תגית: מהוזה

1609915_931127526903616_2500444496815216839_n

המדריך למתחילה המתחילה: 2+3

האדרים-02

הפרק הקודם

פרק 2 – "הוא יודע מי אני, איך אני גורמת לו לקחת את הטלפון שלי?"

אז זהו, עברת את השלב הקשה הוא יודע מי את! יוהו! ומה עכשיו? אתם במחשב\פנים מול פנים\בחנות בגדים שהחלטת שהוא הקורבן האולטימטיבי למדוד עליו את התחתונים שאת קונה לאחיך- איך מוציאים ממנו טלפון אם הוא לא עושה את הצעד הראשון? קודם כל, לא פורשים כי הוא לא עשה את זה! להיות בנים זה הרבה יותר פשוט, הם לא צריכים להתחכם יותר מדי, ולהגיד "אפשר את הטלפון שלך?" יגרום לך להיות מאושרת לא משנה באיזה נוסח זה יבוא. להיות בנות, משמע להיות מתוחכמת הרבה יותר. את רוצה להוציא ממנו טלפון ובו זמנית לא לצאת מפגרת – הנה כמה משפטים שיעזרו לך:

1. "שאלה הכי מטומטמת, יש לך פלאפון? גם כוסות אשל עם חוט אוכל, רק תיתן לי  את תאריך התפוגה שלך"

2. אם היה לך את הפלאפון שלי, איך היית קורא לי?" – הוא עונה לך -"מעולה! הנה 111111, כדי שיהיה לך מישהו שיוכל להיקרא ככה"

3. "אתה מוזמן להטריד אותי בכל שעה"

4. " שומע, אני צריכה עזרה.."כן?" "קנו לי פלאפון חדש, וכתוב שם להכניס שם ומספר. הכנסתי את השם שלך אבל המספר לא נכנס לי, מה עושים?"

5. הנה: 111111, למקרה שתהיה שיכור ותרצה לדבר עם מישהו.

6. "נגיד…שאני אלך ברחוב, ויהיה חושך, לילה, מישהו ממש ממש מפחיד בא לקראתי, המשטרה לא עונה והחברה הכי טובה במקלחת, לאן אני צריכה להתקשר?" (תקווי שהוא לא יבאס אותך ויגיד לך למכבי אש)

7. "תאר לעצמך את המקרה הבא: אתה לא במחשב, ולא מולי, ואני ממש צריכה עזרה ממך ב____, איך אני משיגה אותה, או אותך?"

10347551_10204218178195516_7925613759611769946_n

8. פשוט תבקשי ממנו את מס' הטלפון שלו, אם הוא מסרב – לכי לראות קוסמטיקאית.

עד כאן פרק 2, ובגלל שהוא היה קצר, הרווחתם את פרק 3 על הדרך:

פרק 3 – לצאת, מלכה

הכרת אותו, דיברתם, מעולה! מה עכשיו? את רוצה לצאת מאחורי מס הטלפון/המחשב/הפגישות הלא מתוכננות שלכם אצל הירקן והוא לא עושה כלום! אם את תופסת מעצמך, את משערת שהוא ביישן. אם את לא, את משערת שהוא פשוט לא רוצה אותך, ואם את חכמה? את פשוט תעשי את הצעד הראשון לבדך! אז כמובן אם את ממש אמיצה, את פשוט תגידי לו: "בא לך להיפגש?"  (משפט שיעבוד בכל נוסח בסגנון) ואם את עדיין עומדת על זה שהוא צריך לעשות את הצעד הזה ואת רק צריכה לרמוז לו, אבל לא יודעת איך, הנה כמה רמיזות:

1. "טוב, אני הולכת לרוץ, אתה מוזמן להצטרף, אם יש לך אומץ כמובן…" (אם את לא הולכת לרוץ זה יכול להיות "אני הולכת לאכול, אתה מוזמן להצטרף אם יש לך אומץ כמובן (לטעום מהבישולים שלך)" ואני חושבת שהבנתן את הפואנטה.)

יש'ך אומץ?

יש'ך אומץ?

2.– הוא בא לדבר על משהו קצת יותר אינטימי\ עמוק מהרגיל - את עונה:"נדבר על זה כשזה לא יהיה מבעד למסך הקטן" (היי, גם אם אתם מדברים בפלזמה של הבית, הכל יחסי.)

3."אני בדיוק הולכת..אז…נתראה?"

 4."אני מזמינה אותך לדו קרב!" (זה יכול להיות גם בחתיכת ירקות אדומים, לא משנה מה, העיקר דו קרב בפנים)

5."כשתראה איך אני מבשלת, אתה תעזוב את הבית" (אם את לא מבשלת טוב, תקני משהו לפני שהוא בא!)

6. במידה והתמזל מזלך ואת עובדת במקום ממש כיפי ששווה לבקר בו: "טוב אז אתה מוזמן לבוא לבקר אותי בתומא ראשון לציון (פרסומת סמויה), ונדבר שם"

 1609915_931127526903616_2500444496815216839_n

בקיצור, כל משפט שתגידי לו ובו תאתגרי אותו, תנסי להתחרות איתו, או תתגרי בו (ע"ע מספר 2) יגרום לו להזמין אותך לצאת, ועם כל זה לא? תאלצי לפרוש לישירות ופשוט, להזמין אותו לשם!

 עד לפרק הבא – שיהיה לכן בהצלחה.

//רוני שינקמן

wilfred-duo

תולעת סרטים: ספטמבר

אתחיל בהודעה חשובה! ברביעי הזה, ה-3 בספטמבר, מבצע "סרטים ב-10 שקלים" חוזר! מי שהחמיץ בשנה שעברה/לא מכיר: זה בדיוק כמו שזה נשמע – כל הסרטים בקולנוע עולים רק עשרה שקלים. השנה יש "טוויסט" קל – באותו היום, כל בתי הקולנוע יקרינו אך ורק סרטים ישראלים. כן. ישראלים! לא. אל תגידו "אוך", יש גם סרטים ישראלים טובים בשנים האחרונות, למשל מי מפחד מהזאב הרע או 'אפס ביחסי אנוש' (שעוד לא יצא לי לראות, אך זוכה לתשבחות רבות). בואו לפרגן ליצירה ישראלית. זה חשוב! יום אחד גם לי יהיה סרט בקולנוע שירצה שתבואו לראות אותו.

בין השאר, ברביעי יוקרנו כמה וכמה טרום-בכורות של סרטים ישראלים חדשים. אחד מהם, אליו אני מתכנן ללכת, הוא הסרט 'יונה' של ניר ברגמן (כנפיים שבורות, הדקדוק הפנימי), המספר את סיפור חייה של יונה וולך. יצא לי להיתקל בסרט הזה לא פעם; מעזרה לחברה להתכונן לאודישן (עברה), דרך ללכת לאודישן בעצמי (עברתי!… עד שלב די מתקדם בו כבר לא…) ועד הימצאות על סט הצילומים לכמה ימים. מי שיסתכל טוב טוב, יוכל לקלוט אותי ברקע, בשתיים-שלוש סצנות לאורך הסרט, מסתובב באזור קפה כסית במראה האופייני לתקופה:

תמונה2

בקולנוע – שומרי הגלקסיה

לא תכננתי ללכת לסרט הזה, אבל החבורה שלי שידלה אותי לעניין. זה לא שיש לי בעיה עם מארוול, אני מאוד אוהב אותם ואת הסרטים שלהם, אבל יש לי בעיה עם "סרטי חלל". משהו בחלליות, רובי לייזר, יצורים מוזרים ושאר האלמנטים ה"פנטסטיים" של הז'אנר אף פעם לא קסמו לי. ולמרות הכל – נהנתי מאוד.

אני חושב שהסיבה שהסרט מוצלח כל-כך וזוכה לאהדה רבה, היא בדיוק מהסיבה שנרתעתי מהסרט; בגלל שאנחנו, הצופים, כה רחוקים מאותו עולם אליו אנו נכנסים, יוצרי הסרט עשו ככל יכולתם לגרום לנו להתחבר אל הסרט בעזרת הומור רב ודיאלוגים שנונים ובזכות אוסף הדמויות הפיקנטיות והמגניבות של הסרט, מהגיבור, שמזכיר לי בסגנון ההתנהגות וההומור את אינדיאנה ג'ונס, דרך דביבון מדבר, חצוף ומסוכן , ועד עץ שכל מה שהוא יכול להגיד זה I am groot.

