תגית: מהוזה

1772221

החוטיני הראשון שלי

השנה היא 1999, כיתה יא' 6 תיכון חדש תל אביב. יא' 6 היא כיתת אינטגרציה למופת- בתיאוריה. בפועל היא כללה את היפות והיפים של צפון תל אביב עם תיקי קיפלינג ונעלי טימברלנד, בחלק השני של הכיתה היו ילדי החוץ מניר צבי, ומאחורה בפינה הימנית היו ילדי "הסעות כפר שלם".

אחרי שרוב הסעות כפר שלם הונשרו שנה קודם, נשארנו חמישה: אילונה הרוסייה היפה, כרמית ציצי עיניים ירוקות, יעל תלתלים, אלון הבן ואני. 

2000 תיכון חדש copy

תקופת הבגרויות בשיאה, כל אחד במגמה שלו וכמעט לא מתראים כל הכיתה יחד. הפעמים היחידות שכולם ביחד באותו המקום היא במפגשים עם המחנכת, טובה. טובה עומדת מאחורי השולחן וכל חברי הכיתה יושבים על כיסאות סביבה וסביב השולחן. טובה מזמינה כל פעם תלמיד אחר אל קדמת הכיתה ומבקשת ממנו לחלוק עם כולנו את חוויותיו עם תקופת המבחנים. 

המחנכת טובה מזמינה ילדים על פי רשימת שמות משפחה בסדר אלף בתי עולה.

הגיע תורה של ענת פ. הבחורה היפה ביותר בשכבה, כולנו רצינו להיות ענת. היה לה גוף מפוסל, אף סולד ושיער בלונדיני גולש. היא מתיישבת על השולחן- אף אחד לא יעיר לה, ומתחילה לדבר. תוך כדי שהיא מדברת ודואגת בקנאות להשחיל את המילה "כאילו" בסוף כל משפט, אני רואה את מה שמבצבץ לה ברווח שבין הגב לתחת: תחתונים לבנים, עדינים ויפים, שהחלק האחורי נמצא לא במקום שאליו אני רגילה. 

אני מאוהבת, הלב שלי לא מפסיק לדפוק ואני כבר לא שומעת כלום. מחשבה יחידה יש לי בראש: אני רוצה כזה, אני רוצה חוטיני. אין לי מושג למה ידעתי שקראו לזה חוטיני.

מתוך visualphotos.com

מתוך visualphotos.com

עוד באותו היום אני מוותרת על ההסעה הביתה ונוסעת באוטובוס לבת ים. שם ראיתי פעם חנות הלבשה תחתונה עם בובות ראווה בחלון לבושות בתחתונים כאלה בדיוק. האוטובוס מגיע ליעד הנכסף, יורדת מהאוטובוס וצועדת לעבר החנות אחוזת דיבוק. נכנסת לחנות ומיד מושיטה יד בטוחה לעבר החוטיני הראשון שראיתי- קטן, עם מלמלות, משובץ צהוב- לבן. לוקחת אותו בביטחון וצועדת אל עבר הקופה, הקופאי הזקן חובש הכיפה מסתכל עליי ואז על החוטיני ואומר: בשבילך 20 שקלים ומחייך חיוך סוטה. 

בבוקר שלמחרת התעוררתי בקלות בלתי מתאימה לי לשעת אפס, לבשתי את החוטיני הצהוב-לבן שלי ועליו משכתי בגאווה מכנסי כותנה לבנים. הרגשתי הכי יפה בעולם- הרגשתי ענת פ.

(מתוך: visualphotos.com)

(מתוך: visualphotos.com)

הגעתי לתחנת האיסוף של ההסעה וכבר שם יכולתי להרגיש איך כולם מסתכלים לי על התחת. איך כל הסוטים המבוגרים מסובבים את הראש שלהם. זה לא מה שעניין אותי, אף פעם לא היו חסרים לי מבטים מריירים, כל מה שרציתי זה להיות חלק ממשהו.

היום בכל פעם שאני רואה תיכוניסטיות לבושות בלבוש כל כך פרובוקטיבי, לרגע עוברת לי בראש המחשבה: "מי האמא שהסכימה לה לצאת ככה מהבית"? ואז מייד אני נזכרת בחוטיני הצהוב – לבן הראשון שלי.

// אסתי נדיב

אין פרפרים בגטו

היו לי לא מעט נקודות יציאה מהמערכת יחסים הזאת בהן הכאב לא היה גדול בעוצמתו מיום בו השיער שלי לא הסתדר, ובכל זאת נשארתי שם. ולמה לא בעצם? נכון, אולי המערכת יחסים הזאת שכל כך התחמקתי מלהגדיר אותה היתה רק לוח השידורים בחינוכית 23 עם שידור מחזורי של "קרובים קרובים" ככה שתמיד יהיה לנו מה לראות לפני שנרדמים. אבל זה כי לישון בכפיות זה נעים יותר ממצעים מנומרים מכותנה מצרית ומחמם יותר ממזגן ושתי שמיכות צמר מתחת לפוך, או מעליו אם תשאלו אותו מה הוא מעדיף.

כי להיות איתו היה כמו מה שאני הכי אוהבת בעולם – לשוטט באתר סיני עם הציע מטורף של כל מה שאני רוצה במחיר שאני מוכנה לשלם. אם זה היה מנומס להצביע על אנשים הייתי מצביעה עליו ואומרת "כזה אני רוצה". אבל כמו שקרה לי בכל פעם כשהזמנתי מאתר סיני מטופש, בחבילה היה את הבגד בצבע הנכון, במידה שהיא בול עליי ועדיין זה לא היה מה שדמיינתי.

ואני מוצאת את עצמי מצטדקת על זה שאני לא מתעקשת על הזוגיות הזאת. היא לא בכל מחיר מבחינתי ואני לא מוכנה להתפשר עליה. אז מנסים להסביר לי שאין דבר כזה לא להתפשר, שלומדים מזה לאהוב, שלא תמיד יש כינורות, שהחיים זה לא דיסני ואף אחת לא מרימה את הרגל בזמן נשיקה. אז אני מרחמת עליהם ועל החיים הבינוניים שלהם ומתעקשת על פרפרים, כי רק בגטו אין.

אני תוהה אם אולי מערכת יחסים זאת המצאה של אנשים שמפחדים מלמות לבד. כאלו שמוכנים להקריב את מי שהם בשביל שיחבקו אותם בלילה. אולי הם מפחדים מהחיפוש אז הם מתישהו עוצרים אותו רנדומלית, על מישהו שעצר בדיוק באותו הזמן רנדומלית גם עליהם. כי הם יודעים שתמיד יכול להיות טוב יותר אבל הם חוששים מהתחרות ועצלנים בשביל החיפושים. אולי הם מאמינים שזה הכי טוב להם או שזה הכי טוב שהם יכולים להשיג.

אני חושבת שאפשר לקבל ולתת אהבה לא רק לבן המין שאליו אתה נמשך. היא יכולה להיות למשפחה או לחברים או לאנשים שעושים לך טוב. היא יכולה למלא אותך ולרגש אותך ולהיות רחוקה מאינטרסים ופחדים ומקניית מתנות. משיכה יכולה להיות גם לזר מוחלט. תשוקה אמיתית לא קשורה לאהבה, היא יכולה להיות מטורפת גם אם היא חד פעמית או רב פעמית ומבלי שתחכי לטלפון ממנו למחרת.

אבל איתו כן למדתי מזה לאהוב גם אותו וגם אותי וזה היה שווה יותר מסתם להתאהב. איתו לא הרגשתי כמו בסרט של דיסני אבל תכלס מתוק עושה לי בחילה והרבה יותר נהנתי מהפעם שהוא הקריא לי חנוך לוין. כינורות לא עניינו אותי כי יכולתי לשאול אותו אם הוא שמע את החדש של עומר אדם והוא היה מתלהב. והפרפרים המזדיינים האלו, שתוחלת החיים שלהם גם ככה לא כזאת מרשימה, לא הגיעו במשך חצי שנה כי פשוט מהיום הראשון זה הרגיש שאני מכירה אותו שנים.

ואולי בגלל שיש לי מלא אהבה בחיים ותשוקה אף פעם לא באמת היתה חסרה, אולי בגלל זה היה קל לי לוותר. אולי אני בכלל הפחדנית. אולי הייתי עסוקה בלהשוות את עוצמת האהבה הזאת לאחרות שהיו לי כדי לדעת אם היא שווה לי את כאב הלב של אחר כך. אולי ניסיתי להתחמק מהאחר כך. אולי הייתי צריכה רק לעצור ולהפסיק לחשוב. אולי כואב לי עכשיו לא בגלל שזה נגמר אלא בגלל שזה אף פעם לא התחיל.
// הדס גוילי

כדורגל-של-נשים

נבדל פאסיבי #18 – הולכים לים

מילות האהבה שהענקתי לירוקה כנראה הספיק למשחק אחד בלבד כי ביום רביעי הסתיימה לה עונת הכדורגל 2014/15.

