תגית: מהוזה

את מוכרת לי copy

מוכרת לי מפעם

פגשתי מישהו, מהעבר הלא כל כך רחוק. עבר על פני בים, הביט, כיווץ גבות והתקרב. הוא אומר שהוא זוכר אותי, שהוא זיהה כבר בעבר אבל היה לו קצת קשה לחבר, כי פעם הייתי בלונדינית. "אבל זו את, לא?" הוא ידע איך קוראים לי, איפה למדתי, למה לא סיימתי ללמוד שם וגם קצת מה עשיתי אחרי.

לא הצלחתי לזכור. או להיזכר. יש שם משהו קצת מוכר בעיניים שלו, עיניים טובות. כחולות. הקול שלו נשמע לי קצת מוכר, הוא אומר שדיברנו הרבה בטלפון. אולי הזיכרון שמיעה שלי עוד לא לגמרי הלך. אולי קצת נזכרתי. 

הוא מתקופה אחרת בחיי. את התקופה אני זוכרת. כלומר, אני זוכרת שהיא היתה קיימת. אני לא זוכרת מה קרה בה ואולי בגלל זה אני גם לא זוכרת אותו. שנה שלמה מהחיים שלי שחשבתי ששכחתי והוא יושב שם ומספר לי על עצמי דברים שאני אפילו שכחתי שחשבתי.

זכרונות אבודים בתהומות השכחה

זכרונות אבודים בתהומות השכחה

זיכרון הוא דבר מעניין. אני יכולה לשבת עם מישהו במשך שעתיים ולשמוע אותו מספר מלא דברים על עצמו ובשניה שהוא מסיים לדפוק מונולוג מטורף של כל ההיסטוריה שלו מגיל שלוש ועד ימנו אנו כולל מה הוא עשה בצבא ואת השם של המפקד שלו, מאיפה ההורים שלו וכמה בני דודים עוד יש לו במקסיקו, מה הוא למד ולמה הוא החליט לשנות כיוון. ומצד שני, אני יכולה להסתובב אחרי השיחה ושכל המידע הזה יעלם כלעומת שבא כי אין לו שם מקום, אצלי בראש.

אני יכולה לשחזר מערכונים שלמים אחרי פעם או פעמיים שראיתי אותם. לרוב מה שמצחיק אותי מתקעקע אצלי במוח בדרך מוזרה. מילים לשירים זה בכלל משהו שלא ניתן למחוק מההארדיסק הנייד שקוראים לו המוח שלי. כי שירים גם מתחברים אצלי לכל כך הרבה סיטואציות בחיים שאני זוכרת איפה שמעתי ומי ישב לידי. אבל אם שואלים אותי יום אחרי איך היה בדייט ומי הבחור אני יכולה לנסות לדלות איזה פרט מידע אחד ואולי להצליח לזכור באיזה צבע היתה החולצה שלו. כנראה שאזכור מה שתינו.

אני זוכרת אחורה פרטים קטנים על אינטראקציות. מי התקשר למי אחרון. מה הבטיחו לי ולא קרה. איזה תוספת היתה על הפיצה כשישבנו שם. ואני יכולה גם לא לזכור שסיפרתי כבר את הסיפור הזה לאותו בנאדם לפני יום.  

שירה מודל 2007 copy

אני יכולה להגיד שלרוב אני מדחיקה זיכרונות רעים. או שלפחות הם הופכים לסיפורים טובים. מנגנון הגנה שכזה שנועד להגן על הלה-לה-לנד שאני חיה בה. ככה הכל טוב ולא קשה לי. הבעיה מתחילה כשזיכרונות רעים שאני לא זוכרת קמים לתחייה וחוזרים על עצמם בהווה. 

אז מי זה הבחור הזה. מה באמת הרגשתי כלפיו, מה חשבתי עליו בתקופה שבה הכרנו? אני פשוט לא מצליחה לשחזר. ואיך יכול להיות שהדחקתי גם זיכרונות שלי על עצמי? לרגע הוא אמר לי כשנפגשנו "את לא זוכרת כלום הא? באותה מידה אני יכול להיות איזה טיפוס מפוקפק שלא באמת הכרת".  אבל אני לא מאמינה לזה, בטוחה שבאמת הכרנו, ושכנראה גם באמת היה לנו איזשהו קשר מסוג מסויים. אבל תהרגו אותי, אני לא מצליחה להיזכר. אולי דווקא זה הזמן לוותר על העבר ולנסות ליצור עתיד חדש שמתחיל בהווה.

// שירה פריגת

(מתוך: visualphotos.com)

החשיבות שבפשטות

את הבוקר הוא פותח במרפסת גדולה המדושנת במגוון סוגי פרחים, עם כוס קפה ועיתון דיגיטלי שתחתיו מאות אנשים שנראים כמו נמלים מנקודת מבטו. הקפה נעשה במכונה משומנת ויקרה. הבגדים שלגופו לא כובסו וגוהצו בבית למרות שהוא מחזיק במכונה ומגהץ. הוא לוחץ על הכפתור פעמיים ממרחק וכשהוא נכנס הרכב בדיוק בטמפרטורה הנכונה. את הדרך הוא לא צריך לחשב ואת הפניות הוא לא צריך לזכור, יש לו אפליקציה שתעשה את זה בשבילו.

בחניון המקורה הוא לא מבזבז את הזמן בלחפש חניה, הוא משאיר את המפתחות לבחור שבכניסה.

(מתוך: visualphotos.com)

(מתוך: visualphotos.com)

המעלית לא דורשת ממנו לחכות עם אנשים נוספים, הוא בוחר את הקומה כבר מבחוץ. במשרד כולם מחייכים ומאחלים בוקר טוב מזויף, מתחנף וקצת כועס. בסך הכל הוא בחור טוב פשוט הוא מאמין שאי אפשר להיות בסדר עם כולם. את הפסקת הצהריים הוא מעדיף לבלות לבד, במסעדה יקרה איפה שיש בשר אדום מעט חי ואנשים שלא מרימים את העיניים מהשולחן.

המלצרית תשרת אותו באדיבות כי יש לו סוס על החולצה וריח של פרה מהנעליים, הוא משאיר טיפ נדיב ולא מסיים אפילו חצי מהמנה.

(מתוך: visualphotos.com)

(מתוך: visualphotos.com)

לקראת הערב הוא קצת עייף, אז הוא יוצא לעשן סיגריה ולשתות קפה, בא לו שחור אבל משום מה הוא שוב לוחץ על הכפתור שמוציא קצף. יום העבודה נגמר וכולם אומרים להתראות מזויף, מתחנף וקצת כועס. הוא סבבה עם זה כי הוא מאמין שאי אפשר להיות בסדר עם כולם.

אין לו דחף לחזור הביתה אבל הוא חושב שכבר מאוחר אז הוא יורד במעלית, קצת מטרידה אותו המחשבה שהוא צריך לבחור קומה מבחוץ למרות שכולם כבר בבית.

בחניון הוא מוציא מהכיס פתק, הפתק מראה "7F" וזה קצת מעצבן אותו שהבחור בכניסה אף פעם לא מגוון.

את הדרך הוא לא צריך לחשב ואת הפניות הוא לא צריך לזכור, למרות שעשה את המסלול הזה כבר אלפי פעמים.

את היום הוא סוגר במרפסת גדולה ומדושנת בעשרות סוגי פרחים, עם כוס וויסקי ביד ומעטפות שהגיעו עם שליח למרות שאין שום סיבה שהן לא יחכו בתיבה.

המעטפות מלאות במספרים שמעלים בו חיוך רחב שהוא מנסה להגדיל אפילו עוד יותר בעזרת לגימה מהוויסקי היקר.

מצעי המיטה מיושרים בצורה מושלמת והוא נורא נזהר להשכב בצורה שתקמט אותם, אפילו שמחר הם ייושרו מחדש.

פתאום הוא מתעורר בבהלה.

ריח זיעה עז מציף את אפו. זאת החולצה המסריחה שהוא לא הספיק לכבס אחרי שעבד כל היום בבניין, נשפך עליה קצת נס עם מעט מאוד חלב ואפילו הספיק להכתים אותה בצבעי דשא בזמן ששיחק כדורגל עם הילדים.

הראש מוצף בדאגות אבל את הבוקר הוא פותח מול קיר התריסים כשבוץ עם הרבה אהבה מונח על השולחן ליד ביצה לא מתובלת ולחם יבש.

