תגית: מהוזה

13874665_10153942504354541_1316011090_n

אבנים ירושלמיות

רוני-בעיר-הגדולה1-11-3

פעם הייתי אומרת שיש את "אנשי תל-אביב" ויש את "אנשי ירושלים".
זו הכללה קצת מעצבנת אבל את החספוס של "אנשי תל-אביב" (שאני אוהבת במידה מסוימת) פשוט לא ראיתי ב"אנשי ירושלים".

אני גרה בתל-אביב (נו, טוב. יפו… אבל זו אותה הארנונה). המהירות בה דברים זזים בתל-אביב, הקשיחות, התעופה הגבוהה, גורמים לי לאהוב אותה ולנהל איתה מערכת יחסים מורכבת.

אני מבקרת בירושלים (נו, טוב… קופצת לגיחות קצרות וממוקדות). אני תמיד מרגישה שהדברים זזים בה באיטיות מסוימת. היא גורמת לי לחוש נינוחה, שלווה, מאפשרת לי להתעופף נמוך וקרוב לקרקע. אולי זו הסיבה שגם החברה שסביבי התפצלה אצלי לשתי קבוצות: "אנשי תל-אביב" ו"אנשי ירושלים".

גדלתי, התבגרתי והשתדלתי להימנע מהכללות. למרות זאת, השבוע מצאתי את עצמי משתמשת שוב בהפרדה בין ירושלים ותל-אביב, אבל הפעם בהקשר של מוזיקה. "מוזיקה של תל אביב" ו"מוזיקה של ירושלים".

ה"מוזיקה של תל-אביב", היא המוזיקה שמלווה אותי כל שעה ושעה ביום, מחוספסת יותר, חשופה, שמה את הדברים על השולחן ולא מתחבאת מאחורי מסכות. אני אוהבת אותה ואני מנהלת איתה מערכת יחסים נהדרת.

ה"מוזיקה של ירושלים" היא אסופה של צלילים אחרים. צלילים שנחשפתי אליהם באמת רק לאחרונה. צלילים מלטפים יותר. הדברים נחשפים בקצב אחר. כל יום שעובר אני נעה לכיוונה יותר ויותר.

עד כדי כך אני נעה לכיוונה עד שאתמול מצאתי את עצמי עולה לירושלים, להשקת אלבום הבכורה  של מוטי עמיר, קרוב ללב.

13874665_10153942504354541_1316011090_n

יש משהו מאוד שלו במוזיקה של מוטי. הצלילים מקבלים את פניך, מזמינים אותך להיכנס, מלטפים אותך, קצת מפתים.

פריטה שקטה על גיטרה, אחר כך צ'לו שמנגן צלילים ארוכים, עוד שמלווה את כולם ופסנתר.

השירים נעים במעגלים. מעגל ועוד מעגל. עוד שכבה ועוד שכבה.

קצת כמו תפילה שמתחילה בשקט, קרוב לאדמה, שורשית, ואז מתגברת ועולה כלפי מעלה.

בין שיר ושיר, מוטי מציג את הלהקה, את האחיות ג'משיד (כבר אמרתי שאני אוהבת אותן פעם?), מספר בצניעות על כך שכתב לעצמו להגיד ערב טוב (עם סימן קריאה). אי אפשר שלא לצחוק ולהתאהב.

// רוני שפי

תמונה מספר 1

זה בסדר לא לדעת

נעלמתי קצת בתקופה האחרונה, מפה ובכלל. הייתי צריכה קצת זמן לעכל, ולחשוב. אני מניחה שכולנו מגיעים מתישהו בחיים לאיזושהי נקודה מסוימת שבה חלומות הילדות מקבלים רפרנס מהמציאות, גרסת "החיים הם לא תוכנית לבקשתך" או לחלופין "בובה, השתנית קצת מאז גיל שבע, כדאי שתעשי עדכון גרסה למטרות שלך בחיים", וזו נקודה לא קלה.

מגיל אפס, או אולי מינוס ארבע, כבר ידעתי שאני רוצה לעסוק בבמה. להיות שחקנית, להופיע, להיות טובה בזה. להצליח להעלות לכל כך הרבה אנשים חיוך בו זמנית, לרגש אותם, לגרום להם לצחוק, ואשכרה גם לעשות את זה למחייתי.
אבל פתאום אני כבר לא כל כך יודעת.
לא יודעת אם בא לי להיות שחקנית, או אולי בכלל אדריכלית, או פסיכולוגית. לתדהמתי (בתור בחורה שקצת פוחדת מדם), אפילו ברפואה התחלתי להתעניין מאוד לאחרונה, וכל זה נורא מבלבל.

tumblr_ngsas1VZW11sulnzno1_500

המחשבות המעורבבות האלה יכולות להיות קצת מלחיצות, אבל אם יש דבר אחד שמרגיע אותי בתוך כל זה הוא שאני יודעת שלא משנה במה אבחר, ברגע שאהיה סגורה על זה במאת האחוזים אני אצליח לשלב את הכול יחד. אני אמצא את הדרך, ואם היא לא קיימת אז גם אסלול אותה בעצמי, ובינתיים, זה באמת בסדר לא לדעת. בסדר לא לדעת במה אני רוצה לעסוק, ובסדר גם לא לדעת מה קורה לי בפנים.

וזה קצת מצחיק אותי שלבטי הקריירה שלי הם כלל לא הדבר העיקרי שמסתובב לי בראש ובלב, ולא הדבר שתכננתי שהפוסט יתמקד בו, אבל זה כאילו שלאצבעות שעל המקלדת שלי יש תוכניות משל עצמן.

כי האמת היא שמה שמטריד אותי הוא תסכול. תסכול שאין לי מושג אם הוא לובש על עצמו צורה של געגוע, כעס או אדישות, ואני אפילו כבר לא בטוחה למה אני כותבת את כל זה פה. זאת אומרת, זה מפחיד, כי זה ממש כאילו אני שמה את הקישקע שלי על צלחת ומגישה לקהל רנדומלי כלשהו, בתוספת ברכת "בתאבון". אבל אני מניחה שאני פשוט כבר לא פוחדת כמו פעם. ואולי בעצם כבר בכלל לא.

אחד הדברים הכי משמעותיים שלמדתי מכל התסכול הזה הוא עד כמה גדולה האשליה של התמונה הממוזערת בוואטסאפ והנקודה הירוקה בפייסבוק. לי נורא קשה עם זה, כי בשיחה קצרה בטקסטים תקשורת שפעם הייתה הכול יכולה להפוך בן רגע לכלום. זו לא תקשורת אמיתית. אתה יכול לכתוב גם משהו בדמעות וכשהצד השני יקרא את זה הווייב היחיד שהוא יקבל זה של קור, כי יש את המבט בעיניים שאותו אי אפשר להחליף. גם לא את החיוכים הקטנים, את התגובות והניואנסים בפנים. ומה שווה שיחה בלי כל אלה?

וכשמישהו שיודע בא ואומר לי "את בסדר, את לחלוטין הנורמלית פה", אני לא יודעת אם לחייך או לבכות. כי מה זה משנה בכלל מי נורמלי ומי בריא בכול הסיפור הזה, מה זה משנה אם בסופו של דבר אני נשארת עם עשרים סימני שאלה ואלפיים סימני קריאה שיכולים לשגע פילים?

tumblr_oaba19Gi7F1rrjedqo1_500

הלוואי שיכולתי לכעוס לאורך זמן. אני מניחה שזה פשוט לא מתאפשר כשנקשרים למישהו בצורה כל כך עמוקה עד שאוהבים אותו ללא תנאים, אוהבים גם בזכות כל הפגמים. ואהבה כזאת לא חולפת, מסתבר. גם לא אחרי חודשים.

כי אין מה לעשות. יש דברים שלא משנה מה נעשה, וכמה נחפש, פשוט אי אפשר להחליף.
אמרתי דברים? התכוונתי אנשים.
ועם זה, אני עדיין לא יודעת מה עושים.

// טל מיכאלי

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..







11258735_10205186914805313_1101001171_o

תחת כנפייך

יש שירים שמזכירים לי, מזכירים לי בדמעה שיורדת בדממה, דמעה שנופלת בלי שאף אחד יראה אותה, או ירגיש בה, דמעה כבדה וקשה מנשוא, כמו להתעלם מפיל בחנות חרסינה, לבכות בלי שאיש יראה. כי קשה לדבר על זה, על הפיל הזה, על הדמעה הזאת, קשה לדבר עלייך.

