תגית: מהוזה

פרשת ויצא- נשים ללא קול

בראשית כ"ח, י'- ל"ב, נ"ד

פרשת ויצא מספרת לנו את קורותיו של יעקב ותחילת סיפורה של משפחתו, אך בשולי הסיפור, באופן לא מפתיע, מצויות נשים מנוצלות בצורה אכזרית ביותר- זלפה ובלהה, שפחות. לא רק שכפו עליהן יחסי מין, אלא שלאחר מכן, לקחו מהן את ילדיהן ועם זאת קולן לא נשמע.

אך לפני סיפורן, ראשי הפרקים של הפרשה: יעקב יוצא למצוא לעצמו אישה מבנות משפחתו אשר בחרן (גבול תורכיה- עיראק של ימינו), בדרך חולם על סולם שמלאכים עולים ויורדים בו ומקבל הבטחה מאלהים. פוגש את לבן דודו ונושא את בנותיו לאה ורחל, נולדים לו המון ילדים, הוא מרמה את חמו ויוצא מחרן לכנען ברכוש גדול מאד.

בסיפורו זה, ישנן שתי נשים הממלאות תפקיד חשוב מאד, אך לא מבחירה. עם נישואיו ללאה ורחל, הוא זוכה גם בשתי שפחות המגיעות איתן כנדוניה- זלפה שפחתה של לאה ובלהה שפחתה של רחל. מהיכן באו? כיצד הפכו לשפחות שניתן להעביר מיד ליד? כל זאת לא מסופר לנו, הן הרי לא חשובות.

בתקופת המקרא, הדבר החשוב ביותר לגבר הוא בנים זכרים שימשיכו את השושלת ולכן, מעמד הנשים תלוי ביכולתן ללדת תינוקות. לאה, אשתו הראשונה והאהובה פחות של יעקב, מצליחה להיכנס להיריון מספר פעמים, ועל כן, מעמדה גבוה מזה של אחותה. רחל, שמקנאה במעמדה העולה של לאה, מציעה ליעקב לשכב עם שפחתה, להכניס אותה להיריון, וזו תלד על ברכי גבירתה, כך שהתינוק יחשב לבנה של רחל ולא של בלהה. לבלהה נולדים שני בנים, שנלקחים ממנה.

א וַתֵּרֶא רָחֵל, כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב, וַתְּקַנֵּא רָחֵל, בַּאֲחֹתָהּ; וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי.  ב וַיִּחַר-אַף יַעֲקֹב, בְּרָחֵל; וַיֹּאמֶר, הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי, אֲשֶׁר-מָנַע מִמֵּךְ, פְּרִי-בָטֶן.  ג וַתֹּאמֶר, הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ; וְתֵלֵד, עַל-בִּרְכַּי, וְאִבָּנֶה גַם-אָנֹכִי, מִמֶּנָּה.  ד וַתִּתֶּן-לוֹ אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ, לְאִשָּׁה; וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, יַעֲקֹב.  ה וַתַּהַר בִּלְהָה, וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן.  ו וַתֹּאמֶר רָחֵל, דָּנַנִּי אֱלֹהִים, וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי, וַיִּתֶּן-לִי בֵּן; עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ, דָּן.  ז וַתַּהַר עוֹד–וַתֵּלֶד, בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל:  בֵּן שֵׁנִי, לְיַעֲקֹב.  ח וַתֹּאמֶר רָחֵל, נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם-אֲחֹתִי–גַּם-יָכֹלְתִּי; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, נַפְתָּלִי. (בראשית ל, א-ח)

לאה כמובן לא יושבת בחיבוק ידיים ומציעה ליעקב לעשות את אותו הדבר עם בלהה, וזו יולדת לו שני בנים נוספים:

ט וַתֵּרֶא לֵאָה, כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת; וַתִּקַּח אֶת-זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ, וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה.  י וַתֵּלֶד, זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה–לְיַעֲקֹב בֵּן.  יאוַתֹּאמֶר לֵאָה, בגד (בָּא גָד); וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, גָּד.  יב וַתֵּלֶד, זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה, בֵּן שֵׁנִי, לְיַעֲקֹב.  יג וַתֹּאמֶר לֵאָה–בְּאָשְׁרִי, כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת; וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, אָשֵׁר.   (בראשית ל, ט- יג)

שתי הנשים לא נשמעות כלל בפרק זה, וכמעט שלא תישמענה לאורך כל הסיפורים בהם הן קשורות. לאה ורחל קיבלו אותן מאביהן, ולא מסופר כיצד. הן מציעות אותן ליעקב וקולן לא נשמע, ילדיהן נלקחים מהן בלידתם והן לא פוצות פה.

מיהן אותן נשים אומללות? איך נראתה ילדותן? איך הפכו לרכוש? מה הן חשבו והרגישו במהלך חייהן בתפקיד זה? ויותר מכך- הן נאנסו שוב ושוב, ילדיהן נגזלו מהן, והן הוצרכו להמשיך בחייהן כשפחות לאחר מעשים נוראים אלה. הקריאה רומזת לחיים נוראיים של חוסר אונים מוחלט וללא יכולת לקבל כל החלטה על חייהן שלהן עצמן.

גם כיום ישנן נשים שאינן יכולות להיות ריבוניות על גופן וחייהן. בימים אלה הארץ גועשת על עסקת הטיעון המבישה שנחתמה עם תת- אלוף אופק בוכריס, שכפה את עצמו על חיילות הכפופות לו. האם הן יכלו להתנגד? האם מישהו שמע את כאבן? כנראה בית הדין לא, אחרת עסקת הטיעון הנוראית הזו לא הייתה נחתמת, ובוכריס היה מוצא עצמו מאחורי סורג ובריח ולא מורד בדרגה בלבד.

// ניב סוניס

מאמינים לעצמם

איש חכם מאוד סיפר לי פעם שהוא גילה את האמת. בזמן שנסענו ברחבי העיר הזו, במרכז, שאני לא נוהג לפקוד כל כך וחיפשנו חנייה לשווא, הוא סיפר לי, האיש המוכשר הזה, שאף אחד לא יודע כלום על שום דבר. אם יש משהו שהוא למד מאז שעבר מעיר הקודש אל עיר הבירה הלא רשמית, זה שלא צריך לדעת. תעשה כאילו אתה יודע, כאילו אתה מבין, והכי חשוב, תעשה כאילו אתה מאמין לעצמך. באותם רגעים הסכמתי אתו, גם כי זה נשמע לי הגיוני וגם, כי אני הופך להיות ציניקן מתמרמר עם השנים. ברגע שהנחתי את המירמור בצד, הבנתי שעם ה'כאילו יודע' וה'כאילו מבין' אני מסכים, אבל על ה'כאילו' השלישי יש לי תובנות אחרות.

לדעתי, מה שמבדיל ציניקנים מ'מאמינים לעצמם' (מעכשיו אני אקרא להם ככה), זה שציניקנים לא חיים את המיתוס של עצמם. ציניקן קם בבוקר, שותה קפה, אוכל משהו ומתחיל את היום. 'מאמין לעצמו', לעומת זאת, קם בבוקר, שותה קפה, אוכל משהו, ומשתף את הטקס הזה עם מאות עוקביו באינסטגרם, כי הוא באמת חושב שהחביתה שלו מעניינת מישהו. הבעיה היא כמובן לא בחביתה, אין לי משהו אישי נגד חביתות, הבעיה היא החשיבות העצמית ש'מאמינים לעצמם' נותנים לדברים שהם עושים או מייצגים.

