה אבולוציונית, הרצון שלנו הוא להיות שייך לקבוצה. התפתחנו בקבוצות, כי זה הטיב עמנו כפריטים מבחינת חלוקת משאבים- מזון, קורת גג, מים, גידול ילדים, שמירה מפני תוקפים. אפשר לעבוד הרבה פחות כשנמצאים בקבוצה- אחד צד, אחד מלקט, אחד אוסף מים, אחד שומר על הילדים. כמו קומונה נחמדה כזו, לכל אחד יש תפקיד.

בכל קבוצה, ישנן גם נורמות של התנהגות, ופריטים שחורגים מהנורמות האלה נענשים. העונש הכבד ביותר היה הרחקה מהקבוצה, מה שאוטומטית הפך את הפרט לפגיע- חסר מזון, מים, קורת גג, חשוף לתוקפים גם מן החי וגם מקבוצות אנשים אחרות.

כמה שאנחנו רוצים לחשוב שאנחנו מפותחים ומתקדמים, לא השתנינו הרבה מהפרימטים מהם התפתחנו.

עדיין, הרצון להשתייך לקבוצה ולבסס מעמד חזק בקבוצה, הם שניים מהרצונות המניעים ביותר כל אחד מאיתנו. וזו בדיוק הסיבה שלא הלכת עדיין לשיעור טוורקינג- את מתפדחת. את מתפדחת כי את מגיעה ממשפחה דתייה ואם הם ישמעו על זה, הם יעשו לך את המוות. את מתפדחת כי את רואת חשבון בכירה במשרד ידוע ולא יכולה להרשות לעצמך שלקוחות יראו סרטונים שלך.

את מתפדחת כי בחיים שלך לא רקדת ואת פוחדת שתיראי מפגרת מול שאר הבנות בשיעור. את מתפדחת כי רקדת בלט כל חייך, את רגילה להחזיק הכל בפנים ולא לשחרר, ואת פוחדת שתיראי מפגרת מול שאר הבנות בשיעור. אתה מתפדח כי אתה רקדן היפ-הופ רציני ולא רוצה שה"קרו" שלך יעשה לך פרצופים. אתה מתפדח כי למרות שאתה סטרייט זה נראה לך אדיר לנסות, אבל בטוח כולם יקראו לך גייז.

בקיצור, אנחנו לא רוצים שיצחקו עלינו. לא רוצים שיוציאו אותנו מהקבוצה. אז מה כן אפשר לעשות?להתחיל בקטן. *לעשות משהו קטן שמפחיד אתכם, ואז משהו יותר גדול, ואז את הדבר הזה שנראה לכם בלתי אפשרי. *לספר לחברה הכי טובה ולהכריח אותה לבוא איתך. *להגיד פאק איט, אני כבר לא פרימט פרימיטיב, לאף אחד לא באמת אכפת ממה שאני עושה- אני עושה את זה.

הרי גם אם יגידו… אז מה?

// גל ביפול

ילדה של אף אחד

הפוסט הזה לא היה אמור להיכתב. בעולם נורמלי, הייתם צריכים לדעת כל פרט ממה שכתוב בו והרבה יותר. אלא אם אתם קוראים את האתר של הארץ, אתם לא. לא מצאתי את הסיפור הזה בשום מקום אחר.

אלאור עזריה, ביבי-מוזס/מילצ'ן ועוד כאלה. הכל יותר חשוב מהסיפור שיסופר בפוסט שלפניכם. אני לא יודע את כל הפרטים. אספתי קצת מידע. גיששתי, קראתי, שאלתי (ולא ענו לי). גם במסגרת המגבלות, היה לי חשוב לשתף אתכם.

בגיל מסוים אתה מבין שהבטחות נעשות רק כדי שתרגיש טוב, לא כדי שיקיימו אותן. זה בסדר, כי בסופן של רוב ההבטחות אין דבר מה אמיתי. הבטחות הוריות לעולם טוב יותר, הבטחות נעורים לחברות-עד-המוות, הבטחות רומנטיות לאהוב-לנצח. הבטחות שאנחנו נבטיח לילדים שלנו שיבטיחו לחברים שלהם ולבנות הזוג שלהם, והמעגל הזה לא ייגמר לעולם.