הנה יוצא לו עוד שיר שמזכיר לי אותך, שגורם לי להזיל דמעה בשקט ובדממה בלי שאף אחד יודע או רואה כי אתה יודע איך אמא ואבא לא אוהבים שאנחנו מדברים על זה. על זה שהלכת.

אתה ידוע כמה אני מאמין במכתוב, שהוא אירוע או דבר שנקרה בדרכך. ככה מאמינים במשפחה שלנו. וזאת המילה שנאמרת כל פעם שמדברים עלייך, ואותו מכתוב הופיע בדמות נהג עם סכיזופורניה שלא היה אמור בכלל להיות על ההגה בגלל מחלת הנפש שלו.

1538847_10201889711857300_333535367_n

אחי התאום, נדב, נקלע לצערנו הרב מתחת למכוניתו, בכביש, במושב קטן. מה הסיכוי אתם אומרים? המצחיק הוא שהכביש היה כביש ברוחב שלושה מטר, שמצד אחד התחנה ומצד שני החצר של הבית שלנו. מה הסיכוי שדווקא שם? זה קרה לפני למעלה מעשרים שנה, היינו בני ארבע, יצאנו לעוד יום רגיל בגן, ומאז הכביש הפך להיות סוג של הקבר שלך, בשבילי.

מותו של אחי נקבע באותו יום בבית החולים, ואני קיבלתי את הצלקת הנפשית שלי בכך שאינני זוכר את ילדותי עד גיל 12. הרופאים והפסיכולוגים אומרים שזו הדחקה עקב פוסט טראומה, אבל אותו יום ואותה צעקה של סבתא שלי ברגע התאונה חוזרים לי עד היום בסיוטים מיוזעים. ביום שבו אחי נכנס מתחת לאותם גלגלים זה הרגע בו השתנו לי החיים. איך זה יכול להיות שילד מאבד את כל ילדותו ולא זוכר שום דבר ממנה?

אז לאחר כל כך הרבה שנים החלטתי לכתוב לך. אני מתגעגע אליך, ורוצה להתקרב אליך שוב, למצוא אותך איפה שאתה, ולכן אני כותב לך. לא מזמן באנו לבקר אותך בקבר החצוב והפשוט שלך בחלקה שכל כך לא הולמת אותך ועוד יותר מקשה עלינו – ובמיוחד עליי – לעלות לקבר שלך. אתה יודע איך כל פעם מחדש, בכל אזכרה, כמה קשה לי, הרי אני בשר מבשרך.

13230349_10207689705493516_8768791953920022928_n

אני תמיד נשאר איתך אחרון לרגע הזה שלנו יחד, אחרי ששאר בני המשפחה ממשיכים בביקור שאר המתים של המשפחה, ואני עומד ומביט בקבר, באבן הקרה, וכועס, הלב שלי בוער באש הכעס, הדם שלי מבעבע, כל גופי כואב וזועק שאתה עשית את הצעד לפני לתוך הכביש, אני מרגיש שזה במקומי… ואני כועס, כועס שזה לא הייתי אני.

אני כועס שלא זכיתי לראות אותך גדל ומתבגר, אתה תמיד נשאר בדמיוני המעורפל כילד יפה – מלאך ממש ועל כן אתה מקועקע בגדול על הגב שלי, אתה חלק ממני, אתה היית ותמיד תישאר החלק המשלים שלי, כנפי המלאכים ששומרות עליי מלמעלה, כי אם זה על פני האדמה ואם זה בגן עדן – אחים זה לתמיד.

לפני כמה זמן, אני ואבא ישבנו לראות את הסרט החדש של מהיר ועצבני. לך תסביר לאבא שברגע שמתנגן השיר שהמילים שלו כל כך מתארות את מה שאני מרגיש שאני שומע… לך תסביר לו למה הבן שלו בוכה.

It's been a long day without you, my friend"
And I'll tell you all about it when I see you again
We've come a long way from where we began
"Oh, I'll tell you all about it when I see you again

// דן פודמסקי

צילום- נעמה קליימן 1

אז מה עכשיו?

אני חושבת שהוא התחיל איתי, אני לא בטוחה. אני לא ממש שמה לב לסימנים האמת, הפעם האחרונה בה נהניתי ממשחקי פלירטוט הייתה לפני שלוש שנים.

יש בי משהו אשר מכור לאהבה ומשהו אשר נרתע ממנה. הלב שלי נשבר לפני כמה חודשים עת הבנתי שהפערים אשר נוצרו ביני לבינה ככל הנראה לא יצטמצמו יותר. זה ביאס אותי מאוד, זה ביאס אותי כי הנה שוב, במעין כרוניקה לא מענגת, ברגע שבו בחרתי להניח את ראשי וליהנות ממחשבות על עתיד זוגי ומלוקק, המציאות החליטה על צונאמי ששטף את הכל ובעיקר את הביטחון האישי שלי באהבה.

כשהלב נשבר הוא זוכר, הוא זוכר והוא מבקש לעצמו משנה זהירות, הוא זוכר כדי לא להרגיש את הלבה הרותחת נשפכת עליו שוב. הוא זוכר והוא עוצר, הוא זוכר ומתחיל לבלבל את העובדות ולקשקש על קירות חדריו. הלב זוכר והראש הולך אחריו. הלב יוצר מערבולות בבטן והראש ממשיג אותן לתוך מילים.

צילום- נעמה קליימן

צילום- נעמה קליימן

אני לא מצטיינת בפגיעות ורגישות, כלומר הן מגיעות ופוגשות בי אך אני לא מצטיינת בלחוות אותן בעיקר מתוך סלחנות ורכות, על אף שאני יכולה להעיד שניכר שיפור בתקופה האחרונה. יכולתי לזהות זאת כשישבתי בוכה באמצע ישיבת צחוקים מחוזקת בקאנביס ולא ניסיתי להסתיר זאת. יכולתי גם לזהות זאת בפעם הראשונה אחרי הפרידה שהתחשק לי לאונן וברגע בו ידי פגשה באיברי, רציתי לבכות יותר מהכל, כי בפעם האחרונה שהיא נגעה בי כבר הרגשתי משהו אחר.

תמיד מספרים לנו על כך שגברים הם ציידים ונשים הן מלקטות, אתעלם מההגדרות הסטריאוטיפיות לרגע ואומר שתמיד הייתי ציידת, תמיד סימנתי מטרה והלכתי עליה בכל הכוח ובכל האמצעים, תמיד ידעתי "שזו האישה שאני רוצה וזו האישה שאקבל".

אבל כעת שבעתי מהכיבושים, הרי שבספרי ההיסטוריה הם לא יירשמו לצד הישגיו של אלכסנדר הגדול וראשי המפוסל לא יוצג באף מוזיאון. שבעתי מכיבושים כי שבעתי מלהיות זו אשר צדה ובא לי להיות זו אשר צדים אותה. בא לי שמישהו יסמן אותי, שמישהו יגיד "אותה, אותה אני רוצה" ויהיה מוכן לעשות הרבה, לא, יהיה מוכן לעשות הכל, כדי שאהיה שלו. בעיקר שיעשה זאת מבלי לפחד, לא מהגודל שלי, לא מהרגישות שלי ולא ממה שיכול להיות בינינו.

giphy (81)

אני יודעת שיגיע הרגע בו אבחר שוב להניח את ליבי בין שתי ידיים זרות, שאבחר לסמוך עליהן שיערסלו אותו בעדינות מופתית וינהגו בו בכבוד, באהבה וברכות. אני יודעת שאבחר לעשות זאת למרות הפחד, למרות הקולות הלוחשים "תזהרי". כי יש בי משהו שמכור לאהבה, שמאמין שיש בה כוח להעצים אותך מתוך הדיוק שלה ולכן לא בא לי לוותר עליה. לא בא לי לוותר על פרפרים, לא בא לי לוותר על אופוריה, לא בא לי לוותר על התנהגותה חסרת האחריות בימיה הראשונים.

