תגית: מהוזה

סנופי

קנ ולא- למה אסור להצביע לעלה ירוק בבחירות

הנה עוד פוסט של איזה סאחי, מה הוא רוצה מאיתנו יאללה שיתקדם. מה יש לך, יא יבש. עכשיו אחרי שסיימתי להתקיף את עצמי במה שבטח עבר לחלק גדול מכם בראש כשקראתם את הכותרת של הפוסט, אני מתחנן שתתנו לי שניה להסביר את עצמי. שבו, תירגעו, קחו בירה- תדליקו איזה ג'וינט, לי לא אכפת. באמת. רק תעשנו ליד החלון.

מה זאת אומרת לא אכפת לי שתעשנו ג'וינט? ולמה בדרך לחלון ראיתם סטיקר של עלה ירוק על אחד מהקייסים של הגיטרות שלי? האמת, אני שמח ששאלתם. לא אכפת לי שתעשנו ג'וינט כי אם זה משמח אתכם ולא פוגע באף אחד, אז למה לא. והסטיקר שם כי בגיל 16 חשבתי שזה מה-זה-מגניב. כמו עוד הרבה דברים שחשבתי שהם מה זה מגניבים. גם לכם יש כמה זכרונות מביכים מגיל 16, אני בטוח.

עלה ירוק

לא אכפת לי שתעשנו ג'וינט, אבל כן אכפת לי שלא תצביעו עלה ירוק. בבחירות הבאות ירוצו לכנסת שלוש מפלגות שבעד לגליזציה של קנביס- מרצ, עלה ירוק, וחדש. מרצ וחדש בעד חקיקה בתחום הקנביס הרפואי, עלה ירוק בעד לגליזציה מלאה של קנביס. אמסטרדם זה קנ? אז זהו, שלא. המצע של עלה ירוק יותר קצר מהפוסט הזה ויותר מעורפל מההורוסקופ שלי לחודש הקרוב (כל בני מזל בתולה היזהרו לכם, הירח השחור עושה קיצי בגב למאדים או משהו כזה). בקיצור- חוץ מהקלף של הקנביס, אין להם ממש מה לומר.

המחנכת שלי בתיכון נהגה לומר לכיתה כל יום כמה אנחנו דור אגואיסטי. לא רואים דבר מלבד עצמנו. דור הוואי וואי ראית שיצא כבר אייפון 7? והנה הדור הזה כבר בן שלושים פלוס מינוס, ונחשו מה- יש מצב שהמחנכת שלי צדקה. הדור האהוב שלי, שבכל מצב אחר הייתי מגן עליו בחירוף נפש, מתעסק בהאם כן או לא יהיה לו מותר לעשן ג'וינט ברחוב. סדר עדיפויות? מי שמע על זה. בישראל היום קרוב ל17 אחוז מהתושבים עניים, פי שניים מזה ילדים עניים, ואנחנו עם הג'וינט בפה מתלבטים בין במבה נוגט לפיצה.

הזרמת הכספים להתנחלויות נמצאות בשיא של כל הזמנים, היחסים עם ארה"ב נמצאים בשפל של כל הזמנים, ועוד לא ציינתי את העבודה שלעלה ירוק אין מצע בטחוני.  אבל הוויד ששכן שלי הביא שבוע שעבר, אל תשאל אחי! הזיות!!

מתוך עמוד הבית של עלה ירוק

מתוך עמוד הבית של עלה ירוק

קשה לדמיין אחוזים, גרפים וטבלאות כבני אדם אמיתיים. גם לא מספרים כמו 1.8 מליון בני אדם. אז כדי להקל עליכם, דמיינו אחד. מבוגר שהולך לישון רעב או ילד שהולך לבי"ס בלי סנדוויץ'. הג'וינט הזה עדיין כל כך חשוב?

//זהר רץ
zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz

מור 4

לשחרר את סבתא

סבתא שלי גוססת. הרופא אמר שנותרו לה בין שעות לשבועות. כולנו עצובים אבל אף אחד לא מופתע מאוד; ההתדרדרות שלה הייתה תלולה וחד-משמעית. למעשה, כבר חודשים שאני מספידה אותה בראשי, ומספרת סיפורים בעברית צחה ורשמית על הקריירה הענפה שלה כמהנדסת בבזק, על האם המופתית שהייתה לאמי וגם לי, על השקט שהיה בה, על איך הייתה מזיזה בו הרים. על האמאזונה שהייתה כל חייה. אני יושבת לצד מיטתה ואומדת את השינויים שחלו בה מאז הפעם האחרונה שנפגשנו, לפני שלושה חודשים. אי אפשר למנות אותם. פניה היפות – רפויות, עייפות. עיניה תלויות באוויר. גופה נוקשה. לפני שלושה חודשים עוד זיהתה אותי. היום אני שואלת אותה בזהירות לשלומה וכבר לא מצפה למענה. ביני לבין עצמי אני מודה שהייתי מסתפקת גם רק במבט.

Screen Shot 2015-02-26 at 13.45.09

השפתיים של סבתא שלי קפוצות, והיד שלה מרקדת לצלילי קצב דומם שרק היא שומעת. דרך עור הזכוכית הדק בזרועותיה ניתן לראות את מאבקם של כלי הדם העייפים שלה, מהדהדים בקצב מהיר וחלש את הספירה לאחור של הלמות ליבה. סבתא שלי. הולכת ואובדת. הולכת ודוהה.

לפעמים, באיזשהו כוח סמוי, היא מרימה יד אחת אל החלל, כמו כדי לתפוס משהו שאינו שם. לפני כמה ימים עוד הרימה את אותה היד אל פניי וליטפה אותי. בזמן קצר כל כך הפכו כף ידה וזרועה הצמוקה למעין נשר כחוש וחסר כיוון, מבעית ברזונו, ואני מצטמררת מההבנה שהיא כמו נספגת אל תוך עצמה, קמלה אל מול עיניי, ואין לי שום דבר לעשות מלבד לתת לזה לקרות.

מור

מור 1

בשיחתנו האחרונה, סיפרתי לה כמה היא גדולה בעיניי. כמה היא נתנה לי את כל מה שיש לי. ערכים, בערה פנימית, אומץ. דבקות במטרה. היא גידלה אותי. היא לימדה אותי מה זה לאהוב. כמה אני אוהבת אותה. לראשונה בחיי הרגשתי שאין לי כלום להראות לאישה הכבירה הזאת. שום הישג מדיד ומשמעותי שיעשה אותה גאה; אין לי תואר, אין לי בית, אין לי מערכת יחסים יציבה ומשגשגת. לראשונה בחיי הצטערתי שעדיין אין לי ילד לשים לה בידיים. היא הנהנה אליי, בעיניים לחות, ואחזה בכף ידי בחוזקה, בכל אהבתה. סבתי הצעירה, שאולי תעזוב אותי עכשיו, אולי עוד תספיק להיות בת 79 באפריל. לא היה משנה לה כלום, מלבד שאהיה מאושרת.

סבתא מהנדסת אלקטרוניקה, סבא רופא

סבתא מהנדסת אלקטרוניקה, סבא רופא

צעירים ומאוהבים

צעירים ומאוהבים

כבר חודשים שאני מתנהגת כמו מלכת הקז’ואל. מציאותית, אנליטית, כמעט קרה. כל היום מסבירה לכולם שזה כבר הזמן שלה ללכת, מנחמת את אמא שלי שאין כאב גדול משלה. מאז שהרופא הוריד אותה מתרופות וקצב את זמנה, אני משחקת עם עצמי את המשחק הציני והנורא של איפה יתפוס אותי המוות שלה. מה אם סבתא תמות כשאני בשירותים, כשאני מעשנת, כשאני עם בחור. איפה תתקל אותי הבשורה? בארץ? החו”ל? האם עוד יהיה לי זמן לבוא להיפרד? האם אגיע ישר ללוויה? כל שיחת טלפון מאמא מפילה לי את הלב לתחתונים. כל פעם שאני עוזבת אותה, אני עוזבת אותה באימה. אתמול, בשקט, לצד מיטתה, העזתי ללחוש לה לראשונה את האמת, כשישנה; אל תמותי. בבקשה אל תמותי.

