תגית: מהוזה

יש ויברציות בצ׳אט שלי

כשאני מגיע לסביבה חדשה אני בדרך כלל יוצר רושם ראשוני ניטרלי. בהתחלה אני מאוד שקט ולא מוציא מעצמי שום רמז לשגעון, לא מעביר ביקורת ולא מנסה להתבלט. אני אוהב להיות בשקט, לבחון את השטח ואת הנפשות הפועלות, להבין מי נגד מי ומי בעד מי. לאט לאט אני נפתח, באופן מתוכנן ומחושב, עד שבסוף אני מרגיש במעמד של מלך. לא איזה דיקטטור, פשוט אחד כזה שרוב האנשים אוהבים.

ברור לי שמה שאני מספר נשמע קצת מוזר ויהיר, זה מביך גם אותי, אבל עובדתית ככה הרגשתי בכל מסגרת שאי פעם הצטרפתי אליה מאז תחילת התיכון. נוסחה קבועה של שקט –> היפתחות –> אהדה. כשהמשותף לכל המקומות האלה הוא שלא הכרתי אף אחד (או כמעט אף אחד) בסביבה החדשה, התחלתי מאפס, מלמטה.

לאחרונה הצטרפתי למסגרת שהייתה קצת שונה. חברת Viber פיתחה צ׳אט קבוצתי עם טוויסט קטן - הוא פתוח לעוקבים. מבין הקבוצות השונות שנבחרו להיות פיילוט של הפיצ׳ר המגניב הזה, נבחרה קבוצה של 15 בלוגרים מהאתר שלנו, מה וזה, ואני אחד הנבחרים. להבדיל מפעמים אחרות בחיי, הפעם נכנסתי למסגרת חדשה עם קבוצת אנשים שאני מכיר, חלק יותר וחלק פחות, וההתנהגות שלי הייתה בהתאםבמקום להתחיל מהמקום השקט אליו אני רגיל, התחלתי ברעש וצלצולים, בדיוק כמו שמתנהגים אנשים שאני סולד מהם במסגרות חדשות. קשה לי להתחבר לאלה שעושים רעש מהיום הראשון, בלי שמישהו בכלל מכיר אותם

שלא תבינו לא נכון, אין לי בעיה עם לעשות קצת רעש. זה לגמרי באופי שלי להשתגע, לבקר ומדי פעם גם להתבלט. אני פשוט חושב שזה משהו שצריך להרוויח. עכשיו זה לא שבאמת אפשר לקבל את הזכות להיות פחות נחמד לאנשים אחרים, אלא פשוט צריך שאנשים יכירו את כל המכלול שלך כדי לקבל את זה שאתה עוקץ אותם או מבקר אותם. במיוחד כשמדובר בסביבה וירטואלית, בה הרבה פעמים הטקסט מפוענח באופן לא נכון בעליל.

תמונה 1 copy

אז בשבועיים האחרונים הספקתי להשפיל כמה אנשים בפומבי, לבקר אחרים בבוטות ובאופן כללי לייצר תחושת אנטיגוניזם קשה כלפי. פתאום אנשים קיבלו את הרושם שאני לא באמת מתדיין על דברים, אלא קובע עובדות. פתאום הערה פשוטה שלי זיכתה אותי בעקיצות חריפות. אלה דברים שמעולם לא נתקלתי בהם והפתיעו אותי מאוד.

אבל הבנתי. הבנתי איפה טעיתי. לא בהתנהגות, אבל בתזמון שלה. בתהליך הטבעי שדילגתי עליו, זה שעד היום הביא אותי למקומות נהדרים

1111

ויש גם תקווה לעתיד; כי מעבר לעובדה שלמדתי שיעור חשוב שעוד יעזור לי בחיים, ידעתי להתנצל בפני מי שצריך. הכרתי את אילז, שמשום מה מחבב אותי. קיבלתי חיזוקים והצלפות מחנבו, המלכה הבלתי מעורערת שלנו. זכיתי לעידוד משיראפ, ככינויה כן היא. והכי חשוב, הצטרפו אלינו עומר טסל אהובת לבי ואלמוג שור הקורעת מצחוק וקונדומים להנאתה, שגורמות לי להאמין שהולך להיות ממש כיף בקבוצה הזאת. לא מאמינים? תתחילו לעקוב פה.

// גל ארנרייך

OLD LOVE

10 דברים שלא יקרו עד גיל 30

#1 לכתוב ספר
יש לי יומנים שכתבתי עוד בבי"ס יסודי ושירים שכתבתי בתיכון. אני כותבת בלוגים במספר אתרים כבר יותר מעשור, ותמיד האמנתי שאעשה עם זה משהו מעבר לקבלת קרדיט. דמיינתי איך אני מוציאה לאור ספר ילדים, כזה עם ציורים פשוטים. או איך אני מפרסמת ספר בכריכה רכה, עם תמונה שאני צילמתי ועם אוסף של טורים שכתבתי במהלך השנים, מסודרים לפי נושאים. דמיינתי איך אנשים יגידו לי שהם תמיד ידעו שיצא ממני משהו.

SEFER1

#2 להיות משהו
לא ידעתי מה, אבל האמנתי שאהיה משהו. שאעבוד במשהו משמעותי, שאעשה משהו חשוב, שאהיה "דמות". שאהיה שם דבר בתחומי. לא ממש ידעתי מה יהיה תחומי, אבל שיערתי שהוא יהיה "משהו". חשבתי שאהיה ראשונה לעשות משהו, לומר משהו, להמציא משהו, לכתוב. האמנתי שאהיה משהו משהו.

#3 להתחתן
הייתי רומנטיקנית חסרת תקנה, כיום בעיקר חסרת רומנטיקה. אולי כי נכוויתי, אולי כי הזמן עבר ולא הרבה אהבות גדולות ומסחררות עברו עליי. חשבתי שאתחתן, לא באירוע רב משתתפים עם הרבה אנשים שאני לא מכירה. משהו קטן. אולי רק חברים. אולי רק טקס צנוע בחצר עם הרבה אלכוהול. אולי, תלוי גם מה בן זוגי שיחיה ירצה. אולי בכלל לא נעשה חתונה ורק נאהב מאוד ונחיה ביחד.

OLD LOVE

#4 לגור במושב
לא ידעתי איזה מושב ובאיזה חלק של הארץ, אבל דמיינתי את עצמי יושבת בגינה עם חברים, שעם חלקם גרתי באמסטרדם, עם חלקם למדתי באקדמיה ועם חלקם עבדתי, יושבים וצוחקים, שותים הרבה אלכוהול והרבה נס קפה ומעשנים סיגריה אחרי סיגריה. בינתיים הפסקתי לצרוך מוצרי חלב, לא נגעתי בבירה כמעט חצי שנה ואני לא מעשנת כמעט חמש שנים.

#5 ללמוד בבית הספר של חיים
האמנתי שלימודים זה לא בשבילי וחשבתי שאסתפק בקורסים וסדנאות. דברים קצרים שלא צריך להתחייב אליהם יותר מידי. בינתיים אני באמצע תואר שני בנושא שמעולם לא חשבתי שיעניין אותי.

DESHE TAU1

#6 ללדת
לא הייתי בטוחה שארצה בכלל ילדים ואז התבגרתי והכרתי את האחיינים שהפכו לאהבת חיי, וחשבתי שיהיה לי לפחות אחד. שניים אם הכל יעבור בשלום ובבריאות. לא הייתי בטוחה שאדע איך להתמודד עם זה מבחינה רגשית, כלכלית ובחינות רבות אחרות, אבל חשבתי שיהיה בסדר.

#7 לפחד מהעולם
לא האמנתי שאהיה מסוגלת להגיע למקומות חדשים בלי שזה ישתק אותי, נפשית ופיזית. לא האמנתי שאוכל לעמוד מול כיתה ולדבר בלי לברוח בריצה באמצע הפרזנטציה. להפתעתי, הצלחתי.

#8 להיות עם שיער אסוף ומתוח
שאף שערה על הראש לא תעז לזוז או לקפוץ. דמיינתי את עצמי כמו שהייתי כל החיים, עם שיער אסוף, כרגיל, שאף אחד בכלל לא יודע שיש לי תלתלים. השבוע שחררתי את התלתלים לעולם, לראשונה בחיי. אני עדיין מנסה להתרגל לבחורה שאני רואה במראה, שהיא שילוב של ציפי שביט, ניסים גרמה וראובן עטר, אבל אני מרגישה שעשיתי שינוי שהיה צריך להיעשות כבר מזמן.

