תגית: מהוזה

תמונה מספר 4

דברים יסתדרו מעצמם

לראשונה מזה הרבה מאוד זמן שטוב לי, ולזה לא הייתי מוכנה. טוב לי, ואני עדיין לא כל כך מבינה או יודעת איך הגעתי לארץ המובטחת הזאת, אבל מה שאני כן יודעת זה שמזג האוויר כאן נעים.

כי אין כאן סופות אפורות ורבות מספור שחוסמות לי את שדה הראייה ואת השמיים שאני חולמת להגיע אליהם בעננים. נעים כאן וחמים, עם קור עדין בלילה ובריזה נעימה בשעות היום. אני קמה כל בוקר ורואה איך מחייכת לי השמש מתי שהלב שלי מחייך מבפנים, אולי קצת בהתנצלות על שהסתתרה מפניי כבר חודשים ארוכים.

פשוט טוב לי

פשוט טוב לי

ואני עושה את כל מה שעושה לי טוב. רוקדת ויוצאת, שמה את המזגן על עשרים מעלות ונכנסת עם פליז מתחת לפוך כי פתאום בא לי קצת חורף, מתיישבת עם החברים באיזה סרט מופרע בשורה השלישית בקולנוע, וצוחקת איתם ועם כל האולם גם בקטעים שבהם לא מצחיק.

חזרתי לעשות פרצופים. חזרתי לתיאטרליות שבה נהגתי לספר סיפורים ולרגעים הקטנים והמהנים האלה ביום שבהם אני מצחיקה את האנשים שמולי. חזר לי קצת הביטחון, וחזרתי לחייך אז אנשים אומרים לי שאני יפה. ואני לא תמיד מרגישה כל כך יפה אז אני רק רוצה להגיד להם שהם טועים וזה למעשה רק העולם שלי שיפה, אבל אני שותקת ומנסה לעכל את המחמאה, מנסה להבין שמגיע גם לי להרגיש קצת יפה.

חזרתי לעשות פרצופים

חזרתי לעשות פרצופים

אני אוכלת קצת יותר. לא שהייתה לי איזושהי בעיה עם זה פעם (כי לעזאזל, אני חתיכת מטחנה), אבל אני נהנית מהאוכל הרבה יותר ונותנת לעצמי ליהנות ממנו עם הרבה יותר קרדיט ואיזון.

מצאתי קצב שבו אני יכולה לרוץ. אמנם באיטיות יחסית ותחת התנאים ההדרגתיים שהגוף שלי מציב, אבל לראשונה מזה חמש שנים, אני מצליחה שוב לרוץ, וזה מרגיש לי מדהים. מרגיש גדול מהחיים.

אני מצליחה שוב לרוץ

אני מצליחה שוב לרוץ

אני לבד, והגעתי למסקנה שאני נהנית להיות לבד ולבחור בלבד הזה בכל יום מחדש. אמנם נכון, אני לא יכולה להגיד שאין לי אף אחד בראש, או שאין אף אחד שמצליח לדגדג לי את הלב, אבל הספינה שלי יציבה בתוך האוקיינוס הזה וכל גל שמתקרב אליה רק מלטף אותה בנעימות, ואני מוכרחה להודות שכשזה נטול כל סיבוכים וכאב הרווחה שאני מקבלת היא ענקית.

כי אני לא מחפשת קשר לשם קשר או בחור לשם בחור, ואם להיות כנה, אני גם לא מחפשת בכלל. מה שהגיע הגיע ומה שיגיע יגיע. הידיעה שמה שצריך לקרות קורה לעולם לא תגרע מהאקטיביות שלי ומהאמונה שלי שמחשבה ופעולה יוצרות מציאות, אבל אני פשוט מניחה לעצמי להרגיש ומניחה לזה להיות. ואני נהנית לשחרר. לשחרר ולזרום ולא להאשים את עצמי כשהרגשות עולים על גדותיהם וכשכל מה אני רוצה זה קרוב כשאפשר רק רחוק.
ואני כן חושבת על זה קצת לפעמים, אבל מי שירצה אליי ימצא אותי, ואולי מה שאני צריכה זה פשוט ללכת עם הרוח ולהאמין שדברים יסתדרו מעצמם.

להמשיך לצאת בשעות הערב לרחוב עם שתי קוקיות ונעלי ספורט ולהרגיש קצת את החופש, גם אם לרגעים ספורים. לתקוע את הסיליקונים עמוק באוזניים, לשים על פול ווליום ולהרגיש איך האוויר זורם לי בכל הגוף ולראשונה מזה זמן רב איך הוא פאקינג לא אוזל. להרגיש את החיבור שהתחדש אצלי לאדמה ולאנשים ולעיר, להרגיש איך הנפש הנודדת שלי הצליחה סוף סוף להשתקע ולנשום קצת אוויר.
פשוט לשחרר ולחזור להאמין באיזון של העולם.
ואולי הפעם, הדברים יסתדרו לי מעצמם.

// טל מיכאלי

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..







Dog is lying on back on the bed - selective focus

מעשה במוח וחלומות מוזרים

שלום מוח יקר שלי, לאחרונה אני חולם חלומות מאוד מוזרים. אני חולם על דמויות מסדרות מצויירות, אני חולם על אנשים שבחיים לא פגשתי ועל סיטואציות שגם בפנטזיה הכי פרועה EVER לא היו מתגשמות.
אני רוצה לשאול אותך מוח יקר שלי, מדוע החלטת שזה יקרה עכשיו? מה אכפת לי מכל הדמויות המצויירות האלה ולמה אני צריך להיות מובך בחלומות שלי?

אז הנה לכם כמה חלומות מביכים, מוזרים ומצחיקים שלי. החלום האחרון שחלמתי היה עם הדמויות של הסדרה "דרגון בו זי". היה נחמד לטייל איתן ולראות את הכוחות שלהן רק "במציאות". עם כל הכבוד לך ולחלום הזה, מוח יקר שלי, מאוד לא רציתי להיות חלק ממלחמה בין פריזה וסון גוקו ואני בטוח שאם לא הייתי ניצל משם, לא היה פה כדי לספר לך על זה.

tumblr_lzwtuufE1I1qa9omho1_500

חלום מוזר נוסף מוח יקר שלי, הוא הביקור שלי בבית משפחת קרדשיאן. היה כיף לטייל עם קים וקלואי ולראות את ה"תחת המפורסם בעולם". ישבתי עם האמא הקולית שלי כריס ג'נר וצחקנו ביחד. אני לא יודע אם לשמוח או לא. זה אמור להיות משמח שראיתי אותן בחלום? או שאני אמור להיות עצוב שזה לא קרה במציאות?

החלום המוזר השלישי שלי, הוא אחד הדברים שלא אשכח בחיים. קמתי ממיטתי באמצע הלילה והסתכלתי על המיטה של אח שלי הישן. פתאום אני קולט שהראש שלו גדל וגדל וגדל וגדל… וממשיך לגדול ועוד מעט עומד להתפוצץ. מרוב פחד צעקתי והערתי את כולם, אמא שלי הגיעה והעירה אותי מהחלום בעמידה ושאלה מה קרה. כשבאתי לספר לה על הראש של אח שלי, קלטתי לפתע שהוא בכלל עדיין בגודל טבעי והכל בסדר. אז אמרתי לה שהכל בסדר והיא חזרה לישון.

אז כמו שהבנת מוח יקר שלי, החלומות שלך לא כל כך מיוחדים. אתה גורם לי לחלום על דברים מוזרים ועל סיטואציות מביכות. לכן אני רוצה לנצל במה זו ולבקש ממך שתיתן לי את האפשרות לחלום שלושה חלומות:

1. אני רוצה לחלום שמדד קווי ההשפעה שלי בסוף כל פוסט שאני רושם יגיע ל10 (למקסימום). עד עכשיו הצלחתי להגיע עד ל4 קווי השפעה.

2. אני רוצה לחלום על אירועים יפים מהעבר. לא כל כך מעניין אותי לראות את סון גוקו ופריזה רבים או את קיילי ואמא שלה כריס ג'נר רבות. יותר בא לי לחזור לאחרונה בזמן ולחלום על המסיבת סיום שלי בתיכון, על המסע בראשית ועל השטויות שהיו לי עם החברים היקרים שלי בתיכון.

tumblr_o95wwlCIb51spraz2o1_500

3. אני רוצה לחלום שיש לי מסעדה גדולה, מסעדה עם כל המאכלים הכי טעימים בעולם. בא לי להתעורר לארוחת בוקר עם פירות, ירקות, מיצים וגבינות. לארוחת הצהריים הייתי רוצה לאכול המבורגר 400 גר', עם טבעות בצל וסלט טבולה. במקרה הזה לא היה אכפת לי לאכול לצד פריזה/ סון קוגו/ קלואי או כל דמות אחרת. ולקינוח הייתי רוצה עוגת שוקולד, סופלה שוקולד, עוגת וניל, עוגה בטעם נס קפה ועוגה בטעם פררו רושה.