כבר אהבתי גדול וחזק וחשבתי שלא אוכל להתעלות על העוצמות הללו שוב והן חזרו ופגשו אותי בתצורה אחרת ובדמותה של אישה אחרת. ואולי גם עכשיו? אז תתני לעצמך אני אומרת, תתני לעצמך להתאהב שוב, לבטוח שוב, לאבד את האחיזה בקרקע. מי מבטיח לך שלא תכאבי? מי מבטיח לך שלא תפגעי? אף אחד וזה בדיוק היופי בעולם הפיזי הזה בו כל חוויה מגיעה בשני קטביה, פעם את נפרדת ושוברת את הלב ופעם שוברים את ליבך.

יכול להיות שהוא פלירטט איתי, אני לא בטוחה, זה גם היה בשפה זרה ויש מצב שמשהו אבד בתרגום.

צילום תמונה ראשית: נעמה קליימן

// נעמה כהן

tumblr_o1xa1dd1gt1rfe6nwo1_500

רווקה וטוב לה

פעם היו שכנים. השכנים, כן אלו עם הדשא הירוק יותר, היו הסמכות הקובעת לקביעת אושרו האישי של האדם. אם בטעות הגעת למצב של 'אבל מה השכנים יגידו?' ידעת שאת במקום לא טוב. היום, המאה ה-21, הרשת הגלובלית, אינטרנט, פייסבוק וכל זה, כבר לא צריך שכנים. רק תפתחי את האינטרנט וכבר תוצפי בכתבות איך נכון או לא נכון לחיות ומאיזה גיל וסטטוס זוגי מותר לך להיות מאושרת.

כן, זה עוד פוסט בנושא האהוב מכל רווקים/רווקות. אך בעוד לרווקים מניחים לחיות את חייהם בשלווה ובשקט, הרווקות שבינינו ובמיוחד אלו שעברו, אבוי, את גיל 30, אין פינה שקטה לנוח בה ברחבי הרשת. הרווקה תוצף בכתבות ודעות מכל עבר ולאחר שהשתכנעה שהיא למעשה מאושרת עד עמקי נשמתה כי היי, זה הכי כיף לישון באלכסון, ממש כמו שכתוב ב- '12,314 סיבות להיות רווקה' תגיע כתבה נגדית ותגיד לה ש'הכל בולשיט אחותי' ואם היא לא שואפת ברגע זה ממש לזוגיות היא כנראה משלה את עצמה. 'גם אני הייתי כמוך', האחות המבינה תכתוב, 'חשבתי שטוב לי לבד, עד שמצאתי את האחד'.

tumblr_o9ihj9X4fK1s2tva9o1_500

נדמה שבלי משים מתנהלת כאן איזו 'מלחמת אושר' קטנה. כל אחד מהצדדים רוצה למשוך את הרווקה לצד שלו. מצד אחד יש לנו את הנשואות/בזוגיות אשר רוצות שהרווקה תשאף להיות כמותן ואם לא לפחות תכיר באומללותה שהיא אינה כמוהן, ומצד אחר ישנן הרווקות הלוחמניות אשר ימנו לך את כל הסיבות שבעולם, עדיף בסדר עולה וממוספר, למה בעצם מצבך הרווקי הוא הטוב מכולם. ואני אומרת – שלום שכנים חדשים! רק עברתי לגור כאן, אפשר רגע כמה רגעים של שקט לפרוק את הארגזים?

אז למה בעצם אנחנו כל כך מתערבים? על מה כל המהומה? למה אי אפשר להניח לרווקה האומללה או המאושרת להחליט על מצבה בעצמה? מצאתי כמה סיבות פסיכולוגיות בשקל וכמה סיבות ששוות אפילו שני שקלים ויותר והחלטתי, בכל זאת זה פוסט על רווקות, למנות אותן באופן ממוספר בפניכם:

tumblr_oa8a6l8cXs1u6yscvo1_500

1. 'כאילו מ'זאת אומרת מה אנחנו מתערבים? – אנחנו מתערבים כי אנחנו יכולים!' העולם בימינו הוא כפר גלובאלי קטן ואם את גרה באילת ואני בעפולה באופן וירטואלי אנחנו עדיין שכנות. ולשכנות יש דעות, כאילו דא.

2. 'אני מאושרת, ברור. אבל אני חייבת להוכיח את זה' – חובת ההוכחה לא בוחלת בשום סעיף! ועדיף שיהיו הרבה סעיפים. בין אם אני בזוגיות מאושרת ובין אם אני רווקה מאושרת לא פחות – אני חייבת לכתוב, לצייץ ולהעלות תמונה בפייסבוק אשר תוכיח לכל העולם ואשתו, בעיקר לאשתו, כמה אני מאושרת במצבי הנוכחי. אין זה אושר אמיתי אם אין בו השוואה לאחרים, עדיף ע"י רמיסתם והוכחה ניצחת כמה מצבי טוב משלהם. אם אי אפשר לרמוס ניתן לרחם, רחמים יפים כאלה ומביני עניין 'די, די אל תבכי, כלומר תמשיכי לבכות זה עושה לי טוב'.

3. רווקה מאושרת מאיימת יותר מהאיום האירני – ותחשבו על זה רגע. אם הרווקה מאושרת במצבה הנוכחי אולי היא לא תרצה לשנות אותו לעולם? לא יצטרכו יותר גברים בעולם. אבל עזבו גברים – טינדר תקרוס! פאבים ומקומות בילוי יאבדו אחוז ניכר מלקוחותיהם! האינטרנט יהפוך למקום משעמם כל כך נטול עצות ו'בקרוב אצלך' ורק ידונו בו במצבם של הלווייתנים ברחבי האוקיינוס ההודי, או חלילה ביערות הגשם.

לסיכום, בנימה קצת יותר רצינית, אבל רק קצת, ו-זהירות קלישאה! – האושר של האדם הוא פנימי. מפתיע נכון? לכן לא חשוב אם את נשואה, בזוגיות, רווקה או 'עזבו, זה מסובך', אם לא תמצאי את האושר שלך בעצמך בלי שום תלות באדם או גורם חיצוני לעולם לא תהיי מאושרת. ואם מצאת את האושר הפנימי הזה? את יכולה גם לנהל מערכת יחסים אפלטונית וטראנס-אטלנטית עם אנטילופה ועדיין להיות –עזבו אותי מסטטוסים באמשכ'ם – מאושרת.

tumblr_ngsas1VZW11sulnzno1_500

// ניב נעמני

1 (1)

אני רוצה לישון

שוב חם לי. אני בודקת את השלט של המזגן, הוא על קור. מניחה כרית על הפנים, להגביר את החושך. שולחת יד עייפה לבקבוק מים שחצי מתכולתו נשפכת עליי.
מחבקת כרית נוספת. חושבת אולי בא לי לאכול.
משתוקקת שהכל יהפוך לשקט. בודקת שוב מה השעה, רק עוד ארבע שעות.

שוב חם לי, שוטפת את הפנים והשיער וצוללת חזרה למיטה.
עקיצה של יתושה עקשנית. רעש של שום דבר. מתהפכת ומביטה אל הקיר.
מתיישבת במיטה, רוצה לוותר וללכת לראות טלוויזיה. אבל מחר, מה יהיה מחר?
בולעת עוד כדור, או שניים. עוצמת בכוח זוג עיניים אדומות.
עוד שלוש שעות.
אני כל כך רוצה לישון.

Woman covers her face with her hands. Surreal concept photo manipulation.

כבר כמה חודשים שאני לא נרדמת. כבר כמה חודשים שהשינה הפכה להיות עבודה של ממש. קיבלתי כל עצה שאפשר לחשוב עליה וגם כמה כאלו שלא. הגעתי לקצה גבול היכולת שלי והותשתי כל כך שלא יכולתי אפילו לעמוד. בכוחותיי האחרונים נגררתי הביתה למיטה, למזגן, לחושך ועדיין לא הצלחתי לישון.

היו כבר רגעים שבהם רציתי להיפרד מהעולם, הסבל היה כל כך חזק ולא ראיתי את הסוף. השינה הייתה תמיד מפלט, בריחה, מקום לחלומות, ובהיעדרה אין לאן לברוח. המחשבות מתרוצצות בראש כאחוזות בהלה. מפה לשם, משם לפה, מתבלבלות ככל שנוקף הזמן וחולפות השעות. הופכות מטושטשות יותר ושחורות יותר ככל שמתקרב הבוקר.
סעמק, אני רוצה לישון.