הטענה שאני מעלה נשמעת אבסורדית כשהיא מגיעה ממישהו שהלך ללמוד תסריטאות ומשקיע שעות בלראיין דמויות פיקטיביות, כלומר, לשאול את עצמו שאלות ולענות בתור הדמויות מהתסריט. אני כמובן לא בא לשלול אמונה במוצר או בפרויקט, שום דבר לא יצליח לכם אם לא תאמינו בו באמת. הטענה שלי היא, שכאשר אדם מקדש את עצמו או את פועלו, רמת המודעות העצמית שלו צונחת לאפס. כולנו מכירים את 'המאמינים לעצמם'. את הבוס מהעבודה שבטוח שבלעדיו המקום יקרוס, את המ"פ מהצבא שבטוח שזו תחנה בדרך עד שהוא יהיה רמטכ"ל ואפילו את החבר הזה שדואג כל הזמן לארגן, לעשות ולהביא, אבל כולם יודעים שהוא עושה את זה רק כדי לקבל קרדיט ואם לא תודה לו בכמעט התרפסות, אתה שרוף אצלו.

הבעיה האמתית עם 'המאמינים לעצמם' זה שהולך להם לא רע בכלל. אמונה מביאה איתה ביטחון, שמביא אתו אמביציה ושאפתנות, מה שגורר לא פעם קבוצת מאמינים. ה'מאמינים הנגררים' נקרא להם, ילכו אחרי ה'מאמין לעצמו' ויעשו עבורו דברים מבלי לעצור ולחשוב. חיילת תיכנס עם 'מאמין לעצמו' לצימר, רק כדי לשים שם תיקים ולצאת. לא כי יש בזה טיפה של היגיון, אלא רק כי הוא אמר, ויש סביבו הילה, והשמועה אומרת שהנאדים שלו לא מסריחים, אז מי היא שתתווכח.

את המקרה הזה כולם מכירים, אבל כל אחד מאתנו מכיר מקרוב מקרים דומים של 'מאמינים לעצמם' שחצו גבול. שני מקרים שאני מכיר באופן אישי של 'מאמינים לעצמם' שבטוחים שהם חסינים מכל פגע, בלי לחשוף שמות, הם של חיילת שקיבלה מקצין בכיר ונשוי, שמבוגר ממנה בכמעט עשרים שנה, טרמפ הביתה, שבסופו הוא ניסה לנשק אותה. המקרה השני הוא של בכיר בעירייה שהציע לאדם שהוא פגש לראשונה בחייו לפתוח עסק, ובאותה נשימה התנה את העניין במעטפה של עשרים אלף.

האיש החכם, שהוא גם זמר מוכשר, יוצר נהדר ונטול שיערות בחזה, צודק. כולנו עוטים מסיכות, מזייפים חיוכים, מתחנחנים בהגזמה וכולי. יש שיבינו זאת וישחקו על פי כללי המשחק הצבועים, כי אין באמת ברירה, אבל יש את אלה שלא חושבים שמדובר במשחק, ומהם אני מפחד ונזהר.

// ארז פולק

קבוצת תמיכה

מגיעה לקבוצת תמיכה, פותחת את הדלת ומאחורי המדריכה מופיע שלט ענק ועליו כתוב "סדנת תמיכה לאנשים שאין להם חיים". מסתובבת ומתכוונת לצאת מהחדר, ואז המדריכה קולטת אותי, "בואי חמודה, הכנסי", אני עונה לה ש- "לא, אה.. אני חושבת שהגעתי למקום הלא נכון. פשוט התכוונתי להגיע לקבוצת תמיכה בסטודנטים לאדריכלות ואז אני רואה ש.." "כן, לא טעית. הגעת למקום הנכון", היא עונה לי חזרה ואני מחזירה, "אבל מאחורייך יש שלט ענק שאומר ש.." "כן, השלט מתאר בדיוק את הסיבה שלשמה התכנסנו כאן, את לא חושבת?" הסתכלתי עליה, ואז לצד ימין, ואחר כך לשמאל ואז בחזרה עליה. אני חייבת להודות שבאותו הרגע עברו לי המון מחשבות בראש. הרגשתי כמו בסרט, שפתאום יש פלאש בק ואז לנגד העיניים מופיעות המון סצנות ממהלך החיים. בטח נראיתי בשוק כלפי חוץ. אחרי כמה שניות של ספייסינג אאוט, נחתתי בקרקע ואמרתי לה שעצוב לי להודות בזה, אבל זה נכון.

"אין שום דבר עצוב בזה, חמוד.. מה שמך בעצם?" היא שאלה וצמצמה את עיניה. ותספרי לנו באותה ההזדמנות גם למה הגעת אלינו, היא הוסיפה. "אממ, טוב אז אני רוני, בת 24, סטודנטית לאדריכלות שנה ג' וזהו. בעקרון אין לי חיים. אתמול ישבתי מול המחשב בתשע בערב, אחרי שעבדתי עליו מתשע בבוקר והתחלתי לבכות. סתם משברון של – אין לי כח יותר ו- די כבר וקצת מ- למה בחרתי ללמוד את המקצוע המקולל הזה?

האמת שאני רגילה למשברונים כאלה כבר, אני מוצאת אותם מחשלים, או מדכאים. תלוי מתי שואלים אותי. בכל אופן, אז אין לי חיים. ובאמת שתכננתי שיהיו לי חיים השנה אבל הממזרים האלה באוניברסיטה, הם יודעים מה הם עושים. יש מלא הגשות, המון הגשות, רק הגשות, יותר מידי הגשות, כמה הגשות ביום. לילות לבנים, חוסר בשינה, חוסר בחיי חברה, חוסר תיאבון, עודף תיאבון. זה כמו להיות במחזור, אבל אחד כזה שמתמשך מעבר לנורמל ואז זה כבר מלחיץ ומפחיד, ואת נכנסת לפאניקה ולא בטוחה פתאום אם שינית משהו בתזונה או שסתם פתאום הגוף החליט להתנקם בך בגלל עצם היותך אישה ו.."

via GIPHY

"אוקיי, רוני, כן?" היא עצרה אותי. "כן..ו.." אני מנסה להמשיך כשהיא "בסדר, תודה לך. קדימה כולם בואו נגיד לרוני תודה ושאנחנו איתה, אוהבים ומעודדים אותה." כולם ענו שהם אוהבים ומעודדים אותי (אוקיי סירייסלי, מי אתם אנשים? מי אתם?), ואז היא סיימה את המפגש ואמרה שהיא תשמח לראות את כולם בשבוע הבא. מסתבר שדיברתי איזה 20 דקות בלי לשים לב, וזה הביא אותנו לסיום המפגש. המדריכה נאלצה לעצור אותי וחבל, כי היה לי עוד הרבה מה להגיד על זה ש..


// רוני סטרוגו

מדכא קצת הסיפור הזה

תשעה חודשים של ציפיה, התרגשות, חששות, הכנות וחוסר וודאות, הסתיימו ברגע הכי סוער בחיי – לידת בני הבכור. בלונים, זרי פרחים ושלל שקיות שילב לא איחרו להגיע, יחד עם פרצופם המחויך של בני משפחה נרגשים וחברים. ״איזה אושר!! את בטח בעננים!!״ אז זהו, בקשר לזה…

בייבי בלוז. קראתי על זה, שמעתי על זה, דמיינתי את זה, אבל לי? זה בטוח לא יקרה, אני הרי חזקה נפשית. תמיד חלמתי להיות אמא ואני ממש טובה עם ילדים. וכל הנשים שילדו סביבי נראות כל כך מאושרות. והרי כל כך חיכיתי לילד הזה. ומה אני איזו דיכאונית חלשת אופי. ו..,ו..,ו…

כבר בבית החולים מתגנבות למוחי מחשבות מטרידות שאני מיד מנפנפת בביטול. ״זהו, נגמרו לי החיים, נגמר לי החופש, נגמרה לי העצמאות, נגמרו לי השאיפות, ומה עם הקריירה?, מה עם הזוגיות שלי?״ זה בטח השוק הראשוני, אשתחרר מבית החולים ואתאפס על עצמי. ואז אני מגיעה הביתה ומבינה שבית החולים היה פיקניק. עכשיו, בנוסף לטיפול בילד, אני גם צריכה לבשל, לסדר, לנקות ולדאוג לבית, כי אני הרי יכולה הכל, תמיד היתי חזקה.