בעודו אוכל הוא מוציא מהכיס כרטיס הגרלה קטן, מתבונן בו בעיניים בוהקות ונושק לו בעדינות.

מאחוריו הוא שומע צווחות ילדים קולניות ובוסריות, מולו ניצבות עיני הכלב שהוא אסף עוד כשהיה חייל מהמוצב המגעיל בצפון.

וכל מה שנשאר לו להגיד זה:

"מאמי, את לא מבינה איזה סיוט היה לי…"

// גל ילון

Screen Shot 2014-10-23 at 11.09.11

Search for meaning

When we think about meaning, we tend to think about all the big things – life and death, kids, happiness, making a difference. But what about the meaning and purpose of the small actions we take during the day or week? What is the meaning of those actions, and why do we do them? What is the purpose of our work?

This might sound like a big philosophical question. And, it is! But that doesn't mean we shouldn’t seek the answer. A sense of meaning and purpose is intimately connected to our personal happiness, satisfaction, motivation, and creativity; without this basic understanding, we could not hope to achieve any of those things.

Now, this isn’t how it has always been. Dan Arieli, the Israeli American professor of psychology and behavioral economics, calls our era “the knowledge economy.” We can all agree we are now in an age in which knowledge and information – and what we do with them – form a crucial part of what we do.

This is of course very different from the days of the Industrial Revolution, when the value was not in attaining comprehensive understanding but rather the efficiency of assembling small pieces of the puzzle with no understanding of the big picture. Charlie Chaplin demonstrates this very well in the movie “Modern Times” – watch.

A key component of this “knowledge economy” is that we all enjoy our work more when it is connected to both meaning and purpose – when we understand fully what our product is, and feel personally effective and relevant in improving it. It gives us room for creative ideas and makes us proud of what we do, even if it might at times seem less efficient than the assembly lines of the Industrial Revolution.

We in Soluto try to encourage this connection to purpose in everything we do. We have purpose-oriented teams, both for our users (their first experience, their ongoing value) as well as for our own team (reducing our technical debt, reducing operational cost, etc.). We try to connect every code change with how it is going to ultimately affect our users. It’s simple – we determine what we hope to change, measure the effect of that change, and are constantly driven to connect all of these changes to our ultimate goal: make our users happy with technology.

For me, the practice of searching for the reason behind what we do at work helped me understand why I do the things I do outside of the office as well. Sometimes, reminding ourselves of the reasons behind otherwise simple, daily behaviors makes them more meaningful. Even watching TV (G-d forbid!) can be a meaningful activity if we clearly understand its relationship to relaxation. Knowing why we engage in those different activities can help us prioritize them based on rational decision rather than instinct. This prioritization can later help in uncovering the real meaning of and purpose behind why we are here– but that is a different (and longer!) story ;).

// omri haim

כל דבר שמתרוקן מתמלא בחזרה במן מחזוריות כזאת

תחליפים

לכל דבר יש תחליף. עצוב, אבל כנראה שזה ככה. אחרי כל שקית זבל שתתמלא תגיע מיד אחת חדשה. כל חיוך שחייכת איתי תחייך כבר איתה. בכזאת קלות מוציאים דבר אחר. כאילו כל בנאדם שהיה בחייך שלך הוא כמו מגבון חד פעמי כזה, שמנגבים, מנגבים ובסוף הוא סופג את כל החננה הירוקה.

כל פחד, כל דמעה, כל דמעה כבר לא שלי, אלא שלה. אין שום ערך לדברים ברגע שהסתיימו. נגמר. היה. פיניטו. כל דבר שמתרוקן מתמלא בחזרה במן מחזוריות כזאת. מתרוקן ומתמלא, מתרוקן ומתמלא. אולי מישהו למעלה הוא כמו ספק כזה, דואג לנו להספקה חדשה כשהישנה כבר לא טובה לנו.

דואג לקילו וחצי אכזבות חדשות, 100 גרם אהבות הוא מבטיח שיהיו מתוקות אבל אי אפשר לדעת תמיד תצא לך אחת חמוצה. אולי הוא מחלק שקיות הפתעה כאלה, אותן שקיות שלהן היינו מחכים בכיליון עיניים בימי הולדת. היינו רצים כדי לחטוף שקית אחת  במהירות- מחכים לראות מהו השלל.

כל דבר שמתרוקן מתמלא בחזרה במן מחזוריות כזאת

כל דבר שמתרוקן מתמלא בחזרה במן מחזוריות כזאת

כך אנחנו, כאילו שלא עברו 20 שנים מאז. מחזיקים את השקית, ומתפתים כמו ילד קטן שלא יודע לדחות סיפוקים, מתרגשים, חוששים, קורעים את הניילון בפראות ולפעמים מגלים שהדברים לא כפי שחשבת שהם.

מה עוד על המדף? הבוס הגדול משווק לנו כאב הכי חד שיש בשוק? עם חמישה להבים, שחד וחלק יעשה את העבודה, כך הוא לפחות מבטיח. אולי… אשלייה חדשה? תקווה, ציפיות מכותנה ושאר ירקות בשני שקלים ותשעים אגורות. כולנו מסתובבים בחנות אחת גדולה מחפשים את השקית הזאת שבאמת תכיל בה את הדבר האמיתי (עם פתק החלפה כמובן).

אפשר פתק החלפה

// נועה דורון

טבק

רק את עצמי להרוס ידעתי

לפני יותר משנה יצאתי עם מישהי, זה לא ממש חשוב מי זו או איך הייתה הדייט (מזעזע), היא פשוט תשמש כדמות שדרכה אני אני אוכל לפתוח את הפוסט הזה בצורה קצת יותר "חלקה". כבר בשתי שיחות מקדימות שניהלנו בטלפון הבנתי שזה כנראה לא ילך, אבל בכל זאת קבענו להיפגש, מאחר ומצאתי את הבחורה די מצודדת ורציתי לתת צ'אנס. היא הייתה שונה ממני, יותר מדי שונה: מאוד מחושבת, יודעת מה היא רוצה וכן, אין לי מילה יותר טובה לתאר את זה: סאחית as hell.

לקראת סוף הדייט, שכבר הבנתי שזה לא הולך לשום מקום מעניין או עם פוטנציאל להמשכיות, הרשיתי לעצמי להדליק סיגריה מולה. דבר שנמנעתי ממנו עד עתה מתוך הרגשה והבנה שהיא לא תעריך את ההרגל המעושן שלי. כמובן שצדקתי, היא הסתכלה עלי במבט מעורב של חלחלה ותדהמה, "אתה מעשן?!", הנהנתי בחיוב. הבחורה עברה ממוד של "עכשיו בכלל אין סיכוי" למצב של "אולי, אבל אוכל להציל את הנשמה האומללה הזו מידם הארוכה של הסרטן ונפחת הריאות". 

"אף פעם לא הבנתי את זה…", היא החלה במונולוג, "למה שתאמץ הרגל שאתה יודע שלא נותן לך כלום אלא רק מזיק לך?". לא עניתי, הסתכלתי עליה במן מבט מלא חמלה וחשבתי לעצמי, "גברת, לא רק שאת לא מבינה אותי, זה מילא, את גם לא מבינה פרט סופר מהותי על האדם ועולמו". הדבר הזה, גבירותי ורבותי (תופים בבקשה) הוא הנטייה (או היצר) להרס עצמי. הוא מגיע כמובן בשלל צבעים וצורות, אבל דוגר אצל כולנו. מי שלא חווה, מרגיש אותו, הולך איתו לעיתים יד ביד, לדעתי לא מבין חלק עצום מהחוויה האנושית.

סיגריות

ביהדות זה יצר הרע, בנצרות השד, תקראו לו איך שאתם רוצים, זה לא משנה, כי כמאמר בדיחת הקרש, הוא בא  לבד גם אם לא תזמנו אותו. יש כאלה שאצלם יצר ההרס מופנה החוצה, אני לא בטוח אם זה עדיף או לא, אבל זה בטוח בא עם כל מיני השלכות לא פחות בעייתיות. לי ולשכמותי, הוא חופר תמיד פנימה. משדל אותי לעשן, לשתות, להתעצל, לאכול לא בריא וכו'. בקצה הספקטרום שלו הוא כבר גורם להפרעות שלא כאן המקום לדבר עליהן.

