תגית: מהוזה

burnig man

הפסטיבלים הטובים ביותר לסטודנט

Print

אתם כבר לקראת סוף הסמסטר. למדתם כל מה שאפשר על טיעונים תקפים, סמנטיקה של ערכי אמת, פונקציות לחישוב בכלכלה ואפילו נגעתם באנטומיה מבוא א'.
 זהו! אתם זקוקים לחופש. ולא סתם חופש. אחד כזה שישכיח הכול ויעזור לכם לטעון את המצברים לקראת המשך הלימודים. מה עושים? 
אפשר לטוס, לטייל קצת, לראות הופעה טובה, לרקוד. ואפשר גם לשלב את הכול. הנה ארבע המלצות לפסטיבלים בעולם בחופשות הסמסטר שלכם:

חופשת סמסטר סתיו:

מארדי גרא – ניו אורלינס, 31.1-17.2.15: הקשר בין המקורות הנוצריים של הפסטיבל ובין האופן בו מתנהל היום, מקרי בהחלט. רחובות ניו אורלינס מתמלאים בהמוני אנשים שרוקדים ושרים יום וליל, תהלוכות של אנשים מחופשים, מוזיקה מקומית בכל פינת רחוב והמון (המון) אלכוהול שמשמח את כולם. גם אם ביקרתם בניו אורלינס בשנים האחרונות, לא תכירו את הרובע הצרפתי בזמן החג. הוא צבעוני יותר ושמח יותר מכל מקום שהייתם בו לאחרונה ואנשים שסביבכם לא יפסיקו לחבק אתכם.

מתוך עמוד הפייסבוק New Orleans Mardi Gras

מתוך עמוד הפייסבוק New Orleans Mardi Gras

חגיגות השנה הסינית החדשה – לונדון, 19.2.15: לא, לא התבלבלנו. מדובר בשנה סינית וחוגגים אותה דווקא בלונדון. החגיגות בעיר נחשבות למרשימות ולגדולות ביותר בעולם עם תהלוכות מסורתיות של בובות דרקונים ואריות ענקים, אנשים עם לבוש סיני מסורתי ומופעי מוזיקה וריקוד. אתם יכולים להיות צופים בלבד או לבחור להצטרף לחגיגה ולהתלבש בתחפושות שמציעים מארגני הפסטיבל.


לא נושך (מתוך visualphotos.com)

לא נושך (מתוך visualphotos.com)

חופשת סמסטר קיץ:

Burning manארצות הברית, 25.8.15: אוקי. זה הזמן לפרוק כל עול, להסיר כל עכבה ולהגיע לנבאדה. הסמל המוכר ביותר של הפסטיבל הוא שריפת איש עץ אך זה החלק המשמעותי פחות. מיצבי אמנות מרשימים, מיצגי תיאטרון, וידאו ארט ומוזיקה שמוצגים במשך שמונה ימים ברציפות – אין יום ואין לילה. בכל שנה מפרסמים המארגנים את נושא הפסטיבל והמבקרים מתאימים את עצמם לנושא. לעניים שבינינו יש גם גרסה ישראלית, טובה לא פחות, המתקיימת במקביל.

מתוך עמוד הפייסבוק burning man

מתוך עמוד הפייסבוק burning man

מתוך עמוד הפייסבוק burning man

מתוך עמוד הפייסבוק burning man

פסטיבל רוק וורכטר – בלגיה, 25-28.6.15: אחד הפסטיבלים הטובים ביותר בעולם למוזיקת רוק. פסטיבל וורכטר ממוקם מחוץ לבריסל ומופיעים בו להקות הרוק הטובות בעולם: ארקייד פייר, פרל ג'אם, ארקטיק מאנקיז, פיקסיז ועוד. זו גם הזדמנות מצוינת לבדוק להקות רוק חדשות שלא יגיעו בקרוב לישראל. מומלץ להתעדכן בליין אפ לקראת הפסטיבל.

Print

// רוני שפי

1808102

מאבק שלא יגמר אם לא נספר

זה מאבק שלא נגמר, הוא קצת מר, קצת מנוכר. המאבק באלימות במשפחה, אל תלכו למשטרה, שלוש מילים יגידו לכם שם – חה חה חה.

השכנים שלי הם זוג אמריקאים עם ילדים. הוא אומר לנו שלום האבא, הוא מחייך, הוא סוגר את הדלת בלי טריקה, אבל לקראת הערב הוא קורא לה "זונה" והיא עונה לו "LOSER" ומשם הטונים העולים, הילדים בוכים, הקירות זזים, ואני בחדר משתדלת שלא לשמוע, משתדלת לא להכיל, מפחדת לצאת מהדירה.

השכנים שלנו, בבית הקודם, בשכונה הכי מפחידה בעיר, בתוך בניין שיש בו שמונה קומות, גרו משפחה אחת נורמלית ומופרעת בו זמנית. כשראינו טלויזיה, כשהכנו אוכל, כשעשינו קקי – את הכל שמעו שאר דיירי הבניין, אבל במיוחד הם היו שומעים איך אנחנו צועקים אחד על השניה, איך אנחנו מתוסכלים, ולא רק הם שמעו, לא רק שאר דיירי שבעת הדירות, אלא כל העוברים ושבים ליד הבניין שלנו שמעו אותי, אותם, אותנו, את הפחדים שלנו, את הכאבים שלנו, את הבושות שלנו.

אלימות בתוך המשפחה בד"כ נשארת בתוך המשפחה, כי זה כל כך מביש לספר למישהו, לשתף מישהו בחולשות האמתיות. כי מה יקרה שברגע שבו תחשוף את הפצע למישהו, ואז הוא יצטרך ממך משהו והוא יידע בדיוק איפה ללחוץ, אז כולנו משאירים את הפצעים, את הפנסים הכחולים, את השריטות, את המשברים, אנחנו משאירים בתוך קורות ביתנו, ולאט לאט הם מתגברים, זה כמו סרטן, זה לא נגמר, זה רק משאיר עוד גרורות בכל מיני מקומות.

(מתוך visualphotos.com)

(מתוך visualphotos.com)

גבר שמכה הוא גבר קטן, ממש קטן, גם אישה, גם ילד, גם מישהו שהוא נכה, גם מישהו שהוא חולה, גם מישהו שרע לו, אין לזה תירוץ, אין לזה סיבה, מי שמתעלל- דחוף למאסר עולם.

אני מגיעה לבית הספר עם שריטות בצוואר ודמעות בעיניים, אחרי שכל הלילה לא ישנתי, אני מגיעה למורה שלי, והיא לא צריכה לשמוע מילים כדי להבין את המעשים, היא לא צריכה לוודא את מה שברור מאליו, היא התקשרה למשטרה, הם לא אמרו ״חה חה חה״, הם קראו לי לחקירה. הגעתי.

קצת נבהלתי, קצת פחדתי, עשיתי משהו שלא ייעשה, איך הוצאתי את זה מחוץ לקורות הבית, איך ביישתי ככה, איך התקרבנתי ככה, ממתי אני קורבן?

(מתוך visualphotos.com)

(מתוך visualphotos.com)

אבל אם היא לא הייתה מרימה את הצלצול הזה, אם אני לא הייתי מגיעה, הסיוט היה ממשיך, השריטות היו חוזרות, הדמעות, כי מה שמותר פעם אחת כנראה שמותר כל הזמן, אז – לא.

לא, אל תסכימו, אל תסכימי, תראי להם, תראי לו, שזה לא מתאים, שזה לא עובר את סדר היום, שיש לך כוח בידיים, כוח שיכול לכלוא, תשתמשו בו, אולי גם רק להרתעה.

מה ייקרה אם ירביצו לבן שלכם, לסבתא שלכם, לאישה שלכם, ואתם לא תדעו, והם לא יספרו. ומה יקרה אם תגלו אחרי תקופה ארוכה שהם חוו התעללות שקטה ורעילה, כי זו אולי התעללות פיזית, אבל הנזק הוא נפשי, עוד חורים, עוד חומות, עוד התגוננות, אין לנו אף אחד, רק את עצמנו, אנחנו אינדיבידואל, עולם ומלואו, אל תתנו למישהו לחרוט חריטות בתוך הלב שלהם. שתפו אותנו, אל תתביישו, אין בזה בושה, תוציאו את זה מחוץ לבית, כי רק כך זה ייגמר והלוואי שזה ייגמר.

// אילנה מאטטוב

WE111218

מסוחררת מהחיים 

אני לא יודעת מתי זה קרה.
לא יודעת אם זה גנטי (אבא ככה מאז שאני מכירה אותו), אם זאת דפיקה בראש שחטפתי על הדרך כשניסיתי לחנות בתל אביב, לא יודעת אם זה שגעון בר חלוף ואולי עוד שנתיים אני כבר לא יהיה ככה.