בבית – ווילפרד

קיימת תחושה, מאוד ספציפית, שאני לא חושב שקיימת לה מילה. לא בשפה העברית לפחות. התחושה שברגע בו סדרה בה צפית במשך כמה עונות מגיעה לסיומה, או סיום קריאה של ספר עב כרס, שבחברתו בילית כמה עשרות שעות. מן תחושת אופוריה, ערבוב בין ספיגת התוכן של סוף העלילה עם השלמה שמה שראית/קראת – אין לו המשך.  זהו. נגמר.

אותה תחושה קרתה לי לפני מספר ימים לאחר שסיימתי לצפות בפרק הסיום של "ווילפרד". הסדרה, בת ארבע עונות, מתחילה בנסיון התאבדות של עו"ד בשם ראיין, אותו מגלם אלייז'ה ווד (המוכר בעיקר כהוביט הראשי מסרטי "שר הטבעות"). את התאבדות קוטעת דפיקת דלתו, ומאחוריה ניצבת שכנתו החדשה ושובת הלב. השכנה מבקשת מראיין לשמור על הכלב שלה, אך ראיין רואה את הכלב בדמות אדם הלובש חליפה, די מעפנה, של כלב. מכאן העלילה מספרת על החברות בין השניים, אהבתו הלא מסופקת של ראיין אל שכנתו והסתבכויות רבות ונשנות המתרחשות בעיקר באשמתו של ווילפרד.

סרט קצר – Never again

אל חשש, אל חשש. אני הולך להמשיך עם לינק לסרט קצר בכל פוסט. Never again הוא שם הסרטון. למה? כי ככה החלטתי. כן. את הסרטון הזה כתבתי הפקתי וביימתי יחד עם חברי הטוב נמרוד עמית. תכלס, אין מה לפרט כ"כ, הסרטון הוא רק חצי דקה – תראו בעצמכם את הדבר המטופש הזה.

נתראה בחודש הבא, עם פוסט חגיגי וכפול (אולי אפילו משולש!), הגדוש בעשרות המלצות, כן כן, אני לא צוחק או מגזים, עשרות המלצות! למה? תחשבו על זה קצת, אולי תבינו. ואם לא – תגלו בחודש הבא.

// יניב חפץ

10653488_710514609037901_8672889668037622432_n

אז מה וזה

האדר יומולדת-01

ומה זה מה וזה?
שנתיים של פיתוח מיזם כתיבה שהפך להיות אתר מוביל ברשת ובית נוח לי ולעוד אנשים טובים אחרים.
בשבילי?
הגעתי למה וזה בפברואר 2013, אחרי שלוש שנים ללא כתיבה.
שלוש שנים בהם שכחתי כבר מי אני, מה אני רוצה לעשות עם עצמי, מה המטרה האמיתית ומה הסיבה האמיתית לקפיצה הארעית שלי לכדור הזה.
ומה וזה נפתח עבורי כפלטפורמה, כקנבס ריק – רק תציירי מה שעולה לרוחך.
איכשהו במהלך השנה וחצי האלו בהם אני חלק ממשהו יותר גדול ממני, גם אני התפתחתי.
נזכרתי קודם כל, למה אני כותבת. למה בכלל אני רוצה שאנשים ידעו את מה שאני חושבת, למה אני בכלל רוצה שיקראו אותי. נזכרתי בכמות האנשים שאני יכולה לשנות על ידי טקסט אחד.
נזכרתי פתאום איזה כיף זה לקבל הודעה ממישהו שלא הכרתי לעולם שאומרת ששיניתי אצלם משהו, או שנגעתי, או שהם לא האמינו שהם לא לבד.
נזכרתי כמה דברים אני יכולה לשנות על ידי הסברה נכונה, על ידי חשיפה של האמת לאנשים בפנים.
אחת הפעמים הראשונות שהפתיעו אותי במיוחד הייתה כשבלוגר כתב לי שבאמת שיניתי את הדרך שבה הוא מסתכל על אנשים, על נשים.
נזכרתי כמה כיף זה להכיר אנשים חדשים, עם תחומי עניין משותפים שפתאום באמת מעניינים אותי.
ויותר מהכל, התחלתי להזכר במי אני באמת.
563329_415526955203336_2068960359_n
זה קצת הזוי שכתיבה עשתה עבורי את כל זה, אולי החשיפה הועילה, ההיכרות עם מאות אנשים חדשים שאחרת לא הייתי מכירה אם לא הייתי נכנסת לפלטפורמה, הדלתות וההזדמנויות שנפתחו לי ועוד יפתחו לי.
"מה וזה" ליווה אותי באחת השנים הקשות בחיים שלי, והבודדות, בהן אנשים מהקהילה שהיו זרים לחלוטין חיממו לי את הלב.
ועכשיו אני זוכה לליווי צמוד ונחיתה רכה בארץ ופתאום העובדה שאני יכולה לקחת חלק באירועים ולהיות נוכחת פיזית מרגשת אותי.
בסופו של דבר, אני מודה על האנשים שהכרתי,
אנשים שבאמת למדתי לאהוב 'אהבה אמיתית', חברים שאני מקווה שילכו איתי לעוד הרבה שנים, גם אחרי שכבר לא יהיה אתר ולא מפגשים מאורגנים, אנשים שעוזרים לי בשעה שאני צריכה עזרה אמיתית מעבר ללקרוא פוסט או להעביר חצי שעה בצ'ט בפייסבוק.
ואני מודה להם.
ומקווה להמשיך לכתוב,
ולבנות אצל הקוראים את הפתיחות לשיוויון ולצדק.
1941612_284470178377179_1287678269_o
ואל תשכחו – תאהבו את עצמכם ואת עצמכן.

//לודה גרקו

ID-10024166

סוכריות אומץ

פעם סוכריות אומץ היו להיט. את זוכרת? היית מכניסה אחת חמוצה כזאת לפה ומאתגרת את הפנים שלך לא להתעוות. אם היית מצליחה למצוץ אותה עד הסוף בלי לקמט גבה ובלי לעקם את האף, היו תופסים ממך ילדה אמיצה.
לא היית צריכה להתגבר על שברונות לב, להתייצב מול הבוס שלך, או לשחות עם כרישים בשביל להוכיח שאת מסוגלת. לא היית צריכה לקפוץ ממטוסים, להסתכן בהבעת רגשות, או לעלות לשיר קריוקי למרות שאת זייפנית איומה בשביל להוכיח שאת יכולה. די אם היית מוצצת סוכרייה אחת חמוצה בלי להתלונן, וכולם כבר היו מוחאים לך כפיים.

היום כבר לא מוכרים כאלה סוכריות… שאלתי מישהו למה ככה, והוא אמר שזה בגלל שלאנשים נגמר האומץ, בגלל שכולנו פה השלמנו עם העובדה שהחיים יכולים וצריכים להיות גם חמוצים, ובעיקר בגלל שכבר אין לנו כוח להוכיח שום דבר לאף אחד.

חבל, באמת חבל.

ID-10024166
Image courtesy of [Danilo Rizzuti] / FreeDigitalPhotos.net

בעיר שבה גדלתי הייתה חנות קטנה ומטריפה של ממתקים, והמוכר שם היה איש מוזר שסיפרו עליו שהוא מוטרף כמעט כמו החנות, אבל מה, הוא מכר את הממתקים הכי זולים בעיר, במחיר הכי נמוך בשוק, וגם היו לו במקרר פחיות קולה של קריסטל, שעשו כואב בשיניים ומתוק בנשמה בדיוק במינון הנכון.
היינו מבקרים אצלו בכל מוצ"ש, וב-10 שקלים בלבד היינו יכולים לקנות המון-המון מתוקים וגם סוכריות חמוצות כאלה שיוכיחו שיש לנו אומץ. וכמה שהיינו אמיצים, יאללה… הכי אמיצים שיכולנו! וגם תמיד מחאנו לעצמנו כפיים.