HAIR
#9 לבשל
חשבתי שאדע לבשל כמו אמא שלי.

#10 לחיות בשלווה
בתמימותי האמנתי שאחרי גיל 30 משהו נרגע והמרדף אחרי הכסף, החיים ושות' מוריד הילוך.

בעוד פחות מחודש אחגוג 33. ספירת המלאי השנתית בראשי כבר החלה, ובין הרצוי שהיה בעבר למצוי שיש בהווה ישנם פערים, אבל גם מספר הפתעות לטובה. רק אלוהי העתיד יודע כמה טוב עוד מחכה לי.

הלוואי שהרבה!

// סיוון סטרומזה

 

חדשות בני ברק 1

הרומן האסור שלי

אתה ככל הנראה לא זוכר אותי, היית ילד בן 14, ואני ילדה בת 12. רק שנה אחרי בר מצוה שלך, אני זוכרת אותך מסתובב בשכונה עם המגבעת והחליפה, הרגשת גדול וכל כך חשוב.

הייתה לך כריזמה מטורפת, ואני הייתי מסתכלת עליך מבעד לתריסים ולא יודעת להסביר לעצמי את הפרפרים שהיו לי בבטן רק מלראות אותך.

גרת בבניין ממול, אחותך למדה איתי בכיתה, וכשהייתי מגיעה אליכם ופתחת לי את הדלת היית נותן לי את המבט הזה שלך, ואני היית מצטמררת. דיברנו רק פעם אחת, ביום אחד כשנתקענו יחד במעלית. אני פחדתי ואתה הרגעת אותי ואמרת שעוד מעט יחלצו אותנו ויהיה בסדר. עמדנו כל כך קרוב אחד לשנייה, שתקת קצת ואז אמרת שאתה חושב שאני ממש חמודה, ורפרפת עם האצבעות שלך על כף היד שלי.

כמה ייסורי מצפון אכלתי אחר כך על הנגיעונת הזו. זה היה הרבה יותר מידי בשביל מה שידעתי שמותר לנו לעשות.

מגיל שלוש למדתי במסגרות נפרדות, ותקשורת עם בני המין השני לא הייתה מותרת אצלנו. אולי דווקא בגלל זה כל מבט שלך כשעברנו זה מול זו ברחוב היה כל כך משמעותי בשבילי. אבל שנינו ידענו שלא יצא מזה כלום. לא יצא כי אני אשכנזייה ואתה מזרחי, כי אתה בן למשפחה של חוזרים בתשובה ואני נצר לשושלת מפוארת של חצר חסידית כלשהי. וכך, הלבבות שציירתי לי במחברת היו העדות היחידה למתחולל בתוכי. 

שלוש שנים תמימות שכנת אצלי שם בפנים, גם אחרי שעברתם דירה ולא ידעתי כבר מה איתך. גם כשכבר הייתי ילדה ממש גדולה, עדיין היה לי זיכרון מתוק ממך, מן פינה חמימה כזו בלב שאף פעם לא נמוגה.

ועברו ימים, הייתי כבר בת 16 כששמעתי עליך שחצית את הקווים והפכת לחילוני. יום אחד, ראיתי אותך בקניון מחבק בלונדינית יפהפייה. עד היום אני זוכרת את הכאב שפילח אותי, ממש פיזית. ידעתי שלעולם לא אוכל להיות היא, שלעולם לא אוכל לתפוס את המקום שלה. ובכל זאת, כשפגשו עיניך את עיני, גם אז, כשהיא חבוקה בזרועותיך, נעצת בי את המבט הזה שזכרתי משלוש שנים לפני, כשהיינו עוברים זה מול זו במדרכה. 

ומרוץ החיים המשיך לו, הספקתי מאז להתאהב ולהתאכזב ושוב להתאהב, הספקתי לחוות ולהרגיש ואפילו הספקתי לשכוח אותך.

אבל אז בערב אחד כשנכנסתי לבר ראיתי אותך, אמרו לי שאתה הבעלים של המקום. ראיתי אותך עם קוקו ועגיל וקעקוע, כל כך שונה מהילד שזכרתי. נראה שעברת הרבה, בדיוק כמוני. רציתי ללכת ולהציג את עצמי, אבל לא היה לי אומץ. וכשהופעת מולי שם, כשאתה מחלק הוראות לעובדים שלך, ידעתי שוב שאין סיכוי, כי הילד שאהבתי היה מישהו שונה לחלוטין ממה שנהיית, ממי שהפכת להיות.

מתוך עמוד הפחיסבוק ״חדשות בני ברק״

מתוך עמוד הפחיסבוק ״חדשות בני ברק״

באותו ערב, כשחזרתי הביתה, הקפדתי ללבוש את פיג'מת פו הדוב הוורודה שלי ששמורה אצלי במיוחד למקרי חירום כמו ערבים כאלה, ועם לנה דל ריי ברקע הרצתי לי בראש את התובנות מהערב הזה.

החיים הם לא אגדה, ולא כל הסופים נגמרים כמו שהיינו רוצים. אולי זו אני שהשתניתי, אולי אלו החוויות שעברנו כל אחד בנפרד, אבל גם סיפור ללא סוף כמו הסיפור הזה, יש בו יופי וקסם משלו. ואם אני מתחרטת שלא הצגתי את עצמי מולך, זה רק בגלל שהייתי רוצה לומר לך תודה על חלומות שמילאת לי אז – כשחשבתי שהחוויה הכי גדולה בחיי תהיה רפרוף של יד של ילד בן 14 על כף ידי. זה היה הרבה יותר ממה שיכולתי לבקש.

// חני פריד

u17414749

עוד דברים לעשות עם שכר הלימוד

Print

אכן מדובר בסכום לא מבוטל, כמעט 35 אלף שקלים (היי, יש כאלה שזה הסכום לשנת לימודים אחת בלבד אז אין לי על מה לבכות) שהתבזבזו על לימודי אוניברסיטה מעניינים במיוחד של קולנוע ומדעי הרוח. אני יכולה לחשוב על מספר אינסופי של דברים שהייתי יכולה לעשות עם הכסף הזה, אם לא הייתי מוציאה אותו על הלימודים. 

נתחיל עם שנה בהודו, כי אם אפשר כלכלית לחיות שנה שם אני פשוט לא רואה שום סיבה שלא לעשות את זה. מדובר במקום הכי מדהים שהייתי בו בחיי והייתי שמחה לבלות שם שנה במקום ללמוד שלוש (טוב נו, ארבע) שנים.

רישיקש, הודו

רישיקש, הודו

ואם לא חופשה נצחית אז דירה. לא קניית דירה כמובן, אנחנו בישראל. אבל הייתי חיה כמה חודשים בדירת פאר בתל אביב, סתם לכיף. דירה משופצת בה הקירות לא מתקלפים והג'וקים לא בנו עיר בתוך ארונות אמבטיה. דירה מפנקת, נעימה ומרווחת שתיתן לי השראה מה לעשות עם חיי אחרי שאצטרך לעבור בחזרה לדירה חדר בדרום תל אביב ולהתחיל את החיים האמיתיים.

אולי הייתי משקיעה את הכסף. בבורסה למשל או שקר כלשהו אחר, אם רק אתן אותו לבחור המלוקק בחליפת הפסים המכוערת שמנסה כבר שנים לגרום לי לקנות מט"ח למרות שאין לי שום מושג מה זה אומר. בארצות הברית יש את ההיא שפרשה בגיל 30 כי עבדה קשה, גרה אצל ההורים והשקיעה הכל בבורסה. לצאת לפנסיה בגיל 30 נשמע לי מעולה. איפה נרשמים?

יש מצב שהייתי הולכת ללמוד משהו אחר, לא תואר. קורס מקצועי כלשהו שהיה יכול לספק לי הכנסה טובה לטווח הארוך. מי צריך השכלה אקדמאית שאפשר להרוויח 15 אלף שקלים בחודש מלעשות שעווה במקומות הזויים לבנות תל אביב היפות.