1. אני לא אתייחס למשחק הגביע מלבד הפנדלים משום שלא ראיתי אותו, שיחקתי כדורגל בעצמי, הייתי די גרוע יש לומר, אולי כי לבשתי את החולצה של מכבי חיפה אולי כי סתם עדיין לא ממש נחתתי מהודו ונכנסתי לכושר משחק. לאחר שסיימנו לשחק החלו הפנדלים ואני מכיר את הקבוצה שלי, יש כמה דברים שהיא לא יודעת לעשות, אחד מהם הוא לנצח בדו קרב פנדלים. אני חושב שמאז פארמה 1993 הרגליים רועדות לשחקנים כשהם מגיעים לבעיטות הכרעה מן הנקודה הלבנה. הימרתי שנפסיד 3:1 כמו אז באותו ערב בלתי נשכח בפארמה ולצערי צדקתי. בעיטה גרועה אחת אחרי השנייה ויאללה הביתה. לא מגיע לנו שום טעם טוב מהעונה הזאת, הטעם צריך להיות מר כלענה.

מתרגלים את הפוזה עוד מ1993 - מכבי חיפה העמוד הרשמי בפייסבוק

מתרגלים את הפוזה עוד מ1993 – מכבי חיפה העמוד הרשמי בפייסבוק

2. נגד ב"ש אמנם לא שיחקנו טוב, לא ממש הגענו למצבים, ניצלנו מהחמצת פנדל של מאור בוזגלו שיצר במחי בעיטה אחת עוד כוכב לכת בשמים, אבל ניצחנו. שוב ושוב בולט עד כמה מכבי חיפה לא מסוגלת ליצור לעצמה הזדמנויות במשחק קבוצתי. חזרתי אחורה לכל משחקי הקבוצה כדי לראות איך הובקעו השערים.  ארבעה שערים בלבד נכבשו כתוצאה מצירוף מסירות ומהלך קבוצתי, שישה שערים הובקעו ממצבים נייחים, שישה שערים הובקעו בהתקפות מעבר ומהלכים אישיים של שחקנים ועשרה שערים הובקעו בהתקפות מתפרצות. אפשר ללמוד מזה שני דברים עיקריים, הראשון הוא שאין למכבי חיפה יכולת לשחק בצורה קבוצתית והשני הוא שהקישור שאמון על בניית מהלכי כדורגל ארוכים פשוט לא מספיק טוב.

בדרך להיות כוכב לכת - מאור בוזגלו העמוד הרשמי פייסבוק

בדרך להיות כוכב לכת – מאור בוזגלו העמוד הרשמי פייסבוק

3. בכל פעם שאני ואחי יוצאים מן המגרש הוא מיד מתחבר לסיכום המשחק ברדיו חיפה. אני באופן אישי ממש מתעב את התוכנית הזאת. ביום שבת האחרון פשוט ישבתי הלום ולא האמנתי למשמע אוזני. הם השמיעו את שירי האליפות של מכבי חיפה וכולם באולפן שרים, שמחים, עולזים. אין לי בעיה עם שמחה אחרי נצחונות אבל בחיאת ראבאק, ניצחנו 1:0 במשחק לא משהו, אחרי שהחטיאו פנדל, בקושי בעטנו לשער וכבר שישה משחקים לא ניצחנו. תרגיעו, הקבוצה הזאת עדיין די גרועה. (המילה "די" השתרבבה בטעות, אתם יכולים להוריד אותה כרצונכם).

4. אנשים טוענים שמרקו בלבול קצת מעופף. אחד הסיפורים שיותר אוהבים לספר עליו הוא שכאשר עוד היה שחקן הוא נסע עם האוטו לאימון וחזר ברכבת ואז כשראה שהאוטו לא מתחת לבית התקשר למשטרה לדווח על גניבה. אני לא יודע אם זה נכון או לא, מה שבטוח הוא שאכן מרקו בלבול לא ממש מחובר לקרקע. השחקן היחיד שמראה ניצוצות של איכות מלבד השוער סטוייקוביץ' הוא עטאא ג'אבר, תוצר מחלקת הנוער ואחד שיכול להתפתח להיות שחקן הרכב איכותי במכבי חיפה. מה עושה מר מרקו, לא נותן לו לראות דשא מאז שהוא הגיע. לא מחובר.

משוואה של נעלם אחד - מכבי חיפה האתר הרשמי

משוואה של נעלם אחד – מכבי חיפה האתר הרשמי

5. לבסוף, אתן פה הימור לשנה הבאה. אין ספק שמרקו בלבול בא רק לחמם כיסא עד לסוף העונה, כבר שמעתי ספוקלציות שאברם גרנט יגיע ובלבול יהיה העוזר שלו, שרוני לוי ישתחרר מהחוזה בנתניה ויגיע.
ההרגשה שלי היא שהמאמן הבא של מכבי חיפה יהיה ברק בכר. אם זה יקרה אני אהיה מאושר. בכר עושה רושם של מאמן רציני, מתודי, מסור, בעל השקפת עולם ברורה, יודע להשתמש ביתרונות של השחקנים שלו ויותר מכל זה, הוא רוצה להגיע אלינו. תהיה ברוך בהגיעך ברק.

// מורן כהן

 

2 copy

12 חודשים של גמילה

הקדמה: לפני שנה יצאתי למסע, ביום אחד התהפך מה שהכרתי ואהבתי, ומצאתי את עצמי בסיטואציה שנראתה גדולה עלי ומאיימת כל כך. ההחלטה הראשונה שקיבלתי היתה להמשיך הלאה, נשמע טריוויאלי פתאום, להמשיך בכל מחיר רק לא לתת לזה להרוס אותי.

כל צעד שעשיתי מאז אותו היום תיעדתי למעין יומן מסע של היפרדות, גמילה והחלמה.


שלב ראשון: לבכות. לבכות ורק לבכות, עד שהעיניים אדומות ושורפות, עד שהאף אדום כואב ומשופשף ויש מלא טישיו משומש. לבכות בשקט חרישי, לבכות בקול, לבכות בחדר, במקלחת עם המים שזורמים, לבכות באוטו סגור ולהוציא גם צרחה, לבכות אצל חברה, לבכות כי נזכרת, לבכות כי לא שכחת.

1 copy

שלב שני: להיות לבד. להתרחק מכולם, להסתגר, להינעל בחדר ולא לצאת, להקבר מתחת לשמיכה, לדעוך, לבהות בתקרה, לסגור את הטלפון, למחוק את הפייסבוק, לא לדבר עם אף אחד.

שלב שלישי: לצאת, לקום מהמיטה, להתקלח, לשים איפור שיכסה עיניים עייפות, לשתות בירה עם חבר/ה, להשתכר עד אובדן יכולת ההליכה, לצאת לרוץ בים, לנשום אוויר נקי, לשנות סטטוס, ליזום מפגשים עם כל ידיד/ה גם בשתיים לפנות בוקר בשביל לאכול פנקייק, יהיו כאלה שיסכימו, מבטיחה.

שלב רביעי: להפרד. להפסיק לתהות אם יחזור, הוא לא. להפרד נפשית, לזרוק דברים שמזכירים, להפרד מחברים משותפים, גם אם זה רק לתקופה מסויימת. למחוק אותו מהטלפון, למחוק הודעות, תמונות, לאסוף מכתבים ומתנות ולאפסן במקום גבוה. לא לצפות שהוא יתנצל, זה גם לא באמת יעזור.

שלב חמישי: להלחם על חברים. לחדש קשרים שאולי דעכו בתקופה האחרונה, ליצור חברויות חדשות, לא להיות לבד, לישון אצל חברים, לארגן ארוחת ערב, לעשות בייביסיטר על אחיינים, לדבר, לחפור עד שנמאס גם לך לשמוע את עצמך.

2 copy

שלב שישי: לעשות דברים שלא חשבת לעשות בחיים. לצאת לטיול מסביב לעולם או רק את חוצה ישראל, להסכים לכל הצעה, ככול שיותר מוזרה יותר טוב, לנסוע לצפון לסופ"ש בהתראה של יום, להצטרף לטיול ג'יפים עם אחיך וחבריו הנשואים, לעשות קעקוע, חורים באוזניים, לצבוע שיער, להרשם לחוג קרב מגע.