היום, זה עולה לנו הרבה יותר להוכיח שאנחנו מסוגלים, אם בכלל.
היום זה עולה לנו בטיפולי שיניים ובטיפולי נפש; כאלה שמנסים למחוק את כל מה שהיה חמוץ, ולהדגיש את כל מה שהיה מתוק, ולהמליח את כל מה שהיה פיקנטי ולשחק לנו בטעמים, כאילו זה באמת עניין של תיבול ומינון מדויק להיות באושר.

אני זוכרת שהייתי ילדה אמיצה; זוכרת שכבשתי את ליבו של מלך השכבה, אתגרתי את עצמי ללמוד ולהצליח, קפצתי ממטוס מחוץ לאטמוספירה והרשיתי לעצמי ללכת לאיבוד בידיעה שתמיד אמצא.
היום התואר הזה הוא שלי רק לסירוגין, הגבות מתקמטות מעצמן, ודי בחבורה קשקשנית של תיירים שתעכב אותי בתור של מכונות הכביסה הציבוריות כדי שאצא מדעתי ולא אסכים לחזור אליה בשום אופן. די בחבורה קשקשנית שתאתגר את הפנים שלי לא להתעוות, כדי שאכשל כבר בשנייה הראשונה ואתהה למה אין לי מכונת כביסה משלי, ולאן נעלם לי האומץ.

ID-1008711Image courtesy of [Gregory Szarkiewicz] / FreeDigitalPhotos.net

הלוואי והיה לי את האומץ להגיד את מה שאני חושבת ומרגישה באותו הרגע ממש, מבלי לפחד להישמע דרמטית. הלוואי והיה לי האומץ להגיד, "עד פה, זהו, התעייפתי", מבלי לחשוב שיתאכזבו ממני. הלוואי והיה לי האומץ למחוא לעצמי כפיים מבלי לחשוש שאראה יהירה. הלוואי והיה לי האומץ לטעום טעמים חדשים שאני עוד לא מכירה, מבלי לעוות פנים.

הלוואי…

הלוואי והיה לי האומץ לגשת לחבורת התיירים הקשקשנים שעכשיו גם מעכבים אותי בתור של מייבשי הכביסה, ומבלי לחשוש להישמע חוצפנית, להסביר להם שזה לא לעניין לקפל את הבגדים ישירות מהמכונה כי יש תור של אנשים שמחכים! שכבר שנים הם מחכים! ודי, פקעה סבלנותם מלחכות, והם רוצים לכבס את המלוכלכים שלהם עכשיו! וגם לייבש אותם! הלוואי והיה לי האומץ להגיד את כל זה, או לפחות לקנות מכונת כביסה.

// טל עזר

מנשק סמל

שוב שלום כיתה א׳

לא יודע איך זה קרה כל כך מהר אבל ספטמבר הזה, הבא עלינו לטובה, מוצא אותי שוב בכיתה א'. הפעם כאבא שבנו בכורו יעשה את דרכו הבוקר עם הילקוט ועם תלבושת אחידה לתוך בניין גדול ולא מוכר. קטן, קטן, ישר מהגן, עם קופסת אוכל ותיק ענק על גלגלים.

אז בכדי לעזור לעצמי להתמודד עם הטראומה המחודשת, החלטתי לנסות ולכתוב מילון מונחים קטן להורים שעולים לכיתה א':

שלום כיתה א', זוכרת אותי?

אסיפת הורים ראשונה להיכרות – 60 מבוגרים, פחות או יותר, נרגשים ומזיעים, מגיעים על מנת לפגוש את זו שתבלה עם הבן/בת שלהם בשנה הקרובה לא פחות מהם. אי לכך ובניגוד לחוקי הטבע, הם לא סותמים את הפה לשנייה וגורמים למורה להבין שהרבה יותר קל ללמד ילדים.

"את הכל אני אגיד" – תגובה החוזרת של המורה המסכנה למבול של שאלות לפני שיש על מה. היא גם רשמה על הלוח ששאלות בסוף, אבל הורים חלשים בלעשות את מה שהם מצפים מהילדים שלהם שיעשו.

"אתם רוצים ללכת הביתה מהר?" – לא האמנתי, אבל המורה באמת אמרה את זה, להורים.

מורה – בד"כ מישהי שתבלה בכל יום כמה שעות עם היקר לך מאוד ותעזור לך לעצב אותו כבן אדם. לא מרוויחה מספיק בשביל העבודה הזו.

אחרי החגים – כל מה שאף אחד לא יודע מתי הוא מתחיל או מה הוא כולל.

לימוד לקיימות – בוש ונכלם שאלתי את אשתי מה פרוש הביטוי, כי באמת לא הבנתי. היא אמרה לי שזו פשוט מילה מיוחדת של משרד החינוך למחזור. אז לסיכום: בלי ניילונים, בלי נייר כסף, קופסת אוכל קבועה, שלא לומר קיימת.

השבחה

השבחה לכיתה א׳!? – כשמישהי השתמשה בביטוי הזה, חשבתי שהיא צוחקת.

מזגן  – כינוי של משרד החינוך לפיל לבן שתלוי על הקיר. בקושי עובד, לא מוצאים אף פעם את השלט שלו ותמיד תזכרו: שכשאתם למדתם – לא היו כאלו.

"רשמתי לפני" – משהו שנאמר כשלדובר אין באמת דף ברשותו אבל הוא רוצה להראות שהוא לא ישכח לטפל בנושא. כמו לכתוב על קרח. דוגמא: המזגן לא מקרר, אל דאגה, רשמתי לפני.

מחאת הסרדינים – 39 ילדים בכיתה, אפשר להבין את מקורה, הפתרון המסתמן: שעות פיצול.

שעות פיצול  – חלוקה לשתי כיתות ל-15 עד 19 שעות שבועיות במקום העשר שהיו עד כה. ברור לכולם שעדיף לפתוח עוד כיתה במקום פתרון הכלאיים הזה, אבל איכשהו כולם מרוצים, לי לא ברור למה.

שוגי – מסתבר שזו הדרך של הורים לשלוח ממתק עם הילד למרות שאסור.

חולצת ספורט – חולצה אפורה, אולי מחווה ללירן.

מורשת – אין יותר מחברת חגים, מעתה אמרו: מורשת.

מנשק סמל

מחויב ללימודים? נשק את הסמל!

מחברת קשר – שזה כמו E-mail, רק שהילד סוחב אותה בתיק וצריך לעשות צליל מצחיק בכל פעם שמישהו רושם בה הודעה.

כתיבת ברכה לילד – דרך עקיפה מאוד לומר לילד שלך דברים שכנראה תגיד לו בעל פה.

קרן קרב – שם אחר להרבה כסף אותו צריכים לשלם ההורים עבור חוגים שלא הם בחרו בשעות בית הספר. מחשבים, גינה לימודית ועיצוב – במקרה שלנו.

לוח מחיק – אביזר שההורים צריכים לקנות לילד ולא ברור לאף אחד, כולל למורה, למה הוא ישמש.

בדידים – כל האסיפה חיכיתי לשמוע לאן הם נעלמו.

הרשמה במזכירות – עדיין קיים, גם כשמאחרים בכיתה א'. כי מה יעשו? יענישו את ההורים?
ואני עדיין זוכר בערגה את סגן המנהל אברמוביץ' שולח אותי, פעם אחר פעם, להשיג לעצמי אחת, כפולה.

סמארט סקול – אתר בו ניתן לקבל את כל המידע על הילד, שיעורי הבית, הלימודים והכיתה. צריך היה להיקרא: ״אז בשביל מה צריך מחברת קשר?״.

מספר הטלפון של המורה – לשימוש במקרה חירום בלבד, אבל רק במקרה חירום. ורק להתקשר, לא ווטסאפ. כמו שנאמר: בהצלחה למורה בהמשך השנה…

הנהגה כיתתית – או בשמה הפחות מפוצץ: ועד הורים – שזה בעצם כל ההורים, חוץ ממני ומעוד שלושה שלא הצטרפו.

