תגית: מהוזה

IMG_20141209_225621 copy

כל העצב הזה

אני רוצה שתגיד שאני נראית נהדר ושאתה אולי קצת מתחרט. רוצה שתחבק אותי חזק ושארגיש שאתה קצת משתהה. רוצה לתפוס אותך כמה פעמים בוהה בי, מנסה להסתכל לי בעיניים, אבל מסיט מבט. רוצה שתתפוס אותי באמצע צחוק פרוע ומשחרר שגורם לי להיראות בדיוק כזאת.

אני רוצה שתכתוב לי אחרי. שחבל שלא דיברנו קצת יותר. רוצה שתאפשר לי להגיד את כל מה שיש לי לומר. ושתגיד גם אתה ושזה ישנה משהו. רוצה שתתנצל. רוצה שתרגיש רע. אבל גם רוצה להראות שזה הכי בקטנה.

ואז אני רואה אותך באמת. והבטן שוב קצת מתהפכת. אני יודעת שעבר לי אבל כנראה שלא עד הסוף. ואולי זה רק האגו. אני יודעת שזה שאני פה איתך לא עושה עליך את אותו אפקט כמו העובדה שאתה פה איתי עושה עלי. אתה נראה הכי קול. הכי נהדר. אני מחבקת אותך חזק וקצת משתהה. אני מגניבה אליך מבט ואתה נראה לא מרוצה, שזאת בעצם הדרך שלך לצחוק צחוק פרוע ומשחרר שגורם לך להראות בדיוק כזה. נהנה.

אני מחליטה להגיד בכל זאת את כל מה שיש לי להגיד. למרות שהסיכויים לרעתי. אולי זה האלכוהול שזורם לי בדם אולי האדרנלין. אולי הביטחון העצמי המופרז שהאכלתי את עצמי בו בכפיה. אני פותחת את הפה ובמקום מילים יוצאות לי דמעות. כל היין הזה עושה את הדמעות בטעם של מרלו. אולי בעצם שרדונה.

אני בוכה. ואתה מחבק. כמובן מקסים כהרגלך. מקשיב, או יותר נכון מנסה להבין את מה שאני מנסה לומר מתחת למעטה היבבות שיוצאות לי מהפה. אני כבר לא באמת יודעת מה אני אומרת. אני יודעת שאין סיבה שתראה אותי ככה. זה לא מגיע לך ולא מגיע לי. זה בטח לא אתה שצריך לעלות עם פסקול כמו "לקחת פסק זמן" של אריק ולהזכיר לי תקופות אחרות. אבל אתה עושה את זה. וזה רק יותר מעצבן. אבל כל כך במקום. ובגלל זה רק יותר מעצבן. והדמעות ממשיכות לרדת.

לשבריר שניה אני מוחה אותן וחושבת שזה באמת לא כזה חשוב. "אין צורך לבכות" אמרתי פעם. אבל לבכות זה בעצם צורך. ובשניה הזאת החלטתי להיענות לצורך הזה ולשחרר. ולא להקשיב לשירה של "מוכרחים להיות שמח". לבכות זה בסדר. ושחררתי. ובכיתי. המון בכיתי.

אני רוצה לשנוא אותך. לכעוס עליך. אבל זה לא עובד לי. זאת כבר לא בעיה שלך. אני כבר לא בעיה שלך. אני משחררת אותך מאחריות. זאת הבעיה שלי. אני הבעיה שלי. ואני צריכה להתמודד איתי. 

איך הצלחת ככה מהר? למה דווקא אתה? איזה מפתח מצאת שהצליח לפתוח את הלב? והאם אפשר לשכפל אותו ולהשאיר לי עותק שאוכל לשם שינוי להביא אותו למי שאני ארצה? למי שאני אבחר?

ומה עושים עכשיו עם כל הדמעות האלה שבוזבזו כאילו היו דלי מים עם קרח באתגר העלאת המודעות לALS? האם הדמעות האלה לפחות הצליחו להעלות לי את המודעות? אולי לך? מי בכלל אתגר אותי להוציא כל כך הרבה דמעות בטעם שרדונה?

אני לא יודעת. עכשיו כבר אין לי זכות לדבר איתך על זה. שיחקתי את התור שלי ושמתי לעצמי עצור. אז אני עוצרת רגע. לוקחת הפסקה. לנסות להבין מה קרה שם מאחורי מסך הדמעות. ומעכשיו אני זורמת עם הקלפים שאני מוצאת ברחוב. מקווה שבתור הבא אני אוכל לשנות צבע.

// שירה פריגת

סטרים-TO-GO

11314_10152449410994412_4366934835658820696_n

זה רק שלי

בפעם הקודמת שאני וברק נפרדנו, עוד כשהייתי במקסיקו, המילים נשפכו ממני כל הזמן. הרשימות שלי באייפון התמלאו בהודעות סמס ארוכות שרק מחכות להישלח, בפיוטים לעצמי, ב"יומני היקר שלום".

כשהכאב דעך ונשארה רק המועקה, המילים נעלמו והתחלפו בתמונות מחופים, מסיבות, אירועים שונים. הרבה בלונד, הרבה שיזוף, הרבה אלכוהול. שילוב משולש שגורם לכולם פתאום להתעניין "מה קרה שם?", "היא חזרה לחיי הרווקות?". כשהרגשתי שאני מסוגלת לכתוב שוב, המילים נשפכו מחדש וכתבתי את "גם בלעדייך" והאמנתי, ואני עדיין מאמינה, שכל מילה שם נכונה, שכל דבר שם עזר לי לקום ולהתקדם. כמוני, גם אחרות האמינו. וגם אחרים. אנשים שלחו לי מיליון הודעות על איך פתחתי להם את המחשבה או איך עזרתי להם להתמודד. הרגשתי שלפעמים זה טוב וכדאי לשתף, אתה מקבל פידבקים בחזרה, ויותר מזה- הזדהות שגורמת לך להבין שאתה לא לבד בסיפור. אנשים שלא דיברתי איתם שנים חידשו קשרים. הצלחתי עם החופש שלי והלבד שלי והצלחתי גם להקים את עצמי ולבנות את עצמי בחדש, בגירסא טובה יותר, רגועה יותר.

1447

כשברק חזר לתמונה, רציתי את השקט שלנו. לא רציתי התעניינות, לא רציתי שאלות ובעיקר לא רציתי לחלק תשובות שאני בעצמי לא ידעתי מהן. לא ידעתי לאן זה ילך ולאן יוביל ומה יהיה בסופו של דבר ואם באמת נחזור או שאולי זה יפול בדרך. מה שכן ידעתי, זה שבסופו של דבר הוא אמור לנסוע, וכלום לא ישנה את זה, גם לא אני, מבחירה. כעסתי כשפתאום אנשים שאלו אם חזרנו, גם אנשים שלא התעניינו בי בפרידה. חברים מהצבא שלא דיברו איתי שנתיים, העיקר לדעת את הג'וסי, את הרכילות, להתנחם בשברון לב של אחרים.

11314_10152449410994412_4366934835658820696_n

בסופו של דבר, אחרי שבאתי לכתוב סטטוס עצבני וכועס על כל אלה שמעזים להתערב לי בחיים, העירה אותי לירון בסטירה מצלצלת. אני לא יכולה לצפות מאנשים לקרוא רק מה שבא לי לתת להם לקרוא, אני לא יכולה לספר על השברונות שלי ולא לספר על ההתאהבויות. אני כן יכולה, אבל אני לא יכולה לצפות מהם לא להיות סקרנים, אם הם היו איתך ברע הם רוצים לחלוק גם מהטוב.

היו אלה שהרשו לעצמם לתת ביקורת על צורת ההתנהלות שלי, איך יכול להיות שחזרנו ואיך יכול להיות שאחרי שאת כותבת פוסט כל כך מרגש על לקום מפרידה, את מעזה עוד לחזור לאקס שלך. וגם על זה, קיבלתי תשובה- אנשים נאחזים בדברים שאחרים כותבים ונוגעים אליהם, הם מרגישים שזה קרה להם עצמם, שהם חלק ממערכת היחסים הזאת. ואם הצלחת להכניס מישהו עד כדי כך לנבכי הקשר שלך, כנראה שהצלחת, גם בלי שניסית, להעביר להם את הרגשות המדוייקים כדי שהם יוכלו לבכות איתך ולשמוח איתך.

כמישהי שרוצה להצליח בזכות הכתיבה שלה, עומדות בפניי שתי אפשרויות, להציג בפני אנשים את החיים האמיתיים שלי, על כל רבדיהם, הטובים והרעים. או להמציא עולם אחר, שונה לחלוטין מהעולם שלי, ולהכניס אנשים לחיים של הדמויות שלי. אני מניחה שמהר מאוד הבנתי שג'יי קיי רולינג אני לא אהיה, אבל קארי בראדשו מ"סקס והעיר הגדולה", אולי כן.

ברק טס, וזה שלנו, רק שלנו. אם נישאר ביחד או לא, אם אבחר לטוס אליו בסוף או שאעדיף להישאר בארץ, אם נצליח לשרוד את הקשר מעבר לים ואם אני עצובה. זה שלי. אבל אני בוחרת לשתף את זה עם האנשים שהם לא בהכרח החברים האמיתיים שלי, אבל ידעו להיות שם בשבילי כשהכי הייתי צריכה, אפילו רק בלייקים או תגובה מחזקת.

