תגית: מהוזה

תוכיחי לי

לא מזמן קיבלתי אסמס קשוח – "עדי עברה תאונת אופנוע. היא מאושפזת במצב אנוש בבית החולים. ללא הכרה".

התברר שעדי נפגעה קשה. כל כך קשה, שגם מספר שבועות אחר כך היא הייתה ללא הכרה, והמשפחה שלה העבירה את חייה הנורמטיביים לחדר קטן וסטרילי עם הרבה מכשירים שעושים רעש של בין חיים למוות.

לעדי ולי יש מכרה משותפת, אז במשך הימים הראשונים הייתי מתקשרת ליעל לשאול אותה מה מצבה של עדי. "היא בלי טיפת הכרה", סיפרה לי יעל, "הרופאים אפילו לא מאשרים להיכנס אליה לחדר כי כל דבר מערער לה את המערכות, אז אני לא נכנסת, מסתכלת רק מבחוץ".

התאגדנו כמה חברות, שאלנו מתי אפשר להגיע לבקר ולהצטרף אפילו רק לתמיכה במשפחה. יעל סיפרה לנו שאנחנו מוזמנות לבוא ושהיא גם ככה שם כל הזמן. ככל שעברו הימים השיח שלי עם יעל הפך להיות בתדירות גבוהה יותר והשהות שלה בבית החולים לצד מיטתה של עדי התברר לי כנאמן מאוד. אולי נאמן מדי?

עם הזמן יעל התחילה לשתף קצת יותר ונראה היה שהיא נהנית לשתף ואני נהנית להקשיב. יעל הייתה ישנה מידי לילה מחוץ לחדרה של עדי, מביטה עליה במבט מלא תקווה ורצון שתתעורר. גם אני קיוויתי שעדי תתעורר, אבל יעל מקווה אחרת. המבט שלה בעיניים שונה, שפת הגוף שלה שונה וטון הדיבור שלה משתנה כשאנחנו עוברות לדבר על בית החולים.

עם התקדמות השיחות התחלתי לשאול לשלומה של יעל ורק לאחר מכן לשלומה של עדי, ופתאום נראה היה שיש כאן תאונה עם שתי פצועות במצב קשה. אחת מבחינה חיצונית, ששוכבת בבית חולים ומקבלת את מירב תשומת הלב, ואחת שמסתובבת עם נפש פצועה שאולי אפילו הרופאים היו מתקשים להחליט מי מהן במצב קשה יותר.

כשהגענו לבית החולים לא יכולנו להיכנס לחדר, אז הסתכלנו קצת מבחוץ. יש המון דשא בחוץ וצמחיה של אירועים שמחים, אבל הפרצופים של האנשים שיושבים שם מורידים לקרקע ומזכירים למבקרים את המקום שהם נמצאים בו.

ירדנו שתי קומות במעלית גדולה, כזאת מהסוג שמאפשר להכניס מיטה עם אדם שהחיים שלו כרגע נהרסו והתיישבנו לרקע תפאורה של דשא וציוצי ציפורים.

"רוצה סיגריה?" היא שאלה. יש קופסאות של סיגריות שנועדו במיוחד לסיטואציות כאלה, וככל ששאפה עמוק יותר, כך נכנסה עמוק יותר לסיפור שנראה היה שהיא חייבת לספר. ידעתי מה היא תספר ותיארתי לעצמי למה היא לקחה כל כך קשה את התאונה של החברה הכי טובה שלה, הפרטנרית שלה בשנה האחרונה וזו שחולקת איתה את המחשבות הכי סודיות שלה, מה שכל אחד מצפה מבן או בת הזוג שלו לעשות כשטוב ואוהבים ובעיקר, כמה זה קשה כשאף אחד לא יודע עליך פרט כל כך חשוב וברגע אחד הסוד שלך נראה לכל עין.

כמעט שבועיים שיעל לא זזה ממיטתה של עדי. התקלחה במקלחת בית החולים שצמודה לחדר הקר והכירה באופן אישי את כל מרצפות המסדרון. בסוף שעות הביקור וכשלא הייתה מיטה או כורסה פנויה, הייתה ישנה על הרצפה צמוד לדלת הלבנה בתקווה שיהיה שינוי בשעות הלילה.

ככל שהזמן עבר חזרה יעל לשגרה, הרי אי אפשר לישון על רצפת בית החולים באופן קבוע, אז הייתי מתעדכנת במצבה של עדי דרך השיחות הקבועות עם יעל.

– "היי מותק, מה שלומך?" שאלתי בדרך קבע.
– "אני בסדר, לא משהו מיוחד".
– "מה שלום הגברת?"
– "האמת שהיום אני עוד לא יודעת. שמעתי מחברה שהיא כבר נושמת לבד. ההורים שלה ביקשו ממני לא להגיע יותר".

// שי רוזנפלד

לא בת 16, אבל יודעת משהו על העולם הזה

את רוצה שאספר לך שעוד עשרים שנה תהיי נשואה עם תאומים. בן ובת, ובנוסף, תהיי בדרך לאמץ ילדה. את רוצה שאספר לך שאת שחקנית ותסריטאית מוערכת. את רוצה שאספר לך שההורים שלך יצאו לפנסיה והם עושים טיול מסביב לעולם, בזכותך ובזכות האחים שלך. את רוצה שאספר לך שיש לך בית עם גינה, כלב, חתול ואוגרים. את רוצה שאספר לך שהכרת את אהבת חייך בתחילת שנות העשרים. את רוצה שאספר לך שטסת להודו אחרי הצבא והצלחת לשים את העבר שלך מאחורייך. את רוצה שאספר לך שכולם אוהבים אותך ושיש לך מלא חברים.

קשה לך עכשיו וברור לי למה. אני תמיד אומרת שזאת הייתה התקופה הכי קשה; גם גיל ההתבגרות וגם לעבור את פשיטת הרגל של אבא שלך, בעיר שכסף זה הדבר הכי חשוב בה. לא משנה מה עובר עליי עכשיו, אני תמיד אומרת שאחרי מה שעברת, הכל קטן עליי, וזה נכון. אבל גם אני נשברת לפעמים, גם לי בא לבכות בדיוק כמוך ולהיכנס לדיכאון, אבל אני נזכרת בך – איזו חזקה היית. אל תרגישי רע שאת בוכה, אל תרגישי רע שלפעמים בא לך להישאר במיטה ולא ללכת לבית ספר, מותר לך!

אז מה אני כן יכולה להגיד לך? שיש דבר כזה שמירת ביציות ושאני בודקת את זה, כי אני לא רוצה לחכות לדקה התשעים. אז אולי אם בסוף אביא ילדים בהפריה, יהיו לי את התאומים שאת רוצה, ואם לא, אז תמיד אפשר לאמץ.

אני יכולה לספר לך שעכשיו אני יותר מתעסקת בכתיבה ומשחק מאשר בעבר, ומאמינה בדיוק כמוך שאגיע לגדולות. את יכולה לכעוס עליי שנזכרתי מאוחר, אבל אני ואת יודעות שבסופו של יום תמיד הייתי Late Bloomer, וזה מה שיפה בך.

אני יכולה לספר לך שההורים לא נסעו לטיול, אבל הרבה יותר טוב להם עכשיו. אבא מגשים את החלום שלו ואימא כרגיל יוצרת בדרך שלה ודוחפת אותך גם לשם.

אני יכולה לספר לך שאומנם אין לך בית עם גינה, אבל יש לך כלב, אחד הדברים הטובים שקרו לך. אני יכולה לספר לך שאת אכן אימא טובה לכלב שלך, בדיוק כמו שתמיד חשבת על עצמך.

אני יכולה לספר לך שאת הבחור הראשון והאחרון שאהבת, הכרת בתחילת שנות העשרים שלך, אבל הוא לא יהיה אהבת חייך. אני יכולה לספר לך שעוד לא תכירי את אהבת חייך עשרים שנה מעכשיו.