אז בגדול מוח יקר שלי, זה מה שאני מעדיף לחלום עליו ופחות על החלומות המוזרים שלך. היה נעים מאוד לפנות אליך אחרי שלא דיברנו המון זמן. אז קח את הזמן שלך, תחטט טוב בזיכרונות שלי ותבחר לי חלומות מתוקים, יפים ומרגשים.

// מוחמד אוועדה

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..







א תחילת שנה

תחילת שנה

אז הנה, הגענו לרגע הזה. עוד חופש גדול מגיע לסיומו, והפעם הכל הרבה יותר מוזר כי זה החופש הגדול האחרון,  ואפילו לפני שהשנה הזאת התחילה אני מרגישה כבר את הסוף. והאמת שזאת הרגשה קצת מוזרה, להתחיל משהו בהרגשה שהוא נגמר, מוזר לחוות משהו ולהרגיש את הסיום שלו תוך כדי החוויה עצמה. בעיקר מוזר לי כשכל הזמן יש לי בראש שהשנה הזאת משמעותית להמשך החיים שלי, בעיקר בגלל בחירות שאני עושה ואעשה.

בזמן האחרון אני מרגישה יותר מדי אחריות, כשכל דבר שאני עושה עכשיו "ישפיע לי על העתיד". זה גורם לדבר המעורפל הזה שמכונה 'העתיד שלי' להיקבע על ידי דברים שאני עושה עכשיו, כשאני עדיין לא בת 17.

א תחילת שנה

כשאני כותבת כאן, לדוגמה, אני צריכה לחשוב על מי שעתיד לקרוא את זה, על ההשפעה של מה שאני כותבת לגבי המשך החיים שלי (כי אם המורים שלי/ חברים מסוימים/ בני משפחה/ צה"ל/ בוסים לעתיד או כל בנאדם אחר עומד לחפש עליי משהו, זה מה שהוא ימצא). בלימודים, כשאני לא מגיעה או לא משקיעה, אני צריכה לזכור שיש מצב שזה עומד לשנות משהו בתעודה שישפיע על המגן שישפיע על ציוני הבגרות שישפיעו על הסיכויים שלי 'להצליח' בהמשך החיים.

בכלל, המונח "הצלחה" משגע אותי. היום אני יודעת מה אני רוצה שיהיה לי בעתיד, אני יודעת איך אני רוצה 'להצליח' אבל ממש לא בטוחה שזה נחשב להצלחה כפי שרוב האנשים תופסים אותה. ביחד עם זה אני יודעת שיש הרבה סיכויים שהעתיד שלי לא יראה כמו שאני רוצה וחושבת עכשיו. אפילו לא העתיד הרחוק, גם דברים שאני רוצה שיקרו בשנה הקרובה.

כשאני מסתכלת אחורה, בדיוק לפני שנה על הדברים שחשבתי ורציתי שיקרו, על החלומות שרציתי להגשים ועל מה שבפועל קרה, אני רואה שכמעט שום דבר לא קרה כמו שציפיתי. הרבה מאוד תחומי התעסקות ועניין שנוספו, המון החלטות ובחירות שעשיתי, חוויות שלא חשבתי שאעבור ועוד מלא דברים שלפני שנה בכלל לא חשבתי שיקרו. אבל זאת הייתה השנה הכי טובה שהייתה לי ברוב התחומים.

א תחילת שנה

// נעם כהנא

DSC_0435 (1)_Easy-Resize.com

החברות המתות שלי

פתאום הן מתו לי. אף פעם לא רציתי לספר לאף אחד כמעט שהחברות הכי טובות שהיו לי בעולם מתו. שתיהן בהפרש של שנתיים, פחדתי לחשוב שאני מקוללת. פחדתי למצוא חברות טובות אחרות. ואז לאבדן אותן שוב. פחדתי לחשוב שזה בגללי.

אחרי ששימרית נפטרה מת חלק גדול ממני. כשאביגיל מתה – מת עוד חלק ממני והיום חלק מת וחלק חי בתוכי – בעיקר בשבילן.

מוזר לספר איך חלק מהנפש נקטע והגוף כאילו ממשיך כרגיל
אבל גם הוא כבר לא.

בהתחלה לא אכלתי. ירדתי עשרה קילו אחר כך אכלתי המון ובעיקר בכיתי. לא סלחתי לעצמי שנים רבות על שאיבדתי את החברה הכי טובה שהייתה לי בתאונה כשהייתי רגזנית וכועסת. הייתי ישובה על הר גבוה ולא הייתי מוכנה לרדת ממנו, להניח את העיניים על הלב הטהור שלה ולסלוח על כך שהיא אכזבה אותי.

DSC_0927

שנים בכיתי. נראה לי שהכעס שלי כלפי עצמי הפך ללימוד. למדתי ממנה כל כך הרבה. תכונות שהיה לי קשה לקבל בה כשהייתה חיה הפכו לחלק ממני כשהפכתי אני קצת למתה.
עיניים רכות היו לה, כאלו שנוטות להוריד מים כל רגע.
לב רך היה לה, כמו סוכריית דבש.
העיניים שלה היו צבועות בדבש מנצנץ.
האהבה שלה הייתה האהבה הכי גדולה שקיבלתי בחיים. היא אהבה אותי על אמת. ראתה מי אני גם ברגעים שנשבתי בקסמים של אחרים ולא ראיתי אותה באותן עיניים. גם כשנזפתי בה על כך שהיא אוהבת מיד, אוהבת מדי, טובה מיד לכולם.
היא שמרה עלי.

היום, תשע שנים אחרי, העיניים שלי הפכו לכלות, הדמעות שלי יכולות להתפרץ בכל רגע, האהבה שהייתה לה הפכה לחלק ממני. העיניים המנצנצות, ההשפלה של האגו, כל אלו היא השאירה לי ואני אוספת אותן אחרי. בעצלות, לעיתים בכעס, בנבזות. כל כך הרבה לאבד כדי לקבל חלק ממנה.

אחר כך שנתיים עברו ואביגיל מתה פתאום. מתה לי.
לא למדתי כלום על פרידה.
לא למדתי כלום על מוות.

היום אני מפחדת לאבד. כל דבר. כל אחד. כל הזמן.
פרידות מובילות אותי למוות ואני רועדת.
אני לא רוצה לאבד יותר
שמרית ואביגיל
הנשמה שלי מורכבת מהן
החלק של האמונה הגדולה שלהן בי דבק קצת בי
אני כותבת ויודעת: הן מתרגשות, מרגישות
אני חולמת ורואה אותן מתאמצות שאמשיך עוד.

איבדתי אותן
אבל קיבלתי שתי חברות לחיים ולאחריהם.
אני יודעת שכשאסיים לכתוב ואלך הן יחכו שם
מאושרות
תשע שנים.
הדמעות עוד יורדות.

tumblr_nynbgsWiJt1r0iqavo1_500

// תמרה לילך מזומן

גלובוסים

על שלושה גברים עומד העולם

על שלושה גברים עומד העולם. כן, אל תכעסו, גברים. שמותיהם: אמונה, תקווה ואהבה. אל תצחקו, ככה באמת קוראים להם. שבועת זרת. אל תתנו לשמות לתעתע בכם, מדובר בגברים חסונים וחטובים, בעלי עיניים טובות שרואות הכל. ידיים שריריות, שלאחר שנים של אימונים והכנות מסוגלות לשאת הכל. כל אחד בפני עצמו לוחם אור עשוי ללא חת, פשוט מלח הארץ.

A photo posted by yohan rada (@yohan_r) on

אמונה הוא גברבר יפה נפש ואצילי, שיער שופע ועיניי שקד. הוא ילחש לך תמיד את המילים הנכונות כדי שתזרמי איתו. הוא אפילו יצטט לך ציטטות מוטיבציוניות כדי לרכך אותך ובלי ששמת לב הוא ממלא אותך. זה הגבר ההוא שאת חושבת שיזמת את ההיכרות איתו, אבל לעולם לא תדעי כמה הוא ישב וחיכה כדי שתבחיני בו, איך משך בחוטים לאורך שנים כדי שתמצאי את דרכך אליו. שתגיעי אליו חפה מדעות קדומות ונסיונותייך מגברים אחרים ותהיי מוכנה לתת לו להיות חלק מהאישיות שלך.