יש לי את החברות שלי, עמוד התווך שלי, הכתף והמשענת והיד המחזיקה והכנף שמרימה אותך למעלה בחזרה ומי שיצטרך לסבול אותי בסופו של דבר, זה רק אני את עצמי והכל בחירה שלי- גם אם אבחר שהפעם, לא אשתף יותר.

unnamed (1)

 

// רוני שינקמן

סטרים-TO-GO

boy2

על ארבעה בחורים

אומרים שהתורה דיברה על ארבעה בנים – חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול.

אבל אני, אני מדברת על ארבעה בנים אחרים לגמרי.

מכירים את הבדיחה הזאת "יש לי חבר"? הקטע הזה שתפס ברשת שצוחקים על בנות סנוביות שכל משפט שני ולא קשור הן תוקעות את העובדה שיש להן חבר? אז תעצרו שנייה. רגע לפני שאתם צוחקים עד שאין לכם אוויר לנשימה על אותן בנות מעצבנות, הרשו לי להציג לפניכם ארבעה בנים מעצבנים לא פחות – קבלו את חבורת "יש לי חברה!"
שנתחיל?

boy1

מתוך עמוד הפייסבוק "בנות יבשות וגרועות"

המסתיר
המסתיר לא יצעק בריש גלי בחוצות העיר שיש לו חברה, אבל ללא ספק יש לו אחת. העניין הוא, שהוא יכול לפלרטט איתך שעות, לתקן לך את הפנצ'ר בגלגל, להוריד בשבילך את גבינת השמנת מהמדף העליון במקרר הגבינות בסופר, להרים איתך צ'ייסר בבר, לחבק אותך כשאת בוכה, להגיד לך שאת מהממת כשאת שולחת לו סלפי ובקיצור – לגרום לך להתאהב בו. שבועות שאת כבר מדמיינת איך יצאו הילדים שלכם ואיך תעשו ראש השנה אצל ההורים שלו ופסח אצל ההורים שלך. ואז, בשנייה שאת באה לשלוף איזה משפט מפתח (או אולי אפילו טבעת), הוא מתוודה שיש לו חברה. רגע, מה??? חברה??? איפה היא הייתה עד עכשיו ולמה לא אמרת עליה כלום? כן, המסתיר הוא ללא ספק המניאק הראשי.

המתחיל
המתחיל הוא קצת פחות מניאק מהמסתיר, אבל גם לו לא חסר. זה יתחיל מהודעה סתומה בוואטסאפ כמו: "אני בעיר שלך", ימשיך לשאלות כמו "את רעבה?" יעבור להצעות כמו "שמעתי פתחו ברחוב שלך פיצרייה חדשה, רוצה נלך?" ואז, שנייה לפני שאת מנשקת אותו ובכלל לא אכפת לך שהוא הרגע תקע חצי מגש פיצה עם רוטב שום, הוא ישחיל בנונשלנט את התכניות ליום הולדת שלו בשבוע הבא: "כן, בטח אני אלך עם חברה שלי למסעדה". קיבלת ברקס. חתיכת ברקס, כל ה-ABS  שלך נכנס לפעולה.

boy2

מתחיל איתך בבר

הזה שמוציא ממך את חוש חש הבלש
מכירים את האמרה "מה שלא יודעים לא כואב"? ומה לגבי המשפט "אין דבר כזה שקר יש חצאי אמיתות"? אלה הם המוטואים של הבחור שמוציא ממך את חוש חש הבלש. הכרת את הבחור, נכבשת בקסמו. משהו מאותת לך שיש דברים מתחת לפני השטח. את יוצאת למסע חיפוש שלא מבייש את קולומבוס. אחרי חפירה בפייסבוק, באינסטגרם, בחשבון מקושרים וגם ראיונות אישיים עם כל מי שהכיר את הבחור מאז שנת 2010, את מגלה שיש לו חברה. כל מה שנותר לך זה לתהות למה הוא לא הזכיר אותה קודם ולשמוח על החושים המחודדים שלך. נקסט!

ההוא שזה באשמתך
והבחור הרביעי שיש לו חברה זה בחור שבתכל'ס את קצת אשמה בזה שיש לו חברה וזו לא את. זה הבחור שאת משקיפה עליו כבר כמה חודשים, מפנטזת עליו בימים, חולמת עליו בלילות. צוחקת איתו, מדברת איתו, מפלרטטת איתו – אבל לא מעזה לעשות כלום. ואז, אחרי שאכלת את הלב שבועות שכלום לא קורה ואת סופר בעניין, ואיך שסוף סוף לקחת את הנשימה העמוקה שאת צריכה כדי לעשות צעד– הבחור בא ומספר שיש לו חברה חדשה. ואז את מבינה – שאם רק היית אומרת לו בזמן בלי להתמהמה יש מצב שהוא היה מספר למישהי אחרת שיש לו חברה ואת היית שם, שולחת לו סמס עם לב אדום ואמוג'י נשיקה.

IMG_3018

על ארבעה בנים דיברה תורת ה"יש לי חברה" – המסתיר המניאק, המתחיל המניאק לא פחות, ההוא שמוציא את הבלשית שבך והזה שלא העזת להגיד לו שאת בעניין.

קחו אוויר ותעשו צעד. רגע לפני שיש לו חברה.

// גל סלונימסקי

סטרים-TO-GO

Screen Shot 2014-12-19 at 07.59.18

רווק'נ'רול 103- אני מאמין לך, ורד לב

זה מעט מדי, מאוחר מדי. זה לא הגיוני שאת יודעת זה, שתוכלי לקרוא את המילים שאני כותב. אף פעם האמנתי בקיום אחרי המוות. בכל זאת, אחרי שבוע שאני קורא וחוקר עלייך שהגיע לשיאו בשעתיים האחרונות, אני מרשה לעצמי לפנות אלייך ישירות. אני מאמין לך, ורד לב.

ב30/11/14 התאבדת, ארבע שנים אחרי שהפרקליטות החליטה לא להעמיד לדין את אבא שלך, עליו התלוננת במשטרה בגיל 20 על שאנס אותך מגיל שלוש וחצי במשך מספר שנים. אני חייב לומר כאן שההורים שלך מכחישים את הכל. ״חולת נפש, פגועת סמים״, הם אומרים. הפרקליטות טוענת שלא היו מספיק ראיות. לא מספיקים להם היומנים שלך. לא נראה להם מוזר שאימא שלך גירשה את אבא שלך מהבית אחרי שסיפרת לה בפעם הראשונה. לא משונה להם אפילו קצת העובדה שלמרות שהיית מאושפזת בבתי חולים לחולי נפש, מעולם לא הכריזו עלייך רשמית כעל חולה במחלה ספציפית.

פעמיים החליטה הפרקליטות לא להעמיד לדין את אבא שלך. פעם אחת בגלל חוק ההתיישנות ופעם שניה בגלל העדר ראיות. עברו עשר שנים, אומר חוק ההתיישנות הישראלי לקורבנות אונס. האונס שלך פג תוקף. כמו חלב, כמו חטיף, כמו הביסקויטים של הכלב שלי. אין ראיות, אמרו בפעם השניה. איזה סוג של ראיות בדיוק אפשר להביא, לעזאזל?

אני אומר שאני מאמין לך, למרות שהאמת ידועה רק לך ולמשפחה שלך. אולי זאת תחושת בטן שגויה, נטיה שלי להזדהות עם קורבנות, השד יודע מה. אולי פשוט לא מסתדר לי שמצד אחד לא מכירים בך כקורבן אונס אבל מצד שני גם לא כחולת נפש, ואת והאמת שלך נופלת בין הכיסאות. אני לא מבין במשפטים, אבל אני מזהה אי צדק כשהוא מול העיניים שלי.

מתוך עמוד הפייסבוק "עצרת לזכרה של ורד מאיה גאיה לב"

מתוך עמוד הפייסבוק "עצרת לזכרה של ורד מאיה גאיה לב"

אני לא יכול לומר שאני מבין מה עבר עלייך. לא רק האונס, אלא כל התהליך. היציאה עם הסיפור לעיתונות, שביתת הרעב מול הכנסת, הזמן, האנרגיה, החיטוט בפצע הפתוח. ההתמודדות עם חוסר האמון של המערכת, התקשורת, המשפחה.ההתמודדות עם אמא שהייתה אמורה להגן עלייך אבל הרשתה לאבא שלך לחזור הבייתה אחרי שהיא גירשה אותו. אחר כך אבא שלך כבר צירף את אחיך, סיפרת באחד הראיונות.

העצרת לזכרה של ורד תתקיים ביום שבת בשעה שמונה, שדרות בן ציון פינת קינג ג'ורג' תל אביב.

מתוך עמוד הפייסבוק "עצרת לזכרה של ורד מאיה גאיה לב"

עכשיו כל מה שנשאר ממך זה אייטם בויינט. צריך לחפש אותו קצת כי הוא כבר נבלע. בסוף האייטם יש המלצות לאייטמים אחרים כמו חמישה מרקים מומלצים לחורף או תמונות של סלב בביקיני. לקחת את חייך במו ידייך. מיואשת, מובסת, עייפה, נמאס לך. אבל גם אם הפרקליטות החליטה שאין מספיק ראיות להאמין לך, אני מאמין לכאב שלך. להרגשת הבדידות, לתסכול, לחוסר הצדק.