צ'רלס בוקובסקי, אדם שידע דבר או שניים על הרס עצמי, כתב פעם "כי ישנם אנשים שלעולם לא משתגעים, אילו חיים אומללים הם בוודאי מנהלים" (תרגום קלוקל, אבל זה מה יש). וכך בדיוק הרגשתי כלפי אותה בחורה, חוסר ההבנה של למה אני מעשן, מאיזה צורך פנימי (והרסני כמובן) עמוק זה נובע והתדהמה שבדבר, הכה אותי חזרה בתדהמה. האם באמת ישנם בני אדם שמסתובבים על הכדור הזה מבלי להרגיש את הדחף הזה, אפילו לקצת, אפילו לשנייה? קשה לי להאמין. ואם הם כן, מסתובבים בינינו כאנשים רגילים, אז דעו לכם, שהם המוזרים, הם הלא נורמלים. הם, כמאמר האדמו"ר בוקובסקי, האומללים האמיתיים. 

טבק

אין לי מושג מה קרה עם אותה בחורה מאז, וזה גם לא משנה, היא נתנה לי את ההשראה לפוסט הזה ולמחשבה העמוקה שמאחוריו ועל כך אני אהיה אסיר תודה לה לעולמים. ואליכם אני פונה עכשיו: אחי ואחיותיי שמבינים על מה אני מדבר, שהרגישו ומרגישים את מה שניסיתי לתאר במילים, אתם השבט שלי! 

אתם אלו שמבינים, שבמאבק עם ההרס טמון אחד הדברים המופלאים ביותר בחוויה האנושית לסוגיה. 

// אודי וולקוב

לולי ולולי copy

כאן גרים בכיף

מה שבטוח, הוא לא יכול להגיד שלא הזהרתי אותו מראש. כבר בהתחלה  אמרתי לו שלא מעניין אותי כלום כבר תקופה, שאני בסיטואציה קשה לעיכול בחיים, ששום דבר לא מרגש אותי ואם זה לא מספיק אז עוד רגע מגיע הקיץ ואז גם אין בכלל מתי להיות איתי כי אני כל לילה בעבודה. –"משהו רקוב בממלכת דנמרק" (משחקת אותה חכמה ומצטטת שייקספיר) אבל הוא מצדו לא נרתע בכלל וענה לי שאני לא מפחידה אותו. נחייה ונראה, חשבתי לעצמי.

כמה סרטים בקולנוע, הרבה סושי וצפיות בלתי פוסקות בשידורי החדשות על "צוק איתן", וכבר היה לו מספיק זמן להבין שאני פועלת לפי שיטת "הדרך לליבו של גבר היא דרך קיבתו", שאני לא טורחת להחליף מצעים אם לא מזכירים לי ושהכלבה שלי מנשירה הרבה שערות והחתולה שלי היא בכלל פסיכופתית. עם זאת הוא נשם עמוקות וכנראה שכנע את עצמו שלפחות לא יהיה איתי משעמם, וככה, אחרי מספר חודשים תמימים מצאנו עצמנו בחיפושי דירה.

לולי ולולי copy

סך הכול לא היו לנו הרבה דרישות, אנחנו אנשים די סטנדרטיים – מינימום 80 מ"ר, לא מעל קומה שנייה או לחלופין מעלית, מטבח פתוח, מרפסת או גינה/גג, רצוי לפחות 2.5 חדרים, חנייה אה כן, ועוד פרט חשוב – בתל אביב! לא בצפון ולא בדרום (רצוי ליד הים). ואם אפשר, הוספתי, עוד חדר לגורילה לבקנית. "בסדר לולי, אני אקנה לך גורילה לבקנית אבל את אחראית על החיפושים באינטרנט!".

אז פתחתי חמ"ל, חזרתי לימי כראש לשכה ועשיתי לו"ז. החיפושים החלו באופן רשמי. לדירה אחת לא הייתה חנייה, באחרת הייתה מרפסת אבל היא הייתה קטנה מדי, אחת יקרה מדי, אחת הייתה רחוקה מידי, חשוכה מידי, ישנה מידי ובאחרת לא הרשו בעלי חיים. מבוקר ועד לילה אני תרה בחיפושי ברשתות השונות אך לשווא, מתחברת כבר באופן אישי לסיפורים קורעי הלב של הגולשים שמפחדים שעוד רגע יישארו ברחוב כי לא מצאו בית, מגחכת על פוסטים עם תמונה של קרטון נעליים להשכרה במחיר 8,500 לחודש כולל תיווך והולכת לישון תוך שאני חולמת על דירות והובלות. טרוטים וכמעט מיואשים אנחנו יושבים לאכול סושי והוא מספר לי שיש איזו דירה שהוא ראה על הבניין שלט "להשכרה" ואולי נקפוץ לראות אותה אחרי שנסיים לאכול. מה הסיכוי? חשבתי לעצמי.

עושים דרכנו במעלה המדרגות היישר לקומה השנייה ללא מעלית ופוסעים פנימה ללא ציפיות מיותרות. הדירה גדולה, עברה שיפוץ, רצפת הגרניט פורצלן קורצת לנו לאורך כל הסיור, המקלחת ענקית, ארון הקיר בחדר השינה מזמין אותנו לתלות בו קולבים והמרפסת, אחחח המרפסת, כל כך גדולה ונפרסת לאורך, ממלכה של ממש לילדות הולכות על ארבע שלנו. קו ראשון לים, ללא תיווך!

מביטים אחד בשני, נאנחים אנחת רווחה ושולפים מעטפת מזומנים למקדמה. אז מה הקאצ'? המטבח לא פתוח ויש איזה קיר ממש מיותר בסלון.

לולי מחייך אליי חיוך ממזרי ואני יודעת שצץ רעיון זדוני במוחו – הוא ישבור את הקיר ויעשה לי מטבח פתוח! שיחה עם בעל הדירה, הסבר על השיפוץ המיועד והנה יומיים אחר כך ולא רק שהמטבח פתוח, גם הקיר המיותר בסלון נעלם! כזה לולי, מרגיש, משכנע ופועל. ואני? אני עדיין תוהה איך אחרי כל כך הרבה חיפושים בסוף גם את הדירה הוא זה שהצליח למצוא. אז אם יום אחד תראו דלת שכתוב עליה- "כאן גרים בכיף ברווזה וארנב קצוץ זנב" אל תתפלאו למצוא בפנים גם גורילה לבקנית.

// אסתר גרינברג

בורקס1

סרט בורקס

שישי בבוקר, נוסעת ברחוב רוטשילד בראשון, עוצרת עצירה מוחלטת בצד הכביש, יוצאת מהאוטו בביטחה ושמה פעמיי אל עבר המאפייה הקרובה. כמו נרקומנית מביטה בוויטרינה ונכנסת לקבל את המנה היומית שלי.

אחרי שהתחשבתי בשאר הלקוחות והשארתי כמה מאפים בחנות חזרתי לאוטו, הילוך ראשון ויוצאת אל הדרך.

במראה אני רואה רכב מתקרב באיטיות ועוצר על ידי ברמזור. הנהג שמסתכל עליי נראה מתעניין, פותח את החלון "תגידי, אפשר לקבל את מספר הטלפון שלך?"
אני עונה לו במבט מתנשא "תגיד, אני נראית לך כמו אחת שמפרסמת את הטלפון שלה לכל אחד?"

רוני

הנהג שממשיך להסתכל לכיווני נראה לא מתרשם במיוחד ורושם ושוב מסתכל ושוב רושם ואז נזכרתי, יש לי שלט למכירה על האוטו עם המספר האישי. הוא כמובן לא קנה את הפוזה שלי וגם לא את האוטו.

בהמשך נסיעה מאתגרת זו, פותחת את שקית ההפתעות שבאמתחתי ומתענגת על בורקס חם, אחריו עוד אחד ועוד אחד ועוד בורקס ועוד כמה נוספים וברגע אחד שוכחת מהתקרית המביכה.

אחרי עוד כמה בורקסים אחדים(!) מסתכלת שמאלה, רואה ילד מקסים פותח את הפה ומראה לי את עיסת הבוקר שלו.

נפלא, בדיוק מה שבא לי לראות בשעה הזו של בוקר יום שישי. אני כמובן מחזירה לו בצורה בוגרת. מה? אחרת איך הוא ילמד??