דף קשר – דף שעובר בין ההורים באסיפה כדי שהאחרונה שממלאת תוכל לפתוח קבוצת ווטסאפ.

יהלי – שם נפוץ. חמישה מתוך 39 במקרה שלנו או במילים אחרות: סיכוי של 12.5 אחוז למורה לא לטעות אם תקרא למישהו יהלי.

בהצלחה ילד. תזכור להיות אתה.

//מור שפיגל

most beutiful pics6

עד שהשמש תזרח

רכבתי על סוס לבן. לא היה לו אוכף, או מושכות, או משהו בכלל, רק רעמה לבנה שהתנופפה ברוח הקלה של הלילה. אני לא יודעת לאן רכבנו כי היה חשוך ולא ראיתי כלום מעבר לקצה האוזניים שלו וצוואר. הלילה היה נעים, לילה של אוגוסט, של זיכרון ילדות, לילה של אגדה, ומרוב שזה היה קסום ומופלא לא הייתי בטוחה אם זו אני שרוכבת על הסוס הלבן או רק מישהי בדמותי, מישהי קצת יותר מוצלחת כמובן, שלא מפחדת מהלא נודע ונעה בשלווה אל עבר החושך.

בבוקר כשהתעוררתי, שאלתי את עצמי איך לא היה שם אביר. הרי בדרך כלל הם מגיעים ביחד- האביר על הסוס הלבן רוכב בדרכו בזמן שבשמיים עפה יונה לבנה עם עלה של זית ועל שביל עפר שמוביל לירושלים מתנדנד חמור לבן ועליו איש זקן ומזוקן שקורא לעצמו המשיח. לא היה שם אביר, כי בסיפור שלי לא צריך אביר, רק סוס לבן מספיק. אבל בכל הסיפורים הלבנים האחרים יש סוף ידוע מראש- אהבה גדולה, שלום עולמי ותחיית המתים, כל אחד עם מה שגורם לו אושר, ורק אצלי הסוף לא היה ברור בכלל, אולי כי אני והסוס עוד לא הגענו.

ציורי ניב1

איור: ניב נעמני

'אף פעם לא שכחתי אותך' הוא אמר לי והסתכל לי בעיניים ואני, אני הסטתי את המבט ולא רציתי להודות שהיו תקופות ששכחתי, שהתאמצתי מאוד לשכוח.

לא בכל יום פוגשים מישהו שמטלטל לך את העולם ואני בחיי הכבר-לא-כאלה-קצרים הספקתי לפגוש שניים. הוא היה הראשון, ובפעם הראשונה שראיתי אותו לא סבלתי אותו בכלל. אבל זה היה לפני שנים, לפני שדיברנו בכלל, לפני שכתבתי מכתבים, לפני שצללתי עמוק לתוך הקסם שממנו היה קשה להשתחרר. לפני ששאלתי את עצמי שאלות כמו 'מה זה היה אמור להביע?' ו-'למה הוא הופיע בחיי בכלל?', 'ולמה הוא נעלם?' אבל הוא לא נעלם. הוא התקיים במימד אחר בזמן אחר או שאולי זו הייתי אני שנסעתי בתוך הזמן והגעתי לצד השני של העולם ופגשתי בגסטהאוס של זקנים מתפרקים על גבעה של סמים וזונות את מטלטל מספר שתיים.

דווקא את השני חיבבתי מההתחלה אם כי גם במקרה שלו לא יכולתי לעמוד את עומק ההשפעה שלו עליי. כמו אבן שנזרקת לתוך אגם ויוצרת מעגלים קטנים וכמעט בלתי נראים שהולכים וגדלים עם הזמן. ישבנו בגסטהאוס של הזקנים המתפרקים והוא סיפר לי סיפורים ועוד סיפורים ואז כשהיה נדמה שהלילה כבר נגמר הוא הדליק עוד סיגריה אחרונה וסיפר לי סיפור לפני השינה שלווה במחוות תיאטרליות גדולות, הצגת יחיד של איש אחד. אחרי כמה לילות של הקשבה התחלתי גם אני לספר סיפורים. פחות תיאטרליים אולי, אבל לא פחות חשובים. היה קשה להכניס את הסיפורים שלי בין הסיפורים שלו אבל בכל זאת הצלחתי, ולילה אחד סיפרתי לו על הראשון ועל המכתבים.

'אני לא יודע מה להגיד לך על זה' הוא אמר ואני עניתי שאני לא צריכה תשובה אני רק מספרת.

לא היה לאף אחד תשובות בשבילי, לא על הראשון ולא על השני, אולי כי לפעמים בחיים קורים דברים גדולים ובלתי מובנים כמו לרכב על סוס לבן לעבר הלילה.

most beutiful pics6

most beutiful pics

 

אני והסוס רכבנו המון והגענו עד ליפו. נדמה שאנחנו כבר די קרובים ליעד אבל בדרך עוד נצטרך להילחם בכמה מפלצות ובכמה פחדים. הסיכון להיפגע הוא גבוה דווקא בגלל שאכפת לנו כל כך. אבל אני כבר לא מפחדת כי אני יודעת שהסוס איתי, וגם אם אפול לו מהגב, אמשיך ללכת ברגל בחושך עד שאגיע. עד שהשמש תזרח.

//ניב נעמני

מדורה

עוד מעט יגמר הסלט

עוד מעט יגמר הסלט שלי, עירית תסיים לקשקש על הדייט התורני תוך שלוק מהאייסקפה שלה ואני אצטרך לחזור לשם. כבר אין לי הרבה אנשים להתקשר אליהם. אני מושיטה יד חיוורת למסך המגע. כמה מגוחך שקוראים לו ככה. אני כבר לא זוכרת איך מרגיש מגע, אבל די בטוחה שלא ככה. צריכים לקרוא למסך הזה עוולת המין האנושי עם מסך. או הרס האינטימיות בפיקסלים צבעוניים. מגוללת רשימה של מספרים ששמורים לצד אותיות שיוצרות שם כלשהו. כמו לופ אינסופי, שעולה ונחבא מאחורי המסך להתחלף בשמות אחרים. פעם בגלגלת כרטיסיות לכל שם הייתה משמעות, הוא עדיין היה קיים. היום הוא נעלם מהרשימה. כדי למצוא אותו שוב צריך להזכר בדיוק איך רשמתי או להצליח לפגוע בדיוק באות הנכונה כדי לעלות את השם מהאוב שלו. מייאש מידי. מלווה בתזכורת סתמית כמו אינסלטור או מיכל חברה של…

הסלט נגמר. והחשבון כאן. אני שונאת להזמין חשבון. להבין שזה נגמר ועוד מעט אלך לבד לאוטו הבודד שלי. מחשבת האם השתלם לי להתארגן בשביל הקפה עם עירית. יחס התארגנות תועלת. ישבנו יותר מהזמן שלקח לי להתארגן, אז הפעם היה שווה לצאת. תמיד לפני שאני חוזרת לשיכון אני מאטה קצת. להאריך את ההגעה. אין לי הרבה מה לעשות שם. מפלצת הבדידות תמיד תחכה לי עומדת ופורשת אליי זרועות שלא אשתחרר מהן עד שיתחיל שבוע חדש. היא באה איתי גם לעבודה. אבל היא מדברת רק כשאין רעש, אז בעבודה היא שותקת הרבה.