אני יכולה לספר לך שהטיול להודו יעשה לך טוב וגם הטיול השני, אבל באף אחד מהם לא הצלחת להשאיר את העבר בעבר. העבר יתפוצץ לך בפנים בטיול הראשון, זאת תהיה הפעם הראשונה שתרשי לעצמך לכעוס על גורלך.

אני בוודאות יכולה לספר לך שכולם אוהבים אותך ויש לך מלא חברים, לא סתם חברים, חברים לחיים. יכולה לספר לך שאת חוזרת להיות בקשר עם חברת ילדות שלך, חברות יוצאת דופן. יום אחד את תאבדי אותה בדרך לא דרך וזה יהיה קשה, אבל למזלך יש לך הרבה חברים ומשפחה שתמיד שם לעזור לך בזה.

אני יכולה להגיד לך, שאני גאה בך, שאת ממש הסופר גירל שלי, את אופטימית, חזקה ובאמת הצלחת לא לכעוס על אף אחד. כי כמו שאת אומרת, "מי שכועס הוא זה שסובל". אז כל הכבוד לך על התובנה הזאת כבר בגיל 16.

אני יכולה להגיד לך שבזכותך אני כאן לא מרימה ידיים.

// איילת שבח

טיק איפור

הקיץ כאן יותר מתמיד, קופח ומתיש ובזמן שאני מחכה לחורף ולמבול בקוצר רוח, אספתי, ניסיתי ובחנתי עבורכן את המוצרים בטכנולוגיות החדישות ביותר, עם הצבעים והמרקמים החדשים ואלה שמקבלים שדרוג, הן מבחינת הפורמולות והן מבחינת היצע הגוונים והטקסטורות. וגם קצת הגיגים ותובנות.

צבעים עמידים לשפתיים הם מצרך מאוד מבוקש והעמיד של לוריאל פריז, אינפיילבל, מכריז על שלושה גוונים חדשים, ורודים והכי קייציים שיש. מעבר לעמידות ולפיגמנט הצבע הנהדרים, צידו הלחותי הוא בעצם כל הסוד שבו. ההמלצה הרווחת היא להניחו לאחר מריחת הצבע ומנסיון, מעט ממנו על השפתיים כשלב ראשוני לפני מריחת הצבע יחליק אותן ולא ייגרע מעמידות ומרקם הצבע שיבוא מעליו.

להשיג ברשתות הפארם/מחיר: 65 ש"ח.

רבים איילינרים שעשו חיל והחדש של בורז'ואה עולה על הרבה מהם. טוש שחור, דק והכי פשוט שיש מוציא כמות חומר מדודה ומדויקת, שחורה ואטומה אשר אינה נמרחת ונכנסת לחרציצים הקטנים שעל העפעף. האפליקטור לא רך ולא קשה מדי, בדיוק בנוקשות הנכונה והנוחה לתפעול. לרוב אנחנו לא מודעים, אך גם לעיצוב ועובי העט ישנה חשיבות רבה בנוחות האצבע הקטנה לשמש מעין מחוגה על הפנים בכדי לשנע את היד ביתר קלות.

להשיג ברשתות הפארם/מחיר: 45 ש"ח.

מי שזוכרת את הקונסילר האגדי של מייבלין ניו יורק, FITME, בוודאי תשמח לדעת שהפורמולה האהובה מגיעה הפעם לתוך מייקאפ חדש בעל מרקם סאטן וגימור משי אשר מחליק על הפנים ומעניק גוון אחיד ודק במיוחד. הפורמולה מכילה אבקות זעירות אשר מנטרלות מראה מבריק מידי ומחזקות את קיבועו על העור יחד עם מקדם הגנה SPF18. המינוס היחיד בכל הסיפור הוא הקונסילר הנהדר שכבר שנים ירד מהמדפים.

להשיג ברשתות הפארם/מחיר: 55 ש"ח.

מותג האיפור איל מקיאג' משיק סדרת קונסילרים חדשה בעלת עשרה גוונים נכונים ביותר, אך בעלי סמיכות וכבדות מורגשת מידי ורלוונטים רק לכהויות חמורות וקשות לטיפול. בשנים האחרונות, לצד ריבוי ושכלול טקסטורות של מוצרי איפור כאלה ואחרים, טבעי כי המוצרים הכבדים אט אט ייעלמו למרות שלבעלות עור פגום, מוכתם וכיו"ב, אין ספק שאלה מעולים. בנוסף, אני בטוח שלתיקונים נקודתיים הוא יכול להיות פתרון נהדר, אבל גם אז צריך לדעת איך לעבוד איתו. נראה כי בחברה קצת פספסו ובמקום להשקיע בעט הארה/קונסילר קליל שיאיר אותנו ועדיין ייכסה, התמקדו במוצר שלדעתי כבר פחות רלוונטי.

להשיג ברשת החנויות/מחיר: 125 ש"ח/מחיר היכרות לחודש יוני: 79 ש"ח.

קרליין משיקים שלושה עפרונות חדשים לגבות על בסיס שעווה ופודרה נוחים מאוד לעיצוב הגבה בזכות קצה משולש שמאפשר מריחה, ציור ושרטוט בעת ובעונה אחת. הגוונים יתאימו כמעט לכל אחת היות ובסיס הצבע בשניים מהם הוא אפרפר ולא חום/כתום וזו הסיבה שהצבע נטמע בין שערות הגבה בטבעיות נכונה.

להשיג ברשתות הפארם/מחיר: 39.90 ש"ח.

אחד המוצרים שגורמים לאושר עילאי ותחושת ביטחון היא בהחלט הפודרה השקופה והדחוסה של בורז'ואה. מעבר לאריזה הכה אלגנטית, היא בעלת מרקם משי מאט ומעלימה קליל הברקות לא רצויות ומעיקות. היא פחות מומלצת לכהות עור כי היא מעט מאפירה, אבל גם לשזופות היא פשוט מצוינת.

להשיג ברשתות הפארם/מחיר: 79.90 ש"ח.

צלליות הקרם החדשות של רבלון מצטיינות בעמידות נהדרת ומשמשות כבסיס נהדר על העפעף או בפני עצמן. שני הגוונים החומים בטקסטורה מט מתיישבים בצורה מושלמת ונוחים לטשטוש שקע עין בשניות בודדות. הן מגיעות עם מברשת קטנה המובנית בתוך המכסה ולמען האמת מיותרת לחלוטין ואפילו גורעת. השיטה הכי טובה היא בעזרת כרית האצבע להניח ועם האצבע השנייה והנקייה לטשטש עד שהצבע נעלם ומתפייד. הבהירות ביניהן נהדרות לשימוש כשימר על עצמות הלחי או אפילו לערבוב עם כול ליפסטיק לקבלת מראה מטאלי ושזוף.

להשיג ברשתות הפארם/מחיר: 59.90 ש"ח.

שתי פלטות פשוט מעולות למותג האיפור קרליין. אחת לשפתיים עם שמונה גוונים ומרקמים שונים של מיטב האודמים שלהם החל מניוד ורדרד לאדום אש ועד לסגול/חום כהה ודרמטי. השנייה לעיניים, גם היא מכילה שמונה גוונים חומים קרים בשילוב עם ב'ז ומעט זהב פנינתי. היתרון המובהק הוא קודם כל המחיר ולא פחות בחירת הצבעים המדויקת של מאפר הבית של המותג, עומר אסף,  אשר תתאים לכל אחת ולכל מראה איפור. עוד ארבע פלטות עיניים קיימות במשפחות גוונים של ירוק, סגול, כחול וחום חם.


להשיג ברשתות הפארם/מחיר: 49.90 ש"ח.