בינתיים מימין ניידת משטרה ובתוכה שני שוטרים שנראים פחות מרוצים, יותר רעבים. אני חושבת לעצמי, איזה סרט טורקי. באלגנטיות מישירה מבט אל הכביש עם חצי בורקס עוד בפה ולא מצליחה לעכל. לא את הבורקס ולא את המצב.

בורקס

אחרי כמה קטנות הוקל לי שהרמזור התחלף בירוק, ממשיכה בשלי, בולסת את שאריות הבורקס שנותרו ושטה על הכביש פתוח כאילו התפנה במיוחד לכבודי, ואיך לא? נתקלת בצמד השוטרים ברמזור הבא.

מסמן לי השוטר האחראי לפתוח את החלון. כמו ילדה טובה אני פותחת את החלון בזמן שעובדת על עיניי החתול מ"שרק" שלי ועושה חישוב מהיר כמה יעלה לי הקנס וכמה נקודות אקבל עבור כל בורקס.

בחישוב הנקודות של שומרי משקל בטח כבר היו שולחים אותי לקבוצת ה"פחות מקפידים לשמור על המשקל". "תגידי, זה נראה לך הגיוני? לא, אני שואל ברצינות" (השוטר שואל ברצינות).

אמממ כן, תבין, אני תורכייה. השוטר שעוד נראה המום מהביצועים שלי והנפח, מתייעץ ארוכות עם חברו למושב וברגע פסק הדין כשאני כבר שוקלת להציע איזה בורקס כשוחד נדיב, הרי מה זו עוד עבירה בהתחשב במצב, מחזיר השוטר הנכבד "סעי לשלום ושאי ברכה".

אני כאזרחית שומרת חוק נהנית מן הבשורה ונענית להוראה. מכניסה הילוך וחומקת בחיוך רחב והרגשה של ניצחון כשבפנים מהרהרת בי השאלה שתערער אותי כל החיים. או לפחות עד שאגיע ליעד – ״האם השוטר שיחרר אותי בלא פגע כתוצאה מהביטחון העצמי והחיוך הכובש? או אולי שיחרר אותי ללא כל עונש מכיוון וגם הוא תורכי ומבין חולשה למאפים מהי?״ או שבעצם ריחמו עליי השניים כשהשוטר הטוב ניחש שחוויתי שברון לב ושקועה בדיכאון עמוק.

כי, בינינו, מי תוכל עשרה בורקסים במכה לדפוק?

// רוני כהן

תמונות

מבגדד באהבה

העולם היה הרבה יותר קל אם הלאום שלנו היה קולנוע, אולי ככה הייתי זוכה לסגור מעגל ולהקרין את הסרט שלי שאחרי סבב בחו"ל ובארץ הוא יזכה להגיע לפסטיבל הסרטים הבינלאומי בבגדד. אבל מה באמת חשבתי לעצמי כששלחתי מייל למארגנים?

"מארגנים עיראקים יקרים,

העולם היה הרבה יותר קל אם היינו עסוקים כל הזמן בלראות סרטים. סרטים מביאים אותנו להתפכחות הכי טובה שיש. אחרי הצפייה בסרט המופלא "מפריח היונים", בבימוי ניסים דיין - שאתם לא מכירים אותו ואת הספר עליו הוא מתבסס וחבל, המספר את סיפורה של הקהילה היהודית בבגדד לפני העלייה לישראל, הבנתי שזה הסיפור של סבי וסבתי. סיפור שלאורך כל נעורי והתבגרותי לא שמעתי. לא כי לא רציתי, אלא כי לא חשבתי שיש מה לשמוע. מישהו אי פעם סיפר לנו נרטיב אחר על אותם היהודים שעלו לארץ ישראל מארצות ערב?

העולם היה הרבה יותר קל אם הייתי מבינה איפה יש את הסמבוסקים שסבתא שלי אהבה באור יהודה. תמיד כשאני וחברי למשרד בפגישת עבודה עם אחד מהלקוחות שמשרדו שוכן באזור, אני מנסה לשחק אותה מבינת עניין בשורשים העיראקים שלי: "אור יהודה? וואי, כאילו אנחנו בבגדד! אתם לא מבינים איזה סמבוסק עיראקי יש כאן, בואו נאכל משהו עממי וטוב מבית סבתא…"

אני רוצה לבקש סליחה מסבא וסבתא שלי על זה שחשבתי שאם הם לא היו בשואה אז היה להם קל. אני רוצה לבקש סליחה על זה שאני מפחדת מהצד האשכנזי שלי שבטח כועס עלי מלמעלה על זה. אני רוצה לבקש סליחה שבמשך כל השנים לקחתי את העלייה שלהם ארצה כמובן מאליו. משהו בתמונות הישנות, בסיפורים הישנים הרגיש לי טוב מדיי לעומת הצד האשכנזי שלי.

היה להם קשה. קשה מאוד, אבל הם ידעו להיות עיראקים לתפארת עיראק ולתפארת מדינת ישראל.

רק אחרי כמעט 30 שנה אני מתחילה ללמוד על העלייה העיראקית. על האוכל, על השירים, על המנהגים, על השפה, נזכרת בערגה בפעמים בהם היו מראים לי סרטים בערבית כשהייתי קטנה.

כל הזיכרונות חלחלו אלי וכעת זה מתפרץ החוצה. אני לא יודעת אם אני אוכל לעשות טיול שורשים לבגדד, לשבת על גדות נהר החידקל ולהרהר על קיומי בעולם, לבקר בחצר ביתם הישנה שבסמטאות בגדד… אבל אם הסרט שלי יוקרן על אדמת עיראק זאת תהיה עבורי סגירת מעגל. אגב השחקן הראשי בסרט שלי הוא להיט אצלכם בארצות ערב והוכרז כסמל סקס על שער פנאי פלוס בשנת 2012"

תמונות

כמובן שהמייל שלי לא עזר. זה באמת קצת מפחיד לקבל מיילים מישראל בימים טרופים אלו (שלא נדבר על סרטים מישראל) , ומה אכפת להם מהחשבון נפש שלי ומי מככב על השערים של פנאי פלוס. זה לא מעניין אותם גם לא עצם העובדה ששם, בעיראק, נעוצים השורשים התרבותיים שלי.

תמיד תהיה לי את אור יהודה שמה יש את הסמבוסקים שסבתא שלי אהבה במיוחד , טרם מצאתי את המקום אבל יום אחד זה יקרה. וזה יהיה טעים ומשמין מרוב נוסטלגיה כי עם כל הכבוד לעלייה הראשונה, השניה, השלישית והרצל שחלם שישראל תהיה ארץ אירופאית מערבית לשפת הים התיכון – אנחנו עדיין במידל איסט ואסור לנו לשכוח את זה.

// טל גרייטמן

דרינק של פוסט מלחמה

יולי 2014 ייזכר כאחד החודשים הגרועים בחיי השמאלנית הפציפיסטית שאני. גם אהדתי הנצחית לנבחרת ברזיל בכדורגל לא תרמה לעניין. שרויה בדיכאון עמוק ומחוסרת נחמה נעניתי להפצרות החוזרות ונשנות מצד השדולה למען ירידה מהארץ שהקימו חצי-כוס-מלאה והדיקטטורית הקטנה וכך עלינו כולנו על המטוס שיקח אותנו לאוגוסט קר, ולפרקים מנוכר.

והמעבר חד, חד מדי. מהפיח והשרב של בוגרשוב הישר לחור בצרפת ובו כנסיה אחת, בית קברות ומאפייה. והרבה הרבה ירוק. אני מתאפקת בקושי עשר דקות לפני שמבררת בנימוס את קוד הווי-פי ("אתם מבינים, זה פשוט ש… אה… ההורים שלי דואגים וביקשו שאודיע מיד כשאני מגיעה"). והיד נשלחת לנייד כל אימת שנשמע הצליל המוכר של הנוטיפיקיישן מאתר החדשות של "הארץ". אזעקה בגוש דן, יירוטים, נפילות. כאן, השקט מופר אחת לשעה על ידי פעמוני הכנסיה. האחת.

אני מביטה בהם חיים את חייהם נטולי המלחמות, נטולי הדאגות הכלכליות, נטולי הויכוחים הקולניים, נטולי הזיעה. הכל כל כך מנומס כאן. אני מזכירה לעצמי להגיד הרבה "פרדון" ולא לשים מרפקים על השולחן. אה כן, וגם לרסן את הנטייה שלי להתפרץ לדברים של אנשים באמצע שהם מדברים.