אבל עכשיו אני יכולה להודות בזה בכל רם ולא גאה. לצאת מארון (התרופות) ולהגיד:

אני סובלת מ"חרדת מחלה מוגזמת".

מה זה "חרדת מחלה מוגזמת" (כל הזכויות שמורות)? קודם כל זאת מחלה. קשה מאוד. (ברור). 

מחלה שגורמת לך לחשוב, במודע או בתת מודע שכל מחלה שיש לך היא סוף העולם. כל כאב ראש קטן-גידול במוח. כל כאב בטן-אולכוס. כל פצע לא מובן על העור- איידס. כל כאב בכבד-יותר מידי יין/טקילה/ערק אין ברירה, צריך להחליף.

אני פסיכית, נכון? אז זה מה שאני אומרת לעצמי כל הזמן כדי להרגיע את עצמי…

פסיכית

פסיכית

לפני יומיים התחילו לי סחרחורות. קמתי בבוקר יום רביעי עם ראש סחרחר ולא מיין. כלומר, שתיתי יין בלילה שלפני, כמובן, יצאתי להופעה ושתיתי איזה שתי כוסות קטנות ועוד איזה צ'ייסר, אבל זה לא מה שיגרום לראשי להיות סחרחר למחרת בבוקר. לא לוויינוהולכית מדופלמת שכמותי.
אז קמתי מהמיטה והלכתי קצת בזיגזג לשירותים, ובעודי עושה את עיינייני הבוקר שלי (שושנים לבנות צחורות בריח סיגליות) ניסיתי לנתח את מצבי. יש לי סחרחורת… קצת לחץ תוך ראשי… קצת בחילה….

כן. Now everything makes sense. יש לי גידול במוח. זהו, היה נחמד. 31 שנים טובות ובריאות היו וחלפו, ועכשיו הגיע זמן הבלאגן. 

"את פסיכית". מיד אמרתי לעצמי כמובן.
סיימתי עם הסיגליות והתחלתי את היום. הלכתי לארוחת בוקר עם אחיותי, סחרחרה. המשכתי משם לעבודה, סחרחרה. חזרתי הביתה בפאניקה, עשיתי מקלחת ארוכה, נשימות עמוקות, מנוחה מרגיע עם מנטרה של "אני בריאה… אני בריאה… אני בריאה…." וקמתי סחרחרה. הלכתי לישון בלילה, ולמחרת בבוקר קמתי עדיין סחרחרה. 

(מתוך visualphotos.com)

(מתוך visualphotos.com)

אז הלכתי לרופא שאמר לי שזה לא גידול במוח אלא איזה וירוס חורף שיש עכשיו להרבה אנשים. תכלס, הוא לא היה כזה משכנע. באתי ואמרתי שיש לי סחרחורת, כאב ראש וקצת בחילות בלי חום, והוא ענה לי שיש עכשיו וירוס של סחרחורת, כאב ראש וקצת בחילות בלי חום… פה חשדתי. זה לא נשמע אמין דוקטור!!!

אבל ביום השלישי, כשקמתי עם אותה ההרגשה המסוחררת (ולא מיין, מי יכול לצאת לשתות ככה קיבינימט??), וכשגיליתי שגם שכן שלי מבוהל לחלוטין כי הוא עוד אחד עם אותן סיפטומיים חרדתיים! (כיף דחילק) ויש לו סחרחורות, ואביה הרופא של השכנה שלי גם אישר את הוירוס הזה, אז התחלתי להאמין שכנראה יש לי וירוס ואני לא הולכת למות. בינתיים. כי הדבר היחיד הוודאי בחיים האלה הוא המוות. בדוק משפט שאיזה "חרדתי מחלות מוגזמות" המציא.

(מתוך visualphotos.com)

(מתוך visualphotos.com)

המחלה הכי קשה שיש לי, היא החרדה הזאת.
אילו לא הייתי חרדית מחלות מוגזמת, סתם היה לי וירוס של חורף בקטנה. אבל בגלל החרדה המוגזמת – במשך שלושה ימים גם היה לי גידול במוח (טפו טפו), הרעילו אותי איכשהוא בהופעה (כן, זה גם עבר במחשבותי), אהיה מסוחררת לשאר ימי חיי (זוועה). 

אני לא יודעת מתי חטפתי את החרדה הזאת, אם זה מולד, או וירוס חולף. אני גם מקווה שזה לא גורם לכם לחשוב שאני איזה פסיכית, כי בתכלס אני דיי שפוייה (אני אשים פה שלושה סימני קריאה כי אז הם בטוח יאמינו לי)!!! רק קצת מפחדת ממחלות. או מלהיות חלשה או ממוות… לא כולנו? 

// טל שומרון

3 copy

שוודי ערום ומשחק סנוקר קמבודי

שוודים בלי תחתונים מחליפים לבגד ים באמצע החדר. בחור אחר מצחצח שיניים מעל המיטה ולא ברור מה הוא עושה עם המשחה בסוף. זוג שמתמזמז לידי במיטה. סתם ככה מכירה בחור מניו זילנד, אחר מקנדה ושלישי מאנגליה, שלושה בחורים, שלושה מבטאים שונים ואנוכי.

אני משחקת סנוקר בסגנון קמבודי ולא יודעת את החוקים, אם אני לא פוגעת בכלום יש לי תור, אם אני פוגעת ולא מכניסה כלום יש לי שני תורות, אם אני מכניסה יש תור, אני יכולה להכניס גם מלאים וגם חצאיים אז לא הבנתי איך יודעים מי מנצח, ואם הקמבודי מכניס את השחור אז אני ניצחתי. נראה לי. לא באמת הבנתי מי ניצח. אבל אני אמשיך לחשוב שזאת אני. 

בחור שכל הזמן עם כובע בוקרים, גם בחדר, גם כשנכנס להתקלח, גם כשמשחק סנוקר, גם כשעולה למיטה והולך לישון.

בחור אחר שישן רק בבוקסר והם הפוכים. לא ברור לי אם הוא ממחזר תחתונים וביום הוא לובש אותם רגיל ובלילה הופך אותם ואז הם כמו חדשים ואפשר לישון בהם. הבחור שישן במיטה לידי התחיל לדבר מתוך שינה. אני מתאפקת לא לצחוק ומנסה להבין מה הוא ממלמל. שעונים מעוררים מכל עבר בכל מיני שעות מעירים אותי ולא את מי שאמורים. הבחור שישן במיטה מעלי זורק כרית ומנסה להעיר את הבחור שישן במיטה לידי עם הצלצול שלא מפריע לו לישון. הוא לא מתעורר גם לא במכה השלישית. השעון שלו מכוון עוד לשעון אוסטרליה ומצלצל פה בשתיים לפנות בוקר. 

דברים שלא עושים בחדר בו יש עוד אנשים: לדוגמה, למרוח משחת טייגר באלם בריח מנטול חזק. לפחות פתחו לי את הסינוסים. לשתות קפה חם של בוקר לשים סוכר ולגלות שהקפה היה מתוק מלכתכילה. להזכר שככה נהוג פה. 

לצאת מהמקלחת עם מגבת על הראש, להכיר את ג'וליאנו האיטלקי החתיך לפטפט איתו על מקומות שטיילנו ולצאת איתו לשתות בירה ועוד בירה. לא לראות אותו יותר לעולם. 

בחורה מקיאה במיטה, קמבודי מסכן נאלץ לנקות אחריה, נסחבת על ידי חברותיה לעבר השירותים וקולות דאגה ופליטה בוקעים מהאזור. בגסט האוס הזה יש מסעדה בקומה השלישית כאשר המטבח שלה ממוקם על הקרקע, את האוכל והשתיה הם מעלים בארגז שנוסע על אומגה כל הדרך מטה ומעלה. וכל פעם שמפעילים את המסוע השולחן שלי רועד. 

בחור אמריקאי שמתחיל לדבר איתי, אחרי כל השאלות הרגילות על צבא וגמלים מספר לנו על הקונספירציה של הCIA להפלת מגדלי התאומים ושאין באמת בין לאדן. אה הא. 

3 copy

בחור שישן במיטה כל היום וכל הלילה, מקווה שאין לו מלריה. אם זה בכלל מדבק. לאכול במסעדה, לגלות שממש יקר, יום אחרי פשוט ללכת לשוק ולקנות שלל ירקות, לימון לתיבול, בגטים, גבינה מותכת ואיזה סוג של פנקייק מקומי, להכין סלט בתוך שקית בצורה הכי עקומה עם סכין של אולר על שקית ניילון במקום קרש חיתוך, להיזכר בקערות שקניתי בעיר הקודמת, למצוא צ'ופ סטיקס ולאכול ארוחת צהריים הכי מקורית בטיול, על מרפסת עם שמיים שמחליפים צבעים מכחול לאדום שקיעה. 

