תגית: מהוזה

שף בצנצנת - צילום ענת פייזר

תן לי ואתן לך: מתנות טעימות לראש השנה

רק חזרתי מחופשה קצרה בפריז (עליה עוד ייכתב בקרוב), ונזכרתי ששבוע הבא כבר ראש השנה, ואני חייבת להתארגן על מתנות לחג. על כן, אספתי כמה אופציות טעימות למתנות אופציונליות למארחים, משפחה וחברים. אבל לפני הרכישות, אנצל הזדמנות זאת לאחל לכולנו שנה טובה, שקטה וטעימה.

שף בצנצנת:

שף בוקס, מיזם קולינארי שמטרתו להקל על אפיית עוגיות (במיוחד על החלטה ספונטנית שמתקבלת בעקבות קרייבינג בעשר וחצי בלילה, אז מתברר שחסר לך בארון 100 גרם של קמח וקצת שוקולד צ'יפס, ולכי תרדי עכשיו לטיב טעם עם הפיג'מה…). שף בוקס בעצם מציעה רכישה של צנצנת שכבר כוללת בתוכה את כל המרכיבים למתכון עוגיות שנבחר. כל שנותר הוא להוסיף ביצה (לפעמים גם חמאה) ולהכניס לתנור. מעבר לעובדה שמדובר במתנה עם נראות מדליקה, למיזם גם דגש חברתי: את כל צנצנות השף בוקס מייצרים אנשים בעלי מוגבלויות כחלק מהליך שיקומי מעמותת "שכולו טוב". לכבוד ראש השנה הבא עלינו לטובה, שף בוקס, שיתפה פעולה עם ארבעה שפים, שפיתחו מתכונים לעוגיות טעימות: ישראל אהרוני אחראי על עוגיות ג'ינג'ר מסוכר וקליפות הדרים, חיים כהן על עוגיות שוקולד ווסאבי, גיל חובב על עוגיות שוקולד צ'יפס ושי-לי ליפא על עוגיות קמח מלא והפתעות.

את מארז השפים לראש השנה, ניתן לרכוש באתר הפייסבוק של שף בוקס – ועלותו 149 ש"ח

שף בצנצנת - צילום ענת פייזר

שף בצנצנת – פתרון קל להכנת עוגיות (צילום ענת פייזר)

הכל כתוב:

הבטחתי לעצמי שבכל חג, הדבר הראשון שאני רוכשת בתלושי המתנה מהמשרד, יהיה ספר בישול כדי שספריית ספרי האוכל שלי תמשיך להתרחב. ברגעים חסרי השראה לפני הכנת ארוחה, אני תמיד נהנית לנבור, ולמצוא מתכונים ותמונות מגרות (לרוב זה מסובך לי מידי להכנה, אבל זה תמיד מכניס למצב רוח הנכון). לחג הנוכחי רכשתי את הספר "מנה עיקרית" של השפית והבלוגרית לימור לניאדו-תירוש. תירוש שקדה על הספר שלוש שנים ורק התמונות בו שוות את רכישתו. הספר מחולק כך שהוא מותאם לעונות השנה, לזמינות חומרי גלם, ולתקציב. המתכונים מותאמים לבשלן הביתי והמקומי, ומרביתם פשוטים וזריזים, אבל נראים כאילו דרשו יותר עבודה. מנת הקארי צהוב עם בטטות זכתה, בארוחת הערב שהכנתי לאחרונה, ללא מעט מחמאות.

מנה עיקרית – מאת לימור לניאדו-תירוש בהוצאת מטר: מחיר בחנויות 98 ₪, ואם תרכשו אונליין יש הנחה של 10 ₪.

מנה עיקרית - קליל וטעים

מנה עיקרית – קליל וטעים

יין ישמח לבב אנוש:

המתנה השכיחה ביותר בחגים היא ללא ספק בקבוק יין (ובעיני מתנה מאוד שימושית, במיוחד אם אתם לא סומכים על רכישת היין של המארחים ורוצים לוודא שתשתו יין טעים ואיכותי סביב שולחן החג). כדי לגוון קצת ולא להביא אך ורק יין, יקב רמת הגולן דאג לשלב את בקבוקי היין שלו במגוון מארזים שכוללים: שוקולד של "דה קרינה", ספר האפייה של ארז קומרובסקי, ופריטים שונים למטבח כמו סט לחיתוך והגשת גבינות, פורס תפוחים, כוסות יין מעוצבות, פותחן בקבוקי יין וכד'.

מארזי היינות של יקב רמת הגולן נעים במגוון מחירים מ-52 ₪ עד 228 ₪, וכמובן שאפשר להרכיב חבילות בהתאם למה שמתאים.

אחד מהמארזים של יקב רמת הגולן - כאן היין משתלב עם כוסות ושוקולד

אחד מהמארזים של יקב רמת הגולן – כאן היין משתלב עם כוסות ושוקולד

אלכוהול ישמח לבב אנוש:

למי שמעדיף ללכת על אלכוהול קצת אחר, חברת הכרם מציעה לא מעט בקבוקי אלכוהול איכותיים, כך המארחים יוכלו להתענג עם רגליים למעלה, וכוסית ביד אחרי כל הבישולים. האופציות מרובות ואפשר לרכוש גם מגוון מארזים. לדוגמה מארז של וודקה סטוליצ'ניה שבנוסף לבקבוק וודקה סטולי פרימיום צוותה לשתי כוסות צ'יסר (מציעה להחזיק כמה כוסות כאלה קבוע בפריזר), או בקבוק לימונצ'לו של וילה מסה, אחד מהמותגים המובילים בעולם (ואחד האהובים עליי), עם בקבוק 700 מ"ל של 30% אלכוהול ושתי כוסות. המשקה המושלם אחרי ארוחת החג המפוצצת של אימוש.

המארזים נמכרים במחירים שונים בכל חנויות היין ואלכוהול (לדוגמה זה של סטוליצ'ניה ב-90 ₪ וזה של וילה מסה ב-160 ₪)

לימונצ'לו נפלא בכרם - מושלם בסיום כל ארוחה כבדה

לימונצ'לו נפלא בכרם – מושלם בסיום כל ארוחה כבדה

שובר אכיל:

אחד הרעיונות הטובים בעיני לפנק את מי שעמל עבורכם על ארוחת החג, הוא שובר לארוחת ערב במסעדה, כך הוא יוכל להתפנק לאחר החג. "מטבח לילה", אחד המקומות המהנים בעיני, מציע לכבוד החג את ארוחת השף שלהם לקנייה בשובר (אתם כמובן יכולים לנצל את ההזדמנות ולרכוש לעצמכם – אני לא אספר). הארוחה כוללת שבע מנות לזוג בהתאמה אישית (חלק מהתפריט, חלק מהספיישלים היומיים וחלק לפי המצב רוח של השף ומצב הזרימה שלכם).

שובר לארוחת השף ניתן לרכוש עד החגים ויש לממשו עד סוף השנה – 290 ₪ לזוג. 03-5660481.

מהמטבח של מטבח לילה - מקווה שיכללו לי את הניוקי בתפריט השף

מהמטבח של מטבח לילה – מקווה שיכללו לי את הניוקי בתפריט השף

שליחות חברתית:

ואחרי שרכשתם מתנה, צריך לזכור שיש אנשים פחות ברי מזל. "קבוצת שורשים" המטפלת באלפי קשישים רעבים, ודואגת להם בכל השנה עם חבילות מזון עד לדלת ביתם, משתפת פעולה עם אתר הזמנות "ספר האוכל". אתם מזמינים ארוחה (כמו שכולנו עושים לפחות פעם בשבוע) מהאתר, ולשליח שמגיע אתם נותנים (בנוסף לטיפ) חבילת אורז / קמח/ סוכר/ פסטה או כל מוצר שלא דורש קירור. אלו יכנסו לחבילות הסיוע לקראת ראש השנה. מבטיחה שהנתינה תהיה המתנה הכי שווה שאתם יכולים לתת לעצמכם.

ניתן להזמין דרך האפליקציה שלאתר האוכל, דרך האתר או בטלפון: 03-5672544

תחושת שליחות - כי לתת זה לקבל

תחושת שליחות – כי לתת זה לקבל

// רוית שם טוב

LOVE1

כמעט אהבה

אחת לכמה זמן אתה מביט בצד ימין של הפייסבוק ורואה את רשימת המחוברים, ורואה את כל הנשים שכמעט ידעת, את הכמעט פספוסים שלך, את הכמעט אהבות שלך.

על חלקן אתה מצטער, על כמה היית אידיוט ולא ידעת לזהות כמה יופי יש בה, ועכשיו היא עם אחר, ואתה רווק אומלל שחי בדירת רווקים אומללה והיא בתמונת פרופיל עם מישהו עם מלא זקן ופוני למעלה, כשהאי מיקונוס מאחורה.

ואתה רואה את ההיא שהייתה בשבילך גוף בשר, רעבתנות ללילה, כשדלק האלכוהול היה מעמיד לך את היצר המיני שאוהב להתעורר בשעות הלילה. על איך היית גורם לה להנות ואז להתענות בבוקר. אתה פותח את הפרופיל שלה, ורואה אותה עדיין באותו המצב, היא עדיין מעלה את השיר 'מחכה' של ריטה, היא עדיין מחכה לנסיך שקצת מאחר, ואתה מת לשלוח לה הודעה שתעזוב כבר את אותם גברים שהם כמוך. שתתמסר למישהו שלא רואה בה ערב, שתחפש את ההוא שרוצה לראות איתה בקרים.

LOVE1גם ההיא שבוגדת בחבר שלך נמצאת שם, אתה רואה את השם שלה ומצטמרר לך הגוף ואתה שונא את עצמך על כך שאף פעם לא ידעת למצוא את האומץ כדי לומר לו את זה. כמה אתה אפס ברגעים גדולים, רק ברגעים קטנים אתה יודע לבלוט, ואתה מרים לעצמך עוד כוסית קטנה של עראק, להבריח ממך את האומץ שאין בך. נשבע שבקרוב אתה תספר.

העין שלך כרגיל תמיד נתקעת על זאת שהפכה לך את הלב. בין אלפי מילים ובין מאות החברים שלך אתה תמיד תמצא את השם שלה הכי מהר, כאילו היא שם עם טוש זוהר, גם בתפזורת בגודל הכותל אתה תמצא את השם שלה בשניות. וזה אותו הדבר, הלב שלך עדיין מתכווץ. העיניים שלך ממצמצות מהר יותר.