בימים שבהם הסתכלת במראה והרגשת פחות יפה, בימים שבהם צפית בחדשות ושמעת על עוד זוועה, בלילות שבהם הלכת לישון באלכסון בעיניים צורבות וכר רטוב מדמעות, בכל אותן פעמים שנתת מליבך והרגשת שמעכו לך אותו – אלו אותן פעמים שאמונה ישב לו בצד וחיכה שתקראי לו לחיבוק. כזה הוא, ג'נטלמן אמיתי והוא לא יבוא בלי שתבקשי.

תקווה הוא בחור קצת יותר, איך נאמר, מפולפל. זמנים אצלו זו המלצה, אבל הוא בסופו של דבר מגיע. הוא אוהב את תשומת הלב בכניסה ויעשה הכל כדי להצחיק אותך ולגרום לך להרגיש יפה. הוא יצייר לך עולם עם פילים ורודים מעופפים וסוסי פוני שמדברים פורטוגזית, הכל כדי שתביני שיש עוד דברים לראות בעולם ושמשתלם לחכות לחוויות הבאות.

אהבה, אהבה הוא המניאק שבחבורה, זה שכולם מתקשרים אליו לברר מה קורה ורוצים לקבל ממנו אישור הגעה למסיבה או אפילו לסתם ישיבת סטלה בדירה. אבל, כמו שאמרתי מדובר במניאק, הוא יאשר הגעה ובדרך יזרום ליעד אחר, סתם כי בא לו. בינתיים במסיבה כולם מתרגשים ומחכים לבואו ולמוצא פיו, אבל הבן זונה כבר נמצא עמוק ברחבה אחרת במרכז העיר.

3 גברים מטיילים

כדי לשמור על הגחלת, אהבה שולח כפילים שלו, שנראים על פניו ממש כדמותו, הכפילים אינם המקור ולא יוכלו לעולם לתת את אותה הרגשה מדויקת. הם, כמו אהבה יגיעו כשלא מצפים להם, כשכבר בטוחים לגמרי שזה לא הזמן ובטח לא התקופה, יצטרפו לחגיגה, ישקו ויטביעו אותך עד לשיכרון, אך הם לא המקור, ברגע הראשון שהמוסיקה שלך לא תתנגן להם כבר יפה באוזן, הם יקומו וילכו והנה לך לב שבור.

מעטות הפעמים בהן אהבה המקורי, הראשון לשמו, יכנס לתוך חייך ובאותן פעמים חשוב ואפילו הכרחי לדעת להאזין לקצב שלו ולשמור על הקצב שלך בריקוד הסוער. אז ורק אז הוא יישאר ויעניק מעצמו מבלי לכלות את דמותך שלך.

על שלושה גברים עומד העולם, וכאן ידידיי חבוי לו גם הסוד. אין האחד יוכל להחזיקו ללא האחר, רק כשיתאזנו להם השלושה יוכל להסתובב לו עולמך על צירו בשלווה.

// יוהן רדה

רייצל

האחות הכתומה – הפרק המרגש ביותר של המירוץ למיליון

אחותחדשמהוזה

מי היה מאמין שהגענו אל הפרק המרגש ביותר של המירוץ למיליון. זה שקיים אך ורק בפורמט הישראלי, ואין מי שלא ממתין לו בציפייה. הפרק האהוב ביותר על כל מי שאחראי על תקציב, הפקה ועריכה, זה שרון שחר חותר לקראתו מתחילת העונה יותר מאלכס אל עבר ערימת קרואסונים.

אני מדברת כמובן על פרק הלקט.

רגעלפני

בהפקה אמנם קראו לזה "הפרק בו מגיעות המשפחות ומדברות על המתמודדים", אבל כולנו יודעים שזה בדיוק כמו משחק המילים "גודל מיוחד" כשמתייחסים לשמפו שאפשר לסיים תוך חפיפה אחת בסופר פארם או לדירה בת"א שאפשר להיכנס אליה רק אם אתם לא זקוקים לכיור במטבח או אסלה בשירותים.

האמת היא שהתלבטתי אם לכתוב על הלקט הזה, או לכבד את העומדים מאחורי המלאכה בחרם שיכלול לקט של הפוסטים האהובים עלי ביותר.

בסוף החלטתי שאין שום סיכוי שאצליח לא לראות את אמא של השפלנים (ולקוות שהיא יכולה לקרוא מחשבות דרך הטלוויזיה ולאמץ אותי), והתיישבתי לצפות באוסף הפרסומות הזה.

מהלך

ראשונה הגיעה האישה שאיש בישראל לא חשב שהיא קיימת: אשתו של רז, רייצ'ל. אז כן, למר בכיין בכייני יש אישה, היא נראית טוב מאוד ואפילו מצחיקה, והיא תקועה בקיבוץ בצפון הארץ מסיבה לא ברורה. מחכה לירח הדבש שטרם קרה. מה הסוד שלה ליחסים טובים עם האבא של החתן? "אני לא מבינה לגמרי את מה שעמית אומר", היא מודה. זה בסדר, גם אנחנו.

רייצל

הידד, הגענו למשפחת שפלן. אז ככה: דבר ראשון, אחותם אלה, היא לא מתולתלת (החלקה? גנים?) דבר שני, אני מאוהבת באמא שלהם. כשנשאלה איך האחים הגיעו כל כך מהר, ענתה פשוט "גם אני בשוק". דבר שלישי, אחותם אלה, היא לא מתולתלת. כבר אמרתי את זה? באשר לקטעי הלקט של השניים מהמירוץ, אם אפשר היה תוכנית שלמה כזו רק עליהם, הייתי צופה בה בכיף. תנו לי מזה.

אל תל אביב חזרנו כדי לשוחח עם החברים של הצרפתים. בלי להיכנס אל הבית שלהם, בלי להכיר את המשפחה, זה קצת מיותר. תריצו את הקטעים שלהם ובואו נחזור אחרי הפרסומות (או במילים אחרות, 700 פעמים במהלכן אלכס מסתכל על חפצים בתדהמה ושואל "איך אומרים זה בעברית?")

בחולון המתינו האמהות של שני הכדורגלנים הכי חמודים שראיתי אי פעם, ציון ואביב. "יש סטיגמה על כדורגלנים שהם דפ"רים, כן?" שאלה אמא של אביב, אבל אין מקום לדאגה. מדובר בזוג מהמם, שפשוט לא קיבל מספיק זמן מסך מסיבה לא ברורה. אוקי, הסיבה הייתה שחיפשו שני כדורגלנים מטומטמים, ומצאו אנשים חמודים עם ראש על הכתפיים, שדואגים אחד לשני ולא רבים עם אף אחד. אתם חכמים, אה? אז לא נצלם אתכם יותר.

העיר שספק קיימת, מודיעין, היא הבית המפתיע של יעל ויוסיאל, וכמובן גם של האמא המותגית, הלא היא שושי ("היית מקבלת את ציון כחתן?" – "זו שאלה ממש גרועה"). אבל באמת, מודיעין? דווקא משם הגעתם? החברות בינינו נגמרה, חברים.

סתם.

חיחי

לא, לא סתם. מי ייסע למודיעין? זו הסיבה ל"חונא מונדה" הזה.

היעד האחרון של הפרק המיותר היה ברחובות, בה ראינו את המקור לתלתלים של לי בדמות אמא עם שיער מהמם (מהמם!) וחזרנו אל התלונות המוצדקות ביותר שיש באשר לשיער. אין מתולתלת שלא תהתה האם משתתפי "האח הגדול" מקבלים תקציב לקרם לחות, האם משתתפי "המירוץ למיליון" זוכים להביא עמם בייביליס שמתאים לכל שקע בעולם, והאם שווה להסכים לעשות החלקה כדי להתקבל לאחת מהשתיים. כך שרק על המעבר המהיר מאקלים לאקלים והקימה המוקדמת לפני כולם כדי לעשות את הקוקו ההדוק הזה, מגיע ללי ולטל לקטוף קמפיין לאיזה נטורל פורמולה אחד.

לסיכום הלקט:

  • האמא של המירוץ – אהבתי שגורה ושמורה למאמא שפלן, אבל אין ספק שאמא של יעל ("מה את רוצה, שאני ארקוד בגלל ציון על מדרגות הרבנות?") נותנת קרב רציני. אופציה לתוכנית בוקר ביחד עם יוסיאל, אם אפשר.
  • הכי "מה אני עושה פה" – רייצ'ל. את עוד לא יודעת את זה, אבל יש חיים מחוץ לקיבוץ, נשמה.
  • הכי משקר בנוגע לגיל מאז פרשת עומר אדם – יוסיאל. מדהים אותי בכל פעם מחדש. אין מצב שאתה בן 23! מה קורה פה! עצור עצור והזדהה.