אני מאמין לך, ורד לב.

** העצרת לזכרה של ורד תתקיים ביום שבת בשעה שמונה, שדרות בן ציון פינת קינג ג'ורג' תל אביב. 

// זהר רץ

סטרים-TO-GO

 

הצ׳ורוס. הסופגניה הארגנטינאית

גם אני סופגנייה!

חג אורים שמח. חג שומן שמח.

כל שנה במרכז סאדאב בחולון, יש ריח של שמן טיגון סופגניות ותור ארוך של אנשים שמחכים סופגניות חמות, פושטיות עם ריבה, שוקולד או ריבת חלב מהקיוסק מטר על הסנטימטר שיש בו הכל. גם סחלב. גם פלודה.

האמת, רוב החגים היהודיים לא בדיוק מתאימים לתוכנית שומרי משקל או חלי ממן, אם חושבים על זה.

בראש השנה יש ברכות ואז תוקעים מרק, דג וארוחה שלמה. בסוכות אוכלים בסוכה. חנוכה סופגניות ולביבות ובפורים יש לנו אוזן המן ומשלוחי מנות. פסח, טוב בפסח מיותר לציין שזה סעודה כאילו אנחנו היינו במצרים ויצאנו מעבדות לחרות ולא אכלנו 40 שנה. אוי, שכחתי את ט"ו בשבט, עלק פירות יבשים זה בריא. בל"ג בעומר יש תפוח אדמה במדורה ושקית שוקו ולחמנייה מהמכולת או פשוט על האש. כמובן שלא נשכח את שבועות, חגיגת גבינות 38% שומן. 

הצ׳ורוס. הסופגניה הארגנטינאית

הצ׳ורוס. הסופגניה הארגנטינאית

אם חשבתם בשלב הזה לקום ולהגיד לי ״היי! שכחת את יום כיפור״, בכיפור צמים ובואו נודה בזה, הארוחה מפסקת והמפטרת, שתיהן מכסות מבחינה קלורית את ה-25 שעות האומללות שבהן לא נשנשנו דבר. 

אם נסכם את זה, אנחנו עם אכלן. אי לכך ובהתאם לזאת – פוסט מתכון לא של סופגנייה עם ריבה או שוקולד. אני לא מכונה לפתוח מעבדת שומן בבית. לא תהיה לזה דרך חזרה. במיוחד שזאת החולשה הגדולה של א'.

אישית אני לא מתחברת לנושא הסופגניות, אולי כי אני מכורה לחטיפים ולא לבצקים או מתוקים. אז החלטתי לתקוף את נושא הסופגנייה מכיוון אחר.

א', כידוע לכם, הוא 98 אחוז ארגנטינאי. אין מאכל שיש בו ריבת חלב שאני לא מכירה. אני אישית לא חובבת ריבת חלב או סופגניות וחיפשתי משהו קליל, מהיר (כי אנחנו כבר בלב ליבו של סמסטר א' ויש הגשת אמצע ומבחנים בקרוב) והכי חשוב – טעים.  אז ישר נזכרתי בצ'ורוס.

נראה מאתגר, עם הקצפות ועניינים. אבל לא ולא, המתכון הזה מיועד למאותגרי מטבח, קלאמזים למיניהם או חסרי יכולת בישול בסיסית. תוכלו להרשים כל אחד, ואם לא להרשים אז להשמין ואם לא להשמין אז לנשנש. בכל אופן, כך או כך, זה טעים.

מה צריך? 

1/4 כוס חלב

25 גרם חמאה 

כפית סוכר

1/2 כוס קמח 

קמצוץ מלח 

1 ביצה

מה עושים?

שמים בסיר חלב, חמאה, סוכר ומעט מלח. מחממים עד שהחמאה נמסה לחלוטין. מערבבים עם כף עץ. כאשר יש נוזל אחיד בלי שום גוש חמאה, מוסיפים את הקמח ומערבבים עם הכף עד שמתקבל כדור בצק שנפרד מדפנות הסיר.

כדור הבצק שלנו

כדור הבצק שלנו

מעבירים את הבצק לקערה ומערבלים עם מיקסר 2-3 דקות כדי שהבצק יצטנן מעט.  מוסיפים את הביצה וממשיכים לערבב עד שיש בלילה שהיא לא נוזלית מידי ולא מוצקה מידי.

מיקסר

הבלילה

הבלילה

מעבירים לשקית זילוף או לשקית סנדוויץ' וכשבקצה שלה חור. מחממים מחבת עם שמן עמוק ומזלפים רצועות, עיגולים או כל צורה שבא לכם, למחבת כשהשמן רותח. הצ'ורוס מזהיבים תוך שניות, הופכים ומוציאים לנייר סופג. 

זילוף

היה לי ויכוח עם א' על נושא הצורה, לו היה חשוב שזה יהיה כוכב (צנטר של כוכב שיוצר את הצורה המוכרת), לי היה חשוב שיהיה טעים ויראה עממי. אתם, תעשו מה שבא לכם. אבל אני צודקת. 

אפשר לבזוק מעל סוכר. או "לנגב" או לטבול בשוקולד או ריבת חלב. 

שיהיה לנו בהצלחה.

// שירן זילברמן

סטרים TO GO

Screen Shot 2014-12-18 at 21.21.58 copy

פטיפון למתקדמים

ירושלים. נחלאות. הרדיאטור עובד על טורבו. לילה.
היה לי הרבה מאוד זמן לחשוב איפה הייתי, איפה אני נמצאת, ובעיקר לאן אני רוצה להגיע.
אחרי כמה חודשים טובים בהם חוויתי את המחסום היצירתי הכי קשה שעברתי בשנים האחרונות, שממש פגע בכל התחומים בהם אני עובדת, הגעתי שוב למקום של שלווה פנימית.
האימרה הזו שאתה צריך להגיע הכי נמוך בשביל לעלות הכי גבוה ממש הוכיחה את עצמה אצלי הפעם.
ויש לי המון מסקנות, אני מניחה שעם הזמן הן יעלו על הכתב כאן או במקום אחר.
אני חושבת שזו פעם ראשונה שאני מוציאה לאור משהו כל כך אישי, יכול להיות שאתחרט על זה, ויכול להיות שזה יפתח אצלי משהו חדש…

Screen Shot 2014-12-18 at 21.25.36

לפני יומיים ישבתי עם חברה בבית החדש שלי.
עבדנו כל אחת על הפרוייקט שלה ללימודים בבצלאל ושמענו מוסיקה, הרדיו היה מעצבן (כן, אני שומעת הרבה רדיו) אז שמתי תקליט.
ברגע שהמחט פגעה בויניל הגיעה לי ההארה: הגבר שיזכה בלב שלי באמת, הוא הגבר הראשון שלא יפחד מהפטיפון שלי.

כל הגברים שנכנסו לחיי מאז שיישרתי את הדבר הזה שאני חולמת עליו מגיל ארבע, פחדו ממנו פחד מוות. היו כמה אמיצים שביקשו להחליף תקליט, אבל ממש ברגע ההנחה על הפלטה התחרטו ואמרו לי בתבוסה מעורבבת בלחץ היסטרי ״לא, לא, לא. קחי, קחי, קחי את זה ממני״. במילים האלה, כולם.
אני מבינה אותם, ולרוב ממש מבסוטה על זה שהם נכנעים, כי ברור לי שהם ישברו תקליט, ומבחינתי ייזרקו יחד עם עם השברים שלו.

אז חשבתי על זה. הגעתי למסקנה שכנראה האיש שאוהב עד כאב לנצח, שאוהב לעשות איתו כלום, שיאהב ממש את הפרצוף שלי כשאני עולה על רעיון חדש, שיוקסם מהנמשים שלי שנמחקים עם הזמן, שיסתכל עלי בסתר כשאני רוקדת או סתם רואה טלויזיה והפה שלי נתקע פתוח, ויחשוב שאני כל כך יפה שזה פשוט מטורף.

הגבר הזה שארצה להכין מלא אוכל רק כדי לראות את הכיווץ הקטן שעל יד הפה שלו ברגע שהוא לוקח ביס ראשון מהבולונז שלי.

האיש שארצה להיות אישתו.

Screen Shot 2014-12-18 at 21.19.38

האדם שיאמין באותם ערכים כמוני, אבל עדיין יתווכח איתי בשביל האתגר.
הבן אדם הראשון שארגיש שהוא אינטיליגנט אמיתי, שארצה ללמוד ממנו, ולא רק ללמד אותו.
הבחור שיידע מוסיקה ויאהב אותה לפחות כמוני, אם לא קצת יותר.
שזה יצחיק אותו שאני שומעת עומר אדם ושלפעמים זה אפילו יהיה לו קצת נחמד, אבל הוא לא יגיד לי.
שירצה לאסוף איתי חוויות, שירצה לצאת איתי להרפתקאות, שנטייל, שנהיה בבית, שנראה הופעות.
שנהיה.