אבל אני לא. לפחות לא כמו שחשבתי. והידיעה הזאת מבעיתה ומטלטלת, בנוסף לכל שאר הטלטלות שמלוות אותי במילא במציאות החדשה הזאת. והורמוני הלידה לא תורמים למצב, רגע אחד אני יכולה להיות מלאת מרץ, חיונית וחייכנית, ורגע אחר, אני כמו זאת ממגרש השדים, שצריך לקשור למיטה ולהוציא ממנה את הדיבוק. וזה מתיש, הכל כל כך מתיש, אין זמן לכלום, אין רגע מנוח ואין שיפור שנראה באופק. זהו. זאת הולכת להיות המציאות שלי מעתה והלאה, ואין את מי להאשים, כי אני רציתי את זה.

וכך ביום בהיר, מצאתי את עצמי עומדת בקצהו של מדרון חלקלק שמוביל אל המושג שנשמע לי כל כך מופרך רק לפני כמה שבועות: ״דיכאון אחרי לידה״. ההבנה שזה יכול לקרות לכל אחת, לא משנה כמה בטוחה וחזקה את, היכתה בי רגע לפני שהחלקתי.

והיא גם היתה זו שעזרה לי לקחת צעד אחורה, להתאפס ולקבל את הזהות החדשה שלי בזרועות פתוחות. הקושי, החולשה, העצבות והחרדות לא הופכים אותי לפחות טובה, להפך, הם מעמתים אותי עם הזהות החדשה שנוספה למגוון הרחב של הזהויות שמרכיבות אותי. עכשיו אני מירית, בת 29, אישה, ילדה, חברה, אחות, קולגה וגם אמא.

// מירית שוסטר

pexels-photo-25866

משחקי הלב

יום אחד הוא יפגוש בה וכמו תמיד הוא יפעיל עליה את קסמיו. היא תיתן לו להתקרב אליה, באותו הרגע, כמו תמיד. הוא היה החולשה שלה מאז ומעולם, הוא ידע את זה. וברגע אחד, אחרי שנים של אהבה אליו, אחרי שנים של כאב צרוף שהיה מונח לה על הלב, הוא יצרוב בה כל כך עד שהלב יבקש נקמה.

יום אחד היא תעמוד מולו ותכאיב לו עד שהלב שלו ידמם. יום אחד הוא יביט לה בעיניים ויחפש את התום שלה שאבד בה, אבל הוא כבר לא יהיה שם.

יום אחד היא תביט בו ולראשונה היא תראה בו דמעות. לראשונה הוא יחשוף בפניה את הלב שלו, האמיתי, הכאוב. יום אחד הוא יאמר לה שהוא אוהב. ברגע הזה הוא יביט בה והעיניים שלה יהיו כבויות במשך דקות ארוכות, השקט יהיה צורם כל כך, היא תחזיר לו מבט ולא תאמר מילה. יום אחד הלב שלו יתפוצץ ממנה, והוא יאהב אותה כמו נצח, כמו השנים שהיא חיכתה לו, בליבה.

יום אחד האהבה שלה אליו תישבר, כמו זכוכית ישנה. בשנייה אחת הכל בה יתרוקן, בשנייה אחת היא תתרחק. היא תהיה אחרת, והתום שלה שהוא כל כך אהב, יימס בתוך הקור החדש שהיא בנתה בעצמה.

יום אחד הוא יגע בה שוב רק כדי להמיס את החומות שלה. וברגע אחד הפחד שבה יגדל והיא כל כך תיבהל ותברח ממנו ללילות אחרים, רבים וחסרי משמעות. והזמן שוב יפריד בניהם. היא כמו תשכח אותו, הכאב שלה ידהה עם הזמן. הקסם שבו יכבה לאט, כמו ישקע לתרדמת.

יום אחד הוא יתבגר להיות האיש שהיא ציפתה לו, ובלי משים, הלב שלו יחפש אותה. ובלילות הוא יחלום על דמותה, חוזרת ומכה בו, בכל לילה בודד.

והלילות שלה ירדפו אותה, ריקים ועצובים. הימים שלה יהיו עמוסים מספיק כדי שלא יברחו לה המחשבות, לכאבים הישנים שלה, אליו. הזמן יחלוף כמו הרוח, ייסחף אתו הרים של אכזבות, לילות רבים של נחמה.

יום אחד הוא יגיע אליה, לא במקרה. יחזיק את ידיה ויבקש אותה. יום אחד הוא יאחז בה ולא ירפה ממנה, יבקש לראות בה את התום שלה, שאהב בה כל כך. ברגע אחד הוא ינשק לה, כמו אז, בלילה ההוא, בנשיקה הראשונה שלהם.

ובשנייה הלב שלו יגעש כמו הים, הלחיים שלה יתמלאו דם, הלבבות שלהם יתרפקו על הרגע הזה, שכמו הפעים אותם מחדש. והיא תיפול לזרועותיו, כמו בחלומות שלו. העיניים שלו יזהרו מתוכה, וירטיבו אותה בדמעות חמות, של אהבה.

// חן זמיר

סטנדאפ זה לא צחוק

ג'רי סיינפלד אמר פעם שבהלוויה, רוב האמריקנים יעדיפו להיות בארון מאשר לשאת את ההספד. הוא התייחס כמובן לסטטיסטיקה לפיה, אנשים חוששים יותר לדבר בפומבי מאשר למות. אני לא מפחד לעלות על במה. למען האמת, אני על במות מגיל מאוד צעיר ואחד הדברים האהובים עלי הוא להופיע מול קבוצה של אנשים. זה לא שאני לא מפחד, פשוט למדתי ליהנות מהאנרגיה העצומה שאפשר לקבל במצבים כאלה.

ביסודי, הייתי זה שמברך על נרות החנוכה על הבמה מול כל בית הספר ולאורך כל שנות הלימודים שלי, כולל במהלך התואר הראשון, הייתי שר בטקסים. בשנת 2012 הקמתי את ההרכב הראשון שלי, הגברות המזוקנות, להקת קאברים לרוק קלאסי בה הייתי הסולן. הופענו בפאבים ומועדונים בתל אביב במשך כשנתיים וזו הייתה חווייה נפלאה. אבל די מהר הבנתי שקרה לי משהו: הפסקתי לפחד לעלות על הבמה – וזה היה חסר לי.

מתישהו בסוף אוקטובר 2012, הנחיתי די באקראי במה פתוחה ב"בלום בר" בת"א (שנסגר מאז לצערי) ובין לבין הזמרים והסטנדאפיסטיות (כן, היו רק נשים באותו הערב), החלטתי לספר שתי בדיחות עליהן חשבתי כמה ימים לפני. למרות שזו הייתה אחת מהבמות המוכרות לי ולא היו יותר מדי אנשים בקהל, הלב שלי דפק וחשתי פחד שלא חוויתי כבר הרבה זמן. אבל, אחרי ששמעתי צחקוקים בתגובה לבדיחות, הבנתי שזה משהו שאני רוצה לעשות. כמה ימים אחרי, נרשמתי לבמה פתוחה ב"קאמל קומדי קלאב" ועשיתי סטנדאפ לראשונה בחיי.

יש משהו מאוד טהור בסטנדאפ, משום שהתגובה שאתה מנסה לעורר היא לא רצונית. אנשים בקהל יכולים למחוא כפיים ולצעוק קריאות עידוד מתי שהם רוצים, אבל צחוק אמיתי אי אפשר לזייף. לכן זו תחושה כל כך טובה כששומעים את הקהל צוחק. אף אחד לא עשה לי טובה, אף אחד לא מפרגן לי רק משום שהוא חבר, אם צוחקים, זה אומר שמה שסיפרתי מצחיק. הצד השני של אותו המטבע הוא תחושת המועקה האיומה שחווים אחרי שעמדתם על הבמה דקות ארוכות לקול צרצרים. עם זאת, האנרגיה שהופעה טובה נותנת נותנת המון כוח להמשיך.