שוב אתה רואה את השם שלה ושוב אתה נכנס לה לפרופיל, להתעדכן מה איתה, יש מישהו חדש? אולי היא העלתה משהו עליי? איזה שיר עם איזה מסר? כל פיסת מידע היא פיסת מחשבה שאולי. לא משנה כמה תבטיח לעצמך שדי, שלא משנה מה, אתה לא תיכנס לראות מה איתה, אתה תיכנס. היא החולשה שלך, היא התרופה שלך כנגד אובדן הרגשות, תמיד תרגיש שאולי מתישהו זה יקרה איתה, תמיד תספר לעצמך שאולי היא זאת שתדע לאהוב.

LEGS

נמצאת שם גם ההיא מהטיול שלך, אותה אחת שהייתם שיכורים מדי כדי להבין ששניכם עירומים מול מאות אנשים, והמשכתם להתנשק בפראות של שני אנשים שהרגע גילו מהי תשוקה. רק אחרי רבע שעה בערך הבנתם שאתם עושים את זה מול כולם ורצתם לחדר. היא נשארה בשבילך זכרון, חוויה של נעורים שאינם עוד.

אינך יודע מה איתה היום, מדי פעם היא מעלה תמונות שלה עם בגדים מגוהצים וג'קטים של נשות חדשות, לא נשאר כלום מאותה נערה שהיית איתה. רק זכרון. אתה תוהה לעצמך האם חוויות כאלו יקרו לך גם היום? האם אתה צעיר מספיק בראש לחוויות כאלו?

וככה זה נמשך, כל אחת שם היא סיפור, כל אחת היא תקופה, כאלו שהיו לך סטוץ מהיר, סקס מהיר, לילה נשכח, לילה לזכרון נצחי, העלאת אגו, כמעט אהבה, אהבה. כל אחת היא סיפור, שלך, שלה, ושל כולנו יחד.

//שגיא אליהו

Fotor082322332

22  תכניות טלוויזיה שגדלתי עליהן ואנשים מתחת ל-30 לא מכירים

514-60-01

מה אומרות לכם המילים הבאות: בולבול אקבולבול, כבלים פיראטיים, יאצק, ג'ולי סטובינג? אם זה העלה לכם חיוך (ואני לא מדבר רק על בולבול אקבולבול!) – סימן שכבר החלפתם קידומת ל-30,
אבל אם אין לכם מושג במה מדובר, אז לכם יש את הפאוור ריינג'רס ואת צבי הנינג'ה. לגמרי שווה.
חצי מהתוכניות שגדלתי עליהן היו בשחור לבן, כמעט בכולן שיחקה לפחות בלונדינית אחת (האובססיה לג'ינג'יות באה 20 שנה אחר כך), ועוד משהו חשוב – לנו לא היו פרסומות. נראה אתכם מחזיקים את עצמכם מללכת לשירותים במשך חצי שעה…

1.מנהרת הזמן – הרבה לפני ג'ק וסוייר מ"אבודים", היתה קיימת סדרה על קפיצות בזמן. דאג וטוני נכנסים למנהרה (שתמיד הזכירה לי זברות) ונסחפים בזמן, בכל פעם לתקופה אחרת. הפאב בנתניה באותו השם בא כמה שנים אחרי.

2.ציפיטפוט – מכירים אנרג'ייזר? אז ציפי שביט. ילדת ריטלין ג'ינג'ית היפראקטיבית שמדברת, שרה ומספרת סיפורים בלי לשבת רגע אחד בשקט. מעניין מה פרויד היה אומר על זה, ציפי.

3. קשת וענן – שלומית הגואל ורמי ברוך בגרסה הישראלית (והמוקדמת) ל"צעצוע של סיפור",  אבל בשבילי התוכי שצרח "קום קשת ענן, קום קשת ענן" עשה את כל הסדרה.

Keshet_and_Anan

מתוך ויקיפדיה

4.שלוש, ארבע חמש וחצי – את זה אין מצב שאתם זוכרים אם אתם בני פחות מ30. צ'ומפי ואינשם, שתי בובות בשילוב יונה אליאן וששי קשת שסיפרו סיפורים, כשהם משחקים בתפקידים הראשיים. הסיפור שאני זוכר משם הכי טוב היה על המלך מידאס שהיה הופך כל דבר לזהב. כנראה אהבתי את זה בגלל האינפלציה (מה זה אינפלציה? גוגל איט).

5.מישהו מטפל בך? – Are You Being Served, סדרה קומית בריטית על כלבו אופנה, עם דמויות צבעוניות כמו קפטן פיקוק ומיסטר האמפריז, מוכרן גיי סרקסטי. הייתי אז ביסודי, ואני עדיין זוכר אותי מתחנן להורים להישאר ער כדי לראות את הפרק…

6.אלף – חייזר פרוותי שאוהב לאכול חתולים, נוחת בחצר האחורית של משפחה אמריקאית עם חתול. היה לו חוש הומור מעולה, והיית בטוח בכל פרק שהוא הולך לעשות ברביקיו מהחתול.

ALF

מתוך ויקיפדיה

7.על טעם ועל ריח – מהסדרה הזאת אני זוכר בעיקר את הילד האפרו אמריקאי ארנולד ג'קסון שהיה מצחיק ברמות עם פה ג'ורה כמו של מרגלית צנעני בעבודות שירות.  אם אתם  בני פחות מ30 ובכל זאת מכירים אותו, זה בגלל הממים בפייסבוק.

8. משפחת קוסבי – 20:30, הרחובות ריקים מאנשים וכולם בבתים, מרותקים לטלוויזיה. זה לא גמר האח הגדול – זה עוד פרק של The Cosby Show עם ביל קוסבי, שגילם את הית'קליף האקסטבל. והיה לו קטע עם סוודרים. גם "זהו זה" הקדישה לסדרה פרק שלם, כשאת האקסטבל משחק  – גידי גוב…

9.המלון של פולטי – ג'ון קליז היה מנהל מלון אקסצנטרי, שחושב שהוא יודע הכל והאורחים במלון פשוט מיותרים. אחת ההופעות הגדולות של קליז, ועוד סדרה שבגללה אני אוהב עד היום הומור בריטי.

10.בית קטן בערבה – משפחה שמחה ומאושרת עם חווה ודיאלוגים שמאלציים ומתקתקים. היום זה לא היה עובד, כי הממים שהיו רצים על הסדרה הזאת בפייסבוק היו גובלים בגילוי עריות.

11. ילדת הפלא – ויקי היא בעצם רובוט שמנסה ללמוד ולהתנהג כמו ילדה אמיתית, אבל לפעמים מפספסת. קצת כמו פינוקיו לניינטיז המוקדמות. מצחיק בסגנון ארנולד שוורצנגר בשליחות קטלנית 2.

12.משימה בלתי אפשרית – הגרסה הראשונה, זאת עם החוט של הדינמיט בפתיח של כל פרק. עם המסכות שהיו פק"ל. הלוואי שסקארלט ג'והנסון היתה משחקת אז. זה היה יושב עליה בול.

13. היו ימים (Happy Days) – פונזי המלך! מעיל עור, מסרק ואופנוע. זה כל מה שצריך.

14.החתול שמיל – תתפלאו אבל נתן דטנר שם פעם מסכה של חתול וליקק את השפתיים כל חמש דקות. זה היה קריפי אז, זה קריפי גם היום – אבל התכנית היתה מעולה.

15.סיפורי עמים – ג'ון הארט, השחקן הבריטי המוכשר, ישב כל שישי בצהריים על כסא עץ ישן עם שמיכה וסיפר סיפורים לכלב (בובה) עם הבעות כל כך אנושיות שלא הייתי מפספס אף פרק. הכלב היה פרי יצירתו של ג'ים הנסון, זה שהביא לנו את החבובות.

16. חשבון פשוט – עם ביש וגדא, שהיו דומים באופן מחשיד לשמן והרזה / לורל והארדי, ובזכות הסדרה הזאת למדתי את לוח הכפל בעל פה.

17. בזיק ויויו – ילד קאובוי שרוכב על זבוב/יתוש. אני אחזור על זה שוב: רוכב על יתוש. אני חושב שאמרתי מספיק.

18.שעה טובה – תכנית האירוח הקבועה של שישי בערב, עם רבקה מיכאלי.
אני רק חיכיתי לפינה של שלמה ניצן , כי לא הבנתי מה דודלי עושה בתכנית לילה מאוחרת ולמה הוא לא לובש את החולצה הקבועה שלו מ"רגע ודודלי", ולא הולך לישון כי כבר מאוחר.

Fotor082322332

19.וונדרוומן – במילה אחת: כוסית! בשתי מילים: פצצה ברמות. קחו אותה ואת מקגייוור וייצאו לכם הילדים הכי יפים בעולם. מי בכלל יכל להתרכז בעלילה? היה לי קראש מטורף עליה. עם כל הכבוד לגל גדות, אין על וונדרוומן מהסדרה.

20. שמיניות באוויר –אף אחד לא מאמין לי שדליק ווליניץ היה פעם בלונדיני מתולתל עם שיער ארוך! תכנית נוער ב17:30 בערב, עם דליק והכלבה טוליפ.

21. כל יכול – שילוב של סופרמן ופלאש גורדון: הוא יכל לעבור דרך קירות, לקרוא ספר בשניות, והיתה לו מכונית מבריקה שחורה. תמיד ביום ראשון היינו מנסים לקרוא את המחברת כמו שהוא היה קורא ספרים. לנו זה לא עבד.

22. כן אדוני ראש ראש הממשלה – אחת הסדרות הטובות והשנונות ביותר שראיתי ביסודי , וטוב שראיתי. קצת פחות מופרע וקצת יותר מניפולטיבי מפרנק אנדרווד.

דרך אגב, אנדרווד לא קרא את 22, נכון?

רק בדקתי.

//שי כהן

514-60-02

BACK

אבודות

יום שלישי על אי בודד. קמות והורגות נדל שפרץ בטיפשותו לחדרנו. עם כפכף מרביצות בו עד אשר מת. מזג אוויר מוזר, רוח חזקה שמביאה גלים רבים לחוף ושמש חזקה אף היא. שיחה מקרית עם תושב האי מגלה לנו שיש צד שני לאי.