לשכב על המיטה ולסרוג ופתאום זוג תיירים נכנס לי בטעות לחדר ולא שם לב עד שאמרתי להם שלום. לנעול את הדלת. לנסות להכנס את לחדר שלי, לא להצליח, להסתכל על השלט שמורה על מספר החדר, להבין שזאת לא הדלת הנכונה. לא לדעת איזה יום היום או מה התאריך, לחשב את בוא המחזור הבא לפי מחזור הירח המלא. לשכוח מכל הצרות.

כריסטינה יאנג 1 copy

האנטומיה של חנבו


אני שונאת את כולם, זו נקודת המוצא שלי. אם הצלחתם להסב את תשומת ליבי אני ככל הנראה אתעניין ואנסה להבין מה אני חושבת עליכם. אם תצליחו לגרום לי לאהוב אתכם אתם תרגישו את האהבה שלי. אני מפחידה גברים, לא אחת אמרו לי שאולי כדאי שאשמור את הדעות שלי לעצמי, גם ניסו לסתום לי את הפה שלא כחלק מאקט מיני ולרמוז לי שאולי כדאי לי לרדת קצת במשקל כי אני לא מספיק יפה.

לאחרונה גיליתי את ה"אנטומיה של גריי" ובעודי מריירת על 'מקדרימי' וחולמת על מפגש דמיוני עם בחור שיהיה 'כריסטינה יאנג' בגרסה גברית, אני מנסה להבין איך זה שעד לפני שלושה חודשים הגעתי למצב שבו אף אחד לא מחזר אחריי ואז נקלעתי למטר של דייטים בלתי פוסקים ולפתע מאסתי בכולם, התייאשתי, מלמלתי לעצמי שאין לי כוח לאף אחד עכשיו וצללתי בחודש וחצי האחרונים לצפייה באנטומיה. שמונה עונות וחצי תוך תשעים יום. אנשים פאקינג הקיפו את העולם בזמן הזה.

מערכות היחסים שלי הן כמו סדרות- אני תמיד מפגרת בכל הקשור לסדרות טלוויזיה וסרטים. זה לא שאני עושה את זה בכוונה, אבל לא חושבת שאי פעם יצא לי לעקוב אחרי סדרה בזמן השידור האמיתי שלה, לחכות שבוע שלם במתח עד הפרק הבא ולדמיין מה יקרה. ככה גם עם בחורים- כשהם בעניין שלי אני לא מודעת על קיומם וכשאני מתעוררת הם כבר היו אצל כולן.

הכל שביר

הכל שביר

שנים שאני מטפחת לעצמי חומת מגן במסווה של ערסית מפולפלת מאשדוד, אחת כזאת שלא כדאי להתעסק איתה. מצד אחד זה חסך לי אין ספור התעסקויות שסביר שטוב שלא נכנסתי אליהן, מנגד- אני מפספסת כל כך הרבה אנשים ואולי אהבות מוטרפות כי אני לא נגישה. אומרת לעצמי שמי שפוחד לפנות אליי ולא מצליח לפצח אותי ברמה השטחית של נראות ברשתות החברתיות או פוסט אגרסיבי פורק אמוציות, בטח לא יוכל להתמודד איתי גם במציאות.

איור: איתן שטיינקורט

איור: איתן שטיינקורט

כן. אני יכולה לומר בפה מלא פיסטוקים (גוד, זה משמין ואני חייבת להפסיק לנשנש את זה כל היום) שאני לא מחזיקה דמות ראשית, אף פעם לא באמת פיזרתי אבקת כוכבים סביבי. טוב נו על מי אני עובדת- אני נוצצת, אולי כי אני מכריחה את עצמי לעשות לפחות שתי מקלחות ביום וכי אני תמיד בולטת בסביבה שלי בבולטות פיזית ונפשית אבל לא באתי לכאן כדי לשנות משהו ולהיחקק בספרים או באינטרנטים הגדולים. אין לי כוח לכל האחריות הזאת ובואו לא נדבר על אחריות קטנה יותר כמו להיות אמא של מישהו- בקטע הזה אני ממש מתחברת לכריסטינה (ושלא תעזו לעשות לי ספוילרים ולספר לי איך נראה ילד חצי אסייתי חצי ג'ינג'י).

כריסטינה

כריסטינה

וזה לא שאני לא כמו כולם. גם לי נשבר מדייטים כושלים ואני רוצה להתאהב ולמצוא כבר את הבנאדם שיגרום לי לחייך ולהירגע. שייתן לי את התחושה הזו שאני לא תמיד חייבת להילחם ויכולה להיפרד מהאישה החזקה שאני ולהפוך לקטנה ונזקקת, עטופה בזרועות וחסרת דאגות קיומיות לכמה רגעים ושיקפצו לי כל הפמיניסטיות, אני זקוקה לתחושה הזו כבר יותר מידי זמן.

הגברים שהדימוי הקשוח שלי כובש אותם ומעזים להתקרב, מגלים אחרי היכרות קצרה יחסית שאני רכה מבפנים כמו הבטן של הבובה של 'פילסברי', וגם מצחקקת במבוכה במצבים אינטימיים. אז אני מבינה למה הם לא מבינים מה קורה. אני נקודות קיצון. אני שחור ולבן. אני כריסטינה יאנג ובת הומואית.

// חן בוקר

7935

האמא שהרגה את הילדה שלה

יש לך כל כך הרבה פוטנציאל, חבל שאת לא מממשת אותו. אם היא רק הייתה יודעת איך. חולמת לראות את הזריחה. לדעת מה קורה שם בשעות השקטות האלו של היממה כשכולם ישנים. כשבשמיים צבע תכלת זוהר ודממה שוררת ברחובות. בשקט בשקט היא מסובבת את המפתח, שאף אחד לא יתעורר. חמש בבוקר והיא מתהלכת לה בשכונה, ילדה בת שמונה נהנת מהשקט. משהו שהיא לא פוגשת הרבה. אוספת תפוזים שנשמטו מסביב לעדניות העץ גדולות. היא לא פחדה ממה שקורה בחוץ, היא פחדה ממה שקורה בפנים.

ילדה בת שמונה מכינה לאמא קפה שחור חזק בדיוק כמו שהיא אוהבת, שיחכה לה רותח בשניה שהיא תקום. שרק תהיה מרוצה. אבל זה לא עזר. כי אם לא הייתה סיבה- היא הייתה ממציאה. גם אם זה לא הגיוני בכלל. הרי כמה נוח שיש שעיר לעזאזל שאפשר להוציא עליו את כל התסכולים. 

(מתוך visualphotos.com)

(מתוך visualphotos.com)

מטומטמת. כלום ושום דבר. אפס מאופס. מה הפלא שחבר שלך ברח ממך? תראי איך את נראית. תראי איך את הולכת. כל החיים שלך תשארי מסכנה. כי זה מה שקורה למי שמתנהג כמוך. גועל נפש. על כולם את יכולה לעבוד אבל לא עליי. כל החברות שלך גם יגלו את הפרצוף האמיתי שלך ויעזבו אותך עד שתשארי לבד בלי אף אחד. רק אני מכירה אותך באמת, את האופי המגעיל שלך. מגעילה. דוחה. איכס. את לא הבת שלי. 

לגלוג וזלזול מלווים כל משפט שיוצא לה מהפה.

ילדה בת שמונה בטוחה שאמא שלה שונאת אותה. אמא שמתנהגת כמו הילדה בבית, מתנכלת לה. שמה לה רגליים כדי שתיפול בכוונה ואז צוחקת עליה במקום לעזור לה לקום. ילדה בת שמונה תמה וזכה. צריכה להתמודד בלי כלים מול מי שאמור להיות עמוד התווך שלה. עמוד שהיא נשענת עליו אבל הוא רעיל, והיא לא יודעת את זה. גם כשהיא אמרה שהיא אוהבת אותה היא אף פעם לא האמינה לזה. זה תמיד היה נשמע מאולץ. או בתנאי מסוים. אמונות שגויות הולכות ומתחזקות שהיא לא ראויה לאהבה. 

אבל את האמונה שאמא יכולה לא לאהוב את הבת שלה היה קשה לה לתפוס. זה לא מה שלימדו אותה. ובכל זאת, המציאות שוב ושוב סתרה את התיאוריה. 

מסתכלת עליה במבטים של גועל וסלידה. בין רגעי חום ואהבה קיצוניים. למה את נגעלת ממני? אני הבת שלך. אני אוהבת אותך.