שלב שביעי: לצאת לדייט. להכיר בחורים חדשים, להסכים לצאת עם בחור גם אם במבט ראשון הוא לא נראה "מיסטר רייט". לדעת שיבואו מוזרים, הזויים, מהממים, מגעילים, חרמנים, למל"מים, פרווה, כאלה שינשקו אותך מוקדם מידי, כאלה שיגידו את כל המילים הנכונות, כאלה שתברחי מהם בריצה אחוזת בהלה. תעשי הפסקה מדייטינג. תמשיכי כשתרצי.

שלב שמיני: למצוא מישהו, או לפחות לחשוב שמצאת מישהו, להתאהב, להסחף, להיות בטוחה שזה זה, להוריד מגננות, הגנות, קירות, לפעמים לגלות שזאת היתה רק אשליה, לדעת שזה קורה, שזה לא סוף העולם שוב, אם על ההוא התגברת אז בטח שעל זה, ויותר מהר. לא לוותר.

שלב תשיעי: לקרוא לו שוב בשם פרטי, לא בפניו כמובן, אין לך על מה לדבר איתו, לזנוח את כינויי הגנאי שהצמדת לו בתקופה האחרונה, וולדרמורט.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

שלב עשירי: להתעורר יום אחד ולדעת בלב שלם שאת לא אוהבת אותו יותר, כלום. לשמוח, לחייך חיוך ענק שמגיע לך, זה לקח זמן, אבל זה קרה.

שלב אחד עשר: לדעת שעברת את המהמורה, יצאת מזה, שרדת, בכוחות עצמך ותמיכת חברייך. להאמין בעצמך יותר, למצוא את עצמך החדשה, להרגע.

שלב שניים עשר: להפסיק לספור.

4 copy

אפילוג: הפוסט נכתב בעודי מטיילת בלאוס ובמקרה נפל תאריך השנה על חגיגות השנה החדשה הבודהיסטית, כך יצא שיצאתי לשטוף עצמי במים מהשנה האחרונה ולקבל את השנה החדשה נקיה כמנהג המקומיים.

// גוני קריס

3

האם אפשר למצוא משמעות לחיים בחורף?

החיים עצמם חסרי משמעות לחלוטין. הרי לא חשוב מה אני אעשה בחיי הקצרים, בכל מקרה כדור הארץ ימשיך להסתובב, השמש תזרח ותשקע, אנשים ייוולדו וימותו, יתחתנו ויתגרשו, ישמחו ויתעצבו ובסופו של דבר, לכל המכלול הזה שנקרא חיים אנושיים על פני כדור הארץ, אין משמעות.

אם אין לחיים ולעולם משמעות, בשביל מה לקום בבוקר? בשביל מה להתאמץ למצוא עבודה טובה, ובית כיפי לגור בו. בשביל מה לחפש אהבה ולהביא ילדים לעולם אם גם ככה זה לא באמת משנה לאף אחד ושום דבר. ואז, הרצון להתכרבל אל תוך כדור קטן במיטה הגדולה שלי ולבכות עד שאירדם מתעלה על הרצון שלי להילחם בחוסר המשמעות של הקיום, ואני שוקעת אל תוך הדיכאון.

3

רגעי הבאסה מגיעים אליי בעיקר בחורף בהתלבטויות בין להישאר בבית לבין לצאת אל הקור, בו הבית תמיד מנצח. בלהיכנס למיטה מוקדם כי קר ובלראות עוד סרט מדכא שיזכיר לי שוב כמה החיים הם סתם. ואז אני קולטת שאני מתקשרת עם הסביבה פחות ופחות. מינימום מילים למינימום אנשים, רק כי חייבים. ואין לי כוח לשום דבר ואף אחד וכל מה שאני רוצה זה לעצום את העיניים ושהכול פשוט ייעלם וייגמר.

9 ROOMS

9 ROOMS

שכשהייתי קטנה קלטתי שזה לא באמת משנה מה אני אחלום להיות כשאהיה גדולה, כנראה שאגמור כמו ההורים של כל הילדים אצלי בכיתה – בעבודה משעממת וחיים משעממים חסרי ריגושים לחלוטין. אביא לעולם ילדים והם יעברו את אותו התהליך שאני עברתי וכנראה גם יבינו שאין לזה שום משמעות באמת. ולמה שאני ארצה להביא ילדים לעולם שמוקיר הצלחה ועושר כלכלי על פני טוב לב ואושר? למה שאני אביא ילדים לעולם רק כדי שהם יביאו עוד ילדים לעולם כדי שהם יביאו עוד? המשך הקיום המין האנושי לא נופל על כתפיי בלבד, מעבר לכך שגם הוא בעצמו, דיי חסר מטרה, חוץ מהמטרה של להמשיך את עצמו. הגן האנוכי מישהו?

ואז אני מחפשת סיבה לקום בבוקר, כי קר בחוץ ולא בא לי לצאת מהמיטה בכלל. וכשאני חושבת על זה, היום שלי הולך להיראות כמו אתמול וכמו מחר וגם אם ממש אתאמץ ואנסה לחשוב על סיבה טובה להתחיל בכלל את היום, לא אמצא. עד שאני מקבלת מייל מאסוס שהמשלוח שלי יצא לכיווני, ואני נזכרת למה אני צריכה לקום. הרי כסף מניע את העולם, וגם את היום שלי, לצערי. בגלל זה אני קורעת את התחת מגיל 16.

9 rooms

9 rooms

בעצם, איזה אפשרויות יש לי? אני יכולה להמשיך לחיות את הקיום חסר המשמעות שלי ללא חשק, רצון או תשוקה לכך, להישאר בבאסה, לבכות על כל דבר קטן ולהיות מתוסכלת על איך העולם והחברה שלנו "מתפקדים", על החלומות הגדולים שלעולם לא אגשים. על הדברים שלעולם לא יהיו לי ועל הדיכאון שבלקום כל יום לעבודה משעממת במשך כל חיי בשביל להשיג בסופו של דבר זין.

או, שאני יכולה להתפקס, להיות כמה שיותר בכאן ועכשיו ולא לחפור במוח על העתיד חסר המשמעות שלי. לחפש דברים שאני יכולה לעשות שכן יש להם משמעות כלשהי ולהיות אדם חיובי, לנסות ליהנות מכל רגע ומכל דבר שאני עושה ולזרוק את הדברים שעושים לי רע. להתמקד ברגעים של עכשיו יותר ובחוסר המשמעות של הקיום פחות. לא להיות מונעת מהפחד של הכלום. וכשהשמש תזרח, חזקה מתמיד, וכולנו נפשוט את בגדינו ונרוץ לחופי הים התיכון, הבאסה של החורף תיראה כל כך רחוקה ומעומעמת ואני אשכח את הרגע בו לא ראיתי טעם לקיומי.

קיץ

קיץ

 

// נטלי להב

בלוג2

רווק'נרול 108- לילה טוב?

כמה שעות בלילה צריך בנאדם לישון? לא יודע, אבל אני די בטוח שאני תמיד ישן פחות. פעם אחת אפילו הפסדתי תלמיד שהגיע לשיעור ניסיון כי נראיתי לו "עייף וחסר אנרגיה". העובדה שהוא היה התלמיד השמיני שלי באותו יום בלי הפסקה ושהשעה הייתה רבע לתשע כנראה לא נראתה לו רלוונטית.

בכל מחקר שאי פעם קראתי על שעות שינה הייתה המלצה על בין 6 ל-8 שעות שינה. חבל שאני תמיד קורא מחקרים כאלה ב-2 בלילה, אחרת היה לי אולי סיכוי להגיע לכמות השעות הזאת. תופעות הלוואי של פחות שעות שינה מהמומלץ הן תמיד מפחידות אחת יותר מהשניה: חוסר ריכוז, חוסר סבלנות, מוות של תאי מוח והגרוע מכל- עליה במשקל.

אני בטוח שאני לא הבנאדם היחיד שמרגיש כמעט תמיד שחסרות לו שעות שינה. כמעט כולנו מנהלים אורח חיים עמוס. לפעמים זה מרגיש כאילו אנחנו מנסים לדחוף חיים של בנאדם וחצי לפחות לחיים של אחד. אם זה בגלל שהכל עולה יותר ורק הכסף שווה פחות, או שיש לנו דיי ג'וב ואחריו אנחנו מתנפלים ברעל על איזה חלום אישי, או סתם מכיון שלעולם הזה יש כל כך הרבה להציע דאמיט, שלמי יש זמן לישון?