פתאום נראה הגיוני שהאנשים שראינו שנעלמים לתוך הג'ונגל באים משם ושזה לא פאטה מורגנה של השיזוף שלנו. מרגיש כמו פרק פתיחת עונה בלוסט. הוא אומר לנו לעקוב אחריו ומוביל אותנו לגזע עץ עליו אנחנו הולכות ואחריו שביל. לכו עשר דקות, הוא אומר לנו ותגיעו לצד השני. כלב האי מלווה אותנו כשומר ראש. שביל צר עם צמחים שתוקפים אותנו ואחר כך מתרחב ונכנסים אל תוך הג'ונגל של האי. הרבה מרבה רגליים ואנחנו יחפות מנסות לא לדרוך עליהם.

BACK
מגיעות למושבת בונגלו נוספת שלא היה ידוע לנו עליה. תיירים סינים במים ושני ישראלים מהגסט האוס הקודם שמתחמקים מיצירת קשר על ערסל בצד. ממש כפי שהאנשים שהתרסקו על האי גילו את האחרים לפתע באיזה עונה כלשהי.

מתרחקות מעט מההמון ונכנסות לים. מבלות בו עד אשר ידיי הפכו לידיים של זקנה מקומטת. מתחממות באור השמש ומתייבשות מעט. הולכות לכיוון הבר שעל החוף ובו מעבירות את השעות הבאות עד השקיעה. צועדות על החול החם שמשום מה בכל צעד משמיע קול חריקה. קמבודי חברותי מלמד אותנו מילים בקמרית. הוא יודע להגיד לחיים ואנחנו מצחקקות איתו. מזמינות בירה קרה להרוות את צמאוננו והקמבודים מפנקים אותנו בשוטים של וויסקי מהול בקולה, אולי כדי לבדוק אם אנחנו מסוגלות לשתות דברים כאלה. השכרות עולה ואיתה הצחוק.

SAND
כלבי האי נאספים סביבנו ודורשים תשומת לב. טבילה נוספת במים. שוב מבט אל על לתוך העננים תוך כדי שאני צפה במים הרדודים והחמימים. הבחור צוחק על חברתי ומציע לה לטעום בשר כלב. היא מזועזעת מהמחשבה אך משכנעת את עצמה שהוא עובד עליה והוא אומר שיש מנה שנקראת כלבלב בקארי אדום. כמובן שהוא צוחק איתה וזה היה בכלל עוף. אנחנו מעדיפות ללטף את הגורים מאשר לאכול אותם.

DOG
יושבות על החול טרם השקיעה ושותות מים קרים, מחכות שתעבור קצת הסחרחורת של האלכוהול שמעורבב בים ושמש וצחוק והולכות לחפש את השביל שמוביל חזרה לצד שלנו של האי. צליל צורם ממלא את האי, כאילו מישהו שכח להכניס את סדר הספרות הנכון בבונקר ועוד רגע האי יתפוצץ.

מספרים לי שזו לטאה שמשמיעה את הקול. אני מסרבת להבין איך חיה יכולה לגרום לצליל כזה נוראי אבל משתעשעת עם המחשבה שאני בכלל נמצאת באי של אבודים והרגע חזרתי מביקור בצד של המחנה של דארמה ועוד רגע אדווח לג'ק על כך.

כל היום היה נורא סוריאליסטי, תיכננו בכלל לחזור לעיר ממנה באנו ולאחר שנמסר לנו שהיום בגלל הזרמים החזקים לא יהיה סירות, לא נוכל לעשות זאת. מצד שני גילינו צד מושלם לא פחות לאי הפרטי שלנו. נותרנו ארבעה ישראלים וכמה משפחות קמבודיות באי בודד. שני ישראלים שם ושתי ישראליות כאן.

הולכות חזרה בשביל בג'ונגל עד שהופך לצר. מגיעות לגזע העץ וממשיכות לכיוון המסעדה לאכול ארוחת ערב. מתקלחות ומורידות את כמויות החול שנדבק לגוף ולבגד הים. נרדמות מוקדם (מידי) ואני מתעוררת מהר מידי וכותבת עד אשר כיבו לי האור במפתיע בשעה 20:38. אני כותבת חוויות יומיומיות אותן אני מקווה יום אחד לקרוא ולהיזכר בהן, אולי כך שחור על גבי לבן הן לא ילכו לאיבוד, החוויות מהאי הבודד.

 

//אופיר גוני קריס

927412_720090664728929_1406729953_n

החלומות באוויר

visa-logos

אני יודעת שכבר כתבתי את זה בדקה ל-27, אבל עכשיו אני בדקה ל-28 ואני עדיין חולמת לצאת מהבית.

הפעם היחידה שגרתי מחוץ לבית הייתה בשנת השירות שלי. שם הרווחתי בחודש משהו כמו 700 שקל לפני בייביסיטר, לא הייתי צריכה לשלם שכר דירה וחשבונות, אבל כן הייתי צריכה לעשות קניות בסופרים היקרים של רעננה ולשלם על הנסיעות של עצמי הביתה. אם להוציא מהחשבון את העבודה בדואר בחופש הגדול שבין י"א ל-י"ב, זו כנראה הייתה הפעם הראשונה שבה הרווחתי משכורת קבועה שנכנסה לחשבון הבנק שלי, ואיכשהו חייתי עם ה-700 שקל האלה כמו מלכה. לא היה חסר לי אוכל, לא היו חסרים לי בילויים וכשרציתי בגד חדש קניתי. יכול להיות שזה קשור לעובדה שבכל יום ראשון חזרתי לדירה עם תרמיל מפוצץ קופסאות שימורים ונייר טואלט מהבית של ההורים. אבל אולי לא.

בחלוף השנים, בין סיום השירות הלאומי למקום שאני נמצאת בו היום, עבדתי בכל מיני עבודות. הייתי עובדת מדינה. הייתי מוכרת בחנות בגדים. הייתי נציגת שירות לקוחות וגם פקידת קבלה. באף אחת מהעבודות האלה לא הרווחתי מספיק כדי לחיות כמו שחייתי באותה שנת שירות. כלומר: מחוץ לבית. יכול להיות שזה קשור לעובדה שבהתלבטות בין דירה לרכב הרכב ניצח כי היה נראה לי שזו הוצאה שיותר קל לצפות בחודש. לא לקחתי בחשבון את החיסכון שאני שוברת בשבילו, את הטיפולים הבלתי נגמרים (כי מה כבר ציפית מפיאט אונו מודל 94 שקנית בקומבינה) ואת העובדה שברכב זה 99% מזל לפני הכל. ובכן, מזל לא היה לי. את מיטב כספי וחסכונותיי בזבזתי על שני הרכבים הראשונים שלי, שסחטו ממני את טיפת האמון האחרונה בפיאט ואת מעט הכסף שחסכתי. ובסוף אני גם עדיין גרה בבית.
927412_720090664728929_1406729953_n

ידעתי לאורך השנים שאני כנראה לא מתנהלת נכון כלכלית, כי לא יכול להיות שאני עובדת כמו כולם, מרוויחה בממוצע כמו כולם ועדיין לא מצליחה אפילו לטוס לחו"ל. (לסיני כן, אבל זה לא חוכמה כי סגרנו שם חופשה של שבוע בפנסיון מלא לשלושה אנשים במחיר של פחות מכרטיס טיסה). זה לא יכול להיות שאני צריכה לקחת הלוואות כדי לסגור מינוסים גם אחרי שהפסקתי להיות סטודנטית ולהשתמש בתירוץ של "אני משלמת שכר לימוד בעצמי וגם עובדת פחות". זה לא יכול להיות.

אז כששאלו אותי אם אני רוצה להשתתף בסדנה לניהול תקציב בחסות ויזה אירופה ישר אמרתי כן. כי ניהול ותקציב זה כנראה שני דברים שאני לא מכירה מקרוב, ואולי כדאי שכן אכיר אם אני רוצה לעשות מתישהו סלפי מטוס ולהזמין חברים לסלון שלי.

מתוך 28 סיבות לצאת מהבית: את בת 28. ואת צריכה מקום נורמלי לעבוד בו.

מתוך 28 סיבות לצאת מהבית: את בת 28. ואת צריכה מקום נורמלי לעבוד בו.

מה למדתי? שאני מתנהלת כמו הישראלי הממוצע, מסתבר. זה אמנם כולל את המילה "בטמטום", אבל לפחות אני כמו כולם (בואו נלך הפעם על הפורמט של "חצי נחמה" ולא "נחמת טפשים". בינתיים). למדתי שכדי לממש את החלומות שלי (שהם די בנאלים, תודו) אני צריכה לתכנן את ההוצאות שלי. להכניס אותן לתוך טבלה יכול לעזור. זה למשל יכול להסביר לאן נעלם לי הכסף המזומן מהארנק (כנראה על הארטיק קרח שהייתי חייבת והייתי מוכנה לשלם עליו עשרה שקלים), זה גם יבהיר לי כמה אני באמת מוציאה על האוטו בחודש (בחלומות שלי זה 1200 שקל על דלק. במציאות זה עוד כמה מאות על חניונים – ודוחות אם אין לי מזל. בזמן האחרון אין לי).

זה בעיקר יעזור לי לחשב כמה זמן ייקח לי להתאושש מהשנה שבה פרגנתי לעצמי יותר מדיי חופש, לארוז תיק ולהזמין אתכם לדרינק אצלי בסלון.

להורדת טבלה לניהול תקציב לחצו כאן

// אפרת בשרי

MON053121

22 סימנים שהגעת לגיל 30: הצד שלו

514-60-01

אז אשכרה סגרתי שלושה עשורים השנה, מי היה מאמין? כשהייתי צעיר יותר תמיד הייתי מסתכל על הגיל הזה כגיל של אחריות, רצינות וכובד ראש. והנה אני מגיע לגיל הזה ועודני אותו השטותניק שהייתי כל השנים רק מעט בוגר יותר.
האמת היא שביום ההולדת שלי מרבית האיחולים באמצעי המדיה השונים היו בסגנון הילד בן 30 יש לו חום גבוה, זקן, קשיש, אולד מן, בא בימים, מבוגר, סבאל'ה וכו' אבל תכל'ס בשטח שאני מרגיש צעיר בכל רמ"ח איבריי.