ויש הבטחות גדולות יותר. הבטחות של צבא לחייליו ולהורים. "תדע כל אם עברייה". כל נער בן 18 -21 לבוש במדי זית ואוחז ברובה, הוא "הילד של כולנו". כולנו נדרשים לשמור עליו (ושוכחים שהוא זה שאמור לשמור עלינו), ואם אנחנו לא עושים את זה, אנחנו חוטאים למהות שלנו כעם.

בעולם מקביל, מ' הגיעה למועדון אלנבי 44 כשהייתה בת 17 עם חברה, אחרי שהמועדון נסגר. השומר של המועדון הזמין אותן פנימה. המועדון היה ריק והילדות התלבטו אם להיכנס. הן נכנסו. שלושת העובדים שהיו במועדון השקו אותן באלכוהול עד אובדן הכרה ואח"כ אנסו אותן. כשסיימו, הם זרקו אותן לרחוב, מעולפות ומעורטלות. רק בבוקר עוברי אורח ראו אותן והזעיקו משטרה.

אחרי האונס הזה מ' אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי, ובמהלך המשפט התמוטטה לגמרי. המסלול היה כמו שאתם יכולים לשער – סמים וזנות, ניסיונות שיקום ונפילה אל תוך התהום הקיומית שלכולנו מאוד נוח לא להסתכל לתוכה, אבל מתקיימת כעולם אמיתי לגמרי בערך 10 דקות נסיעה מהנוחות בהן נכתבות המילים האלה.

לפני כחודשיים היא נכנסה שוב להוסטל שיקומי. ביום שישי לפני פחות משבועיים, כשאני הייתי בכדורגל, כשאתם ישנתם צהריים או ישבתם בבית קפה, כשהעולם התנהל כאילו שום דבר לא בוער, מ' שכבה בפינת רחוב בת"א. היחידה שניגשה אליה הייתה הומלסית אחרת. הזמינו אמבולנס, אבל מותה נקבע במקום. בת 21.

זה סיפור שקורה כל הזמן. 35 נשים מתו מאז הוקמה הדירה השיקומית של סלעית לפני 8 שנים. בטוח יש הרבה יותר, חסרות שם, מקום וזמן. אז למה הסיפור הזה היה כל כך חשוב לי?

א. בגלל מ'. קראתי סיפור על ילדה חכמה ומלאת חיים שלא היה לה סיכוי.
ב. בגלל שאחד האנסים שלה, לא המקוריים, אחד מאלה שבאו אחר-כך, כתב עליה "ביקורת", וזה גרם לי לרצות להקיא ולבכות ולהכות.
ג. בגלל שילדה שמסלול החיים שלה מתחיל בהתרסקות בגיל 17 ומסתיים במוות כזה בגיל 21, שווה לפחות אזכור בעולם שבו ילדים אחרים בני הגיל הזה הופכים לסמלים לאומיים.
ד. בגלל כל ההבטחות שהופרו לה. בגלל שהעולם שלה לא היה טוב יותר. בגלל שלא שמרו עליה. בגלל שנפלה לתוך טפריהם של חיות טרף ולא היה אף אחד שיציל. בגלל שמתה בודדה.
ה. בגלל שבזמן שהיא מתה, שלושת אנסיה היו אנשים חופשיים. בשנת 2013 הם נידונו, שימו לב, לשנתיים מאסר. על אונס קבוצתי של שתי נערות והשלכתן לרחוב – שנתיים מאסר.

מ' לא פילגה את העם. לא הרגה או גנבה. מ' היא קרבן חסר שם ופנים, ומגיע לה שגם אתם תדעו עליה.

// ניסים ימין

שעיר זה מסעיר

כבר שנים ששחקני כדורגל, דוגמנים ושלומי סרנגה אחד מנסים להציג מודל של הגבר הישראלי החדש. כזה שעושה גבות, משתמש במסכות לפנים, הולך עם סקיני ג'ינס ונעלי בובה והכי חשוב נפטר משיער הגוף שהורישו לו אבותיו המזרחיים.