אני עדיין לא מוכנה.
מור 4

// מור כהן

קאבר לפוסט copy

על תאוריה אחת ו-21 חורפים

באחד משיעורי הספרות המרתקים של כיתה י"ב, מעבר ללמידה על מהו הפאלוס שהביאה איתה הרבה לחיים אדומות וידיים מזיעות, תפסה אותי אחת התיאוריות שמספרת שגיל 18 מהווה את שיא חיינו. 

כתלמידים בני 17 שמעוטרים בחצ'קונים ובהומור יבש יותר מהנגב, נחרדנו לגלות שאוטוטו אנחנו שם. לא הבנו על איזה שיא אלון המורה מדבר ותהינו על מצב אופציונלי שבו הצחוקים איתו מהשיעור הרחיקו לכת לכדי תיאוריה. אז הוא הראה לנו גרפים וניסה לאמת את טענתו עם שלל דוגמאות ואנחנו נשארנו בשלנו, וסירבנו להאמין. 

5 copy

פסטה-פאלוס מהשוק ברומא

בגיל 18 אור הפנים שלי היה מואר יותר מהשמש, לא ידעתי עדיין צלוליטיס מהו והרשיתי לעצמי לאכול המבורגר בשלוש לפנות בוקר. טוב, בעצם הסעיף הזה לא השתנה. זה היה הגיל להתנסות בהכל, לנגוע, להתרגש מכל הבא ליד ולהסמיק מאיזה בחור רנדומלי שהעיף לי מחמאה על הבר.

פיזרתי לעיניי כל המארחות ברחבי תל-אביב בתעודת הזהות החוקית שלי, כאילו הייתי מינימום מלכת אנגליה שמנופפת לשלום בידה לאומה כולה. שתיתי קוקטיילים של כוסיות ומעמידה פנים שזה טעים, כשכל מה שרציתי באמת היה קולה עם קרח ולימון. 

אופי

כשהגעתי לגיל 20, שאיתו עם חרדה נוראית פתחתי עשור חדש, הבנתי שאין זמן למשחקים ושלפניי השנים החשובות של חיי. זהו עשור של להאמין במינימום אהבה, כדי שגם לי יהיה דור המשך. עשור של בחירות, אלוהים, המבחן הקשה ביותר. זהו עשור של עבודה לעזאזל, וכמה קנאה אני רוכשת לבטלנות של גיל 18. ובאיזה עולם אנהל בית בעוד כמה שנים, כשלגדל כלב נמצא ברשימת 'הדברים שלא צלחתי בהם'?!

והנה, עוד רגע בת 21. הגיל הכי מטריד עד כה, וגם הכי סתמי אחרי גיל 19, שאותו אפילו לא הזכרתי מפאת חוסר החשיבות שלו. זה הזמן להיות תלויה, בעיקר במצבי הרוח של עצמי. זמן להחליט, ובעיקר זמן לקיים החלטות. 

זמן לנסוע, מהר, כי בגיל הזה כבר קשה לרוץ

זמן לנסוע, מהר, כי בגיל הזה כבר קשה לרוץ

לרגל החגיגות הוצאתי את הרשימה המיוחלת של 'דברים להספיק עד גיל 18', שעברה קאמבק ל'עד גיל 20. סופי'. והנה אני מצביעה על כישלון מפואר והרבה חלומות במגירה. יום יבוא, אומרת כבר שנים, יום יבוא.

העובדה ש21 שנים מאחורי ו99 עוד לפניי לא הופכת אותי להיות אמוציונאלית יותר ותאכל'ס, זה הזמן להודות באמת המרה- יום ההולדת הנוכחי מרגש אותי כמו נאום מלבב של יאיר על יוקר המחייה, ואני מצפה לו כמעט כמו שאני מצפה לעונה החדשה של האח הגדול. 

אז שלוש שנים לאחר שגרף חיי החל לרדת מטה, על פי התיאוריה, אני אומרת בפה מלא של חוסר גאווה- אלון צדק!

השיא מאחוריי.

ואלון אמר לנו בסוף השיעור שעל כל תיאוריה יש עוד חמש נגדיות. 

התבלבלתי.

// אופיר אבן

zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz

אני לא בטוח שכולם במשפחה יאהבו את התמונה הזאת

המדריך לימים הקרובים – פורים פלוס ילדים

פוסט רודף פוסט ונמנע, גם אני לפעמים. לקראת פורים הגיע הזמן שאוריד את המסיכה ואגלה את פרצופי האמיתי. אני איש חינוך, גנן בגן ילדים, גילאי שנתיים עד ארבע, גן פרטי, לא שלי. אחרי שסיימנו את גילוי הנפש המרגש הזה, נתפנה למהות הפוסט.

פורים נמצא במרחק של שבוע מאיתנו, אבל הפוסט הזה לא הולך לעסוק בכם אלא בילדים שלכם. כמו במשחקי קופסה החג הזה מתאים לילדים מגיל שש ועד זקנים בבית אבות בני תשעים ותשע, אך לילדים הצעירים פעולת ההתחפשות איננה כה פשוטה.
הדבר הכי חשוב עבור ילדים (וגם עבור חלק מהבוגרים – כמוני) זוהי שגרה. השגרה מעניקה לו ביטחון, הוא יכול לצפות את הדברים, ובעקבות כך מפלס החרדה נמוך מאוד עד בלתי קיים.
עכשיו תחשבו איזה שינוי קיצוני מתרחש בפורים. מהפך של 180 מעלות, בבוקר לובשים בגדים אחרים, מאפרים את הילדים, אפילו בגן הגננות מחופשות, ההורים נשארים ומצלמים ללא הפסקה את הפעוט החנוק בתחפושת.
לנו, בתור מבוגרים זה נראה שינוי כיפי, משמח ונחמד. לילדים זהו מקור לפחד, חשש וחרדה.

אני לא בטוח שכולם במשפחה יאהבו את התמונה הזאת

אני לא בטוח שכולם במשפחה יאהבו את התמונה הזאת

על מנת להפוך את פורים לחגיגה אמיתית ללא בכי, צרחות, דמעות ומריבה אחת גדולה עם הילדים קבלו ממני אליכם, כי אני נחמד ורוצה שהגורים המושלמים שלכם יהנו, חמישה טיפים לפורים שמח וטיפ אחד להורות נכונה.

לארגן בבית ארגז תחפושות - הארגז יכיל בגדים ישנים, צעיפים, כובעים, שמלות, ווסטים וגם קצת תחפושות של פורים. כך הילדים יוכלו להתחפש באופן יום יומי ולא רק לפני פורים. מלבד ההכנה לחג אנו מעודדים כאן פיתוח משחק דימיון, פיתוח השפה, יצירתיות. אם אין לכם ארגז כזה אז פשוט תכינו ותזכו לשנים רבות של משחק וכיף.

תנו לילד לבחור את התחפושת –  אם הוא רוצה להתחפש לכבאי אז לא לקנות לו תחפושת של שוטר. אם היא רוצה להתחפש לפרפר אז לא לקנות לה תחפושת של נסיכה. המטרה היא שהילד שלכם יהנה מהחג ולא יהיה עם התחפושת הכי מקורית/ יפה/ מרשימה/ סוחטת מחמאות. תחרות תחפושות זה למבוגרים.

אני לא בטוח שהיא מרוצה מהתחפושת שלי

ראש בראש – עוגיפלצת מול שלגיה

נוחות בראש – חשוב מאוד שהתחפושת לא תהיה מסורבלת, גדולה, בלתי ניתנת ללבישה או פשיטה. הנוחות של הילד צריכה לעמוד במרכז הדרישות מהתחפושת. קרה כבר שהגיעו לגן ילדים מחופשים לג'ירפה רק שבמקום הראש בעננים, הוא נפל כל הזמן לאדמה כמו בת יענה או דינוזאור טי רקס עם זנב באורך שלושה מטרים שלא הצליח ללכת מטר אחד בלי ליפול.