שווה את הכסף? מתוך ויקיפדיה

שווה את הכסף? מתוך ויקיפדיה

אבל בתכל׳ס, לא מדובר בכל כך הרבה כסף, ואני מאוד שמחה שבזבזתי אותם דווקא על לימודים אקדמאיים. בעיקר כדי להראות לעצמי שאני יכולה, אבל גם למדתי המון דברים שהשפיעו ומשפיעים על החיים שלי עד היום, אז אפשר לומר שסך הכל אני מרוצה שהבחירה הסופית שלי, למרות שהחלופות נשמעות אכן מדהימות.

Print

// נטלי להב

להתחיל מההתחלה, נעים להכיר

היי, לא חושבת שעשיתי בינינו היכרות נאותה. נעים מאוד, אני לינור, גרה ברחובות, מהנדסת ביוטכנולוגיה ולומדת לתואר שני בהנדסה סביבתית. ועכשיו, כשהעפתי מהדרך את הרשמיות, אנסה לעשות היכרות אמיתית.

אני גרה ברחובות מבחירה. אפשר להגיד שאני סובלת מתל אביבופוביה. אולי אני רק מפחדת שאלך לאיבוד במקומות גדולים. אולי אני מפחדת שאני מוזרה מדי או לא מוזרה מספיק בשביל להשתלב בעיר הגדולה. שיש לי הרבה מילים אבל אין לי אמירה, ואם אין לי אמירה- אלך לאיבוד בעיר בה כל אחד חושב שהוא ישנה את העולם. או לפחות להיות בליין או זיין או אמן או עובד הייטק. אין לי שאיפות לשנות את העולם, רק ללמוד להסתדר איתו. אני גם לא בליינית או זיינת או אמנית או עובדת הייטק. תל אביב היא מקום ללכת בו לאיבוד בידיעה שכשהאיבוד ירגיש לי אבוד מדי תהיה לי את הדירה שלי ברחובות לברוח אליה.

מותר להסתובב ככה בתל אביב?

מותר להסתובב ככה בתל אביב?

יש לי כלב קטן שהשתחל לא בכוונה אל תוך החיים שלי בדיוק כששקלתי לקנות כרטיס טיסה למזרח. הכלב שלי אימץ אותי ולא אני אותו, ואני מודה לו על כך בכל יום. ערס באר שבעי קטן עם מראה מטעה של פקינז מעורב. תמיד כשאני יוצאת עם בחור חדש לא נעים לי לספר שהכלב עקב אחרי החבר שלי לשעבר אלי לדירה ואני אומרת שמצאתי אותו ברחוב. אחרי חודש הכלב נשאר והחבר הפך לאקס.

אני תמיד עושה הכל מאוחר. תמיד צעד אחד אחרי החברים שלי. הנשיקה הראשונה, החבר הראשון, הסקס הראשון. היום רוב החברות שלי נשואות, אבל אני אפילו לא בזוגיות. זה בסדר גמור עד שמגיעים למפגשים חברתיים. אני גם לא בטוחה שאני רוצה חתונה. לפחות אני יודעת שבגלל שאני עושה הכל מאוחר, יש לי זמן להחליט. שני הדברים היחידים שאפשר להגיד שהייתי ראשונה בהם מבין החברות שלי הם החזיה והעובדה שהתחלתי להלבין כבר בגיל 19. כששואלים אותי למה אני צובעת את השיער אני אומרת שאני עדיין לא מספיק חכמה בכדי ללכת עם שיער לבן.

אין לי טלוויזיה בבית, מבחירה, אבל עוקבת אחרי המון סדרות אז כבר לא בטוחה שיש לי את הזכות להגיד שאין לי טלוויזיה. עדיף שלא תשאלו אותי אם ראיתי את תוכנית הריאליטי ששודרה אתמול בלילה, כי "אין לי טלוויזיה". אתם תרימו גבה, אבל אני אדע שאני לא באמת מנותקת מהמדיה, רק שאין לי סבלנות לצפות בחדשות. וגם כאן אני תמיד יודעת דברים אחרונה, בעיקר מהפייסבוק.

למדתי הנדסת ביוטכנולוגיה ואני לא באמת יודעת מה זה אומר. אני רק יודעת שנהניתי מהלימודים. בעצם נהניתי מבאר שבע. אבא שלי בכלל רצה שאלמד הנדסת חומרים, אבל אני החלטתי למרוד. אם באמת הייתי מרדנית הייתי הולכת ללמוד פילוסופיה ותקשורת, כמו שתמיד רציתי. אולי יום אחד עוד אלמד. אבל גם בגיל 20 הייתי פרקטית, הלכתי ללמוד משהו שמתחיל ב"הנדסת…" שגם בו אין עבודה, אבל זה פשוט נראה יותר טוב. ואני די טובה במתמטיקה וכימיה (ושונאת פיזיקה). לא מתחרטת.

אני קצת טובה בהרבה דברים. לפעמים אני מתבאסת על זה. לפעמים הייתי מעדיפה להיות הרבה טובה במשהו אחד ולבלוט בזכותו.

כשהייתי ילדה חלמתי ללמוד רפואה. עד שבצבא גיליתי שאין לי סבלנות לאנשים. או שבעצם אני לא מבינה אנשים. או שזה אותו הדבר.

זאת אני החלקית בחצאי משפטים ומעט אמיתות.

נעים להכיר.

הלוואי והיה אפשר להתחיל מהתחלה גם בחיים.

// לינור סטוקלסקי

עוף מוזר copy

עוף מוזר

הלילה הזה, לא ישנתי בכלל. עסקתי במחשבות על כל הדברים שעדין ולא יצא לי להבין בהם. על כל הדברים שעוד לא יצא לי לעשות בפעם הראשונה. ועל הרגע הזה, בו כל הפחדים שלי יתרכזו לרגע אחד. תהיתי לעצמי, מה הוא הדבר שהכי מפחיד אותי, ולבסוף הבנתי. ותכלס', להיות כן, זה כל כך קל. אבל יחד עם זאת, לא פשוט בכלל.

להיות כן, זה לא רק להגיד את האמת כאשר אתם נשאלים אליה. להיות כן, זה לומר גם מה שלאו דווקא האדם שמולכם רוצה לשמוע. וזה לא רק לדבר, זה גם לעשות. ולא לפי איך שמצפים מכם, אלא לפי איך שאתם באמת מאמינים שצריך. לפי מה שאתם מרגישים בפנים, לפי הקול השקט הזה, שלא תמיד אנו שומעים לו, כי אנו מקשיבים במקום זאת לקולות שבחוץ, ושוכחים טיפה את עצמנו. את מה שחשוב לנו, את האנשים. את התכלית שבגללה בכלל קיבלנו את הזכות לבחור בעצמנו, ולהביעה דעה בקול רועש ורועם.

אז הלילה הזה, הבנתי מה הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם. הדבר המפחיד מכל. בו אתה שוכח מי אתה. ומתחיל להיות חלק מהתלם. שדואג להשאיר אותך בינוני, ועם המון פוטנציאל אבל ללא מימוש. כאשר אתה מפסיק להיות כן לעצמך. כי בעיניי אנשים, אתה פשוט עוף מוזר. כזה, שנראה שפעם לפעם, חיי בלה לה לנד. שיש לו חלומות מרחיקי לכת, שנראית לעין חסרת האמונה כמשהו שלא ניתן להשיג. ואתה כל כך חושש להיות שונה. עד שאתה מאבד מעצמך. והופך להיות מישהו שאתה לא.

ולכן, לפעמים אנו חייבים להזכיר לעצמנו, כי האמת היא, שמי ששונה – משנה! שללא אותם עופות מוזרים, אותם האנשים שיוצאים מהתלם, ויוצרים מציאות שלפניה לא הייתה. היינו נשארים במקום. והזמן היה חולף לו ואנו היינו הולכים לאחור. ועל כן, עלינו לזכור כי אותם האנשים, "העופות המוזרים", הם אותם האנשים להם אנו חייבים תודה. תודה ענקית והצדעה.

כי בין אם נרצה בזה או לא, לכל אורך ההיסטוריה וגם זאת שעוד תיכתב, יהיו לנו אנשים כמו האחים רייט, מי ששמו את האדם בשמים ולימדו אותו לעוף, למרות שאז לא כמו היום – הדבר היה נראה כהזיה, משהו נחמד שניתן לחלום עליו אבל לא באמת נועד להצליח. כמוהם גם תומאס אדיסון, שנשר מבית הספר בגיל עשר, עבד רוב ימיו כמוכר ירקות ומהכסף שהרוויח מימן ניסויים שנראו לו מעניינים לבצע. ויודעים מה? – במותו הוא נפטר, עם לא פחות מ- 1,093 פטנטים רשומים על שמו. 