אני חושבת, איך אפשר לחיות כך. ואחר כך חושבת, בעצם איך אפשר לחיות אצלנו. הפרדוקס של חיי: אני עובדת כדי להביא לסיום הסכסוך שבלעדיו איני יודעת מי אני. שקט פה כל כך. אם לא תהיה אזעקה בקרוב, כנראה שאאבד את שפיותי.

אז בינתיים אני יושבת פה, שותה תה חם עם עוגיות חמאה, ונזכרת בקאייפיריניה הקפואה שהכנתי עם אבא רגע לפני אותו חצי גמר ארור, ביום שהתחילה המלחמה.

הקאיפיריניה של אבא

רשימת מכולת:

לימון גדול
2 כפיות סוכר (עדיף סוכר לבן ולא סוכר קנים כמו שמופיע בתמונה. פחות בריא אבל נמס טוב יותר בקוקטייל)
רבע כוס וודקה / קשאסה
כוס קרח מרוסק

*הכמויות לשתי מנות. סוכר ואלכוהול להוסיף או להפחית לפי הטעם

הכנה

חותכים לימונים לקוביות

מרסקים קרח. השיטה של אבא: לשים את הקרח בתוך שקית פלסטיק ולהכות עם פטיש שניצלים.

עובדים עם שייקר, או כוס שיש לה מכסה, או סתם כוס שמצמידים לה תחתית קפה כדי לשקשק. שמים בה את הלימון והסוכר ומועכים קצת בעזרת כף עץ או כל כלי מטבח אחר שנראה לכם מתאים למטרה. פה בתמונה כלי העץ המקורי שמלווה את אבא כבר ארבעים שנה מברזיל. תחליף הולם: עלי של מכתש תבלינים.

מוסיפים את הקרח המרוסק ואת האלכוהול

משקשקים היטב ומוזגים לכוסות. אפשר לקשט עם עלה נענע.

הקאיפיריניה בבית המשפחה משמשת לחגיגות ניצחון במונדיאלים או להטבעת יגון אחרי הפסדים צורמים במיוחד, אך שימושית גם סתם ליום רביעי.

ואבא מוסר: אחרי שגומרים לשתות אפשר להוסיף ללימון והקרח שנשארו בכוס סודה או ספרייט. יוצא נחמד.

לעוד פוסטים של גילי ליחצו כאן

// גילי הרפז

Screen Shot 2014-10-22 at 8.05.58

עוד טמבל

מה לא נכתב כבר על הסצנה התל אביבית? על בחורים מבולבלים שלא סגורים על עצמם, על כל אפס שחושב שהוא מינימום בראד פיט, רק בגלל שמספרית יש עליו לפחות חמש רווקות נואשות במרוץ אחר הטבעת, או שכך הוא חושב לפחות.

על הרבה הומואים בעיר, כפרה עליהם, מה שיוצר לנו שלולית רדודה עוד יותר של בני 30 פלוס, שאף פעם לא היו בזוגיות וזה אף פעם לא עניין אותם ומתוך השלל הזה, אנחנו צריכות לבחור.

אז הנה עוד סיפור כזה, סיפור על תקווה, ייאוש מהמין הגברי ובסופו של עניין כוחה של האמת. 

בסדר, ממילא אתה חמור שבסוף יגמור לבד בגיל 45 עם כרס נשפכת ורעמת שיער מדובללת, כשכולם נשואים ועם המשפחה, אבל למה כ"כ קשה להיות דוגרי?

מתוך עמוד הפייסבוק ״ארטמיס״

מתוך עמוד הפייסבוק ״ארטמיס״

הכרתי אותו די מזמן, בחתונה של חברה טובה לפני כמה שנים. הוא היה אז עם החברה, וגם ככה כולנו היינו שתויים מאוד בשלב די מוקדם של הערב, היו שלום שלומים נחמדים, נהיינו חברי פייסבוק באיזשהו שלב. וזהו.

כעבור כמה שנים, לא מזמן, עשיתי לו לייק באיזה אפליקציית הכרויות, מסתבר שהוא עשה לי גם, התחלנו לפטפט, מפה לשם הוחלפו טלפונים, ובמהירות רבה, שיחת טלפון ראשונה שהייתה קולחת וכייפית והביאה לשלב ה- טוב,  אז רוצה שניפגש?

הכול היה במהירות הבזק, תכלס too good to be true

יצאנו לדייט ראשון. נפגשנו בפאב של ידיד טוב שלי מהילדות, והיה דייט ראשון ממש כייפי, שיחה קולחת, נושאים הזויים, הוא נתן לי שם איזה שיעור, על משהו הזוי ביותר, היה מצחיק בקיצור. 

בתור רווקה תל אביבית למודת ניסיון, כמובן שלא נתתי לעצמי להתעופף יותר מדי גבוה, ונשארתי עם רגל אחת על הקרקע, אבל היה מגניב, אחלה דייט.

הלכנו הביתה כעבור כמה שעות, מסתבר שהוא שכן, אז הלכנו עד שהגענו אליו. 

מפה לשם התחיל סשן נשיקות שלא היה מבייש קומדיה רומנטית מהסוג הצ׳יזי ביותר, וזה הכי כיף תכלס, וגם לא קורה עם כל אחד.

רוצה לעלות אלי וכאלה, לא ממש, צריכה להוציא את הכלבה. 

מפה לשם הוא מלווה אותי, עוד סשן נשיקות וכמובן שבסופו של עניין נותנת לו לעלות כשברור לי שסקס לא יהיה פה היום. 

גילוי נאות, קודם כל, למרות שזה כיף לחכות, אני לא רואה בזה כזאת בעיה, היו לי לפחות שני חברים רציניים מאוד שזה קרה איתם, אבל, הם לא היו תל אביבים, ולמדתי מזמן שעם חמורים תל אביבים לא מתעסקים.

Screen Shot 2014-10-22 at 8.05.58

אז מה היה?

היו גיפופים היסטריים של כמה שנות אור, כשבסופו של עניין נרדמנו, קמתי מתישהו להוציא את הכלבה, וחזרתי לישון לצידו. 

בבוקר, או כעבור שלוש שעות הוא קם, שטף פנים, התנהג בקרירות, נתן לי נשיקה צוננת על הפה, הפטיר איזה- טוב, אז נשמור על קשר- כן, אחד המשפטים המעפנים ever, סחטיין עליך על המקוריות. 

אני הגבתי ב- אוקיי- קריר חזרה. והלך לדרכו. מיותר לציין שהוא לא חשב באמת לשמור על איזשהו קשר.

עכשיו סתם נקודה לציון, לא יודעת, אולי כי כזאת אני, כנה ואוהבת כנות שכמותי, לא היה יותר פשוט במקום כל ה- sharade  הזה ובזבוז האנרגיה, לומר מראש- תקשיבי חמודה, אני מחפש רק סקס? 

נכון דברים תמיד קורים ויכולים להשתנות, אבל שימו את זה לרגע בצד. מה הבעיה בלהיות אמיתי? יש לי איזה יזיז כזה, שהתחיל לפני שנים ב- אני לא מחפש משהו רציני, אמרתי לו- סבבה, תודה על הכנות, וואללה הם חיו באושר מאז ועד היום.

22

למה לא לשים דברים על השולחן? 

הרי יכול להיות שהייתי מסכימה, יכול להיות שהייתי אומרת מגניב, זורמת, ויכול להיות שהייתי אומרת לא תודה. אבל ברגע שההתגלגלות היא כזאת, אז עם כל הציניות שאני כבר חמושה בה, מכורח הנסיבות,

יש תקווה חדשה, יש אופציה, בוחנים דברים, מתרגשים ואז מה? כלום. 

ואפילו לא סקס. ודווקא חבל נראה לי שהיה יכול להיות אחלה.

// לינור מידן

אחד שחי את הרגע (צילום נעמה ברקן)

יש לי בעיה

נשברתי. עשיתי את מה שהטפתי נגדו וחסמתי את אפשרות ה"נראה לאחרונה" שלי בווטצאפ. למה התנגדתי? כי תמיד תהיתי– מי אתם אנשים שטורחים להסתיר פרט כזה שולי? כמה חשובים אתם כבר חושבים שאתם? מה נראה לכם, שכל היום אנחנו נכנסים לראות מתי אתם מחוברים?