אני מנגד, עיראקי יווני וטורקי גאה (מינוס אכילת קובה, שבירת צלחות וחבישת תרבוש) עם צמיחה של יזהר אשדות בחזה, יזהר כהן ברגליים וזוהר ארגוב בכתפיים (כי זה יותר גלי), חושב שגבר צריך לשמור על שיער הגוף שלו ולא להתפתות למודעות בפייסבוק או אס אם אסים מטרידים מאמריקן לייזר ב-2 בלילה.
לכן החלטתי למנות בפניכם מספר יתרונות לשיער חזה שופע:

יותר שיער, יותר כסף –  להוריד שיערות מהגוף זה עסק לא זול, החל מסכיני גילוח, קצף גילוח, שעווה, מכונת תספורת ועד ללייזר. מה שאומר שככל שתתעלם יותר מבדיחות הקרש של החברים שלך (אתה עושה פן גם בחזה שלך?), ככה גם יהיה לך יותר כסף לבזבז על דברים אחרים שאין לך צורך בהם וכנראה אחרי זה תצטער שבזבזת עליהם כסף.

חום אנושי – הפיג'מה של באטמן לא מחממת מספיק? שכבת בגדים נוספת והמעיל לא עולה עליך? אתה לא יודע איך ללבוש צעיף מבלי להיראות גיי? אתה רוצה לישון עם סדין חשמלי, אבל מפחד להתעורר בתור אפר? אם ענית על לפחות אחת מהשאלות הללו, אתה חייב לגדל שיער בחזה ורק אז תרגיש חימום אמיתי מהו (נ.ב אתה כנראה תתחמם גם בקיץ אז היה מוכן גם לכתמי הזעה באזור הפטמות).

המגן – אגרוף בבטן זה כואב, להיתקע ברהיטים זה לא כיף ולהידקר על ידי מחבל ברחוב בא קצת מקולקל. כל מה שאתם צריכים זה שיער גוף שפשוט יעניק לכם עוד שכבה של הגנה – הבעיה היחידה היא שבקיץ תצטרך עוד שעה וחצי בים אחרי כולם רק בשביל להשתזף כראוי.

שעיר, לעזאזל! – איך שלא תסתכלו על זה שיער בחזה מוסיף לגבר מן חספוס כזה שלפעמים קצת חסר לאלו שאבותיהם עלו ארצה ממדינות מזרח אירופה, או אלו שמוציאים יותר כסף על סכיני גילוח מאשר על אוכל. ככל שיוצאות לך יותר שיערות מפתח החולצה, כך תהיה לך יותר לגיטימציה להרים את הקול, להתעצבן ואפילו לקלל לפעמים (למי שמגיע כמובן). בנוסף, אין מצב שלא ייקחו אותך ברצינות – הרי שמעתם אשכנזי אומר פעם "דחיל ראבק" ויוצא מזה בשלום?

גבר גבר – לא משנה אם אתה בוכה בקליפים של סיה, הולך לקונצרטים, אופה עוגות מול התכנית של קארין גורן או שסתם יש לך קול של מתמודדת כושלת בדה וויס. כל עוד תלך עם חולצות V  שיתנו הצצה בלעדית לתלתלי החזה שלך, תמיד יחשבו שאתה גבר גבר.

קוראים לזה טשטשת – בכל שנה אתה אומר לכולם שתתחיל דיאטה אחרי החגים, אבל החגים אף פעם לא נגמרים – מה שקורה כשמחשיבים גם את כריסמס, חג הקורבן, הפסחא והרמדאן- רק בלי הצום. אין צורך לשקר לעולם יותר, פשוט תגדל שיער בחזה ואז אף אחד (כולל אתה בעצמך) לא יראו שום שינוי בגודל הכרס שלך.

שעיר זה הכי אחי… לא?

// תום אלקוסר

board-1820678_1280

צל העבר, ההווה ו(לא) העתיד

אני הצל שלך.