למרות שאני מופיע כבר ארבע שנים, אני לא מחשיב את עצמי סטנדאפיסט פר-אקסלנס. מצד אחד, הופעתי באינספור מקומות, בארץ ובחו"ל, ולקחתי חלק בהמון הפקות מגניבות, כמו סדרת ערבי סטנדאפ "משחקי הכס", בה היו 12 הופעות סולד-אאוט ברחבי הארץ. מצד שני, היו לי הפסקות די ארוכות לאורך השנים ובכנות, מעולם לא שמתי לעצמי למטרה להתפרנס מסטנדאפ. אבל אין ספק שמדובר במשהו ששינה לי את החיים. בדיוק כמו שאדריכל יכנס לבניין ויראה אותו בעיניים שאנחנו לא מסוגלים לראות, קומיקאי, ערני תמיד לפוטנציאל המצחיק של כל סיטואציה. אפליקציית הרשימות בטלפון שלי מלאה בתובנות וחצאי בדיחות, שחלקן ימצאו את דרכן לבמה ויעמדו מול מבחן הקהל.

אחד הדברים האהובים עלי הוא להופיע בערבי נישה, כגון סטנדאפ בנושא קומיקס או גיימינג. יש משהו מופלא בעובדה שאתה לא צריך להסביר לקהל הרבה. אם תגיד "אקס-מן" הם ידעו מיד על מה אתה מדבר וכך אפשר לנבור בעומקם של הנושאים האלה ולזקק מהם תובנות שיצחיקו את הקהל. ההופעה הבאה שלי היא בערב בנושא סטאר וורז, לקראתו אני מתרגש במיוחד, משום שמדובר באחד מעולמות התוכן האהובים עלי אי פעם. אגב, אם אתם אוהבים את העולם הזה ורוצים לראות קבוצה מוכשרת של סטנדפיסטים צוחקים עליו, כל הפרטים נמצאים באיוונט בפייסבוק.

// אבנר מירב

ויסקי ואהבה קצרה בסתיו

מצעד החלומות שלי נע בקצב מארש, אחד אחד הם צועדים מולי בכל לילה. אני מושך את השמיכה שלי, ספוגה במיני ניחוחות בשמים וגופים, ומכסה את הפנים בחושך שיקרר אותי ויכבה את הבעירה הזאת שכבר שרפה לי את העיניים.

בספר שלו, כותב סמי ברדוגו: "רציתי שיהיו לי כוחות של קוסם, שאוכל למחוא כף וחיש קל להביא לכאן את אבי, שיתייצב לצידי כתזכורת חיה ואמיתית..".
במהלך היום אני שומע שירי קברט גרמניים משנות העשרים, אבל בערב, כשאני תופר תלבושות להצגה חדשה שלי, אני שומע את איברהים טטליסס כדי להוריד את אבא שלי חזרה אליי.

אני כותב שוב מחשבות קצרות ומקוטעות, ולא מעוניין למצוא את הקשר ביניהן. הן מתערבבות לי זו בזו. אני משתמש בנקודות ובפיסוק כדי להבין דרכן את עצמי.

בהצגה "קברט וורשה" של הבמאי הפולני – ורליקובסקי, השחקנית עומדת כמעט עירומה במרכז גב הבמה, על שתי פיסות עץ כמו מדפים קטנים, ברוחב כף הרגל שלה, ועל גופה מוקרנים דגים שחורים. היא מגישה מונולוג של כמה דקות בפולנית שגורמת לאוזן שלי להתמכר, ובסופו היא צועקת: "אלוהים ברא אותי בשביל אהבה."
אני קורא משפט שכתבתי ביומן בלילה כשהייתי שיכור: "כל האהבות שיש לי כרגע הן נגדך". בבוקר אני מנסה לקשקש עליו בעט כדי למחוק אותו, אבל בתודעה שלי הוא כבר צרוב.

אמא שלי היא האשה הכי חשובה לי. אין לי, ולא יהיה לי שום דבר יקר ערך ממנה. וכשאני בדרך לארה"ב, בטיסה ארוכה ללא הפסקה, אני רוצה לעצור את הטיסה ולחזור להיות איתה בשבת הקרובה. חיי תלויים בה, בשיחת הטלפון היומית שלנו, בכמה שהיא מצחיקה או מרגיזה אותי, בקרואסון השקדים או הפיסטוק שאני מביא לה ממאפייה צרפתית בתל אביב. היא משפיעה עליי, גם כשאני הולך נגד כל מה שהיא רוצה.

בפארק שעשועים זורח בסן פרנסיסקו, אני רואה את ילדותי מהוהה ומתרחקת ממני, הזכרונות שהיו – הפכו לסיפור שסופר כבר הרבה פעמים ושינה את צורותיו בכל פעם, עד שכבר איבד את המציאות שהייתה בו.

כששנינו יושבים מצידי השולחן, מערבבים וויסקי ואת האכזבה שלנו מזה שלא נהיה יחד, העולם נחצה שוב, בפעם המי יודע כמה. אנחנו מתחבקים ומתנשקים ברחוב כי שנינו יודעים שזאת הפעם האחרונה.
ואני חושב, לעזאזל, אולי זה בגלל שאני מתבגר, אחרת אני לא יכול להבין איך יכול להיות שאני הולך עכשיו.

באוליצה רטוריקה בקרקוב, כתוב על בניין:
"כדאי למהר לאט".
בדף הכי טרי ביומן שלי, כתבתי הלילה: "זה כבר סתיו. אתה צריך להניח את האקדח, ולהפסיק להרוג אנשים סביבך."

// ציון אשכנזי

3

בשביל מה אני כותב בכלל?

בשעה טובה היום אני חוגג שנתיים לכתיבה ב"מה וזה", וזה זמן טוב לעשות חשבון נפש בשאלה- בשביל מה אני כותב בכלל?

תהליך הכתיבה שלי מתחיל בדרך כלל מרעיון שקופץ לי לראש. זה יכול להיות משהו שמישהו אמר, משפט אחד מסוגנן שאמרתי לעצמי במוחי, בדיחה טובה שסיפרתי, או אירוע שקרה לי. כל דבר קטן יכול להדליק אצלי את הניצוץ לכתוב. ואז אציין זאת אצלי בנוטס המוכן באייפון, תחת הכותרת המקורית "רעיונות לפוסטים", או השיטה הקדומה שאני יותר אוהב- לכתוב על פתק לזמן מאוחר יותר. הרעיון הוא שאני לא מכריח את עצמי לכתוב, לא יושב מול המחשב ואומר: "טוב, על מה אכתוב הפעם?", הכפתור הזה חייב להידלק מעצמו ולהפעיל את המוזה והחשק.


אחרי שכתבתי כמה משפטים ולפעמים גם פסקאות שלמות, בזמן הפנוי באוטובוס או באירועים משעממים, אעביר הכול לקובץ וורד במחשב ואתחיל לערוך. זה מתחיל מדראפט אחד ראשון וארוך ויכול להימשך בערך שבועיים, עד אשר יסתיים בתוצר מוגמר שכלל לא יהיה דומה למקור. ביניהם יהיו המון גרסאות, כאשר בכל פעם אני נכנס לקובץ ומשנה עוד משהו. לפעמים זוהי רק התחושה שלי שהטקסט עדיין לא טוב ושצריך לשפר ולסדר. בעקרון יש לי כלל ברזל, רק אם נכנסתי לקובץ ולא תיקנתי כלום, אפילו לא פסיק או אות, אז מבחינתי הפוסט מוכן.