אחרון חביב להפעם הוא הליפגלוס החדש והנעים של פופה. למי שלא יודעת, אני שנים מכור לגלוסים ומאוהב בהם עד כלות נשמתי. החדש של פופה מבריק בצורה מושלמת, נעים על השפתיים מאוד והגוון המעט חלבי ושקפקף עושה חסד גם על שפתיים עירומות ועוד יותר על שפתיים מאופרות.

להשיג בסופר פארם/מחיר: 65 ש"ח.

// יוני שיין

פרשת קרח – מעמד האדונים מחסל את האופוזיציה

במדבר ט"ז, א'- י"ח, ל"ב

פרשת קרח כולה עוסקת בשני נושאים הקשורים זה בזה באופן הדוק – חיסול פיזי של האופוזיציה למנהיגותם של משה ואהרון, ומתוך כך צידוק למעמד המורם מעם של הכהנים למשפחת אהרון ובני לוי ככלל.

לאחר תלאות רבות במדבר ותחושת אי ודאות חריפה, עולה אופוזיציה למנהיגותם של משה ואהרון המנסה לקחת את השלטון:

"וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת–בְּנֵי רְאוּבֵן. וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי-שֵׁם. וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם–כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם יְהוָה; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל יְהוָה." (במדבר ט"ז, א'-ג')

טענתם של קרח, דתן, אבירם ואון (ו- 250 המנהיגים שאיתם) היא שכל בני ישראל שווים, ולכן אין הצדקה למעמדם המורם של משה ואהרון. משה פונה אל קרח ובני לוי בטענה שגם הם קיבלו מעמד נפרד של משרתים בקודש, ולכן אין להם סיבה להתלונן. כלומר, כבר קיבלתם את הפירורים שלכם, תתנשאו גם אתם מעל שאר השבטים, אך הם עומדים במרדנותם.

בהמשך ניסיון פירוד האופוזיציה, משה פונה למורדים משבט ראובן, אך הם מסרבים לניסיונות אלה של משה:

"וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה, לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב; וַיֹּאמְרוּ, לֹא נַעֲלֶה. הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר:  כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, גַּם-הִשְׂתָּרֵר." (במדבר ט"ז, י"ב- י"ג)

הם טוענים שמשה הוא עריץ, בעל שררה, ועל כן אין הם רוצים בשיח המפלג שלו, אלא בהחלפתו.

משה מבין שנחוצים פה צעדים משמעותיים יותר מאשר שיחות שכנוע, ולכן מחליט לערוך מבחן. הוא מציב את אהרון אל מול כל אותם 250 מתנגדים:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-קֹרַח, אַתָּה וְכָל-עֲדָתְךָ, הֱיוּ לִפְנֵי יְהוָה: אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן, מָחָר. וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת, וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אִישׁ מַחְתָּתוֹ, חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת; וְאַתָּה וְאַהֲרֹן, אִישׁ מַחְתָּתוֹ." (במדבר ט"ז, י"ח- י"ז)

לפני המבחן, משה מפציר בעם להתרחק מאוהליהם של המתנגדים, על מנת שלא ידבקו גם הם ב"חטאי" האופוזיציה. מהלך זה קריטי לביסוס שלטונו האבסולוטי:

"וַיְדַבֵּר אֶל-הָעֵדָה לֵאמֹר, סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה, וְאַל-תִּגְּעוּ, בְּכָל-אֲשֶׁר לָהֶם:  פֶּן-תִּסָּפוּ, בְּכָל-חַטֹּאתָם. וַיֵּעָלוּ, מֵעַל מִשְׁכַּן-קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם–מִסָּבִיב; וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים, פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם, וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם, וְטַפָּם. וַיֹּאמֶר, מֹשֶׁה, בְּזֹאת תֵּדְעוּן, כִּי-יְהוָה שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה:  כִּי-לֹא, מִלִּבִּי.  אִם-כְּמוֹת כָּל-הָאָדָם, יְמֻתוּן אֵלֶּה, וּפְקֻדַּת כָּל-הָאָדָם, יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם–לֹא יְהוָה, שְׁלָחָנִי. וְאִם-בְּרִיאָה יִבְרָא יְהוָה, וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת-פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר לָהֶם, וְיָרְדוּ חַיִּים, שְׁאֹלָה–וִידַעְתֶּם, כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת-יְהוָה. וַיְהִי, כְּכַלֹּתוֹ, לְדַבֵּר, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים–שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל. וְכָל-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם–נָסוּ לְקֹלָם:  כִּי אָמְרוּ, פֶּן-תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ. וְאֵשׁ יָצְאָה, מֵאֵת יְהוָה; וַתֹּאכַל, אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ, מַקְרִיבֵי, הַקְּטֹרֶת." (במדבר ט"ז, כ"ו- ל"ה)

משה מחסל את מתנגדיו הפוליטיים כולם, ומוודא שהעם כולו צופה במחזה למען יראו ויראו. סופם של מתנגדי שלטונו המוחלט עונש מוות שלהם ושל משפחותיהם, וחלילה לאחרים לחשוב מחשבות דומות.

העם רואה את הנעשה ומחליט שנחצה קו אדום, הם אינם מוכנים לדיקטטורה של אלימות:

"דַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמָּחֳרָת, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, לֵאמֹר: אַתֶּם הֲמִתֶּם, אֶת-עַם יְהוָה." (במדבר י"ז, ו')

תשובתם של משה ואהרון צינית ואכזרית – הם הורגים אלפים בעם, ורק לאחר מכן "נחלצים לעזרתם" של ההמון ומונעים את הריגתם גם כן, וזאת כדי להראות את "רחמנותם":

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. הֵרֹמּוּ, מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת, וַאֲכַלֶּה אֹתָם, כְּרָגַע; וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, קַח אֶת-הַמַּחְתָּה וְתֶן-עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת, וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל-הָעֵדָה, וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם:  כִּי-יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי יְהוָה, הֵחֵל הַנָּגֶף. וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה, וַיָּרָץ אֶל-תּוֹךְ הַקָּהָל, וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף, בָּעָם; וַיִּתֵּן, אֶת-הַקְּטֹרֶת, וַיְכַפֵּר, עַל-הָעָם. וַיַּעֲמֹד בֵּין-הַמֵּתִים, וּבֵין הַחַיִּים; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה. וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה, אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף, וּשְׁבַע מֵאוֹת–מִלְּבַד הַמֵּתִים, עַל-דְּבַר-קֹרַח.וַיָּשָׁב אַהֲרֹן אֶל-מֹשֶׁה, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד; וְהַמַּגֵּפָה, נֶעֱצָרָה." (במדבר י"ז, ט'- ט"ו)

שאר הפרשה תעסוק בפריבילגיות של בני אהרון ושבט לוי כולו, הנובעות מתוך מעמד נישא זה, שכבר אין עליו עוררין.

ואצלנו? האם מאבק הממשלה באופוזיציה נעשה בכלים הוגנים?

// ניב סוניס

IMG_9125

רווקה לעוד דקה: אפרת קליינמן

כולנו מכירים אותה, היא הבחורה הכי שווה בחבורה, היא זו שבכתה מהתרגשות בחופה שלכם, זו שיש לה מלא מחזרים אבל אף אחד לא בא לה. תכירו את אפרת קליינמן >>

אז מי את?

אפרת, בת 13+20 שנות ניסיון. במקור מהרצליה ובחמש השנים האחרונות בתל אביב (יש מקום אחר?). עובדת בסטארטאפ ובזמני הפנוי מצלמת ועורכת תמונות (תסתכלו באינסטוש שלי!).

IMG_9139

עם יד על הלב, איך זה שאת עדיין רווקה?

שאלה קשה. כנראה בגלל בררנות יתר ופנטזיות על אביר עם סוס לבן.