מפוררת לה את הנפש. בשיטתיות. משתמשת לרעה בהשפעה העצומה שלה- אמא יקרה. המפתח להערכה העצמית שלה. הורסת כל חלקה טובה. לא מודעת. לא חושבת. פועלת רק מתוך דחפים וקוראת לזה להיות אמיתי. אמא יקרה שגם אליה דיברו ככה, שגם אותה השפילו, שגם אותה ביקרו בצורה הרסנית, התעלמו מהמעלות שלה והתמקדו רק בפגמים שלה. חסרת אונים גרמו לה להרגיש. וגם את אמא שלה השפילו והכו. שלטו בה. שלטו בנשמה שלה. אנשים קרובים שחוו גם הם חיים קשים והוציאו את התסכולים על מי שרק יכלו.

הרי גם היא רוצה לפצות על פצעי העבר. סוף סוף גם היא יכולה להיות בתפקיד השולט. אז מה אם זה יוצא קצת על הבת הקטנה שלה.

אפס מודעות להשלכות.

חיילת בת 20 יושבת מדממת בחדר. בתוכה אותה ילדה פצועה בת שמונה. בלי גב, בלי תמיכה. לבד בעולם. פצועה מצלקות שלעולם לא יגלידו. אותן צלקות שגם לאמא שלה יש. צלקות שהיא רצתה לשכוח, אבל הבת הקטנה שלה שם כדי להזכיר לה את אותה עצמה ילדה. מכוערת. טיפשה. חסרת עמוד שדרה. ככה היא רואה אותה. 

(מתוך: visualphotos.ocm)

(מתוך: visualphotos.ocm)

חיילת בת 20 שלא יודעת מי היא כי שטפו לה את המוח שהיא לא ראויה. שגדלה לתוך רגשות אשם תמידיים שהקיום שלה מפריע לאנשים שהיא אוהבת. שמבטלת את עצמה, שזקוקה לאישור תמידי לדעת שהיא בסדר. 

שמפחדת פחד מוות להביא ילדים משל עצמה כי היא יודעת שיהיה לה צורך בלתי מודע לפצות על הפצעים האלה. צורך שהיא תצטרך להתעלות עליו כי מה שהיא באמת רוצה זה לשפוך עליהם ביטחון ואהבת אם אמיתית. אבל היא פוחדת להכשל. 

חיילת בת 20 מחליטה לשבור את השרשרת. היא יודעת יותר טוב.

כי יש לה פוטנציאל, וסוף סוף היא רואה אותו.

*נכתב לציון יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים*

מסבחת מעורב רעננה ונעימה

שישי צהריים ביפו

בצהרי שישי האחרון קפצתי עם חברי אייל לסיבוב ביפו. בתחזית הבטיחו גשם אבל בינתיים השמש חיממה את האוויר והרטיבות לא נראתה באופק.

״הגעת ליעד המבוקש״ הוויז הפציר בי ובעודי מסתכל שמאלה אני רואה חנייה פנויה אל מול ״חאן מנולי״ - המקום שבו קבעתי עם אייל לאכול צהריים. עוד לא יצאתי מהאוטו ואייל חלף על פניי ואמר לי ״אני חונה וכבר מגיע״

המקום נמצא ברחוב של ד״ר שקשוקה ממש מול הכניסה לשוק הפשפשים, מבנה אבן כיפתי מעוצב בסטייל תל אביבי שרומז לך כבר מהרגע הראשון - אנחנו תל אביבים מגניבים ברוכים הבאים. משהו במקום ובאווירה נותן לך תחושה שהגעת לגרסא המצומצמת של ה״פורט סעיד״ או המזנון ע״ש אייל שני - מלצרית יפה עם משקפי ג׳ון לנון, מארח שמוחה כפיים בהפגנתיות לצלילי ״רונה שלי את רונה״ לא משאירים מקום לספק לטרנד המגניבות.

חאן מנולי

אחרי המתנה של חצי שעה לאייל שחיפש חנייה וצ׳ייסר ערק שפינקה אותי המלצרית החביבה הזמנו משהו לאכול.

למי שלא מכיר, חאן מנולי היא מסעדה או בעצם חומוסייה מודרנית תל אביבית משודרגת. המנה שלשמה התכנסנו היא "מסבחה" שיכולה להגיע במגוון צורות, למרות זאת החלטנו לטעום קצת מהכל והזמנו בנוסף ל"מסבחת המעורב" גם סלט פריקי רענן עם יוגורט וקלמארי צרובים. סלט הפריקי היה מצוין, טרי עם הרבה נענע ובצל סגול ובשילוב היוגורט הוא פגע בול. אחריו הגיעה צלוחית קטנטנה עם 4 קלמארי מונחים על יוגורט, באותה שנייה נדלקה נורית אזהרה ואמרתי לאייל ״תזמין דחוף עוד מנה של חומוס״. הקלמארי היה די סתמי וקשה לקרוא למזאט הזה ״מנה״. כשהמלצרית הגיעה עם מנת המסבחה הזמנו מיד עוד אחת אך הפעם את "מסבחת החאן" שהיא בערך אותה מנה רק ללא הכבדים והלבבות.

סלט פריקי

סלט פריקי

"מסבחת מעורב" מגיעה בקערה יפה גדושה בעשבי תבלין, בצל קצוץ, קוביות עגבנייה, לבבות וכבדים ולצידה שקית חומה עם שתי פיתות חמימות. המסבחה טעימה מאוד, עדינה, נעימה על גבול המלטפת.

מסבחת מעורב רעננה ונעימה

מסבחת מעורב רעננה ונעימה

כשסיימנו את המסבחה השנייה ומזג האוויר הפך לחורפי קפצנו לסיבוב קצרצר בשוק הפשפשים כדי להוריד קצת את האוכל. משם עברנו לחלק המתוק של הצהריים - מקום קטן ומיוחד בשדרות ירושלים המתמקד בדבר אחד שאותו הוא מגיש - מלבי.

אני כל כך אוהב את המקומות האלה שמתמחים בדבר אחד (ראה ערך ״אמיל״, ״עובד״ וכ״ד), ובמקרה הנוכחי מדובר במקום שמכין מלבי מוצלח במיוחד.

מקום מומחה

מקום מומחה

כשתגיעו, המוכר החביב ישאל אתכם אם תרצו מלבי על בסיס חלב או מים, אני תמיד בוחר על בסיס חלב (כי למה מים אם אפשר חלב?) המלבי מוגש בכוס זכוכית קרה, יש לו טעם מתקתק בשילוב המי ורדים והוא בעל מרקם שמנתי נימוח שקשה לתאר. ללא ספק מהטובים שתאכלו במדינתנו הקטנה. (מי שרוצה כתובת מדויקת מוזמן לבדוק באינסטגרם שלי).

מלבי נדיר

מלבי נדיר

ממליץ בחום לעשות את הסיבוב שישי צהריים הזה ביפו, אין לי ספק שלא תתאכזבו.

"חאן מנולי"

כתובת: בית אשל 7 תל אביב

טלפון: 03-5162254

שעות הפעילות: א' – ה' 24:00 – 09:00 ו' 18:00 – 09:00

// רון ליניאל

יש ויברציות בצ׳אט שלי

כשאני מגיע לסביבה חדשה אני בדרך כלל יוצר רושם ראשוני ניטרלי. בהתחלה אני מאוד שקט ולא מוציא מעצמי שום רמז לשגעון, לא מעביר ביקורת ולא מנסה להתבלט. אני אוהב להיות בשקט, לבחון את השטח ואת הנפשות הפועלות, להבין מי נגד מי ומי בעד מי. לאט לאט אני נפתח, באופן מתוכנן ומחושב, עד שבסוף אני מרגיש במעמד של מלך. לא איזה דיקטטור, פשוט אחד כזה שרוב האנשים אוהבים.

ברור לי שמה שאני מספר נשמע קצת מוזר ויהיר, זה מביך גם אותי, אבל עובדתית ככה הרגשתי בכל מסגרת שאי פעם הצטרפתי אליה מאז תחילת התיכון. נוסחה קבועה של שקט –> היפתחות –> אהדה. כשהמשותף לכל המקומות האלה הוא שלא הכרתי אף אחד (או כמעט אף אחד) בסביבה החדשה, התחלתי מאפס, מלמטה.