חלקי הפאזל של חיי מתחברים ומתפרקים מאה פעם בכל לילה. את ההחלטות הכי חשובות שאני מקבלת בתחילת כל לילה, אני שוכחת תוך שעה. לפעמים יש מי שיקשיב, אך בשעה מסויימת כולם פורשים, יש מחר עבודה. אני נשארת עם עצמי. וגם לעצמי יש מחר עבודה. מה אפשר לעשות?

וזה אף פעם לא היה כך. למעשה תמיד הייתי ישנה יותר מדי. כאילו ב-30 שנה הראשונות ישנתי בשביל כל החיים ועכשיו, זהו, נגמר. כאילו איבדתי את הזכות לישון. כאילו הזדכיתי על היכולת לעצום את העיניים. יש יותר מדי דאגות בחיים הפרטיים שלי ויותר מדי סבל בעולם כולו. וככל שאני יודעת יותר, שומעת, רואה, מריחה יותר סבל, מוות, אכזריות, כך אני ישנה פחות, ואולי בקרוב לא אשן בכלל.

woman cover her head with pillow, sleeping problem concept

אלוהים, עזור לי, אני רוצה לישון.
ביחד, לחוד, על הספה בסלון או על מיטה צפופה. בפיג'מה, בעירום, מזיעה או אחרי מקלחת. אני רוצה לישון.
לא להתהפך ולבהות אל תוך החושך, לספור דאגות ולחשב סיכונים.
לא לאכול את הלב באמצע הלילה ולא שאריות של פיצה טבעונית קרה.
לא ללחוץ באצבעות על העיניים ביאוש מוחלט כך שאולי הן יסגרו.
לא לתכנן את העתיד בשעות שבהן אני מסוגלת לתכנן בקושי מה אלבש בבוקר.
לישון. אני רוצה לישון.
ושוב חם לי.

אני יוצרת עולמות בתוך הראש. כותבת ומגלה. הכל ישכח בבוקר.
מקללת את מי שהייתי, שרה שיר הלל למי שאגדל להיות.
אני פוחדת כבר לבדוק מה השעה. עוד שעתיים. עכשיו זה חייב לבוא.
כמו לחכות לאוטובוס אחרי שבועיים בבסיס, כמו לחכות שהרופא שיניים יאמר שזהו להיום, כמו לחכות לטלפון מההוא שאני אוהבת. מחכה ומחכה, זה לא בא.
יורקת דמעות מהעיניים, אפילו לבכות כבר אין לי כוח.

יש רעש ברחוב. עובדי עיריה נמרצים כבר עומלים ברחובות כדי לפנות את הזבל שיצרנו.
תכף השמש תאיר את העולם החשוך שלנו.
ברגע האחרון משתלטת עליי שינה מתוקה. זה תכף ייגמר.

כשבחרתי שיר לשעון המעורר רציתי להמתיק לי את הבוקר עם "אז תשתה קפה טורקי ותתעורר" אבל האפליקציה המחורבנת חתכה לא נכון את השיר וכך בכל בוקר אני שומעת "אבל אין לו כוח, לא בא לו בזמן".
ואין לי כוח, אין לי כוח.

// ענבל לוי

FullSizeRender copyבבב

לוס אנג׳לס, באמא שלך!

אין לי יום ואין לי לילה. אני יושבת במרפסת של בית פרטי בלוס אנג׳לס, בחניה חונה מזאראטי, שלושה כלבים מסתובבים בבית, חושך בחוץ וסוף סוף לא כל כך חם, 45 מעלות פה במשך היום אבל אין לחות. סוף סוף אין לחות. 

בחלום האמריקאי, יש מזאראטי ואין לחות. השעון שלי מראה שהשעה היא 13:15 ואני יודעת שזה שקר, השעה היא 3:15 בעצם והאייפאד עדיין לא התעדכן שאני באל.איי, עשר שעות אחורה מהארץ. עשר שעות מחיים אחרים לגמרי שהיו לי לפני כמה ימים, מהמשפחה שלי, מהחברים.

FullSizeRender copyז

לפני תשע שנים הגעתי לכאן כשהמטרה היתה לעשות כסף. מהר מאוד איבדתי עניין ואחרי שנתיים וחצי חזרתי הביתה עם קצת יותר מושג לגבי מה שאני רוצה לעשות. והנה אני, שש שנים וחצי אחרי, באל.איי. מדליקה סיגריה למרות שלא עישנתי כל היום, יכולתי פשוט להמשיך את זה, גם ככה זה ממש לא קול לעשן פה, אף אחד לא מעשן אבל יש משהו בלבד ובשקט ובלילה, בצירוף מקלדת שעושה לי חשק להדליק סיגריה. אז שיהיה, נדליק. אולי זה יהיה הקטע החדש שלי פה. אני כל היום ישנה, מתעוררת, מנסה להתאפס. המח לא תופס, גם הגוף בקושי. עשיתי את זה. עזבתי הכל. ארזתי מזוודה וחזרתי למקום הזה שעזבתי. הכל פה נראה אותו דבר אבל שונה והאמת היא שלא התגעגעתי. לא התגעגעתי בכלל.

אני בן אדם שונה היום ממי שהייתי לפני שש וחצי שנים כשעזבתי. אני מרגישה את זה אבל פתאום כל מה שתכננתי לפני שבאתי לכאן מתפזר לי בעננה של חוסר שינה, הפרשי שעות, געגועים והלם. כמו הלם בקו״ם כזה, כשמגיעים לבסיס ולא מבינים מה החוקים עכשיו, מה הולך לקרות ומי אני. המח דורש חישוב מחדש. אני מזכירה לעצמי שאני יודעת מה אני רוצה. אני רוצה להוציא את הספר שכתבתי באנגלית, אני יודעת שזה לא יהיה קל. העיר הזאת צריכה לעזור לי לעשות את זה ולי ולה אין עבר ורוד מדיי.

FullSizeRender copy

שאלו אותי אם אני מתרגשת לפני שהגעתי. לא התרגשתי ואם אמרתי שכן- שיקרתי. אבל אני גם לא מפחדת יותר. יש משהו באוויר כאן, משהו שגורם לי להאמין שעכשיו זה יקרה. שהפעם אעשה את זה כמו שצריך. אני מנסה לכתוב דף בספר אבל זה לא יוצא, כל פעם שאני מכריחה את המח להתאפס, אני נרדמת עוד פעם, פתאום יש לי כל מיני מחשבות וחלומות שאף פעם לא היו לי, הייתי לוקחת זאנקס אבל זה לא היה עוזר כי אלה לא חרדות. זה הריח הזה של משהו שלא היה כבר המון זמן. הריח של התחלה חדשה. זה מבטיח. זה אמיתי. הכל מרגיש אמיתי פה אבל גם קצת חלום. כנראה ככה זה להגשים חלום. 

ואז פתאום בא מישהו שמנסה להוציא אותי מהתלם, אומר לי שגם לו יש תלם ושנינו לא רוצים להתבלבל. אני רוצה כל הזמן לזכור למה הגעתי לפה, להיות בדרך לשם עד שזה יקרה. גם הוא חלק מחלום אבל זה יכול להיות חלום שלא יתגשם אף פעם ואני מנסה לחשוב אם יש לי מקום בראש לשתי חלומות. נזכרת שאמרו לי שאני צריכה לתת לבלתי צפוי לקרות. שאי אפשר לתכנן הכל. שיהיה. 

נראה לי שהבנתי- אין לי יום ואין לי לילה אבל יש לי מטרה ותיכף הכל יתבהר.  

אל.איי, באמא שלך, אל תאכזבי אותי. 

 

// ג׳ני קויט

pic1

אחותי הקטנה

אז זה הגיע, אה? מאוגוסט שעבר הרעיון הזה מרחף, ובעוד שלושה ימים את תעלי על המטוס שייקח אותך רחוק מכאן. אני יודע שבעשר השנים האחרונות לא קרה שלא נפגשנו יותר משבועיים, אבל אם נמאס לך ממני, זה לא אומר שאת צריכה להגיע עד פאקינג מישיגן. יכולת פשוט לעבור לירושלים, אין סיכוי שאגיע לשם בזמן הקרוב.