הפעם השנייה תמיד יותר טובה – זוכרים את ארגז התחפושות. הכניסו את התחפושת הנבחרת לארגז התחפושות בבית זמן מה לפני פורים, כך הילד יוכל להתנסות בלבישת התחפושת עוד לפני פורים. כשנגיע ליום הגדול זו לא תהיה הפעם הראשונה בה הוא פוגש את התחפושת, היא תהיה מוכרת להם וההתרגשות מעצם הלבישה שלה תפחת בצורה דרמטית. גם אתם תדעו האם התחפושת נוחה/ מתאימה/ הולמת וכו'.

מתאפר ולא מתנצל

מתאפר ולא מתנצל

שמתי לי פודרה – אני ממליץ להשתמש באיפור כחלק אינטגרלי ממשחק ההתחפשות שמתבצע באופן יום יומי בבית. להתאפר זה כיף, זה מהנה, זה משחק עבור הילדים. למרוח אודם, לק, קצף גילוח וכל מה שעולה על דעתכם. זה גם משחק מהנה וגם דרך לחזק את הקשר בין ההורה לילד.
בפורים עצמו כדאי לאפר לאט, מול המראה, לראות כיצד הילד מגיב וכך להחליט אם להמשיך או לא.

ואם הילד לא רוצה - אז הוא לא חייב! תשלחו אותו בבגדים רגילים עם התחפושת בתיק. בגן כבר יציעו לו ללבוש את התחפושת ואולי כשהוא יראה את כל החברים מחופשים הוא ישתף פעולה.

תזכרו שהמטרה היא ליהנות, לשמוח, לצחוק, לחייך, להיות מאושרים ובעיקר לעשות כיף חיים.

 

// מורן כהן

zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz

DSC_1031

ארץ אלפי המקדשים

ביום שישי נפרדתי מאחי, אישתו והקטנה המתוקה, כמה דמעות נפלו שוב כשנכנסתי למונית אך התחלפו בהתרגשות מהיעד הבא.

נסעתי לשדה התעופה בבנגקוק ועליתי על מטוס למיאנמר, בורמה לשעבר. נחתתי במנדליי, שם מחכה לי פביאן הצרפתי אותו הכרתי בלאוס.
אחרי צעידה של עשר דקות הזעתי מפל מים מעצמי ופביאן בדיוק יצא מהמסעדה בה קבענו להפגש עם החיוך הענקי שתמיד מרוח לו על הפנים. שתיתי קולה קרה וכמה מקומיים נחמדים דיברו איתנו, לימדו אותי כמה מילים ששכחתי מהר מידי.

DSC_0974

בערב תפסנו אוטובוס לילה לניונג או, עיירה ליד באגאן. כל הנסיעה לוותה בשירי פופ בורמזים מגוכחים ושיר אחד של להקת רוק מוצלחת. עשינו יום מנוחה בחדר ממוזג, ויום אחרי קמנו בחמש לפנות בוקר על מנת לעשות טיול אופניים בבאגאן. החום כאן כמעט בלתי אפשרי ומגיע מעל ארבעים מעלות מהר מאוד, אז קימה מוקדמת הכרחית.
רכבנו על אופניים לעיר העתיקה שם לכל מקום שמסתכלים רואים עשרות מקדשים, טיפסו במדרגות צרות לגג המקדש וראינו נוף פנורמי מושלם בעוד ילד קטן מנסה למכור לנו גלויות בדולר. כשאמרנו לו שאנחנו מצרפת (לפעמים זה יותר קל במקום להסביר להם מה זה ישראל) הוא הסתכל עלי ואמר שאני שונה. חכם הילד, אבל לא קנינו גלויה.

המשכנו באופניים לעוד ועוד (ועוד ועוד ועוד) מקדשים יפים ומיוחדים, המון לאקי בודהות שהמקומיים מנסים לדחוף לך להניח עליהם עלים לתפילה ו"לתרום" כסף לקבלת קצת מזל. הרגשנו ברי מזל גם ככה. אז ויתרנו.

P5186067

השמש צולה אותנו, שותים מים כמו גמלים צמאים, סיימנו את הלופ של המקדשים וחזרנו למלון להתקלח במים קרים, לשתות עוד מים ולאכול גלידה. ועוד גלידה.

בערב עלינו על אוטובוס לקאלאו, נסיעה מהגיהנום עם סרט וידאו בווליום מחריש אוזניים, נדמה לי שהתעלפתי לרגע מסויים כי איכשהו כן הצלחתי בסוף לישון קצת. העירו אותנו בטפיחה על הכתף בחמש בבוקר רק כדי לגלות שאנחנו בניונג שווה, ולא ביעד אליו רצינו להגיע, פביאן היה מעט נרגז אבל אני השתדלתי לשמור על אופטימיות בשביל שנינו.
הלכנו עם עוד כמה תיירים מבולבלים להשלים שעות שינה ולהבין איפה אנחנו ומה עושים.

מצאנו שיש מרחצאות חמים, אז נסענו לשם והשתכשכנו במים החמימים, כאן המזג אוויר רגוע יותר ונעים. גשם התחיל לטפטף מעלינו אבל נשארנו במים.
בדרך חזרה מכל מקום מחייכים אלינו, ילדים מנופפים לשלום, שדות של אורז פרוסים עד האופק משני צדדי הדרך.

DSC_1031

היום עשינו טיול תיירים סביב אגם אינלה, ראינו דייגים משיטים סירות בדרכם הייחודית, את המשוט הם מזיזים עם היד והרגל יחד, בלוליינות מיוחדת. עצרנו במנזר החתולים המקפצים אבל הם מתו לפני זמן לא ידוע, אבל במקום זאת חזינו בקבוצת נזירים גדולה שסעדו לפני שהתיישרו לשורה ארוכה וצעדו לבמה והתיישבו, ממולם התיישבו נזירות לבושות בבגדים ורודים, הנזיר הראשי נשא תפילה והקהל חזר אחריו.
אחר כך המשכנו לסדנת כסף שם הסברתי לחברי על תהליכי העבודה, כך היה גם בסדנת האריגה, לבסוף הגענו גם לסדנת סיגריות מטבק מקומי מעורבב בתבלינים.

DSC_1008

הנופים המהממים הניגלים מכל עבר, האנשים החייכנים המנופפים אלינו לשלום, שלוש ילדות שניגשו אלינו ברחוב ונתנו לי זר פרחים קטן ושקית עם בובה, הלבוש המעניין שנהג הסירה החביב הסביר לי איך לובשים ומה ההבדל בין קשירת חצאית נשית לגברית, האווירה השקטה, מיעוט התיירים, כל זה ועוד גרמו לי להתאהב ממבט ראשון במיאנמר, הפנינה של המזרח.

// גוני קריס
zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz

post 3 - accessorise.001

לא כל הנוצץ זהב

האדרים-06

post 3 - accessorise.001

שלום אני דריה ואני מכורה לאקססוריז. אין צורך לעודד אותי כי אני לא מתכוונת להיגמל. מי שמכיר אותי יודע שהוא לא יתפוס אותי בלי איזו תוספת מנצנצת בזווית העין… האקססוריז הם החותמת של הלוק ואף אאוטפיט לא שלם בלעדיהם.

בהמשך לחשיפה על ההתמכרות יש לי וידוי נוסף: יש לי המון תכשיטים אבל אף לא אחד מהם אמיתי. אני קונה את הזהב והיהלומים שלי ב-H&M. הכל אצלי עשוי פלסטיקים, מתכות ופנינים מלאכותיות אך מלכותיות (כולל העתק של טבעת האירוסין של הנסיכה קייט). אני נהנית מכך שיש לי מבחר גדול ותמיד יהיה משהו שיתאים בול למה שאני לובשת באותו יום. האופנה והטרנדים משתנים כל הזמן וזה נהדר שיש את האפשרות לגוון בכל יום וליצור שילובים שונים בלי לגהץ ב-10 תשלומים.

סמנו לכם במרקר: הפשרה הכלכלית היא אינה פשרה אמנותית. אפשר להיראות מיליון דולר גם עם שרשרת שעלתה 30 שקל. רק צריך לדעת לבחור…

post 3 - accessorise.002post 3 - accessorise.003post 3 - accessorise.004post 3 - accessorise.005post 3 - accessorise.006post 3 - accessorise.007
// דריה פוגלמן

zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz

pic1 copy

איך למדתי להיות מאושרת

מתחת למשקפי השמש שלי, אני מנגבת דמעות בשרוול. זה הארגז הלפני אחרון שאני מעלה לדירה. המובילים כבר הניחו כאן מיטה רק שלי ואת כל הדברים הרגילים מאיקאה שדמיינתי איך נבנה יחד, או בעצם רק אתה ואני אעשה פרצוף שמבין את השרטוטים. במקום זה הזמנתי פועלים. במשאית למטה נשאר רק ארגז אחד שבמקרה, כתוב עליו ״שביר״.