וואן מור קאפ אוף קופי פור דה דיי

וואן מור קאפ אוף קופי פור דה דיי

כל המחקרים האלה מפספסים לדעתי נתון נוסף- סוגים של עייפות. לא יכול להיות שעייפות שבאה אחרי אימון כושר מפרך תהיה שוות ערך לעייפות הקטנה הזו שמרגישים פוסט כישלון. אני יודע שהצלחה באה לרוב אחרי מספר רב של כישלונות, אבל עם כל הכבוד למשפטי מוטיבציה מהסוג הזה- אף פעם אין בהם התייחסות לכמה זה מעייף. עוד ראיון עבודה לא מוצלח, עוד יוזמה אישית שנכשלה, עוד פרידה ועוד שברון לב. אלף שעות שינה לא יעזרו למי שמסתובב מתוך שינה ולא מוצא את הבנאדם שהוא היה מחבק בלילה עד לפני יומיים.

עד היום לא מצאתי מחקר ששואל מה כבד יותר: עייפות של לילה לבן בגלל מחשבות טורדניות, או עייפות של מי שישן לבד אחרי שנתיים של שינה משותפת ועכשיו פשוט לא מצליח למצוא את התנוחה המתאימה במיטה וגם בעולם? נשמע לי הגיוני פתאום שעייפות זה דבר שאפשר למדוד במשקל.  עייפות שבאה אחרי לילה של סקס פרוע או ריקודים בבלוק פתאום נשמעת כמו משהו קליל. וכמו סוג העייפות שלא הייתה מפריעה לאף בנאדם בעולם.

// זהר רץ

 

אנשים שיעלמו ואסי עזר (מתוך עמוד בפייסבוק ״הכוכב הבא״)

עד הכוכב הבא

בבית אין לי טלויזיה. כלומר, יש לי מכשיר אבל הוא מתחבר אך ורק למחשב שלי, ככה שהבחירה מה לראות היא שלי ואך ורק שלי. בהתחשב בעובדה שאני גרה לבד, אני בדרך כלל מוצאת את עצמי בוהה בסדרה האינית התורנית, מנסה להבין על מה המהומה או בסדרה מטופשת להחריד שמעבירה את הזמן יופי. אין לי בעיה עם טראש, אני יכולה להבין למה אפשר להתאהב במתמודדים בתוכניות ריאליטי, ואפילו מצאתי את עצמי בוחרת מרצוני החופשי לחלוק זמן איכות ונושאי שיחה עם חברה טובה רואה המירוץ למליון וגם אקס פקטור אי שם בקיץ.

אבל מה ראיתי עכשיו לעזאזל? באתי להורים ולמרות שיש כבלים ומלא ערוצים (או כמו שמשיח אומר – ״אי אפשר לוותר על נוקו קריוקו״), מצאנו את עצמנו בפריים טיים ערוץ שתיים, רואים "הכוכב הבא". עוד עם נעימת הפתיחה והכרזה על מה הולך להיות הערב בתוכנית, הרגשתי שזה ממש לא נעים לי בראש, שם איפה שהאיי קיו שלי יושב.

מתלוננת על החום... וואי חום. ומבוכה (מתוך עמוד בפייסבוק ״הכוכב הבא״)

מתלוננת על החום… וואי חום. ומבוכה (מתוך עמוד בפייסבוק ״הכוכב הבא״)

תוכנית חסרת תוכן, אולי זה המטרה, בכל זאת ריאליטי שירה. אבל אם השירים הם הבוטום ליין של התוכנית הזאת, למה כל הזמן עסוקים רק בלהעביר זמן? לדבר במקום לשיר? המנחים צריכים לדבר, השופטים צריכים לדבר, המתמודדים צריכים לדבר ואפילו מביאים "מישהו מרגש מהחיים של המתמודדים" שידבר עוד קצת. תנו קצת זמן מסך לשירה עצמה.

אבל לא כולם זוכים לאותו זמן מסך, כי הרי, יש קצת רגש לשחק עליו. התחרות היא לא מי שר הכי יפה, למי יש הכי הרבה פוטנציאל, מי יכול למלא הופעות או למכור אלבומים, אלא למי יש את הסיפור הכי עצוב. ואני לא מזלזלת בסיפורים, הם באמת קורעי לב. אבל כשלא עולות דמעות הזדהות, אמפטיה או רחמים, אין לך באמת סיכוי. כאילו אם אני אשכנזייה שההורים תמכו בה  לאורך כל הדרך אין לי סיכוי. "הסיפור שלי כל כך עצוב, כשחזרתי מהחופשת סקי לא היה לי אבוקדו בבית, ונשברה לי ציפורן והמניקוריסטית בחופשה…." לא, לא עובר. גם לא אבא שמלווה את הילד שלו לכל משחק כדורגל או חברה שהיתה שם ברגעים הקשים.

אם אמא שלך לא מנקה חדרי מדרגות או לא מדברת עברית אלא אמהרית. אם לא היית משכונה שכל שכבת הגיל שלך היום בכלא או נאלצת לגור בבית שעשית בו בייביסיטר. זה לא באמת משנה איך אתם שרים. כי בואו נפריע להם לשיר רגע, נעמת אותם עם האנשים שהם הכי אוהבים ונראה אם יצליחו להתמודד. הרי אלה הם החיים האמיתיים שם בעולם הזוהר של פליטי ריאליטי.

או מרגש או הביתה (מתוך עמוד בפייסבוק ״הכוכב הבא״)

או מרגש או הביתה (מתוך עמוד בפייסבוק ״הכוכב הבא״)

ו-ה-מ-ס-ך ע-ו-ל-ה! ויש חשש שיתחיל לי התקף אפילפסיה מכל האורות, צבעים ועריכה שגורמת לי לאבד כיוון בתוך המסך. יש להם הרבה יותר מידי כסף בהפקה, אם הם בוחרים להוציא אותו על כרטיסי טיסה זוגיים לכל מי שינחש ראשון על כמה אחוזים יהיה המתמודד. ולהביא סייד קיק לסייד קיק להנחיה חופרת והצגת החסויות, שבעצם אחראיות לעודף המזומנים שנשפכים שם. שמעתי פעם אחת ש"הורגים לך את המתמודדים" אם אין לך משהו טוב להגיד אולי באמת עדיף ש"תהיי יפה ותשתקי" או כמו שמישהו טרח להגיד לה "יפה ברמה של כלה".

לא ברור איך החזקתי את כל התוכנית, אולי הפרסומות פתאום גרמו לי להתעורר. אולי לא הייתי יכולה לעשות את זה יותר טוב, אבל עם הזמן שלי אני יכולה לעשות יותר טוב מאשר לצפות בזה שוב.

אנשים שיעלמו ואסי עזר (מתוך עמוד בפייסבוק ״הכוכב הבא״)

אנשים שיעלמו ואסי עזר (מתוך עמוד בפייסבוק ״הכוכב הבא״)

// שירה פריגת

סקוטל

זמן סליחות

לילדה שהייתי מגיע הרבה יותר ממה שהיא אי פעם קיבלה. הערכה, אהבה, חום. אלה רק חלק קטן מהדברים שהיא רצתה שיהיו לה. הדברים האלה תמיד ניתנו לה במינונים נמוכים, והיא נאחזה בכל פיסת יחס והאמינה שהם לא מגיעים לה בכלל. היום גם אני חוטאת בחוסר ההערכה והאהבה לילדה הקטנה הזאת שנמצא בתוכי. הילדה הגבוהה מדי עם החברים המעטים והספרים הרבים. הילדה שאהבה להסתגר בספריה ולקרוא על עולמות אחרים, שאף פעם לא הבינה למה היא שונה מכולם ולמה היא תמיד נדחקת לפינה. לילדה הזאת מגיעה התנצלות מכל עומק הלב.

סליחה.

סליחה על כך שאני מרגישה מבוישת בכך שכשהיית קטנה, התחברת יותר לפאוור ריינג'רס מאשר לבארבי.

סליחה שאני מתביישת בכך שהעדפתי לרוץ עם ילדים בשכונה ולפצוע את הברכיים בכדורגל, מאשר לשים לק ולסדר את השיער.

סליחה שאני מסתירה את הצלקות בברכיים.

סקוט

סליחה שאני כבר כמעט ולא קוראת ספרים ומגלה עולמות חדשים כמו שכל כך אהבת. אני כל כך עסוקה בעבודה-לימודים-ריצה ושכחתי כמה זה מרגיע.

סליחה על כל התוכניות שתכננת וזנחתי מאחור. התוכניות האלה נשכחו ופינו את מקומן לטובת תוכניות אחרות, שתאמו יותר את המציאות אותה אני חיה עכשיו.

סליחה ששכחתי שחלמת להתאהב ולהיות נאהבת. אני עדיין חולמת את החלומות האלה, אבל עכשיו אני מתייחסת אליהם כמשהו שאולי לא יתגשם. את ידעת שיבוא היום ואת תאהבי ויאהבו אותך חזרה. היום אני כבר לא כל כך בטוחה, וזה בסדר.