מאוגוסט שעבר אני מדחיק את הרגע הזה. אפילו כשעזבת את העבודה התעסקתי בלארוז ולנקות מדפים במקום להתמודד עם זה שממחר כבר לא תבואי לסטודיו, כמו שעשית בחמש השנים האחרונות. רק אחרי שדיברנו בטלפון כשהייתי בדרך הביתה, רק אז זה הכה בי. בכיתי כמו שבכיתי על… טוב, את יודעת. אני שונא פרידות. אני שונא אותן בספרים שלי, בשירים שלי, בסרטים שלי, בסדרות שלי. הכי אני שונא אותן בחיים שלי.

pic2

עשר שנים שאת האדם הכי קרוב אליי. זה שיודע עליי יותר מכולם. את המקומות שבהם אני קטן לכדי אטום זעיר, מינימום של קיום, ואת המקומות שבהם אני מפואר ומלך העולם. את מכירה את הבלופים שלי, את הטיקים הקטנים שלי, את הטריקים המלוכלכים שלי, את הבדיחות שלי, את החלומות הדביליים שלי, את ההתחשבנויות שלי, את הרגעים הקטנוניים והחרדתיים והמביכים והסתמיים שלי. את יודעת את השורה הבאה בשירים שאני ממציא עוד לפני שאני יודע אותה. אני הכי גאה בך שאת מכירה יותר שחקנים של מכבי נתניה מדמויות ב"משחקי הכס".

אחותי הקטנה. עם הזמן הפכת מהחברה הכי טובה שלי לאחותי הקטנה. חלק ממני. נלחמתי בשבילך גם כשלא ידעת את זה. אולי טעיתי. אולי ספגתי יותר מדי פעמים כדי לא לתת לך להתמודד, ואולי זה גרם לך להרגיש קטנה, אבל לא עשיתי את זה כי את קטנה. עשיתי את זה כי את אחותי. רציתי להגן עלייך.

מדהים איך מעולם לא ניסית לתפוס מקום. זה מעולם לא היה לך חשוב. זאת לא רק ביישנות או החרדה שלך. זה האופי שלך, כי גם איתי תמיד ידעת לחלוק ומעולם לא דרשת לעצמך.

אני מהלך בין הטיפות. אני לא רוצה לכתוב לך פרידה. אמרנו שאנחנו לא נפרדים. מצד שני, אני לא יכול להתנתק מהעובדה שביום ראשון כשאכנס למשרד, המטוס שלך ימריא. כשאשמע טל ואביעד ואחכה שתיכנסי בדלת כדי לספר לך על הסרט שראיתי בשבת, את לא תיכנסי בה. פאק. רק המחשבה על זה מביאה אותי לידי דמעות.

0KWG5MAFDG

אני לא רוצה לכתוב לך פרידה. לא עכשיו. יש לי עוד כמה ימים. בינתיים רציתי לספר לך כמה אני אוהב אותך וגאה בך על מה שאת עושה. כמה חזק אני מקווה שתצליחו ותעשו חיל. כמה הרבה אתם, את ויובל, במחשבות שלי. כמה תפילות קטנות שלי מוקדשות לאושר ולהצלחה שלכם.

כל מי ששומע שאת טסה לארה"ב שמח בשבילך. מפרגן, מאחל הצלחה ומחייך ואומר "תשמרי על קשר". אני קצת אגואיסט עכשיו. אני רוצה להיות עצוב על זה שלא תהיי פה, אחרי שהיית פה דרך כל מה שחשוב. הכלב והודיה ולימודים ועבודה ומשברים והצלחות. תמיד היית שם. תמיד היית מקום לברוח אליו. בית. אחות. מגן. יש לך נפש נפלאה, ולמרות שאני עשיתי את זה אינסוף פעמים, מעולם לא אכזבת אותי. מעולם לא הפרת לי הבטחה, אז עכשיו קחי אחת ממני: אתגעגע אלייך ואשאר חבר שלך. אין מקום רחוק מדי. אין זמן לא נכון.
את ואני, אחותי הקטנה, זה לתמיד.

 

// ניסים ימין

IMG_20160630_081148

אולי כבר הגעת ואני לא מוכנה?

אני מרגישה נשימות חמות על האף ופותחת את העיניים. העיניים שלו סגורות מולי ולפי הנשימות אני יודעת שהוא ישן חזק. אני מסתובבת לצד השני ופתאום מרגישה רגשות מעורבים. בא לי לשכב עם הידיים פתוחות ולהתפרש על כל המיטה, ולא בא לי לשמוע את הרעש של המזגן. אפילו האור הקטן של הממיר מציק לי כרגע. הייתי רוצה לקום עכשיו מהמיטה לפתוח חלון ולשים מוזיקה אבל אני לא לבד ואני צריכה להתחשב גם באדם נוסף. אני צריכה למשוך את השינה שלי כך שתהיה זהה לשלו.

זה מוזר כשאתה אמור להפוך לפתע לבן אדם אחד. אני לא יכולה להכין לי ארוחת בוקר כמו שאני אוהבת כי אני צריכה להכין אוכל ששנינו אוהבים וגם לעשות הולד על הרעב שלי עד שהוא יקום. הוא כנראה שמע את המחשבות שלי כי התחלתי לחוש נשיקות קטנות על הגב, הכתף ובמעלה הצוואר. הסתובבתי אליו וחיבקתי אותו, תוהה מה אני מרגישה אם בכלל. תוהה אם הגיע הזמן שלי והאם אני מוכנה לזה.

Lifestyle. Beautiful couple in bed

אני מוכנה לזה שאני אהיה כל העולם של מישהו? אני מוכנה להיות תלויה בגעגועים, רגשות ועוד תיאורים והגדרות לא רציונליים? האם אני רוצה לחוש מחויבות לאדם שעד לפני תקופה לא הכרתי? האם אני רוצה לחיות בתחושת פחד שהוא יעלם ויפסיק לאהוב, האם אני מסוגלת להרגיש את האשמה והמצפון שאסתכל לו בעיניים ואסביר שזה גמור מבחינתי?

אני מסדרת את המיטה בבוקר כי אני מאמינה שאם לא מסדרים את המיטה כל היום יהיה מבולגן. אני עוצרת לרגע כאשר מבחינה כמדי בוקר בצד הימני של המיטה. צד ימין במיטה תמיד מסודר להפליא ואין לי צורך אפילו ליישר את השמיכה או לדפוק קלות על הכרית שתקבל את צורתה המקורית. אני ישנה תמיד בצד השמאלי ומקפידה לא לפלוש לצד האסור. זה כמו כיסא ריק לאליהו הנביא. אני משאירה צד שלם, רחב וחם בשבילו כשיגיע.

Couple and thier dog Eating Breakfast in bed

כשהוא יגיע אני אדליק את המזגן כי בטח תמיד יהיה לו חם, אני אכין לשנינו כוס קפה בבוקר וחביתה, אני אפילו אחתוך ירקות שאני לא ממש אוהבת כי ירקות תמיד הולכים עם חביתה. כשהוא יגיע יהיה לי את מי לשאול האם מה שאני לובשת מתאים לי ולקבל תשובה אמיתית. יהיה לי עם מי לדבר בשנייה שאני פותחת את העיניים ולספר על החלום שזה הרגע הסתיים. יהיה לי למי לדאוג, למי להקשיב, עם מי ליצור בדיחות משותפות וזיכרונות שהם רק שלנו.

תהיה לנו שפה משותפת ונבין אחד את השני בלי לדבר. הוא יספר לי הכל ויקפיד להזכיר לי כל הזמן מה הוא מרגיש. הוא לא ירגיש צורך להיות לבד כי אנחנו נהיה אחד וכל החלטה שיקבל בחייו תהיה קשורה גם בי. אני כל כך יאהב אותו שיכאב לי בלב, אני כל כך ארצה אותו שאדע בוודאות שהוא שלי, הוא יהיה כל כך נוכח שהעולם שלו ישתלב בשלי.

אולי כבר הגעת ואני לא מוכנה? ואולי עוד לא פגשתי את האחד שיגרום לי להרגיש מוכנה…

// נטע נתיבי

girl-

אני לא צריכה אותך בחיים שלי

בואו ואספר לכם סיפור. סיפור אהבה שמתרחש בבית הספר, הילדה היא הילדה הצינית והקשוחה שכולם מפחדים ליפול לה בפה, והגיבור שלנו הוא ה-איך נקרא לזה? הפאקבוי. הם לא באותה שכבה, הם לא מאותם מעמדות אבל למרות הכול ועם כל הקשים, הם מתאהבים.