אני צריכה לנקות את כל החדש, לשים מצעים ישנים על מיטה שאין בה זיכרונות בכלל, לסדר אלבומים לפי האלף בית ולא להיזכר בך, גם לא כשאגיע לסמיתס. במקום זה, אני נכנסת למונית, מחבקת ארגז מטונף שכתוב עליו "שביר", ומוסרת לנהג את הכתובת שלך. 

הוא שואל "את בסדר?"

אני שותקת. 

מחפש את העיניים שלי במראה הקטנה, איפה שלפעמים קצת מפחיד שהם מסתכלים, אבל הפעם אני רואה שהוא אחד כזה שדואג. 

אני לא מזיזה את משקפי השמש שלי, ורק אומרת לו- 

"אתה יודע, החיים."

העיניים במראה שותקות ואז הוא אומר- 

"גם אני פעם עברתי דירות, השארתי אבק, רסיסי לבבות. אל תדאגי מותק, בסוף שוכחים". 

ובינתיים, בנסיעה של עשרים דקות (ביקשתי שלא נתראה בשכונה לפחות) אני לא שוכחת כלום. אפילו להפך; 

אני זוכרת איך אמרת לי שכשהאושר מגיע אני צריכה לפרוש ידיים לצדדים, להלך עליו לאט ולשמור על שיווי משקל, ממש כמו הבנות הרזות האלה שהולכות על חוט בקרקס. אני זוכרת איך עצמת עיניים, פרשת את הידיים לצדדים, איך הנחת עליי את הראש ואמרת-
"הנה. ככה."

אני זוכרת שביקשתי שתאהב אותי מספיק, שתאהב אותי בזמן. איך אמרתי שעוד שנייה אני הולכת לך, פוסעת בשביל האל חזור מהמערב שאתה למזרח שאני, איפה שחשבת שרק אוכלים עם הידיים לחם שמוציאים לו את הלב.

אני זוכרת איך ביקשתי אושר. כזה שניגר, שנשפך, שמתיז, שמלכלך את הבגדים, שמשפריץ ברחוב, כזה שמכתים את הפנים ושום מסיר לא מסיר. 

איך רציתי שנתנשק עם לשון, שנשתכר, כי אף אחד לא מת מאלכוהול, זה רק משהו בכבד.
אני זוכרת איך ביקשתי שנרים, איך פחדת שנמות. 

pic 3 copy

אני זוכרת איך הלכתי, בלי להסתכל אחורה, בלי להריח לך את העורף, בלי להצמיד את הלב שלי ללב שלך ובלי להתפעל איך אנחנו פועמים אותו הדבר. 

איך הלכתי, בלי להגיד ביי, רק כדי שאולי, כמו בסרטים אתה תבוא אחריי. 

אני זוכרת איך בָּשְביל מהבית שלי לשלך השארתי נקודות מלח רטובות למקרה ששכחת את הדרך. אני זוכרת בדם איך לא שמעתי אותך הולך, לא מתנשף, לא מבקש סליחה. 

אני זוכרת כל יום איך לא באת בכלל. 

אני זוכרת איך עצרתי ליד ספסל אחד בקינג ג'ורג', איך קיללתי את הרגליים ששרפו מהליכה ממושכת על נעלי עקב קטנות. הן לא היו חדשות, הכירו אותי טוב, הלכו איתי כאן כבר כמה פעמים, ובכל זאת, ברגע האמת, גם הן, כמוך, הכאיבו לי.

ועכשיו, מול אותו ספסל בקינג ג'ורג' הוא עוצר לי. העיניים במראה שואלות אותי אם אני באמת רוצה לרדת. אני מרימה את משקפי השמש ולא אומרת כלום, אבל הוא מבין ונוסע. 

שנייה לפני שאני יורדת, הוא מביא לי קבלה ואומר שלא אדאג, בסוף באמת שוכחים. הוא מרים את הארגז, מניח לי אותו ביד ומספר שאושר, הוא כמו גורל, מָכְּתוּבּ לאנשים. 

אני יורדת מהמונית, את מה ששביר אני זורקת לפח. 

פורשת את הידיים לצדדים, והולכת לאט, כמו האלה הרזות בקרקס. 

הנה המָכְּתוּבּ שלי. 

אושר. 

"מה וזה" + UBER מסדרים לך 70 ש"ח מתנה לנסיעות במונית!

כל מה שצריך לעשות הוא : 
1. להוריד את האפליקציה:
אייפון: http://bit.ly/1APBnHX. אנדרואיד: http://bit.ly/1yj0an2
2. להרשם ולמלא פרטים אישיים.
3. להזין את קוד ההטבה - maveze - תחת ׳מבצעים׳ בתפריט האפליקציה.
ולצאת לדרך!

*ההטבה לזמן מוגבל *למשתמשים חדשים בלבד

 

// נטלי מיכאלשווילי
zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz

ילדים עד גיל

עסוק במספרים

באחד הזיכרונות שיש לי מאבא שלי אני רואה אותו מדבר בטלפון עם בן של חברים: "איפה אבא ש'ך ואמא ש'ך?" הוא שאל אותו, ובאזניו של ילד בן שלוש עד שבע זה נשמע כמנגינה ערבה. אמא שלי אומרת שלאחי ולי יש את הצחוק שלו.

השנה "חוגגים" לו 29.

זה מצחיק, אותי לפחות, בשנים האחרונות כששואלים אותי מתי אבא שלי נפטר אני תמיד מתבלבל, רגע, הייתי בן שמונה, עכשיו אני בן… בכל זאת עברו כבר יותר מ-20 שנה, לך תזכור. אז מצאתי שיטה טובה לזכור: אבא שלי נפטר ב-1986, הפועל לקחו אז את האליפות השנייה שלהם לשנות השמונים. איכשהו עם הכדורגל הכל יותר מסתדר לי.

בשנה הבאה זה כבר 30 עגול, מספר מרשים, אולי כדאי לחשוב על תכנון אירוע רב משתתפים, עם ארוחה טובה, תכנית אומנותית ומזכרות ממותגות לכל אורח, אולי לא. מה שבטוח, 30 כבר הרבה יותר קל לזכור.

משפחת שפיגל, 1978

משנה לשנה מספר המשתתפים באזכרות יורד, אפשר להבין את זה, הזמן, המרחק הפיזי, אפילו המרחק הרגשי עושים את שלהם. וחוץ מזה, גם הטבע עושה את שלו, סבא כבר לא פה, סבתא פה אבל בעיקר בגופה, קצת פחות ברוחה. אולי את ה"אירוע" של שנה הבאה אף אחד לא ירצה לפספס.

איכשהו יצא שהשנה אפילו אחי לא יהיה, קצת קשה להגיע אחרי יום לימודים בפריז. כשדיברתי עם אמא שלי בטלפון על מי הולך לבוא היא אמרה לי שלא אכפת לה ומצידה שלא יבואו. בסוף היא אמרה שחבל שטל לא יהיה ושהעיקר שאני והיא נהיה שם, באותו רגע האמנתי לה.

תכננתי לקחת את הילדים לאזכרה הזו, לפחות את שני הגדולים בפעם הראשונה. הם כבר מספיק גדולים ומכירים את הסיפורים על סבא אורי ורוצים לדעת איפה הוא גר. זה גם יצא מתאים כי התאריך נפל על יום שישי וזו הזדמנות לבלות איתם יום מלא ולענות על הסקרנות העצומה של תמר. אבל אז ענבל אמרה לי שחוגגים פורים בגנים ביום שישי וארי ממש מחכה לזה, כמו כל ילד.

בפורים ההוא גם אני התחפשתי, לפאנקיסט.