ואז נפל האסימון.

הגעתי לרוויה מהסיטואציה בה אני לא מספיקה לפקוח עיניים, לגעת בטלפון, לעבור על הודעות ו-בום. התקבלה הודעה חדשה. זהו, נתפסת. אתה ער ולפיכך אתה כנראה מחויב לנהל שיחות כי אתה גם ככה שם, אז מה הבעיה שלך לענות?!

יש לי בעיה.

קודם כל, כן. יש לי בעיה שיש אותה לרבים נוספים והיא ההתמכרות לטכנולוגיה, לתחושה שאני חייבת להיות מעודכנת כל הזמן. אנחנו קמים בבוקר, עוברים על מיילים, הודעות, שיחות – והכל מהמיטה. אוכלים קורנפלס ושוב בודקים מה חדש. אחרי רבע שעה עוד פעם וכך חוזר חלילה, עד השנייה שנעצמות העיניים ואני מקבלת מכה מהסמארטפון שנופל לי על הראש כי שוב הרדמתי את עצמי למוות תוך כדי שיטוט אקראי באינסטגרם.

אך הבעיה היא רחבה יותר.

יש לי בעיה עם זה ששכחנו מהי "דחיית סיפוקים". התרגלנו לקבל כל דבר כאן ומיד, ואם בזמנו דיברתי על דור ה-Y שלא מוכן לקבל לא כתשובה, הנה הבהרה: מאסתי במסכת הריגשי המייגעת אז אם אתם לא משפחה, חברות ממש טובות או בן-זוג – תתמודדו. לא זכור לי שהתחייבתי לעמוד דום בכל שנייה מהיום. וחוץ מזה, לא לימדו אתכם שהחיפזון מן השטן? תזדיינו בסבלנות, תודה.

יש לי בעיה עם אלו העסוקים בתיעוד הרגע במקום לחיות אותו. לפני שבוע הייתי בחתונה בה הסתובבה כל הערב אורחת שמחוברת למקל סלפי כמו ליד שלישית. ומילא תגידו עם חברים. כלום. היא מטיילת שעתיים על הרחבה עם מקל מורם השמימה ואפילו לא קולטת כמה מגוחך כל זה נראה מהצד. WTF?! מה זה משנה שצילמתם את כל ההופעה של ביונסה אם במקום לנכוח ברגע הייתם עסוקים בלמצוא זווית מושלמת לסלפי? אתם באמת מתכננים לחזור הביתה ולצפות בכל הסרטונים הגרועים שצילמתם? ברור שלא. אתם תיזכרו בהם רק כשתחליפו מכשיר בעוד שנתיים. אז די.

אחד שחי את הרגע (צילום נעמה ברקן)

אחד שחי את הרגע (צילום נעמה ברקן)

יש לי בעיה עם בנות שמעלות תמונות סלפי במסווה של "שבוע טוב חברים שלי!!!", או ציטוט של חכמים רנדומליים רק כדי להשוויץ בתמונת כוסיות. די, בואו נהיה כנים. יצאתן אש בתמונה שצילמתן? תעלו אותה ותהנו מזה! בחייאת רבאק – התמונה שלכן לא באמת תעשה לי שבת של שלום.

יש לי בעיה עם חוסר המקוריות, עם עדריות. יורד גשם ראשון? יש מחאת מילקי? מתחיל מבצע צבאי? כל הפיד נראה כמו קופי פייסט המוני.  נשבר מכל תבניות הסטטוסים שחוזרות על עצמן פעם אחר פעם רק כי זה גיג שעובד. אם בעבר הייתי מבדילה בין אנשי הסטטוסים המצייצים לפי סגנון הבדיחות, היום מדובר במכונה אחת משומנת שמייצרת דאחקה בשבוע וכולם רצים עליה. הוא? היא? הוא? היא? לא: זה אתם. ונפל לכם המצחיק.

תפילת התלמיד של אומברטו מטוראנה

תפילת התלמיד של אומברטו מטוראנה

יש לי בעיה עם בריוני מקלדת, אפסים שחושבים שהם ביג שוטס מאחורי מסך מחשב. "ימנים מטומטמים", "שמאלנים מסריחים", מה לא היה שם? וכן, אידיוט שקרא לי "פרחה" ו"בושה למדינת ישראל" מבלי לשמוע אפילו את דעתי הפוליטית - אני מדברת עליך. היום בן-אדם לא יכול להביע דעה וחצי-דעה מבלי לזכות למטר קללות. אז רק תזכורת- כשנכתבים דברים ברשתות החברתיות נפתח לו צוהר קסמים  לתגובות מקשת רחבה של אנשים. תלמדו להתמודד או שתימנעו מלכתחילה, ואם בכל זאת אתם מתעקשים ללכת עם הראש בקיר – קחו תנופה חזקה יותר להבא.

אז ישנה בעיה, וכולנו נגועים בה. אבל מה עושים? מקס פריש פעם אמר ש"הטכנולוגיה מארגנת את העולם כך שלא נצטרך לחוות אותו בעצמנו" ואני תוהה אם עוד יש לנו סיכוי להינצל. אולי אנחנו על התפר הדק שנותן לנו יתרון יחסי על הדור הצעיר יותר, וחבל ההצלה הוא זיכרונות הילדות. רוב הדברים שנחרטו בזיכרוננו הן אותן החוויות שעיצבו אותנו, שעצם נוכחותנו בהן הותירה חותם. תשתמשו באותם שברירי רגעים. אלו הרגעים שיזכירו לכם שפעם חיינו אחרת וזה דווקא היה כיף.

זיכרונות אין דה מייקינג (צילום: נעמה ברקן)

זיכרונות אין דה מייקינג (צילום: נעמה ברקן)

 

// נעמה ברקן

נסיעת יום

בחזרה לסיאם ריפ. ממתינה לבואו של טוקטוקי שיקח אותי לאוטובוס, אך הוא אינו בא ולבסוף אחד העובדים בגסט האוס מקפיץ אותי על הטוסטוס שלו. אוטובוס מלא מקומיים ואנוכי. בדרך קופצנית כרגיל למזרח הרחוק, משאירים ענן אבק בכל מקום שעוברים. על האוטובוס מעמיסים תיקים, מכונת תפירה תעשייתית, מנוע של משהו, אתי חפירה, סנדות ושני נזירים. בדרך, שדות אינסופיים של אורז, תרנגולות שמתרוצצות, פרות שלפעמים חוסמות את הכביש ואנו מחכים שיחצו אותו ללחך עשב בצד השני של השביל, ברווזונים שהולכים אחרי אמא, פרחי לוטוס בהמוניהם, יפים יפים וגדולים.

הקמבודים רואים סרט זומבים וצוחקים בקול רם, הנזיר גם. כותבת, שומעת מוזיקה ובוהה דרך החלון ופתאום גל גדות מופיעה על המרקע מכוונת נשק אל עבר ווין דיזל מהיר ועצבני כלשהו, גיחגחתי לעצמי. 

נוסעים ואין לי מושג מתי מגיעים, נוסעים ואין לי מושג איפה אני, מושג הזמן במזרח הוא מושג משתנה. בין חמש לשש שעות אורכת הנסיעה. בינתים מסתכלת מבעד לחלון המעט מלוכלך על הנוף הנמתח לאופק. האיש שלידי מציע לי דבר מה לא מזוהה לאוכל אני מסרבת עם חיוך. האיש מתפרש בכיסא ואני מתכווצת עד לכדי חצי מושב. והוא מתרחב יותר. הצילו. אולי אני הוזה, אולי מדמיינת, משפשפת את העניים והמחזה עדייו מופיע, קשת בענן מופיעה בשמיים ואפילו לא ירד גשם. 

הנסיעה ממשיכה, ואין דרדסבא כדי לשאול מתי נגיע. התמרור שמראה כמה קילומטרים ליעד חולף מהר מידי על פני. ערפל מיסטי מכסה כמה בתים בכפר בצד הדרך. מלחמה שקטה ביני לבין האיש לידי, הוא זז מעט ואני כובשת עוד כמה סנטימטרים של שטח על הכיסא שלי. מחשיך ואני כבר שבע שעות בנסיעה, הבטריה של הטלפון נחלשת, הודעת "חבר את המטען" מופיעה, עד מתי. עד מתי. עכשיו הסמן של הבטריה הופך כתום ומאיים עלי. 