עדיין מאמינה באהבה?

בטח מאמינה (זהירות, קלישאה לפניך!). זה הכוח שמניע את העולם והופך אותנו לאנשים טובים יותר.

IMG_9127

ספרי על הדייט הכי כושל שהיה לך?

הרגע המביך שלפני הנשיקה הפך למביך יותר כשהשיער שלי פגש את הנר הרומנטי על השולחן. לשיער שלום. וגם לדייט.

תארי את הדייט האולטימטיבי בעיניך?

חוף ים מבודד, שעות בין ערביים, יין צונן, שיחה קולחת, בריזה מהים… או טקילה :).

IMG_9143

תארי את החצי השני שלך?

ג׳וני דאפ. ואם לא ג׳וני אז בחור חכם, משעשע, שנון שיצחיק אותי עד שתכאב לי הבטן. וגם 1.80 גובה ושיער שופע עוד לא הרג אף אחד.

אם יכולת לשנות דבר אחד במין הגברי, מה זה היה?

פחות שיערות בגב, יותר אינטליגנציה רגשית.

IMG_9126

בשביל הגבר שקורא את זה עכשיו – איך את הכי אוהבת שמתחילים איתך?

בנחישות וברגישות.

האם חתונות הן מקום טוב להכיר בו מישהו?

ה-מקום! מי לא רוצה להכיר את אהבת חייו על מצע קבבוני טלה בטחינה?

IMG_9136

10. בסיום החופה, את שותה מהכוס?

עם קש.

IMG_9147

חתונה גרנדיוזית או טיול זוגי מסביב לעולם?

אפשר גם וגם? אמא לימדה אותי לא לעשות איפה ואיפה.

ולסיום, צייני זוג שהיית רוצה אהבה כמו שלו 

French fries with ketchup on wooden background.

צי'פס וקטשופ

להרשמה לקהילת יין לצעירים של יקב רמת הגולן לחצו כאן >>

// אפרת קליימן

IMG_0303

פנוי להובלה: שגיב קהילה

כולנו מכירים אותו, הרווק הלוהט של החבורה, זה שהחזיק לכם רגל בחופה, זה שכולם מסביבו כבר התמסדו אבל אותו… אף אחת עוד לא הפילה ברשת. תכירו את…

שגיב קהילה, בן 27, מיפו, אבל במקור מחור קטן בגלילסטודנט לעיצוב תעשייתי ובין לבין עובד בנגרייה.

IMG_0310

עם יד על הלב, איך זה שאתה עדיין רווק?

פעם חשבתי שפשוט עוד לא מצאתי את האחת, אבל אז הבנתי שבחורות נרתעות מהאף המושלם שהיה לי – זו הסיבה שעשיתי ניתוח להגדלת אף. עכשיו, כשהוא גדול ונשרי אני מקווה שזה יסתדר.

עדיין מאמין באהבה?

בטח, יש הרבה מכסים בים.

תאר את הדייט האולטימטיבי בעיניך?

דייט ראשון צריך להיות פשוט ובמקום ניטרלי – בירה ברגוע. אחר כך אפשר כבר לדבר על ים/הופעה/ תחרות הורדת ידיים וכו'…

IMG_0300

תאר את החצי השני שלך?

רצוי שתהיה פרטנרית לשוטטות בעיר בלי סיבה, ברגל או באופניים, עם צחוק חמוד ועיניים מקסימות. או כמו שאומרים אצלנו: "בחורה לסלט". במילים אחרות – אחת שלא צריך לעשות עליה דאווינים. אפשר גם פשוט לאכול ביחד סלט – העיקר שאתה הכנת.

אם יכולת לשנות דבר אחד במין הנשי, מה זה היה?

לא לשאול שאלות שאין לי דרך לצאת מהן בסדר. פשוט לא להשמין וזהו… בסדר?

IMG_9021

בשביל האישה שקוראת את זה עכשיו – איך אתה הכי אוהב שמתחילים איתך?

תכלס, תחייכי כמו מפגרת כדי שאבין שאפשר לגשת. את יכולה גם פשוט להתיישב לידי ולהתחיל לפטפט, ואם לא הבנתי עדיין את הרמז תשאלי אם אבא שלי גנן.

האם חתונות הן מקום טוב להכיר בו מישהי?

אין לי זמן לזה, בחתונות אני ברחבה עד שהאוטובוס של התל אביביים יוצא חזרה. אלא אם כן אני בקטע של האחות של הכלה- היא הרי תהיה הדבר הכי יפה באיזור.

בסיום החופה, אתה שותה מהכוס?

לא מכיר את העניין… זה כאילו קטע של מזל כמו לתפוס את הזר? כנראה בשלב הזה אני כבר שותה על הבר.

IMG_0333

חתונה גרנדיוזית או טיול?

טיול!

להרשמה לקהילת יין לצעירים של יקב רמת הגולן לחצו כאן >>

// שגיב קהילה

הבחור הנכון לעכשיו

בזמן האחרון יותר מדי טוב לה, אבל טוב רגוע כזה, שמקבל את הכל. טוב לה כשהזמן עובר בדיוק כמו שהוא עובר, כשהיא יושבת ומפטפטת עם החברות שאספה לה לאורך השנים.

טוב לה ללכת סתם ברחוב, לבזבז את הזמן או לשמוע מוזיקה בבית. טוב לה כשהיא עושה כלים רק לפני שבאים אורחים, או קונה מצרכים רק כשכבר היא לא יכולה לאלתר סלטים.

טוב לה כשהיא מכינה בבוקר קפה נמס עם סויה וניל, שעה וחצי לפני הזמן שהיא צריכה לצאת, סתם כדי לשבת עם עצמה במרפסת ולנשום את הבוקר שעולה.

בזמן האחרון טוב לה מדי, וזה אולי קצת מפחיד… מפחיד אותה שזה ישתנה.

 

תחושת ה"צריך" שפעם קיננה בה, הפכה לחסרת משמעות. פתאום היא לא צריכה שום דבר, היא בסדר, כמו שהיא. היא רוצה לפנטז על החיים המושלמים, אבל לא לחיות אותם. היא לא יודעת מה יהיה בעתיד, רק תנו לה לחיות כמו עכשיו. רגוע, שליו, נכון לה במידה המדויקת.

אבל בזמן האחרון טוב לה, טוב כזה שהיא לא יכולה להסתיר. בא לה לכתוב פוסטים ולמחוק. בא לה להצטלם מלא כדי לזכור את כל החוויות, לדבר על שטויות, אבל גם על אלוהים ומשמעויות.

ובדיוק בתקופה הזאת שכל כך טוב לה עם עצמה, הוא בא. במעטפת 1.80, עם מבט שובה ולב ענק, בא ואסף אותה לחיקו. הוא אולי לא בדיוק איך שדמיינה, אבל בדיוק מושלם לה לעכשיו – כאילו הרגיש אותה מרחוק והגיע כדי להעצים את החוויה. הם ביחד עוד מעט חודשיים, עם הרבה שתיקות ואי הבנות. בכל זאת נשארים ביחד כי פשוט מרגיש להם טוב.

הוא אולי לא צריך הרבה כדי להיות מאושר, הוא איתה מהסיבות הידועות, אבל לה חסר הניצוץ הזה, שהרגישה כבר בחייה. הניצוץ שגורם לה לקום בבוקר בהתרגשות ולהיות הכי שמחה. הניצוץ שמזכיר לה שהכל פה מתוכנן, וההוא שיישלח אליה, יהיה מדויק לה באופן מושלם.

כל כך חם שם ונעים, מרגיש לה טוב, אבל לא כזה של בית. זה אולי לא בדיוק כמו שתכננה, אבל מספיק עוצמתי כדי שתישאר שם עוד קצת.