חוזרת לאתר עליה לרגל שלי, לטקס הפגני שאני עושה עם עצמי בכל הזדמנות שיש לי. בבית שקט, המפלצת מדברת המון. עוזרת לי בטקס. עומדת מול מראה זרועה בכתמים יבשים של משחת שיניים, לבדוק כמה מהר אני מוצאת פגמים בבבואה המכוערת שמשתקפת שם. נהיינו טובות בזה.  רק שהוא שאל אותי למה אני תמיד יוצאת בפרצוף כועס משם הבנתי את משמעות הטקס. הוא חיכה חצי שנה לשאול את זה, פחד שזה בגללו. אמר שאני יפה כמו שאני ושהוא תמיד יאהב אותי. מעניין את מי הוא אוהב עכשיו. כדי לא לשכוח את זה ציינתי את יום השארת הדירה הריקה במשפט שחרטתי על הקיר "את (עאלק) יפה כמו שאת" חרטתי את זה גם על הגוף. ביפנית. לא באמת בדקתי אם מה שקעקעו עליי זה באמת הפירוש. אולי בכלל המקעקע רשם שאני חלאת המין האנושי ועכשיו אני מסתובבת עם כיתוב שחור מוקף במסגרת אדמדמה של עור פגוע ושרוט ומראה לכל דורש את מותן השמאלית שלי. זה בהכרח גורם להם לשלוח אצבע שנוגעת בעור שלי. כדי לזכור איך מגע מרגיע. זה נעים לי. אני זונה של אהבה ומגע.

שומעת צרחות מהחוץ. תמיד כשאני שומעת צרחות נהיה לי כאב בגב. עכשיו הוא עובר ליד הכיתוב על המותן שאומר שאני חלאת המין האנושי או עוולת פיקסלים צבעוניים.

מדורה

הבניין הגבוה ממול עולה בלהבות. מכבי אש גם נמצאים שם, עומדים במדים שחורים, עם כובע צהוב זורח ומנסים להציל את האנשים ההיסטריים. סולם ארוך נשען על הבניין, צינורות מים משתלשלים מהגג. עוברים בין הלהבות שיוצאות מהחלונות כמו ידיים מושטות החוצה. נראה לי שלא אכפת לי, מסתכלת באדישות, כמעט בהנאה. לוקח לי זמן, אבל אני מחליטה לגשת לשם, ופתאום הוא שוב עומד לידי ומנסה לדבר איתי. להגיד לי שאני כן יפה, הוא פשוט לא יכל יותר עם הטקס הזה. זה שבר אותו שהוא לא הצליח לנצח את המפלצת. הוא היה אחד נגד שתינו והפסיד. מנסה למנוע ממני לגשת ללהבות. שואל אם זה באמת מה שאני רוצה.

כן, זה מה שאני רוצה.

//קרין קובלסקי

10603772_10154577996575294_1219901945655580664_n

בחור טוב

ולמרות הכול היא אוהבת אותו. לא יודעת להסביר לעצמה למה. בכלל לא חשבה שתתאהב באחד כזה. אבל משהו משך אותה אליו. הוא טוב אליה. וזה המון. כל הבחורים הקודמים שהיו לה, התאכזרו אליה. והיא חשבה שתמיד תהייה מכורה להתאכזרויות הקטנות האלה. עד שפגשה אותו. ופתאום כבר לא חסרים לה כל המריבות והפרצופים והצביטות החזקות בלב. הלב שלה מתרגש גם מהבחור הטוב הזה שלה. וזה מוזר לה כי היא תמיד חשבה שטוב זה משמעם ולא מרגש מספיק, אבל היא התבדתה.

לפעמים זה טוב להתבדות.

להבין שלא כל מה שהייתה בטוחה לגביו, הוא באמת נכון.

9rooms

9rooms

היא נזכרת בבחור הקודם שלה. ונגעלת מעצמה. לא מבינה איך נתנה לזה לקרות. למה השפילה ככה את עצמה. נזכרת איך נדבקה כל היום לנייד שלה ובדקה מתי הוא נכנס ויוצא מהוואטסאפ, והעבירה את עצמה סרטים. דמיינה אותו מעתיק ומדביק הודעות ושולח לכל מיני בחורות. ונטרפה שראתה שלילה לפני כן הוא נשאר ער עד ארבע לפנות בוקר. ודמיינה אותו מקליד 'לילה טוב' ומצרף פרצוף צהוב מתרגש עם לב אדום בצד לאחת ששכבה איתו. נזכרה בכל התקפי הקנאה שהיו לה. רק כי תפסה אותו משקר לה פעם אחת. ונזכרה כמה אובססיבית היא הייתה, וכמה זה אף פעם לא הספיק לה להיות איתו וכל רגע בלעדיו היה לה קשה. ואיך הביטחון העצמי שלה היה ברצפה. בלי סיבה. סתם כי חשבה שהיא פחות טובה. ופחות יפה. ופחות רזה.

אבל עם הבחור הטוב הזה שלה, הכול נראה אחרת. היא סומכת עליו. וזה המון. הוא אף פעם לא שיקר לה והשמיע לה את האמת גם אם לא הייתה נעימה. והיא יודעת שלא משנה מה, הוא תמיד יהיה שם בשבילה.

הבחור הטוב הזה שלה, יודע להכיל אותה, היא מספרת לו את כל החשקים והמוזרויות שלה וזה לא מפתיע אותו. הוא לא מסתכל עליה כאילו שהיא משוגעת. אוהב את השיגעון שלה. ואפילו זורם עם השיגעון הזה. כל עוד היא עושה את זה איתו.

הוא מנומס אליה. והיא אוהבת את הנימוס שלו. זה מרגיע אותה. והאיפוק שלו. זה בכלל מטריף אותה. היא יודעת שהוא רוצה אותה למרות שהוא לא אומר לה את זה. לא אומר לה אבל העיניים שלו אומרות גם אומרות. וזה מדליק אותה יותר מכל גבר אחר שהיה לה.

9rooms

9rooms

ועכשיו היא מרגישה שהיא כבר לא מתאפקת לו. מתחשק לה להתפרץ לאמצע השיחה הנעימה שלהם ולהגיד לו, 'בוא נשכב, עכשיו', הוא מדבר אליה והיא מדמיינת את עצמה אומרת לו את זה, ומדמיינת את הפרצוף שיתקבל על פניו, העיניים שלו יחייכו, הוא שואל אותה אם היא מקשיבה לו בכלל, והיא אומרת 'כן בטח, פשוט חשבתי על משהו' והיא נהבלת כי היא מרגישה שהוא שמע את המחשבות שלה, שלא תיבהל, גם הוא רוצה לשכב איתה, ושלא תדאג, זה יקרה, חייב לקרות, תשוקה שכזאת חייבת להתפוצץ.

היא מתחילה להבין שזה מה שהייתה צריכה עד עכשיו. איפוק. וריחוק.

רק מהמקום הזה היא יכולה לאהוב. באמת לאהוב.

//אירית בן חמו

פסטיבל צוללן

תרבות יום א' #28

רוני-בעיר-הגדולה

רגע לפני שאני מתחילה:
יום שבת, השעה 16:00 ואני מרגישה קצת כמו בבחירתה של סופי. כל מיני הערות והארות שרשמתי לעצמי במהלך השבוע פרושים מולי, הפייסבוק פתוח על שלל האירועים שהוא יכול להציע, המייל עמוס בתגיות ופלייליסט מזדמן מתנגן לו ברקע. עכשיו זה הרגע שאני צריכה לבחור 5 אירועים עליהם אמליץ. 5 בלבד.
אני אף פעם לא יודעת מה יצא בסוף: רק מוזיקה? קצת תיאטרון? תהיה המלצה על תערוכה?
יום שבת, השעה 17:30 ואני מרגישה קצת כמו אמא גאה. סיימתי לכתוב ואני תמיד אוהבת את התוצאה.
תיהנו!