אין דבר כזה סיפור אהבה בבית ספר לא כשכולם נמצאים במעין ממלכות שונות משל עצמם. אבל רק לי מבין כולם, קרה הדבר הכי אדיוטי. נדלקתי על לא אחר מהפאקבוי. זה שרציתי, כן אותו אחד הפאקבוי מלמעלה, אותו אחד שאלוהים יודע איך ולמה דווקא הוא? הוא זה שהלב בחר.

אני גרועה בהכל, בלימודים, בארגון החיים שלי, אבל מי שמכיר אותי יודע שבבחירת בנים אני הכי גרועה. איכשהו הלב שלי תמיד הולך על אלו שאין לי סיכוי איתם, אלו שגם אם תתאמצי ממש חזק הם לא ימצמצו לכיוונך. בדיוק אלו. ואין מעין שלט אזהרה של "תיזהרי את הולכת ליפול, וחזק מאוד", ברגע אחד הוא שם, עם המבט שלו, והחיוך הכובש.

מגיע הרגע שאני אומרת: "אוראל, תתעוררי, הוא חרא, הוא לא טוב לך, את לא צריכה אותו בחיים שלך". אז אני מסתובבת אחורה שהלב לא יראה את מה שלא שלו, מנסה להתרכז בשיחות, בשיעורים, אבל לא, כמובן שלא, רק אתה נמצא בראש. אני לא במערכת יחסים, וכבר התייאשתי.

אבל הלב שלי מרגיש לא כמו שהמוח שלי חושב, וזה לא הולך לכיוון שהייתי רוצה שזה ילך. אני לא בן אדם של רגשות, אז למה כשהוא עובר מולי אני מרגישה כאילו שהלב שלי עוד שנייה יוצא מהחזה? מה זה הרגש הזה בכלל? ולמה אתה מבין כולם, למה אתה, זה שאין סיכוי איתו? דווקא אתה גורם לי להרגיש ככה?

אז מסתבר שהלב שלי לא חסין, כי אותו אחד, נכנס ויוצא ממנו לגמרי בחופשיות. ובדיוק שכבר חשבתי שהכול נגמר, שהוא יצא לי מהלב והוא לא חוזר לתמיד, הוא מזכיר לי מחדש למה בכלל הסתכלתי עליו, למה מהתחלה חשבתי שהוא מקסים ויפה ולמה כולן רוצות אותו.

אבל אני חייבת לעצור את זה כי אני לא צריכה אותך בחיים שלי.
חלק ממני לא רוצה להשתחרר מההתאהבות הטיפשית הזאת, אולי כי עוד חלק בי מאמין שסיפור האגדות הרומנטי מההתחלה עוד יקרה, שהוא יעזוב את כולן, ויבחר בי. אבל זה כואב מידי, כואב מידי אפילו בתור פנטזיה.


והחלק השני שבי פשוט מתפלל שבוקר אחד אני אקום, והוא יהיה עוד מישהו, והוא יחלוף במסדרון והלב שלי לא יצא מהמקום, והוא יהיה עם מישהי אחרת, וזה לא יצבוט, הוא יהיה סתם עוד אחד, ואני אוכל לחזור להיות אותה ילדה צינית שיורדת על כל מי שמקיא אהבה, אפילו שלפני רגע הייתי שם.

// אוראל אדמקה

12710892_10153436046418946_1434120128301135211_o

חתונה לא לבנה

01 copyעוד חודש וקצת אני אפקח את העיניים ויהיה הבוקר של ה-9.9, יכול להיות שיהיה מעט חשוך, כי יהיה מוקדם, כך המאפרת אמרה לי, אבל זה יהיה יום קסום.

אקום ואשתה קפה של בוקר בכוס שאני אוהבת, בן זוגי בטח יישן אצל חבר כדי שלא אעיר אותו בשעות לא הגיוניות, החתולים הג'ינג'ים לא יבינו מה אני עושה ערה אבל אוכל הם יבקשו בכל זאת, שני שמנמנים, ואז יפרשו כל אחד לפינתו, אחד ימשיך להסתבך לי בין הרגליים והשני ייכנס לארון וימשיך להשאיר שערות על הבגדים שלי.

12698322_10153436046283946_2543293591436612406_o
המאפרת תגיע, אני עוד אהיה מסטולה ואחכה שהקפה יעשה את מה שהוא אמור לעשות, אני לא בן אדם של בוקר. אפנה אל המחשב שלי ואשים שירים שאני אוהבת, אולי של קווין כהכנה להופעה שלהם שתגיע ממש כמה ימים אחרי.

ואז יגיע הרגע ואני אלבש את השמלה הלא לבנה שלי (היא וינטג', שנת 82, השמלה של אמא שלו, עם תחרה פריזאית מהממת שעברה תפירה מחדש), אנעל את הנעליים המנצנצות (אבל בסטייל) שלי, ואמתין שבעלי לעתיד יכנס לדירה שלנו עם חליפת הג'יימס בונד שלו, העיניים הכחולות היפות שלו והצלם יוכל לצלם את ה-רגע. בטח המאפרת תצטרך לתקן לי את האיפור, אני חלשה כשזה נוגע להתרגשות, בטח אבכה עוד כשאשמע אותו פותח את השער החורק של הבנין.
ננקה את החליפה משערות ג'ינג'יות עם הרולר מאיקאה שזה עתה קנינו ונצא ליום מופלא. החתולים יחזרו לעשות את מה שהם עושים הכי טוב – לנמנם, ולא ידעו כמה שזה יום מיוחד.

12710810_10153436046668946_1161231855709595680_o
נלך לטייל ביפו, אולי בחוף הים, כמה צילומים מגניבים בשוק הפשפשים הצבעוני, ונכנס לאוטו האדום שלנו, החבר שלו בוודאי ינהג ונגיע למסעדה שבה אנחנו מתחתנים. אולי כבר יהיו כמה אורחים, בטוח כמה חברים, הצלם יצלם את צילומי המשפחות, עם הרקע של הים הכחול מאחורינו והשמש הצהובה של ספטמבר, נקווה שעד אז היא קצת תירגע לה.


יתנגן לו השיר שעוד לא בחרנו, וניק ילך בשביל אל עבר החופה, תחת צל עצי התמר הגבוהים. האחייניות הבלונדיניות שלי ילכו בשמלות לבנות ויפזרו עלי כותרת לבנים, ואז אני אצעד בשביל שמוביל לאהובי וזה שאבלה איתו את ההמשך, לעוד חיים שלמים מלאים חתולים ג'ינג'ים ובעתיד איזה כלב וגם כמה ילדים.

נאמר משפטים יפים על אהבה, על הרצון שלנו להקים משפחה, ולהזדקן יחדיו.
ולא יהיו מילים על ירושלים, הלשון שלו לא תידבק לחיכו, אף אחד לא יתעטף בתלית, כוסות לא ישברו לזכר הרס וחורבן, להפך אנחנו נרים שנינו כוסית של וויסקי משובח לחיי החיים ולא תהיה כתובה, אני לא למכירה.

12710892_10153436046418946_1434120128301135211_o
בחרנו להתחתן בטקס אזרחי, שיוויוני, את הטקס תעביר עורכת דין מארגון הוויה, ועד אשר נתחתן בבית העיריה שבניו יורק (זה הרגע שאני מדמיינת לעצמי את קארי בראדשו ומיסטר ביג בסצנה ההיא מהסרט),  אנחנו נוגדר כידועים בציבור, כאילו שהציבור לא יודע עלינו כבר, זה הרי כתוב בפייסבוק.

יש משהו בטקס היהודי שהוא מאוד יפה, המסורת, המבנה שלו, הברכות, אבל איננו שלמים עם המסר שלו, ועם שטר הקניה של האישה, ועם הערבוב של דת לתוך האהבה החילונית שלנו, עם המונופול של הרבנות הראשית, עם חוסר האופציות ואנטי הפלורליזם שלא משקף את דרך חיינו והערכים עליהם גדלנו ואיתם נגדל את ילדנו.

אז בחרנו בדרך משלנו, שמראה מי אנחנו ולא מסתירה את האישה מאחורי הינומה, החברים והמשפחה יברכו שבע ברכות שהם יכתבו, הוויסקי יימזג לכוסות שלנו ונרים גבוה, והטקס ייחתם בנשיקה.