כל כותב עומד מתישהו מול השאלה הזו, בשביל מה אני כותב בכלל?
כלומר, כל עוד אין בזה כסף והתפוצה שלך היא לא אלפי או עשרות אלפי אנשים, אז בשביל מי אני משקיע? הריגוש של ההתחלה עובר, אפילו החברים כבר לא מציינים בפניך שקראו ואהבו (אבל המשפחה תמיד תתמוך) ואני כלל לא שואל ומבקש זאת גם. אז באמת בשביל מה?

זה לא אני, זה ואן גוך

אני אישית משקיע קודם כל בשביל עצמי, לא במובן האגואיסטי, אלא יותר בכיוון שאני לא כותב על מנת לקבל משהו מאחרים. אני אוהב את זה ובמיוחד את התהליך שבו הדף משתנה ואני מצליח לפצח ולבנות משהו מהמילים שלי. אני אוהב ללכת אחורה ולראות מי הייתי לפני שנה ומה היו מחשבותיי, ואיך דרך הכתיבה התגברתי על עניין שהטריד אותי באותה תקופה. כשמביטים בתהליך של שנתיים ניתן לראות איך התמונה משתנה והציור הפרטי שלי משתנה. הקומפוזיציה, השימוש בצבעים, מריחת המכחול. אדם משתנה ובהתאם לכך גם יצירותיו.

אני אוהב עוד דבר בתהליך, את השליחה. ברגע שהפוסט יוצא החוצה אין לי עליו שליטה, אין לי מושג למי זה מגיע, אם בכלל, ואני אפילו לא יודע מה הרוב חשבו, מלבד אלה שמגיבים. בתחילה היה משהו משתק, אי הידיעה של מה אנשים חושבים, גרמה לפעמים למחשבות כמו: "למה לא אהבו" או "האם בכלל הבינו את מה שניסתי להגיד". כיום, משחק המחבואים הזה מבורך, אני שולח ומקווה שאולי הצלחתי להצחיק, לרגש או לשנות תפיסה למישהו אחד ובכך לעשות תיקון בעולם, לי ולו.

רבי משה בן מימון, הרמב"ם

הרמב"ם כתב בקובץ ו', בשמונה קבצים, מאמר לד'- "תיקון ע"י כתיבה":

"לפעמים אי אפשר לאדם להרים את עצמו, מתוך קטנותו ושפלותו, אלא ע"י כתיבה של מחשבותיו ותחושותיו, לגבי ההתמודדויות והניסיונות שלו.
הכתיבה, לא רק שהיא מבטאת את רחשי הלב, היא גם מתקנת את הפגמים הפנימיים שנוצרים בגלל הנטיות החומריות".

שנזכה כולנו לתקן ולכתוב לעוד שנים רבות.

//ניסן חנניה

שבעה מדורי גיהנום

היי,
אני אוהב אותך ומאוהב בך.

יום שני שאתה לא כאן והלב שלי מתרסק מכל שיר שמזכיר לי אותך. שוחחנו קצת בטלפון והפער ביני לבינך מדהים אותי כל פעם מחדש. העיר קרה, והבגדים התרמיים הם לא תחליף מספיק טוב לחום שהחדרת בי. תקשיב, יש לי רעיון, בוא נהיה פרטנרים לחיים, מה אתה אומר? לא חייבים מגע, רק תאהב אותי איך שאתה יודע.

יום שלישי ואני יושב על הרצפה עם הגב שעון למיטה שלך, היא ריקה וכך גם הלב שלי. אני עם רגל אחת קדימה ואחת אחורה, יציבה כעוגן, כדי להנציח את הנוכחות שלך בחיי. הבטחת שתשלח הודעה כל ראשון, אבל מה אני אמור לעשות עם כל המילים שיש לי לומר לך בינתיים? השריטות בלב מעמיקות לצלקת ואני נמנע מכל מקום שהיינו בו יחד. היום לא יום ראשון, אבל ספר לי מה שלומך?

יום רביעי ואני שונא אותך היום. אתה מדבר אלי כאילו אני חבר שלך מהשק”ם. מה זה “שמחתי להתעדכן”? מה אני המש”קית ת”ש שלך? איפה העיניים הרכות שהיו נחות על הפנים שלי? איפה העוצמה? הקרירות הזו לא לרוחי, העיר הזו קרה גם ככה. אתה בכלל מתגעגע? לא לכולם, אלי. שעות של השקעה, הקשבה, הליכה יד ביד ובסוף מישהו מפליץ לידך ואתה נותן לו יותר חום מלי?! אני מת על זה, על להיות מקום שני. אופ, אתה מעצבן, אני שונא אותך.

יום חמישי ואני סוגר עלינו את הדלת. אתה לא כאן, אבל הרוח שלך כן. התגעגעתי אלייך היום, ואתמול, ושלשום ולפני ארבעה ימים. אני חזק, למעט הרגעים שבהם השם שלך מופיע על הצג שלי. אני זונת תשומת לב כשזה נוגע אלייך, אני רוצה כל מה שתזרוק לכיווני, העיקר שתפגע. אתה תמיד פוגע, אל דאגה. זוכר שניסית לגרום לי לקנא? זה היה הצד הילדותי בך או האהבה המאופקת שלך אלי? אל תענה. בין כה וכה התשובה שלך תהיה מהולה בחרדה. אתה לא מבין כמה כוח יש לך עלי, ואני ממשיך עם זה, למרות שהלב מתמלא בצלקות, ואם כבר, אז לא נראה לי שעוד צלקת אחת תזיק.

יום שישי ונזכרתי שאמרת שאתה מאמין בטיימינג. גם אני, אבל אני הכי מאמין בלפספס אותו, תראה, פספסתי גם אותך. אני תוהה אם היו תחנות בקשר שלנו שבהן יכולת להיפתח לרעיון של לאהוב אותי. תגיד את האמת, נו. אני חושב שכן, אבל אני צריך לדעת ממך. אל תפחד, זה לא אומר עלייך כלום. בוא נפרוץ את המחסום ביחד, נו. אני יכול לתת לך הכל אהוב, חכה, לאן אתה הולך?

יום שביעי ואני במנוחת לוחמים. החלטתי לנוח ממסע הייסורים ולהקשיב קצת למוזיקה אחרת. אפשרתי לעצמי לסדר את החדר ואפילו לרסס קצת מטהר אויר. שינוי אוירה, אומרים שזה עוזר. אני לא מעז לשחרר, אבל אני יכול קצת להרפות. אתה כל כך בשלך ונורא משעמם לי לשבת פה לבד כשיש פה מקום לשניים. החלטתי להשלים עם הרגשות שלי היום ולתת להם דרור. אני לא אסנן משהו, רק בגלל שאתה לא בשל לשמוע. אל תכעס, זו הדרך היחידה שלי להתרפא.

אני אוהב אותך ומאוהב בך.

היי.

// יאיר ליבס

זה מעניין?

סיטואציה פילוסופית. ים, בריזה קלה, אנשים משחקים בחוף. כל אחד בוחר לו צדף. אם ניקח קבוצה של אחד עשר או אפילו מספר טיפולוגי של אנשים, לא ייתכן שיהיו שניים שיבחרו בצדפים זהים, בטח שלא באותו צדף. אבל נסדר את החוף שוב, ונכניס עוד קבוצה טיפולוגית, ושוב יבחרו, וחוזר חלילה, כנראה שכבר עכשיו, ייבחרו שניים או יותר צדפים, שהם על גבול הזהים ואולי אפילו את אותו הצדף באמת.

עכשיו שיחה שלאחר מעשה. כל אחד יספר על הצדף המדהים שהוא בחר, כמה הקימורים הצבעוניים שלו משקפים את נפשו של האדם למעשה וכמה אין זו אלא מתת האל שהוא והצדף הספציפי המדובר נפגשו. לבסוף, יזכרו כולם רק כמה. את האחד שצעק את דבריו, את האחד שלקח צדף שאיש לא לקח או ראה בו יופי, את האחד שלא לקח דבר ואת האחד שלקח חלוק נחל.