לאחרונה הצטרפתי למסגרת שהייתה קצת שונה. חברת Viber פיתחה צ׳אט קבוצתי עם טוויסט קטן - הוא פתוח לעוקבים. מבין הקבוצות השונות שנבחרו להיות פיילוט של הפיצ׳ר המגניב הזה, נבחרה קבוצה של 15 בלוגרים מהאתר שלנו, מה וזה, ואני אחד הנבחרים. להבדיל מפעמים אחרות בחיי, הפעם נכנסתי למסגרת חדשה עם קבוצת אנשים שאני מכיר, חלק יותר וחלק פחות, וההתנהגות שלי הייתה בהתאםבמקום להתחיל מהמקום השקט אליו אני רגיל, התחלתי ברעש וצלצולים, בדיוק כמו שמתנהגים אנשים שאני סולד מהם במסגרות חדשות. קשה לי להתחבר לאלה שעושים רעש מהיום הראשון, בלי שמישהו בכלל מכיר אותם

שלא תבינו לא נכון, אין לי בעיה עם לעשות קצת רעש. זה לגמרי באופי שלי להשתגע, לבקר ומדי פעם גם להתבלט. אני פשוט חושב שזה משהו שצריך להרוויח. עכשיו זה לא שבאמת אפשר לקבל את הזכות להיות פחות נחמד לאנשים אחרים, אלא פשוט צריך שאנשים יכירו את כל המכלול שלך כדי לקבל את זה שאתה עוקץ אותם או מבקר אותם. במיוחד כשמדובר בסביבה וירטואלית, בה הרבה פעמים הטקסט מפוענח באופן לא נכון בעליל.

תמונה 1 copy

אז בשבועיים האחרונים הספקתי להשפיל כמה אנשים בפומבי, לבקר אחרים בבוטות ובאופן כללי לייצר תחושת אנטיגוניזם קשה כלפי. פתאום אנשים קיבלו את הרושם שאני לא באמת מתדיין על דברים, אלא קובע עובדות. פתאום הערה פשוטה שלי זיכתה אותי בעקיצות חריפות. אלה דברים שמעולם לא נתקלתי בהם והפתיעו אותי מאוד.

אבל הבנתי. הבנתי איפה טעיתי. לא בהתנהגות, אבל בתזמון שלה. בתהליך הטבעי שדילגתי עליו, זה שעד היום הביא אותי למקומות נהדרים

1111

ויש גם תקווה לעתיד; כי מעבר לעובדה שלמדתי שיעור חשוב שעוד יעזור לי בחיים, ידעתי להתנצל בפני מי שצריך. הכרתי את אילז, שמשום מה מחבב אותי. קיבלתי חיזוקים והצלפות מחנבו, המלכה הבלתי מעורערת שלנו. זכיתי לעידוד משיראפ, ככינויה כן היא. והכי חשוב, הצטרפו אלינו עומר טסל אהובת לבי ואלמוג שור הקורעת מצחוק וקונדומים להנאתה, שגורמות לי להאמין שהולך להיות ממש כיף בקבוצה הזאת. לא מאמינים? תתחילו לעקוב פה.

// גל ארנרייך

OLD LOVE

10 דברים שלא יקרו עד גיל 30

#1 לכתוב ספר
יש לי יומנים שכתבתי עוד בבי"ס יסודי ושירים שכתבתי בתיכון. אני כותבת בלוגים במספר אתרים כבר יותר מעשור, ותמיד האמנתי שאעשה עם זה משהו מעבר לקבלת קרדיט. דמיינתי איך אני מוציאה לאור ספר ילדים, כזה עם ציורים פשוטים. או איך אני מפרסמת ספר בכריכה רכה, עם תמונה שאני צילמתי ועם אוסף של טורים שכתבתי במהלך השנים, מסודרים לפי נושאים. דמיינתי איך אנשים יגידו לי שהם תמיד ידעו שיצא ממני משהו.

SEFER1

#2 להיות משהו
לא ידעתי מה, אבל האמנתי שאהיה משהו. שאעבוד במשהו משמעותי, שאעשה משהו חשוב, שאהיה "דמות". שאהיה שם דבר בתחומי. לא ממש ידעתי מה יהיה תחומי, אבל שיערתי שהוא יהיה "משהו". חשבתי שאהיה ראשונה לעשות משהו, לומר משהו, להמציא משהו, לכתוב. האמנתי שאהיה משהו משהו.

#3 להתחתן
הייתי רומנטיקנית חסרת תקנה, כיום בעיקר חסרת רומנטיקה. אולי כי נכוויתי, אולי כי הזמן עבר ולא הרבה אהבות גדולות ומסחררות עברו עליי. חשבתי שאתחתן, לא באירוע רב משתתפים עם הרבה אנשים שאני לא מכירה. משהו קטן. אולי רק חברים. אולי רק טקס צנוע בחצר עם הרבה אלכוהול. אולי, תלוי גם מה בן זוגי שיחיה ירצה. אולי בכלל לא נעשה חתונה ורק נאהב מאוד ונחיה ביחד.

OLD LOVE

#4 לגור במושב
לא ידעתי איזה מושב ובאיזה חלק של הארץ, אבל דמיינתי את עצמי יושבת בגינה עם חברים, שעם חלקם גרתי באמסטרדם, עם חלקם למדתי באקדמיה ועם חלקם עבדתי, יושבים וצוחקים, שותים הרבה אלכוהול והרבה נס קפה ומעשנים סיגריה אחרי סיגריה. בינתיים הפסקתי לצרוך מוצרי חלב, לא נגעתי בבירה כמעט חצי שנה ואני לא מעשנת כמעט חמש שנים.

#5 ללמוד בבית הספר של חיים
האמנתי שלימודים זה לא בשבילי וחשבתי שאסתפק בקורסים וסדנאות. דברים קצרים שלא צריך להתחייב אליהם יותר מידי. בינתיים אני באמצע תואר שני בנושא שמעולם לא חשבתי שיעניין אותי.

DESHE TAU1

#6 ללדת
לא הייתי בטוחה שארצה בכלל ילדים ואז התבגרתי והכרתי את האחיינים שהפכו לאהבת חיי, וחשבתי שיהיה לי לפחות אחד. שניים אם הכל יעבור בשלום ובבריאות. לא הייתי בטוחה שאדע איך להתמודד עם זה מבחינה רגשית, כלכלית ובחינות רבות אחרות, אבל חשבתי שיהיה בסדר.

#7 לפחד מהעולם
לא האמנתי שאהיה מסוגלת להגיע למקומות חדשים בלי שזה ישתק אותי, נפשית ופיזית. לא האמנתי שאוכל לעמוד מול כיתה ולדבר בלי לברוח בריצה באמצע הפרזנטציה. להפתעתי, הצלחתי.

#8 להיות עם שיער אסוף ומתוח
שאף שערה על הראש לא תעז לזוז או לקפוץ. דמיינתי את עצמי כמו שהייתי כל החיים, עם שיער אסוף, כרגיל, שאף אחד בכלל לא יודע שיש לי תלתלים. השבוע שחררתי את התלתלים לעולם, לראשונה בחיי. אני עדיין מנסה להתרגל לבחורה שאני רואה במראה, שהיא שילוב של ציפי שביט, ניסים גרמה וראובן עטר, אבל אני מרגישה שעשיתי שינוי שהיה צריך להיעשות כבר מזמן.

HAIR
#9 לבשל
חשבתי שאדע לבשל כמו אמא שלי.

#10 לחיות בשלווה
בתמימותי האמנתי שאחרי גיל 30 משהו נרגע והמרדף אחרי הכסף, החיים ושות' מוריד הילוך.

בעוד פחות מחודש אחגוג 33. ספירת המלאי השנתית בראשי כבר החלה, ובין הרצוי שהיה בעבר למצוי שיש בהווה ישנם פערים, אבל גם מספר הפתעות לטובה. רק אלוהי העתיד יודע כמה טוב עוד מחכה לי.

הלוואי שהרבה!

// סיוון סטרומזה

 

חדשות בני ברק 1

הרומן האסור שלי

אתה ככל הנראה לא זוכר אותי, היית ילד בן 14, ואני ילדה בת 12. רק שנה אחרי בר מצוה שלך, אני זוכרת אותך מסתובב בשכונה עם המגבעת והחליפה, הרגשת גדול וכל כך חשוב.

הייתה לך כריזמה מטורפת, ואני הייתי מסתכלת עליך מבעד לתריסים ולא יודעת להסביר לעצמי את הפרפרים שהיו לי בבטן רק מלראות אותך.

גרת בבניין ממול, אחותך למדה איתי בכיתה, וכשהייתי מגיעה אליכם ופתחת לי את הדלת היית נותן לי את המבט הזה שלך, ואני היית מצטמררת. דיברנו רק פעם אחת, ביום אחד כשנתקענו יחד במעלית. אני פחדתי ואתה הרגעת אותי ואמרת שעוד מעט יחלצו אותנו ויהיה בסדר. עמדנו כל כך קרוב אחד לשנייה, שתקת קצת ואז אמרת שאתה חושב שאני ממש חמודה, ורפרפת עם האצבעות שלך על כף היד שלי.

כמה ייסורי מצפון אכלתי אחר כך על הנגיעונת הזו. זה היה הרבה יותר מידי בשביל מה שידעתי שמותר לנו לעשות.