אז האנשים האלה, נכתבו בספרי ההיסטוריה, השאירו אחריהם חותם שנשאר אחרי מותם, גם היום. אם בתור מה שמאיר לכם את הבית, ומדחיק מכם את החושך. ואם בתור מה שנותן לאדם כנפיים, ומאפשר לו לנוע ממקום למקום מבלי לגעת במים ומבלי רסן וגבולות.

ועל כן, אותם "עופות מוזרים" כפי שהיסטוריה כינתה אותם בהתחלה, היום מעוררי השראה בקרב אותם האנשים שיוצאים מהתלם, ונותנים להם את האומץ. האומץ להתמודד מול כל העולם ואמא אדמה. ולהכריז בקול קורא וברור: "אני כאן, אני שונה, ואני עוד אשנה!".

ולכן אני אומר לכם. בואו וננסה לשנות את האמרה של ה- "בלתי אפשרי" לאמונה שבה את הצעד הראשון, נעשה גם אם איננו רואים את כל התמונה. ולא נלעג או נרתע מאותם עופות מוזרים, אנשים שונים. אלא נצדיע להם, נפגין חיבה ונחבק חזק. כי לפעמים זה חלק מהתפקיד. לחשוב רחוק, לחשוב על העתיד. 

לחשוב על העתיד

 // יוני כהן

פרפרים של אחרי

אתה לא היית אהבה ממבט ראשון. אפילו לא אהבה ממבט שני. היית מהאהבות האלו של המבט החמישי, אולי אפילו השישי. מוזר, אבל אני כבר לא זוכרת.

הגעת בדיוק אחרי עוד ספר של אשכול נבו, בערך שנייה לפני שהתייאשתי מלהאמין שקיימת עוד אהבה כמו הפאזל המושלם הזה שהמילים שלו מרכיבות. אהבה של ספרים. מהאהבה שמכירים בה אחד את השנייה כל כך טוב שלפעמים מספיק מבט כדי להבין. מהאהבה שבכל פעם שנמצאים ביחד, רק מחכים להיות לבד כדי להפשיט אחד את השני וללמוד עוד ועוד על הגוף של השנייה מכל זווית אפשרית, כל נמש, כל גומה, כל צלקת. כשזה מרגיש מוזר לנסות להכיר עוד, כי בעצם, מכירים כבר מאז ומתמיד. זה חלק אבוד של הנשמה שלך שנזרק בתוך גוף פיזי אחר ועכשיו בעצם פשוט חזרתם אחד לשנייה. כשזה מרגיש טבעי ולא חשוף, להיות ערומים אחד מול השנייה. כשזה מרגיש כאילו לשבוע אחד מהשנייה זה פשוט בלתי אפשרי. כשזה מרגיש קצת לא חוקי להיות מאושרת כל כך עד שהלב כמעט ומתפוצץ.

היית מהפרפרים של אחרי.

מתוך עמוד הפייסבוק ״ארטמיס״

מתוך עמוד הפייסבוק ״ארטמיס״

אלו הפרפרים הכי מסוכנים. מחזור החיים שלהם הרבה יותר ארוך מהפרפרים הקטנים, של הדייט הראשון. הם גדלים לאט לאט בתוך הבטן, נותנים לכנפיים שלהם להתחזק לפני שהם מתחילים להתעופף בפראות, שולחים בינתיים גלמים גם ללב. אלו שתופסים מקום ממש טוב באיזו פינה. אם לרגע מפסיקים להשגיח, הם מתחילים להקים מושבה שלמה, מתסיסים את כל האיברים ודואגים לעבור תא תא, כשהם מזריקים בדרך את הרעל שלהם בלי שום תרופת נגד. משאירים את המערכת החיסונית במאבק חסר סיכוי נגדם.

רק אחרי כמה שבועות של היכרות פתאום הם יוצאים החוצה, חושפים שיניים וניבים. נועצים רגליים קדמיות בכל עורק ווריד בלב, לא מוכנים לשחרר אחרי שהגיעו למקום המבטחים שלהם. פתאום, אחרי שהם מחליטים לצאת החוצה, הודעת sms שמתקבלת גורמת לרטט מוזר בלב שלא היה שם קודם, פתאום יש חשק חדש לשמוע את הקול שלך ופגישות מתחילות להרגיש קצרות מדי, לא משנה כמה זמן יש ביחד. 

כל הזמן הזה האמנתי שאני בחורה ששייכת לפרפרים של המבט הראשון, של הדייט הראשון. רק כי הייתי נאיבית לגבי העוצמה והכח שיש לפרפרים האלו של המבט החמישי, או השישי. כמה הם הרבה יותר אמיתיים, הרבה יותר כוחניים והרבה יותר הרסניים. לא פראיירים בכלל. 

השארת אותי כועסת עליך. כועסת עליי. 

כועסת עליך, על פתח קטן של תקווה ששתלת בי ואני לא מצליחה לנער ממני, לא משנה כמה אני מנסה. כמו חתיכה של לכלוך שנדבקה ופשוט מסרבת לרדת, רק עוברת מאצבע אחת לאצבע אחרת. כועסת שיש לי משהו טוב בידיים עכשיו, שלושה חודשים אחרי ואני עדיין לא יכולה להסתפק בטוב הזה. לא יכולה להסתפק בחצי אהבה אחרי שאני יודעת איך מרגישה אהבה שלמה. לא יכולה להסתפק בטוב אחרי שהיה טוב יותר, מפחדת שזה הכי טוב שהיה או יהיה שוב אי פעם. קבעת שיא ועכשיו אין אף אחד אחר שיוכל באמת להתחרות בפרפרים האלו שלך שהשארת. אני כועסת שאני לא מצליחה להיזכר שפעם היה טוב גם בלעדיך ואיך כבר הרגשתי ככה קצת פעם וגם זה עבר בסוף.

עכשיו הגלמים של החדש יושבים שם, מחכים לצאת. עדיין מאוימים קצת מהפרפרים שלך שעוד מסתובבים שם. ממתינים שיסיימו את מחזור החיים שלהם אצלי ויעזבו, נותנים להם איזשהו סיכוי. 

אני מחכה שימותו.ֿ

// איתאל קלנגן

Screen Shot 2014-11-23 at 08.23.21

אני רוצה לקחת את זה חזרה

אתה שם כדי לגרום לי להרגיש. אתה מזכיר לי שאני מסוגלת לחשוב על עוד מישהו חוץ מעצמי. בד"כ אנחנו לא במסלול הנכון, אנחנו שונים מהשאר כי החיבור שיש בינינו הוא קצת מעבר. אתה גורם לי להרגיש מעבר. כשאני הולכת לישון אני חושבת עליך, כן זה בחוץ, מה שכל בחורה פוחדת להגיד – אז אני אמרתי. אתה המחשבה האחרונה שלי כשאני נרדמת. אני רואה אותך מחבק אותי ומנשק במצח כי יש בינינו אהבה שהיא מעבר.

אתה המעבר שלי, כשאני חושבת עליך אני מרגישה חרטה ואתה יודע מה אומרים על חרטה? אין יותר אמיתי מזה. כשאני חושבת עליך אני מתעצבנת על עצמי, שלא הייתי אמיצה מספיק כי באמת לא הייתי. לא היה לי את הכוח להכיל את כולך. לא היה לי את הכוח להאמין שאתה אוהב אותי, ככה כמו שאני. 

המחשבות משתנות אבל אתה תמיד ברקע. אני ואתה זה משהו של אחד ל"זה לא באמת קורה" אבל זה קרה לנו, הפחד שיתק אותי אני מודה. פחדתי לתת לך כי פחדתי שלא תתן לי בחזרה. אני לא קלה, אני יודעת אבל האמנתי בכל ליבי שאתה תצליח לפצח את מה שהופך אותי להיות מי שאני. האמנתי שתראה אותי, ככה.

אני מאמינה שאנחנו תמיד משאירים חותם על אנשים שבאמת לקחו חלק בחיים שלנו. אני בוחרת להאמין שהשארתי את החותם שלי בך. אני בוחרת להאמין שכשתחשוב על מה שעברת אני אעלה במחשבה. אני בוחרת לחשוב את זה כי אני אוהבת, אני אוהבת אותך. 