משוטטת סביבך, לידך או תחתייך, תלוי במיקום השמש. מלווה אותך, גם כשאתה לא שם לב ומתחיל לקחת אותי כמובן מאליו, גם כשכבר שכחת שאני קיימת.

אני המצפון שלך.

לא אוכלת ממך חרא ולא מסכימה עם כל מילה. אני אדאג תמיד להזכיר לך, בכל רגע, מה שאתה מתעקש לשכוח. גם אם תשכנע את כולם, גם אם תשכנע את עצמך, אגרום לך להבין שלא כל מה שאתה עושה, כשר.

אני המשענת שלך.

אהיה שם לנצח כשתרצה לזרוק את עצמך. למרות שאתה אחד האנשים החזקים ביותר שהכרתי בחיי, גם לך יש נפילות, ושם מתחיל התפקיד שלי. כמו קפיץ, אתן לך להישען ואזרוק אותך חזרה למעלה- עד הרגע הקשה הבא.

אני היומן שלך.

כל מה שאתה לא יכול להכיל יותר בלב, אתה זורק עליי. ואני כותבת, רושמת, מציירת, מה שתרצו. מתעדת כל רגע בכתב ומנסה לשרבט גם את עצמי בין הדפים, במקומות הקטנים שאתה מאפשר לי לחיות בהם.

אני הספה שלך.

כן, זו לא שגיאת הקלדה. אצלי אתה מרגיש בנוח, מרגיש בבית, יכול להתרפק, להוריד נעליים ולשפוך את הלב. בזמן שמול כולם התעקשת באופן קבוע להראות סמכות וחוזק, אצלי אתה גם נוטה להישבר.

אני הרגשות שלך.

מה לא חווינו יחד? אהבה, שנאה, קנאה, אלימות, כעס, שמחה, צחוק והתבגרות. הכל.

אני העבר וההווה שלך, אבל כבר לא כל כך מתחשק לי להיות העתיד.

// ברנדה אזרצקי

השמש הצהובה שלי

אחת מהבעיות של תלמידי התיכון היא הרצון להשתייך. בין אם זה לקבוצת חברים, כת סודית או קבוצת מצטיינים במתמטיקה. מאיזו שהיא סיבה לא ברורה, אנשים כמעט בכל תיכון משתייכים לקבוצת חברים. אם אתם לא מבינים על מה אני מדברת תיקחו כל סרט אמריקאי סטריאוטיפי על התיכון והמחיצות בחברה התיכוניסטית יתבהרו לכם.

בשונה מתיכון אמריקאי טיפוסי, כאן זה ישראל! והקבוצות לא משתייכות לפי שולחנות בקפטריה (כי לצערנו הקפטריה עכשיו מוכרת רק דברים בריאים). בישראל הכל מתחלק לפי מה אתה עושה אחה"צ ואיך אתה מתנהג בכללי. אני אסביר, אם אתה הולך לצופים, אתה לובש חולצות צופים ומדבר בעיקר על הצופים עם החברים מהצופים- אתה צופיפניק.

שייכות, התחושה הזו שאתה חלק ממשהו, חלק מחברת אנשים או משהו גדול יותר. למרות שתמיד היו לי חברים טובים, תמיד הייתה לי את בעיית השייכות. לא משנה באיזו חברה הייתי- לא באמת הרגשתי שייכת. בין אם בתאטרון, תנועת נוער, בית הספר או אפילו עם הנוער בישוב.

חברים לא היו חסרים לי אף פעם והם גם לא חסרים עכשיו, אבל התחושה שאתה חלק ממשהו שהחברה מקבלת (במיוחד כי אני גרה במקום עם אוכלוסיה מצומצמת בה כולם מכירים את כולם), תמיד הייתה החתיכה החסרה בפזל שלי.

אז לא, אף פעם לא הייתי צהובה למשהו שאני עושה אחה"צ וכול מה שרציתי לעשות זה להדגיש לכולם שאני שייכת. אז אולי אין סוף טוב לסיפור שלי כי אני כן עושה דברים אחה"צ שחשובים לי, אבל לא, הם לא כל עולמי, הם לא השמש שמניעה אותי כל יום.