מגיל שלוש למדתי במסגרות נפרדות, ותקשורת עם בני המין השני לא הייתה מותרת אצלנו. אולי דווקא בגלל זה כל מבט שלך כשעברנו זה מול זו ברחוב היה כל כך משמעותי בשבילי. אבל שנינו ידענו שלא יצא מזה כלום. לא יצא כי אני אשכנזייה ואתה מזרחי, כי אתה בן למשפחה של חוזרים בתשובה ואני נצר לשושלת מפוארת של חצר חסידית כלשהי. וכך, הלבבות שציירתי לי במחברת היו העדות היחידה למתחולל בתוכי. 

שלוש שנים תמימות שכנת אצלי שם בפנים, גם אחרי שעברתם דירה ולא ידעתי כבר מה איתך. גם כשכבר הייתי ילדה ממש גדולה, עדיין היה לי זיכרון מתוק ממך, מן פינה חמימה כזו בלב שאף פעם לא נמוגה.

ועברו ימים, הייתי כבר בת 16 כששמעתי עליך שחצית את הקווים והפכת לחילוני. יום אחד, ראיתי אותך בקניון מחבק בלונדינית יפהפייה. עד היום אני זוכרת את הכאב שפילח אותי, ממש פיזית. ידעתי שלעולם לא אוכל להיות היא, שלעולם לא אוכל לתפוס את המקום שלה. ובכל זאת, כשפגשו עיניך את עיני, גם אז, כשהיא חבוקה בזרועותיך, נעצת בי את המבט הזה שזכרתי משלוש שנים לפני, כשהיינו עוברים זה מול זו במדרכה. 

ומרוץ החיים המשיך לו, הספקתי מאז להתאהב ולהתאכזב ושוב להתאהב, הספקתי לחוות ולהרגיש ואפילו הספקתי לשכוח אותך.

אבל אז בערב אחד כשנכנסתי לבר ראיתי אותך, אמרו לי שאתה הבעלים של המקום. ראיתי אותך עם קוקו ועגיל וקעקוע, כל כך שונה מהילד שזכרתי. נראה שעברת הרבה, בדיוק כמוני. רציתי ללכת ולהציג את עצמי, אבל לא היה לי אומץ. וכשהופעת מולי שם, כשאתה מחלק הוראות לעובדים שלך, ידעתי שוב שאין סיכוי, כי הילד שאהבתי היה מישהו שונה לחלוטין ממה שנהיית, ממי שהפכת להיות.

מתוך עמוד הפחיסבוק ״חדשות בני ברק״

מתוך עמוד הפחיסבוק ״חדשות בני ברק״

באותו ערב, כשחזרתי הביתה, הקפדתי ללבוש את פיג'מת פו הדוב הוורודה שלי ששמורה אצלי במיוחד למקרי חירום כמו ערבים כאלה, ועם לנה דל ריי ברקע הרצתי לי בראש את התובנות מהערב הזה.

החיים הם לא אגדה, ולא כל הסופים נגמרים כמו שהיינו רוצים. אולי זו אני שהשתניתי, אולי אלו החוויות שעברנו כל אחד בנפרד, אבל גם סיפור ללא סוף כמו הסיפור הזה, יש בו יופי וקסם משלו. ואם אני מתחרטת שלא הצגתי את עצמי מולך, זה רק בגלל שהייתי רוצה לומר לך תודה על חלומות שמילאת לי אז – כשחשבתי שהחוויה הכי גדולה בחיי תהיה רפרוף של יד של ילד בן 14 על כף ידי. זה היה הרבה יותר ממה שיכולתי לבקש.

// חני פריד

u17414749

עוד דברים לעשות עם שכר הלימוד

Print

אכן מדובר בסכום לא מבוטל, כמעט 35 אלף שקלים (היי, יש כאלה שזה הסכום לשנת לימודים אחת בלבד אז אין לי על מה לבכות) שהתבזבזו על לימודי אוניברסיטה מעניינים במיוחד של קולנוע ומדעי הרוח. אני יכולה לחשוב על מספר אינסופי של דברים שהייתי יכולה לעשות עם הכסף הזה, אם לא הייתי מוציאה אותו על הלימודים. 

נתחיל עם שנה בהודו, כי אם אפשר כלכלית לחיות שנה שם אני פשוט לא רואה שום סיבה שלא לעשות את זה. מדובר במקום הכי מדהים שהייתי בו בחיי והייתי שמחה לבלות שם שנה במקום ללמוד שלוש (טוב נו, ארבע) שנים.

רישיקש, הודו

רישיקש, הודו

ואם לא חופשה נצחית אז דירה. לא קניית דירה כמובן, אנחנו בישראל. אבל הייתי חיה כמה חודשים בדירת פאר בתל אביב, סתם לכיף. דירה משופצת בה הקירות לא מתקלפים והג'וקים לא בנו עיר בתוך ארונות אמבטיה. דירה מפנקת, נעימה ומרווחת שתיתן לי השראה מה לעשות עם חיי אחרי שאצטרך לעבור בחזרה לדירה חדר בדרום תל אביב ולהתחיל את החיים האמיתיים.

אולי הייתי משקיעה את הכסף. בבורסה למשל או שקר כלשהו אחר, אם רק אתן אותו לבחור המלוקק בחליפת הפסים המכוערת שמנסה כבר שנים לגרום לי לקנות מט"ח למרות שאין לי שום מושג מה זה אומר. בארצות הברית יש את ההיא שפרשה בגיל 30 כי עבדה קשה, גרה אצל ההורים והשקיעה הכל בבורסה. לצאת לפנסיה בגיל 30 נשמע לי מעולה. איפה נרשמים?

יש מצב שהייתי הולכת ללמוד משהו אחר, לא תואר. קורס מקצועי כלשהו שהיה יכול לספק לי הכנסה טובה לטווח הארוך. מי צריך השכלה אקדמאית שאפשר להרוויח 15 אלף שקלים בחודש מלעשות שעווה במקומות הזויים לבנות תל אביב היפות.

שווה את הכסף? מתוך ויקיפדיה

שווה את הכסף? מתוך ויקיפדיה

אבל בתכל׳ס, לא מדובר בכל כך הרבה כסף, ואני מאוד שמחה שבזבזתי אותם דווקא על לימודים אקדמאיים. בעיקר כדי להראות לעצמי שאני יכולה, אבל גם למדתי המון דברים שהשפיעו ומשפיעים על החיים שלי עד היום, אז אפשר לומר שסך הכל אני מרוצה שהבחירה הסופית שלי, למרות שהחלופות נשמעות אכן מדהימות.

Print

// נטלי להב

להתחיל מההתחלה, נעים להכיר

היי, לא חושבת שעשיתי בינינו היכרות נאותה. נעים מאוד, אני לינור, גרה ברחובות, מהנדסת ביוטכנולוגיה ולומדת לתואר שני בהנדסה סביבתית. ועכשיו, כשהעפתי מהדרך את הרשמיות, אנסה לעשות היכרות אמיתית.

אני גרה ברחובות מבחירה. אפשר להגיד שאני סובלת מתל אביבופוביה. אולי אני רק מפחדת שאלך לאיבוד במקומות גדולים. אולי אני מפחדת שאני מוזרה מדי או לא מוזרה מספיק בשביל להשתלב בעיר הגדולה. שיש לי הרבה מילים אבל אין לי אמירה, ואם אין לי אמירה- אלך לאיבוד בעיר בה כל אחד חושב שהוא ישנה את העולם. או לפחות להיות בליין או זיין או אמן או עובד הייטק. אין לי שאיפות לשנות את העולם, רק ללמוד להסתדר איתו. אני גם לא בליינית או זיינת או אמנית או עובדת הייטק. תל אביב היא מקום ללכת בו לאיבוד בידיעה שכשהאיבוד ירגיש לי אבוד מדי תהיה לי את הדירה שלי ברחובות לברוח אליה.

מותר להסתובב ככה בתל אביב?

מותר להסתובב ככה בתל אביב?

יש לי כלב קטן שהשתחל לא בכוונה אל תוך החיים שלי בדיוק כששקלתי לקנות כרטיס טיסה למזרח. הכלב שלי אימץ אותי ולא אני אותו, ואני מודה לו על כך בכל יום. ערס באר שבעי קטן עם מראה מטעה של פקינז מעורב. תמיד כשאני יוצאת עם בחור חדש לא נעים לי לספר שהכלב עקב אחרי החבר שלי לשעבר אלי לדירה ואני אומרת שמצאתי אותו ברחוב. אחרי חודש הכלב נשאר והחבר הפך לאקס.