השאלה האמיתית שנשאלת אחרי כל זה היא האם נזכה סוף סוף להגיע לויאטנם? מתישהו? אולי?

// אילנה קלמן

cover copy

זום אאוט

אני יודעת יפה שלי, כשאת שם אז את שם. הענן האפור שבא לבקר בחיים שלך מציק בעיניים ומסתיר כל קרן אור שמנסה להיכנס, כל אחת שנמצאת באזור.

העיניים שלך רואות רק חושך, כי מזווית הראיה הנוכחית שלך פשוט אי אפשר לראות אחרת. הוא קרוב מדי ומסתיר כל דבר אחר. אבל תאמיני לי, זה ענן קטן בתוך שמיים בהירים וגדולים. את פשוט לא יכולה לראות עכשיו. תאמיני לי.

image001 copy

בואי, תנשמי שניה, קחי צעד אחורה, תעשי זום אאוט. אני יודעת שזה מעצבן כשאומרים לך את זה, ואני יודעת שעכשיו כל כך קשה לדמיין סיטואציה שונה וטובה יותר, אבל כשזה יעבור ויתחיל פרק חדש, את לא תביני בכלל למה נאחזת בתקופה הזאת כל כך חזק ולא רצית שהיא תיגמר. שהוא ייגמר. את עוד תשאלי את עצמך מה היה שם כל כך טוב, הרי את בחורה הגיונית, איך לא ראית? ואת לא תצליחי להיזכר.

כל ארוחת בוקר איתו תהפוך לזיכרון מעומעם של עוד בוקר שישי שיגרתי, המסעדות שאהבתם יהפכו לחלק קטן מרשימה ארוכה של מסעדות ששווה לבקר בהן, וכל מתנה שהוא קנה לך תמצא את עצמה עומדת ליד עוד אלף אחרות שקיבלת, דומה להן מדי, כבר לא מרגשת.

אני הייתי שם לא מזמן, אהובתי. ואז החלטתי – זום אאוט. להרחיק זה טוב, תרתי משמע. תאמצי לך את חוק מספר אחת – תפסיקי לקבל החלטות מבוססות על המצב הנוכחי, ותתחילי לקבל כאלו שמבוססות על המצב שאת רוצה להיות בו. ואם לא בא לך שהענן הזה יסתיר לך את היום, אנחנו נלחם בו ונרחיק אותו הצידה, עד שיעלם לגמרי מהפריים.

image002 copy

ובשמיים שלך, את תכף תהפכי לציפור שמסתכלת על הנעשה בפנים מאדן החלון, כזו שמשקיפה מנקודת מבט אחרת. כזו שרואה מבחוץ את הימים הטרופים האלה שעברת – כמויות של רגש, כעס, צחוק ואהבה שאולי אף פעם, אף פעם לא היתה. תסתכלי שוב. את רואה אותך שם מבעד לחלון? האדים נעלמו וכבר ממש אפשר לראות. תכף את תיקחי עוד שלוק מהקפה הרותח שלך ותצחקי על איך ישבת כאן פעם על הספה, חיכית שיתקשר. ואיך היום את מחייכת, כמה הוא לא מעניין.

אני אוהבת שאת מחייכת. תראי איך הסתכלות מרחוק מאפשרת לדברים להיות בהירים יותר, איך הענן האפור הזה הופך להיות רק נקודה. את רואה, יפה שלי? כשבהיר יותר אז דברים ברורים יותר. וכשמסתכלים מלמעלה, הכל מתגמד. 

נו, איזו הרגשה כיפית זו כשהעננים נעלמים? תראי, פה אין חורף וקיץ. זה הכל עניין של החלטות בחיים.

// גל טרבלסי

1010179_10201171268904397_1917618885_n

תל אביב פינת ניו יורק

אני מסתובבת בדיזנגוף. השעה שמונה בבוקר, וזה מספיק מוקדם בשביל שארגיש כמו אשת עסקים. הרחוב ריק. החנויות עוד לא נפתחו. בבתי הקפה נמצאים מעט אנשים. אפילו האוויר עדיין קריר מהלילה. אני חולפת על פני אנשים בחליפות ספורט עם כלבים ואנשים שרוכבים על אופניים ואנשים שמדברים בטלפון. על פני אנשים עם שיק תל-אביבי ומשקפיים היפסטריות ונעלי ספורט. אני עוצמת עיניים, ומדמיינת שאני בניו יורק. אני מדמיינת את העתיד.

אני ממשיכה ללכת. הפעם בניו יורק. האנשים כמעט אותם אנשים, הבניינים קצת גבוהים יותר. אני מוצאת בית קפה חמוד, אחד כזה עם בר שמשקיף החוצה ואנשים שיושבים על הלפטופ ועובדים. הנה, ככה אני רוצה. אני מתיישבת על הבר, כמותם, ומזמינה קפה קר. המלצרית מודיעה שיש להם קפה קר מיוחד, מחליטת פולי קפה, ואני מחליטה לנסות. תל אביב היא המקום לנסות דברים חדשים בבתי קפה. וניו יורק, ניו יורק היא המקום לנסות דברים חדשים, נקודה. בחוץ רואים את הכביש. אם אסתכל ימינה אראה את כיכר דיזנגוף. אם אסתכל שמאלה, אראה את האמפייר סטייט.

IMG_20160823_103300-2

אני פותחת את הלפטופ. בניו יורק הוא יהיה מאק, לבן וקטן. בהווה הוא של דל. היום אני עובדת מבית קפה, וזה מרגיש כמו העתיד. ככה, ככה אני רוצה. אני מסתכלת החוצה ורואה את ניו יורק. אני לבושה בשמלה קטנה ומשקפי שמש גדולים וליפסטיק אדום. כמו בפרק של גוסיפ גירל. לא באמת, אבל בעתיד.

הקפה מר, כמו שאני אוהבת. מהחלון אני רואה מישהו על האופניים הירוקות של תל אביב, ואני מתחילה לעבוד: מסתכלת על מיילים, על מדיות חברתיות, עושה כמה טלפונים. זה מרגיש טוב, אפילו פרודוקטיבי יותר מאשר יום מעייף ומרוח במשרד אפור. מישהי עם קפה של סטארבקס עוברת על פני החלון, ועכשיו אני בניו יורק. אני פותחת דף וורד, וממשיכה לכתוב ספר. או סיפור. או תסריט. ככה זה יהיה.

אני יוצאת החוצה, מסתובבת ברחוב. יורדת למטה על דיזנגוף ומנסה למצוא חנויות מיוחדות. אני עולה על האופניים שלי בסוהו, מתחילה לרכב דרומה לכיוון גשר ברוקלין. אני קונה סנדוויץ' מתוחכם עם קציצה צמחונית או סלט באיזה חנות תל-אביבית. אני נכנסת לחנויות אמנותיות קטנות בברוקלין, וקונה משהו יפה. תכשיט או תמונה מאיזה יריד אמנים. השמש רותחת והלחות בלתי נסבלת, ואנשים יושבים עם כוס בירה. אבל בני יורק הסתיו כבר מתחיל והעלים משנים צבעים.

IMG_20140913_124434

אני לוקחת את הרכבת מתל אביב השלום לכיוון דרום. בעצם, אני לוקחת את הסאבווי לדירה שלי בדרום מנהטן, באיסט ווילג'. החיילים מציפים את הקרון, אז אני יושבת במעבר. כן, אין מקום, אז אני עומדת ומחזיקה בעמוד של הרכבת התחתית. היא מלאה באנשים מכל הסוגים, והיא טסה, ואני יורדת בתחנה ספרינג.

אני יוצאת מהרכבת בבאר שבע צפון ונכנסת לשכונה ג', העצים חוסמים את המעבר והמדרכה שבורה. אני עולה לדירת סטודיו קטנה, בגודל של קופסת נעליים. המטבח הוא הסלון והסלון הוא חדר השינה. אני משחקת עם הקליטה של העידן פלוס, מנסה לתפוס שידור נורמלי של המרוץ למיליון. אני פותחת את הטלוויזיה ושמה פרק בנטפליקס, בנות גילמור או המשרד, ומזמינה טייק-אוואי מהמסעדה הסינית ברחוב ליד.

אני הולכת לישון, מסתכלת על תמונה של גורדי השחקים במנהטן שתלויה לי מעל המיטה. אני ממצמצת והתמונה הופכת לנוף שנשקף מהחלון.

אני קמה בבוקר, אבל בניו יורק עדיין לילה,
אז אני ממשיכה לחלום.