אתה מתעצבן עליי הרבה, אני לא החלטית ואני גורמת לך להרגיש כאילו אתה סתם מנסה. אני פוחדת, אתה יכול לראות את זה? אני פוחדת כי אתה הראשון שהעזתי לספר לו, סיפרתי לך מעבר כי אתה המעבר שלי ואני פוחדת שאתה לא תרצה יותר. שתסתובב ותפנה לי כתף קרה, שתיבהל מכל מה שעובר לי בראש ולא תצליח להבין.

אני רואה אותך לצידי, אני רואה את עצמי אוהבת אותך מא' ועד ת', אוהבת אותך כמו שאף אחת לא אהבה. אוהבת אותך כי אתה, אתה. אתה טוב בשבילי ואתה רע, כמו רעל שמוזרק בגזר הדין האחרון, פסילה שלישית אני בחוץ. אני לא רוצה לאבד אותך, אתה הכל ובו זמנית אתה גם הרבה כלום, כי אתה ברקע ואני רוצה שתהיה פה, איתי. אני אהיה מוכנה לתת לך את עצמי, קח רק אל תשתמש ותזרוק. אני מבקשת הרבה אני יודעת, אני מבקשת הבטחה וזה כנראה קצת גדול עלייך. 

אני רוצה לאהוב אותך, לתת לך, לחבק אותך, לנשק אותך בכל מקום. בא לי להיקבר בתוכך, שתחזיק אותי ואני אהיה תלויה בך. אני רוצה, רק תראה לי שזה נכון.

אמרתי לך פעם שזהו – אני הולכת, כי אני צריכה עוד ואתה לא יכול לתת בינתיים. אמרתי לך שהלכתי אבל נשארתי כי האמנתי בך שתבין שיותר נכון ואמיתי מזה אין. האמנתי בך וכנראה שלא הייתי צריכה, אני נתתי את המכה הראשונה כשלא האמנתי בך בהתחלה. טעות שלי, אני יודעת, אבל עכשיו אני רוצה לקחת בחזרה. איך לוקחים את זה בחזרה? 

פעם ביקשת ממני שאכתוב עליך, אמרתי לך שאני לא מוכנה. עכשיו אני כותבת, חבל שהכל בדיעבד.

// חנה קבטיאנסקי

NEONZ - UNTAY

תרבות יום א' #40

רוני-בעיר-הגדולה1

רגע לפני שאני מתחילה:
עוד שבועיים יש לי יומולדת. בכל שנה בתקופה הזו אני מנתחת, 'חופרת' בדברים ועושה חשבון נפש – טבלת הישגים. אז הנה הישג אחד: 40 פוסטים בתרבות יום א' ועדיין לא נמאס לי! אני רק מתרגשת יותר בכל יום שבו אני ממליצה על הופעה או תערוכה.
תיהנו!

הופעה:
מה?
זיו סואיסה
מתי? יום ב', 24.11.14, 21:30
איפה? תיאטרון תמונע, רח' שונצינו 8, תל אביב.
למה? נדמה לי שמצאתי את המוזיקאי שיסגור לי סופית את הפלייליסט לחורף: זיו סויאסה. לא הצלחתי להגיד מה בדיוק הקול שלו מזכיר לי – ניק קייב או ג'ף באקלי? אולי אף אחד מהם. בכל מקרה הוא מנעים לי את החורף שמתקרב. עכשיו הוא משיק את אלבום הבכורה שלו וזו הזדמנות מצוינת לשמוע אותו ולפרגן. אורחת: מיה יוהנה מנחם.
כמה?45 ₪ 
איפה נרשמים? פשוט באים. אפשר לרכוש כרטיסים באתר תמונע או בקופות. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

סדנה:
מה? DIY – הכנת שרשראות עץ
מתי? יום ג', 25.11.14, 19:00
איפה? הסטודיה, רח' דיצה 4, יפו
למה? הסטודיה זה מקום מקסים ביפו, בית של ממש ליצירה. הפעם יצירת שרשראות מעץ תוך שימוש במספר טכניקות. טל המדדי, מנחת הסדנה, תעזור לכם לבחור את חתיכת העץ שמתאימה לכם, תנחה אתכם כיצד לעבד אותו ולעצב אותו. אם יש לכם חומרים נוספים שתרצו לצרף לשרשרת תביאו אתכם! ואם ממש (אבל ממש) בא לכם… תכינו לי גם שרשרת מתנה.
כמה? 180 ₪ ברכישה מוקדמת או 220 ₪ בערב הסדנה.
איפה נרשמים? מומלץ להירשם מראש. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

הסטודיה - הכנת שרשרת עץ

הסטודיה – הכנת שרשרת עץ

מסיבה:
מה? קוביזם
מתי? יום ה', 28.11.14, 22:00
איפה? אוזןבר, רח' קינג ג'ורג' 48, תל אביב.
למה? הסבר קצר למי שלא מכיר (ותאמינו לי שחיי המסיבות שלכם יתחלקו ללפני הקוביזם ואחריו): פרויקט של נדב אגמי בו הוא מפרק, מרכיב, יוצר ומשנה קטעים מוזיקליים מז'אנרים שונים. מש-אפ משובח.
הפעם הראשונה שהייתי במסיבה של נדב אגמי הייתה לאחר שחברה מהעבודה סחבה אותי בליל חורף קר. מודה שלא הבנתי עד הסוף לאן אני מגיעה אבל זה היה ערב של ריקודים אינסופיים. תבואו עם נעליים נוחות – אתם תודו לי אחר כך.
כמה?
35 ₪
איפה נרשמים? פשוט באים. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.
קוביזם

תערוכה:
מה? NEONEZ
מתי?
יום שבת, 29.11.14, 22:00-10:00
איפה? משונע, הרצל 112, תל אביב
למה? תערוכת פוסטרים חד פעמית ולמשך יום אחד בלבד של האמנים UNTAY, YONIL, SIGNOR GI, ELNA, DIOZ. כל אחד מהחמישה יצר שני עיצובים ייחודיים ומכל עיצוב הודפסו שמונה עותקים בלבד, עליהם הם גם חתמו. כלומר לא תוכלו להשיג אותם במקום אחר ולאחר האירוע. הפוסטרים הודפסו על דפי ניאון צבעוניים. כדאי להגיע מוקדם, מי יודע מה ישאר אם תגיעו רק בערב… מה עוד יהיה שם? המון מוזיקה, אלכוהול ואוירה כמו שיש רק במשונע.
כמה? תלוי כמה תקנו
איפה נרשמים? פשוט באים. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

NEONZ - UNTAY

NEONZ – UNTAY

הופעה:
מה? עינב ג'קסון כהן
מתי?
יום שבת, 29.11.14, 20:00
איפה? לבונטין 7, רח' לבונטין 7, תל אביב
למה?
הו עינב ג'קסון כהן! האישה והקול! עד היום ראיתי אותה רק בהופעות של אחרים (התמוגגתי כשהיא שרה בהופעה של רוני אלטר). כמה חיכיתי להופעה שלה והנה זה קורה. ביום שבת היא תנגן חומרים מהאלבום הראשון שלה וחומרים שעדיין לא ראו אור עם דניאל שהם. אמנם השיר שצירפתי לא שלה אבל הוא אחד השירים האהובים עלי והיא מחדשת אותו בצורה קסומה כל כך.
כמה?
40 ₪ במכירה מוקדמת או 50 ₪ בערב המופע.
איפה נרשמים?
פשוט באים. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

בקטנה:
שעלת נפוצה. מכירים? יופי! אז הם הוציאו קליפ חדש לשיר "הבידור שלכם זה הטרגדיה שלנו" (צודקים), וביום שישי (28.11.14) הם משיקים בפסאז' אי.פי חדש – ימית 2000 בהפקתו של רם אוריון. רייסקינדר יתארח, RED AXES יתקלטו ויהיה יופי!
כל הפרטים באיוונט בפייסבוק.


// רוני שפי

aaa

מצחיק בקולנוע -"טיפשים בלי הפסקה 2" ו"קרניים"

"Dumb and Dumber To" – טיפשים נהנים יותר

לעשות סרט המשך לקומדיית קאלט זו משימה מאתגרת, לעשות כזה 20 שנה אחרי זה בכלל טירוף. אבל זה בדיוק מה שהולך עם הומור הנונסנס המטופש והאהוב של האחים פארלי. הם לא צריכים תוכנית פעולה או תסריט אמינים במיוחד, ולכן כשהארי ולויד מתאחדים במטרה למצוא את ביתו האבודה של הארי כמובן שהם מצליחים להתגבר על המכשולים הזויים ביותר שנקרים בדרכם ומוכיחים לבסוף שהטימטום משתלם.