לפחות משהו מעודד לאמא שלי לעתיד: עם קצב הבאת הבנים שלי לעולם, יכול להיות שבשנים הבאות כבר לא נצטרך לשחק את המשחק "חפש את המניין" בבית העלמין. כנראה שלכל דבר יש סיבה.

עם כל אזכרה הזיכרונות הולכים והופכים מטושטשים יותר, ככה זה. ואני כל הזמן עסוק במילה הזו, אזכרה. יש בה משהו מאוד כבד, מאוד בעייתי גם. הרי לא באמת צריך להזכיר לי שאבא שלי מת, זה יושב לי על הכתף, נמצא לי בתוך הארנק, עולה לי באף עם כל ריח נושן. אני כבר שנים הולך בלי ומרגיש בלי.

פנס הרחוב

השבוע היה ממש קר, הזדמנות מצוינת להוציא את הסוודר האדום מהארון. במקרה זה גם היה ביום שבת, הלכנו לאכול חמין אצל סבתא איריס. דודה שלי החמיאה לי עליו ואמא שלי ישר אמרה שזה היה סוודר שלו, לפעמים הזיכרונות צצים גם מבלי להתכוון, מזל שהיה קר.

הבנים שלי שיחקו בחדר הישן שלי ואנחנו ישבנו בסלון והאכלנו את עצמנו לדעת. פתאום נזכרתי בעובדה שתמר כל כך אוהב לשאול שאלות, בעיקר על מספרים, גילאים ותפקוד משפחתי: מי אבא של מי, כמה אחים יש לסבתא הזאת, כמה לשנייה, מה סדר הגילאים שלהם, בן כמה הייתי שסבא אורי נפטר?
קמתי והלכתי אליו לחדר, נעמדתי בפתח והפעם שאלתי אותו אני: "איפה אבא ש'ך ואמא ש'ך?"
הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו.
אבל זה הצחיק אותו.

// מור שפיגל
zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz

5

מעשה באישה חרמנית

בסרט "אל תוך היער" אשת האופה החמודה והמקסימה (אמילי בלאנט) פוגשת לפתע את הנסיך החתיך באמצע השממה (כריס פיין). הם מסתכלים אחד על השניה ועם ניצוצות באוויר הם מתחילים להתחרמן. בסצנה הבאה, בזמן שהיא נשענת בנונשלנטיות על גזע עץ באמצע היער, היא נופלת לפתע לתהום ואל מותה ברוב צער. ולמה יוצרי הסרט הרגו אותה, אתם שואלים? כי לאישה - אסור להיות מינית. אסור לה להתנהג כמו גבר ולרצות להיות עם בעלה וגם לזיין את הנסיך החתיך מהצד, ואם עולות מחשבות כאלה בראשה, עליה למות ומיד.

Source: collider.com

Source: collider.com

אסור לאישה להיות מינית, אסור לה אפילו להיות חרמנית. אסור לה לדבר על בולבולים או על זיונים, אסור לה לדבר על אורגזמה גברית ואסור לה להסתכל על גבר כאל מושא מיני. לאישה אסור להתחרמן מגברים חתיכים, עדיף שהיא לא תשתמש בגסות במילים. לאישה אסור לבגוד בסרטים, ואם היא עושה זאת מבלי להיענש, עליה למות בייסורים. אסור לאישה להתעסק ביחסי מין, ועוד לכתוב על זה? על זה יביאו אותה לדין.

5

נתקלתי לאחרונה בפרופיל של בחור שנראה למראית עין תמים. אבל ככל שעברתי על תמונותיו יותר, הבנתי שיש פה משהו נשגב. על כל תמונה עשרות תגובות, של בנות חרמניות שרק רוצות לראות. את מה אתם שואלים? "את האנקונדה", אתם כבר מכירים? בכל התמונות הוא מצטלם עם בוקסר או בגד ים ואיבר מינו גדול במיוחד – הלוא הוא האנקונדה המצויד. יש לו בשפע מעריצות, שלא מתביישות לרגע בתגובות. הבחור הזה הוא סוג של חן טל גברי, אבל בגלל שלאישה אסור להיות מינית, את איברו בשקט ימשיך להבליט.

Source: en.wikipedia.org

Source: en.wikipedia.org

לא לא. על אישה להיות אימא, נעימת הליכות ואת הגסויות לשמור פנימה. היא יכולה להיות מושא הערצה של גברים, לחשוף את גופה בפני רבים. אבל רק אם היא מספקת את החרמנות הגברית, כי היא בעצמה כמובן, לא חרמנית. ואם אישה רוצה להיות רווקה הוללת? על זה הגברים יקראו לה כופרת. ומה קרה לשוויון בין המינים? זה רק בשביל להפיח רגשות נעימים. אישה יכולה לעבוד ולהרוויח כסף כמעט כמו גברים, אבל אסור לה לעשות ביד סתם כי היא חרמנית. אסור לה בכלל להיות חרמנית, אלא אם כן זה למען סקס אתו, וכל עוד הוא גומר, זוהי הצלחה עבורו.

Source: www.flickr.com

Source: www.flickr.com

מסתבר, שאישה לא יכולה לגמור מחדירה, ולרוב אוהבת להזדיין רק למען סיפוק בעלה. עם כל הקדמה של העולם המערבי, הייתן חושבות שהם כבר יבינו שגם אנחנו יצור מיני. אבל האגו הגברי מונע מהם לראות, את כל מה שאנחנו באמת רוצות להיות. אז אני שמה זין על כל הגברים, ואומרת בקול רם שגם בנות אוהבות זיונים. נשים בישראל במיוחד, כלואות רוב חייהן בתוך הכללה אחת גדולה, ולא נראה שבקרוב תגיע הגאולה. אני יכולה רק לחכות ולקוות, שיום אחד יבינו שגם נשים, הן יצורות מיניות.

Source: dirtycult.com

Source: dirtycult.com

// נטלי להב

zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz

20150217_225540_HDR

נוסעת בעקבות האהבה

בעוד שעתיים אני אמריא לניו יורק. בזמן שכולם שואלים ללא הפסקה אם אני מתרגשת, אני מנסה להבין למה אני לא. אני מפחדת, מבועתת, לא יודעת מה להרגיש. אחרי הכל, בפעם האחרונה שטסתי כל כך הרבה שעות לבד, חזרתי אל בית ריק, אל עולם בלי כלום, או ככה לפחות חשבתי.

ב-1.3.2014 נסעתי למרכז אמריקה. ברחתי מישראל, ברחתי מהחבר והבעיות שהיו לנו, מתוך ידיעה שהקשר לא הולך לשרוד את הטיסה. ברחתי כי לאף אחד מאיתנו לא היה את האומץ להיפרד. הקשר חלה, ואף אחד מאיתנו לא מצא את התרופה.

נסעתי עם החברה הכי טובה. במהלך הטיול אני והחבר נפרדנו. אחרי שנתיים וחצי, בטלפון, על הר בגואטמלה. פיזרתי חלקים מהלב שלי שעד היום מדממים להם שם. החלטתי לקצר את הטיול, לעשות עוד שבועיים במקסיקו ולחזור הביתה. הייתי זומבי, גופה מהלכת שבטוחה שכבר אין טעם לחיים, אם המטוס יתרסק, לפחות מתתי בדרך מגניבה.

1939621_10152077419689412_1681463676_n

חזרתי ממקסיקו דרך מדריד, אלה היו 20 השעות הארוכות בחיי. הציפייה להגיע הביתה, להורים שלי, למיטה שלי, למקום שהוא רק שלי. מקום שאני יכולה להתפרק בו, לפרוק מעליי כל עול שאספתי במהלך הטיול הקצר שלי. 20 שעות שבהן התבגרתי יותר מב-22 שנות חיי. משדה אחד לאחר, באדישות שיא, בלי פחד, בלי חשש. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שאין דבר שאני לא מסוגלת לעשות, הכל כבר קטן עליי, שומדבר לא יעצור בעדי להגיע אל הבית. 

במשך כל הזמן הזה לא בכיתי. אבל העצב היה חרוט על הפנים שלי יותר מכל דמעה שיכלה לרדת. העיניים היו כבויות, כמו גם הלב, רק הראש לא הפסיק לעבוד לרגע. בשדה חיכה לי אבא שלי, שהוזהר מראש שכנראה אתפרק. אבל גם בין הידיים שלו, אלה שמרגישות לי הכי בטוחות, לא הצלחתי לבכות.