IMG_20150906_183501

// אור הוכמן

Gaya's photo - קאבר אופציה 1

קולו של הדור

אחת לעשור או שניים צץ לו זמר שבשיריו מייצג למעשה דור שלם. לדעתי, האחרונים לעשות זאת היו אביב גפן ושב"ק ס' שכל אחד מהם סחף אחריו קהל עצום וזעק את זעקתם. מאז שפורקה שב"ק ס' ולאחר התבגרותו הבלתי נמנעת של גפן נראה היה שעולם המוזיקה הישראלית אבד לתוך ריק של חוסר משמעות. המוזיקה הפכה קליטה יותר, אינדיבידואלית יותר וברובה חסרת תוכן. עד לשובו המחודש של ההיפ-הופ/ראפ של השנים האחרונות ובייחוד של שניים שעד לפני שנה-שנתיים היו די אנונימיים לרובנו.

אני מדבר כמובן על איתי זבולון (טונה) ורביד פלוטניק (נצ'י נצ') שבאים אלינו הישר מפ"ת ומביאים איתם מוזיקה בועטת ונושכת שנוגעת בכל הנקודות שהכי כואבות לדור שלנו. לצערי, רובנו שומעים מוזיקה אבל לא מקשיבים למילים וכך אנו עלולים לפספס תוכן אמיתי ורלוונטי שמסתתר בין ביטים קליטים. לכן, אנסה בפוסט קצר לשפוך כמה שיותר אור על התוכן הנפלא של השניים.

 - תמונת פנים 1

צילום: Sapir maliki

נתחיל בשירים "שניצלים" (טונה) ו"השמחה" (נצ'י נצ') שמייצגים את תחושות הייאוש וחוסר האמון שלנו בגורמי סמכות ושלטון. הדור שלנו איבד כל אמון בפוליטיקאים ומרגיש תחושות ייאוש אל מול המציאות שהם מובילים אותנו אליה: "ראיתי את הקפטן מנווט אל הקרחון", "ראיתי חליפות שמתחלפות ומשקרות ומתחנפות, מאשימות זו את זו בסירחון". "עבד כי ימלוך והוא שולט ביד רמה, מכרו לנו סיפור על ציונות ותקומה. גנבתם את הכסף, שדדתם אדמה".

משם נעבור אל השיר "מרפקים" שבו טוען בביקורתיות טונה שכיום הדרך "למעלה" נסללת רק על ידי תקיעת מרפקים בצלעותיהם של הסובבים. ואל מול התחושות הקשות האלו גובר הרצון שלנו לברוח מהמציאות העכורה. אם זה "ערב עם החברה, עם הערק והיין" או פשוט "לנסוע לצפון".

וזה מוביל אותי הישר אל "למה לא עכשיו" (טונה) שעוסק בדחף שלנו לדחות את הכול למחר. החיים שלנו מלאי דאגות כגון מציאת עבודה, שכר דירה, זוגיות, מבחנים ועוד ואנחנו לא מוצאים מנוח ב"דרך לגן עדן". "דאגות עד מעל הצוואר, אני חי בתקופת מעבר" כותב טונה. חשוב לי רגע לעצור על השורה הזאת ולציין בלי טיפה של ציניות שזהו אבחון סוציולוגי על החברה הישראלית. הסוציולוג זיגמונד באומן הפולני טוען כי החברה הישראלית נמצאת כרגע בעיצומה של תקופת מעבר (כמו המעבר בין השיטה הפאודלית למהפכה התעשייתית). טונה כמובן לא סוציולוג אבל לגמרי קלע בול.

בנוסף, השיר "למרות הכל/בלדה לפ"ת" (נצ'י) מתאר את היחס האמביוולנטי שלנו לעיר/למדינה. הוא מתאר את יחסי האהבה-שנאה למדינה. מצד אחד היא גידלה אותנו ועיצבה אותנו ומצד שני היא לא מפסיקה לאכזב ולהוליך שולל. כל כמה זמן צצות לנו מחשבות לרדת מהארץ ולברוח מכל השיגעון הזה אבל מצד שני כאן גדלנו ואנחנו אוהבים את המדינה שלנו ואין כמו הבית אז למרות "שכולם אומרים שאין לנו עתיד ביחד… כל מה שרציתי אי פעם מצאתי רק אצלך".

כמו כן, השניים לא מפספסים ביקורות נוקבות כלפי תרבות האינסטנט, אידאל היופי וההתמכרות למסכים בשירים כמו "דמעות" (נצ'י). וכמובן איך אפשר בלי תיאורים של חיי רווקות כוזבים, רדיפה אחרי מין ושברונות לב בשירים כמו "רוק 30", "עולם משוגע" (טונה) ו"קפה וסיגריה" (נצ'י).

לסיכום, הייתי יכול לכתוב פוסט שלם על כל שיר אבל בייחוד חשוב לי לשים אצבע על כך שיש לנו שני אמנים יוצאי דופן בתוך עולם מוזיקלי חסר תוכן. לפי דעתי מגיע לשניים ריספקט גדול והערכה עצומה למוזיקה שהם יוצרים. תרצו או לא, הם הקול הכי חזק שמייצג את הדור שלנו.

צילום תמונה ראשית: Gaya's photo

// דניאל רימברג

תמונת קאבר לפוסט

עיניים עונתיות

ביום שישי האחרון אני וטל הלכנו לעשות סיבוב בשוק. נורא היה בא לי להכין כרובית עם פירורי לחם, מושחתת כזו ורוטב איולי שום בצד. חיפשתי בכל הדוכנים כרוביות ובאף אחד מהם לא הייתה כרובית נורמלית, אחד המוכרים אף נשבע לי ש"זו הכרובית הכי יפה שאני אמצא" והוא צדק, אבל יפה – היא לא הייתה. זו פשוט לא העונה, ועם כל הכבוד לרצון שלי לכרובית, לטבע יש רצונות משלו. אז כרוביות אין, מה שלא מונע ממסעדות רבות להמשיך להגיש כרובית, כנראה כזו של סנפרוסט, או סתם כזו שאני לא הייתי מכניסה הביתה, נו מילא.

ולמה אני מספרת לכם את כל זה? כי יש אנשים שעושים את זה אחרת, אנשים שמבשלים מטבח עונתי, שבחורף משתמשים בכרוביות ובקיץ משתמשים בכל השלל הרב שיש לנו. כזו היא תמר, בעלת הקייטרינג עיניים גדולות. ביום שני האחרון אני וכמה חברות ממה וזה הגענו אליה לארוחת ערב יוונית, שכן המטבח היווני מתאים בדיוק לקיץ הישראלי, עם שלל ירקות טריים ומבושלים והרבה משחקים של חום וקור.

הנוף מהדירה (1)

הנוף מהדירה

המנטרה שלה היא שצריך לאכול מה שהטבע מספק לנו בכל עונה ואני נזכרתי בכרוביות (היא בתגובה כמובן נדהמה מזה שבכלל חשבתי על כרובית בקיץ) והבנתי כמה שהיא צודקת.

אחרי שנרגענו מהנוף המהמם שנשקף מדירתה של תמר, פתחנו עם סלט יווני מעולה, עם גמבה, עגבניות, חסה, זיתים, בצל סגול וגבינת פטה עשירה שתובל במדויק עם שמן זית, מיץ לימון, אורגנו וטיפה זעתר והיה תאווה לעיניים ובעיקר לפה.

תאווה לעיניים

תאווה לעיניים

המשכנו עם תבשיל של שעועית לימה (אהובתי), עגבניות לחות – שתמר מכינה בעצמה, תרד, קציצות דגים וטיפה שמנת. את הקציצות, כמו שאתם בטח כבר יודעים, לא אכלתי, אבל התבשיל עצמו היה מעולה, עם עגבניות קיץ מלאות טעם שבשונה מעגבניות מיובשות עדיין נשאר בהן "המיץ" הטבעי שלהן, רק מרוכז, מה שהפך אותן למתוקות במיוחד.

חיסלנו עד תום את השבלול בצק עלים עם חציל קלוי וגבינת פטה. אני חששתי שהמאפה יהיה טיפה מריר בגלל החציל אבל הוא היה פשוט מעולה, עם תיבול מדויק, והיווה שידוך מצוין ליוגורט שתמר הגישה לי כתחליף לצזיקי שהיא הכינה וכלל מלפפון.

חיסלנו עד תום

חיסלנו עד תום

עוד היה סופלקי עוף – שיפודי עוף עם מעין לאפה שיחד עם היוגורט (האידאל זה כמובן הצזיקי) וממרח הפטה פלפלים, שחיסלנו ממנו שתי קערות ענקיות, היה הרבה יותר מסתם עוף. מה גם שתמר ידעה לצלות אותו בדיוק במידה ככה שהוא נשאר עסיסי, ויחד עם הקרירות והחמיצות של היוגורט היה פשוט מעולה.