כשהם רוקדים בשישי בלילה אצלו בסלון, את השיר ההוא ששמעו אז בפאב, או מסיימים בקבוק של יין מבלי להתכוון, מזרימים מילים ומבטים ומרגישים רק את העכשיו. כשהם הולכים בלי מטרה, מיפו עד הסנטר, או סתם עוצרים לארטיק על המדרגות מול הים. זה  אולי לא בדיוק מה שתכננה, אבל איכשהו מרגיש לה,
שזה לא היה יכול להיות יותר מושלם.

// מירב מאור

נימוסים ברשת

לפני כמה ימים, הכה בי רגע של בהירות מחשבתית וחשבון נפש, החלטתי לעבור על רשימת החברים שלי בפייסבוק (360, אני בחורה צנועה) ולמחוק את אלה שאין לי קשר יום יומי איתם, מתוך רצון כן ואמיתי להגן על הפרטיות שלי, ולא לפזר את חיי ל 360 חלקים שלחלקם אין אפילו שם.

חשבתי שהפעולה תיקח לא יותר מדקה וחצי, מה יותר קל מזה, לברור מתוך רשימה של אנשים מי יהיו אלה שיזכו לקבל הצצה לחיים הצבעוניים והמשגעים שלי, מי יהיו השותפים שלי למסעי המרתק, מי בכלל ידע שאני קיימת, אבל מסתבר שזה היה הרבה יותר מסובך ממה שחשבתי.

הראשונה שגרמה לי לשבור את הראש הייתה סנונית, היא חייכה אליי מהתמונה שלה בחוף שאני לא מכירה בקצה השני של העולם, גורמת לי לתהות מה אני בכלל יודעת עליה. מסתבר שידעתי די הרבה. סנונית מרבה לנסוע לחול והתמונות שהיא מעלה, איך לומר, מאוד פוטוגניות. הן מגוונות לי את הפיד ותמיד עושות לי חשק לרוץ לחדר כושר – לשפר כמה וכמה דברים. הייתי בטוחה שסנונית לא תשים לב שנעלמתי לה מרשימת האנשים שיתנו לה לייק על התמונה הבאה, אבל בכל זאת, המצפון שלי לא היה שקט.

השני היה מתיתיהו. אילצתי את המוח העסוק שלי לנבור הרבה כדי לשלוף את המידע אודות טיב היחסים שלי איתו. לא זכרתי. ניסיתי להמשיך במחקר על ידי כניסה לפרופילים של כמה חברים משותפים, שלא היה שום קשר ביניהם, לא מצאתי. נכנסתי לתמונות שלו, לא זיהיתי אותו, הבן אדם היה זר לי לחלוטין, ומסתבר שחלקתי איתו רגעים מחיי האישיים במהלך ארבע השנים האחרונות.

חשבתי שלאף אחד לא יהיה אכפת מהפעולות השקטות והסודיות שלי, כאשר רק אני מסתתרת מאחורי הפיד שלי ומבצעת את מעשי האיבה הללו. למעשה, חשבתי שאף אחד גם לא ישים לב. סך הכל, אני לא פעילה בפייסבוק. בשנתיים האחרונות לא העליתי כמעט כלום. החברים הקרובים שלי מנהלים איתי קשר ללא עזרתו של צוקי, כך שלא ראיתי סיבה לכך שהמעשה התמים שלי יעורר הדים.

למרבה ההפתעה, לא עברה חצי שעה וקבלתי הודעה (בפייסבוק) ממישהו שכמות המילים שהחלפנו בחיים זהה למספר אצבעות יד ימין שלי: "למה מחקת אותי? קרה משהו?". התחושה הראשונה שעלתה בי הייתה תחושה של אגו טיפה מנופח, וואוו! איך אכפת לו ממני! איך הוא שם לב! ממש חשוב לבנאדם להיות עד ושותף לחיי, כנראה עשיתי משהו נכון. התחושה הבאה הייתה חמלה, הוא בטח ממש נעלב, מן הסתם זה ממש מטריד אותו.

לא יכלתי להימנע מלחשוב על הכוח והמשמעות של הרשתות החברתיות בחיים שלנו. כן, אני יודעת, כל כך הרבה מילים, סיפורים, מחקרים ואפילו סרטים היו על הנושא הזה, אבל המציאות היא פשוט בלתי ניתנת לעיכול. האם יש או אין הפרדה בין החיים האמיתיים שלנו לאלה הוירטואליים? האם אמורה להיות הפרדה? האם יש לנו חיים אמיתיים שונים מהחיים הוירטואליים? כמה מאיתנו מקדישים זמן בכלל לשים לב לשוני בין השניים.

אני שואלת את עצמי מתי החל תהליך ההתכנסות שלי פנימה, היכן ממוקמת הנקודה בה התחלתי להמעיט בשיתוף של פוסטים, תמונות או חוויות, מה השפיע על זה והאם זה בכלל דבר חיובי. הרצון לאסוף הכל פנימה, לגונן על החיים הפרטיים שלי ברמה של אפילו קצת קנאות. מה זה אומר עליי? מי הנורמלי כאן?

כנראה שלעולם לא אדע, כנראה שאין תשובה ממשית, כמו שאין רק שחור ולבן, כמו שני צדדים למטבע, כמו גוונים שונים של בני אדם. אולי עוד 20 שנה אהיה חכמה יותר.

// אביגיל באום

חופשי זה לגמרי לבד

בדיוק חודשיים עברו מאז ששמעתי על הטיסה הזאת. אז, היא נשמעה לי כל כך סתמית ומלאת רחמים מצד המשפחה שלי, שידעה שהיו לי ימים טובים יותר. והיום, לאחר חודשיים, הנה אני על מטוס. מסירוב מוחלט להגיע לחופשה המשפחתית, ועד הרגע בוא אני לא מפסיקה לספור לאחור את הימים לטיסה.

אז כן, לא דרום אמריקה, אלא רק טיסה לאילת אחרי יום מתיש בבסיס, או אחרי חודשיים בלתי ניתנים לתיאור. מכל הבחינות. אשכרה טיסה ואני לבד לבד לבד וטוב לי. אני והחולות של המדבר, אני והמטוס, אני והמחשבות שלי, אני ואני ואני כמו שלא היה אף פעם.

אני חושבת לעצמי, העולם שלנו מטורף, חיי היומיום שלנו מלאים בהכל מהכל ואין שקט. וגם אין תלונות. אבל היום בא לי שקט, שקט מכולם, שקט מהכל – אני והחולות של המדבר, אני והמטוס, אני והמחשבות שלי, אני ואני ואני כמו שאף פעם לא היה.

מה רע בקצת שקט מכל העולם? כמעט כלום. אולי רק דבר אחד, שאני כאן לבד ואין לי אותך לספר על ההתרגשות שבלב. אז מצאתי לנכון ואולי פעם הראשונה, לעשות מה שטוב לי באמת. להיות עם מי שמבין אותי באמת – הדף והעט.

אז לא, לא דרום אמריקה, אלא רק טיסה לאילת, עם הכנה להרגשה של חופשי ושל לבד.

לבד זה טוב.

// נועה גריסרו

המטומטם התורן

זה היה יכול להיות סיפור יפיפייה, אם זה היה קצת פחות מכוער, אם היית קצת פחות טמבל מזדיין.

אין לי מושג אם אתה קורא את זה עכשיו, כנראה שלא, כי שום דבר לא מעניין אותך חוץ מאתה עצמך, וכל שאר האנשים בעולם שהם לא אני. אבל אם אתה קורא את זה, אז כן. זה אתה.

אתה עיוות יפיפייה, הזיה מלאכותית, מדבר כל כך הרבה שיט עד שיוצאת ממך מילה אחת של הגיון.

אתה מחלה מונעת, חיסון ממכר, אני רוצה שתלך, אבל גם קצת תישאר.