וזה לא שאני איזה מומחית מוזיקה, ממש לא. ואני גם לא איזה היפסטרית שהבינה שזה מגניב - זו הירושה שלי. קבלת הפטיפון ואוסף התקליטים בשלמותו הייתה האסמכתא הרשמית מההורים שלי שאני בן אדם בוגר, שהם סומכים עלי כמקבלת החלטות, כאישה. לא כילדה.

בעצם, לגבר שיגיע ולא יפחד מהפטיפון אני אסכים להשאיר מפתח מתחת לשטיח, וביום שידע גם איזה תקליט אני אוהבת לשמוע בימי רביעי, הוא יקבל מפתח ללב שלי.

// עינת מאירי

סטרים-TO-GO

10425511_10152876000824090_686040572750435999_n

לילה גשום וחם

גשם בחוץ, מסוג הגשמים שהוא אוהב, בעיקר שהוא לא צריך לעמוד מתחתיו. תחנת רכבת מיותמת נפרסת מולו לאחר יום עבודה קשה וארוך, הוא רק חיפש פינה שבה יוכל להסתתר מהגשם, הוא והטלפון שלו היו צריכים מקום יבש לשיחה חשובה. בעודו מחייג עלו בו כל הספקות הטבעיים: השעה המאוחרת, הביישנות, מה יגיד והאם השיחה לא תהפוך לשתיקה ארוכה. את הבחורה הוא הכיר לא מזמן וידע מעט אודותיה, רק זכר שפתיים שחיוך ועצב יפות להן באותה מידה.

הטלפון צלצל, היא גיששה בחושך, וענתה במהירות, חיכתה לשיחה הזאת. קור אחז בגופה, זה לא המצב האידיאלי איתו רצתה להגיע לשיחה, המים במקלחת לא הספיקו וכל השחרור לו קיוותה כל היום נקטע. הקור הפך לרעד קל, היא צללה מתחת לשמיכה וידעה ששום כוח בעולם לא יוריד ממנה את השמיכה הזאת, לפחות כך חשבה. הבחור בצד השני של הקו שאל לשלומה, היא הודתה שקר לה. בטון שלו היא חשה שהוא רוצה להיות זה שיחמם את גופה, חיוך קטן עלה בזווית הפה.

היה לו לפחות חצי שעה להעביר ומבחינתו השיחה הזאת הייתה כמו אור קטן בלילה החשוך. הקול שלה התנגן בעדינות באוזן, החליף את צליל הגשם. הקור שאחז בה חלחל בו והרצון לחמם את גופה הפך להיות הרצון להתחמם בעצמו. ככל שהשיחה התקדמה שניהם התחממו יחד, הוא לא רצה להפסיק לשמוע את קולה אפילו לא לשנייה. כשהודתה בפניו שהיא הכי צריכה כרגע מגע גברי עצר לצייר את התמונה מצדו השני של הקו. הוא החמיא לה על השפתיים שזכר, כל מחמאה הייתה כדי להעשיר את דמיונו

10632771_10152935263104090_1161930158721189360_n

(דמיון מוחשי למדי – מתוך עומד הפייסבוק Victoria's Secret)

זה בחיים לא קרה לה, מחזיקה את הטלפון, שומעת את קולו ומתחממת. רק שימשיך לדבר, חייבת שהוא ימשיך לדבר, קשה לה להתמודד איתו, על אף ששכבה הרגישה שרגליה חלשות. ליבה דופק במהירות, עבר זמן מאז שקול גברי חולל מערבולת של יצרים בגופה. היא יכלה להתמודד עם כל ה"מחמאות" הדוחות שברחוב, אבל משהו בגישה שלו תפס אותה לא מוכנה. היא מתחננת שיפסיק אך בסתר מחזיקה אצבעות שלא. פתאום השמיכה נראית לה מיותרת, היא מרגישה שגופה מספיק חם להתמודד עם הקור בחוץ. אחרי שהשמיכה יורדת, היא חשה שהיא חייבת למצוא דרך לפרוק את כל מה שהצטבר בה. שהוא מבטיח לעזור לה והיא מרגישה את הפרפרים בבטנה ומטה.

10698686_708018792623198_3683614589227865149_n

(הדרך היחידה לעשות את זה – מתוך עמוד הפייסבוק Love & Relationship Quotes)

דמיונו השתולל, הרכבת הגיעה והוא התחיל בנסיעתו. בתוך הקרון הוא נדחק לפינה, אחז בטלפון כך שרק הוא ישמע. גופו כבר חם, הלילה מסביב מצייר את התפאורה המושלמת לשיחה, הוא שקוע מעל הראש בתוכה, חול טובעני שרק לוקח אותו פנימה, הוא לא מתנגד, מתמסר וצולל פנימה. הוא חש שמילים מתחילות כבר להיות מיותרות, הוא רוצה לשמוע את הנשימות שלה. כשהנשימות התגברו הוא חש שגופו רועד. פתאום התמונה נראתה צלולה, הוא מצליח לראות בבירור את ידיה מלטפות את גופה, משאירה יד אחת למעלה וביד השנייה יורדות במורד גופה.

היא שכבה על המיטה, זה הרגיש לה יולי-אוגוסט ועל גופה רק תחתון, פתאום לא היה לה קר בכלל. היא התמקדה בגופה, היא יודעת שהוא מהצד השני איתה, מחזיק אותה בידיו דרך קווי הטלפון, כל נשימה שלה התחברה עם נשימותיו, הכל עובד בסנכרון מושלם.

ידה נשלחה לתיק, מצאה שם את החבר שתמיד היה כלי העזר המועדף אליה, זה שבניגוד לגברים בחייה, אף פעם לא אכזב כל עוד זכרה לשים סוללות. הרטט התחבר לרעד גופה, לרצף של מעגלי אדוות מהפנטות. הנשימות התחלפו בגניחות דקות, ככל שהגבירה חשה צורך לנשוך את שפתייה על מנת לא לצעוק. כששמעה מהצד השני את הנשימות שלו זה גרם לה להגביר קצב, כל ההתרגשות הזאת הרגישה לה כמו שובל אש שמאיים לפוצץ פצצה. שהפיצוץ ארע, חשה כיצד התפוצץ איתה, זה ריגש אותה יותר מכל האורגזמות שחוותה.

// אלכס מילוש

סטרים-TO-GO

IMG_20141218_210332

נבדל פאסיבי #13 – סיכום סיבוב

מערכת נבדל פאסיבי (שכוללת היום רק אותי) מסכמת עבורכם את הסיבוב הראשון של ליגת העל בכדורגל, נכנסת בפרות קדושות ומנסה לעשות מהן סטייק עסיסי (הסליחה עם קוראינו שנמנעים מבשר) לקראת המשך הליגה.

הקבוצה – קריית שמונה
אי אפשר לבקש יותר מזה, מקום ראשון בתום הסיבוב הראשון, אפס הפסדים ורק תשעה שערי חובה. קבוצה במלוא מובן המילה, כולם עובדים כיחידה אחת, לא משנה את מי תוציא ואת מי תכניס במקומו, הקבוצה עדיין תיראה אותו דבר. יעילה, מהנה וכן אפילו מרגשת.

קבוצה - עירוני ק"ש. מתוך ויקיפדיה

קבוצה – עירוני ק"ש. מתוך ויקיפדיה

השחקן – ערן זהבי
אני לא באמת צריך להסביר. לפחות רמה אחת מעל כל שחקן אחר בליגה, תמיד שם בשביל הקבוצה שלו, מעורב בכל פעולה חיובית (גם ההתגוננות שלו מול אוהד הפועל היא חיובית). האיש שכולם אוהבים לשנוא ובאותה עת כולם רוצים שיהיה בקבוצה שלהם.

התופעה – אוהדי מכבי חיפה
בתור אוהד של הירוקים כבר יותר מ– 30 שנים אני אומר לכם שזה לא ברור ומובן מאליו. למרות המעבר לאיצטדיון החלום כמו שכבר כתבתי מי שצריך לרגש אלו הם השחקנים על המגרש והם לא עושים זאת. 25 אלף אוהדים בכל משחק בית לוקחים עליהם את התפקיד ומרגשים בכל משחק.

התופעה - האוהדים הירוקים. מכבי חיפה העמוד הרשמי

התופעה – האוהדים הירוקים. מכבי חיפה העמוד הרשמי

הבושה – הבקרה התקציבית
יש מספר מועמדים לתואר הנכסף. ברגע האחרון דורון צברי כמעט ולקח את כל הקופה אך לא הצליח להתגבר על הבקרה התקציבית שכל תפקידה הוא להבטיח שקבוצות לא יתפרקו ושהשחקנים יקבלו את הכסף שמגיע להם. אז אין כסף בנתניה, אין בטוחות, אין משכורות ואין עם מי לדבר.
ואותי ממש מבאס ששחקני שאר הקבוצות לא תומכים בחבריהם למקצוע בשעתם הקשה.

העולב –  ק"ש וב"ש מחוץ לשידורים
במחזור האחרון לא שודרו המשחקים של שתי הראשונות. עכשיו ברור שצ'רלטון רוצים משחקים מעניינים של קבוצות בעלות קהל אוהדים גדול בכל רחבי הארץ. הבעיה היא שאם לא תשדרו את קריית שמונה ובאר שבע איך בדיוק הן יצליחו לרכוש קהל חדש ולהיחשף לציבור אוהדי הכדורגל הנייטרלי או ילדים שעוד לא גיבשו אהדה? בדיוק כך משאירים את השליטה אצל "ארבע" הגדולות. אולי כדאי להתקין תקנה שקובעת כי חובה על גוף השידור לשדר את משחקה של מובילת הטבלה, גם אם היא תהיה הפועל רעננה.