הופעה:
מה?
דו – UBK ותמר אפק
מתי? יום ד', 3.9.14, 20:30
איפה? בית מזרח מערב, ד"ר ארליך 6, יפו
למה? אחד האירועים הראשונים עליהם המלצתי היה סדרת דו – שילוב של אמנים לערב חד פעמי ויוצא דופן בבית יפואי קסום. הקשר בין זוג המוזיקאים לא תמיד ברור, לרוב הוא מפתיע. תמיד הם יוצרים יחד ערב חדש, אינטימי, מסקרן. הערב הראשון יפגיש בין UBK (אורי בראונר כנורות) ותמר אפק. שני מוזיקאים שאני אוהבת במיוחד. אל תוותרו גם על שאר ההופעות: עוזי רמירז וג'יין בורדו; יהודה קיסר ולירון עמרם; אפרת בן צור ונגה ארז.
כמה? 70 ₪.
איפה נרשמים? יש לרכוש כרטיסים מראש באתר  yellow brick. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

מה? פתיחת פסטיבל צוללן
מתי? יום ד', 3.9.14, 20:00
איפה? מחסן 2, נמל יפו, יפו
למה? במשך 3 סופי שבוע יתקיימו אירועי מחול, מופעים הקרנות וסדנאות ברחבי העיר עם רקדנים וכוריאוגרפים ישראלים ובינלאומיים. האירועים ידונו במציאות שלנו, יתעמתו איתה ויחשפו שאלות פוליטיות. יש כאן הזדמנות להיחשף למחול אחר ולהתבוננות שונה מתמיד. מופע הפתיחה יהיהGERRO, MINOS AND HIM  - יצירה על שלושה גברים שנזרקים לתוך חדר ריק, כאשר הם מנסים למצוא דרך לבלות זמן ביחד. המופע בעירום מלא.
ביצוע וכוריאוגרפיה: אלון מרשל, רוג'ר סאלה ריינר, סימון טאנגי (צרפת/ספרד)
כמה? 95 ₪.
איפה נרשמים? יש להזמין כרטיסים מראש. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

פסטיבל צוללן

פסטיבל צוללן

תערוכה:
מה?DEDE וניצן מינץ – נסה לרחף מעל העיר הזאת
מתי? יום ה', 4.9.14, 20:00
איפה? בית אריאלה, שד' שאול המלך 25, תל אביב
למה? DEDE וניצן מינץ מלווים אותי ברחבי העיר כבר זמן מה. מי שעוקב אחרי באינסטגרם יכול לראות תיעוד חי ונושם של היחסים בינינו – הם יוצרים ברחובות יפו-תל אביב ואני מתמוגגת מאושר. הוא עם הדמויות המנגנות, הפלסטרים ועוד, היא עם השירים על הקירות. עכשיו הם משלבים כוחות מציגים בתערוכה זוגית ראשונה במסגרת 'אהבים אומנות. עושים אמנות'. אוצרת: מעין נבו אפלבאום.
כמה? ללא עלות.
איפה נרשמים? פשוט באים. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

DEDE & ניצן מינץ

DEDE & ניצן מינץ

תערוכה:
מה? The Vision of Division – אסף שחם
מתי?
יום ה', 4.9.14, 20:00
איפה? גלריית ברוורמן, רח' השרון 12 ב', תל אביב
למה?
אם היה לי מקום והייתי יכולה, הייתי פשוט מעתיקה לכאן את דבר אוצרת התערוכה. הטקסט ליווה את מחשבותי כל היום. כך גם הצילום הבודד שבאיוונט בפייסבוק. מכיוון שהטקסט ארוך והמקום שלי מצומצם, פשוט אגיד שאני מחכה לתערוכה הזו, שאסף שחם מסקרן אותי ושהצילומים שלו מעניינים אותי. מתי מגיע יום חמישי?
כמה? ללא  עלות.
איפה נרשמים?
פשוט באים. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

אסף שחם - vision of division

אסף שחם – vision of division

תערוכה:
מה?
תערוכת בוגרים התכנית ללימודי המשך בית ברל
מתי? יום ה', 4.9.14, 19:30
איפה? גלריית המדרשה, הירקון 19, תל אביב
למה? עונת תערוכות הבוגרים כמעט ונגמרה. אבל רק כמעט. 12 בוגרים יציגו השנה בתערוכת הגמר ללימודי המשך של המדרשה לאמנות בית ברל. עד היום לא כתבתי על תערוכות הבוגרים אבל אני חורגת ממנהגי הפעם, במיוחד לאור העובדה שיש שם כמה שחביבים עלי עוד מתערוכת הבוגרים הראשונה שלהם. מציגים: דן אלון, יונתן בן שמחון, אדר גולדפרב, ענת מעוז, ערן ענבר, אריאלה פדן, אבישי פלטק, תניא פרדמן, פסי קומר, דוריה ש., לירון שוע, לידה שרת מסד.
כמה? ללא עלות.
איפה נרשמים? פשוט באים. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

דן אלון - המדרשה ללימודי המשך

דן אלון – המדרשה ללימודי המשך

בקטנה:
ביוני הייתי בהופעה של רוני אלטר בתיאטרון תמונע. ההופעה ריגשה אותי עד כדי כך שלקח לי כמה ימים להשתחרר ממנה (ויעידו שכני למשרד שיודעים בעל פה כל פרט ופרט מההופעה). אלטר שגרה אי שם בפריז מגיעה שוב ביום שבת  להופעה בישראל והפעם היא גם מארחת את אניה בוקשטיין.
הנה טיזר למה שמחכה לכם: רוני אלטר עם אביה, נפתלי אלטר (נשבעת לכם שיבבתי כמו ילדה בחלק הזה בהופעה)

// רוני שפי

photo 2

שוקעת במקסיקו

עגולה ובוערת היא תשקע לתוך החיבוק האינסופי של המים, למגע הנזקק שלהם. תתערב לצבעים האהובים עליה, תהיה רקע מושלם לשברי אהבות על החוף.
היא תבלע לגמרי בנשיקה רטובה עם האופק. כזו שתפיל אותה מהרגליים, תשאיר כתמים בודדים של צבעיה מאחור.
היא שוקעת. בלי כל פחד להיעלם. שוקעת; בשקט שלה,בעוצמה של סוף היום, בידיעה שתחזור.

photo 1
בהולבוש, מקסיקו, אני יושבת ומכווצת את הריסים כדי לחרוט עמוק יותר את השקיעה שמולי. שוקעת לעננים הורודים-כתומים שמחבקים את השמש בדקותיה האחרונות. שוקעת לזיכרונות מתחילת המסע שלי כשעוד ניסיתי לגעת בעננים.
אני מכווצת ריסים ועוגנת בתוכם דמעה מתוקה מדבש, מנצנצת כמו אבן יקרה. מכווצת ריסים ומניחה לה במלוא משקלה לגלוש על שלל נמשים שהתווספו בשבוע האחרון.

אני יושבת מול שקיעה; מול אור היום הגוסס למולי, ביופי של קשיש המוכן לעצום עיניו בחיוך. אני מחייכת; שבעת רצון מהטיול שלי שמתחיל לנקר, כמעט ועוצם את עיניו. הוא מוכן.
בעוד שלושה ימים אנקה את החול הלבן-לבן מכפות הרגליים ואעלה למטוס שיחזיר אותי למדינה קטנה ואהובה במרחק אלפי קילומטרים מכאן. בעוד שלושה ימים אפרד בנשיקה רטובה ממרכז אמריקה שעיגנה את המסע שלי בשלושה וחצי חודשים האחרונים. אפרד לשלום מהגבולות הטרופיים שמיסגרו את הטיול שלי בתשוקה מיוזעת, מקצב לטיני שהרקיד את חיי ולא נתן לי מנוח.

photo 2
אני יושבת מול שקיעה על הים הקריבי, לומדת את חמישים גווני הירוק-טורקיז שלו, ההופכים כעת לאחד.
טובלת אצבעות רגליי בחול הקמחי הזה-נוצרת את המגע המדגדג על העור שכבר חודשיים חוגג יחף על הקרקע.
אני יושבת על החוף כשעצי הקוקוס מעליי מרשרשים בענפיהם וכבר אינם מרקידים אותי כתמול שלשום. ציפור לבנה ככלה שטה בשמיים והעיניים אינן נפערות כבפעם הראשונה. אז אני יושבת מול שקיעה במקסיקו, מכווצת ריסים בפעם האחרונה ומשכיבה את המסע שלי לישון.