שלא תדבר איתי יותר, אבל אל תסנן, שלא תחשוב על סקס, אבל לך תזדיין.

via GIPHY

תמשיך להיות המטומטם התורן הזה שמבלבל לי את המערכת החיסונית, דופק לי את כל הוויסות הטבעי של הגוף, והכל נשפך קצת יותר מדי. קצת יותר מדי אהבה, קנאה, סבל.

לא רואה בעיניים כי כיבית את האור, וזה קצת מוזר, כי אתה הדבר הכי מואר שאי פעם ראיתי.

אתה הבדל של הסיגריה שאני תמיד אדרוך עליו יחפה, אתה הנייר המזורגג הזה שיחתוך אותי באצבע 'ממש במקרה' וזה הכי כואב בעולם.

אתה האבן על המדרכה שתגרום לי לאבד שיווי משקל, אתה הקצה של השולחן בדיוק בגובה של כף הרגל שלי, איפה שהזרת.

אתה הכתם שמן הזה שבחיים לא ירד לי מהשמלה, גם לא מהלב.

אתה התינוקות האלו שבוכים באמצע הלילה, מעיר אותי בשיא של החלום.

אתה כל מה שאני שונאת ולא יכולה לחיות בלעדיו.

אתה כל מה שאני צריכה כדי לאבד את עצמי ואז לבנות הכל מחדש, כמו בכל פעם שבא מישהו קצת כמוך.

אני לא מעניינת אותך בכלל, לא מזיז לך אם אני שם או לא, אתה לא רואה אותי בכלל מרוב שאתה עסוק בכל מה שהוא לא אני. וזה רק גורם לי לרצות את זה יותר.

ושוב פעם אני חושבת למה לעזאזל נכנסת לי לחיים, כי זה היה כזה מיותר מלכתחילה. אתה כלום ושוב דבר שזה בעצם הכל.

אתה דפוק, מטומטם, מזדיין, חולה נפש, אגואיסט, טמבל, מתנשא, חי בסרט, ואני מתה על זה שאני שונאת את זה.

זה היה יכול להיות סיפור יפיפייה, מלא בנצנצים, חדי קרן, פרחים, קשתות וכל הטוב שבעולם הזה, אבל זה אף פעם לא ככה, נכון?

אז לך, סבבה? אני מאשרת לך, מוותרת על כל הטוב הזה בתנאי שתעוף לי מהעיניים. ואל תחזור לפה יותר בחיים, שמעת?

רק… היי… אל תשכח לשלוח הודעה כשאתה מגיע הביתה, כן? כבר מאוחר בחוץ, שלא תתקע לבד, כמוני.

// יובל כלימיאן

יש לי ילד מפונק

״את מפנקת אותו יותר מדי״

ממי לא שמעתי את המשפט הזה… מהמשפחה, מהחברים, מהשכנה ומהקופאית בסופר. כולם יודעים איך א-נ-י צריכה לגדל את הילד ש-ל-י.

״את עדיין מניקה?! הוא כבר לא צריך את זה, זה סתם פינוק״.

״למה הוא כל הזמן על הידיים? חבל, יגדל לך ילד מפונק״. 

״הוא מתעורר בלילה? טוב, זה כי פינקת אותו״. 

״אל תיגשי אליו אם הוא צורח, הוא יתרגל שאת כל הזמן שם״.

פינוק. המילה הזאת מודבקת כמו אות קלון על כל צעד ושעל שאני עושה. איך אני מעזה לפנק את הבן שלי ככה. הוא הרי כבר גדול. תשעה חודשים. מספיק עם הפינוקים.

אתם בכלל שומעים את עצמכם? הוא בן תשעה חודשים. הבן אדם קיים בעולם הזה פחות משנה, אבל אני כבר אמורה להרגיל אותו לעובדה שהחיים כל כך קשוחים, שאם כואב לו, רע לו, מפחיד לו או סתם משעמם לו, אין לו מה לחפש נחמה אצל אדם אהוב, כי זה פינוק. ופינוק זה רע. פינוק זה לאימהות חלשות אופי וחסרות עמוד שדרה, שמגדלות ילדים עם כפית זהב בפה. ואני, השם ישמור, במו ידיי הורסת את הילד שלי עם כל הפינוקים האלה.

למה אתה, עובר אורח רנדומלי ברחוב, מרגיש בנוח לחוות דעה על החינוך שאני נותנת לילד שלי?

למה את, מוכרת בחנות בגדים שבמקרה נכנסתי אליה, חושבת שאני עושה טועה כשאני פועלת בצורה מסוימת, ואילו את, ורק את, יודעת בדיוק איך צריך לגדל ילדים לתפארת?

ומי שאל אותך, דודה חורגת מדרגה שלישית, מה את חושבת על הרגלי השינה של הבן שלי?

מבטיחה לכולכם שכל החלטה שאני מקבלת, לא נובעת מהטלת מטבע או אן דן דינו שאני עושה לפני שאני בוחרת כך או אחרת. וגם אם כן, זאת לא הדאגה שלכם. וגם אם שומו שמיים, הילד יתעורר לינוק בלילה עד גיל שנתיים, ואתם תשבו עם חיוך של סיפוק מרוח על הפנים ומבט של ״אמרתי לך״, וגם אם רחמנא ליצלן הוא יצפה שארים אותו לידיים כשהוא נופל בגן משחקים, אלה החיים שלי, של בעלי ושל הבן שלי. ואנחנו נושאים אחריות על ההחלטות שאנחנו מקבלים בשביל המשפחה שלנו.

אנחנו נעשה טעויות, ונעשה גם דברים טובים, נגרום לו לבכות ובתקווה שגם לצחוק לא מעט. זה המסע שלנו, אנחנו ההורים שלו ועלינו מוטלת האחריות לקבל בשבילו החלטות, עד שהוא יהיה בוגר מספיק בשביל להחליט לבד. אז תודה על הדאגה, רשמתי את הטיפים שלכם, הקשבתי בסבלנות לכ-ל מה שיש לכם לספר לי, בורה שכמוני, על גידול ילדים, ועכשיו ברשותכם אמשיך לפנק את הבן שלי כמה שבא לי.

יש לי ילד מפונק.

וטוב שכך.

// מירית שוסטר

תקופה של בין לבין

יום אחרי שחזרנו לארץ ישבתי במרפסת, שתיתי קפה והרהרתי עם עצמי לגבי התקופה החדשה שנפתחה עכשיו. תקופת בין לבין כזו, שאין בה עיסוק מובהק ואין בה לוח זמנים צפוף ואין בה כמויות של מיילים ואין מסמכים לחתום עליהם. כשאת עצמאית, התקופות הללו הן מבורכות, כי זו הזדמנות לעשות איתחול ולחשוב על צעדים להמשך. אבל בתקופות האלה של הבין לבין, בראשיתן לפחות, יש לי רגעי הסתגלות המקושטים עוד בשיחות הישנות שלי עם עצמי.

קשה לי להתנהל בחוסר מעש, לא כי אני מתיימרת להגיד שאני חייבת לעשות משהו, לא כי אני עוד חושבת שאני הולכת לאיבוד בזמן החופשי, אלא כי התגובה הסביבתית "לבטלה" תמיד פוגשת אותי בערך העצמי שלי. בכל זאת, בתרבות המחנכת אותנו לעבוד מתשע עד שש, לקרוע את התחת ולא לבלות רגע אחד מבלי לעבוד, קצת קשה לקום בשעה 11:00 ולא לחשוב על עצמך כעל פרזיטית.

בעבר התעסקתי המון באיך זה נתפס ואיך זה מתפרש ומה חושבים עליי כשאני מבלה את היום מול הטלויזיה או בבית קפה. ההתעסקות הזו גבתה ממני מחיר כבד, כי במקום להיות בנינוחות ולייצר חשיבה פרודקטיבית, נפלתי לסללום של הלקאה עצמית וכרוניקה של מחשבות לא מעצימות.