555174-5

מתוך ויקיפדיה

אז נכון שכשאני רוצה להחמיא לאוכל אני אומר עליו שהוא "נורא בריא" או שהוא "מעולה למערכת העיכול!"
ונכון שסודה הוא רשמית המשקה המועדף עליי תוך כדי שערוץ 1 נותן חדשות, תהיו בשקט חברייה.
נכון ששעה תשע בערב היא שעה לגיטימית מאוד בשבילי ללכת לישון כי בכל זאת קמים בשעה 5 להליכת בוקר.
ונכון שאני מדבר עם צעירים ויוצא לי לפעמים : "הדור שלנו לא היה ככה.."
נכון שכשאני שומע ברדיו את לבנת פורן עם  "חלית? נפצעת?" אני מיד מגביר בכדי לשמוע את התנאים והאפשרויות הנלוות.
נכון שאני מגחך כשאני שומע שני תלמידים בבי"ס ע"ש רבין ביום השנה לרצח רבין, תוהים בינם לבין עצמם מי היה רבין.

נכון, אני מקבל מגוגל פעמיים ביום פרסומות לדיור מוגן וגם שאני מחזיק במגירה את מחירון לוי יצחק העדכני לקלנועיות (לא זול הסיפור הזה).
נכון שאחרי שאני מטפס את המדרגות לבית (3 מדרגות גדולות ואחת קטנה) אני מתנשף כמו חן טל שפגשה שלט של יס.
וגם נכון שבערך כל יום אני בודק באינטרנט מה בדיוק התסמינים של אלצהיימר. ושוכח.
נכון שכשאני קם למבוגר באוטובוס אני מתחרט על זה בדיוק אחרי חצי דקה,
ונכון שקורה לי בתדירות גבוהה שאני צוחק צחוק בריא ומתגלגל שהופך ברגע לשיעול גריאטרי עתיר ליחה.

נכון שכשאני רואה בחורה יפה בת עשרים מסתובבת עם אמא שלה בקניון אני מתלבט עם מי להתחיל.
נכון שטיטולים למבוגרים נשמע לי בזמן האחרון כמו אופציה נחמדה, נוחה ומעניינת.
ונכון שכשאני מחפש גאדג'טים במקום לבקר בחנויות של  "apple" אני נכנס  לחנויות של 'הדים'.
ונכון שכשחבר נוסע לפיליפינים אני בודק איתו אם יש מצב שהוא אוסף איתו בשבילי בחזור איזו מקומית שתסייע לי בכל מיני פעולות בסיסיות כי אני זכאי לזה מביטוח לאומי.
ונכון שלפעמים אני מתקשר למשטרה לדווח על הרעש הנוראי שעושים כמה פושטקים בשכונה, פרחחים כאלה ששומעים מוזיקה בקולי קולות וזה בכלל לא נשמע כמו מוזיקה יותר כמו שיפוצים, איזה מין מוזיקה זאת? בדור שלי הייתה מוזיקה איכותית, היה לנו את יפה ירקוני ושושנה דמארי, אחח איזו מוזיקה הייתה פעם..

250px-Flickr_-_Government_Press_Office_(GPO)_-_Yaffa_Yarkoni_entertaining_troops_in_one_of_their_camps

מתוך ויקיפדיה

ונכון שכשמדברים איתי ואני לא שומע אני אומר – "איך?"
ונכון שכשאני טס לחו"ל זה כבר בטיול מאורגן ובמקום לבקר במוזיאון הסקס באמסטרדם אנחנו מבקרים כל הקבוצה יחד במוזיאון ליצירות טבע אפוקליפטיות בבריסל
ונכון שאני כבר לא קונה ז'קט בנזונהה אלא רוכש מקטורן מחמם ואיכותי
ונכון שכשאני מתארגן ליציאה אני לוקח עיתון של סופ"ש, בודק שיש מספיק נייר טואלט ונכנס קרקעית לשירותים
ונכון שטקסס הולדם כבר לא כזה מלהיב אותי, לאחרונה בינגו וברידג' הרבה יותר מרגשים ותוססים בעיניי, למרות שהתחלתי לשחק כשרציתי להרשים את מלכה וברוריה מהמועדונית.

למרות כל זה, תדעו לכם שגיל זה באמת רק מספר מה שחשוב זה מה שבפנים (עכשיו לך תמכור את החרטה הזאת לרופא גב שלך).

// ארז הדר

514-60-02

ח

משבצות

לאחרונה פיתחתי ראייה מרחבית כשאני הולכת ברחוב בין 2-4. בכל שעה אחרת המבט שלי לרוב לא שוקע בכלום, ואפשר לומר שאני מרחפת עד שאני מגיעה הביתה. אבל בין 2-4 יש רוטינה קבועה בנויה ממשבצות שבכל יום מטות את עצמן קצת ומשתנות.

ראשון אני רואה את הבחור מהחנות טלפונים. בדרך כלל הוא נשען על הקטנוע שעומד מחוץ לחנות ומסמס משהו למישהו, למישהי. תמיד בחולצה בהירה מגוהצת, ללא כתמי זיעה (מפתיע לאור הלחות). לפעמים הוא מרים אליי מבט, מלטף את הקרחת המבריקה בתנועה מהירה. מעניין אם הוא זוכר שנכנסתי בבהלה לחנות כי לא היה לי מטען, כי המצלמה דפוקה ואי אפשר לצלם כי אני "כזאת יפה", תודה אבל כרגע יקר לי, יקר. היום הוא ישב בתוך החנות, הכתפיים שלו היו מתוחות, הגבות מתחת למשקפיים התעקמו כאילו משהו לא טוב קרה.

אני עוברת ליד בית הקפה. המלצר עומד בכניסה, או מתקרב לדלת ומכריח אותי להקיף אותו. הידיים שלו על המותניים, מרפקים מלחמתיים. שיער אסוף לקוקו הדוק, עיניים גדולות שתמיד מחפשות אחרים, הן לא רכות. הן יחייכו רק כשהאור בבית הקפה יכבה ומים ישטפו את הרצפה. ערב אחד עברתי לידו בוכה, וראיתי העיניים שלו מחפשות אותי לרגע, רגע לפני שהשפלתי מבט.

אחריו אני עוברת ליד השווארמה, ענן של זיעה ובשר טחון עומד באוויר. יותר מדי אנשים, אני אף פעם לא בטוחה מי חבר, מי אח של מי ומי סתם לקוח, כולם נראים משפחתיים יתר על המידה, מחליפים כיפים, חיבוקים.
מצד שמאל עומד גבר מבוגר כפוף. לפעמים הפרצוף הקטן שלו מחייך אלייהשפם שלו מתרומם, אני מחייכת חזרה, מרגישה מאוד קטנה לידו. מצד ימין על כיסא מפלסטיק יושב הבחור עם השיער הקוקו המתולתל, זה שהרגע נחת מהודו ומחזיק את הזמן בידיים שלא יברח. זורק רגל אחת על אחד הכיסאות, ואת הראש לצדדים, פורש ידיים כאילו יש לו המון מה להגיד. גם לי יש המון מה להגיד, למי אין בעצם?

אחריו צץ מהצד הבחור השמנמן עם הכיפה והבגדים השחורים כשהוא סוחב ארגז שתייה. לפעמים הוא עסוק עם המנעול של ארון המשקאות כאילו הוא מחביא שם סוד גדול במיוחד. היום הוא הוציא את הלשון מפה, נראה שהיא עוזרת לו לחשוב ברצינות בזמן שהוא משחק עם המנעול.

בחנות אלכוהול מאחורי הדלפק יושב הבחור המשועמם עם הראסטות, שלפעמים מתחלף בבחור קירח מבוגר חסר סבלנות, לפחות עד שמישהו נכנס עם כלב לחנות, ואז הוא קם מהדלפק והופך למאוד וורבלי.

במשבצת האחרונה נמצא החתול של הקיוסק. לו יש משבצת מיוחדת בשחור-לבן. תמיד שרוע על המדרכה או בתוך הסטנד של העיתונים, בתנוחות שונות נוסח "לא דרוס אבל מת". הוא יכול לשכב באותה תנוחה שעות. היום לראשונה ראיתי אותו מסתובב, כשנעצרתי לידו מישהו התעניין לדעת למה נעצרתי, הזיז אותו עם הרגל, שאל "זה חי זה?" והוא בכלל לא הסתכל אלינו.

ח אין לי ראייה מרחבית, אבל את כולם אני מכירה בפנים. שפת הגוף שלהם אומרת לי אם עובר עליהם יום טוב יותר, טוב פחות. ואני, לפעמים אני עוברת ברחוב מאוכזבת עד כדי שהשפה התחתונה שלי רועדת, לפעמים אני צוחקת ממש חזק עד שהלקוחות בשווארמה מסתובבים, או צועקת בטלפון כי אני צריכה להיכנס לחנות טלפונים ולקנות חדש. לפעמים אני עושה תנועות ריקוד עם הידיים כי המוסיקה באוזניות גורמת לי לרחף. לפעמים אני חושבת האם גם אני ממלאת למישהו משבצת.

//טל חבושה

PRIMARK

איך לצאת מהמינוס

visa-logos

עזבתי את הבית בגיל מאוד צעיר. מאז אני עצמאית כלכלית ועוד לא פשטתי את הרגל. זה נס. ובעצם כסף זה מה שמסובב את העולם לא? הצורך הבסיסי של כל אדם במחסה, בגדים, אוכל וביטחון אישי מבטיח שכסף גם יסובב את העולם לעד. ואז יש את הקפיטליזם. הו הקפיטליזם. נוצר על ידי השטן וממשיך להתקיים בעזרתו מאז ועד היום. אחרי שבחנתי את הנושא הזה שוב ושוב בשנים האחרונות אני מגיעה תמיד לאותה המסקנה – אין ברירה אחרת.

הרי הקומוניזם לא עבד בכלל וביסודו היה פגום בגלל העובדה הפשוטה שאנחנו לא כולנו שווים – יש חזקים יותר, חלשים יותר ותמיד נרגיש צורך להתחרות אחד בשני ולקבל את המגיע לנו עבור העבודה שעשינו. אם נשקיע יותר נצפה להרוויח יותר, אז תודה מרקס אבל לא תודה. זה אומר שנתקענו עם מערכת חברתית שמקדשת את מה שאמור להיות בכלל האמצעי וגורמת למירוץ הבלתי פוסק הזה של החיים אחר כסף. ככל שתעבוד יותר, יהיה לך יותר וככה תוכל לקנות יותר. כביכול. בפועל, זה – ככל שתעבוד יותר, ככה תחשוב שיהיה לך יותר כסף, אבל רק תבזבז יותר כסף על דברים מפגרים שאתה לא באמת צריך ובעצם אף פעם לא יהיה לך באמת הרבה כסף.