סליחה על כך שהיום זה בסדר בעיני לחיות לבד. סליחה על כך שזוגיות היא כבר לא חלום כל כך מוחשי כמו פעם.

סליחה ששכחתי את המשמעות של חיבוק, של נחמה. אני יודעת שאת חיפשת חיבוק ונחמה וברוב המקרים לא קבלת אותם. והיום החיבוק והנחמה נראים כאילו הם מוסווים ברחמים כשהם באים מבחוץ. אף אחד לא רוצה לקבל רחמים. זה מחליש.

סקוטל

סליחה שחולשה היא מילה גסה. אין שום רע בלהיות חלשה מדי פעם. לבקש שיחזיקו לי את היד, שיחבקו אותי, שילטפו לי את הראש. היום ליטוף הראש הוא בעיקר עלבון והקטנה בעיני. את ידעת יותר טוב ממני, כנראה, שהליטוף על הראש והדמעות הן בסדר ומותר. אני כבר שכחתי שזה בסדר להתעצב.

סליחה שעם הזמן הצחוק שלי פחות חזק. דווקא אהבתי את הצחוק המתגלגל שלך. את העובדה שצחקת מכל דבר קטן, אפילו אם הוא היה מצחיק רק בעינייך. היום אני צוחקת פחות. אני משתדלת, אבל לפעמים שוכחת איך.

סליחה על כך שנתתי לאחרים לקבוע את הערך העצמי שלך- ההורים, החברים לכיתה, בני הזוג, התגובות בבלוג. את שווה המון ובחיים אל תשכחי את זה.

סליחה ששכחתי כמה בוגרת היית ועם כמה דברים היית צריכה להתמודד מבחינה רגשית. היום אני מתמודדת עם הרבה יותר דברים מבחינה מעשית, אבל רגשית- שכחתי איך מתמודדים.

20140203_181333 copy

סליחה על כל החלומות המנופצים, הדמעות, הבושה העצמית שלפעמים תוקפת, חוסר החיבור הזה למה שהיית ומה שרצית להיות.

אני מקווה שתוכלי לסלוח לי על כל אלה. אני בדרך לסלוח לעצמי, עכשיו זה תורך. ואל תדאגי לנו, אנחנו בדרך הנכונה- אני בונה לנו עתיד טוב יותר, אחד כזה שבו אוכל לתת לנו יותר צחוק, אהבה ושמחה ממה שהייתי מסוגלת לתת עד עכשיו. אחרי שתסלחי לי אדע שאני בדרך הנכונה.

והכי חשוב, יותר מכל סליחה שאבקש, שתדעי שאני אוהבת אותך. את ילדה מדהימה.

// לינור סקוטלסקי

165161_485300834411_4420468_n1

הבחורה שלא יודעת לכתוב

אני הבחורה שלא יודעת לכתוב,

הבחורה שלא עושה את זה טוב.

הבחורה שאין לה מילים כדי להתבטא,

זו ששותה וודקה, ולא תה.

 

אני זו הבלונדינית, "המשהו לא רגיל"

זאת שעושה עיניים ל80 איש במקביל

זאת שמחייכת לאחד וזורקת נשיקה לאחר

אני זאת שחופרת בפייסבוק, אולי תיזכר?

 

מעלה מלא תמונות בבגד ים

טסה לפריז, לרומא, עם כל העולם

מבלה עם ההוא, עם הזה והזה,

זאת עם התחת הקטן והחזה.

 

אני הבחורה שכתבה את מה שקראת אתמול

ההיא שאותה רצית לשאול

זאת שגרמה לך לשבת שלוש דקות ולחשוב

על פוסט שגרם לך להרגיש כזה טוב

על ההיא שעזבה או ההיא שעכשיו,

זאת שאיתה זה בדיוק המצב

אני הבחורה שגרמה לך לחזור

שהדליקה לך מחדש את האור

 

אני הבחורה, ההיא, הבלונדינית מהבר

אם תנסה להיזכר קצת בעבר

זאת שהתחלת איתה ואמרת "בטח היא זורמת"

זאת שלא ידעת שרוצה להיות סופרת.

165161_485300834411_4420468_n

2008, אני בת 14, יש לי הרבה להגיד ורק מחפשת איפה לשפוך את זה. ההורים שלי היו אנשי תקשורת מוכרים, ובעברם עבדו ב"ידיעות אחרונות". כדי לא להיות הילדה המפונקת עם הפרוטקציות, החלטתי ללכת על המתחרים, לעשות את זה בדרך הקשה. אז שלחתי כתבה והוזמנתי ל"בית מעריב" להיפגש עם העורך הראשי של "מעריב לנוער", יחד עם עוד 20 נערים. לפני הפגישה איתו, נכנסנו לחדר עם עורך המשנה. הוא הסתכל על כולנו במבט בוחן, ולבסוף נעצר עליי.

"ואת מה את עושה פה?"

"מה זאת אומרת?" עניתי. "באתי לכתוב, כמו כולם".

"הא… אם את אומרת".

אני ילדה בת 14, עם מעיל ארוך לבן, מגפונים חומים עם עקב קטן, פן בשיער ואולי אפילו מסקרה. לצידי יושבים יצורים משונים (אני בטוחה שלימים הם נראים ממש טוב) שכל אחד מהם לבוש בצורה מוזרה אחרת, בעיקר עם הרבה שחור. אבל אני, הבלונדינית הקטנה עם הליפגלוס הורוד נוצץ, נראית לו מוזרה. יצאתי מהחדר ורק רציתי לבכות. לא הבנתי מה לא בסדר בי ולמה מתוך כל 20 כתבי הנוער שנכחו בחדר, רק אני נראיתי לו יוצאת דופן.

שלחתי את הכתבה הראשונה שלי עם בטחון מעורער והרבה פחדים. אולי אני באמת פחות טובה מהשאר? אולי הוא לא סתם הסתכל עליי במבט הזה? הוא הרי מבוגר, הוא כבר שנים בתחום והוא יודע מה הוא עושה. אולי אני באמת לא יודעת לכתוב? חיכיתי שבועיים כדי לקבל את הגליון הנכסף, כשהוא הגיע אליי, ראיתי הפנייה לכתבה שלי בעמוד השער. ניצחתי.

20150125_034137

2013. אני נכנסת לחנות ספרים ומבקשת מהמוכר את הספר החמישי של "שיר של אש ושל קרח". "יש כמה כאלה, את יודעת"

"כן, ביקשתי את החמישי".

"יש עוד לפניו, את יודעת".

"כן, אני רוצה את החמישי"

"איך קוראים לספר שאת מחפשת, את יודעת?" הוא הסתכל עליי במבט שנראה כאילו חשב בליבו, 'ילדה, איפה אמא? פה לא מוכרים ברביות, זו חנות ספרים.'

"שומעת חמודה? תתקשרי למי שאת קונה לו את הספר, רק כדי שתהיי בטוחה".

"הספר בשבילי. אתה יכול להביא לי אותו בבקשה?"

"בשבילך? אוקי…." אחרי שיחה מתישה במיוחד, אני ניגשת לדלפק כדי לשלם על הספר.

"תגידי, אפשר את הטלפון שלך?".

45129_419804429411_4309513_n

אלו הם חיי.

אני הבחורה עם הבלונד, האיפור וחולצות הבטן,

אני הבחורה שגם על עקבים יש לה קצת שכל,

זאת שהלכה לאוניברסיטת תל אביב

ולומדת ספרות ולא משהו מגניב

אני זו שאומרת ועושה מה שהיא רוצה

שיודעת שלא הכל מגיע לה, ובכל זאת מנסה

אני הבחורה שלא יודעת לצייר, לשיר וגם לא לרקוד.

אבל אני הבחורה שיודעת לכתוב.

אני הבחורה שיודעת לכתוב.

// רוני שינקמן

(מתוך עמוד הפייסבוק StreetArt in Germany)

36 שאלות שלימדו אותי משהו חדש

יום אחד, בזמן שהסתובבתי לי ברחבי הרשת החברתית, נתקלתי במאמר שמישהי פרסמה. הכותרת המפציצה, "רק 36 שאלות מפרידות בינכם לבין אהבת אמת", לא השאירה ברירה לרווק שכמוני אלא להקליק על הקישור ולהיכנס לקרוא. כיאה לעצלן הקריאה שאני, רפרפתי במהירות תוך כדי שאני ממלמל לעצמי "בולשיט נו". לגרום לשני זרים להתאהב סתם כך בניסוי מעבדתי שכולל כמה שאלות – זה הדבר הכי הזוי ששמעתי לאחרונה.