כשהגעתי לחדר שלי וסגרתי את הדלת, הכל יצא. במשך שלוש שעות בכיתי טיול של חודש, בכיתי נופים כואבים, אנשים אהובים, חוויות של פעם בחיים, יום הולדת אחד במקסיקו, אי קסום בפנמה, חברות של פעם בחיים ושברון לב אחד בגואטמלה. בכיתי עד שנרדמתי. זו הייתה הפעם הראשונה שישנתי יותר מארבע שעות בכל החודש הזה.

10297774_10152175815054412_5038139316914740352_n

במהלך השנה האחרונה למדתי את קטנותו של האדם אל מול העולם, אל מול הגורל או האלוהים, תלוי במה אתם מאמינים. למדתי על בשרי שהאדם מתכנן ואלוהים צוחק, שאתה יכול לרצות לבנות לך חיים שלמים, אבל ברגע שמשהו קטן יסעיר את עולמך, הכל ישתנה. למדתי לכאוב ולמדתי להתגבר, התבגרתי, למדתי להיות אני לעצמי. ורק בשלב שבו הבנתי כמה אני שווה בתור עצמי, הצלחתי לקום. חזרתי אל החבר, בנינו את הקשר מחדש, טיפלנו בכל הבעיות, גרמנו לקשר להחלים מכל המשקעים והצלחנו להפוך אותו לחדש, בריא ומדהים.

לפני חודשיים החלק השני של הלב שלי קם ועזב לארצות הברית, להגשים את החלום שחלם עוד מאז שהיינו בני 15. כולם שאלו אם קשה, איך אני מתמודדת? מה אני עושה בלעדיו? האמת, כשאתה תולה את האושר שלך רק בעצמך, אף אדם לא משנה אותו. גם לא החצי השני של הלב. את לומד לחיות כשהוא שם ואת פה, וזה בסדר, וזה אפילו נחמד לפעמיים, שיש לך את השקט הזה לעצמך.

אבל אחרי חודשיים, אפילו התלוי בעצמו מתגעגע, וביום המבחן האחרון לסמסטר עליתי על מטוס. 12 שעות של לבד, 12 שעות של מחשבות, שהציפייה להן החזירה אותי כמעט שנה אחורה, לרוני האדישה שלעולם לא ארצה להיות יותר. אם בפעם הקודמת טסתי לבד מתוך הנחה שאין לי יותר מה לאבד, הפעם אני טסה כדי שלא אאבד. לא את עצמי, ולא את החצי השני של הלב שלי. הפעם, אבא לא יחכה לי בשדה, אבל יחכו לי ידיים חמות וחזקות, מלאות באהבה, אותן ידיים שלפני כמעט שנה שיחררו אותי לחופשי והיום כבר למדו לא לתת לי ללכת.

10982455_10152802382454412_7423552142902542204_n

 רוני שינקמן //

zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz

C360_2015-02-25-23-06-57-781[1] copy

אני כמו פלסטר צבעוני

כשהיא שמחה היא פתוחה, רחבת ידיים, מכילה. כמו סלון מואר שרק מחכה שתיכנס אליו. יש לה הרבה להראות, להוביל אותך בין חדרי הלב, לעשות לך סיור ולתת לך להרגיש כמו משפחה, בן בית. 

כשטוב לה אין לה גבולות, אין לה סודות, היא תענה על כל מה שתשאל, בקול או במבט גם על הדברים האישיים ביותר. כשמחייך לה רואים, שומעים ומרגישים. היא לא מתקמצנת כשיש לה. 

אבל כשהיא נסגרת היא אחרת. מסובבת את הפנים הצידה, שלא תראה כלום. כשרע לה היא לא תבכה, אולי תחלוק עם חברות ספורות רבע ממה שעובר עליה, תלוי מקרה. כשרע לה היא תיסגר, היא תינעל, תגיף תריסים, תאטום וילונות, תעמיד עשרות מנעולים, ויותר לא תוכל להגיע אליה. היא לא תשאיר שום יציאת חירום להתגנב דרכה פנימה.

10891764_583905985078575_6274647927171127636_n

היא תתמודד לבד מול הצל שנפל עליה. תעמוד לבד מול בעיה שצצה, מול מפלצת חדשה, או מול עצמה שלפעמים היא לא סובלת. היא תנסה לפתור, או לשנות, או להשלים, ולך היא תיעלם.

ואם במקרה היא תחלוק איתך קצת, היא לא תגיב לניחומים, היא לא רוצה את האהדה.

היא תחלוק רק כשלא תוכל לשתוק עם עצמה יותר, תגיד בקול את מה שהיא שונאת, כי כשזה בלב זה לא נחשב. זאת רמאות.

כשזה רק בראש היא מרגישה שקרנית, מרגישה מתחזה. מראה ישות טובה ללא פגמים, וכשתרצה לתקן היא תתוודה. היא תגיד בקול עם מה היא לא שלמה והמפלצת תקבל סופסוף דמות, פנים וגוף. המפלצת תהפוך למוחשית ומנוצחת. 

אי אפשר לנהל קרבות מול רוחות רפאים.

IMAG1747_1[1] copy

בדרך כלל היא טובה. היא אוהבת אחרים ואת עצמה. רוב הזמן הימים שלה הם חגיגה.

רק לפעמים מתפלק לה. בורח לה ככה, בדרך כלל מהפה, תגובה עוקצנית, מחשבות מכוערות, מילים קשות. ואז היא תתבייש, תאסוף את הכביסה המלוכלכת שלה מהר פנימה, תשפוך אקונומיקה, סבון, מרכך. עכשיו לא טוב. 

כשרע לה היא לא תענה יותר לטלפונים. אולי תשלח הודעה על כך שהצטננה ושתדבר איתך כשתחלים, בעוד שבוע, שבועיים, חודש. היא לא תוכל להסתכל לאנשים אחרים בעיניים כל עוד היא יודעת שהיא לא בסדר, כל עוד היא לא מצאה איך לתקן את הטעות, השגיאה שבה. היא תתכווץ, תזחל לפינה של החדר, תתכסה מהעולם. 

"אני חולה" היא תסמס לך אחרי שיחה שלא נענתה. עכשיו נשאר רק לחכות.

בכל פעם שהיא נעלמת ככה אתה דואג. אתה לא מנסה לברר מה קרה כי אתה יודע שאין עם מי לדבר, אבל מתנחם בזה שהיא תמיד נופלת על הרגליים. כשהיא תהייה מוכנה היא תבוא, כמו חדשה. אולי תחזור עם רק שריטה קטנה, ואז תוכל להדביק לה פלסטר על הברך, צבעוני, של ילדים, בדיוק כמו שהיא אוהבת.

// אסתר אילייב

zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz

DCIM100GOPRO

מה טוב לנדוד אך טוב יותר לחזור

ישראלי בחו"ל אוהב להיות מחובר לארץ וחייב לדעת מה קורה בכל דקה ודקה. לכן מרגע הירידה מהמטוס מתחיל מרדף. המרדף אחר הWi-Fi. "יש לכם ווי-פיי?", "סליחה, מה הסיסמה לווי-פיי?". שותה 10 קפה ביום רק בגלל הווי-פיי חינם ורואה את אותה הכותרת ב-YNET כי גם ככה לילה בישראל ולא מעדכנים כלום.

לא משנה כמה סרטים זוהרים וסימנים תשים על המזוודה שלך, עדיין תרצה לבדוק כל מזוודה דומה שעוברת במסוע. הוצאת מזוודה מהמסוע דומה לתפיסת דג גדול בים שהופך לסוער בשנייה. כולם דרוכים, הן עוברות אחת אחת, פתאום אתה רואה אדם נאבק על המזוודה שלו, זה מגיע כבר אליך, אתה עוזר לו ומנסה למשוך אותה גם. המחשבה היחידה שעוברת לך בראש היא: "אין מצב שזה 23 קילו!", בסוף אתה מושך חזק ונותן לו אותה. הוא מודה לך, מסתכל על הכיתוב ואומר "אהה זה לא שלי" ומחזיר חזרה למסוע.