PRIMARK

PRIMARK

הציעו לי ללכת לסדנה חינוך פיננסי בחסות ויזה אירופה במסגרת הכתיבה שלי במה וזה! ברור שהסכמתי. אני תמיד קורעת את התחת במלא עבודות ואף פעם אין לי כסף – זה חייב להיות משהו שאני עושה לא בסדר. בינתיים היה מפגש אחד ולמדתי משהו מאוד חשוב – צריך לתכנן! אבל אני לא אוהבת. אני לא אוהבת לחשוב ולחשב כל צעד ומהלך שלי בחיים. הבעיה היא שהספונטניות של החיים שלי גורמת לי למתח נפשי ונזק כלכלי. החלטתי בעצת המרצה לתעד כל שקל שאני מוציאה. יש לי טבלה, וכל יום אני רושמת את כל ההוצאות שלי. זה מדכא.

10603772_10154577996575294_1219901945655580664_n

בנוסף חילקו לנו טבלה שנכתוב בה את ההוצאות הצפויות לחודש הקרוב ואת ההוצאות בפועל וככה לראות איך בכל פעם מחדש אני גומרת את החודש בלי שקל על התחת. לאלכוהול תרמתי  500 שקל. כבר הגעתי לסכום הזה כמובן, אז הגדלתי ל-700. ששש.  מה שכן, התחלתי לחסוך במקומות אחרים. למשל אני לוקחת כל בוקר תרמוס קפה לעבודה, אני ממלאת רב-קו ומנסה כמה שיותר לנסוע באוטובוסים (פחות כיף ממונית שירות בהחלט), מכינה אוכל בבית לעבודה ובכלל מנסה כמה שפחות לבזבז.

אבל אני אוהבת לקנות!

אבל אני אוהבת לקנות!

כמובן שעל הקפה בשדרה בשישי בבוקר אני לא אוותר, וגם לא על קנייה אימפולסיבית פעם בחודש באסוס, כי בחורה צריכה משהו חדש לפחות פעם בחודש. דה. אבל אני כן מנסה להיות שקולה, אחרת לעולם לא אוכל להרשות לעצמי את הנסיעה להודו שאני כל כך רוצה לעשות בקרוב או לגור סוף סוף בדירה לבד (הייתי בטוחה שזה יקרה עד גיל 30. טעיתי). ועם כל זה, אני חייבת לומר שטסתי בקיץ הזה פעמיים לאירופה (אמסטרדם מיי לאב), אני גרה בדירה עם סלון (!) במרכז תל אביב (שדרות בן גוריון נו מה) וסך הכל משתדלת כמה שיותר ליהנות מהחיים ולא להיות קמצנית בטיעון של חסכנות. כי זה פשוט לא כיף.

אז מה המסקנה בינתיים? כסף זה סתם אשליה שמוכרים לנו כדי שנמשיך לעבוד ולהניע את הגלגל הענק הזה שנקרא קפיטליזם, נמשיך לשרת את המיעוט העליון כדי לא להגיע לשום דבר כל החיים, נחלום חלומות גדולים שלעולם לא נשיג, נעבוד קשה בשביל שאף פעם לא יהיה לנו באמת כסף, אבל לפחות נהנה על הדרך. חשוב לקנות מידי פעם משהו חדש סתם בשביל להרגיש טוב, ולתכנן זה לא כל כך רע. כל עוד אפשר לשנות את המספרים בריבועים הקטנים של האקסל, הכל אפשרי.

הכי חשוב להינות

הכי חשוב ליהנות

להורדת טבלה לניהול תקציב לחצו כאן

// נטלי להב

1962768_781435835224456_4874519469348148146_n

22 מקומות שהייתי בהם עד גיל 30

514-60-01

לכבוד יום הולדתי שחל לאחרונה החלטתי למנות מספר מקומות שהייתי בהם בעולם.
סתם לעשות לי קצת טוב על הנשמה בסיכומי השלושים שלי.

אז הנה לכם תקציר קצר על 22 המקומות שהייתי בהם….
בכיתה ז', לקראת הבר מצווה הוחלט לעשות טיול משפחתי.
טיול טרנס אטלנטי, אל יבשת אמריקה.
פלורידה, ארה"ב – הגענו לאחד המקומות המרתקים לילד בגיל 13, שכרנו וילה באזור ציורי שנקרא (kissmme (1, התניידנו ברכב אמריקאי גדול, ממש חשנו תושבי המקום.
נסענו משם ל- ( 2) Orlando מקום מדהים לילדים, היינו MGM, Disney, epcot, universal studios כל מתחמי ופארקי השעשועים הגדולים שקיימים באורלנדו, כמובן שבין לבין ביקרנו בקניונים הגדולים בעולם, כמה גדול? (קניון עם גן חיות בתוכו, קניון עם ספינה אמיתית בתוכו וכו..)
משם המשכנו למקום נוסף (3) tampa שם בילינו בפארק השעשועים הטוב בעולם פארק שעשועים שמכיל בתוכו גן חיות, גן שעשועים שמכיל רכבות הרים מהמפחידות בעולם, (סיבוב 360 אנכי ואופקי)
משם המשך הטיול נהיה מעניין אף יותר עלינו על ספינה שהובילה אותנו ליעד (4) Commonwealth of The Bahamas מדובר בקבוצת איים מזרחית לפלורידה שבארצות הברית, צפונית לקובה ולשאר האיים הקריביים.
מקום מהמם ביופיו כל מה שאפשר לתאר באי קריבי חופים שלווים גלים ענקיים ונוף משגע.

1962768_781435835224456_4874519469348148146_n

Most Amazing Photos

 

(5) שנה אחרי, נסענו כל המשפחה לטיול ב-טאבה, עיירה מצרית קטנה ליד הקצה הצפוני של מפרץ אילת. הגענו למלון מרשים במיוחד הכולל אקווריום ברצפת המלון מבנה מצרי מרשים ואוכל משגע. המדברי.

לקראת כיתה י' נסענו כל המשפחה ל- (Tenerife (6 אי הממוקם מול חופה הדרום-מערבי של מרוקו (ומהווה את אחת מ-17 הקהילות האוטונומיות של ספרד).
אי מדהים ביופיו עם חופים יפים, עשינו שייט מלווה בדולפינים ששחו איתנו.

בגיל 17, נסענו כל החברים ליוון – הגענו לסנטוריני (7) הצוקים של סנטוריני, המעוטרים בכפרים שבתיהם מסוידים בלבן, והמעוטרים בכיפות כחולות, בצירוף מזג האוויר הקיצי, הפכו את האי סנטוריני ליעד אטרקטיבי באותם שנים.
משם המשכנו ל-איוס (8) אי יווני שמשך אליו צעירים רבים, בילינו כל היום במסיבות בריכה, בים.
עשינו פעילויות אקסטרים במים וקפצנו באנג'י.

10453079_806321162735923_6228929853720215609_o

Most Amazing Photos

לאחר הצבא, במהלך עבודתי, נאלצתי לטוס לכמה יעדים באירופה:
פריז (9) היוקרה של פריז השדרה בשאנז אליזה כל אל ממש לא קסמו לי, אבל בהחלט חוויה.
לונדון (10) ביליתי רוב הזמן בהייד פארק וברחוב אוקספורד
פולין (11) היסטוריה שכל אדם יהודי חייב לראות בחלק כלשהו בחייו.

בשנה הראשונה ללימודים, החלטתי לטוס עם חברתי ל- (Marmaris (12, אתר קייט לחוף הים התיכון מול האי רודוס, בדרום-מערב טורקיה. בריביירה הטורקית לחופי הים האגאי.
אי קסום ורומנטי המכיל שלל פעילויות פנאי, קצת קשה לטוס לשם כעת אך בהחלט יעד מומלץ.

10411192_795700910464615_3247065745608042800_n

Most Amazing Photos

בין השנה השנייה לשלישית של התואר טסתי עם חבר לתאילנד – אחד הטיולים הטובים שהיו בחיי
הגענו ישירות לצפון תאילנד למקום שנקרא צ'אנג מאי (13) עשינו טיול ג'יפים, קפצנו מעצים באמצעות כבלים מעץ לעץ ושאר פעילויות באזור.
משם נסענו לפאי (14) מקום ציורי ביותר, שכרנו קטנועים ונסענו בין מקדשים וכפרים מקומיים, חצינו שדות והגענו למפלי מים ענקיים.
לאחר מכן ירדנו לדרום תאילנד וביקרנו בקבוצת איים משגעת, עשיתי קורס צלילה בקופיפי (15) רקדנו בקופנגן (16).
אחרי שסיימתי את התואר, בחרתי בטיול רומנטי נוסף עם חברתי, נסענו לאיטליה (17) היינו בכל האגמים המדהימים ביקרנו בהרי הדולומיט ושטנו בונציה.

כמובן, שאי אפשר בלי טיול במרכז אמריקה…
אני וחבר החלטנו לעזוב הכל ולטוס למקסיקו באופן ספונטני.
הגענו למדינה שנקראת יוקטן ולמקום שנקרא פלאיה דל כרמן (18) כולל חופים קסומים ושלל פעילויות.
לאחר מכן המשכנו למדינה אחרת והגענו לסאן קריסטובל (19) עיר יפייפיה אשר רחובותיה מרוצפים באבן חיי הלילה של העיר תוססים ויש המון בתי קפה, מסעדות, פאבים והופעות חיות.
משם טסנו לאיסלה מוחרס (20) – אי מדהים ושקט, שלווה אינסופית ובילוי בטן גב אמיתי.
ולבסוף בילינו בקנקון (21) עיר הנופש המדהימה והמפורסמת ביותר במקסיקו, הפכה משנות השבעים לאתר תיירות מהמובילים בעולם כאשר נבנו בה המון מלונות יוקרה, מסעדות איכותיות, ברים ופאבים מושקעים, קניונים, בתי קולנוע.

998620_595505103817531_2034716466_n

Most Amazing Photos

הטיול אחרון שלי היה בברלין (22) עיר אירופאית מדהימה, שלל מוזיאונים ואתרים שחובה לבקר בהם, שלל היצע לקניות ושופינג.
חיי לילה תוססים וכמובן בירה.