אני חוזרת הביתה. למעשה, כשתקראו את זה, אהיה כבר שם. אשב על המצעים הנקיים, במזגן, או על גולדסטאר צוננת בפוסט-קפה. כנראה שאנעל נעליים, אצטרף להזיע מהלחות של תל אביב, אסתפק בחול הלבן של חוף גאולה.
אני חוזרת הביתה. בחיוך, בחוזק שלא הכרתי בעצמי, בשיזוף שלא יבייש אף צרפתי מאושר אחרי שלושה חודשי קיץ בתל אביב.
אני חוזרת הביתה, ליקרים לי, לאהובים עליי, לאלו שהלוואי והיו רואים את השקיעה הזו איתי.

photo 3
אני שוקעת עכשיו. שורכת ריסים למסע שלי, מחבקת אותו בשתי ידיים וצוללת עמוק לתוך האינסוף של המים. מנשקת את האופק של הצד הזה של העולם, מניחה לעצמי ליפול מהרגליים, להשאיר קצת מעצמי מאחור.
אני שוקעת. בלי כל פחד להיעלם. שוקעת; בשקט שלי, בעוצמה של סופו של מסע, בידיעה שאחזור.

photo 4

//עדי כהן

10544387_626016924182699_59008033851282143_n

מוצפת

מוצפת.
או כמו שאומרים וכמו תמיד זה נשמע יותר טוב באנגלית overwhelmed.
התקופה הזו הביאה איתה את כל השפע וממש בשפע, של כל מה שייחלתי לו ובקשתי לי אותו כבר המון המון זמן.
כל התקופה האחרונה הרגישה לי קצת כמו מרוץ עכברושים מטורף, שבו אני רצה כל היום סביב הזנב שלי, ועוד, ועוד, ועוד להספיק ועוד לעשות ועוד לכבוש, ועוד מלא מדיטציות ויוגה כי אחרת איך אפשר בכלל להכיל את כל זה.

_____(3)

עכשיו נכון, מי שמכיר אותי וכנראה שגם מי שמכיר אותי רק בקושי, יודע שככה אני.
אני טובה מאוד בלהעמיס עלי עוד ועוד ועוד עד שאי אפשר לנשום יותר.
ורק ככה אני יודעת לפעול. מתוך לחץ, מתוך לרוץ, אחרת אני לא זזה.
ואז כמובן שבסוף מכל זה אני קורסת כי כמה כבר אפשר לפרפר סביב הזנב שלך.
אז נכון שכבר תקופה אני עובדת על זה ממש קשה.
על לבחון את הבחירות שלי יותר לעומק ולהתמקד במה שאני באמת רוצה, ולתת לעצמי את מה שנפשי באמת רוצה לעשות. ולשיר. וכמה זמן לא שרתי.
ולתת לי זמן מנוחה, וזמן משחק.
וכן זה חשוב. ממש. וזה חסר לי. ממש.
אז בין כל המלחמה, לבלאגן, מצאתי את עצמי מפרפרת בין חיפושי דירות, רצה בין ראיונות עבודה שכך לפתע פתאום זומנתי אל כולם במקביל, ועוד לעבודות ממש שוות, שאני מזמנת לעצמי כבר מלא זמן.

_____(1)

התחלתי ללמד יוגה, שזה אחד הדברים המרגשים והמדהימים ביותר שקרו לי בחיים האלה.
אין לי ספק שזה לגמרי אחד הייעודים שלי, ככה מבפנים. ולמען האמת, למרות שבערך מהרגע הראשון שהתחלתי לתרגל יוגה, הבנתי שנועדנו זו לזו והיה ברור לי שאלמד יוגה בבוא היום, תמיד ראיתי את זה קורה בשלב יותר מאוחר בחיים שלי, באזור גיל 50 כזה.
למה? אני לא באמת יודעת.
אולי כי רציתי שזה יהיה אחרי הקריירה המוזיקלית שלי. והנה איפה אני היום.
ואיפה אני ואיפה המוזיקה.
והמוזיקה, לשם אני באמת שואפת.
שואפת ולא עושה מספיק בשביל להגשים.
אהבת חיי האמיתית. במקור ולפני הכול אני זמרת.
למדתי אופרה, כי כאמור אני טובה בגם וגם וגם, ואם כבר התקבלתי לאקדמיה למוזיקה ומגיל 16 אני שרה אופרה, אז יצאתי מנקודת הנחה, שכן, אני יכולה לשיר גם אופרה, וגם מיוזיקלס, וגם חומר שלי, וגם ג׳אז וגם אלקטרוני, וגם וגם וגם.

עלינו פה על משהו? חוסר מיקוד מישהו?
לא. כי זאת אני וככה בא לי.
ובסופו של עניין, אני פה לעשות מה שלי בא לעשות בחיים האלה נכון?!
ולא בשביל להקשיב לכל האלה של- תבחרי, תתמקדי, פוקוס.
כן, אין ספק שזה כנראה הרבה יותר פשוט, וגם גוזל בטח הרבה פחות זמן ואנרגיה, וכמו שתמיד אהבו להגיד לי מה החוכמה לעשות מלא דברים ולא עד הסוף, במקום להתמקד במשהו וללכת איתו עד הסוף.
אני יגיד לכם למה, כי זה לא אני.
זה משעמם אותי.
אני מניחה שבאיזשהו מובן אני כמו פרפר אוהבת להתעופף לי מדבר לדבר ממחשבה למחשבה.
להיות מי שאני ולעשות מה שעושה לי טוב באותו רגע.
וכן יש לי חלום כזה שבסופו של עניין אגשים את חלום חיי מאז שהייתי קטנטונת,
ואהיה לי בוילה שלי על הים, וכל היום רק אשיר וייצור לי יצירות ואומנות ומוזיקה והרבה יוגה,
ויהיה לי זמן להכל, כי בזה אתעסק כל היום ומזה גם אתפרנס.

_____(2)

כמו שהמורה האהובה עלי לקונדליני יוגה תמיד אומרת,
תתחילו לנקות את הישן ולהתחיל להכין מקום לכל שעתיד לבוא.

אז לקראת השנה החדשה, שבסמליות מדהימה אני עוברת בה לדירה חדשה ומתחילה עבודה חדשה, אם לא שתיים, זה מה שאאחל לי, להגשים את חלום חיי ותמיד להמשיך לחלום.

//לינור מידן

דזירה 3

דזירה – חלק ב'

מי שלא קרא/ה את החלק הראשון יכול/ה לעשות זאת כאן.

מפלבּל את רגליי לעבר הספה השחורה, נדחק בחוסר נוחות לפינת הספה. היא לובשת שמלה שחורה צמודה שבהחלט מבליטה את קימורי גופה, חזהּ נלחץ אל מחוץ שולי הבד, אני יכול לתלות שם כביסה, ישבנה מתנגד לגמישות השמלה כמו אומר, אני קצת גדול ואני לא מתבייש בזה אז אל תנסה להקטין אותי. בין לבין כפלים קטנים נותנים את הטון, נחים בקלות אחד על השני, ממתיקים בתוכם סודות מתוקים.

"אתה שותה אספרסו?"
"כן, אספרסו זה מעולה, בלי סוכר בבקשה".
היא חוזרת אחרי דקותיים עם שתי כוסות אספרסו וצלוחית עוגיות שוקולד צ'יפס ביתיות. מניחה על שולחן הזכוכית ומתיישבת קרוב אלי. קרוב מדי. כל כך קרוב שאני יכול להריח את ריח גופה.
יש לי בעיה עם ריחות של בשמים וגוף, בעיקר כל אותם שיקויי בושם המכילים וניל. ממנה אני מריח רעננות קייצית, של ישיבה קרובה לים, הגלים מתקרבים, מתנפצים בעדינות ושולחים תפזורת נוצות של רסיסי טיפות מים מלוחות. מלקק את שפתיי, מנסה לטעום את המליחות העדינה ששוטפת אותי אט אט. היא מדברת איתי ושואלת שאלות במבטא הצרפתי שלה. מה יש במבטא הזה שהופך כל מילה לטעונה בכדורי ארוטיקה שעפים באוויר ונכנסים לך עמוק למוח?