החידוש שלא קרה – ספריי סימון
אחת הדברים שהכי מעצבנים אותי בתור אוהד כדורגל הוא הרמאויות הקטנות בתוך המשחק, בעיקר כשהחומה גונבת לכיוון הכדור כדי שיהיה קשה יותר לעקוף אותה. כל כך התרגשתי מספריי הסימון וקיוויתי לראות אותו גם אצלנו בליגה. ואז גיליתי שלא. למה? כי לא נוח לשופטים לרוץ עם זה.
דווקא ביום העצמאות רצים עם זה נפלא.

החידוש שלא קרה - ספריי סימון. מתוך ויקיפדיה

החידוש שלא קרה – ספריי סימון. מתוך ויקיפדיה

מדחי אל בכי – ראובן עטר
בשנות ילדותי הוא היה האליל שלי, שותף בכיר למשחק הכי מדהים שהייתי בו בימי חיי, ה – 5:0 על מכבי ת"א כמובן. לצערי קריירת האימון שלו דועכת במהירות שיא. דווקא אחרי הצלחה מסויימת במכבי נתניה הגיעה הקריסה במכבי חיפה, אי ההצלחה להשאיר את נתניה בליגה ועכשיו הוא מוליך בביטחה את הפועל חיפה לליגה הלאומית. ראובן, אני מעניק לך את כל האנרגיות החיוביות שאני יכול כדי שהעונה הזאת לא תיגמר בבכי. שלך.

התקווה – חלומות באספמיה
ערן זהבי עוזב את מכבי ת"א בינואר, מכבי חיפה מחקה את ריאל מדריד ומנצחת 20 משחקים ברציפות, זוכה באליפות. קריית שמונה זוכה בגביע ובית"ר ירושלים יורדת ללאומית.

// מורן כהן

סטרים-TO-GO

דנדי

הנסיכה והקוף

שאלתי את עצמי הרבה זמן מתי זה כבר יקרה, אנחנו גרים מרחק של 10 דקות אחד מהשנייה, עברו כבר אחד עשר חודשים מאז שנפרדנו ועדיין לא נתקלנו זה בזו.

אני עובדת בשוק ההון, וכמו בכל מקום שקשור למכירה, תמיד למדו אותי דבר אחד חשוב, חוק המספרים הגדולים: התיאוריה אומרת שאם עושים משהו אחד הרבה פעמים, בסוף מה שרוצים קורה.

החבר'ה שלנו אוהבים ללכת לפאב, שבמקרה נמצא מתחת לבית שלך, שזה ממש בסדר, אבל בכל פעם לפני שאנחנו מגיעים לשם יש לי הרגשה שאראה אותך, הפעם ההרגשה הזו הייתה חזקה מתמיד. וכן, זה באמת קרה.

בלי היסוס ומחשבה סימסתי לך: "סתובב"

ענית לי: "מה?" 

אמרתי לך, "ליד הבנק, בוא להגיד שלום

עברו אחד עשר חודשים מאז שנפרדנו, וגם עשרה חודשים מהפעם האחרונה שדיברנו. אני מניחה שהיית בשוק. גם אני.אין לי מושג למה עשיתי את זה, אבל החיבוק ממך הסביר את הכל, אני לא אשקר, האהבה לא נעלמה, גם לא תעלם בחיים, שלוש שנים זה לא משהו שהולך ברגל.

ממפגש חברתי, זה הפך להיות אני ואתה, והגב שלי שהם החברים שלי, הרעש, הצחוק, סופ"ש, ובועה שלי ושלך. צחקנו הרבה, חייכנו, סיפרת לי מה חדש, ואני לך, חצי מתחבקים, כאילו לא הייתה פרידה, בועה שלי ושלך.

לקח לי קצת זמן, אבל הבנתי למה אנחנו לא טובים האחד לשנייה. זה בגלל ששינינו דומיננטיים ומצליחים, מצליחים לעשות צחוק מכל דבר ועניין מכל דבר.

הריבים איתך תמיד היו עמוסים ברגשות, זה כי אנחנו רגישים יתר על המידה אבל בצורה שאף אחד לא ידע, רק עם עצמנו בלב, והאחד מול השניה. אנחנו תמיד מצליחים למצוא שפה משותפת שלא ניתן לראות ביטוי לה על פני השטח, אבל ביניינו לבין עצמנו זה ברור מאליו. נשמע טוב מידי, בדיוק ככה. כשטוב, מחפשים מה רע, וכשטוב – מתמכרים להרגשה.

דנדי

בזוגיות צריך מישהו שיאזן, משהו בכימיה בניינו תמיד היה טעון, או שהיו ניצוצות של שמחה או שהיו ניצוצות של מלחמה. ואני תמיד חיפשתי את השקט בכל זה, אף פעם לא מצאתי, עד היום. והתמכרתי להרגשה, למדתי שלריב איתך מביא איתו עוד דברים, חששות, וגם הרגשה טובה, כזו של אחרי ריב, שלא משנה מה קורה, גם אם העולם יתהפך, הקשר תמיד ישאר.

העולם לא התהפך, אבל איכשהו הקשר לא שרד, זה לא סיפור עצוב, ההיפך, זה בא לי בזמן ובמקום הכי טובים שיש, יום לפני תקופת מבחנים של סמסטר א' בשנה א'. תמיד הייתי גרועה בזמנים, אבל טובה בהתמודדות.

ואני ממש בסדר, ורואה שגם אתה. אבל תמיד בתקופה קצת לחוצה או רגישה, היד אוטומטית רגילה לחייג את המספר שלך, לשלוח לך הודעה. וגם ככה זה אצלך.

אבל האגו שלי לא נתן לי לעשות את זה, אף פעם.

סיפרת לי שאבא שלך נפטר לא מזמן. אני נורא רוצה להיות שם בשבילך, אמרתי לך שאני תמיד כאן בשבילך, אפילו אם זה לא מדוייק, כי אני רוצה שתדע שיש מישהו שההרגשה שלך לו חשובה.

יצא לנו לדבר, "עניינים מנהלתיים" אני קוראת לזה. נפגשנו להחזיר ציוד, לא יותר, בכל מקום וזמן אחר זה היה לוקח חמש דקות, אצלנו זה לקח ארבע שעות. הזמן עצר מלכת, לא נתנו לשום דבר להפריע לנו וזה הרגיש מוזר, כמו עוד ערב נחמד בזוגיות מופלאה, הסתכלנו, צחקנו, חיבקנו, וגם התנשקנו.

הייתי קוראת לך "קוף" והיית מחזיר לי, "כן נסיכה?". אבל ידענו שזהו, ששם הסיפור על הקוף והנסיכה הסתיים לו ושלחנו זה את זו כל אחד לדרכו, עם המון אהבה.

חיוך, אבל בפנים עצבות מלאה.

// דניאל פלוס

סטרים-TO-GO

מתוך עמוד הפייסבוק ״אייל גולן העמוד הרישמי״

כשאייל פגש את שרית

514x60 copy

אייל גולן ושרית חדד על במה אחת? זאת חייבת להיות חגיגה! אמריקן אקספרס מזמינה אתכם להופעה של פעם בחיים. יש לכם כרטיס אשראי שלנו? יש לכם 100 שקלים הנחה למופע השנה!

זה לא משנה אם גדלתם על טהרת הרוק'נרול או בבית ששומעים בו 'מוצרט'. תעשיית החתונות חשפה את כולנו במשך השנים למוזיקה מזרחית ועל דבר אחד אין עוררין- השכונה מתגוררת בתוכי ואם אתם בבאסה או בדיכאון, מוזיקה שמחה וקופצנית תעשה את העבודה, לא משנה כמה תנסו להתנגד. ובחייאת, למה בכלל להתנגד? וכך מצאתי את עצמי במופע המשותף של אייל גולן ושרית חדד, רוקדת בתוך קהל גועש ומלא באהבה וריגוש ונהנית כאילו אני בחתונה של החברה הכי טובה שלי – רק שלא באמת שמתי צ'ק.

אני גדלתי במועדון ה'מוסד' בכלל, כך שאני מבינה לגמרי את הפרצוף המופתע שסביר שעולה לאנשים כשהם מבינים שאני, "הפרענקית העילאית והמתנשאת" מאשדוד, הלכתי לראות את המופע המשותף של גולן וחדד. פעם, כשהייתי שומעת ברדיו שיר של אייל גולן הייתי מעבירה תחנה, היום אני מגבירה את הווליום כשם שפעם חשבתי שזה ממש לא לעניין להרשות לעצמי להראות כלפי חוץ שאני בחורה רגישה והיום אני מרשה לעצמי להיות הרבה פחות קשוחה.