אחרי שעברתי על 22 המקומות הללו אני חייב לסיים במשהו קיטצ'י כמו "אין כמו בבית".

//ניר גרגיר

514-60-02

BAR

דרוש חוש הומור

אז יש פרסומת חדשה עם בר רפאלי, הפעם למשקפיים.

גם בפרסומת הזו כמו בפרסומת הקודמת, אנחנו רואים את בר בעלת הגוף המושלם ומשקפיים עוד יותר מושלמים, שכנראה מתאימים רק למי שיש פרצוף הורס כמו לה והיא שם, ברכבת התחתית, נשענת על עמוד, בעוד עומד בחור מאחוריה שאינו רואה מי היא ומדמיין אותה רוקדת ריקוד סקסי על אותו עמוד, מפתה אותנו הצופים, לא שונה מכל פרסומת סקסיסטית רגילה שמשודרת לנו תדיר על המרקע.

אבל בסוף הפרסומת יש הפתעה קטנה, מתברר שהבחור לא הרכיב משקפיים ולא ראה באמת כי מי שעומדת מולו רחוקה מלהיות בר רפאלי והיא סתם עוד בחורה בלונדינית שמנמנה, שפונה אליו במבט מפתה ויורדת בתחנה.

עד כאן עוד פרסומת נחמדה עם בר הסקסית ואנחנו הצופים שמזילים עליה ריר.

אך בעודי משוטטת ברחבי האינטרנט, נתקלתי בפוסטים זועמים, טוקבקיסטיות המומות על השימוש הציני בבחורה השמנה ואיך עושים את זה? שוב פוגעים בשמנים, נמאס כבר ממודל היופי הרזה והשתעבדות לרזון, כל תגובה יותר ממורמרת מהשנייה.

BAR

מתוך הפרסומת למשקפי קרולינה למקה ברלין

וכאן התחלתי לחטוף עצבים, איפה חוש ההומור שלכם הצופים? למה תמיד כשיש פרסומת שהיא קצת יוצאת מהנורמות, קצת מנסה להכניס הומור במשוואה, ישר עדת נשים (ואולי גם גברים) מגיעה ומשמיצה את הפרסומת שעושה שימוש בבחורה שמנה רחמנא לצילן והופכת אותה ללעג? על מה אתם מדברים??

לטעמי לא היה פה שום פגם ושום לעג. אפשר לנהל דיונים על אם אהבתם את הפרסומת או לא ואם היא משרתת את המותג או לא, אבל לומר שהיא פוגעת בשמנים, זו כבר הגזמה.

אותה בחורה שמנמנה מאוד נאה, בטוחה בעצמה ואפילו העזה לפלרטט קצת עם הבחור, אחלה בחורה, כאלה בחורות אני אוהבת.

לא ראיתי פה שום ניצול, שום דבר ששם אותה ללעג, לא הראה אותה בצורה גרוטסקית או מעליבה, היא פשוט הייתה שם.

אותה הבחורה השמנמנה, למי שלא יודע היא שדרנית ברדיו דרום בשם מיכל שם טוב, מי שטרם יצא לו לראות היא עשתה בעבר פארודיה דומה בעצמה על הפרסומת הקודמת של בר רפאלי למותג שבה היא שיחקה את עצמה, כך שבמקום בר רפאלי קיבלנו את מיכל.

הסרטון הזה היה ויראלי בטירוף והקפיץ מעט את מניות הסלבריטיות החדשה של מיכל ולשם היא כיוונה, משרד הפרסום ניצל את המומנטום ואת ההכרה והשתמש בה לפרסומת.

בואו לא נשכח שעולם הפרסום הוא נגזרת של עולם היופי, מקדש את היפה והמושך בעיני המכנה המשותף הגדול ביותר.

כדאי שכל המגיבים יעשו קצת בדק בית לפני שמדברים על לעג לאחר ומתחילים להמציא יש מאין. ושלא תבינו אותי לא נכון, אין לי שום בעיה עם ביקורת וכשאני רואה משהו שאני לא אוהבת שמחפיץ נשים, ששם ללעג אוכלוסייה כזו או אחרת או מעליב, תמיד יהיה לי מה להגיד. אבל כשמתחילים לחפש דברים שלא קיימים ונטפלים לכל דבר קטן זה כבר משאיר טעם רע והורס בשביל כל שאר המקרים שבאמת צריך להגיב עליהם.

ותפתחו טיפה חוש הומור, זה סקסי.

לסרטון הפרסומת הנוכחי לחצו כאן.

//מאיה חיימוביץ'

 

 

B4

החזון של בן גוריון

אם מישהו היה אומר לי לפני שנה שאני עומד לעזוב את חיי הלילה התוססים, בתי הקפה הומי האדם וחוף הים של תל אביב, כנראה שלא הייתי מתייחס אליו ברצינות. אם אותו מישהו היה מוסיף ואומר שאני עומד לעבור לבאר שבע, שמוכרת לאחד כמוני בעיקר בתור תחנת מעבר חמה למדי בדרך לבסיס שלי מהסדיר, כנראה שהייתי מכניס לו בוקס לאוזן.

אבל הנה אני כאן, אחרי עוד יום עבודה ארוך, עולה על הרכבת שפניה מועדות דרומה. אני מנסה לנחם את עצמי ולשבת נגד כיוון הנסיעה, במחשבה שאולי זה ירגיש שאני בעצם נוסע לתל אביב, אבל זה רק מוסיף לכאב הראש שהתחיל מהרגע שעזבנו את תחום תחנת רכבת ההגנה.

אתם בטח שואלים מה גרם לבליין כמוני, שניצל כל רגע פנוי בחייו כדי לחגוג בפאבים רוויי עשן וזיעה (לא באמת) לעזוב את הכרך הגדול לטובת בירת הנגב. התשובה מסתתרת לה איפשהו בין רצון למצוא מקום שפוי יותר לגדל את הילדים (כשיגיעו), לבין ניסיון לחסוך בהוצאות השוטפות שמכבידות לנו על החיים. כן, שם בדרום הרחוק יש מי שמשלם הרבה פחות הוצאות מכם התל אביבים, שזה מעין פיצוי על זה שבשישי-שבת אין לו מה לעשות חוץ מלשבת במזגן בבית.

B4

מכאן באתי

הרכבת כבר אוטוטו בקריית גת, שבטח מוכרת לרובכם בתור מקום הולדתה של המאמי הלאומית, אבל לי היא רק מזכירה שיש לי עוד חצי שעה בערך עד שנגיע למציאות המאובקת, החמה והצחיחה של באר שבע.

אנשים שואלים אותי כל הזמן: "מה עם הנסיעות? מה, תמשיך לעבוד בתל אביב?", ואני מחזיר חיוך מאולץ ומשקר: "לא, זה באמת לא כזה נורא, אפשר להשלים שעות שינה בדרך", אבל בפנים אני כולי אכול קנאה על אותם מאושרים שנשארו באיזור חיוג 03, שרחוקים רבע שעה על אופניים מחוף הים וחמש דקות ברגל מבית הקפה השכונתי. במקום זה, אני זוכה לבחור באחד מתוך שלושת הפאבים המקומיים, או לשבת באחד מחמשת בתי הקפה שיש בעיר (טוב הגזמתי, אבל כך מרגיש תל אביבי שמגיע לדרום, אין מה לעשות).

BEER SHEVA

ולשם אני הולך

טוב, כאן זה המקום להתוודות – לא באמת מדובר במקום כל כך גרוע. אין פקקים בכלל, אין בעיות חניה, כדי לצאת לטייל בטבע לא חייבים להתרחק יותר מדי מהבית, והעיקר – אין לחות.

זו אולי הסיבה הטובה ביותר להתרחק מהמרכז הסואן – אפשר פתאום לנשום, למלא את הריאות באויר צח ונקי מעשן ופיח, להתענג על איזה טיול ערב מחוץ לבית גם בסוף אוגוסט, ולא להרגיש כמו בסאונה ברגע שמוציאים אצבע אחת מחוץ לחדר הממוזג.

השמש כבר שקעה בחוץ, ועוד מעט אוכל להרים את הראש ולראות כוכבים בשמיים. לא שניים וחצי כוכבים כמו בגוש דן, אלא רקיע שלם מנוקד באורות מנצנצים שקוראים לי לבוא אליהם. יפה כאן במדבר בלילה, כדאי לכם לבוא לפעמים.

//ידידיה אפק

The Green Prince

מוסריים בע"מ

ביום שבת האחרון שודר בטלוויזיה הסרט 'הנסיך הירוק'. מבחינתי זה סגר פינה, מאחר שאת ההקרנות בקולנוע פספסתי, והספר עומד אצלי בארון הספרים כבר לא מעט זמן, ורשימת הספרים שעומדים בתור לפניו לא קצרה.

לאלו שלא ראו או לא שמעו עליו – הסרט הוא סרט תיעודי, בו במשך שעה וחצי מספר בנו של מי שהיה בעבר ראש החמאס בגדה המערבית, יחד עם סוכן השב"כ לשעבר שהפעיל אותו, על כל השתלשלות האירועים שהובילה לכך שבנו של מנהיג החמאס משתף פעולה עם ישראל.

אין ספק שזהו הישג אדיר שכוחות הביטחון הצליחו להגיע למצב שבו בן של מנהיג חמאס, שגדל לשנוא את הישראלים, משתף איתנו פעולה במשך כעשור מתוך רצונו החופשי. אין ספק שמבחינתנו הוא גיבור, שכנראה הציל את חייהם של רבים, שסביר להניח שאפילו לא מודעים לכך. אין שום ספק שאנו חייבים לו תודה והוקרה. אין ספק? כי כנראה שלא כולם חושבים כך.

The Green Prince

כרזת הסרט "הנסיך הירוק"

סוף הסרט מתמקד בתקופה שהגיעה אחרי שמסעב חסן-יוסף, הוא 'הנסיך הירוק', החליט שהספיק לו, ועזב לארצות הברית. הוא לא מצא שם את עצמו כל כך, והגיע למצב שבו אין לו עבודה וגם לא איפה לגור, ובצעד אמיץ – ומסוכן – החליט לפרסם ספר בשם 'בן החמאס', בו הוא מגולל את כל הסיפור שלו באופן מלא בפעם הראשונה.