לפני יותר משנה החלטתי לשים סוף לכרוניקה הרעילה הזו, הבנתי שהפרשנות העיקרית נמצאת בעיקר בראשי וגם אם לא אז היא צריכה להיות על הזין שלי. נעמה של לפני שנתיים הייתה סובלת קשה יותר וארוך יותר, נעמה של היום שוכבת על שפת הבריכה בבקרים, מבינה שהכל זמני, גם תקופת היובש, התעסוקתי (והמיני. קריצה)

התקופה הזו שונה מתקופות אבטלה או בטלה אחרות, היא שונה כי בחרתי בה. לא בחרתי לשווק את העסק, לא בחרתי בפרויקט חדש, בחרתי להיות רגע בשקט ולהבין מה אני באמת רוצה לעשות עכשיו. באותם רגעי הסתגלות ראשוניים, התודעה ההישרדותית והמתיישנת שלי דפקה בדלת וניסתה להיכנס בכל הכוח; "מה יהיה עם כסף?", "ממה תחיי?" , "לא חבל על הזמן?" חייכתי אליה אך השארתי אותה בחוץ. לא אפשרתי לה להיכנס כי אני לא מאמינה יותר בקבלת החלטות מתוך חוסר ומתוך לחץ.

בלילות, עת אני שוכבת במיטה, כל הרצונות שלי קמים לתחייה וחוברים כסצינות, סצינות לכדי סרט מרתק; תרגום הספר לשפות נוספות, כתיבת ספר חדש, בניית סדנת כתיבה, הרצאות, מפגשי סופרת ועוד, ועוד. אני לא רצה מרתונים בתנאי שטח אלא בראשי, אני רואה את הכל קורה ומתרחש וזה מרגש אותי ואחת לכמה דקות גם מלחיץ אותי. אני רוצה כל כך הרבה דברים, ואני רוצה אותם מהר, במקביל ועכשיו.

יש לנו התייחסות מוזרה לקצב איטי, לא פעם זה מתפרש אצלנו כמו "הנשימות האחרונות", המקטע האחרון לפני המוות, בזמן שהיכולת שלנו לשלוט בקצב על פי הצרכים שלנו, היא המפתח.
לפעמים שווה לעצור, לעשות סדר ולהתקדם לאט. אז החלטתי לעשות בדיוק את זה וקניתי כרטיס למדריד, שכרתי שם דירה ואני נוסעת לכמה שבועות, קודם כל כי בא לי ואני יכולה.

לצד הרעיון המתגבש, נוצרה לה רשימת משימות שתפקידה לוודא שאני לא מתבטלת שם, מעין סמן ימני או נוגש מצרי, מה שתרצו. עת ההבנה הזו נחתה עליי, הפסקתי לייצר בה סעיפים נוספים והחלטתי כי לנסיעה הזו אין תו תקן שיעיד על האפקטיביות שלה ואין צ'ק ליסט ללכת לאורו.
אני נוסעת לכתוב, נוסעת לאכול, נוסעת לחוות משהו אחר, ובעיקר נוסעת להיות מופתעת מעצמי וממה שהיקום מכין עבורי.

// נעמה כהן

הדרך שלי לשרוד בהצלחה את תקופת המבחנים

לאחר שלוש תקופות מבחנים, חלקן מוצלחות יותר וחלקן פחות, שמורכבות משלושה תארים שונים, אני מרגיש שיש התקדמות מסוימת בצורת הלמידה שלי והפקת הלקחים שהצלחתי לעשות. במהלך השנה, כולנו חווים עליות ומורדות, בעיקר בשנים מתקדמות יותר. לעתים, נבטיח לעצמנו שנקשיב, נגיע ואפילו נעשה שיעורים, נקרא מאמר נוסף והפעם (נשבעים שבאמת!) נשקיע את יום שישי ללימודים.

בין אם זה קורה או לא, בדרך כלל במהלך השנה יש לנו עוד זמן לשקר לעצמנו שוב, להשתדל מחדש, לתקן ולנסות. להגיע ולהחסיר ולהמשיך קדימה. אך למרות זאת, יש תקופה כזו שמגיעה פעמיים בשנה, תקופה שהציפייה אליה לא תבייש את החורף שמגיע בצעדי ענק במשחקי הכס – תקופת המבחנים. בתקופת המבחנים, לא זו בלבד שאנחנו נאלצים לעבור עומס עצום של למידה מאמצת וכזו שתפעיל לנו כל תא שאנחנו רגילים ולא רגילים להפעיל במוח שלנו (במסגרת האחוזים שאנחנו כן מפעילים), הרי שמדובר גם במעמסה מנטלית ונפשית קשה ולעתים ארוכה.

המבחנים דורשים למידה והשקעה, במיוחד כשהם צפופים בתקופה קצרה ואינטנסיבית. כמו כן, הסביבה והחברים כבויים, דבר שיקשה עלינו במיוחד למצוא פרטנרים להפסקה קלה וכזו שתיתן לנו לנוח רק לרגע לפני המבחן הבא.

לקראת המבחנים שפתאום הגיעו, למרות שרק התחיל הסמסטר וכבר נגמר, החלטתי לרכז מספר מצומצם של לקחים שהפקתי כדי לנסות ולסייע לארגן את המחשבות והזמן בצורה מיטבית:

חומר מסודר

בין אם אתם מה"מסכמים" הנדירים או אלה שנעזרים בהם תמיד, טוב להגיע אל תקופת המבחנים בידיעה שהכל כבר מוכן ללמידה.

זה עניין של סדרי עדיפויות

לתכנן את הזמן נכון נשמע בנאלי ופשוט לגמרי. ובכל זאת, אנשים מסוימים יכולים לתפקד תחת רמות לחץ שונות וללמוד ברמות שונות של אינטנסיביות. מבחנים בתדירות גבוהה יכולה לשחוק ולפעמים כדאי פשוט לשחרר ולגשת בהחלטה מושכלת למועד ב'. למידה למבחנים במקצועות שונים בימים סמוכים יכולה להיות מאוד מבלבלת. כדאי לבדוק, אולי מתאים לכם ללמוד רק מקצוע אחד בכל פעם.

מקסום זמן הלמידה

כל אחד מאיתנו פועל בצורה מיטבית בדרך אחרת. חלקנו טובים בלמידה בקבוצות ואני מכיר כאלה שנופל להם האסימון רק כשהם מסבירים לאנשים אחרים. בתקופות מבחנים ראשונות נסו לשלב מספר דרכים שונות של למידה – קבוצות גדולת וקטנות, לבד מול מחשב, שינון, הבנה וכו'. כך תוכלו להבין באמת מה היא שיטת הלימוד המועדפת עבורכם.

הפסקות

בין אם מדובר בלמידה למבחן שמתרחש מחר, מחרתיים או בכלל עוד שבוע. רמת הלחץ לפעמים גבוהה מאוד ואנחנו לא שמים לב שרמת הריכוז שלנו יורדת והלמידה כבר אינה אפקטיבית. חלקנו עושים הפסקות יזומות כשעייפות נותנת את אותותיה וחלקנו קובעים הפסקות מתוזמנות מראש. לדעתי, הפסקות וניקוי ראש חשובים לא פחות מהלמידה עצמה למען אפקטיביות בלמידה. במקרה שלי, בעת למידת מקצוע הומני אני משקיע שני שליש מהזמן ללמידה ושליש להפסקות. כך למשל, אעשה 40 דקות למידה ו20 דקות הפסקה בעת קריאה של חומר.

via GIPHY

קצת בשביל עצמנו

בשביל להצליח להשקיע את כל היכולות שלנו ולרתום אותן פעם אחר פעם למבחן הבא שמתקרב, כדאי שנעשה גם דברים שיהוו פריקת מתח רגעית. לעתים, כל מה שצריך זה כמה שעות של נחת ועשייה של דברים שמשמחים אותנו כדי להצליח להיכנס שוב למוד למידה. ישיבה טובה בבר עם חברים, מטקות בים או סרט קליל הם דברים שסיגלתי לעצמי. נסו למצוא את שלכם.