היו גם בגטונים שנועדו ללוות את הממרח פטה פלפלים ולמרות שלא היינו צריכות אותם בשביל הממרח, שכאמור ליווה את כל הארוחה, אנחנו לא משאירות פחמימות לבד בשטח וחיסלנו גם אותם.

עשוי בדיוק במידה הנכונה

עשוי בדיוק במידה הנכונה

כבר היינו מלאות, מפוצצות, וכביכול לא יכולות לאכול יותר כלום, אבל כידוע לכם – קינוחים זו קיבה נפרדת, ולכן כשתמר הגישה לנו את קערת הפירות העשירה (מטבח עונתי כבר אמרנו?) שכללה מלון כתום, פסיפלורה, תאנים וענבים וכן עוגת סולת מצופה בפיסטוקים קלויים שהוטבעה בסירופ של מיץ תפוזים, מיץ לימון וגרידת לימון עם יוגורט באפלו, כולנו חזרנו לסוב סביב השולחן ושכחנו מכמה אנחנו מלאות.

שכחנו שאנחנו שבעות

שכחנו שאנחנו שבעות

כמויות היין שתמר הרעיפה עלינו מנעו ממני לזכור את השמות של היינות, אבל מבטיחה לכם שחוץ מלבשל היא יודעת גם לבחור יין ובעיקר יודעת להשקות כמו שצריך.

מבוסמת קלות ומלאה מאוד חזרתי הביתה מאושרת עם דבש ענבים שתמר הכינה, והתחלתי לפנטז על הארוחה העונתית הבאה.
בתאבון!
עיניים גדולות – 054-5913515 (תמר) או בדף הפייסבוק.

בואו לעקוב אחרי גם בפייסבוק ובאינסטגרם – טעים שם.

מטבח עונתי

מטבח עונתי

// נטלי אליאס

nephew holding strong grandfather's hand

מבטיח לבוא גם מחר

התחלתי לעבוד ב״בית הקשיש״ לפני שבוע, זה מעין מוסד סיעודי לזקנים עם הפרעות נפשיות. כבר ביום הראשון לעבודה הזהירו אותי מיד להתרחק מהחדר של אבנר. הוא הוזה ואלים והאלצהיימר אצלו ברמה גבוהה, בינם לבין עצמם הם די קיוו שהוא יעשה להם וגם לעצמו טובה וידלג לפנסיון מלא שמעבר לענן.
זו לא העבודה שחלמתי עליה אבל בתור סטודנט לעבודה סוציאלית זו אחלה שורה לרזומה, מה גם שזה נכנס תחת מלגה, אז למה לא?

בתחילת השבוע אמרו לי שהמטפל הצמוד של אבנר חולה ולכן אני כצעיר העובדים אמלא את החסר ואהיה איתו השבוע, לא הייתי מרוצה אבל העדפתי לא לעקם את האף. חודש ראשון בעבודה וזה…
איך שנכנסתי לחדר שלו והצגתי את עצמי הוא החל לצעוק עליי, ״איפה הבן שלי?!״ הסתכלתי ימינה ושמאלה ולא ראיתי אף אחד. הוא תפס אותי בחולצה וצעק עוד יותר חזק. איכשהו הצלחתי להימלט ממנו בעזרת עובדי המקום והתקשרתי למזכירות לשאול האם אמור להיות ביקור מתוכנן לאבנר, הם ענו לי בשלילה.

View from behind of an adult son walking with his senior father in the park.

עליתי בחזרה לחדר שלו בחששות, כשנכנסתי הוא שאל אותי מי אני, כאילו הוא לא צעק עליי רק לפני כמה דקות, אבל סיפרו לי שצריך להתרגל לכך, וזו תופעה נפוצה כאן, אבל אצלו זה היה די קיצוני. במהלך השבוע פרצי הזעם חזרו כל יום, לפעמים אפילו פעמיים ביום, הם הגיעו כל פעם בצורה שונה, אבל רק משהו אחד נשאר קבוע. השאלות בנוגע לבן שלו, שאמור לבקר או שביקר והוא פספס אותו, וכל מה שעבר לי בראש זה איזה איש מסכן הוא, זרוק כאן בעוד אף אחד לא מבקר אותו.

מתברר שהמחלה של המטפל שלו החמירה ומשבוע עם אבנר זה הפך לכמעט חודשיים, שבהם הצלחנו אפילו לנהל כמה שיחות שלמות. הוא סיפר לי שהבן שלו משרת בצנחנים והוא אמור להשתחרר בקרוב, מה שהיה די תמוה בעיניי, הוא אמור להיות בן 80 בחודש הבא. משיחה לשיחה הבנתי שאבנר אולי כאן ועכשיו איתי אבל התודעה שלו כמה עשרות שנים אחורה, הסקרנות כרסמה בי אבל ידעתי שהוא לא במצב שהוא יכול לענות לי.

אחת מהסטודנטיות שלומדות איתי עובדת בעירייה אז ניסיתי לברר דרכה כמה פרטים על אבנר, במזכירות ״בית הקשיש״ בכלל לא ניסו לעזור לי, הן לא הבינו מה יש לי לברר על הזקן הנוראי הזה.

The healing power of toghetherness in hard times, elderly man with serious disease.

מתברר שלאבנר אכן יש בן, אך הוא נהרג במלחמת לבנון הראשונה, היא אפילו מצאה לי כתבה מאותה תקופה על אבנר שכשבישרו לו על בנו הוא ניסה להתאבד אבל הצילו אותו בסוף. הוא סרב להאמין שבנו נהרג, והזיות על כך שבנו לא מת והוא אמור להגיע כל רגע החלו להכביד על משפחתו עד אשר האשפוז הכפוי היה בלתי נמנע ומאז הוא שם. מחכה בכל רגע לביקורו של בנו.

כשחזרתי לבית הקשיש נכנסתי לחדרו של אבנר וכאשר הוא צעק עליי ״מתי הבן שלי מגיע?!״ לרגע חשבתי לספר לו שהבן שלו נפל מזמן, אך במקום זאת אחזתי לו ביד ואמרתי לו שהוא בדיוק פספס אותו, אך הוא הבטיח לבוא לבקר גם מחר.

// ניצן זרוצקי

מי יישבר ראשון

כשישבתי על המיטה כבר ידעתי שזה מגיע אבל חיכיתי לראות מי מאתנו יישבר ראשון. הייתי חלשה באותה תקופה, יותר ממה שהבנתי. "אז מה? נפרדים?" שאלתי את רן. היינו הזוג הכי שלם בעולם, ארבע שנים שנראו לאנשים מבחוץ כאילו אנחנו רק חודש ביחד. הוא החל להקריא לי משהו שכתב באייפון, היה נראה לו שזו דרך נכונה להגיד את אשר על ליבו מבלי להסתכל לי בעיניים. "לפחות תסתכל עליי", אמרתי, אז הוא הרים את הראש וחייך עם דמעה על לחי ימין. "תחייכי. זו לא פרידה מסוף של אהבה, אנחנו פשוט הכרנו בזמן הלא נכון בחיים". לחייך? חשבתי לעצמי, זו ממש לא בקשה לגיטימית עכשיו.

כשפגשתי אותו אחרי חודש, במקרה ככה ברחוב, חייכתי אליו. לא באמת רציתי, הייתי עצובה בכל דרך אפשרית אבל זה היה נראה לי הדבר הנכון לעשות באותו רגע, לחייך. אולי זה יביא אותנו לזמן הנכון בחיים. כשעמדתי שם על המדרכה חשבתי לעצמי מי יישבר ראשון. לא הייתי רק חלשה, הייתי שבר כלי, אבל נחושה בדעתי להחזיק את זה בפנים. ,היי-מה-שלומך-ואיך-אתה" וכאלה, לא "אני מתגעגע". הלב שלי התפוצץ כבר לחתיכות, אבל כנראה שגם הוא היה נחוש בדעתו. הוא לא חייך אליי חזרה.

כשישבתי עם הבנות בבר וראיתי אותו בקצה המדרכה, ירד לי הלב לתחתונים. לא ציפיתי שהוא יכיר מישהי כל כך מהר, הרי לא נפרדנו מסוף של אהבה. ידעתי שהוא ראה אותי גם ותהיתי מי יישבר ראשון. הוא חייך אליי והמשיך ללכת. העצב כבר עבר אבל עכשיו נשארה לה הצביטה, והפעם היא הייתה כל כך חזקה, שהיא השאירה צלקת. לא חייכתי חזרה, השרירים בצד הפה כאלו התנוונו, משכו מטה וגרמו לי להוריד את הראש. הרמתי אותו חזרה עם דמעה על לחי ימין והבטחתי לעצמי שזו תהיה התקשורת האחרונה בינינו.