ייחוד, מטרה מעניינת שקשה להגיע אליה וקל לשאוף אליה. ייחוד יכול להגיע במגוון נושאים, כגון דעה, דת, אירועי חיים ועוד רבים אחרים, אבל כאשר אדם לחברו מדבר, האם הייחוד לוקח חלק? כמה? הרי די ברור ומובן, כי כולנו מורכבים ממכלול עצום של אופציות, מתוכן בחרנו וביטאנו רק קמצוץ. אבל האם קיים בתוך הקמצוץ הזה דבר מה השייך רק לנו? משהו שאיש לא אמר לפנינו? צדף שזוכרים?

ונניח במצב היפותטי, בו מדובר על אדם אחד מבין השניים, שאתה יודע בוודאות שקראו את הפוסט הזה, והוא צריך גם לכתוב פוסט. על מה כבר יוותר לו לכתוב? האם יש לו דעה שאיש לא שמע בעבר? האם קל או קשה לו בחייו בצורה מיוחדת? האם הוא משנה דעת קהל או לפחות סתם מבדר ברגעים של נחת?

ובמקרה אני מכיר את האדם רושם הפוסטים הנ"ל. והוא רק רוצה לדעת, תרצה, תרצי, תרצו לקרוא משהו שכבר קראתם בעבר? אותו המסר רק בנוסח שונה? אותו ההוואי רק בהחלפת מילה או שתיים? אותה הגברת בשינוי אדרת? כי אם כן, מצוין. תפנו אליי בבקשה, אני יכול להגיד לכם את שכבר אמרו, ולהביע את שכבר הביעו. בכל נושא שתרצו! לימודים, צבא, שנת שירות, מערכות יחסים, מזון, בני נוער, פוליטיקה, מדע…
ואולי, אולי אפילו אחדש משהו.

רק תזכרו, גם את הפוסט הזה מישהו כבר כתב.

// יותם עמית

אם אהבת תן לייק

הצד שלה…

אני בוחרת גברים כמו מתוך קטלוג. מדפדפת בתמונות, בוחנת את התכונות החיצוניות ואם יש מפרט טכני, מה טוב. לוחצת עם האגודל על לייק, מאשרת שאהבתי. לייק הדדי יכול להוביל להתכתבות. לא כל אחד מההתאמות שלי אוהב להתכתב, או טוב בזה או שהשיחה זורמת. לעבור לפייסבוק זה קצת לחזור אחורה לשלב הקטלוג, לעבור לוואטסאפ זה להמשיך את אותה התכתבות רק "במקום יותר נוח" ולהשיג ממני טלפון, כמובן.

לא כולם יתקשרו, הרבה רק יסמסו עד שיהפכו להיות כמו ה"לא זורמים", או שייעלמו או שלי ימאס להתכתב עד צאת הנשמה. בוא נתקדם או שנפסיק לדבר, אני לא מחפשת כאן חבר וירטואלי.

הודעה ממספר לא שמור ואין לי מושג מי הבחור. מישהו שדיבר איתי בעבר, אם זה לא המשיך אז, זה לא אומר להמשיך הלאה? סקרנית לדעת מה קרה שמישהו ששכח נזכר בי. "בואי נפגש, הפעם זה יהיה שונה, בואי ננסה." מדברים יומיים והוא שוב נעלם. אני חושבת שדנה ברגר הכירה טיפוסים כאלו עוד לפניי כשהיא שרה "אתה בא והולך, אתה לא נשאר ואי אפשר לקבוע אתך שום דבר".

אחד עם בטחון עצמי בשמיים, משחק אותה רציני אבל מתלהב בעיקר מלהזמין אותי לדירה השכורה שלו בת"א, כמוהו גם זה עם התמונות של ברבי בן החתיך-שרירי-פיקטיבי להחריד שלקח תמונות של דוגמן מחוץ לארץ, חיפש לפתוח יותר רגליים מאשר ת'לב.

"מה את מחפשת כאן?" שאלה נפוצה שאני מקבלת. "כאן זה לא גוגל" אני עונה, אהבה לא מוצאים, אהבה יוצרים. אחרי שחסמתי כמה שלא מרפים עם ההודעות שאני מקבלת מהם, מקווים שאולי לא עניתי כי פספסתי את ההודעה בין מאות הודעות שאני מקבלת, אני מנסה לפענח תמונות של בחורים לא מזוהים, כאלו שלי לא ברור איך הם נראים ולהם לא ברור למה אף בחורה לא עונה.

 

"את לא רצינית", מאשים אותי זה שכל הזמן עסוק באיזה בלוף אחר בזמן שמישהו אחר שואל אותי אם בא לי להעביר איתו את הזמן עד הלימודים או עד הטיול הארוך שלו בקצה השני של העולם. אני מעדיפה להמשיך להעביר את הזמן בלדפדף, אופס, הנה עשיתי לייק למישהו שכבר דיבר איתי פעם…

הצד שלו…

שוב אני מוצא את עצמי מול המבחר האינסופי הזה, מאגר בלתי נדלה של נשים שמטרת העל שלהן היא אהבה ומטרת המשנה שלהן היא למצוא את החיסרון בכל גבר באפליקציה.

יש אחת עם תמונה מטושטשת שנראה כאילו צולמה ממרחק של לפחות קילומטר וחצי על ידי הסטוקר התורן, מישהי אחרת עם תמונות פנים בלבד, דבר מחשיד כשלעצמו כי כנראה יש לה מה להסתיר, אולי שלוש ידיים או משהו כזה. עוד אחת שמצהירה בגאון: "לקשר רציני בלבד", מעל לטקסט הזה תמונה שלה מלקקת חציל כשלגופה חוטיני זעיר. נקסט.

או, הנה מישהי מעניינת. אני חייב להיות ממוקד, להראות לה שקראתי את הפרופיל, לכתוב הודעה אישית ולא גנרית: "בנוסף לזה שביג ליבובסקי הוא הסרט האהוב עלייך, שאת אוהבת את הודו וחוטאת בכתיבה, את גם נראית מדהים! נראה לי כמו גורל. סמיילי". שום יחס, אין היענות, צרצרים בשמי ברלין.

אני מנסה עוד כמה הודעות ממוקדות לבחורות אחרות אבל מבין שזה לא משנה, אם התמונה שלך באה לה בטוב היא תענה ואם לא, גם אם תכתוב ותלחין לה בלדה הנושאת את שמה זה לא יעזור. יש את ההיא שעונה להודעה פעם בשלושה ימים. חבילות מאליאקספרס אני מקבל יותר מהר גברת, בקצב הזה אולי עוד חצי שנה נצליח לעבור להתכתבות בפקס.

ודווקא כשיש שיחה זורמת עם מישהי מרפי שולח לי עוד אחת שגם נשמעת אחלה. אין לי ברירה אלא לקחת משתיהן טלפון, נזרום. בטח גם היא ככה, בחורה חמודה כזו בדוק מקבלת הודעות בקצב שהוט מקבלים בקשות לניתוק. רגע מה עם המתוקה ההיא שמסיימת תואר וחזרה בדיוק מגיאורגיה? פאק, לפני שבוע הצעתי לה לדבר בטלפון, היא אמרה לי שהגיע הזמן באמת ושלחה את המספר. שכחתי ממנה לגמרי, אני אחזור אליה עכש.. הופה, מי זו הבלונדינית המדהימה הזו? "היי לך. סמיילי". סעמק, רק עכשיו אני רואה ששלחתי לה כבר 8 הודעות בשבועיים האחרונים. נו חפיף, אולי היא פספסה את ההודעה בין מאות ההודעות שהיא מקבלת.
או ששכבנו כבר?

// ארז הדר & יבגניה זטוצ'ני

נאחסית

מכירים את זה שיש ימים שכלום לא מסתדר? שאתם אומרים לעצמכם "ראבאק! אני בן אדם טוב, למה מגיע לי כל הרע הזה?"