הגעתי לנוקיה נקייה (כן, התקלחתי לפני אבל לא זאת הייתה הכוונה). באתי ללא סטיגמות, ללא מצב רוח ספציפי או דעות קדומות לגבי הקהל או האמנים שעמדו להופיע מולי. באתי לחוות אווירה, מוסיקה ואנרגיות. נדהמתי לגלות שיש "דרס קוד" למופעים האלה שכוללים נעלי עקב ועוד יותר מהעובדה שבהיכל אפשר לצפות בהופעה תוך נשנוש נקניקיה בלחמנייה ופופקורן.

ערב טוב נוקיה!

ערב טוב נוקיה!

המופע נפתח עם השיר "פרח" בדואט של גולן וחדד שהוביל למגה מחרוזת. תמיד תהיתי אם כוונת המשורר הייתה: "ולי קראת פה רך ועיניים". אחרי שני שירים בלבד הקונספט של הקהל הפך לשיר הילדים המוכר "לשבת- לקום"- החוקיות די ברורה: בשיר שמח קמים לרקוד, בשיר עצוב מנסים שלא יראו את הלחלוחית שנוצרת בעיניים, עושים אור רומנטי עם הסמארטפון או מחכים לפזמון המוכר והידוע ומצלמים וידיאו בן 15 שניות מתוכו לאינסטגרם שספק אם מישהו הצליח לצלם כמו שצריך עם התאורה המטורפת והמסנוורת, מיקרופון היהלומים של חדד ותכשיטי היהלומים של גולן.

Screenshot_2014-12-16-14-38-02-1_resized copy

לקח לי יומיים להבין איזו תחושה מוכרת מילאה אותי במופע המשותף – שיר שקט ומרגש על שברון לב וטעויות בקול מצמרר עד כאב- מעבר חד לחאפלה שהייתה בכיף יכולה להפוך למסיבת השנה הכי מטורפת שהייתה – וחוזר חלילה. שוב כאב, צלילים חדים ועמוקים, קול חזק ומרגש. דרבוקות. כפיים. שיגעון. קצת מזכיר את המעבר החד הזה בין יום הזיכרון ליום העצמאות.

המבנה של המופע קצת צפוי- השניים שרים ביחד שיר שלו- שיר שלה לסירוגין, חדד נותנת את הקטע שלה ומפגינה את יכולת הנגינה המרהיבה שלה והקהל נלהב, חוגג ושר איתה שירים שביצעה גם מלפני 15 שנה, מיד אחריה גולן נותן את הקטע שלו, שר יחסית הרבה שירים מהאלבום האחרון והמרגש שלו ואפילו "נותן אותה" בוידיאו ארט של כיתוב מסך שרק מדגיש כמה מילים נכונות נחרטות עמוק.

המופע נחתם כשהם שוב ביחד על הבמה שרים את "שמע ישראל" מחובקים ועוטים על עצמם את דגל ישראל. קיטש נכון? בכיתי מהתרגשות כמו ילדה קטנה, עם רעשים מביכים והצטערתי שלא היה לי בתיק טישו.

מתוך עמוד הפייסבוק ״אייל גולן העמוד הרישמי״

מתוך עמוד הפייסבוק ״אייל גולן העמוד הרישמי״

אמריקן אקספרס מזמינים אתכם למגוון רחב של הופעות בכל הארץ של מיטב האומנים ובהנחות מפתיעות במיוחד!

// חן בוקר

סטרים-TO-GO

עקבים copy

דייט אמריקאי

״I will wear a leather jacket and sit at the bar״

הודעה שלא חשבתי שאראה בחיים על מסך הטלפון שלי. אני יורדת במדרגות אל עבר בר חשוך בשדרות סנסט, שדרות שלא דמיינתי בחיים שאצעד בהן, בטח שלא כשאני לובשת חצאית מיני קצרצרה ונעלי עקב, שהכאיבו לי עוד כשרק שקלתי לנעול אותן.
דורמן גדול בכניסה שואל אותי אם מישהו מצפה לי. אני עונה שכן, הוא מסיט וילון שחור ומיד אני מבחינה בו. מעיל עור, יושב על הבר. שיער מעט ארוך, משוך לאחור ואולסטאר בצבע אדום. אני מתיישבת על הכיסא שלידו באיטיות, הוא מפנה אליי את מבטו, מסתכל ישירות לתוך עיניי ומחייך חיוך אמריקאי. שילוב מושלם בין המבט של ברנדון, ללוק של דילן.

״I’m Nathan. Nice to meet you. Just so you know that all my friends call me Nate.״

נייתן. שם שלא חלמתי מעולם שיתגלגל על הלשון שלי. אני לוחצת את ידו, עונה שקוראים לי ליאור, ויודעת שאצטרך לאיית לו את זה עוד מיליון פעמים. כוס הווייסקי שלו עומדת להיגמר, הוא שואל מה אני שותה. וודקה, אני עונה. אני מציינת שלעשות לחיים מבלי להסתכל בעיינים זה מתכון לסקס רע. הוא שואל אם זה עניין יהודי, אני לא באמת יודעת את התשובה. הוא מספר לי על המשפחה שלו ועל העבודה, אבל הראש שלי עסוק בכמה מילים באנגלית המצאתי עד עכשיו והאם הוא פשוט מנומס מידי כדי להשב את תשומת ליבי לכך שהמילים שיוצאות לי מהפה אינן קיימות בשפה האנגלית המדוברת. 

מתוך 9rooms

מתוך 9rooms

״So, I’m assuming you went to army…״

חשבתי לעצמי שזה היה רק עניין של זמן עד שיעלה העניין הצבאי, ולכי תסבירי באנגלית לאיזה אמריקאי מאריזונה שהיית משקי"ת חינוך, בחיל החינוך והנוער ושזה תפקיד נפלא ומספק ומשמעותי. נורה נדלקת מעל ראשי ואני מחליטה שזה הזמן לשקר לבן וקטן שרק יכול להעלות את המניות שלי. ווידאתי עם עצמי בראש שאני יודעת לומר את כל המילים אשר מרכיבות את המשפט שהולך לצאת מפי, לגמתי בסקסיות לגימה מהוודקה שלי וסיפרתי בגאווה שבצבא, הייתי מדריכת צלפים. ראיתי שהוא מאוד מתרשם, מתרשם עד כדי כך שהיד שלו מחליקה כעת בעדינות על הרגל שלי.

״You look different, not like all American women here״

כן. אולי זה בגלל הנמשים שלי. או אולי בגלל שאין לי ציצים בגודל של הרי הוליווד ושפתיים מנופחות בהליום. אני שואלת אותו אם זו מחמאה, הוא עונה שאולי. אני אומרת שלימדו אותי שכשאמריקאים אומרים אולי הם מתכוונים ל-לא. הוא צוחק ושואל אם אני רוצה כוס נוספת. אם היו מספרים להם פה באמריקה הגדולה על ההמצאה הנפלאה מכולן "צ'ייסר", אולי לא הייתי עכשיו חצי שיכורה אחרי שלושה שוטים של וודקה. ברור שאני רוצה עוד כוס אני עונה. 

כוסות copy

״You know what, on second thought, maybe we'll go to my place?״

רעיון נחמד חשבתי. סקס עדיין לא עשיתי פה, ואם אני אשתה עוד שוט של וודקה אני כנראה אצטרך מורפיקס כדי להמשיך את השיחה הזו. על כתפיי בשני הצדדים מתיישבות חברותיי הטובות טיפשה, וזורמת. טיפשה לוחשת לי שהיא מריחה צרות. מדינה זרה, שפה קשה, בחור לא יהודי, שיער ארוך ולא נימול. זורמת מצידה טוענת: מעיל עור, דילן מקיי ודיבורים מלוכלכים במיטה. באנגלית. החלקתי מהכסא והושטתי יד לנייתן. נייט.

״I say let's go for it״

וההמשך יבוא…

// ליאור ויטלין

ספאם

פרסומות מהשטן

עולם הפרסום האינטרנטי הישראלי נמצא במשבר. לב המשבר נמצא בעובדה שכל המעורבים אפילו לא שמים לב שיש כאן בעיות טכנולוגיות ומוסריות שמשאירות את ישראל חמש שנים מאחורי תעשיית הפרסום העולמית.

הבעיה העיקרית בעולם הפרסום האינטרנטי הישראלי כרגע מתחלקת לשלוש: הצופים (אנחנו), הלקוחות, והאתרים. ביניהם תקועים משרדי הפרסום שאחראים על טשטוש עקבות בכל הנוגע לזוועת הפרסומות האינטרנטיות שהצופים חווים.

כרגע, משום מה, ללקוחות לא כל כך מעניין מה האתרים עושים, או שפשוט הם לא יודעים מה לשאול. לאתרים לא איכפת כי כל קפיצה, או התחלת ווידאו אוטומטית, או זריקה של צופה מחוץ לאתר, או פתיחת חלון סמוי מאחורי החלון שלו, היא כסף שזו—

you_have_won_a_free_laptop

סליחה. היא כסף שזורם לכיס של המנכ”ל.

והצופה? אנחנו? כרגיל אנחנו סובלים בשקט. רק תסגרו את החלון והאור בדרך החוצה. אנחנו כבר נישאר פה לבד. בחושך. לא לא, אל תפעילו את החימום. חבל על החשמל. אנחנו כבר נמות פה לבד.

אז איזה צעדים אפשר לעשות כדי להפסיק את מעגל האימים הזה?