החוק אומר ש"ברומא תהיה רומאי" ומכך ניתן להסיק ש"בהודו בשום פנים ואופן אל תהיה הודי" (אלא אם כן אתה נוהג לעשות צרכיך ברחוב) ו"בניו יורק תהיה ישראלי", כי כולם שם ישראלים לשעבר. וכולם כבר שינו את שמם בגלל סיבה אחת-העובדים בסטארבקס שמתקשים עם השמות הישראלים, לי קראו "ליסה" למשל.

3 copy

המזל של הישראלים בחו"ל הוא דומה, תמיד תעלה על האוטובוס שבו יהיו עוד כמה ישראלים. במקרה כזה אנחנו מתחלקים לשני סוגים, הקולניים והמתחבאים. הקולניים ידברו על הנהג וכמה שהוא צעיר-"זה נהג זה? עוד לא עשו לו ברית מילה". והמתחבאים יעמידו פנים שהם זרים למרות שזו באמת בדיחה מעולה. בכל מקרה שני הסוגים משווים הכול לארץ ואיך בארץ הכול שונה. לדוגמה, הסאבווי בארה"ב מחכה שהרכבת מהצד השני תעצור למקרה ומישהו צריך להחליף רכבת, בארץ נהג האוטובוס בורח כדי לא לעלות עוד נוסעים.

מתלהב כל פעם שרואה עברית בחו״ל

מתלהב כל פעם שרואה עברית בחו״ל

תגידו מה שתגידו על תרבות הסלפי, יש בזה גם דבר מבורך. אני עוד זוכר ימים בטיול עם חברים שניסינו לבקש מעובר אורח לצלם אותנו. אי אפשר לבקש מכל אחד, זה כמו סלקציה (מצטער, אין תחליף למילה הזו, תתעלמו שוב). המטרה לבחור בצעיר שמבין עניין, אבל אז עוברת סבתא ושואלת "לצלם אתכם?". היא מכוונת, אתם עומדים, מצלמת ומעבירה לך לבדיקה, אתה מסתכל על התמונה, מסתכל על הנוף, ולא מבין לאין הוא נעלם. הוא בקצה אחד אתם בקצה אחר. עכשיו לא נעים להגיד לה לצלם שוב, והיא מתה (אוטוטו) לשמוע איך התמונה יצאה. אז אתה אומר: "פרפקט! תודה!" וממתין שתלך.

אחרי שחיכית שהיא תתרחק, וזה לא היה דקה-שתיים, אתה מבקש ממישהו צעיר הפעם. הוא מכוון, ומתחיל המרוץ אחרי התמונה. אחד מצמץ, השני לא הסתכל, אנשים עוברים באמצע. והם עושים את זה בהתכופפות אלגנטית, כדי לא להפריע, אבל הפרעתם! מה אתם חושבים שלא רואים אתכם כשאתם יורדים 5 ס"מ עם הראש?

IMG_4426 copy

בלילה האחרון בחו"ל קשה להאמין איך הזמן עבר כ"כ מהר ואיך מחר במקום ללכת ב"ברודווי" תלך ברחוב "אנוסי משהד". מהרגע שיצאת לכיוון שדה התעופה, מבחינתך הטיול נגמר. פתאום הכול יעבור לאט והריגוש שהיה לך יחלוף ותרצה כבר להגיע לישראל.

גאון אחד אמר: "מה טוב לנדוד אך טוב יותר לחזור". ובאמת אחרי הכול, אין עוד מקום כמו הארץ.

שוב תעלה למטוס, שוב תשב באמצע, שוב תסבול כל הדרך. אבל הפעם כאשר תעבור בנתב"ג בפרוזדור הארוך הזה שמצידו הימני רואים את אלה שבדיוק טסים לחו"ל, יהיה מישהו אחר שירצה לעשות לך אצבע משולשת ולהגיד לך "עכשיו אני טס!".

// ניסן חנניה

zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz

image2 copy

ליזיסטרטה – 2015

בערך לפני 2,400 שנה באתונה, כתב אריסטופאנס את המחזה ״ליזיסטרטה״ – שמספר את סיפורן של קבוצת נשים משני צידי המתרס, שבמטרה לגרום לגברים שלהם להפסיק להילחם פותחות בשביתה מסוג שעדיין לא ניראה. כמובן שאריסטופאנס היקר לא חלם ששלוש חברות מבית-ספר למוזיקה בישראל יכתבו את האופרה הנשית אלקטרונית הראשונה – strike!  

את היוצרות אני פוגש באוזןבר, כאשר הם עושות חזרה אחרונה על ההופעה לפני שהיא תעלה ביום שישי ובמוצ"ש (27-28.2.15) במסגרת ליין גמלא של יקב רמת הגולן. שום דבר לא מצועצע או מסחרי בהופעה, לא המסר שפשוט סותר לך בפנים, לא הפרובוקטיביות בעלת הטעם שבולטת מהוידיאו ומהאומנות שמהווים חלק בלתי נפרד מההופעה, והדינמיקה המדהימה בין החברות.

image1 copy

לאחר החזרה התיישבנו לשיחה קצרה, אן שטריכמן – מפיקה מוזיקלית, Dj, גרה כיום בניו יורק. הילית רוזנטל – מלחינה ומעבדת מוסיקלית, מתגוררת בישראל, ורונה גפן – מפיקה, זמרת עצמאית, גרה בברלין. במבט ראשוני שמים לב לכך שהדעות המשותפות, האהבה למוזיקה והמסר הברור אותו הן רוצות להעביר הם התשתית עליה מבוססת ההופעה. במהלך המופע הן לובשות קפוצ'ונים שנותן להן מראה של נביאות שנותנות נבואה שהלוואי ותתקיים. 

כל אחת בקצה השני של העולם, איך הצלחתם לכתוב אופרה ועוד להביא אותה להופעה?

על האופרה אנחנו עובדות במשך ארבע שנים עוד כשהיינו תלמידות בבית ספר למוזיקה, על ההופעה עבדנו בעיקר דרך הסקייפ. בחמישה שבועות האחרונים לקחנו חופשה, אן ורנה הגיעו לארץ במטרה לעבוד רק על ההופעה.

דד

לפני שהגעתי, שמעתי את כל ההופעה בסאונדקלוד, לא נראה לי מי יודע מה מסחרי – או במילים אחרות ״איפה הכסף?״

הלוואי והיה כסף, אחרי הכל תל-אביב זה לא L.A אבל יש דברים בחיים שיותר חשובים מכסף! קיבלנו תמיכה.

במהלך ההופעה אתם נוגעות בכמה נושאים: דיכוי הנשים, הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, מה המסר הכללי שמאחד ביניהם?

זלזול בבני אדם, לא משנה מי הם: שכבות מוחלשות, נשים, פלסטינים. כולם באותה בעיה.

לפי דעתכם הפתרון לבעיות הללו הוא הפתרון אותה מציע "ליזיסטרטה"?

הרעיון שמסתתר מאחורי הוא לא שביתה אלא "הידברות", לא להסתתר או לפחד לדבר, אותו דבר יכול להיות מצד אחד הדבר היפה בעולם כאשר פתוחים לדיאלוג לגביו, ולהיות דבר מרתיע כאשר שותקים לגביו. והכי חשוב – לקיחת אחריות.

כל ההשקעה המטורפת הזאת בשביל שתי הופעות?

כמובן שלא, לא משקיעים כל-כך הרבה רק בשביל שתי הופעות, אנחנו נראה בהמשך.

image2 copy

מה שבעצם הצטייר לי בתור הצורך שלהם להיות פרובקטיביות התברר בעצם כדבר טבעי שההסתרות מאחריו היא מה שמונעת מאיתנו לראות אות היופי שבו. עוד דבר, לא משנה אם אתה אוהב את ההופעה או שונא, היא תגרום לך ״לדבר״ בין אם אתם רוצה ובין אם לא, כי לנתח את מה שראית אי אפשר לבד. ההשקעה המטורפת במופע של אומנים שונים בעלי מסר משותף מאחד שיוצר סינתזה מושלמת אחד עם השני. 

כל זה בעצם הופך את ההופעה הזאת להופעה שאסור להפסיד.