אבל אולי כל עניין השייכות הזה היה חלק גדול מדי במוח שלי ואני צריכה להבין שאני כנראה לא אשתייך אף פעם, שבתכלס זה בסדר. כי חוץ מהשמש הצהובה שמניעה את כולם להרגיש שייכים, לי יש כוכבים קטנים שגורמים להגיש חלק ממערכת השמש.

// מילי גרין

אני לא המטפלת שלך

איך הם תמיד מגיעים אליי פצועים. מלוכלכים ממסעות ארוכים בתוך גבעות מלאות בוץ ואתגרים. מבקשים לשים אצלי את הראש או להרגיש ממני קצת חום והולכים, כמו שהם באים. משאירים מאחוריהם ערימות של בוץ מנעליים מלוכלכות ומחשבות על החיים.

איך כל פעם שזה קורה אני מרחמת. הלב שלי מתכווץ כשאני שומעת אותם סובלים. כמה החיים רעים אליהם וקשים. איך היא עזבה אותו ככה, הבת זונה, והשאירה אותו עם חדרי לב סדוקים. אני מחבקת אותם חזק, הכי חזק שאני יכולה, ונותנת להם להתפרק לרסיסים. מקשיבה להם דרך הידיים, שומעת את הלב דופק, מסדרת להם מקום נוח להתפרק.

איך הם יודעים שאצלי הם תמיד יכולים. זה בסדר לבכות לי בין הידיים, בסדר לכאוב בדידות בין ליטוף לחיבוק ולבקש אצלי נחמה. היא תמיד מגיעה בדיוק במידה הנכונה. ואם צריך, אז הם יבואו שוב ושוב ושוב. ושוב. כל פעם שיהיה להם רע ויהיה צורך במנת עידוד – הם ידעו למצוא את הדרך אליי. ללב שנפתח אליהם לפי דרישה.

הם מספרים לי הכל. על מה היא אמרה ומה הם אהבו בה בדיוק. את החיוך, השפתיים, המבט. אחחח איזה עיינים. הם לא רואים אותי בכלל מולם, הם רואים אותה. מתמוגגים מכמה היא יפה. מספרים על הגעגועים שלא מפסיקים לדפוק בלילות. בימים. בחלומות.

וכשהכל נפלא? אני אשב ואחכה כמו ילדה טובה. אהיה מוכנה ב"דקת קריאה" למשבר הבא. והוא תמיד בא. ממש אוטוטו היא תשבור לו שוב את הלב והוא ירוץ אליי מוכה רחמים עצמיים וכאבים פנימיים שיבקשו מקום להתפרק. כשזה קורה אני מבטיחה לעצמי להיות יותר חזקה. להפסיק לרחם, להסתכל לו בלבן של העיניים ולהגיד בלי להתבייש שילך לטיפול. שיעזוב אותי כבר, זה כואב ללב שלי כל פעם להתרחב ולהתכווץ מחדש. גם לי יש חיוך, מבט ושפתיים. יש לי אפילו עיניים.

כל פעם שאני מצליחה לחמוק מהאוטומט שרואה קודם כל אותם, אני רואה את עצמי חזקה. אוהבת. מכילה. ומזל שהרגעים האלה מתחילים לגדול ולתפוס מקום של כבוד בין כל השברים והגברים שמחפשים מקום לפרוק. מזכירים לי שאני ראויה. ומגיע לי יותר מזה. אהבה.

// הדר ביסמוט

טיול לצפון עם ברק

למה לעזאזל היא נשארת

מנורת הקריאה מפיצה אור מסנוור בחדרו. השעה שתיים בלילה והוא כותב רשימת סיבות למה כדאי לו לצאת איתה. כי היא נראית טוב. כי היא קוראת הרבה. כי היא אופה עוגיות ונחמדה לשותפות. כי יש לה קול סקסי בטלפון. כי היא מעוניינת בו.