רק שמישהו בארצות הברית לא קרא את הספר כמו שצריך, והשלטונות האמריקאים החליטו שיש לגרשו מהמדינה מאחר שבעבר היה מסעב חלק מארגון טרור – חמאס. הוא יועד לגירוש לירדן, שם סביר להניח שהיה מוצא את מותו די מהר בצורה מזעזעת יותר או פחות.

זה השלב שבו אנו מצפים ממדינת ישראל להתערב. לעמוד לצד זה שתרם לה כל כך הרבה במשך כל כך הרבה זמן – אבל לא. אף אחד בשלטונות המדינה וארגוני הביטחון השונים שלנו לא הניד עפעף. כי הרי מה אכפת לנו בעצם? הוא כבר לא עובד בשבילנו. כבר אין לו תועלת עכשיו שנחשף סופית. איזו סיבה יש לנו לסייע?

היחידי שקם ועשה מעשה היה הסוכן שהפעיל אותו – שאז כבר פוטר מעבודתו. הוא טס לשם בעצמו, סיכן את עצמו ללא גב או תמיכה מאף-אחד, ורק בזכותו האמריקאים החליטו לבטל את הבקשה לגירוש.

וכאן זה מתחיל להציק לי.

הייתי בצבא – ולפי צווי המילואים שאני מקבל, אני עדיין שם. שירתי ונלחמתי בשביל המדינה שלי, כי חינכו אותי ולימדו אותי שהמדינה תהיה שם בשבילי כשאני אזדקק לה, כמו שהיא תהיה שם בשביל כל אחד שנתן מעצמו בשבילה. אמרו לי שאנחנו לא כמו האויבים שלנו, שאנחנו מבינים שיש מולנו בני אדם, שאנחנו מוסריים ותמיד נהיה כאלה.

ואז אני מגלה את המקרה הזה. ושלא תגידו שזה מקרה ישן מתקופות קדומות יותר של המדינה – ההתנערות הזו קרתה בשנים 2009-2010. אני עוד הייתי על מדים כשהוא דיווח וסיכל פיגועים, וכבר הייתי משוחרר כשהתנערנו ממנו. ולמה? היה חסר כסף בתקציב הביטחון כדי להכניס אותו לתכנית להגנת עדים? כדי לארגן משהו עם מדינה זרה? זה באמת היה בגדר הבלתי-אפשרי? ואי-אפשר לומר שזה מקרה מצער שנפל בין הכיסאות – המקרה דווח בתקשורת הבינלאומית וגם כאן בארץ. פשוט התעלמנו. התנערנו מאחריות.

FLAG

זו המדינה המוסרית שלי

במשך שעה וחצי יושב מסעב מול מצלמה ומספר את כל הסיפור שלו. עשרות פעמים הוא מספר איך, בסופו של דבר, בגד באביו, במשפחתו ובכל האומה שלו, וסייע לאויב. שעה וחצי הוא יושב ומספר את כל מה שעבר עליו, כולל העובדה שנאנס כשהיה קטן, אבל רק פעם אחת הוא מתחיל לבכות מול המצלמה – כשהוא מספר איך אף אחד מהסוכנים שעבד איתם וסייע להם במשך עשר שנים לא קם לסייע לו כשנזקק לכך על מנת שלא יגורש אל מותו.

ואני יושב בסלון של ההורים שלי, בוהה במסך ואומר לעצמי – 'המדינה הזו שהתנערה ממנו, המדינה הזו ששכנעה אותו לבגוד בכל מי שהוא מכיר, שינתה לו את החיים לחלוטין ואז זרקה אותו כשלא היה בו עוד צורך – זו המדינה המוסרית שלי. זה הבית שעליו נלחמתי'.

ואני מודה שאני לא ממש יודע איך לעכל את זה. איך קרה שאלו הסטנדרטים שלנו? וקשה לא פחות לקבל את העובדה שסביר להניח שזה לא המקרה היחידי, ולא בטוח שלאחרים היה סוף כל כך טוב – אם אנחנו מגדירים כ'טוב' את העובדה שמסעב, על פי הסרט, חי עד היום לבד ונדרש לעבור דירה לעיתים תכופות מחשש לביטחונו.

וכל זה מגיע בתקופה שבה מופץ מכתב סרבני 8200, שטוען שהמודיעין שנאסף על החברה הפלסטינית אינו משמש בהכרח למטרות נעלות כפי שהיינו רוצים להאמין. עד כה הייתי דוחה את הטענות האלו על הסף, מתוך אמונה שלמה בכך שאנחנו מוסריים. אבל עכשיו אני שואל את עצמי אם יש סיכוי, אפילו ממש קטן, שאולי – רק אולי – יש משהו במה שהם אומרים. אולי אנחנו רק מוסריים בע"מ.

מעולם לא היו לי ספקות. עד עכשיו.

// שקד זיכלינסקי

רשימת קצמן

תרבות יום א' #30

רוני-בעיר-הגדולה

רגע לפני שאני מתחילה:
אני בת 30! כלומר, הבלוג שלי בן 30 וזה זמן מצוין לנוסטלגיה. לפני קצת יותר משנה הלכתי עם חברה לפגוש את גיל פנטו, אספן של פרטים מארץ ישראל הישנה, ב-
Made in Eretz Israel, חלל יפואי נוסטלגי. למרות שהיא הכינה אותי לביקור ולמרות שכבר ראיתי אוסף אחד או שניים בחיי, לא דמיינתי שכך זה יראה. עכשיו, לכבוד תחילת שנת הלימודים הוא פותח את הבית לתצוגה של ספרים, מחברות ואפילו תעודות מהימים ההם. תערוכה כזו שעושה חשק לחזור ללמוד (שאמא שלי לא תשמע אותי). טיפ קטן ממני? תבקשו ממנו לראות גם את אוסף הפרסומות!

תיהנו!

סדנה:
מה?
DIY – בניית אוהל טיפי
מתי? יום ב', 17.9.14, 19:00
איפה? הסטודיה, רח' דיצה 4, יפו
למה? מודה שלא פעם יש לי רעיונות טובים ויצירתיים אבל הביצוע… איך לומר… לוקה בחסר. לכן טוב שיש את הסטודיה ביפו  (יש להם רעיונות מטורפים). הפעם הם מלמדים איך ליצור אוהל טיפי מחומרים ממוחזרים. כל מה שאתם צריכים להביא מהבית זה בד או סדין ישן בגודל של 1X1.5 מטר.
כמה? 130 ₪ בהרשמה מוקדמת; 150 ₪ בערב הסדנה (10% הנחה למנויים)
איפה נרשמים? כנסו לאתר לרכישה מוקדמת. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

אוהל טיפי מתוך עמוד הפייסבוק של הסטודיה

אוהל טיפי מתוך עמוד הפייסבוק של הסטודיה

הופעה:
מה? ועדת חריגים
מתי? יום ד', 17.9.14, 22:00
איפה? לבונטין 7, רח' לבונטין 7, תל אביב
למה? כן, כבר כתבתי עליהם כבר וכן, יש סיכוי שאני קצת גרופית. אבל הפעם יש סיבה נוספת – אם עוד לא ראיתם אותם (ובעצם גם אם כן)  הנה הזדמנות אחרונה לפני שהם שוב יוצאים לתור את אירופה ולפני שהם נכנסים להקליט את האלבום החדש שלהם. עכשיו תגידו לי אתם שאלה הן לא סיבות מספיק טובות…
כמה? 10 ₪ למי שעושה איטנד בפייסבוק.
איפה נרשמים? פשוט באים. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

הופעה:
מה? משפחת אלייב
מתי?
יום ה', 18.9.14, 22:30
איפה?אוזןבר, רח' קינג ג'ורג' 48, תל אביב
למה?
עד היום ראיתי את משפחת אלייב, או חלקים ממנה, במקומות פתוחים או בקונטיינר (עוד מקום חביב עלי במיוחד) והשתדלתי תמיד לראות כמה שיותר מהם – הם מרגשים, משמחים, מחממים את הלב ולרגע קצר אני מרגישה שאני באמת חלק מהמשפחה שלהם. בא לי להיות בוכרית! אל תעשו תוכניות לערב הזה. לכו לראות אותם!
כמה? 50 ₪ במכירה מוקדמת או 60 ₪ בקופות.
איפה נרשמים?
כרטיסים באתר אוזןבר או בקופות. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

הופעה:
מה? יום הולדת 80 ללאונרד כהן
מתי? יום שישי, 19.9.14, 13:00
איפה? אוזןבר, רח' קינג ג'ורג' 48, תל אביב
למה? איך אפשר בכלל לחגוג יום הולדת ליוצר וזמר נדיר כל-כך? אחד היוצרים היחידים שמלווים אותי מגיל 5, אז נחשפתי אליו לראשונה, ועד היום. אחד כזה שברגע שנכנסתי לאצטדיון רמת גן התחלתי לבכות מהתרגשות, רק כי עוד מעט אוכל לראות אותו על הבמה.
ביום שישי הקרוב יערך מרתון של הרצאות, שיחות מוזיקליות ומופע מחווה. יתארחו: קובי מידן, שרון מלודאבי, בעז כהן, אלון עדר, חיה מילר, זאב טנא ועוד.
כמה? 75 ₪ לחלק הראשון, 55 ₪ לחלק השני.
איפה נרשמים? כרטיסים באתר אוזןבר או בקופות. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

הופעה:
מה?
מיה אבגר
מתי? יום שבת, 20.9.14, 22:00
איפה? צוזמן, רח' לילינבלום 25, תל אביב
למה? מאיה היא אחת היוצרות הראשונות שהמלצתי עליהן בבלוג. אני חושבת שזו אפילו לא הייתה ממש המלצה. אולי רק פרסמתי שיר שלה לפני שטסה להופיע בפסטיבל בחו"ל. מאז אני שבויה שלה.
בשבת הקרובה אוכל גם לראות אותה בלייב עם Gloria,  Fine Line, Downstairs ועוד דברים נהדרים שיתנגנו על-ידי יאיר רובין ודרור שם טוב.
כמה? 30 ₪.
איפה נרשמים? פשוט באים. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.  