אם אתם עובדים בחברה שמפרסמת באינטרנט תתחילו לשאול את משרד הפרסום שלכם את השאלות הבאות:

* האם הפרסומת שלי מופעלת אוטומטית? אם כן אז תפסיקו את זה.

* האם הפרסומת שלי מופעלת בחלון נפרד? אם כן אז תפסיקו את זה (אני מסתכל עליכם 012 קווי זהב באתר של הארץ.)

* האם הפרסומת שלי מעיפה את הקהל מחוץ לאתר שלהם אפילו מבלי שיילחצו עליה? אם כן אז תפסיקו את זה (אתר הספורט ONE מתמחה בשטות הזו.)

* האם הפרסומת שלי מופיעה בתחתית העמוד למרות שאני משלם את אותו הכסף בשביל חזית העמוד לפני שגולשים למטה? אם כן אז תפסיקו את זה.

* האם האתר שלכם משלב פרסומות בצורה סמויה שנראית כמו כתבה רגילה, מבלי לחשוף ששילמו להם בשביל המידע? אם כן אז תפסיקו את זה.

* האם אתם יכולים לספק לי רשימת אתרים שבהם הפרסומת שלי מופיעה? מעולה. עכשיו תביאו לי גם בבקשה את האחוזים שבהם היא מופיעה באתרים האלה. (בשלב הזה כנראה ימציאו לכם תירוץ למה אי אפשר. אבל תדעו שכן אפשר, פשוט לא רוצים).

כן, שמנו לב שהפעלתם את הווידאו אוטומטית. וכן, זה מפריע.

כן, שמנו לב שהפעלתם את הווידאו אוטומטית. וכן, זה מפריע.

בארה”ב הבינו לפני כמה שנים שאם לא תיהיה רגולציה של עולם הפרסומות יהיה תוהו ובבוהו כמו שאנחנו יכולים לראות בישראל כרגע (מי שמחפש לא צריך להתאמץ כדי למצוא עבירות מוסריות וטכניות נוראיות). מה גם שהיו צריכים לייסד סטנדרטים של איכות לפרסומות באינטרנט. איכות של ווידאו, גודל, וכמובן התנהגות מול קהל הגולשים.

 ה IAB היא הרשות המחוקקת של הפרסומות באינטרנט ואוי כמה שחסר משהו כזה בישראל. אגב חשוב לציין שלא מדובר ברשות ממשלתית, אלא ביישות/ארגון פרטי שהצליח לרכז 86% מכל החברות בארה”ב ולהביא נציגים מכל סוכנויות הפרסום הגדולות במדינה תחת קורת גג אחת.

כי בארה”ב הבינו כבר שאי אפשר להתייחס לקהל הגולשים כמו כבשים. אי אפשר להעיף אותם מאתרים בכוח מבלי שלחצו על כלום. אי אפשר לדחוף להם ווידאו בכוח, ומי שעושה את זה לא משיג את היעד של הפרסומת, ולפעמים עושה יותר נזק למותג מאשר תועלת. עד שלא תיהיה רגולציה בישראל, אנחנו עדיין נראה מקרים כמו אתר “הארץ” או אתר הספורט “ONE” שלא נראה שאיכפת להם מהמפרסמים יותר מידיי, שלא לדבר על קהל הגולשים שלהם.

עכשיו תורכם. חוויתם פרסומת מעצבנת שהפריעה לחוויות הגלישה? ספרו לי באיזה אתר זה היה. אולי אם נעשה קצת שיימינג נצליח להעביר איזה מסר קטן. מסר כמו “אין לנו בעיה עם פרסומות. אבל אנחנו באים לאתר בשביל התוכן שלו. וכשהפרסומות מפריעות לתוכן אז האתר לא עושה את העבודה שלו כמו שצריך.” 

קומיקאים שאתם חייבים להכיר

james corden

ג’יימס קורדן! כן אני יודע, גם לי אין מושג מי זה. אבל איכשהוא מבלי ששמנו לב, CBS בחרו בו כדי להחליף את קרייג פרגוסון ולהנחות את ה Late Late Show שהיא תוכנית הלייט נייט של CBS שעולה מיד אחרי קולברט (שמחליף את לטרמן). לכל מי שמאורה בתעשייה פה, הצעד הזה מגיע בהפתעה מוחלטת. לא רק שהוא בריטי (גם פרגוסון היה סקוטי שהיגר לאמריקה) אבל כל העבר הקומי שלו מגיע מבריטניה. הרשת שמה המון כסף בקידום שלו ואפילו סגרו עם רג’י וואטס האגדי שיהיה “מנהיג הלהקה” בתוכנית החדשה הזו, שמסתמנת כהפתעת הלייט נייט הגדולה של 2015.

// אביתר גור

רוצה copy

צריכה או רוצה

visa-logos (2)

מאז שראיתי את הסרט "שישים ושש" שבו האבא מחביא את כל הכסף שלו בבלטות עד שנשרף לו הבית והוא נשאר חסר כל, אני יודעת שעדיף לשים את המזומן שלי בבנק מאשר להחביא אותו בבית. הבעיה היא, שאני לא מבינה שום דבר בכל הנוגע לעמלות, ריביות ועוד כל מיני מילים שאני לא מכירה. לכן, כשהציעו לי ללכת לסדנה הפיננסית מטעם ויזה אירופה מיד הסכמתי, והחלטתי שהפעם אני אצא משם עם הידע שאני צריכה בשביל להתנהג נכון כלכלית.

אז זה לא קרה. אבל כן למדתי המון. אני אשקר אם אני אגיד שהיום אני יודעת מה זה ריביות, ועוד כל מיני מילים שתמיד זורקים לעברי כשאני מתיישבת מול פקיד הבנק ומבקשת הלוואה נוספת. אבל כן למדתי שאני, בתור לקוחה של הבנק, יכולה לדרוש את הדיל הטוב ביותר שיש להם להציע, או לאיים לעבור לבנק אחר. ומסתבר, שבנקים מפחדים שתעזבו אותם לטובת בנק אחר. נקודת דימיון ראשונה – אך בהחלט לא האחרונה – בין בנקים לבין גברים, בנוסף לזה שרוב הזמן אני לא מבינה על מה שניהם מדברים.

צריכה או רוצה

הדבר הראשון שכדאי לעשות זה לבדוק מה הם התנאים שלכם בחשבון בנק הנוכחי שלכם, ללכת לבנקים אחרים, לקבל מהם הצעה טובה יותר ואז לחזור לבנק שלכם ולדרוש את אותם התנאים, או שהם יכולים להגיד סיונרה למינוס השמן שלכם לתמיד. ברגע שייתנו לכם תנאים טובים יותר, תוכלו לחסוך לעצמכם כמה ג'ובות פה ושם, ואולי לטווח הארוך סכומים נכבדים יותר. אני עצלנית, וכנראה שלא אעשה את זה, אבל הבטיחו לי שזה עובד, אז שווה לנסות!

למדתי מהקורס משהו, שתמיד חשבתי שההפך הוא הנכון. עדיף להשתמש באשראי מאשר במזומן. כן כן. חתיכת השטן שלכל אחד מאיתנו יש לפחות אחד כמוהו בארנק, אם לא יותר. העמלות שתשלמו על הוצאות באשראי יהיו משמעותית נמוכות יותר מאשר אם תיקחו הלוואה, כך שבתכלס, עדיף לכם לשים כמה שיותר דברים על האשראי וכך גם ליהנות בהמשך מהטבות ומתנות מהחברות השונות. אין על אחד פלוס אחד בקולנוע. ממש לדפוק את המערכת.

השבוע אקנה רק מה שאני חייב copy

ומשהו אחרון שלמדתי מהקורס אבל לא בטוח מסכימה איתו. אם אין לכם מיליונים בבנק, לפני שתבצעו את הקנייה הבאה שלכם כדאי שתשאלו את עצמכן "האם אני צריכה את זה, או האם אני רוצה את זה". ויש הבדל עצום בין לרצות משהו, לבין מצב שאת באמת צריכה משהו. למשל, אני בחודש האחרון קניתי כרטיס לרוק ווכטר בבלגיה (סתם מלהבת כי יש לי כרטיס) שעלה לי המון כסף. הגדלתי את מסגרת האשראי מראש (בהמלצת הדוקטור) ורכשתי את החבילה. יומיים אחרי זה איבדתי את האייפון והייתי צריכה לקנות חדש. הנסיעה = רוצה, הפלאפון = צריכה. אבל כבר רכשתי את הכרטיס לפסטיבל ומבחינתי גם זה הפך לגדר "צריכה" לנסוע.

Rock Werchter. צריכה או רוצה להגיע לשם?

Rock Werchter. צריכה או רוצה להגיע לשם?

הנקודה היא כזו – אף פעם לא תוכלו לדעת מה עומד לקרות, כי ככה העולם עובד. הוא אוהב להפתיע אותנו בכל פינה ולתפוס אותנו לא מוכנים מתי שהוא רק יכול. אתם יכול לנסות להכין את עצמכם מראש, אם זה מבחינה נפשית או מבחינה כלכלית, להפריד בין הצריכה לרוצה, לעקוב אחרי ההוצאות שלכם מידי יום ויום, לחסוך ולהוציא כסף בצורה חכמה ומומלצת יותר. אבל בתכלס, אין לדעת מתי תאבדו את הפלאפון, תצטרכו לרכוש כבד חדש או תיתקלו בתיק מהמם שפשוט תהיו חייבות לקנות. ומה שווים החיים האלה אם אני לא יכולה לקנות מה שבא לי מתי שבא לי, אחרי שרוב חיי אני קורעת את התחת בדיוק בשביל מצבים כאלו. 