חלף שבוע ובתיבת האינבוקס שלי הופיעה הודעה שאומרת "מצאתי את התשובה". אל הטקסט הקצר הזה התלווה לינק לאותו מאמר מדובר. הבחורה ששלחה לי את ההודעה הציעה לי לנסות לעשות איזה מבחן ולצאת לבדוק אם הדבר הזה אמיתי. זה הדליק אצלי ישר איזה ניצוץ וחשבתי שזה באמת רעיון מגניב, רק ששני דברים מפרידים ביני לבין המבחן הזה: קודם כל אני לא בקיא בחומר ודבר שני – מאיפה אני אמצא עכשיו פרטנרית שתסכים לעשות ניסוי כה מביך?

(מתוך עמוד הפייסבוק StreetArt in Germany)

(מתוך עמוד הפייסבוק StreetArt in Germany)

אז את החומר למבחן השלמתי במהירות וקראתי את המאמר במלואו. מסתבר שהניסוי צלח כמה וכמה פעמים ואפילו הכותבת שלו, ביחד עם הפרטנר שלה, הצליחו ליצור מן מערכת יחסים מתקדמת שהתחילה באותו ערב של הניסוי. זה די פשוט, כל אחד מהאנשים שואל זה את זה שאלה ולאחר מכן משיבים עליה. 36 שאלות שחלק מהן מביכות וחלק דווקא רציניות ומעניינות, מה שבטוח זה שכולן מאוד עמוקות ולא זכור לי שאי פעם יצא לי לשאלות דברים כאלה בדייטים שלי.

יום אחרי זה, בלי שום קשר לנושא השאלות, נפגשתי עם מישהי שהכרתי לאחרונה. זו הייתה סוג של פגישה ידידותית המלווה באלכוהול מה שגרם להכל להיות מאוד פתוח וללא מחשבות יתר. דיברנו קצת על עניינים שיגרתיים עד שפתאום היא אמרה לי "תגיד, שמעת על ה-36 שאלות האלה שגורמות לך להתאהב?". לא עברו 10 שניות וכבר מצאנו את עצמנו משתתפים בניסוי. סימן משמיים? אז כזה.

(מתוך עמוד הפייסבוק StreetArt in Germany)

(מתוך עמוד הפייסבוק StreetArt in Germany)

אחרי בערך שעה וחצי או אפילו שעתיים, סיימנו לענות והגענו לשלב האחרון בו צריך פשוט להיות בשקט ולהסתכל זה לזו בעיניים במשך ארבע דקות. כשהחלק הזה הסתיים ישר הרגשתי שאני מאוהב! סתם, זה לא באמת קרה וגם היא לא ממש התאהבה בי. אבל מה שכן, המשחק הזה לימד אותי דברים על עצמי. למשל בשאלות "מה היית משנה בחינוך של הורים שלך?" ו-"האם אתה חושב שהייתה לך ילדות טובה יותר משל אחרים?" הבנתי כמה אני אוהב את הורים שלי ושאולי אנחנו לא בקשר יומיומי אבל כנראה בתוך תוכי אני יודע כמה הם היו ותמיד יהיו בשבילי. למדתי שהדבר שהכי גרם לי לדמוע בשנה האחרונה זה המוות של סבתא שלי, וכמעט שדמעתי שוב תוך כדי שעניתי על השאלות שהיו קשורות אליה.

אבל יותר מהכל למדתי שכמעט ולא הכרתי באמת, הרבה מהבחורות שיצאתי איתן, ושיש עולם שלם שאינו מסתכם ב"איפה את עובדת" ו-"מתי עברת לתל אביב". זה הראה לי שאפשר לנהל שיחה כנה ואמיתית, עם מישהו זר לגמרי, ולא להרגיש כאילו אתה בריאיון עבודה. זה מביך ומוזר, אבל אני ממליץ לכל חבריי הרווקים והרווקות לנסות את הדבר הזה עם מישהו זר. מקסימום מה יקרה? תתאהבו?

// רן פינקלשטיין


pic3 copy

דברים שאת צריכה לדעת

תבחרי את הדמעות מאמי, את לא יכולה לחלק אותן סתם ככה. תחשבי עליהן כמו בתולים, לא נותנים לכל מי שמופיע. את פרח, את יודעת? כזה שלא מוצאים כל יום, אחד כזה מוגן שעושים סביבו גדר ומראים לכיתה ב'1 שמגיעה לסיור באביב.

תבחרי את הדמעות יפה שלי, כמו שאת בוחרת מלחמות. תבחרי במי להאמין, למי לתת את הלב שלך כל פעם מחדש, בלי לדעת את הסוף, בלי לדעת שתקבלי חזרה חתיכות, בלי לדעת שתקראי לחברה בשתיים בלילה, תשבו מבולבלות, עם בקבוק יין ובלי הוראות מאיקאה, לא מצליחות להרכיב חזרה את השריר שפעם פעם בך.

תבחרי רגעים לזכור. תשכחי איך הלכתם ברחבה ההיא שיש בה מזרקות בהבימה, רואים ילדים קטנים רצים ומדמיינים את שלכם. תשכחי איך לבשת שמלה צהובה שהוא שנא, ולמרות שרצית עליה איזו מילה טובה הוא אמר "מכוערת, יפה שלי, מכוערת נורא". תשכחי איך הוא קטף פרח, כזה שמותר, הניח לך אותו איפשהו בשיער, אמר שאת שלו לעולם.

pic2 copy

תשכחי איך הוא כתב על מפית מילים שהוא שונא, דקר אותך ואז אותו, איך הצמדתם דם אל דם ואיך הבטחת לו שלא תכתבי אותן לעולם. תשכחי איך במצלמה של אישה אחרת, הוא עשה את הפרצופים האלה שאת אוהבת, תשכחי איך בכית כשגילית, ומיד כתבת

"סיוט", "אינעל אבוק" ו- "לבד". תזכרי שעכשיו אתם תיקו.

תחייכי לאנשים תמיד, תשאלי מה שלומם. בכל איש יש סיפור, את יודעת? מאחורי כל עיניים יש עולם. תזכרי איך פעם בארוחת שישי אבא סיפר על האיש שעלה אליו למונית והתייחס אליו כאילו הוא רק נהג, ואת לא הבנת איך הוא לא ראה שאבא שלך הוא האיש הכי חכם בעולם, הכי נדיב, הכי טוב לב, איך הוא לא ראה את אבא שלך, שלימד אותך להיות פרח מוגן.

תישארי הילדה עם הקוקו הגבוה והעיניים שיודעות. אל תספרי לאף אחד מאיפה את יודעת על עצב כל כך הרבה, תשכחי כבר את הקיץ ההוא שהרחת רק דם, שהחזקת את הברכיים ברצפה של בית חולים בצפון ואמרת תודה על האוויר, על החיים, על העולם.

תסתכלי מסביבך עיניים שלי. תראי מה בנית בשתי ידיים בכמה שנים בודדות; גדרות, מחסומים, חומות. העיר הזאת מה עשתה לך מאמי, תסירי, תסירי מגננות

ובכל זאת קל לך לנשום בה, כי הכל כאן מותר, גם לטעות, אבל בעיקר לגלות מקומות חדשים להצמיח בהם גדרות. ואין לך אישור לבנייה הלא חוקית הזאת שבך, אבל את בשלך, מקסימום מה יעשו, יעיפו אותך?

pic1 copy

תספרי לאנשים את האמת, תגידי ממה את פוחדת. איך כשלון מרעיד לך את הדם, איך את לא מצליחה לישון כשאת לא מצליחה בכלל. תספרי איך את אוהבת מילים, אבל כשהן שלך, הן כמו ילדים, ואת אמא משוגעת, שומרת אותן בבית, מגדלת לבד, לא מסוגלת לשלוח לגן.

תסתכלי למטה מאמא. יש שם שורשים. אל תשכחי אף פעם מאיפה באת, אל תתביישי לדבר בגרוזינית עם הסבתא שעלתה לאוטובוס והיא לא יודעת איפה זה אסותא. תגידי בגאון "מרמלה" כל פעם שישאלו איפה גדלת, תחייכי אם ירימו גבה. תרקדי מזרחית כפרה שלי, עם היד על המצח, השנייה על המותן. אל תוותרי על החריף, לא בפה ולא באוכל.

תפסיקי לפחד מאהבה. לא כולם ישברו אותך, עוד יש לך למה לחכות.

ועכשיו די. כבר אמרתי לך, תבחרי את הדמעות.