כשישבתי על הספסל באותו ערב, לא ידעתי שזו אני שאשבר ראשונה. הרמתי את המסך הקטן, וכתבתי: "לא חשבתי שאשלח לך הודעה אחרי כל כך הרבה שנים. אבל אתמול גיליתי שעומר מתחתן והבנות דיברו על דרום אמריקה ופתאום מלא זיכרונות.. מקווה שטוב לך. סוף שבוע נעים". חייכתי לעצמי אז הוספתי סמיילי להודעה.

אחרי כמה דקות, הוא ענה שאכן טוב לו והוא מקווה שגם לי והוסיף סמיילי. פתאום הבנתי שזה הזמן הנכון בחיים וזה הסוף. באותו יום החלטתי שתמיד אחייך לבן הזוג שלי וארצה שתמיד יחייך אליי, אני כבר חזקה והלב שלי יעמוד בזה אז הגיע הזמן להתחלה של אהבה.

כשהכרתי את אור, כל הודעה שלו גרמה לי לחייך. כל שיר שהוא שלח הרטיט לי משהו עמוק בפנים, כל שיחה איתו גרמה לי לצחוק בקולי קולות. היה לי ברור שאשבר ראשונה, וזו השבירה הכי טובה שתהיה לי בחיי. "תרצה לשבת איתי על בירה?" שאלתי אותו. הוא שלח לי סמיילי. כשנפגשנו היה לשנינו ברור שהכרנו בזמן הכי נכון בחיים. האהבה לא איחרה להגיע, איתה המגורים המשותפים והחוויות. "את האישה שלי" הוא אמר לי ונשק לי על המצח, "אם אי פעם נפרד זה רק כי הפסקנו לאהוב". הוא חיבק אותי חזק חזק. "תסתכלי עליי" הוא ביקש אז הרמתי את הראש, חייכתי אליו והוא חייך אליי חזרה.

כשישבנו באותו ערב על המרפסת הקטנה וצפינו בשקיעה, בכיתי. לא האמנתי שזה קורה לי שוב. "תחייך" ביקשתי ממנו עם דמעה על לחי ימין. "לחייך? זו לא בקשה לגיטימית".

// שירי אביב

osog

תרבות יום א' #130

רוני-בעיר-הגדולה1-11
רגע לפני שאני מתחילה:
בניגוד לכל שבוע, הפתיח יהיה דווקא בסוף הבלוג, ומהסיבה הפשוטה – אני לא רוצה שתפספסו את ההפתעה! 2 כרטיסים מתנה לשניים מהקוראים שלי להופעה של טל רמון. איך? פשוט מאוד. כתבו לי בתגובות פה או בעמוד שלי שאתם רוצים, ושניים מכם יזכו בהגרלה קטנה שאעשה ביום ב' בערב. אם ממש בא  לכם, ספרו לי למה דווקא אתם צריכים לזכות…
טל רמון, יוצר שהפך את הפסנתר לקול מושלם בפני עצמו, יופיע ביום ג', 30.8, בתמונע.

הופעה:
מה? רדיו  אינשאללה
מתי? יום ב', 29.8.16, 21:00
איפה? האזור, רח' הרכב 13, תל אביב
למה? שילוב שאני מודה שלא חשבתי שיכול להתקיים, אבל עכשיו כשאני יודעת שהוא אפשרי, אני לא מבינה איך הוא לא מתקיים על בסיס קבוע – גבירותי ורבותי, קבלו את תומר שרון ויאיר יונה! שני אנשים עם הומור משובח בהחלט ומוזיקאליות לא רגילה.
רדיו אינשאללה הוא מופע קומי ומוזיקלי (נו, מה?!) עם רצף שירים מוכרים משנות הארבעים של מרדכי זעירא ועד שרית חדד, לצד שירים לועזים מתורגמים לעברית. בין לבין יהיו סיפורים, דמויות מוכרות יותר ומוכרות פחות. כמו החיים עצמם.
כמה? 60 ש"ח במכירה מוקדמת.
איפה נרשמים? פשוט באים. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

הרצאה:
מה? חוג התקליט – סטיבי וונדר
מתי? יום ב', 29.8.16, 21:00
איפה? Radio E.P.G.B, רח' שד"ל 7, תל אביב
למה? לבושתי אני יכולה להגיד שלקח לי זמן להבין עד כמה סטיבי וונדר הוא מוזיקאי טוב ומשפיע. עד כמה הוא ילד פלא. והוא באמת היה כזה, עוד בתקופת תקליטי מוטאון (תקופה מופלאה). אז עכשיו לי ולכם יש הזדמנות לגלות אותו מחדש ביחד עם אורי באום שיספר בחוג התקליט על Innervisions, על האמירות החברתיות של וונדר באלבום ועל החיבור שלו לעולם. שימו לב, בחוג התקליט, כשמו כן הוא, שומעים את כל התקליט.
כמה? 30 ש"ח.
איפה נרשמים? פשוט באים. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

תערוכה:
מה? נונפיניטו – תערוכת המחזור ה-4 בארטפורט 
מתי? יום ג', 30.8.16, 20:00
איפה? ארטפורט, דרך בן צבי 55, תל אביב
למה? המושג "נונפיניטו" מתייחס במקור לסדרת פסלים לא גמורים של כמה מאמני הרנסנס, אך משמש גם לתיאור הרצון המודע לייצג רעיונות בשלבים שונים של עשייתם, תוך כדי קריאת תיגר על מושגים של תוצאה, סיכום וסוף, ותוך השארת מקומות פתוחים עבור הצופה. התערוכה "נונפיניטו" מציגה עבודות של ששת אמני תכנית הרזידנסי – מיכל בראור, טוני נבוק, דוד עדיקא, נעמה ערד, תמיר צדוק ואלעד רוזן – אשר במהלך השנה האחרונה עבדו, דברו, ראו אמנות ויצרו במקביל בשדרת הסטודיואים של ארטפורט.
כמה? ללא עלות.
איפה נרשמים? פשוט באים. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.
נונפיטו

תערוכה:
מה? תערוכת פוסטרים של PRETTIMESS והופעה של OSOG 
מתי? יום ה'-ו', 1-2.9.16, 20:00
איפה? רח׳ פראנצויז 14, תל אביב
למה? בגדול מדובר בשילוב של שני דברים שאני מאוד אוהבת ולכן אני צופה פה ערב מושלם: תערוכה של הקולקטיב PRETTIMESS והופעה של ההרכב ה-הו כה משובח OSOG. כל אמן, 9 במספר, עיצב פוסטר בהשראת הלהקה. מלבד התערוכה, הפוסטרים ימכרו במכירים נגישים.
תבואו, תרקדו קצת ותקנו פוסטר שמתאים לשיר שהכי אהבתם. או ההפך. תלוי בכם…
כמה? ללא עלות.
איפה נרשמים? פשוט באים. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.
osog

ספוקן וורד:
מה? סדרת ערבי ספוקן וורד 
מתי? יום ג', 30.8.16, 20:00
איפה? בית אריאלה, שד' שאול המלך 25, תל אביב
למה? סדרת מפגשים מוזיקליים בין משוררים, ראפרים, אנשי ספוקן וורד ואנשי מילה היוצרים, מתוך אלתור, ביצוע חדש וחד פעמי המפגיש בין מילים למוזיקה. סדרת המפגשים תחל ביום חמישי ותתקיים אחת לשבועיים בימי חמישי. בכל אירוע יעלו לבמה 4-6 אמני ספוקן וורד בליווי מוזיקאי ליצירה חד-פעמית מול הקהל. הכניסה למחזיקי כרטיס דיגיתל ללא תשלום. בין המשתתפים: עמית אולמן (פדרו גראס), עומר הברון (ג׳ימבו ג׳יי), מאיה האן, אריק אבר, יפתח לייבוביץ׳, נילי קופלר, יואב טלמור, קייטלין פינקל, יוסי צברי, ענת דרימר, נטע וינר (סיסטם עאלי), יונתן קונדה, נעם פרתום, תומר שרון, דנה ידלין.
כמה? הכניסה למחזיקי כרטיס דיגיתל ללא תשלום.
איפה נרשמים? פשוט באים.
ספןקו

בקטנה:
הגענו לסוף שהוא בדרך כלל ההתחלה… השבוע גיליתי שיר שהוא למעשה תמצית החיים, או לפחות התמצית כפי שאני מתכוונת לחיות מעתה והלאה (ותודה לדניאל דור על הגילוי). Come celebrate Life is hard – משפט אחד שצץ לו בפזמון, מבלי שבכלל הייתי מוכנה אליו, עוצמתי כל כך וחזק. פתאום הכל הסתדר, כאילו התובנות הסתדרו בשורה והאירו לי את הדרך. כל האסימונים נפלו. החיים קשים. הם תמיד יהיו קשים. אבל בואו נחגוג אותם. נאדיר אותם. נעצים אותם.
(ובלי קשר, תודו ש- Alex Eber, הסולן הוא אחד הדברים הכי סקסיים שראיתם לאחרונה).