// איתי מנור

לקח שה תמים, עשה אותו פושע

מה שווה העולם הזה ללא פשע?
אני שואל את עצמי פעם אחר פעם כשאני נתקל שוב בתמונה של חיילת צעירה עם צמד האותיות ז"ל על יד שמה. ואני, מי אני? לא באטמן ולא סופרמן, סך הכול אזרח מודאג שרואה את מדינתו הופכת ל-'גוטהם'

אז האם זהו יצר האדם? או שמא מדובר בתעשייה? הרי שוב – מה שווה העולם הזה ללא פשע? כל כך הרבה חוקים וגבולות בעולם הזה מנווטים אותנו להתנהג בצורות אשר לרוב לא מקובלות עלינו. כל בוקר לקום מחדש עם משקולת קשורה לרגל ימין ולהבין שלא אנו אלו שבוחרים מתי וכיצד להזיז אותה. מאז ומעולם היו חוקים, בין אם כתובים בין אם לא, בין אם הגיוניים בין אם לא, בין אם אוכפים אותם ובין אם לא.

וגם כשלא היה, אז נוצר המוסר. נוצר הגבול אשר אתה עצמך סימנת לעצמך. גבולות לא כתובים שלרוב גם מתגמשים בהתאם לנסיבות. ככה זה כשעקרונות שווים לתחת כאשר אדם באמת רוצה משהו.

אז איך נולד הפשע? היום יש חוקים הרי. חוקים ברורים, חוקים כתובים, ויש מוסר. פאקינג מוסר, מה חזק מזה?

אז בוא נאמר שמחר נתעורר לעולם ללא פשע, כולם חיים על פי כל אותן גבולות החוק, לא סוטים ימינה ולא שמאלה, חיים שבהם הצדק עולה על החכמה. האם זה אפשרי בכלל? האם האדם באמת שונה משאר בעלי החיים ביכולת האיפוק שלו? האם אדם רעב יעדיף למות מלגנוב? ומה עם הדחף הלא מוסבר הזה למרוד? לעשות הפוך משמוטל עלינו? האם זה אפשרי בכלל?

אז העולם נקי מפשע. מה עושים עם אנשי הצבא? המשטרה? משרד הביטחון? חוקרים? שופטים? סוהרים? עורכי דין? תוך יממה אחת קורסת הכלכלה. העולם המקולקל הזה זקוק לפשע הרבה יותר מאשר שהוא חרד ממנו, למעשה הוא אף הפך תלוי בו. אבסורד שדרך מלחמה העולם חותר לשלום. פרדוקס מבלבל, שאלת הביצה והתרנגול, מה בא קודם? מי בא קודם? ולמה זה רלוונטי בכלל? כמו שאמר חכם פעם – גם במלחמה יש יתרונות, בלעדיה נסבול מצפיפות אוכלוסין.

אז אל תזלזלו בפשע, חיינו תלויים בו, מנהיגינו תלויים בו, וכשאתם רואים פושע תחייכו אליו, הוא בסך הכול מגן על עתיד האנושות.

// אסף שגב

מי אתם בכלל?!

יש משפט מפורסם שאומר ש"אנחנו מבלים את ימינו בהאזנה לשירים שנכתבו על החיים שלנו, בידי אנשים מוכשרים מאיתנו". וזה מצחיק, כי פעם הייתי מחפש בשירים את הסיפור של הזמר, של המבצע, לשמוע למה היא זרקה אותו ואיך הוא מרגיש עם זה. זה עניין אותי.

מאוחר יותר הבנתי, שהמטרה הייתה בכלל למצוא שם את הסיפור הפרטי שלי, את מה שקרה לי, את איך שאני הרגשתי, בשירים של מישהו אחר. וישר זה שלח אותי לחשוב איך כל צלקת של מישהו אחד נהפכה לשיר שמישהו אחר ממש אוהב. ככה זה, אבדה, על כל סוגיה, היא החומר גלם שממנו עושים אמנות.

אני לא זוכר בדיוק בן כמה הייתי, אני רק זוכר את המורה לאנגלית נכנסת לכיתה ובלי להגיד מילה, ניגשת אל הלוח ורושמת שלוש מילים – “?Who Are You”

ובאמת שהיינו כיתה מופרעת, אבל היא הצליחה להשתיק אותנו עם זה.

דממה. בגלל הסקרנות כנראה, אבל זה עבד.

כשהיא הפנתה את השאלה אלינו, כולם ירו לעברה את הדברים הבנאליים, הבסיסיים, את שעלה להם בראש באותו רגע. שמות פרטיים נזרקו לאוויר כאילו זו מכירה פומבית.

"לא שאלתי איך קוראים לכם" היא החזירה, "שאלתי מי אתם". אוקיי, אז… "אנחנו תלמידים בבית ספר" אמר אחד אחר. "תלמיד זה לא מי שאתה" היא ענתה, "אתה תלמיד רק כשאתה מגיע לבית ספר". "שוב," היא ממשיכה, "שאלתי, מי אתה?"

באמת שניסיתי לחשוב איזו תשובה הייתה מספקת אותה, אבל אחרי דקה של התבוננות מהצד ירד לי החשק מהעניין הזה.

זה בטח עוד משחק כזה שנשען על פילוסופיה בשקל, אין לי כח.

אמרתי לה ש"אני בן אנוש" וחזרתי לצייר במחברת. אני חושב שהיא חייכה, אבל לא כי זו הייתה התשובה שהיא רצתה לשמוע.

בינינו, גם היום, אחרי כל השנים האלה, אני עדיין לא יודע איך לענות על השאלה הזו. אני, לעומתה, הייתי בכלל פועל הפוך, כי יותר משמעניין אותי מי אתם, מעניין אותי מי אתם רוצים להיות, וכמה אתם רחוקים מזה, אם בכלל.

והמרחק הזה, הוא הסיבה שבגללה אני לא יכול לענות על השאלה ההיא. זה כמו ההבדל שבין לרדוף אחרי משהו לעומת פשוט לעקוב אחריו. המילה "לרדוף" מרמזת על כוונה להשיג, לתפוס אותו בסופו של דבר. הבעיה היא שיש דברים שלא נועדו להיתפס, שהם לא ברי השגה, פשוט כי לא לזה הם נוצרו. הם נועדו רק כדי להבחין בהם, להתבונן, ואולי, לפעמים, גם לצעוד לקראתם. רק כדי להזיז אותך מהנקודה שהיית בה, אל הנקודה הבאה, זוהי כל התכלית שלהם.

חלק מהם נעלמים ברגע שאתה מתקרב, וחלק אחר, נשארים באותו המרחק, תמיד. לא משנה כמה מהר התקדמת לעברם. כאילו מתקדמים יחד איתך, רק כדי לשמר את הפער ביניכם. וזה שוב פעם המרחק הזה שמחזיר אותי לכיתה ההיא, ולשאלה ההיא שעל הלוח.

הבעיה איתי היא שבמקום לענות על 'מי אני?' יותר קל לי לענות על כמה אני רחוק משם. על כמה אני רחוק ממי שרציתי להיות.

אז הנה משהו לייחל לו. שנדע לרדוף רק אחר מה שנועד לרדיפה, ושנעקוב רק אחר מה שנועד למעקב, מבלי לבלבל ביניהם יותר.

בלבלתי ביניהם מספיק.

ואולי אז, סוף סוף אדע מי אני. כי עברו המון שנים מאז, החלפתי מלא כיתות, מלא מורים, מורות ותלמידים. אבל אף אחד, אף פעם, לא מחק את השאלה ההיא מהלוח.

“Who are You”

// דניאל נחמוד