הכל התחיל ב6:21, קמתי לשירותים 40 דקות לפני שאני צריכה להתעורר, כפי שראוי שיתחיל לו כל יום "נאחס". כשחזרתי, הבחנתי בוילון מעל המיטה שנפל, באופן שעוד לא ברור לי, עם המוט על הרצפה. קיפלתי אותו והתגלגלתי במיטה לעוד 40 דקות שהרגישו כמו 5. אומנם כבר חורף, אבל אור חזק עוד סינוור אותי כאילו אומר לי "חכי חכי". אמרתי לעצמי שיאללה שטויות, קצת עייפות לא תשבור אותי ואת האופטימיות חסרת התקנה עד פתטית שלי.

אחרי נסיעה ארוכה וחנוקה, שהרגישה יותר כמו משימה בהישרדות, איחרתי לשיעור שגם בו כבר לא הצלחתי להתרכז ובכל זאת, החלטתי שאין מצב, אני אנצח את היום הזה. קניתי קפה והוא אפילו לא נשפך עליי, ניצחון קטן, 1:1.

הוא המשיך והתקיל אותי בויכוחים עם החבר, עם חברות, לחץ של מטלות שהוביל לחוסר תאבון וראיון עבודה מבולבל. לא נכנעתי, נלחמתי בו בכל רגע. קניתי לי פיצה, כי היא שוברת כל חוסר תאבון, דיברתי עם החברות והחבר ופתרתי עניינים ונתתי לעצמי זמן להחליט לגבי העבודה.
בערב, החלטתי שאעשה אימון שאולי ייתן לי קצת מוטיבציה, כי הרי ידוע שכושר משפר את מצב הרוח. הנחתי את המחשב על הכיסא ובכשרון יחיד מסוגו הפלתי את הפלאפון, והמטען שהיה מחובר, נשבר ואיתו גם אני, כמעט.

מתי השיעור מחר? 8 וחצי. בהצלחה עם השעון המעורר. נכנסתי להתקלח לאור נרות, ורומנטי ככל שזה נראה בסרטים, זה הרגיש עצוב. הבנתי שיש ימים כאלה, שפשוט אי אפשר להילחם בהם כי מראש אפסיד. אולי הם באים להראות לנו שכמה שאנחנו חושבים שאנחנו גדולים ויכולים הכל, ליקום יש תוכנית בשבילנו, הרשות נתונה, אבל הכל צפוי ואנחנו בסה"כ בורג קטן במערכת של העולם.

לא ניצחתי, הפסדתי בתבוסה. נכנסתי לפיג'מה הגדולה והחמה, בכיתי בטירוף, בהיסטריה (חבר שלי מחקה את זה מצוין), קמתי לשירותים פעמיים, הפעלתי שעון מעורר במחשב והתפללתי חזק שהוא יצלצל לבוקר של יום טוב יותר. סגרתי את כל ההגדרות כדי לחסוך סוללה, כיביתי את היום ועצמתי עיניים.

הפסדתי היום, היה לי יום "נאחס", אבל זה לא עושה אותי "נאחסית", זה עושה אותי רגילה לגמרי. אני פוקחת את העיניים העייפות, אבל מוכנה ליום חדש ושרק ינסה לשבור אותי הפעם.

// בר שלג

סדנה לעצבים

אחרי כמה חוויות לא נעימות עם עולם הרפואה ומחסום כתיבה אימתני, הבנתי שהדרך היחידה להבריא באמת היא לא בעזרת טיפול בכדורים שיגרמו לי לשנוא את החיים שלי, אלא בעזרת חיוך. אומנם תמיד הייתי חייכנית, אבל רציתי יותר, כי אולי אני לא מחייכת מספיק? ואיך אפשר בכלל לחייך מספיק? אז הלכתי לבדוק.

במהלך חיפושיי אחר האושר והשקט הפנימי, שיובילו גם לשיפור הבריאות שלי, פגשתי אנשים רבים שטוענים שהם עלו על הנוסחה המושלמת. כולם מכרו, אומנם בעטיפה שונה, את אותו החרא שהולך בערך ככה: "הייתי ממש מסכן ואז הגעתי להארה. העתקתי מלא שיט מ"הסוד" והוספתי איזו חרטה משלי, כדי שאוכל לקחת קרדיט, וכך הפכתי מאושר."

כמה לא מפתיע שאף אחד מהם לא טורח לפרט יותר מדי על ה"שיטה הגאונית והמקורית שלו", אלא אם תשלם סכום מכובד מראש. מה שגורם לכל אדם בעל דעת ולא נואש יתר על המידה, להבין במהירות, שהאדם שמולנו, אכן עלה על דרך המלך, אבל דואג רק לתחת של עצמו. בטח שהוא יהיה מאושר כשהוא ידפיס שטרות ויזכה למלא פרסום והכרת תודה מכל מני תמימים שהפכו אותו לאיזה גורו. מה גורם לנו לחשוב שהם יודעים טוב יותר מאיתנו, עד לרמה שאנחנו מוכנים לשלם, כדי שהם ילמדו אותנו את הבסיס של החיים? מה הופך אותם לחכמים יותר ממני? וממך? ומההומלס שלא יכול לישון ברחובות רמת גן כי קיצרו לו את הספסלים?

לא מזמן אבא שלי גרר אותי לסדנה נוספת של בחורה שמתיימרת להבין. בנדיבותה הרבה, היא סיפרה שכדי להיות מאושר צריך לעשות הרבה דברים שאני כבר לא זוכרת מה הם, כי לא ממש הקשבתי. לא מתוך זלזול כמובן, אלא מפני שזה היה יעיל כמעט כמו להגיד "תירגע" למישהו שדפקו לו את כל האוטו בפגע וברח.

לאחר שהחזיקה את כולנו כמה שעות טובות בלי הפסקות פיפי ופייסל, ואפילו אמרה כמה דברים נחמדים, הגיע הנוקאאוט. "אם אתם רוצים באמת להיות מאושרים, הירשמו לתוכנית החדשה שפיתחתי ותשלמו מלא כסף. לאחר שתשלימו אותה, אתם תהיו מאושרים וגם כמובן תתעשרו, תתחתנו, תרדו במשקל, יגדל לכם הזין ומלא אנשים יאהבו אתכם". טוב, למען האמת זה לא היה בדיוק ככה, אבל הבנתם את הקטע.

זה היה הרגע שבו החלטתי שאני צריכה לצאת להפסקת פייסל ופיפי. התעצבנתי, ממש התעצבנתי. קמתי ביום החופשי שלי ב8 בבוקר וישבתי מלא זמן בחדר, כדי לנפח לך את הכיס? אני כולה רוצה להבריא. הסיבה היחידה בגללה לא קמתי באמצע, הייתה כי אבא שלי ואני עשינו כיף גדול עקב היותנו אנשים ציניים ודי משועממים.

אחרי שסיימנו עם הבונדינג וחזרתי לדירה שלי, גם לי הייתה הארה. לא צריך ללמוד את זה, לא צריך לקרוא עשרות ספרים וגם לא צריך לטוס לחצי השני של העולם כדי ללמוד להיות מאושר. אם אתה רוצה להיות באמת מאושר, תפסיק להיות חרא של בן אדם. אם תהיה טוב, יהיה טוב גם לך.
אגב, אם אתם רוצים לדעת איך להיות טובים, אתם יכולים לשלם לי מלא כסף ואני אלמד אתכם בתמורה. מבטיחה שלאחר הסדנה שלי אתם תזיינו בערימות, תקבלו קידום בעבודה ותמצאו מלא חניות בתל אביב. לפרטים שלחו לי את המילה "מגלומניה" ואני מבטיחה לא לחזור אליכם, כי זאת הייתה בדיחה ממש גרועה.