 // נטלי מיכאלשווילי

file000557708328 copy

תשאירי לי פרח

הייתי אז בן 15, אולי 15 וחצי. יום חמישי בערב, מזג אוויר אביבי ונעים. יצאתי מהבית לבוש בג'ינס האהוב עליי ודלי מלא פרחים ביד. ואז ראיתי אותה, יושבת לה בשלווה בלתי מוסברת. תלתלי הפחם שעל ראשה נפלו באדישות על כתפיה היפות, ועורה המולאטי היה נראה מתוק יותר משוקולד רוזמרי.

תקציר הפרקים הקודמים: למדתי בתיכון דתי, כזה שהנשים היחידות בו הן מורות שאיך אומר זאת בעדינות – לא היו נכנסות לקטגוריית המורה הסקסית של השנה. תוסיפו לכך את העובדה שהייתי ביישן בטירוף ותגיעו למסקנה שהניסיון שלי עם בנות המין היפה היה זהה לניסיון של ג'סטין ביבר ברפואה הוליסטית.

לא זוכר מתי ראיתי אותה בפעם הראשונה, אבל אני בהחלט זוכר שבכל סיבוב שעשיתי בשכונה הייתי מחפש אותה בעיניים, מביט לכל הכיוונים כמו איזה ינשוף. ולא שהייתה לי איזה תכנית מיוחדת, רק רציתי לראות אותה, זה היה עושה לי את היום וגורם לי לחשוב עליה יותר. כשהייתי עובר ליד ביתה במקרה, או שבעצם לא באמת במקרה, הייתי זורק איזה מבט לחלונה, אולי היא תהיה שם, תחייך אליי ותשאל אם בא לי לעשות איתה סיבוב. לפעמים היא הייתה שם, אולי חייכה, אני לא יודע, כי בשבריר השנייה שהייתי קולט את תלתלי הפחם, המבט שלי היה מופנה באופן בלתי רצוני לכיוון אחר והייתי ממשיך בדרכי.

באותם ימים, אחי הגדול שבדיוק השתחרר מהצבא, החליט לנסות את מזלו בעסקי הפרחים. הוא קנה כמויות של זרי פרחים והחל למכור אותם כל שבוע בימי חמישי מבית לבית. 

photo-1414788020357-3690cfdab669 copy

לאחר מספר שבועות בהם עסקי הפרחים שגשגו, הצטרפתי גם אני לעניין. הכסף היה לא רע בכלל לפי מה שאני זוכר, אם כי יש סיכוי שהוא עקץ אותי וקיבלתי פחות משכר מינימום. 

אז בכל אופן, יום חמישי בערב, מזג אוויר אביבי ונעים. יצאתי מהבית לבוש בג'ינס האהוב עליי ודלי מלא פרחים ביד. ואז ראיתי אותה, יושבת לה בשלווה בלתי מוסברת. תלתלי הפחם שעל ראשה נפלו באדישות על כתפיה היפות, ועורה המולאטי היה נראה טעים יותר משוקולד רוזמרי. הרגשתי שהלב שלי הוא דרבוקה ששריף ילד הפלא הדרוזי מתופף עליה. מה אני עושה? מה אני אומר? שוב להסתפק רק בלראות אותה?

file000557708328 copy

לפתע קול מתוק פילח את מחשבותיי והתמזג עם התיפוף של שריף: "אתה צריך אולי עזרה?" כמה מתיקות יש בה, כמה יופי. "לא תודה, זה בסדר" עניתי בלי היסוס. כאילו זה מה שירשים אותה, העובדה שאני יכול להסתדר לבד. גם עכשיו כשאני נזכר ברגע הזה, בא לי לדפוק את הראש בקיר. "אתה בטוח?" היא שאלה, כמו נותנת לי עוד הזדמנות. "כן, תודה" עניתי בחיוך מבוייש. מה חשבת לעצמך אידיוט? מה נראה לך שהיא מחכה פה לכל מוכרי הפרחים של העיר ושואלת אותם אם הם צריכים עזרה? הבחורה הזו כבר יכלה להיות גרושתך היום, טיפש.

לאחר כ-20 דקות חזרתי הביתה להביא עוד דלי פרחים, חושב על כמה טיפש אני ומה אני אגיד לה אם אראה אותה שוב, ותוך כדי מחשבות נתקלתי בה שוב. הפעם היא לא אמרה דבר. ואני? אני התביישתי כרגיל והמשכתי בדרכי. 

by jenny downing

by jenny downing

אני חושב שמאז לא ראיתי אותה יותר, נראה לי שעברה דירה. ככה זה נגמר, עם חור בלב מבחורה שאהבתי ולא הכרתי. וגם היום מידי פעם מתגנבת לי לראש מחשבה לעזוב הכל ולחזור למכור פרחים. אולי תהיי שם שוב ואני אסביר לך שאיחרתי רק ב15 שנה.

// ארז הדר

מתוך עמוד הפייסבוק art pics

אני יודעת מה אני עושה

כל כך הרבה עומס, כל כך הרבה מחשבות, כל כך הרבה שירים, כל כך הרבה מילים, כל כך הרבה אכזבות, כל כך הרבה תקוות. את סך הכל רוצה שיהיה לך טוב. את לא מצפה ליותר מדי, אבל בסוף נופלת. חושבת שהכל יגיע אלייך על מגש של כסף, את שוכחת שהכל תלוי רק בך. את חייבת לקחת את עצמך בידיים, לא לתת לאחרים להפיל אותך על הברכיים.

הם עושים אותך חולה, הם גורמים לך להרגיש לא טוב, פיזית ונפשית. את שווה הרבה יותר מהם, מאותם בחורים שגורמים לך להרגיש ככה. אפילו להשתמש במילה "גבר" את כבר לא מסוגלת, הלוואי והיו מתקרבים לזה. את מחליטה לשנות התנהגות, להסתכל קדימה, אבל שוב חוזרת לאחור, שוב חוזרת לתמימות, חושבת שהפעם זה יהיה אחרת. הסיפור חוזר על עצמו, שום דבר לא השתנה, המצב נשאר כמו שהיה ואפילו יותר גרוע. 

מתוך עמוד הפייסבוק art pics

מתוך עמוד הפייסבוק art pics

את חושבת שאת גיבורה גדולה, שהפעם את זו שתשלוט במצב. אף אחד לא ישפיע על המעשים שלך. ואז את בקלות נשברת. את יודעת לאן את נכנסת ובכל זאת, לא מונעת את זה מעצמך. אז את שמה את השכל בצד, נותנת לדברים לקרות, אומרת שאחר כך תתמודדי עם ההשלכות. ואז את מגלה שזה לא כזה פשוט כמו שחשבת שזה יהיה. את כבר רגילה לכאב, רגילה לתחושה של חוסר האונים, אבל גם יודעת שמפה את רק תעלי, לא תתני לעצמך לשקוע בזה. את תתגברי על הכל ותעברי את זה. זה סך הכל עוד שלב בחיים. את כבר לא תמימה כמו פעם, את יודעת טוב מאוד מה את עושה. את לגמרי שולטת בעניינים. אין איש שיגיד לך איך להתנהג ומה לעשות, את אחראית על הכל. כמו כן, את גם אחראית למצב שתהיי בו אחר כך.

מתוך עמוד הפייסבוק art pics

מתוך עמוד הפייסבוק art pics

את רוצה לצאת החוצה עם מגפון ענק ולצעוק חזק, שכל העולם ישמע "אני יודעת מה אני עושה!!!!" כאילו זה משנה שמישהו ידע. אולי את מנסה לשכנע את עצמך שאת יודעת מה את עושה וחשוב שכולם ידעו מכך, כי אולי אז תתחילי להאמין לזה מעט. כבר מאסת בכל הבחורים האלה שמשחקים את עצמם בעניין, את יודעת טוב מאוד מה הם רוצים. אין לך כבר כוח אליהם באמת. היית רוצה שיבוא הגבר הזה שבאמת יהיה שווה את ההתעסקות שלך, שלא תבזבזי עליו את הזמן.

ואז האסימון נופל לך- החיים לא מסתכמים בזוגיות! חשבת שזוגיות תפתור לך את כל הבעיות בחיים, אבל היא לא. עובדה שעד עכשיו הסתדרת בלעדיה. אז את מגיעה עם עצמך להחלטה לא להיות יותר תלויה בדבר הזה. את בשלבים של הסקת מסקנות והבנה שזה לא הדבר שיגרום לך להיות שלמה עם עצמך ועם החיים שלך. כמובן שיש בך את הרצון לנהל זוגיות טובה ושיהיה לך את מי לשתף בלי יותר מדי תסבוכים, בינתיים תמשיכי לשתף אנשים אחרים שאוהבים אותך. מי שלא יכול להכיל אותך אין סיבה שיהיה חלק נכבד מהחיים שלך. אז עכשיו קצת קשה, קצת כואב, אבל עוברים את זה. עוד כאב קטן בלב, עוד מחשבה שיהיה לך ממש קשה למצוא את אותו אחד. עוד טיפה אבל, עוד טיפה…

// נוי ארווס

מגי

תכירו את מגי שורק

האדר-מיקרוסופט copy

מי אני: מגי שורק

גיל: 38

תפקיד בחברה: מנהלת שותפים עסקיים.