להזמנת כרטיסים לחצו כאן

את ההופעה אפשר לשמוע כאן: https://soundcloud.com/striketlvlg/sets/strike 

// יהודה אדלר

zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz

91fec4202981a339f7429ed74fa547e7 copy

שואת ההיפסטרים

אני נורא מתפתה לכתוב כאן מה היה מזג האוויר באותו יום. למרות שזה דבר שולי יחסית לאותו יום היסטורי. אבל מזג האוויר הוא תמיד משהו ששווה לציין. כי בהמשך, אנשים ישאלו: ”רגע, חם או קר שם, בסיפור המעוות הזה, שלפחות יגיד אם שמש או גשם”.
ובכל זאת, אני מבטיח לכם, האירוע הזה היה אדיר כל כך, שאפילו שכחתי כמעט לתאר את מנורות הלילה שדלקו ללא הרף ברחוב השקט. והספסלים התל אביביים, שחיכו לזוג צעיר שמצאו פנאי להכיר אחד את השני, ואת האיברים אחד של השני. ללא פחד.

NilsJorgensen_014

קרדיט: אתר in-public

בסך הכל, המספרה של זוהר בפינת הרחוב עבדה יפה מאוד. כל יום עשר תספורות בערך, ובימים מיוחדים המספר הוכפל והשתלש. מה עוד, שהמקום היה ירושה מסבא שלו שנפטר. כך שמשכירות היה פטור. לזוהר, יש המון כסף. ואצלו היו מסתפרים רק ההיפסטרים של ההיפסטרים, אלה שנבחרו בקפידה.

יום אחד, הגיע אליו מוקדם בבוקר, היפסטר א׳, וביקש לגלח את הזקן לגמרי. זוהר היה מופתע, הרי הזקן היה רעיון שלו וסמל לא מורידים. אז מה פתאום? ההיפסטר ענה שנמאס לו, ושסידרו לו עבודה באינטל בקרית גת, אז הוא עובר לשם. ושם זה לא תופס. זוהר הנהן להבנה והתחיל לגלח את זקנו של א׳. תוך כדי, הגיע אליו היפסטר ב׳, שביקש את אותה בקשה, מאותה סיבה. זוהר לא חשב פעמיים, וביקש מב׳ להמתין. וב׳ המתין. ”עכשיו”, הוא אמר ”אחרי שהתקבלתי. אני צריך לדעת מה היא סבלנות. אחרי הכל, אני עובד בחברה מסודרת”. זוהר הדליק את הרדיו, והחדשות, נשמעו בסך הכל בסדר.

0c855a8a483f29b6511b26c981ec8c2c copy

כמה דקות אחרי ב׳, גם ג׳ וד׳ הצטרפו. ותוך שעה כבר היה תור למספרה של זוהר, בערך ארבעה או חמישה אלפאבתים. כולל סופיות. זוהר, הכניס את כולם אל תוך המספרה, והתחיל לספר. יאמר לזכותו של זוהר, שהוא לקח להם מחיר קבוצתי, ועשה הנחה. לזוהר, כבר אמרנו, יש המון כסף. בחוץ, התחילה התקהלות. וליהודים, אין קונוטציה טובה מתספורת קבוצתית לקבוצה אתנית כל כך מסוימת. השמועות החלו להתפזר, וכך הוכרז מצב חירום בין לאומי: שואת ההיפסטרים. המתרחשת בתל אביב, 2015. ושמישהו יעשה כבר משהו.

צה”ל כבר היה דרוך. המשטרה, כיבוי האש, ומד”א, הגיעו גם כן. למרות שאת כל הדברים האלה צה”ל יכל להביא. עכשיו תחשבו, שכל הסיפור הזה היה בשביל המשפט הזה. סאטירה איומה על האדירות והמוגזמות של צה”ל. אז לא. אין לי כבר כוחות לזה. היאוש, נמצא כבר בכל פינה. ובבוקר, אפילו לא אכפת לי, כמה מים יש בכנרת, כמה יצא בדרבי, ואם שמש או גשם. זה ממש לא משנה.

// גל משיח
zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz

השלישיה ואני (1) copy

הצל שלי ואני

הצל שלי ואני יוצאות לדרך כל בוקר כבר יותר משלוש עשרה שנים. לפעמים הצל מתרבה, לפעמים הוא אפילו קבוצה, אבל שיוה, הצל הקבוע שלי, תמיד שם.

הולכות בדרך
כבת יחידה להורי המבוגרים, קשה היה ללמוד על לקחת ולתת, על לחלוק ועל משחק משותף כשאין אחים בבית.

בצעד גאוני, לא ברור אם מתוכנן או לא, הם הכניסו חיות טועות באופן קבוע הביתה. עוד לפני שהמושג אומנה גלש לעולם בעלי החיים, אבא שלי עשה את זה בלי פייסבוק ובלי פוסטים קורעי לב. הוא היה מוצא מפה ומשם כלבים מרוטים, מביא אותם הביתה, מטפל, מאכיל, ומלמד על טוב העולם. בהמשך איכשהו, היה מוצא להם בתים. נכון שאולי רוב הבתים שנמצאו אז, לא היו עוברים את הסינון המוקפד שמתקיים היום בעמותות השונות, אבל מבחינתו גם כשפועל בניין שישן באתר הבניה אמר שהוא רוצה את הכלב, יטפל ויאהב, זה היה מספיק טוב.

אני זוכרת ימי שבת שהיינו נוסעים בין האתרים המאמצים השונים, לחלוקת מתנות ומזון ולא רק לכלבים.
מפה לשם, לאיש המקסים הזה, צמחה ילדה פרא, מניפולטיבית ומפונקת שכל מה שרצתה, לרגל סיום החטיבה, זה כלבת פאג סיני גזעית. לא עזרו ההסברים והביקורים בכלביות, כי אני רציתי את הכלב חזיר הזה שראיתי באיזה סרט מטופש.

כך היה, הפאג הוזמן מבלגיה הרחוקה, אבא שילם כמה אלפי שקלים על החיה המסריחה, חיכינו חודשיים להמלטה המוזמנת, עוד שלושה לסיום תקופת ההנקה ויום ראשון אחד בקיץ 2001 נסענו לאסוף את המפלצת.

שיוה פרח השכונות
בבית חיכו לנו שלושת הכלבים הקבועים ואמא שנבהלה מגודל העיניים של הגורה הקטנה ולא הייתה מסוגלת לגעת בה כמה שבועות.

לונג סטורי שורט, מאז שיוה איתי. היא עזבה איתי את הבית, ועברה לת"א, התאבלה איתי על אבא, על ג'ימי, על עזית ועוד מיני בע"ח שנפטרו בדרך, קפאנו יחד בקור של קנדה, חזרנו הביתה, הכרנו בני זוג, עברנו דירות ועוד דירות, עשינו פיקניקים בכל הארץ, נהגנו יחד באוטו בכל פוזיציה אפשרית, צחקנו, חלינו, בכינו המון. נשכנו, ננשכנו, הלכנו בדרך יד ביד, בלי לשחרר.
אחיות.

שיוה זקנה
שיוה כבר לא ילדה, הצל שלי הולך ומיטשטש וכנראה שבקרוב לא יהיה עוד. בעודי כותבת את השורה הזאת, אני מעיפה מבט לכפות הרגליים שלי, וכמו תמיד, בלי פשרות, שיוה שם.

unnamed copy

אומנם לא שומעת וכמעט לא רואה, אבל היא שם, תמיד, גם אם זה יהיה הדבר האחרון שהיא תעשה, חולה, עייפה או מלאת עניין ושמחה, שיוה צמודה. הצל הסמיך שלי. אין חברות כמו חברות של כלב, ואני בטוחה שמי שלא חווה זאת, לא ידע עד שיעשה כן.

לכן אני רוצה לספר לכם על היצור הקטן הזה:

נודל

זה נודל, פוינטר מעורב בן שלושה חודשים. נמצא והוצל ע"י עמותת הרצליה אוהבת חיות ומחפש בית קבוע ויציב, כזה שלא יחזיר אותו לכלוב בגלל אנרגטיות או קקי בסלון. מוזמנים ליצור קשר:

054-4497795

// תהילה בר עם