// רוני שפי

תמונות אוירה - קרדיט בועז בן ארי

למה חילוניות לא מחפשות חתן חרדי?

יש לי חלום. לא עוד עולם שבו בחורות שרוצות להתחתן צריכות לצאת עם כל דושבאג שני, כדי אולי למצוא בחור נורמלי ולהיכנס איתו לזוגיות של "מתי כבר הוא יציע?"

אני רוצה לפתוח את העיניים שלכן לעולם חדש של בעלים פוטנציאליים. אתן רואות אותם באוטובוסים, הם אולי לא יסתכלו לכן בעיניים, גם לא למקומות אחרים, אבל מתחת למבט הביישני והבגדים בשחור-לבן, מסתתר הבחור המושלם לחתונה.

jew-689883_1920

שכחו מהבחורים החילונים, חרדים זה ה-דבר. מאוד יהיה קשה לכן לתפוס אחד, אבל אם תצליחו זה יהיה שווה את זה. הנה לכן כל הסיבות מדוע אתן צריכות לצאת רק עם בחורים חרדים, או לפחות ללמוד מאיתנו מה הדרך להגן על הלב שלכן לפני שאתן נותנת אותו למישהו:

1. נא לא להתגלח בהתאם!
נמאס לך מלחזור הביתה אחרי דייט ולהיזרק למיטה ולשאול את עצמך "איזה אידיוט, לא להאמין שעשיתי בשבילו שעווה?". עם בחור חרדי, עד יום לפני החתונה, את יכולה להירגע.

2. שדכניות
גאון מי שחשב על הפתרון הזה, הפתרון שיוציא אותך מכל הצרות. יש לך שאלה שלא נעים לך לשאול אותו? רק תגידי מילה לשדכנית והיא תברר לך כל מה שאת רוצה לדעת. הבחור לא מתאים לך ורוצה להיפרד? גם את זה השדכנית תעשה בשבילך, הרבה יותר קל מאשר להיפרד בסמס.

תמונה בועז בן ארי

צילום: בועז בן ארי

3. אין Friend-zone
בגלל שבכל פעם אפשר לצאת עם בחורה אחת, אין את המושג של "זה לא ילך בנינו, אבל אם ישעמם לי אני אתקשר אלייך"', אזור הידידים היחיד שתהיי בו זה עזרת נשים.

4. לא סוף המסע
יש תפיסה לא נכונה שחתונה היא סוף המסע, שהנה חיי הזוגיות התייצבו וכבר "עברנו את הכל", אבל מה קורה אם מגלים שזאת רק ההתחלה, כי האתגרים של זוג נשוי שונים לגמרי מהאתגרים של חבר-חברה? בציבור החרדי מתחנכים שחתונה היא יריית הפתיחה של חיי הזוגיות, שהעבודה העצמית של שני הצדדים מתחילה משם וכאשר מתחילים משהו חדש בשיא הכוח, יש לו יותר סיכויים להצליח.

5. סטנדרטים נמוכים
לא שאני אומר שאת לא צריכה להשקיע בעצמך בשביל עצמך. אבל בגלל שחרדים גדלים על הערך שיופי הוא לא מה שנחשב, אלא הפנימיות והמידות הטובות, וגם בגלל שלא נחשפים לכל הסטנדרטים הלא ריאליים של דוגמנות, טלוויזיה ושאר המקומות הזולים, הוא יאהב אותך בלי שתצטרכי לנסות לעמוד בסטנדרטים לא מציאותיים.

צילום: בועז בן ארי

צילום: בועז בן ארי

6. לחוצת חתונה
חוזרת הביתה מדייט וחולמת על האולם שתתחתני בו ומי יהיו השושבינות שלך? עם בחור חרדי, כדאי שיהיה לך הכל כבר מתוכנן מראש, כי זה יקרה ומהר, בלי רמזים, מקסימום עשר פגישות ואתם מאורסים.

אני לא מצפה מכן לחזור בתשובה עכשיו או להתחיל לפתות בחורים חרדים, אבל אולי תפסיקו לתת לכל מיני בחורים אידיוטים להמשיך לשחק בכן, תדעו מה אתן רוצות מהגבר/בעל לעתיד שלכן ואל תיפלו למשחקים ובעז"ה לא תיפגשו שוב ברבנות בשביל גירושים.

צילום תמונה ראשית: בועז בן ארי

// יהודה אדלר

הפסקתי לצאת לדייטים

ניסיתי, חברים, נתתי לזה צ׳אנס. סצינת הדייטים מרגישה לי כמו משחקי הרעב רק שבמקרה הזה אני רעבה למישהו שירצה לבלות איתי זמן מחוץ למיטה, והמשתתפים האחרים רעבים למקום לשים בו את הזין, לנסות לא להתאהב בדרך ולשכנע את עצמם שהם לא מחפשים מחויבות כדי שחלילה הם יצטרכו לוותר על טייטל הרווק שהם כל כך אוהבים.

הקטע ההזוי הוא שאני לא מאשימה אותם, הם עלו על הנוסחא המנצחת – תתחיל עם בחורה, תספר לה שאתה מחפש קשר, צא איתה לדייט/שניים/שלושה ואז בום טראח נכנסתם למיטה, וואם באם היית שם לפני שהיא קלטה שאתה אפס חסר עמוד שדרה.
יצאת "גבר", עשית עוד וי ברשימת הכיבושים שלך, איזה יופי. (בכלל לא תקום בגיל 36 כשכל האנשים סביבך מנהלים מערכות יחסים בריאות, חיי משפחה עם אהבה וכיף ותבין שלגרבץ על הספה בדירה המעופשת שלך זה מדכא ותתחיל לחפש בנואשות משהו שקרוב לקשר אנושי בריא).

הנה נקודת המבט שליאני לא שונאת את הרווקות, אני אפילו אוהבת אותה ומעריכה את הרגעים שלי לבד, אני לא מאלה שבוכות במיטה בלילה או מתבאסות על זה שהן ישנות באלכסון, האמת שאני אוהבת לישון לבד, אוהבת את השגרה שלי, אוהבת מאוד את סגנון החיים שלי ולא מרגישה שחסר לי דבר.

אהבה זה נחמד, זה מדהים כשזה קורה וזה אמיתי, זה כיף להרגיש את זה וכיף להעניק ולבלות ביחד- אבל הדבר האחרון שאני רוצה הוא לחוות אותה בכוח או לחפש אחריה כאילו היא בלבאזור ואני ילדה בת 15 עם אפליקציה ממכרת

אז הפסקתי לצאת לדייטים, לא היו לי חשבונות באפליקציות הכרויות מלכתחילה, בעיקר כי האפליקציות האלה גרמו לי לסלוד מגברים, אני מבקשת סליחה מאלה שלגמרי בסדר, אני יודעת שאתם קיימים, אבל יש גברים שפשוט מוציאים לי את החשק לחיות אחרי שיחה אחת.

14159825_10154515410474752_2061869163_n
הפסקתי גם לזרום לדייטים עם גברים שמתחילים איתי בפייס, גם אלה שהיו נראים לי הכי נורמליים יצאו פשוט שק של סיפורים הזויים אחד אחרי השני, כן מספיק חומרים לדושבאג 6.0.

בחצי השנה מאז עברתי לרמת גן חוויתי המון, פגשתי אנשים מדהימים, ביליתי לילות מטורפים, עשיתי הרבה סקס טוב, הרגשתי הרבה ולמדתי הרבה, אבל מה שהתקופה לימדה אותי יותר מהכל זה שהגיע הזמן להפסיק לצאת לדייטים – הקונספט הזה לא עובד לי וידעתי גם אז כשרק יצאתי לעולם הרווקות שהוא לא יעבוד לי.

סיפורי האהבה הכי גדולים שאני מכירה התרחשו כתוצאה מנסיבות, חברים משותפים, לימודים, עבודה או מסגרות, אני לא אומרת שאחרים לא יכולים להכיר לפי הנייר: אפליקציה-שיחה-דייט-שניים-סקס-דייט-וכן הלאה – אני בטוחה שכן, אני פשוט אומרת שאין לי שום אנרגיה להשקיע ב-100 דייטים ראשונים מזעזעים בשביל למצוא מישהו סביר אחד, שאולי תחת הנסיבות המתאימות היינו נפגשים במקום הרבה יותר טבעי ופחות מאולץ ומפתחים משהו אמיתי באמת. 

// לודה גרקו