עצירה בשום מקום, חלק יורדים, מסביבי אין דוברי אנגלית, מוצאת את הנהג והוא עונה יס סיאם ריפ דיס באס. יופי. יתוש שכלוא באוטובוס משחק איתי מחבואים, מלחמה חדשה שכן האיש המעצבן ירד. מזל שקניתי עוגיות, אחרת כבר הייתי תולשת לעצמי יד ואוכלת אותה בתאבון. מגיעה לתחנת אוטובוס כרגיל באיזה חור, שמונה שעות אחרי שיצאתי, לוקח אותי נהג טוק טוק איטי במיוחד שגם שר לעצמו ומנעים את זמני, אחרי כמה דקות מתחילה לזהות, דברים נראים מוכרים, חוזרת לגסט האוס מהפעם הקודמת. זורקת את התיק על המיטה והולכת לאכול. 

חוזרת והבחורה הישראלית עוד לא הגיעה. עולה למיטה שלי וממתינה לבואה. מחר נצא להתנדב בבית יתומים לשם כך חזרנו לכאן. אחרי שכמעט והזנקתי את משלחת החיפוש אחריה לפתע היא מופיעה מולי אחרי חמש עשרה שעות בדרכים הגיעה גם היא לסיאם ריפ. נסיעה שהיתה אמורה להיות עשר שעות התארכה והתארכה עד שהתישו אותה. יוצאות לצוד אוכל הפעם בשבילה, אולי שוב בשבילי, אכלתי פעם אחת היום, חוץ מעוגיות בדרכים. 

בחור עם מבטא משונה מאחל לי בהצלחה ומוסר לי שאני ברת מזל כי הוא עוזב הלילה מהמיטה שלידי, הוא נוחר חזק מסתבר ואוכל לישון בשקט כשהוא לא יהיה. מה לי וללישון. שוב שתיים בלילה ואני מתקתקת במקלדת. אחרי שיחת ערב שישי עם כל בני משפחתי שאוכלים דברים טעימים וכמובן דאגו בטוב ליבם לצלם ולשלוח לי. שבת שלום לכולם.

// אופיר גוני קריס

Fotor_141390289725595

לאסוף

ידעתי לאסוף מגזינים, גזירי נייר יפים. מפגשים של צבע וצורה בצורת פרסומת לבושם שלא יעשה אותי שמחה יותר. אותיות גדולות בתחילת משפט, מסוגננות, מזמינות לקרוא כתבה על הסתכלות מעוותת, על שיפוט לא מוצדק, על חוויה לא רלוונטית. גוף שלא יהיה לי, בגדים שלא אקנה, בעיות שלא נתקלתי בהן והסברים על איפה נמצאת נקודת הג'י.

תמונות שעברו ליטוש, נופים שלא ביקרתי, פריט אופנה שאת חייבת, משבר גיל הארבעים. אם זה עטוף, ארוז, מוגש כמו מתנה גרפית צבעונית, חיננית, "למצלומים אין קשר לכתבה", אם זה מזכיר לי את החיים האורבניים שאני לא חיה, אם כתובה שם מילה שאני אוהבת את המצלול שלה, זה אצלי. בקופסה. בכמה קופסאות. בערימה. מחכה להפוך לקולאז' שיהפוך לאביזר על הקיר שיהפוך למקור להשראה שיהפוך לזבל. אני משתעממת מהר.Fotor_141390342445262
ידעתי לאסוף בגדים, חתיכות בד עם אופי. ג'ינס מכיתה ט' שלא אלבש עוד לעולם והוא יזכיר לי לעד שמץ של ביטחון עצמי, חברויות שאינן. חולצה מכופתרת שגדולה עליי, מצאתי אותה ברחוב ולא יכולתי להשאיר אותה שם. חסרת ייחוד היא מוצאת נחמה בארון בין הבגדים המנודים (אלה שקנית ואת לא אוהבת), בגדי חורף שתכף יעשו עליה לקדמת הארון, תלבושות מהופעות, חליפות גלישה, ז'קט עם כתם שיושב כל כך יפה עלי ולא משנה שאני לא יכולה ללבוש אותו.

מה עושה בארון בגד מחוייט? מוכתם? מה שעושים אצלי מכנסיים מתרחבים, בגדי ספורט, חזיות מעוטרות, צעיפים, חולצות יום יום וחולצות עם קטע וחולצות פשוטות שמשדרות שפחות זה יותר, מה שעושים זוג מכנסונים צהובים-שקופים-לא-עלינו, שחשבתי שיכסו לי יותר מרבע תחת, סוודרים, נעליים, מה שעושות אצלי מספיק "שמלות לאירועים" בשביל לשמש אותי בתור האישה הראשונה, וסטים, ומעילים- מחכים להזדמנות לפרוץ. מחממים זה את זה.  מצטברים.

IMG_20141021_175852

ידעתי לאסוף ספרים. מ-"באדולינה" שקיבלתי לבת המצווה ומאז קראתי אחת לארבע שנים, כל פעם מבינה את הספר אחרת, ועד לאיזה צופן דוינצ'י אחד. כמה ספרים של היפני המשוגע שמצייר חלומות וגוזר מהם הזיות בזמן שאתה בפנים, ומשהו באנגלית, ומשהו על אהבה.

הרבה פילוספיה, מתח או שניים, ספרים חדשים וספרים ישנים  וספרים על כלום. ספר אחד על חיים בלתי אפשריים שאני לא אוהבת שהוא בכלל כאן, ספר שהשאלתי ולא החזרתי כבר שנים, ספר שקראתי כשהייתי קטנה ועשה אותי עצובה, ספר שקראתי לפני שבועיים ועשה אותי עצובה, ספר ששינה לי את החיים.   ספר על אומנות, ספר על החיים, ספר על המציאות וספר אחד, שלא סיימתי. בעצם יותר. עומדים במדפיה, מסודרים בסרגל מרושל, צוברים אבק כמו אבנים במדבר ומספרים לכל מי שמביט בהם על הרגלי הקריאה שלי.

1
אני אוספת כל חתיכת נייר סוררת לשקית נייר במטבח קטן מידי ושם היא ממתינה למיחזור. ארגז קרטון מלא עד אפס מקום בבערך אלף תגיות של בגדים, סמלי סטטוס כאלה, מחירים, חוטים, כפתורים, שחיפשתי וצברתי מילדות ויום אחד אני אעשה מהם איזה טפט, וילון, משהו שידהים אותי ויזרק לפח.

אני אוספת אינספור שקיות שנדחקות למתקן קטן מתחת לכיור כאילו גיליתי את הניילון ואני לא מוכנה לוותר עליו; מספיק צנצנות כדי לפתוח חנות ריבות מקוונת, כוסות שבורות שיהפכו לעציצים או לא והן ממתינות הפוכות על אדן החלון, אבנים מטיולים ומזכרות. אני אוספת זיכרונות משמחים, טינה, תמונות עם פרספקטיבה נכונה, משפטים שמשנים לי את התפיסה.

ורק את עצמי לא.

//נגה רימון

בתאבון

הביזאר הוא השחור החדש

כשהיינו ילדים, ההורים שלנו אמרו לנו שלהיות מיוחד ושונה זה לגמרי בסדר, וזה אפילו נפלא שיש לך ייחוד. זה כמובן לא כולל את ההורים של ליידי גאגא שהכריחו אותה להיות כזאת ("לבשת את החולצה האחידה?! את מקורקעת!!"). אבל חוץ מגברת חליפות בשר ותמנונים, יש עוד אנשים שלקחו את עניין הייחוד לכל החיים, ובעיקר למיטה. או לשירותים של מועדון. מה שבכוס שלכם. כלומר, בכוס התה שלכם. 