ביצוע חלק ועילאי של ג'ים קארי וג'ף דניאלס, הטיפש המרושע והטיפש והטוב המתאימים זה לזה כמו כפפה ליד. אמנם שתי ידיים שמאליות במקרה שלנו אבל הן מושלמות כשלעצמן.

sss

עלילה מפותלת עם המון בדיחות קרש של שנות התשעים שמרמזות על הסרט הקודם שקהל צעיר מידי לא בהכרח ישכיל להעריך אבל הן פונות למכנה המשותף הכי נמוך ולכן אי אפשר שלא לקלוט שהמטרה היא לצחוק. יחד עם זאת בעידן הפוליטיקלי קורקטי של היום מסוכן לצחוק על גזע, מגדר, מחלות, איברי גוף של חתולים, נשיותה (או היעדרה) של קטלין טרנר והקסם הקומי כך נראה איבד ממשיכתו.

יש בסרט המון רגעי סלפ סטיק קשים כמו בסצנת הפתיחה בה הארי נדרש להוציא קטטר מצינור השופכה של לויד בסגנון "משוך בגזר" אלים, אך כמו עם דמויות מצוירות הם ממשיכים להתנועע באלגנטיות המגושמת שלהם למרות הכאב. יחד עם כל ההומור השטחי יש הרבה בדיחות שנונות שמפתיעות את הקהל גם כשהוא לא מצפה לזה ביחד עם כמה שחקני חיזוק שנותנים את העבודה כמו שצריך.

ציון 8.4 בסולם קאיכטר.

jjj

"HORNES"- אזהרת מסע לסרט שנגמר כטריפ רע

דניאל רדקליף, כעת רחוק שנות אור מתפקיד הפריצה של כהארי פוטר, מככב במותחן הפנטזיה של אלכסנדר אג'ה. הוא משחק את איג, צעיר החשוד ברצח מזוויע של חברתו בקהילת קטנה בפאתי ארה"ב. יום אחד הוא מתעורר לגלות כי זוג קרנים שטניות בקעו לו ישר מהמצח! הוא נחרד לחלוטין אך למרבה הפלא מי שנותר רגוע לנגד מחזה האימה הם כל חברי העיירה הקטנה והמוזרה שלא מנידים עפעף למול חצי האדם חצי שטן החדש. הקרנים ניחנות בכוחות של "מתים לרגע" וגורמות לאנשים לפעול לפי הדחפים והיצרים האפלים ביותר שלהם בצורה גראפית וחסרת בושה – סקס סמים ואלימות. איג, שמנסה להיפטר מהגידול המטריד לשווא, מבין שהקללה הזו יכולה להיות גם ברכה ולשמש כמפתח למציאת הרוצח האמיתי של אהובתו.

ggg

ההפקה לא מתאימה לסרט קולנועי אלא לזו של מחזה אוף אוף ברודוואי. קחו לדוגמא את השתלשלות העניינים הזו: איג מוצא את הרוצח, הרוצח מכה אותו בשרשראות, מצית אותו, זורק אותו למכונית בוערת שמשייטת לתוך מי המזח ונותר לטבוע בחיים. הוא יוצא מהמים, נורה, מגדל כנפיים, הן נשרפות בתעופה, הוא נצלה מהן, חוזר לחיים בתור גחלים לוחשות, מנוקב מקילשון ובסוף, רק בסוף, מצליח לנוח על משכבו.

fff

זהו משל מוזר ואירוני על מלאכים ושדים וטבע האדם הבוגדני והבהמתי. יש כמה רעיונות מעניינים בלב התסריט שחורבו לחלוטין בעת ההוצאה לפועל. שילוב של ז'אנרים שמגיעים אליו רק אם משלבים תרופות מרשם ושתייה. פסקול גרוע ומביך שלעיתים הביא לי להתקפי קקופוניה. רגע אחד אנחנו בלהיט מהניינטיז, בשני מוסיקת כנסיות, ובשלישי נעימת פסנתר קלילה, ללא הלימה לסצנה. סרט שבקלות יכל היה להיות דרמת מתח מטופשת לבני נוער אלמלא סצנות המין, הזוועה וההזיות שנתנו לנו ברוחב יד.

3.1 בסולם קאיכטר.

 

// דנה קאי

250265_10154856952020294_4625145854560978552_n

פאפרצי

בסוף היום, כשהוא עובר על התמונות במצלמה, הוא מוצא את התמונה הנכונה. התמונה שתעלה אותו על המסלול הנכון, שאולי תחזיר לו את התהילה.
הוא יושב עם כוס הוויסקי בחדר העבודה, מתחיל לנסח ארבע שורות כדי לשלוח עם התמונה.

הוא שותה עוד מהוויסקי. הוא מסתכל שוב על התמונה, על הבחורה הבלונדינית ששוכבת על החוף. הוא מעביר יד על התמונה, מתעכב על הקימורים שפעם הכיר מקרוב, הוא מקרב את התמונה אל האף, התקווה שתהייה לתמונה את הריח שלה מפעמת בו לשנייה.
הוא נזכר איך לפני שנה התקשרה אליו זועמת על התמונה שלה שצילם לאיזה אתר רכילויות, הוא הציע לה לצאת לשתות משהו כפיצוי והיא הסכימה, חודש אחרי היא כבר עברה לגור איתו.

משהו בה גרם לו לתהות מחדש על העבודה שלו ככתב רכילות. היא גרמה לו לחשוב על הנזק שהוא עלול לעשות בעזרת הכישרונות שלו, היא שכנעה אותו לכתוב על דברים אחרים, העבודה בכתיבת תכנים אחרים הייתה מתישה יותר, קשה יותר וגם פחות תרמה לכיס שלו, אבל בשבילה הוא היה מוכן. בשביל הידיים המחבקות שלה בסוף היום כשבאה מאחורי גבו לראות מה כתב, את מפל השיער המדגדג שלה. את השפתיים שלו שהשיבו רוח כשקראה ללא קול.

מתוך 9rooms

מתוך 9rooms

הם היו שוכבים במיטה כשראשה שעון על חזהו העולה ויורד והיא הייתה מספרת לו על יום הצילומים הארוך שהיה לה, על הסרט החדש שהיא משתתפת בו, על המעריץ החמוד ששלח לה זר פרחים. הוא היה שותק ומעביר לה יד בשיער, כותב לעצמו בראש שמזמן הוא לא קנה לה פרחים ומבטיח לעצמו שמחר יעשה זאת. שולף את המצלמה ומצלם אותה שרועה על המיטה, מחייכת בשובבות ומרגיש שהוא מאושר.

ואז הוא איבד את העבודה שלו ומהר מאוד הוא גם איבד אותה, היא אמרה שקשה לה, שהוא כבר לא מחייך, ושבכלל היא צעירה מאוד, ויש לה עולם גדול לחקור בחוץ, ערב אחד היא פשוט ארזה מזוודה ונעלמה.

לפני חודש הוא קיבל מכתב מהעבודה הראשונה, עבודה ששילבה את אהבתו לצילום ולכתיבה. הבטיחו לו שיקבלו אותו בחזרה עם התנאים הקודמים אם יחזור לעצמו ויהיה החיה המושחזת של פעם.
הסתובב ברחובות האפרוריים של העיר וצילם אנשים, זוג יושב על ספסל, ניסה לתפוס רגעי אושר של אחרים, במקום את שלו שחמקו.
לבסוף הגיע לחוף הים, והתהלך יחף נותן לגלים להרטיב את אצבעותיו, מנסה לתפוס קרני שמש נשברות. הוא ראה אותה על החוף, שלושה קליקים בדיוק, והלך משם.
הוא מסתכל על התמונה שצילם. התמונה שתעלה אותו על המסלול הנכון, הוא הסתכל על התמונה וכתב "נצפתה לבדה על חוף הים" ושלח.
קיווה שמחר היא תתקשר והוא יוכל להזמין אותה לקפה.

//יסמין רמון

ניב

המרדף אחר האושר 

שלב ראשון- דע את עצמך.