למה היא מעוניינת בו? הוא לא מבין. למה היא טורחת? הוא יכול לשאול אותה, אבל זה לא משנה, הוא לא יאמין. היא תגיד שהיא נמשכת אליו, אבל זה ישמע כמו שקר. היא תגיד שהוא מרגיש לה בטוח ויציב והתשובה תהיה כל כך מעורפלת שהוא כלל לא יתייחס אליה.

היא תגיד שהיא אוהבת שהוא עובד קשה, שיש לו יחסים טובים עם אח שלו, שיש לו ערכים ושהוא מתנדב. אבל הוא לא יקשיב, כי נו, את זה כל אחת תגיד. הוא יודע, הוא מכיר את ה"צ'ק ליסט", הוא הבחור להכיר להורים. אבל האם היא באמת מעוניינת בו, או בכותרות? האם היא רואה אותו? ואם כן, אז למה לעזאזל היא נשארת. היא כנראה עיוורת או שקרנית. וכך או כך, זה צריך להיגמר.

שתיים בלילה והוא יושב על מיטתו ומנסה לשכנע את עצמו לא להיפרד ממנה. אין בה באמת שום פגם, היא בסדר, אבל משהו בה מפחיד אותו. היא מאיימת עליו. היא מדברת מהר מידי, היא חריפה. היא יודעת מה היא שווה, בחורים מתחילים איתה כל הזמן. היא חכמה מידי, היא תשתעמם. היא סקרנית מידי, מהר מאוד הוא יפסיק לעניין.

לא. עצור. כל כך קל למצוא סיבות לעזוב. זה התרגיל הקבוע שלו, אף אחת לא נכונה. אף אחת לא עונה את התשובות המתאימות. הוא מפחד מאלה שחושבות שהוא מושלם, אבל בעצמו מחפש את המושלמת. את זאת שהיא בדיוק. זאת שלא מחבבת אותו יותר מידי, כי זה לא אמין, זה מזויף. אבל גם זאת שתעריץ אותו, שתתן לו את הביטחון שחסר בו.

היא אוהבת להסתכל עליו, לנעוץ בו את העיניים הגדולות שלה ולחייך. היא רק שותקת ולא מראה שמץ מבוכה. והוא, לא מבין מה היא מנסה להגיד, הוא לא אוהב את המבט הזה שלה. הוא מרגיש שהיא צוחקת לו, אז הוא מסיט את מבטו הצידה. וזה מצחיק אותה, יש לה צחוק חמוד. היא לא נרתעת ממנו. היא סכנה.

בלילה, במיטה שלו, הגוף שלה נראה מדהים. היא שאלה אם יוכל להשאיל לה משהו לישון איתו, אבל הוא שיקר שהכל בכביסה. הוא לא רצה שתרגיש נוח מידי אז היא נכנסה מתחת לשמיכה ערומה. כמה נשיים הקימורים שלה, העור שלה מריח נהדר, אבל הוא לא מעז לגעת בה.

אז הוא מסתובב לצד השני ומנסה להתעלם מנוכחותה. היא שולחת את ידה לבטנו ומלטפת. והוא עושה עצמו נרדם ולא זז עד שהיא מתייאשת. היא כבר ישנה והוא עדיין ער, הוא לא רוצה אותה כאן, את הבחורה המשונה הזאת. והכי גרוע שהוא כבר מכיר את החולשות שלה. הוא יודע איפה היא פגיעה, אבל זה לא משנה את המקום הנוצץ שתפסה לעצמה. היא לא שייכת אצלו בדירה.

כן. הוא ייפרד ממנה ואז יהיה לו יותר קל. הוא לא יצטרך להתמודד עם הדחייה, עם הרגש שמתפתח, עם חוסר השליטה. הוא ייפרד ממנה ויחזור לחיפושים. ימשיך לטעות, ימשיך לבזבז את הזמן לבחורות. אולי יום אחד ישלים עם עצמו ויתבגר, אך היא כבר תהיה לצד בחור אחר.

// ניצן ריבלין
תמונה ראשית: ב. פוגל.