אני תמיד עושה הכל מאוחר. תמיד צעד אחד אחרי החברים שלי. הנשיקה הראשונה, החבר הראשון, הסקס הראשון. היום רוב החברות שלי נשואות, אבל אני אפילו לא בזוגיות. זה בסדר גמור עד שמגיעים למפגשים חברתיים. אני גם לא בטוחה שאני רוצה חתונה. לפחות אני יודעת שבגלל שאני עושה הכל מאוחר, יש לי זמן להחליט. שני הדברים היחידים שאפשר להגיד שהייתי ראשונה בהם מבין החברות שלי הם החזיה והעובדה שהתחלתי להלבין כבר בגיל 19. כששואלים אותי למה אני צובעת את השיער אני אומרת שאני עדיין לא מספיק חכמה בכדי ללכת עם שיער לבן.

אין לי טלוויזיה בבית, מבחירה, אבל עוקבת אחרי המון סדרות אז כבר לא בטוחה שיש לי את הזכות להגיד שאין לי טלוויזיה. עדיף שלא תשאלו אותי אם ראיתי את תוכנית הריאליטי ששודרה אתמול בלילה, כי "אין לי טלוויזיה". אתם תרימו גבה, אבל אני אדע שאני לא באמת מנותקת מהמדיה, רק שאין לי סבלנות לצפות בחדשות. וגם כאן אני תמיד יודעת דברים אחרונה, בעיקר מהפייסבוק.

למדתי הנדסת ביוטכנולוגיה ואני לא באמת יודעת מה זה אומר. אני רק יודעת שנהניתי מהלימודים. בעצם נהניתי מבאר שבע. אבא שלי בכלל רצה שאלמד הנדסת חומרים, אבל אני החלטתי למרוד. אם באמת הייתי מרדנית הייתי הולכת ללמוד פילוסופיה ותקשורת, כמו שתמיד רציתי. אולי יום אחד עוד אלמד. אבל גם בגיל 20 הייתי פרקטית, הלכתי ללמוד משהו שמתחיל ב"הנדסת…" שגם בו אין עבודה, אבל זה פשוט נראה יותר טוב. ואני די טובה במתמטיקה וכימיה (ושונאת פיזיקה). לא מתחרטת.

אני קצת טובה בהרבה דברים. לפעמים אני מתבאסת על זה. לפעמים הייתי מעדיפה להיות הרבה טובה במשהו אחד ולבלוט בזכותו.

כשהייתי ילדה חלמתי ללמוד רפואה. עד שבצבא גיליתי שאין לי סבלנות לאנשים. או שבעצם אני לא מבינה אנשים. או שזה אותו הדבר.

זאת אני החלקית בחצאי משפטים ומעט אמיתות.

נעים להכיר.

הלוואי והיה אפשר להתחיל מהתחלה גם בחיים.

// לינור סטוקלסקי

פרפרים של אחרי

אתה לא היית אהבה ממבט ראשון. אפילו לא אהבה ממבט שני. היית מהאהבות האלו של המבט החמישי, אולי אפילו השישי. מוזר, אבל אני כבר לא זוכרת.

הגעת בדיוק אחרי עוד ספר של אשכול נבו, בערך שנייה לפני שהתייאשתי מלהאמין שקיימת עוד אהבה כמו הפאזל המושלם הזה שהמילים שלו מרכיבות. אהבה של ספרים. מהאהבה שמכירים בה אחד את השנייה כל כך טוב שלפעמים מספיק מבט כדי להבין. מהאהבה שבכל פעם שנמצאים ביחד, רק מחכים להיות לבד כדי להפשיט אחד את השני וללמוד עוד ועוד על הגוף של השנייה מכל זווית אפשרית, כל נמש, כל גומה, כל צלקת. כשזה מרגיש מוזר לנסות להכיר עוד, כי בעצם, מכירים כבר מאז ומתמיד. זה חלק אבוד של הנשמה שלך שנזרק בתוך גוף פיזי אחר ועכשיו בעצם פשוט חזרתם אחד לשנייה. כשזה מרגיש טבעי ולא חשוף, להיות ערומים אחד מול השנייה. כשזה מרגיש כאילו לשבוע אחד מהשנייה זה פשוט בלתי אפשרי. כשזה מרגיש קצת לא חוקי להיות מאושרת כל כך עד שהלב כמעט ומתפוצץ.

היית מהפרפרים של אחרי.

מתוך עמוד הפייסבוק ״ארטמיס״

מתוך עמוד הפייסבוק ״ארטמיס״

אלו הפרפרים הכי מסוכנים. מחזור החיים שלהם הרבה יותר ארוך מהפרפרים הקטנים, של הדייט הראשון. הם גדלים לאט לאט בתוך הבטן, נותנים לכנפיים שלהם להתחזק לפני שהם מתחילים להתעופף בפראות, שולחים בינתיים גלמים גם ללב. אלו שתופסים מקום ממש טוב באיזו פינה. אם לרגע מפסיקים להשגיח, הם מתחילים להקים מושבה שלמה, מתסיסים את כל האיברים ודואגים לעבור תא תא, כשהם מזריקים בדרך את הרעל שלהם בלי שום תרופת נגד. משאירים את המערכת החיסונית במאבק חסר סיכוי נגדם.

רק אחרי כמה שבועות של היכרות פתאום הם יוצאים החוצה, חושפים שיניים וניבים. נועצים רגליים קדמיות בכל עורק ווריד בלב, לא מוכנים לשחרר אחרי שהגיעו למקום המבטחים שלהם. פתאום, אחרי שהם מחליטים לצאת החוצה, הודעת sms שמתקבלת גורמת לרטט מוזר בלב שלא היה שם קודם, פתאום יש חשק חדש לשמוע את הקול שלך ופגישות מתחילות להרגיש קצרות מדי, לא משנה כמה זמן יש ביחד. 

כל הזמן הזה האמנתי שאני בחורה ששייכת לפרפרים של המבט הראשון, של הדייט הראשון. רק כי הייתי נאיבית לגבי העוצמה והכח שיש לפרפרים האלו של המבט החמישי, או השישי. כמה הם הרבה יותר אמיתיים, הרבה יותר כוחניים והרבה יותר הרסניים. לא פראיירים בכלל. 

השארת אותי כועסת עליך. כועסת עליי. 

כועסת עליך, על פתח קטן של תקווה ששתלת בי ואני לא מצליחה לנער ממני, לא משנה כמה אני מנסה. כמו חתיכה של לכלוך שנדבקה ופשוט מסרבת לרדת, רק עוברת מאצבע אחת לאצבע אחרת. כועסת שיש לי משהו טוב בידיים עכשיו, שלושה חודשים אחרי ואני עדיין לא יכולה להסתפק בטוב הזה. לא יכולה להסתפק בחצי אהבה אחרי שאני יודעת איך מרגישה אהבה שלמה. לא יכולה להסתפק בטוב אחרי שהיה טוב יותר, מפחדת שזה הכי טוב שהיה או יהיה שוב אי פעם. קבעת שיא ועכשיו אין אף אחד אחר שיוכל באמת להתחרות בפרפרים האלו שלך שהשארת. אני כועסת שאני לא מצליחה להיזכר שפעם היה טוב גם בלעדיך ואיך כבר הרגשתי ככה קצת פעם וגם זה עבר בסוף.

עכשיו הגלמים של החדש יושבים שם, מחכים לצאת. עדיין מאוימים קצת מהפרפרים שלך שעוד מסתובבים שם. ממתינים שיסיימו את מחזור החיים שלהם אצלי ויעזבו, נותנים להם איזשהו סיכוי. 

אני מחכה שימותו.ֿ

// איתאל קלנגן

Screen Shot 2014-11-23 at 08.23.21

אני רוצה לקחת את זה חזרה

אתה שם כדי לגרום לי להרגיש. אתה מזכיר לי שאני מסוגלת לחשוב על עוד מישהו חוץ מעצמי. בד"כ אנחנו לא במסלול הנכון, אנחנו שונים מהשאר כי החיבור שיש בינינו הוא קצת מעבר. אתה גורם לי להרגיש מעבר. כשאני הולכת לישון אני חושבת עליך, כן זה בחוץ, מה שכל בחורה פוחדת להגיד – אז אני אמרתי. אתה המחשבה האחרונה שלי כשאני נרדמת. אני רואה אותך מחבק אותי ומנשק במצח כי יש בינינו אהבה שהיא מעבר.

אתה המעבר שלי, כשאני חושבת עליך אני מרגישה חרטה ואתה יודע מה אומרים על חרטה? אין יותר אמיתי מזה. כשאני חושבת עליך אני מתעצבנת על עצמי, שלא הייתי אמיצה מספיק כי באמת לא הייתי. לא היה לי את הכוח להכיל את כולך. לא היה לי את הכוח להאמין שאתה אוהב אותי, ככה כמו שאני. 