הייתה לי עבודה, לא מדהימה, קצת משעממת, אבל מפרנסת בהחלט ודירה מדהימה במרכז תל אביב עם שני השותפים הכי-טובים-בעולם. אבל האושר הסתכל עליי מהחלון וצייץ. חייתי את היום, את הלילה, את העיר, אבל כששוב ברחתי מאיזה דירה מתפרקת באמצע הלילה ודווקא ההוא שרציתי לא התקשר, האושר פרש כנפיים ועף.

קניתי כרטיס טיסה למקום שנראה כמו גלויה מנצנצת, הרים ירוקים שנושקים לים טורקיז, מקום בו ההבטחות על אושר מרובות כמו גרגירי החול. ארזתי לבד. כמה חולצות ומוצ'ילה דהויה ונופפתי לכל החיים הקודמים שלי לשלום. הם נופפו לי חזרה והסתלקו די מהר, כדי שאני לא אראה אותם בוכים חלילה, וטוענים שרק נכנס להם משהו לעין.

מקום שנראה כמו גלויה מנצנצת

מקום שנראה כמו גלויה מנצנצת

נחתתי במקום בו לכולם נראה שנכנס משהו לעין ובעיניים מלוכסנות הם חייכו אליי, הציעו לי אננס במחיר של מסטיק ואמרו לי ברוכה הבאה. במרדף אחר האושר, דבר ראשון את צריכה לדעת מה את רוצה. עליתי להרים, רכבתי על פילים (בלי לדעת שהם בכלל לא מאושרים), ועשיתי את כל מה שהתיירים עושים. ככה במשך חודשיים-שלושה. היה נחמד אבל האושר לא נראה בכלל מרוצה. אחרי שלוש מדינות הוא התחיל לתפוס תאוצה ובמדינה הרביעית הפער בינינו היה כל כך גדול שנהייתי חולה.

ישבתי שבוע על גג, לא רחוק מגג העולם במדינה זרה, הרגשתי בתחתית, או שקראו לזה שפעת. ובלית ברירה ממש, מתוך שעמום וכמוצא אחרון התחלתי לעשות את מה שאני תמיד עושה ברגעים קשים של זמן שנתקע- רגעים בהם הזמן נמתח כמו השיעור הכי משעמם בבית ספר, כמו השמירה הארוכה ביותר בצבא, השמירה החשוכה של לפני הזריחה. רגעים בהם השעון מתקתק דקה אחרי דקה, בעבודה עם אינטליגנציה אפס שמשולמת לפי שעה והמשמרת אף פעם לא נגמרת, הזמן בכלל זז לאחור ואני מצרפת קו אחרי קו, נקודה אחרי נקודה, מציירת את דרכי לחופש, לא רגע, פשוט מציירת. ואפילו נהנית מזה, ממש קצת, לא מודה.

סיכום שלב ראשון: לקח לי עשרה חודשים, שש מדינות, שלושה מקעקעים, שני סופרים, חמישה אמנים וכמות אינסופית של נזירים שרצו להתאמן איתי על האנגלית שלהם, להבין שזה מה שאני רוצה.

שלב שני- כאפה.

חזרתי עם האושר יושב לי על הכתף. כל מילה שהוצאתי- הוא חזר אחריי, מנופנף בנוצות אקזוטיות ובמקור מושלם. מתהדר בקעקוע חדש על הגב. אבל באזור תל אביב האושר כבר לא נראה כמו ציפור אקזוטית, אולי יותר כמו דררה מרוטה. דררה שברחה מהקן והשתלטה על כל אזורי המחייה של הנחליאלי המצוי ובאמת לא נשארו דירות בתל אביב, אז אני והאושר-דררה נדדנו דרומה ליפו.

האושר כבר לא נראה כל כך מיוחד, כמוהו היו עוד אלף והכאפה-חזרה-לארץ כאבה.

 

מתוך ויקיפדיה

מתוך ויקיפדיה



סיכום שלב שני: השטן לא היה צריך לעבוד קשה. הוא בסך הכל היה צריך לפתוח קבוצה בפייסבוק בשם 'דירות מפה לפה ועם חיידקים בתל אביב'. כשהקבוצה הגיעה למאה אלף משתמשים הוא פתח קבוצה מתחרה בשם 'דירות מתפרקות עם חוזים דרקונים ובעלי בית מפלצות. בתל אביב. מה חשבתם? ברלין?'

שלב שלישי- האושר נדרס על ידי משאית.

אני לא התייאשתי. למרות שמצאתי אותו דרוס, משוסע לחלקים. הייתי צריכה לעצור את הכלבים מלטרוף אותו וגם כמה חתולים טועים, חתולים בלי-בית שמתגרים בכלבים עם רצועה. הוא היה מת לגמרי, לא הניד עפעף או נוצה והשארתי אותו איפה שמשאירים את כל הזבל ביפו- באמצע הרחוב כמובן. בין שאריות הפיתות של אתמול ליונים של מחר.

נשארתי לבד. ישבתי עליו שבעה חרישית למשך שבע שניות והמשכתי הלאה בלי להסתכל. אם כבר לבד אז שיהיה בתנועה. שרתי לעצמי, רקדתי בתוך הראש. התקנתי אהיל בחדר כדי שיהיה יותר מעניין כשאני בוהה בתקרה. לא הפסקתי לצייר.

סיכום שלב שלישי: תסתכלו ימינה ושמאלה כשאתם חוצים את הכביש.

המשך יבוא.

// ניב נעמני

שירה

סולמות וחבלים

אומרים לי לא לקחת ללב, לנסות להחליק את זה ממני. ליצור רשת של סולמות וחבלים מסביבי ולא לתת לקוביית מזל או שתיים לקבוע איזה שחקן יתקדם כמה צעדים. אולי ייפול על סולם שיטפס ישר ללב, אולי יצא לו דאבל שש והוא יגיע כמעט עד הסוף אבל ינחת על המשבצת של החבל הגדול שמחזיר אותך לנקודת ההתחלה.

אבל אחרי שכבר דרכת על משבצות מסוימות במשחק הזה, אין אפשרות לחזור פשוט בהתחלה. זיכרון הקרבה נצרב ובוער בעור, בעיניים, בכפות הרגליים. ורק בא לי להעיף את לוח המשחק ולשיר "שוברים את הכלים ולא מ-ש-ח-ק-י-ם". אבל אומרים לי שאני חייבת לשחק את המשחק. שיש כללים. שאי אפשר לשבור אותם. ואם הם נשברים זה רק כדי להוכיח את נחיצותם של הכללים.

מה שהם לא מבינים, אלו שאומרים, שאני כל כך עמוק בתוך המשחק שהוא הפך להיות חיי. ואני שחקנית בו, ויש לי חייל בצבע אדום. אולי בעצם זה פקק של בקבוק קולה מזכוכית שמחליף את החייל האדום שאבד באחד המשחקים הקודמים. אני משחקת לפי החוקים ולא מתקדמת יותר מהצעדים שמותרים לי. אני אפילו מקבלת בהבנה חבלים פה ושם. אבל אני רוצה לשחק קצת אחרת. המשחק הזה כבר משעמם אותי. למה אי אפשר לעמוד על סולם ולא לטפס בו מהר? או אולי להחליט שדווקא בחבל מטפסים למעלה ושאם נחתי על סולם אני יכולה לבחור מי יעלה עליו איתי.

אני רוצה להיות מסוגלת לשחק לפי החוקים אבל להיות מסוגלת לשלוט בקובייה. לפחות לעיתים. לפחות כשאפשר. רוצה להסתכל קדימה ולחשב את הצעדים, לנסות לבקש בדיוק את המספר המדויק מהמזל ולהצליח כמו שאבא מצליח בשש בש. הוא תמיד מקבל את המספר שהוא רוצה. אני חושבת שזה בגלל שהוא יודע חשבון טוב. 

החבלים האלה חלקלקים, ונופלים בהם בלי לשים לב. אבל לוח המשחק שלי הוא לא מרובע ואי אפשר להחליק בו להתחלה. הוא גם לא ממש לינארי, לא בהכרח מתפתח בקצב אחיד. פתאום הוא מייצר לי מודל מרקוב שאני יכולה להתחיל בו במקום אחד ולסיים עם חבל אחר בדיוק באותה נקודה. לפעמים החבל הוא דווקא זה שיחליק אותי למקום טוב יותר. כי הוא לא למטה אלא שונה. אז אני מתאכזבת מההחלקה, מרגישה שאני מאבדת שליטה מאבדת אחיזה, נוחתת ורק אז מרימה את הראש.