// גוני קריס

Screenshot_20160717-123522_01

שלושה ימים על קאנו

זהו כבר סוף השבוע השני של מחנה הקיץ. לפני שבועיים הפילו לי את הפלאפון לאגם, אולי אם הייתי בעיר זו לא הייתה בעיה רצינית אבל אני גר מרחק שלוש שעות נסיעה מכל עיר אמיתית. הדבר הכי קרוב לזה זו עיירה במרחק חצי שעה מאיתנו שכוללת רחובות ספורים, ארבע מסעדות ששלוש מהן מתפקדות גם כפאבים שמפסיקים לעבוד ב20:30, אפס קליטה סלולרית ופחות תושבים מהמושב שלי.

אל תבינו אותי לא נכון, להיות חסר פלאפון בסיטואציה חברתית חדשה זה אולי משהו חיובי כי זה מחייב אותך להתחבר ולהכיר, ובכל זאת, כל האנשים סביבך עם מנטליות שונה ומדברים בשפה אחרת ולפעמים אתה רק צריך את השיחה הזאת לפני השינה שתיתן לך כאפה למציאות, בעיקר כשהשבועיים האלה היו ממש לא קלים.

Optimized-IMG_20160714_195402

הילדים מגיעים למחנה ואתה מאמין שעכשיו הכל ישתנה. ההתחלה יחסית קלילה, הם נכנסים נרגשים לבקתה החנוקה, ואתה מרגיע את הילדים שלא מצליחים להיפרד מאמא. עוברים יומיים סה"כ ואתה מגלה שהצוות שעובד איתך הוא אוסף של חבורת חאפרים רציניים ואתה עושה את העבודה של שלושה אנשים בזמן שהם ישנים מול הפרצוף שלך.

כשהגעתי לקמפ ידעתי שזה הקמפ הכי ג'אפי שקיים (JAPI- Jewish American Princess), מונח ידוע בצפון אמריקה, אבל הפעילויות ערב שלהם פשוט לא מתאימות לילדים בכיתה ב. האידאולוגיה שונה, הצוות שלך זורק זין, אתה צריך להיות חבר של כולם ואיבדת את התקשורת עם העולם, וואלה באסה. הזמנתי פלאפון חדש, הכל כ"כ מרוחק ששבועיים לקח לו להגיע.

יום לפני שהטלפון הגיע יצאתי לטיול קאנו, חוויית סיכום שכזו לשבועיים האחרונים. חוויה שלא אשכח לעולם. טיול קאנו זה משהו די פשוט להבנה, אתה שט כל היום באגם עם ציוד מינימלי על סירה מאלומיניום, עם איש צוות ושני ילדים. עד פה נשמע סביר. החלק עם הילדים אולי קצת פחות.

זה מצחיק לראות קנדים עושים קמפינג, לא שותים מים משום אגם (למרות שאין שום סכנה לזיהום אנושי), ואפילו לא מעזים רק להתקרב אליהם עד שלא מטהרים אותם עם טיפות מיוחדות. רק שם נפל לי האסימון כמה הילדים האלה מפונקים ובעיקר פעורים, לבנות אוהל זה חתיכת אתגר בשבילם, הם עפים על ארוחת ערב של מרק נמס בכוס ומתבכיינים שהם לא יכולים לפדל כי היתושים מגרדים להם ברגליים. דבר אחד חלקנו במשותף והוא הפחד הגדול של כולנו בלילות מדובים שיגיעו לאכול שאריות אוכל לידנו.

Optimized-IMG_20160716_105549

ביום השני לא היה לנו ממש מסלול, מה עושים עם כ"כ הרבה זמן פנוי? אני נרדמתי בשמש על סלע נוח למדי למשך שלוש שעות. שלוש שעות שבהן רק רשרוש של עצים, מים זורמים, ציוץ ציפורים (והפחד מדוב) מהדהדים לי בראש. התחלתי לחשוב על הבית, על החברים, על ההיא, על החוויות שלי השנה, על הימים האלה ביסודי ועל האלה שלמדו איתי בתיכון. עברתי מן רגע נוסטלגי כזה והבנתי שקיבלתי מתנה, פשוט להירגע ולהסתכל על החיים קצת אחרת.

עם רעש של ילדים התעוררתי להכין להם את הארוחה ערב, המדריכים הקנדים לא יודעים להתמודד עם בישולי שדה, וזו ההכשרה שלהם… פשוט מביך. אהבתי את הסלע, ואת הרגע הזה. החלטתי לחזור לאותו סלע שטוח עם שק שינה ולישון מתחת לכוכבים, גם אם בסופו של דבר זה יקרה רק מטפורית.

// ירין ששון

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..







Mom2moM

כשאוכלים סרט וזה טעים

לפעמים אני מנסה לדמיין את החיים שלי כסרט. מחשבה מוזרה אני יודעת, אבל היי, זה עדיף מלנסות לדמיין את עצמי כגבר. חוץ מזה, הרעיון עצמו באמת מרגש. אני תמיד מנסה לפענח ולדמיין אם החיים שלי היו סרט, איזה מין סרט הם היו. כלומר, איזה סוגה. נגיד, אם אני מסוג האנשים שהסרט שלהם נעשה בהוליווד, או שהוא בכלל מהאלה שיוצר בחור נידח בקזחסטן, בכיכובם של שחקנים מוזרים עם מבטא ושפם. ובכלל, האם הבמאי שלי הוא סטודנט מבית ספר כושל או שזה וודי אלן הגדול?

pexels-photo-large

אבל רגע, העניין האמיתי נכנס כשאני מתחילה לחשוב על העלילה, איך כל זה מתפתח? אולי הסרט שלי הוא כזה שאין בו יותר מדי עלילה, אלא רק רצף של שגרה משעממת ומבוכות מזדמנות? קומדיית טעויות? אולי טרגדיה יוונית? ואיך הסרט נגמר, מה קורה לי בסוף? יש לי אהבה? הסוף שלי נגמר באושר ומוזיקה מקפיצה? אני מקווה. בתכלס, אם לשפוט לפי המציאות אפשר להגיד שהחיים שלי הם יותר סרט דרמה מתוסבך, משהו כזה שצופים בו רק במטוס. מה שכן, הם בטוח לא סרט אימה, יש גבול לכמה שאני יכולה להיות קשה עם עצמי.

וכמובן, שאלת המיליון דולר – אני כדמות אהיה אהובה כמו רייצ'ל גרין? או שאני יותר מתאימה למשפחת אנדרווד? סרט על החיים שלי יהיה שובר קופות מטורף או כזה שיצפו בו 200 איש ביוטיוב? למה בכלל אני חושבת את כל המחשבות ההזויות האלה (שאלה טובה לפסיכולוגית)? נראה לי שזה בגלל שהסרט על חיי הוא כזה, הזוי.

מוקטן

כן, המחשבה היא אולי מטופשת אבל אם לומר את האמת, לפעמים בסיטואציות מסוימות, איפשהו בתוכי אני באמת מרגישה כמו דמות, שהחיים שלה הם בעצם אסופה של סיפורים, וכל מה שבא לי זה להיזכר בסיפורים האלו יום אחד ולצחוק. אין דבר אחד בסיפורים שלי שהוא מושלם, אבל כל דבר שנמצא סביבי תופס בלב שלי מקום. כמו הספרים שלי, הרחובות, המילים, האנשים, אפילו הירח. כל רגש הוא רגע, ובכל רגע יש לי שאלה… טוב, הרבה שאלות.

מעניין אותי כמה אנשים יש בעולם שמתרגשים מכל הלב מאותם דברים, כמו לאכול ארטיק בים או מבריזה נעימה ושקט מיוחד וכוכבים מדליקים בשמיים. מעניין אותי אם יש עוד אנשים כמוני, שמנסים לדמיין את החיים שלהם כסרט… ואם זה את\ה במקרה, בואו תגידו שלום. אולי ביחד יהיה לנו אוסקר.

// תמי ממיסטבלוב

FB_IMG_1469430900119 (1)

קטלוג הסלפי ישראל 2016

"אתה לא מרגיש שבישראל 2016 כל הבנות נראות אותו דבר?" היא שאלה את אחיה בזמן שעיניו שוטטו בעקבות הבלונדה המתקתקה עם השפתיים הבשרניות שלכמה שניות השתרבבו לשפתי ברווז. הבחורה לרגע חשבה שאף אחד לא קולט אותה, שלפה בזריזות פלאפון כאילו היה אקדח, אסור שאף אחד ישים לב, הביטה לצדדים – והופ, יש לנו סלפי כאילו נלקח מקטלוג הסלפים היפים ביותר. בטח כתבה בסטטוס "שבת שלום!". הבחורה חלפה מולם כשביקשה מהברמן להנמיך את המזגן במסעדה, "קר לנו" אמרה וליטפה את עורה כרמז גס.