יום אחד הגיע אליי לחנות בחור ששאל אותי אם יש לי כלב. האינסטינקט האימהי שלי רטט לי בכיס, והוצאתי לו תמונות של שייקספיר, הכלב שלי (עכשיו שאתם יודעים שהוא כלב, ברור לכם שכשליידי מקבת זעקה "צא כתם, צא!", היא פשוט ניסתה לנקות כתם של פיפי מהשטיח). הבחור אומר לי "לא, לא, אני מתכוון – כלב כלב!!",  "אה למה לא אמרת קודם?" אמרתי ותוך כדי שלפתי תמונות של האקס שלי. בסופו של דבר הבנתי שהוא מתכוון לכלב אמיתי שיוכל לשמש אותו ככלב הרבעה… עבור אשתו. מסתבר שישנן חנויות מסוימות או מקומות שמספקים את השירות של השכרת כלב לטובת סיפוקן של נשים שחולמות על זין של כלב. איך אומרים? כל כלב בא זממו.  

ישנם הרבה ויכוחים האם הגודל קובע או לא קובע (אגב, סתם שתדעו שבנים עם זין קטן יותר לרוב מזיינים טוב יותר. את השכל.) אבל מי אמר שגודל נחשב רק במיטה? הבחור הבא הוכיח לי אחרת  – ובענק, ליטרלי! הוא הגיע לחנות עם בקשה מיוחדת לסטרפאון עם זין הכי גדול שיש. הראיתי לו דילדו ענק ביותר שמגיע עם תחתונים לצורך הלבשה על הגוף, הוא קנה ואז ביקש להיכנס לשירותים כי הוא רוצה לשים את זה עליו. שאלתי אותו אם הוא מתכנן לנסות אותו על גליל של נייר טואלט, והוא ענה – "אני פשוט רוצה להסתובב עם זה ברחוב ושיחשבו שיש לי זין גדול". הפעם היה תורי לצחוק, ולפרגן לו. יש פתגם שאומר שעץ גדול מושך אליו את הרוח, ובכן, זין גדול – מעניין מה הוא מושך אליו, ומה יגיבו כשיגלו שהוא כולו רוח.  

בתאבון

בתאבון

בכל מקרה, אני יכולה להבין אותו. אומרים שנשים אוהבות להרגיש משהו גדול בתוכן (גדול אמא, לא גדל, אני עדיין לא מוכנה לתינוק!) אבל מי אמר שהמשהו הגדול יהיה דווקא יהיה איבר מין גברי? מסתבר שיש נשים רבות שהן חובבות של מלאכת יד, אבל לא מהסוג של רקמה אלא יותר של פתיחת רקמות. על פיסטינג שמעתם? זה מונח שמגיע מתוך המילה 'פיסט' (אגרוף) ומשמעו דחיפה של אגרוף שלם, ואפילו חלק או כל הזרוע לנרתיק או לפי הטבעת. כן, זה לגמרי מה שנקרא קרב איגרוף.

בחנות יש לי זרוע מאוגרפת ענקית שעשוייה מסיליקון, והיא לא עומדת למכירה, אלא נמצאת בחנות רק ליופי. מה? היופי הוא בעיניי המתבונן! בכל מקרה יום אחד מישהי ממש התעקשה לקנות את היד הזו, גם אחרי שהבהרתי לה שהיא יושבת פה כבר כמה שנים ונגעו בה יותר מכמה שנגעו בכותל, ואז הבנתי שהבחורה הזאת פשוט מכורה לפיסטינג ופטריה בנרתיק.

נשים הן לגמרי לא ברורות. כבר סיפרתי לכם בעבר על ויברטור בצורת תירס, שאגב אסור להשאיר אותו רוטט יותר מדי זמן כי אחרת הוא יהפוך לפופקורן, אבל מה לגבי עוד סוגים? ולמה בכלל? מסתבר שיש נשים שמתחרמנות מלדחוף לעצמן מזון ושאר ירקות. כלומר, באמת ירקות. בכל מקרה, אם זה מלהיב אותך אבל את מפחדת שהמלפלפון ישבר בתוכך ויהפוך לסלט ברוטב צ'ימיצ'ורי  – אצלנו תוכלי למצוץ גם ויברטור בצורת בננה או אפילו נקניקייה. אמרתי למצוץ? למצוא, למצוא. 

// אלמוג שור

FACE

מרק שכונה

כשחייתי עם בן זוג היה לי קל יותר לשמור על המשקל. לא יכולתי להתנפל על חבילת שוקולד או דלי גלידה בלי שיראו אותי ולא הרשתי לעצמי לאכול שבעה בורקסים במקום שלושה או לעשות "ריפיל" לארוחת צהריים כמה פעמים, ובגדול, פשוט לא יכולתי להיות חזרזירה, וטוב שכך.

כיום, כשאני גרה לבד כבר לא מעט שנים, היחיד שרואה מה אני אוכלת הוא המצפון שלי, והרי זה ידוע שהוא הולך לישון מוקדם, כך שאפשר להתגנב למקרר או לארון ה"אל תפתחי אותי כי את יודעת שלא תעמדי בפני הממתקים שאת מחזיקה כאן" ולהשתולל עם כל הדברים שאחר כך אתחרט עליהם.

FACE

ארוחת לילה מזינה

היופי בחורף (מעבר לעובדה שהוא לא גיהינום מסריח, מזיע, דביק ולח כמו הקיץ), הוא שאני יכולה להכין סיר שלם של מרק רק לעצמי ולהתפנק איתו כמה ימים ברצף, וזה אפילו יסתום אותי לכמה שעות שלמות מבלי שארגיש צורך לבדוק שוב ושוב אם מישהו מילא את המקרר שלי בדברים חדשים וטעימים. מוזר שאף אחד לא עושה את זה בשבילי מאז שאני גרה לבד!

אני לא יצאתי בשלנית גדולה, למרות שאמא שלי היא אלופת הקוסקוס והממולאים, ולמרות שאחותי היא אלופת הפשטידות והקינוחים, אבל גיליתי שכשמבשלים מרק אפשר לזרוק לסיר אחד את כל השאריות מהמקרר ואיכשהו זה אפילו יוצא טעים.

אז איך אני מכינה את המרק האהוב עליי? שאלה טובה.
נכון הסבתות האלה שמכינות אוכל מדהים וכשמבקשים את המתכון הן עונות על הכל "לפי העין"? אז ככה אני, רק בלי ה"מדהים". הכל אצלי לפי העין.

SALAD

סלט לפי העין

מטגנים בסיר עם מעט שמן (מה כמה? לפי העין!) בצל שלם (פרוס לרצועות), וכשהוא עושה קולות של מוכן (משהו כמו "צצצצ") מוסיפים אליו 2-3 שיני שום (חתוכות לעיגולים). כן, אפילו להסביר איך לבשל אני מתקשה, אבל נשבעת שהמרק יוצא טעים בסוף.

שופכים לסיר 1-2 כוסות של עדשים כתומות (כן, עדשים זה נקבה) ומערבבים קצת כדי שכולן יזכו לקבל נגיעה של שֶמֶן. אם יש לכם דברים כתומים נוספים בבית (דלעת, בטטה, גזר, לא אפרסמון!) תחתכו לקוביות ותוסיפו לסיר.

אחרי שהכל כבר קצת מטוגן ורגע לפני שזה מתחיל להישרף, שופכים מים רותחים לסיר. כמה? תלוי. אם אתם אוהבים מרק נוזלי – אז מלא מים. אם אתם כמוני, אוהבים את זה דייסתי יותר, אז מספיק מים כדי שיכסו את כל מה שבסיר – ועוד טיפה מעבר לזה. נו, לפי העין.

MARAK

ועכשיו – התבלינים. העולם מתחלק לאנשים ששמים תבלינים לפני המים ואנשים ששמים אותם אחרי המים. לא יודעת מי צודק, אני שמה מתי שאני זוכרת. אני מוסיפה מעט כורכום, כמון, אבקת מרק (טעם החיים!), וכדי לגוון בצבעים אז גם מעט פפריקה מתוקה ופלפל שחור.

משאירים את הסיר על אש גבוהה עד שיש מלא בועות, מנמיכים את האש, מכסים את הסיר וחוזרים להתיישב מול המחשב. מניסיון, חשוב לא להיכנס לאתרים שיגרמו לכם לשכוח שיש לכם משהו על האש.

חוזרים מידי פעם לסיר כדי לבדוק מה המצב שם, לראות אם העדשים כבר התרככו ואם המרק מקבל צורה אכילה. אני אוהבת לטעום מידי פעם תוך כדי בישול כדי לדעת מה צריך להוסיף, אפילו אם זה תמיד מלווה בכוויה בלשון.

טעמת? נכווית? כנראה שהמרק מוכן.

בתיאבון!

//סיוון סטרומזה