// נטלי להב

סטרים-TO-GO

מאקו

ילד דתי זה רייטינג!

שמעתי היה בלאגן השבוע ב״כוכב הבא״, אז הלכתי להציץ. למה? כי כל ויכוח שקשור להלכה או יותר נכון לדת, מסקרן אותי. מה לעשות, לא יכולה למחוק תחומי עניין ככה בבת אחת, וחוצמזה, אני מכורה לאקשן, כך שלא היה לי מה להפסיד. 

זה לא שאני מכירה כל אחד מהתעשייה. הרי לא גדלתי כאן, לא באמת מכירה שמות, לא הסנפתי פסטיגלים ותוכניות טלוויזיה מגיל שלוש או לפני, אני סך הכל מהגרת. והנה, את אוסף הפרצופים היפים שעל הבמה דווקא די הכרתי, זה אומר שהם כנראה ממש סופר סטארים ברמת מגה סלב.

אניווי, איפה הייתי? אה, נכון, הכוכב הבא… קיצור, לבמה עולה ילד חמוד, קוראים לו יונתן, אני מאוהבת בשם הזה, מזכיר לי ילדון אחד שאני קשורה אליו נורא, למרות שהילדון ההוא רק בן ארבע והיונתן הזה שעלה לבמה לדעתי כבר בן 16 או משהו, אבל אי אפשר באמת לדעת כי היום הילדים הכי קטנים כבר נראים לך גורילות, גדלים מהר כל כך…

מאקו

צילום מסך מתוך mako

בכל אופן, הילד אומר משהו על חוסר נוחות שיהיה לו אם יצטרך לשיר עם בנות. מתוק, הגיע הישר מהישיבה לבמה הגדולה והזרה הזו וההורים שלו יושבים בקהל, הורים שמלווים את הילד שלהם לתוכנית שעשויה לקבוע לו את העתיד, נותנים לו גב ומשענת, מאמינים בו באמת שהוא יכול והוא מוכשר להצליח במה שהוא טוב בו, הלוואי על כל כך הרבה ילדים תמיכה כזו, וליווי, ואהבה ענקית מההורים, כזו שאפשר לראות להם על הפנים.

ואז, כשהוא נמצא רק פסיעה מהרגע המרגש שלו, מחליט אדון מוקי לנהל דיון על הבמה, דווקא עכשיו, על הדרת נשים. הוא מביע את חוסר ההסכמה שלו בנושא והטונים כצפוי, עולים מיד.

את התיאור המדויק של מה שהתרחש שם אני אשאיר ל"יו טיוב" או ל"מאקו פרקים מלאים" , אבל מה שהטריד אותי, היה דווקא מה שהתנהל ככל הנראה מאחורי הקלעים.

מישהו שם, בצמרת ההפקה של התוכנית ה – אמורה להיות פופולארית הזו – החליט שלא מספיק לו כבר רק הקונספט של אנשים ששרים יפה עם מנחים זוהרים שאוהבים להתנשק צרפתית, צריך גם אקשן, צריך לתבל, צריך להוציא את המיץ של הסיפור מכל סצינה וסצינה, מכל מתמודד ומתמודד. אז מה לא עושים בשביל זה: מתעדים הומלס שר תוך שהוא מחטט בפח בניסיון למצוא אוכל, מוצאים בחורה אנורקסית שרק בזכות השיער הבלונדיני של רותם סלע הצליחה להבריא, יוזמים מפגש מרגש בין אמא לבן לאחר 40 שנות ניתוק, ועל הדרך, ממש על הדרך גם מתפלק אל מול המצלמה הביטוי המגניב: "הדרת נשים" כי מה זה בסך הכל?

הנה הדרת נשים ב-LIVE

הנה הדרת נשים ב-LIVE

עוד קצת ליבוי רוחות נגד אנשים מוזרים ושחורים שאנחנו לא באמת מבינים את ההתנהגות שלהם? עוד קצת להביך איזה ילד חמוד שלא באמת ישב בבית וניסה לחשוב איך לגרום לנשים להרגיש רע עם עצמן? (ואולי גם הוא עצמו היה שותף לפשע , אין סוף לקונספירציות) שטויות, בקטנה ממש, העיקר הרייטינג, העיקר לגעת בלב הצופים המשועממים שבבית, ששום דבר, ממש שום דבר כבר לא מצליח לגעת בהם. כי אין להם מספיק סיפורים משל עצמם והכל כבר תפל בשבילם כי סף הריגוש שלהם כבר כהה עם כל הזבל הזה שמאכילים אותם בטלויזיה המתיימרת להיות איכותית של אנשי התרבות והרוח של המדינה ה-הו, כה איכותית שלנו.

קיצור, אין לי כח להמשיך עם הנזיפות הללו, אני לא הטיפוס המטיף, רק קצת יש לי בחילה, אז רוקנתי פה. 

תודה על ההקשבה, הלכתי לראות house of cards.

// חני פריד

סטרים-TO-GO

IS570-039

חלוץ קורע לבבות

החלון בסלון פתוח לרווחה ומשמש כצוהר לתוך השכונה המנומנמת בבת-ים. בחוץ קיץ 1998 במלוא הדרו. לא מזמן סיימתי לבכות את זכיית צרפת במונדיאל שלוותה בתבוסה כואבת של הצהובים מברזיל. על הצד החיובי, בקיץ הזה לא היה "צוק איתן", אז בראיה לאחור אלה הצרות הקטנות.

צעקות עזות מפלחות את החושך. אמא קוראת לבן שלה לבוא הביתה: "ליאור, ליאור!!!" היא צועקת עם הפסקות מדודות. אחרי כמה פעמים הצעקות מפסיקות. אני שומע צעדים במדרגות, צלילים של כדור מקפץ, דפיקה בדלת וטריקה. הילד חזר. הריטואל הזה היה חוזר על עצמו כל כמה ימים. סלולרי עוד היה צעצוע לעשירים בלבד ובטח לא לילדים, אז לצעוק מהחלון לילד היה לגיטימי לחלוטין. מצד שני, תמיד קצת פיקפקתי ביעילות המנגנון, היות ומגרש הכדורגל לא היה בסביבה הקרובה לבניין. בכלל בתור עולה "מתורבת ועילאי" מאסטוניה צעקות מהחלון היה תמיד נשמע קצת "ברברי" ו"שכונתי". בכל מקרה, איכשהו זה היה עובד, כי הילד היה תמיד חוזר.

מתוך visualphotos.com

מתוך visualphotos.com

שנה חלפה, עונה התחלפה, הילד גדל בשנה. אומרים שהוא ממש כשרון וצופים לו עתיד מזהיר. האמא עדיין בשלה, דואגת, קודם כל הוא הבן שלה, אחר כך כשרון. צעדים במדרגות, צלילים של כדור מקפץ, דפיקה בדלת, טריקה.

לפתע צרחות הסטריות, טריקת דלתות, שוב צרחות, הילד שרוע על הרצפה, מעולף. יללות האמבלונס קורעות את החושך גזרים. זעקות האם קורעות את לגזרים את הלב. אם זה היה תלוי בה, הייתה מתחלפת איתו, רק שהוא יהיה בסדר. פראמדיקים מנסים לעשות משהו. בחדשות קוראים לזה "מאמצי החייאה לא צלחו". ליבו נדם. מום מולד בלב. דברים כאלה נדירים קורים והנה זה קרה דווקא כאן. דווקא לו. הכשרון הצעיר כבר לא יתממש ולא יבקיע יותר שערים.

החלון בסלון פתוח לרווחה וצעקות עזות מפלחות את החושך הקודר. חורף 1999 ואמא קוראת לבן שלה לבוא הביתה: "ליאור, ליאור!!!" היא צועקת עם הפסקות מדודות. אחרי כמה פעמים הצעקות מפסיקות, רק כדי להתחיל שוב עד שהיא תיפול ללא כוחות למיטה. הכל כדי להתחיל למחרת עוד יום בלעדיו, עוד יום בלי הליאור שלה, עוד יום שהיא תקרא לו והוא לא יחזור. עוד יום שהיא תחכה שהוא יבוא מהאימון וידפוק בדלת.

חמש עשרה שנה עברו מאז, אבל זעקות הייאוש של האם צרובות לי עמוק בתודעה. הסיוט הכי גדול של ההורה התממש אל מול עיניי ואוזניי ואם אז זה היה מפחיד, היום זה מפחיד הרבה יותר, כי אני הורה בעצמי.

לא הכרתי את ליאור פרט ל"שלום שלום" במדרגות ואותו דבר פחות או יותר גם עם אמו, אבל אנחנו אלופים בלהתחבר לאבל של הזולת. חבל רק שכשלא מדובר באבל, אנחנו אוכלים זה את זה.

לזכרו של ליאור קבילו ז"ל.

// מיכה גילין