Portrait of a beautiful young woman selfie in the park with a smartphone doing v sign

אח שלה הוא גבר-ילד. עדיין לא מבין שבתוך כל בחורה יש עולם שלם, מפתיע או מסקרן בין אם זו שעושה סלפי באמצע מסעדה או זו שעושה "סלפי" דמיוני למראה ומפחדת בכלל להעלות תמונה. "אחי, זאתי… זה הרף, מכאן אתה רק עולה למעלה – אחרי בחורה שנראית ככה אתה לא לוקח פחות", התערב הברמן בשיחה ולמראה האחים המופתעים הסתייג מההצהרה. "אבל עם כל הכבוד לאיך שהיא נראית, אם היא נעל ואין על מה לדבר – אחרי לילה אחד אני מעלה אותה למונית".

Young couple taking selfie in the city

אחיה המשיך לעקוב אחרי הבלונדה שכבר הספיקה לעשות עוד תמונה עם חבריה לשולחן. אחותו הרגישה שאין לה מקום בשיחה, אילו היו מדברים על מכוניות אולי הייתה יכולה להתערב, אבל כיצד תביע את דעתה כשמדברים על נשים כעל מותג שמשווק כשווה, פח או נעל.

כשנגמר הערב וכבר שבעו ונפרדו לשלום מהברמן, היא הגיעה אלי ושיתפה אותי בשיחה. אחר כך הסתכלנו על תמונות שלה. כשחושבים על יופי ישראלי, בעיניי זאת היא.

// טל גטרייטמן

29097_432689616210_3657671_n

הטרנדים החמים באלכוהול החתונות

הספקים copyמי שמכיר אותי יודע שאני לא מעריצה גדולה של חתונות בכלל, במיוחד לא של חתונות המתקיימות באולמות אירועים שנראות כמו שכפול של כל חתונה שראיתי אי פעם בחיים. מה שאני כן מעריצה גדולה שלו זה אלכוהול. ואם אתם חכמים אז תביאו את האלכוהול שלכם מדיוטי פרי ג׳יימס ריצ׳רדסון – זול יותר והמבחר עצום.

כן, כן, אני אוהבת לשתות מגיל צעיר, אני נהנית מלהשתכר עד כלות נשמתי, עבדתי חמש שנים בלשכר אנשים אחרים בברים ברחבי תל אביב ואני פשוט אוהבת אלכוהול. אם אני בכל זאת הולכת לחתונה של מכרים, המקום הראשון שאני הולכת אליו הוא הבר. אחרי ששתיתי דרינק או שניים אני בדרך כלל מרגישה מספיק טוב עם עצמי בשביל ללכת ולברך את הכלה והחתן באירוע המרגש שלהם.

11416452_10153976929978761_7605960830651527743_o

אז כן, בין כל הדברים השונים שעל הזוג המאושר לדאוג להם, יש גם את נושא האלכוהול, כי לפי מה שאני מבינה, האלכוהול שאולמות האירועים בדרך כלל נותנים הוא פשוט לא מספיק או לא מספיק טוב. מאחר שמדובר באלכוהול לחתונות, כמובן שגם פה יש טרנדים שכדאי להכיר, וכאלה שכדאי לברוח מהם ולהתעלם מקיומם בעולם. אז מה הטרנדים החמים באלכוהול בחתונות?

ישנם טרנדים שכנראה תראו בכל חתונה שווה שתגיעו אליה ב2016! הראשון הוא כמובן בר טקילה. מדובר בבר נוסף, מעבר לבר הרגילועדיף כמובן שיהיה PATRON. טקילה הוא משקה איכותי ביותר שהולך מצוין בשלל קוקטיילים או לבד בצ'ייסר, שוט או הייבול עם קרח, תמיד מקוררת כמובן. ישנם מותגים רבים של טקילה בישראל ולהעמיד בר כזה בחתונה זה בהחלט סטייל לא נורמלי.

WhatsApp-Image-20160714

עוד משקה שגיליתי לאחרונה הוא הויסקי היפני המשובח White Oak Akashiהויסקי היפני – בדיוק כמו העם היפני כולו – דוגל בשלמות, דיוק ושילוב מטריף בין ישן לחדש, מזרח ומערב. מדובר בטרנד חתונות מעולה כי רובנו עוד לא טעם ויסקי שכזה, ואם כבר לטעום דברים חדשים אז עדיף שבחתונה, כשלכוס אין תחתית…

445A6134
מאחר שעונת החתונות נמצאת בשיאה בעונת הקיץ
, מומלץ להכין בבר החתונה שלכם קוקטיילים קלילים ומרעננים לקבלת הפנים. את ההוראות הללו תוכלו לתת למנהל הבר של החתונה שלכם מראש, ולבקש שיכינו את הקוקטיילים במהלך כל הערב. לי יש שתי המלצות חמות במיוחד לקוקטיילים כאלה:

סנגרייה קיצית: מאוד קל להכנה, כל מה שצריך לעשות זה לחתוך מבחר של פירות העונה (אפרסקים, נקטרינות, שזיפים), לשים בקערה, למלא את הקערה ביין לבן מסוג סוביניון בלאן וקוונטראו (ליקר על בסיס תפוזים) לקרר עם קרח, להגיש בכוס קוקטייל ולסגור עם סודה.

שיק צרפתי: אם בא לכם משהו קצת יותר מכובד מסנגרייה פשוטה, תלכו על הקוקטייל הצרפתי השיקי – תחממו כוס דבש יחד עם כוס מים חמים ליצירת סירופ מתוק במיוחד. לאחר מכן, ערבבו את הסירופ יחד עם מונין ליים וג'ין ומזגו לכוס שמפניה מקוררת. אפשר לסגור עם שמפנייה G.H. MUMM המצויינת (אם כבר אז כבר) לאקסטרה טעם ושיכרות.

445A6185

אתם יכולים כמובן גם להמציא קוקטיילים משלכם, על סמך הטעם האישי שלכם. אם אתם אוהבים לשתות פידג' למשל (פופולרי מאוד בחתונות), תוכלו להכין קוקטייל על בסיס פידג' כמו פידג' סאוור או פידג' עם קאווה. ודרך אגב, זה הרגע לבדוק מי מהחברים שלכם טס בקרוב ולהתחיל לחשוב על קניות האלכוהול האיכותי בדיוטי פרי…

גם בירות בוטיק ישראליות נכנסו חזק אל סצנת החתונות השנה, ועם מגוון כל כך גדול של בירות בוטיק מקומיות, זה לא מפתיע בכלל. בר בחתונה שמציע גם בירות בוטיק הוא בהחלט בר שהייתי רוצה לבקר בו, במיוחד אם מגישים בו מותגים ישראלים כמו אלכסנדר או מלכה.

בחתונות עם סטייל אמיתי מצאתי גם שהקוניאק עושה קאמבק, ובגדול! זיכרו: קוניאק הוא כבר לא המשקה של הזקן שיושב בכורסא בתוך חדר עץ – הקוניאק הוא אחד הצ׳ייסרים הכי כיפיים שתשתו, אני ממליצה על ה-Martel Cordon Blue – משקה עוצמתי שיוכיח לכולם שאתם מבינים דבר או שניים בשתייה חריפה איכותית.

445A6324

דבר מטורף וחדש שרק לאחרונה נחשפתי אליו הוא (בניגוד גמור לכל הטקסט שכרגע קראתם) מכשיר לבדיקת רמת האלכוהול ביציאה מהחתונה. אז נכון שאנחנו צעירים מספיק כדי לשתות כמו שצריך וגם בוגרים מספיק כדי לא להיות טיפשים ולנהוג שיכורים – אבל תודו שזה רעיון מגניב ממש, לחלק בדיקת אלכוהול בסוף החתונה

ובסופו של דבר, לא חשוב מה אתם אוהבים לשתות, בחתונה שלכם תוכלו להגיש איזה אלכוהול שבא לכם, רק תדאגו שיש לכם תקשורת טובה עם מנהל הבר והוא כבר ידאג שיהיה משהו טעים לכל האורחים שלכם!

יאללה, לכו לשבור כוס!

// נטלי להב