בקטנה:
אין דבר שאני אוהבת יותר מאשר להמליץ על משהו ואז לחזור ולספר כמה נהניתי ממנו… אי שם בחודש יוני המלצתי (בהימור גמור) על הסרט רשימות קצמן והשבוע זכיתי לראות אותו סוף סוף. ידעתי לאן אני נכנסת – סרט על איש בשם קצמן, האיש שהניע מאחורי הקלעים את גלגלי המדינה. איש שבכלל לא ידענו שהוא קיים. איש שבגללו או בזכותו אנחנו כאן. אולי, בעצם, זה סרט על המדינה עצמה ועל מה שהוביל אותה להיות כזו. אולי זה בכלל סיפור על יוצר הסרט, האהבות שלו, המסעות שלו?
זה סרט שנון, אמיתי ומצחיק. והצילומים… הו הצילומים…
ביום חמישי (18.9) יש הקרנה נוספת בסינמטק בנוכחות הבימאי והשחקנים. אולי גם קצמן יגיע. אבל רק אולי. כל הפרטים באיוונט בפייסבוק.

רשימת קצמן

רשימת קצמן

// רוני שפי

MYA16583

22 סימנים שהגעת לגיל 30: הצד שלה

514-60-01

אם לא מספיק שאתם יודעים (וכל העולם ואחותו) שיום ההולדת שלכם ממשמש ובא ואתו חילוף קידומת, להלן מספר סממנים נוספים לכך שגיל 30 אכן הגיע.

1)  צרבת – ידעתי שיש מילה כזאת, ידעתי שזה משהו לא טוב אבל לא באמת ידעתי מה מרגישים… הפלא ופלא, עכשיו כשגיל שלושים מתקרב באה עמו יד ביד גם היא – הצרבת! לא עוד בורקסים נוטפי שומן, מעתה אמרו (ראה סעיף 2).

2)   מי סודה – מה שהיה פעם הדבר המגעיל הזה שהמבוגרים שותים הפך לתרופת הפלא לאויבת הצורבת והנה אני מוצאת עצמי מוקפת ילדות בנות עשרים שותות מכל טוב ואילו אני מבקשת פרוסת לימון בתוך המים התוססים שלי.

3)  "גיברת" – עם י'! מה "גיברת" מה? מה קרה ל"הלו מותק"? "גיברת" הוא קורא לי. מה שזורק אותי לסעיף הבא.

4)  "סליחה ילדה" – זרקתי לעבר בחורה צעירה שהפריעה לי עם העגלה של הסופר ואם היא ילדה כנראה שאני..?

5)      לא עוד במבה, ביסלי ופירה מוכן עם שניצל טבעול בעגלת הקניות בסופר, מעתה אמרו – עוף בתנור עם תפוחי אדמה.

431405_10152011930345582_1179738643_n

6)      ולמה בעצם בלי חטיפים? ובכן – לא עוד חילוף חומרים מושלם ובטן שטוחה אלא מכנסיים שלא נסגרים ושניצלים בצדי המותן במקום בצלחת. עם אוכל כזה בלי לעשות ספורט, גיל שלושים בהחלט יורגש מעל ומעבר, בעיקר מעל!

7)      כמה צחקנו על הדיבור של ההורים שלנו, על המילים הארכאיות שהם היו שולפים מתוך מזוודה מאובקת ולפתע פתאום מילים כמו – "אויש" ו"חביבי" נפלטות מפינו כאילו היו הסלנג החדש.

8)      ואם במילים עסקינן אז מה הקטע שעם כל קימה מהספה פתאום נפלטת מפינו איזו אנחה של "אוי", "אח", "אווה" ודומיהן?

MYA16583

צילום: (visualphotos.com)

9)   ולמה בכלל אנחות פולנייה שכאלה? ובכן מסיבה מאוד פשוטה – פתאום מתגלים איברים שונים ומשונים בגוף שמשום סיבה שהיא (או אולי בגלל בריחת הסידן) מתחילים לכאוב! מי אמר – "כואב לי הגב התחתון" ולא קיבל? חכה לגיל שלושים.

10)  ואיזה קטע זה שפוגשים חברי ילדות ברחוב והם נראים מבוגרים פתאום עם כרס ופחות שיער… ואם הם נראים ככה אז אולי גם אני? אמא'לה!

11)  ואם כבר חברים אז הרי גיל שלושים מורגש יותר מתמיד כשהם שולחים לך כל שבוע הזמנה לחתונה.

12)  או הזמנה לברית.

13)  או בריתה (או שניהם).

14)  וכמות השידוכים שמציעים לך מכל עבר? (או מכל דודה) כי להיות רווקה בעשור השלישי לחייך זה סוף העולם.

15)   קמטים בצדי העיניים והאויב הנודע- צלוליטיס?!

16)  הרגע הזה שאתה מתעורר מבהלה מהנחירות של עצמך.

17)  הצורך להיפטר מכל מה שמרגיש פאתטי – עגילים, פירסינגים… ( משלי נפרדתי אחרי 12 שנה.. ביי ביי).

18)  לא עוד מכנסונים קצרים מדי או חולצות בטן.

19)  וזה שהתחלת להסתובב עם פנקס השיקים שלך בארנק, יש את זה ביותר מבוגר?

20)  כן, יש את זה ביותר מבוגר – זה שהארנק שלך מלא בכרטיסי חבר מועדון של כל סופר או חנות שרק עולים על הדעת.

Photo 20-08-14, 18 34 51

21)  וכשהמילה "צריך" מחליפה את המילה "רוצה" פשוט כי יש יותר אחריות עכשיו – "צריך לנקות", "צריך לשטוף", "צריך לבשל", "צריך לכבס"…

22) אבל יותר מהכול – הרגע הזה בו אתם מבינים שמתחיל עשור חדש, אתם יושבים עם עצמכם ועושים חשבון נפש – מה השגתי בחיים ומה טרם, מה השאיפות שלי והאם הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש. מה שלא יהיה, תנו לעצמכם חיבוק, תחייכו ותמיד תזכרו שלא רק "צריך", גם "רוצה" זה בסדר, למרות שהגיע גיל שלושים.

514-60-02

//אסתר גרינברג

LEGS

מחשבות מארץ אחרת

אפילו הרעמים לא נשמעים מפחידים כל כך. הם כמו שיעול של השמיים. יותר כמו כחכוח בגרון. נקודות בעיר כל כך מוכרת שהן כמו מתוך סרט וכל האנשים בה הם ניצבים. בסרט על החיים שלי. בסרט שאני חיה בו, יש תפניות בעלילה. למרות שלפעמים נדמה שהסוף כבר ידוע מראש. או לפחות מה שמצפים שיהיה הסוף. מה שמצפים ממני שאהפוך לסוף. ובזמן שכולם מקווים שיהיה סוף טוב, אני מקווה רק לעוד סיבובים. עוד הפתעות. כמו למשל חד קרן בחליפה רוקד על עקבים ומנגן אקורדיון. אני מנגן, מה אתה מנגן. לא המצאתי.

HORSE

הולכת יחפה, מרגישה את האבנים מתחת לרגליים. לפעמים מסתכלים עלי מוזר. אני מעמידה פנים שלא אכפת לי כי מי הם בכלל. מעמידה פנים אבל מתיישבת ומתייקת את המבט שלהם במגירה הארוכה בה אני שומרת את דעותיהם של כולם. חושבת באיזה קלסר לתייק את זה. שינוי, שימור או שיפור. תחת מי לתייק את זה. אכפת לי ממנו מספיק כדי לבדוק את הנכונות של מה שהוא אמר או שלא אכפת לי מספיק ואני צריכה לבדוק את הנכונות שלו בחיים שלי.

שמיים שנצבעים בכתום וסגול מוכיחים לי שכל דבר, גם אם נראה לנו בצורה מאוד מסויימת רוב הזמן, יכול להשתנות, תלוי בזמן ובמקום. וגם במזג האוויר. גם לי מותר להשתנות. גם לי מותר להיראות כל כך מלאכותית בשיא הטבעיות שלי. מותר לי לא לנסות להרשים ודווקא אז להיות הכי מרשימה שיש. פשוט כי אני ככה. כזאת. כתומה וסגולה. מתחילה להחשיך. צובעת קצות עננים בצבעים האמיתיים שלי.

יש דברים שאני יכולה לדבר עליהם רק עם אנשים מסויימים. יש אנשים שאני יכולה לעשות איתם רק דברים מסויימים. יש דברים שהייתי רוצה לעשות עם אנשים מסויימים. יש אנשים מסויימים שהייתי רוצה דברים לעשות איתם. יש דובים גדולים ביער ופחד מורגש.

LIGHTS

הייתי רוצה לחשוב שאני אמיצה, מסתכלת לפחד בעיניים. הייתי רוצה לדעת שאני הרפתקנית, מחפשת צרות צרורות לצאת מהן ביצירתיות מתפתלת. הייתי רוצה להצליח להתמודד עם דברים בכנות, מבלי

השעה מאוחרת ועדיין יש כל כך הרבה להספיק. כשתפסתי מרובה לא תפסתי ואני מחפשת יד לרחוץ. לבחור את חתיכת העוגה שתתאים כדי שלא אאלץ לרקוד על עוד חתונה. לתפוס ציפור אחת שיושבת על העץ. למלא את פי מים.

אני נמסה לתוך מיטה בחדר גדול מידי שמכיל עוד מיטה גדולה מידי. מתעטפת בסדין מתחת לשמיכה מתחת לעוד שמיכה שאולי היא בכלל לא שמיכה. מושכת את הקצוות התחובים מתחת למזרן. כבר עשיתי את זה פעם אחת השבוע. מושכת מימין, משמאל, מלמטה מכל קצוות המיטה כדי לעטוף את עצמי קצת יותר. להרגיש עטופה מכל כיוון. אוהבת להרגיש מכל כיוון. להרגיש בבית. להרגיש בנוח. אי אפשר להרגיש בנוח עם סדינים תחובים מתחת לקצוות המזרן.

LEGS
מציגה את עצמי לאנשים לדברים שמציגים את עצמם חזרה. מתרגלת לבלתי רגיל ומאמצת אותו לחיקי. טעמים חדשים, נופים לא מוכרים, טקסים מקומיים, אנשים לא מקומיים. טורפת את העולם בשתי ידיים ב-28 שיניים. נהנית מקצת נוסטלגיה, מהרגשה שהכל חדש ומוכר בעת ובעונה אחת. חושבת כבר על היעד הבא. עוד לא יודעת מה הוא. עוד לא יודעת מתי. מרגישה את הדרך מתגלגלת לי מתחת לרגליים ומקווה להצליח לחייך גם שם. ובינתיים.

//שירה פריגת