// ליעד סודאי

שתהיי לי המישלן

מגיע לי יותר. וגם לך, בינינו. לשנינו מגיעה סצנת הסיום בסרטים ההוליוודים, עם המסוק שיחוג סביבנו באוויר רק כדי לתת עוד קצת תחושת היי. לא סצנת הסיום בסרטים למבוגרים בלבד. מגיע לי יותר מאהבה חד פעמית ואם תשאלי אותי, גם לך מגיע גבר שרוצה יותר מאהבה חד פעמית. אז איך זה נגמר כמעט תמיד אותו דבר?

תני לי להסביר לך משהו על גברים. את יודעת מה? בעצם, רק עליי. אני מעדיף שלא רוצה לדבר בשם אחרים.

אינטימיות היא אוכל. היא יכולה להיות דלק לגוף, או מזון לנפש. יכול להיות בריא ומועיל, או סתם כזה שמחזיק אותך שבע לעוד כמה רגעים. וזה נורא תלוי במי מגיש לך את האוכל. זה יכול להיות מזון של מסעדת מישלן, או סניף של מקדונלד'ס.

אני רוצה את הרמה של מסעדת מישלן. היוקרתית, האיכותית, המיוחדת. אני רוצה מסעדה שתגיש לי כל מנה עם מחשבה, שתרגש אותי, שתגרום לי לרצות עוד. אני משתוקק להיות שבע אחרי כל ארוחה, אבל רוצה שלא להרגיש חנוק ועם בחילה קלה של עודף מזון. כמה אני משתוקק שכל מנה תוכן במיוחד בשבילי, שלא יגישו את אותו האוכל לגברים אחרים. כזה אני – אוהב להיות מיוחד.

כשאני אמצא את מסעדת המישלן שתרצה (לא תסכים. תרצה) להאכיל אותי כשאני רעב, אני ארצה לאכול רק בה. יום יום.
אבל עד אז… אני כמו כל גבר, כמו כל בנאדם, מדי פעם אהיה רעב, ולא אוכל להרשות לעצמי או אהיה רחוק מדי ממסעדות גורמה. אז אני אוכל מדי פעם במקדונלדס, דומינוס, אגאדיר.

לפעמים, יקרה שאני אוכל בשגב ובטעות אני אחשוב שהיא מסעדת מישלן.
אבל לא באמת. היא רק כמעט. היא תהיה רק כמעט.

אבל אני יודע שיום יבוא. חבר, או מכר מהעבודה, או מישהו אחר עלום שם, יקח אותי להכיר את המישלן שלי ובתקווה אהפוך להיות חבר מועדון קבוע, בלעדי ומסור.

בסופו של יום, אני רוצה שתהי המישלן שלי.
ואת? את יושבת מולי ומתלוננת בפני ובפני "אחים שלי" שכולנו מחפשים רק סקס, שאנחנו משלים אתכן. "כולכם. כל החתיכים האלה שמתחילים איתי עם הקוביות בבטן שמתלבשים יותר יפה ממני, כמו ההוא משבוע שעבר, כל מה שמעניין אותם זה סקס". ואני יושב מולך ומקשיב וחושב על הבחורה מאתמול. על כמה שהיא, לא הייתה מישלן. לפחות לא בשבילי. ועל זה שהיא ידעה את זה וגם אני. ושעדיין סעדתי והיא עדיין הסעידה. יושב וחושב לעצמי על המסעדות השונות שאכלתי בהן בחיי.
ועלייך. חושב גם עלייך. בעיקר כדי להבין איך זה שאת מתעקשת להאכיל את אוהבי רק את אוהבי הג'אנק פוד ובו זמנית מתפלאת שאת אנינת טעם מדי בשבילם?

// עומרי עוזר

משחרר את זה החוצה

שנים שלא התרגשתי ועכשיו זה מתקיף אותי מכל כיוון, כמו חרבות וכידונים המתקרבים לאט לאט לכיווני ומחכים לרגע הנכון לומר את המילה האחרונה.

כשאני יושב בסלון שלי וצופה בסרט ישן מתחילת שנות התשעים, אז מתחילות הבעיות. זה נהיה צפוי ומוכר, ובכל זאת, קשה לוותר על כך שהגיבור יעשה את שלו, יציל את העולם, יכבוש עבור כולם עתיד טוב יותר וכמובן שאי-אפשר בלי לנשק את הנערה היפה. הקרדיטים מגיעים ואני מגלה את עצמי דומע, הרגשתי את זה מחלחל כמו נתיב מים שמוצא את הפירצה כדי להתרחב ולגדול, זה הגיע לוורידים הקטנים ביותר ושטף.

כמה חודשים עוד לפני כן, עצרתי בשעות הערב ליד הסופר הקרוב לבית הזמני שלנו וחזיתי בסצנה משלי. ילד קטן שכבר הולך וחוקר את העולם, מוצא את העולם בעמדת המסטיקים הקרובה לקופה, האבא מסביר לילד במתיקות שאסור. לפתע, האב פונה אלי, מדקלם איזה משפט ציני על הורות וממשיך הלאה. זה גרם לי לחייך. ואני במחשבותיי רואה את הרגע ביניהם ומחליט, כן, אני רוצה את הקסם המופלא הזה. אני לא רוצה את אותו ילד שראיתי, מן הסתם זו חטיפה וזה סיפור אחר לגמרי. אני רוצה ילד כזה משלי.

גם אז נתיב המים שטף אותי בהתרגשות ושנייה לאחר שהאבא התרחק, הבנתי שאני הולך להציע לה. וזה קשה להיות ערב שלם אחרי חווית הסופרמרקט בדירה שלנו ולא להגיד לה שום מילה, לא להראות כל סימנים שאני יודע מה אני והיא נעבור בחודשים הקרובים, לתת לרעיון להתבשל על אש קטנה ולרקום גידים.

לעיתים אני מתקשה להאמין שכאן אני נמצא, ברגע הזה. לא פשוט להתקפל לאחר שעשור שלם אני דואג לומר לכל האנשים סביבי שאין סיכוי בעולם שאתחתן, שאעשה את הטעות שהוריי עשו (את זה אני לא אומר). גם אז כבר ידעתי שאני משקר לעצמי, עמוק בפנים ידעתי שזה יגיע וגם ידעתי שהוריי אהבו אחד את השניה למרות הכל. פשוט למים יש קטע כזה, הם מגיעים למקומות הנסתרים ביותר ויכולים גם להציף ולהטביע. לא מן הנמנע שחלק מהדברים צפים מעלה בזמנים כמו עכשיו.

עכשיו זה השירים שמרגשים, המילים הנכונות בזמן המתאים חותכות את גופי פיסה אחר פיסה, ומשאירות נתח רגשות שלא חוויתי זמן רב מול עיניי, וזה יכול לקרות ברכב בדרך לעבודה. כל שיר הופך להיות קביל ברחבת הריקודים, כל הלחנים האינסטרומנטליים יכולים להיות כרקע להליכה אל עבר החופה, וכל שיר ישן המושמע ברדיו, פתאום מסמל את השיר שיהיה הריקוד הראשון שלנו כזוג נשוי. זה כיף, אני לא אשקר, להרגיש את זה נבנה דרך הדמיון שלי שמקרין לי את חיינו המשותפים ונותן לי הצצה על איך ייראה חלק מן העתיד שלנו, זה כיף.

שלושה שבועות לפני החתונה ואני רושם שמות על הזמנות ומחלק בין החברים והעמיתים לעבודה, הזוי. כולם מברכים ואוהבים ונותנים תחושה קצת סוראליסטית. מה גם שהתקופה הזו, במספר לא קטן של מקרים, הייתה כמו קוץ בתחת, אבל עדיין אין סיכוי שאתן לה לעבור מבלי שאבחין בה בעיניים אחרות מידי פעם ואתרגש, כי זה המצב ואלו החיים.

אז אם לפעמים זה מתקיף מכל כיוון כמו חרבות וכידונים המתקרבים בשקט בשקט לכיווני ומחכים לרגע הנכון לדקור ולומר: "שחרר את הכל החוצה, יש בך רגש, זה יקרה".

// רועי סלע