אז אני נאצלת לזרוק שוב את הקובייה כשמגיע התור שלי וזה רק נהיה קשה הרבה יותר. יש כאלה שיגידו שזה הגיל, שקשה הרבה יותר עכשיו להתמודד עם דחיה, עם טלטול. יש כאלה שאומרים שאחר כך יהיה קשה יותר אז כדאי לשקשק את הקובייה כמה שיותר חזק עכשיו ולדלג במרץ אל המשבצת הבאה. גם אם יש בה סולם. גם אם חבל.

אני משקשקת. את הקובייה ומפחד. היא עדיין אצלי בידיים. כמעט תמיד בעצם. מחכה לרגע שאחליט לפתוח את כפות הידיים אל השמיים ולראות איזה מספר יוצא. אני מפחדת לתת לעוד שחקנים את הקובייה. היא שלי. קשה לי לחלוק בה. כשהיא בידיים של מישהו אחר יש לי עוד פחות שליטה על ההתקדמות שלי. אולי זה דווקא דבר טוב. אני משקשקת. עוד עוד. נושפת אל תוך הרווח בין האגודלים למזל טוב, אני עוד מאלו שמאמינים בזה. שקשוק לימין, שקשוק לשמאל. וקדימה להעיף אותה רחוק. 

// שירה פריגת

IMG_0144 (800x533)

הדור שיציל את העולם

האדר חדש

אני חושב שאני בחור ישראלי (תל אביבי) סטנדרטי: עובד כמו חמור, דירת שותפים, בקושי חוסך, קונה ב-AM:PM, יוצא בסופ״ש, משתכר, אוכל ארוחת שישי אצל ההורים ואוכל יותר מדי פעמים בשבוע בחוץ. אין לי כסף ואני מרגיש עם זה לא בנוח, למה?

אנחנו ב״מה וזה״ תמיד אומרים שצוות האתר הוא בדיוק כמו הכותבים בו, ישראלים בני דור ה-Y שמנסים to make a living לא יותר ולא פחות, ולכן באמצע השבוע ארגנו לכל הבלוגרים באתר וגם לכל מי שמתעניין, הרצאה על הבר בשיתוף ״VISA אירופה״ כחלק מפרויקט גדול יותר שאנו עושים יחד, המנסה ללמד את הדור שלנו קצת חינוך פיננסי. בסקר שערכנו באתר, עליו השיבו 320 צעירים, עלה כי 94% מעוניינים ללמוד ולשמוע עוד על חינוך פיננסי. אתם קולטים, היינו רוצים לשמור על הכסף שלנו, אז למה זה לא קורה?

IMG_0119 (800x533)IMG_0126 (800x533)

חזרה לבר.

המקום: הרובי (לפני עניין המפיות). המרצה: נעם מנלה. הוויב: מעולה +

מה מסתבר? הבעיה היא לא אני ולא היותי עני, הבעיה היא בדור שמנהל את העולם ומסתבר שזה עדיין לא אנחנו. הידעתם ש-98% מהמנכ״לים של החברות הציבוריות במשק הם מהסוג של אבא ואמא שלכם ש״לא מבינים למה אתם כל היום תקועים בפייסבוק? את מי זה מעניין מה שיש לכם להגיד?!״. והם באמת לא מבינים, הם לא מבינים שהעולם עבר מעולם של ״מיתוג״ לעולם של ״אידיאולוגיות״, עולם שבו כל אדם יכול לשנות וכל אדם הוא שופר מידע בלתי נגמר.

IMG_0144 (800x533)IMG_0176 (800x533)

״הדור שלכם הוא הדור שיביא את הבשורה״, אומר לנו נעם מנלה ממרכז הבר, ואני שואל את עצמי אם הוא אומר את זה כי זה מה שהוא חושב שאנחנו, דור ה-me me me לפי מגזין TIME, רוצים לשמוע או שבאמת יש בזה משהו.

ההפיכה במצרים, מחאת המטריות בהונג קונג ואפילו סיפור המילקי פה בארץ – את כולם התחילו צעירים וצעירות כמוני וכמוך שהבינו שאין יותר צורך באישור מההורים או בחוזר מנכ״ל – פשוט קומו ותשנו.

וזה יתחיל מאידיאולוגיות אישיות כמו טבעונות, הומניזם או ימין ושמאל, ולאט לאט אנחנו נחליף את הדור הישן בעמדות המפתח ונשתלט פה על הכל. זה יקרה לא כי אנחנו טובים יותר מהדור הקודם (למרות שנרמז כך בהרצאה), זה יקרה כי ככה עובד העולם שלנו, עולם דפוק ואכזר שבו גם ההורים שלנו החליפו את הדור שלפניהם וכך הלאה והלאה עד תחילת ההיסטוריה.

הדבר החשוב ביותר שלקחתי איתי מההרצאה (שאני ממליץ בחום לשמוע אותה, מר מנלה הוא מרצה מבטן ומלידה) הוא שאין זאת שאלה אם הדור שלנו צריך להוביל את המהפכה הבאה בעולם – זה מָכּתוּב, זה בכלל לא החלטה שלי או שלך, כי אנחנו העתיד והעתיד סופו להגיע. אם ניקח את העתיד שלנו בידיים אולי בסוף, אחרי המלחמות והפוליטיקות והאינטרסים של כולם – אולי בסוף יהיה פה טוב. וזאת גם אידיאולגיה, עכשיו השאלה היא רק ״איך?״.

 

// איל דרור

רינה

ילדה של שניכם

1997
״שלום יקרה שלי, רינה, היי!
לא יודע אם המכתב הזה יגיע אליך, הוא כבר הרביעי וממך עדיין לא קיבלתי אף לא אחד.
רינו׳לה, יום הולדת שמח! 11 שנים!
לחלוטין ילדה גדולה! לו יכולתי לראות אותך, לפחות בתמונה.
מאוד מחכה למכתב ממך, איך אתם חיים, איך את לומדת, מי החברים שלך, איך אמא, אחותך, סבתא, סבא, כל השאר?
תכתבי לי, אני מאוד מחכה.
רינה-רינו׳לה, אני עוד הפעם מברך אותך, מאחל לך המון חברים, חיוכים, המון מתנות, זכרונות שמחים ואהבה של קרובייך.
כל הדברים המדהימים- לך. שלך. בריאות ואושר.
אבא״.

2014

היי, אבא.
המכתב הגיע. גם הארבעה שלפניו, ואחריו.
פשוט קיבלתי אותם קצת מאוחר מדי.
השעון שלי תמיד מאחר או מקדים קצת. ככה זה.
יש פתקי הצבעה ששמו בשבילי בקלפי, בחירות שהפסדתי בהן גם בלי לרוץ.
אם הייתי כותבת לך באמת הייתי מספרת לך שעוד מעט שוב יומולדת. בהחלט ילדה גדולה כבר. שבע עשרה שנים אחרי.
הייתי מקדישה את הזמן להמתנה מפרכת בדואר ישראל לו יכולת לראות אותי. ולו בתמונה.
קפאנו בזכרון של התמונה ההיא מהלונה פארק ליד המזרקה.
ילדה קטנה באוברול ורוד וקוקיות שלוחצות קצת יותר מדי. הכל קצת יותר מדי.
ואבא שלה.

הייתי כותבת לך שהחיים סך הכל בסדר. אתה יודע, הכל יחסי.
הייתי מספרת לך על כל אלה שלא מפצים עליך.
וזה לא שלא ניסיתי.
גברים עם משקפיים גדולים וזקנים ארוכים שיחבקו אותי בלילה ויצלמו אותי ביום ויקנו לי גלידת וניל עם פצפוצי אורז למעלה.

אני יושבת עם אמא לקפה ברחוב הכי סואן של תל אביב.
היא מספרת לי על אהבות גדולות, ואני מסוגלת להבין, שבע עשרה שנים אחרי, איך דברים יכולים להגמר. ככה פתאום.
אפילו אתה.

אני נחנקת מעצם המחשבה שאני בסך הכל הילדה של שניכם. רצה על הגלגל החורק, בתוך הכלוב החצי שבור הזה שבניתם לי לפני 28 שנים.
אתה יודע איך זה, אם להיות לבד אז עד הסוף. אז אני מחכה. וכותבת לך. בדיוק כמו שרצית אז.

// רינה בונין