מהן שעות העבודה? שעות העבודה משתנות בהתאם לתקופה ולצרכים. לקראת סוף רבעון/חציון/שנה אנו נדרשים לשעות עבודה מאומצות ואילו בתקופות אחרות פחות. 

איך הגעת לעבוד במיקרוסופט? במסגרת מבצע "חבר מביא חבר", שרון גילרן, חברתי מסלקום (הארגון ממנו הגעתי למיקרוסופט), שיווקה לי את החברה והתפקיד

IMG_0357

מה מסלול ההכשרה בדרך למקצוע הזה? ישנו מסלול הכשרה פורמלי הכולל הכשרות ב Web, מגוון אתרים פנימיים וחיצוניים, מפגשי אוריינטציה פורמליים ו Body אשר הינו ה"חבר" שלך בתקופת הקליטה.

במקביל ישנם ערוצים פחות פורמליים כגון פגישות היכרות עם ממשקים, תשאול עובדים/שותפים אודות אופי העבודה, היסטוריה, ציפיות ועוד.

במיקרוסופט הלמידה לעולם לא מפסיקה, אתה צריך לדעת לשאול שאלות, לבחור את האנשים אותם אתה שואל, לחקור באופן עצמאי ב Web ובכלי מיקרוסופט. ישנו היצע אדיר של מקורות ותהליך הלמידה וקצבו תלוי בעובד, ביכולות ההכלה שלו וברצונו להעמיק.

איך ומתי החלטת לעסוק בזה? לאחר הפגישה הראשונה שלי עם הגיוס של מיקרוסופט לו קדמו שיחות עם עובדת בתפקיד, הבנתי שהתפקיד מאתגר, הולם את כישוריי ויכולותיי ואני אותו וכי אוכל לבוא לידי ביטוי בצורה טובה.

איך יום בעבודתך נראה? ימי נחלקים לשני חלקים, במשרד ואצל השותפים אותם אני מנהלת. תמיד אני פותחת את היום בקפה של בוקר ובשיחה עם קולגה/שותף ואז צוללת לתוך היום שכמעט תמיד עובר ביעף.

IMG_0511_2_3_fused

מה הנושא הכי חם בפינת הקפה אצלך? נע בין שלום הילדים למצב הביזנס, הלך הרוח בשוק, סטטוסים לוהטים…

מה הפינה האהובה עליך? העמדה שלי והפטיו (הנמצא תחת כיפת השמיים).

מהן האפשרויות לקידום ולהתפתחות בתפקיד שלך? האפשרויות מגוונות ונעות בין תפקידי רוחב כגון: ניהול הפצה, שיווק לבין קידום לתפקידי ניהול קבוצות מכירה או סגמנט. יש כמובן עולם שלם של אפשרויות מעבר לים שם רק השמיים הם הגבול.

יום חמישי ב-17:00 – איך את מרגישה? מרגישה מעולה, לרוב מסופקת ממה שהצלחתי להשיג, שמחה לקראת זמן איכות עם המשפחה וטעינה מחודשת של המצברים.

מילה לבוס? וואו! התברכתי בבוסית יוצאת דופן שהיא דוגמא אישית לניהול, הבנה עסקית ואישיות עמוקה ומרתקת. הכי נכון יהיה לומר פשוט תודה שאת קיימת ותודה על ההכלה, ההקשבה, העשייה המשותפת, השיתוף ותהליכי הלמידה האינסופיים… אני נהנת!!

// Microsoft

9755_10202073684034435_428958893_n copy

החלום ואני

כשהייתי קטנה, הייתי בטוחה שבגיל 27 אני כבר אופיע על מלא במות בישראל. יהיו לי לפחות שלושה אלבומים, כמה להיטים מצוינים ואהיה ממש מוכרת בתעשייה. היה לי גם קונספט מטורף, אני כתבתי שירים על מפיות קוקטייל.

שלא יהיה ספק, הופעתי כמה פעמים, היו לי עיבודים לשירים שאני כתבתי והלחנתי, וכמה עיבודים לקאברים כדי שלא יהיה מצב שתשתעממו לי בהופעה. צירפתי אליי את החבר הכי טוב שלי, יונתן אלטר, ובהמשך הדרך הוספנו עוד חבר שינגן איתנו גם.

השירים בהופעה נכתבו בעיקר על חברות ועל דברים שקרו בדרך. היה לי אלבום מושלם, אם לא הייתי מוותרת ככה סתם פתאום הוא היה מצליח, בדוק.

996586_10151746709924477_1539390841_n copy

אז איך זה קורה?!

איך קורה שבחורה ששרה על במות מאז שהיא זוכרת את עצמה, פתאום באמצע ההופעה, אולי הכי מוצלחת שהיתה לה, היא קמה ומחליטה שזהו.

אבל כך זה קרה.

המיקרופון נסגר, הגיטרה נכנסה לקייס, נעלתי את כל מפיות הקוקטייל שלי במגירה והשמטתי מחיי את העובדה שאני זמרת- לא רעה בכלל. עד היום אין לי הסבר לצעד הקיצוני שהחלטתי לעשות. מידי פעם, אני חושבת לעצמי, אולי בעצם עשיתי טעות?! אולי כן יכלתי להיות כל מה  שחשבתי שאני אהיה.

אני נכנסת ליוטיוב, שמה אוזניות ושרה יחד עם עצמי שירים מההופעה האחרונה. אבל אז, מכה בי אותה ההרגשה מההופעה ההיא. כל הגוף שלי נאטם, לא יוצא לי קול, דמעות מצטברות לי בעינים ואני מרגישה כאילו העולם שלי מתפוצץ.

אני אוהבת את ההרגשה שהקול שלי משמח את הקרובים אליי. קחו את מאמזי לדוגמא, אחרי חודש של זוגיות מושלמת, הבאתי אותו לבר הישן בו עבדתי ועוד לערב קריוקי. באיזשהו שלב עליתי לשיר והוא? הוא זוכר לי את זה עד היום- איזה שיר שרתי ואיך הוא הרגיש כשהוא שמע אותי שרה. או – לשיר לאחי את שיר הסלואו בערב חתונתו היה הכי מרגש בעולם.

מבינים? אלו רגשות אמיתיים. לא זיוף על במה ולא ציפיה לאהדה. אני תמיד אוהב לשיר, בשבילי. לא בשביל קהל. ובדיוק בגלל זה, סגרתי את המיקרופון, הנחתי את הגיטרה וכשמאמז רוצה שאני אשיר? אני שרה כאילו זאת הפעם הראשונה שאני שרה לו.

9755_10202073684034435_428958893_n copy

בשיר הכי טיפשי שכתבתי, דיברתי על חברה טובה שמורידה שערות עם פינצטה, אבל היה חבוי בו חצי בית שכנראה חזה מראש את כל מה שעומד לקרות.

"שעון החול שלה נשבר, 

מאפרה מלאה באפר

ומה שנותר לה

זה לחכות למחר."

אותה חברה, שבסך הכל השתחררה מהצבא וכמתנה כתבתי לה שיר, אמרה בעצמה שזה הבית הכי נוגע ששמעה. אבל האמת? השעון חול היה מחזיק מפתחות שבור שהיא לא הסכימה לזרוק, המאפרה שלנו תמיד הייתה מפוצצת והמחר? היום בו היא תצא לחופשי.

ובלב שלי? השעון חול השבור בעצם היה השברים שנשארים בי אחרי הופעה-  את זה הבנתי אחרי כמובן.

זאת פעם ראשונה שאני מדברת על זה. על היום שהחלטתי שדי. לא עוד. מלא אנשים שאלו, ניסו להבין ואני כתגובה אמרתי "די, נמאס לי." זה מדהים, אני פתאום מבינה כמה אני שלמה עם זה וכמה אני בעצם מחכה לחלום החדש.

אני שמחה שהיה משהו שהחזיק אותי כל כך קצר, החזיק אותי מאוהבת בו, ציפה ממני להוכיח. אבל היום? אני לא קוראת לזה חלום ילדות, יש לי חוויה שעברתי, ווי שסימנתי על משהו שרציתי לעשות ולב שלם שהוכחתי לעצמי שאפשר גם לשחרר.

// נטאלי פינקלשטיין