המחשבות משתנות אבל אתה תמיד ברקע. אני ואתה זה משהו של אחד ל"זה לא באמת קורה" אבל זה קרה לנו, הפחד שיתק אותי אני מודה. פחדתי לתת לך כי פחדתי שלא תתן לי בחזרה. אני לא קלה, אני יודעת אבל האמנתי בכל ליבי שאתה תצליח לפצח את מה שהופך אותי להיות מי שאני. האמנתי שתראה אותי, ככה.

אני מאמינה שאנחנו תמיד משאירים חותם על אנשים שבאמת לקחו חלק בחיים שלנו. אני בוחרת להאמין שהשארתי את החותם שלי בך. אני בוחרת להאמין שכשתחשוב על מה שעברת אני אעלה במחשבה. אני בוחרת לחשוב את זה כי אני אוהבת, אני אוהבת אותך. 

אתה מתעצבן עליי הרבה, אני לא החלטית ואני גורמת לך להרגיש כאילו אתה סתם מנסה. אני פוחדת, אתה יכול לראות את זה? אני פוחדת כי אתה הראשון שהעזתי לספר לו, סיפרתי לך מעבר כי אתה המעבר שלי ואני פוחדת שאתה לא תרצה יותר. שתסתובב ותפנה לי כתף קרה, שתיבהל מכל מה שעובר לי בראש ולא תצליח להבין.

אני רואה אותך לצידי, אני רואה את עצמי אוהבת אותך מא' ועד ת', אוהבת אותך כמו שאף אחת לא אהבה. אוהבת אותך כי אתה, אתה. אתה טוב בשבילי ואתה רע, כמו רעל שמוזרק בגזר הדין האחרון, פסילה שלישית אני בחוץ. אני לא רוצה לאבד אותך, אתה הכל ובו זמנית אתה גם הרבה כלום, כי אתה ברקע ואני רוצה שתהיה פה, איתי. אני אהיה מוכנה לתת לך את עצמי, קח רק אל תשתמש ותזרוק. אני מבקשת הרבה אני יודעת, אני מבקשת הבטחה וזה כנראה קצת גדול עלייך. 

אני רוצה לאהוב אותך, לתת לך, לחבק אותך, לנשק אותך בכל מקום. בא לי להיקבר בתוכך, שתחזיק אותי ואני אהיה תלויה בך. אני רוצה, רק תראה לי שזה נכון.

אמרתי לך פעם שזהו – אני הולכת, כי אני צריכה עוד ואתה לא יכול לתת בינתיים. אמרתי לך שהלכתי אבל נשארתי כי האמנתי בך שתבין שיותר נכון ואמיתי מזה אין. האמנתי בך וכנראה שלא הייתי צריכה, אני נתתי את המכה הראשונה כשלא האמנתי בך בהתחלה. טעות שלי, אני יודעת, אבל עכשיו אני רוצה לקחת בחזרה. איך לוקחים את זה בחזרה? 

פעם ביקשת ממני שאכתוב עליך, אמרתי לך שאני לא מוכנה. עכשיו אני כותבת, חבל שהכל בדיעבד.

// חנה קבטיאנסקי

NEONZ - UNTAY

תרבות יום א' #40

רוני-בעיר-הגדולה1

רגע לפני שאני מתחילה:
עוד שבועיים יש לי יומולדת. בכל שנה בתקופה הזו אני מנתחת, 'חופרת' בדברים ועושה חשבון נפש – טבלת הישגים. אז הנה הישג אחד: 40 פוסטים בתרבות יום א' ועדיין לא נמאס לי! אני רק מתרגשת יותר בכל יום שבו אני ממליצה על הופעה או תערוכה.
תיהנו!

הופעה:
מה?
זיו סואיסה
מתי? יום ב', 24.11.14, 21:30
איפה? תיאטרון תמונע, רח' שונצינו 8, תל אביב.
למה? נדמה לי שמצאתי את המוזיקאי שיסגור לי סופית את הפלייליסט לחורף: זיו סויאסה. לא הצלחתי להגיד מה בדיוק הקול שלו מזכיר לי – ניק קייב או ג'ף באקלי? אולי אף אחד מהם. בכל מקרה הוא מנעים לי את החורף שמתקרב. עכשיו הוא משיק את אלבום הבכורה שלו וזו הזדמנות מצוינת לשמוע אותו ולפרגן. אורחת: מיה יוהנה מנחם.
כמה?45 ₪ 
איפה נרשמים? פשוט באים. אפשר לרכוש כרטיסים באתר תמונע או בקופות. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

סדנה:
מה? DIY – הכנת שרשראות עץ
מתי? יום ג', 25.11.14, 19:00
איפה? הסטודיה, רח' דיצה 4, יפו
למה? הסטודיה זה מקום מקסים ביפו, בית של ממש ליצירה. הפעם יצירת שרשראות מעץ תוך שימוש במספר טכניקות. טל המדדי, מנחת הסדנה, תעזור לכם לבחור את חתיכת העץ שמתאימה לכם, תנחה אתכם כיצד לעבד אותו ולעצב אותו. אם יש לכם חומרים נוספים שתרצו לצרף לשרשרת תביאו אתכם! ואם ממש (אבל ממש) בא לכם… תכינו לי גם שרשרת מתנה.
כמה? 180 ₪ ברכישה מוקדמת או 220 ₪ בערב הסדנה.
איפה נרשמים? מומלץ להירשם מראש. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

הסטודיה - הכנת שרשרת עץ

הסטודיה – הכנת שרשרת עץ

מסיבה:
מה? קוביזם
מתי? יום ה', 28.11.14, 22:00
איפה? אוזןבר, רח' קינג ג'ורג' 48, תל אביב.
למה? הסבר קצר למי שלא מכיר (ותאמינו לי שחיי המסיבות שלכם יתחלקו ללפני הקוביזם ואחריו): פרויקט של נדב אגמי בו הוא מפרק, מרכיב, יוצר ומשנה קטעים מוזיקליים מז'אנרים שונים. מש-אפ משובח.
הפעם הראשונה שהייתי במסיבה של נדב אגמי הייתה לאחר שחברה מהעבודה סחבה אותי בליל חורף קר. מודה שלא הבנתי עד הסוף לאן אני מגיעה אבל זה היה ערב של ריקודים אינסופיים. תבואו עם נעליים נוחות – אתם תודו לי אחר כך.
כמה?
35 ₪
איפה נרשמים? פשוט באים. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.
קוביזם

תערוכה:
מה? NEONEZ
מתי?
יום שבת, 29.11.14, 22:00-10:00
איפה? משונע, הרצל 112, תל אביב
למה? תערוכת פוסטרים חד פעמית ולמשך יום אחד בלבד של האמנים UNTAY, YONIL, SIGNOR GI, ELNA, DIOZ. כל אחד מהחמישה יצר שני עיצובים ייחודיים ומכל עיצוב הודפסו שמונה עותקים בלבד, עליהם הם גם חתמו. כלומר לא תוכלו להשיג אותם במקום אחר ולאחר האירוע. הפוסטרים הודפסו על דפי ניאון צבעוניים. כדאי להגיע מוקדם, מי יודע מה ישאר אם תגיעו רק בערב… מה עוד יהיה שם? המון מוזיקה, אלכוהול ואוירה כמו שיש רק במשונע.
כמה? תלוי כמה תקנו
איפה נרשמים? פשוט באים. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

NEONZ - UNTAY

NEONZ – UNTAY

הופעה:
מה? עינב ג'קסון כהן
מתי?
יום שבת, 29.11.14, 20:00
איפה? לבונטין 7, רח' לבונטין 7, תל אביב
למה?
הו עינב ג'קסון כהן! האישה והקול! עד היום ראיתי אותה רק בהופעות של אחרים (התמוגגתי כשהיא שרה בהופעה של רוני אלטר). כמה חיכיתי להופעה שלה והנה זה קורה. ביום שבת היא תנגן חומרים מהאלבום הראשון שלה וחומרים שעדיין לא ראו אור עם דניאל שהם. אמנם השיר שצירפתי לא שלה אבל הוא אחד השירים האהובים עלי והיא מחדשת אותו בצורה קסומה כל כך.
כמה?
40 ₪ במכירה מוקדמת או 50 ₪ בערב המופע.
איפה נרשמים?
פשוט באים. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

בקטנה:
שעלת נפוצה. מכירים? יופי! אז הם הוציאו קליפ חדש לשיר "הבידור שלכם זה הטרגדיה שלנו" (צודקים), וביום שישי (28.11.14) הם משיקים בפסאז' אי.פי חדש – ימית 2000 בהפקתו של רם אוריון. רייסקינדר יתארח, RED AXES יתקלטו ויהיה יופי!
כל הפרטים באיוונט בפייסבוק.


// רוני שפי