דזירה 3

דרור בן יעקב, ללא כותרת, נייר כותנה, טכניקה מעורבת, 2013

כל מה שאני שומע זה "אני רוצה לטעום אותך, ללקק את צווארך, ללטף את תנוך אוזנך, ללחוש מילות אהבה בצרפתית לתוך אפרכסתך".
"למה אתה לא עונה?" היא שואלת ומסתכלת לי עמוק בכחול של העין ואני בכלל בתוך מערבולת. לך עם המערבולת אני אומר לעצמי, אל תלחם בה, אם תלחם תטבע, אבל אם תניח לה להנחות אותך היא בסוף גם תוציא אותך.
מנסה לבלוע את הרוק שכבר יבש עוד לפני שהספיק לשהות בחלל הפה, אני רוצה לשתות מהקפה כדי לעורר את הגוף מקפיאתו אך לא מסוגל לזוז.

"אל תדאג מוֹנשֶרי, אני לא אעשה לך שום דבר רע", היא מניחה את ידה על כתפי, אני נרתע מעט לאחור, אך ידה איתנה, מונחת כעת על שכמי, מלטפת את גבי, עולה לעורפי, פורשת חמש אצבעות על עורפי שדוחפות קלות את ראשי לכיוונה. היא מסבה את ראשה לשמאל, עוצמת את עיניה הגדולות, בין שפתיה נפתח סדק קל דרכו אפשר להכניס לא יותר מראש סיכה, אך אם מים חרכו מאות מיליוני שנים נקיק קל לכדי קניון, הרי ששרירי הפה פוערים את פיה בתוך פחות משנייה.

"תזרום עם המערבולת, אל תתנגד, היא בסוף תזרוק אותך החוצה".
אז אני זורם, מנשק אותה בתאווה חסרת מעצורים, היא טעימה לי כטעמו של ממתק אסור וככל שהוא אסור יותר כך הוא מתוק יותר. לופת את פניה ומצמיד אותה, קצת יותר קרוב, היא משקה אותי בעסיס עם טוויסט, הסיומת שלו עוקצת.
אני נוטש אותה לאחור, מביט בה ממרחק נשימה, משנה פרספקטיבה, אם אחכה עוד קצת אולי אזרק החוצה. היא לא מוכנה עדיין, סוחפת אותי לעוד סיבוב במערבולת ומתחילה להפשיט את חולצתי. זורק את החולצה קרוב לדלת הכניסה, היא מניחה עשר ציפורניים על חזי ומתחילה לגרד אותי, מורידה ממני את כל שכבות ההגיון והביישנות. אני רוכן מעליה כטורף שרוצה להכניע ולהרוג את טרפו, לא אהרוג אותה כל כך מהר.

דזירה 2

דרור בן יעקב, ללא כותרת, 2014

מפשיל את שולי שמלתה עד לטבורה, מנשק סביבו בעדינות מהולה בהבל פה ונגיעות קלות של קצה הלשון. מפשיל את תחתוניה, מפשק את רגליה, מתחיל לנשק את פנים ירכה הימני וריח גופה משכר אותי. מעביר את אצבעות ידי על שערות ערוותה המסודרות למשעי ויורד, עושה להטוטים בלשוני כמו שמשה עשה במטהו בפני פרעה. היא מצחקקת, נאנחת וגונחת בו זמנית, מעבירה את לשונה על שפתיה במעגל שאין לו סוף, עיניה עצומות לרווחה וידיה רק מחפשות מקום לאחוז בו כשמתקרבת לסיפוקה. לופתת את זרועותי בעוצמה ולוחצת, צועקת מילים צרפתיות שאין צורך להבין או לתרגם.

מסדירה נשימה, פוקחת עיניים נוצצות, מסתכל לתוכן ורואה את כוכבי הרקיע, היא מחייכת את אותו חיוך מלא שיניים לבנות שהעניקה לי רק מספר שעות קודם לכן ואומרת: "עכשיו מון אמי, תן לי לטפל בך".

//מורן כהן

10656676_10204821989335779_1949503393_n

תשירי אסתר לעולם, אני נרדם

משהו ייחד את אותן שנות ה-90 שהיו כל כך לא מזמן, אבל עדיין לפני שני עשורים.

בשבילי שנות ה-90 תמיד היו פסקול ישראלי. קרוסלת אומנים שידעו לגעת בחיים, כמו שאחרים כבר לא מצליחים הרבה מאוד זמן.

שנות ה-90 הביאו לחיים שלי את אתי אנקרי ואת אביתר בנאי. אני לא באמת זוכרת מה היה השיר הראשון של אתי ששמעתי, סביר להניח שזה היה "רואה לך בעיניים". אז מה שהיה תופס אותי היו המנגינות. תמיד הייתי מספרת שיכולתי לשמוע שיר 100 פעם, הייתי זוכרת ויודעת איך לנגן אותו, אבל לא זוכרת את המילים כמעט בכלל. בעברית, ברוסית, באנגלית זה לא היה משנה – לא זכרתי. איכשהו במוח הייתה נצרבת לי אך ורק המנגינה.

10637576_10204821989415781_580258308_n

ואז במקרה נתקלתי ב"תיאטרון רוסי" של אביתר בנאי. למי שלא יצא לשמוע, אני מסרבת לקרוא לו שיר, כי מדובר בקללה. קללה של שתי דקות שמסכמת במדויק את ההרגשה של אדם נבגד. המילים הפנטו אותי וחזרתי אחרי כל מילה כמו מנטרה. אחריו הגיע "כלום לא עצוב", שלימד אותי שמנגינה יכולה מאוד להטעות ושיש שירים שמאלצים אותך להקשיב טוב טוב למילים. השיר עם המנגינה הכל כך עליזה, דיבר בצורה חדה ביותר על המציאות של ישראל 1995, ישראל של אחרי רצח רבין – זו שראתה את הציניות שבמילה "שלום". באופן מדהים, מציאות דומה מאוד לישראל 2014.

מהנקודה הזאת התחלתי להקשיב למילים והכל התחבר לאותה ההבנה, שככל שאתה נוגע רחוק יותר בחיים, ככה אתה גם מבין שכדאי לך להתרחק מהם כמה שיותר. היום גלגל"צ עושה רוטציה בין שירי פליט ריאלטי זה או אחר ואתי אנקרי שרה שירי רבי יהודה הלוי. זאת שידעה להגיד בלי פחד "תמשיכי ללכת, אלוהים איתך. אני פה נרדם, אותי הוא שכח", היום מדברת על ירושלים הקדושה והעם הנבחר.

אביתר בנאי כבר לא שר את "תיאטרון רוסי" בהופעות ואם כן, אז זה רק אחרי שיפצורים קטנים שמונעים מהשיר להיות הקריאה הכי אמיתית וכנה של הנפש.

ומי נשאר לשיר את האמת?

היה באנשים האלה משהו שלא קיים היום יותר. האמונה שדברים צריכים להאמר, שחיים צריכים להכתב ולהבחן מכל זווית אפשרית, שכאב כמו שהוא צורב הוא גם יכול להיות כל כך יפה ונכון בזמן.

10656676_10204821989335779_1949503393_n

חזרה בתשובה תמיד נראתה בעיניי כוח גדול. ההפרדה הברורה בין צמד המילים "חזרה בשאלה" ו"חזרה בתשובה" מעמידה את הבוחר בהבנה מוחלטת מהי הדרך הנכונה. הרי מי ירצה להיות בשאלה בחייו? כל המטרה שלנו היא תמיד למצוא תשובות להכל. להבין את משמעות הדברים. אנחנו ממילא לא יודעים את מהות העולם הזה בוודאות, אז אם יש לנו תשובות כלשהן – לשם הדרך. אבל חזרה בתשובה של אנשים שנגעו בחיים בצורה כל כך טוטאלית, תמיד נראתה בעיניי כוויתור. כסימן ברור לכך שבחיים האלה אי אפשר לגעת עד תום ולהישאר שפוי. להמשיך לחיות אותם עם ההבנה (והתשובה, כן התשובה), שהם הרבה יותר קשים מאשר יפים.

מצד שני, אני מבינה שבמציאות שבה אנחנו חיים לא מתאפשר לחטט בפצעים יותר מדי זמן. הכאב אצלנו זה משהו מאוד אינסטנט. אחד מת אחרי השני, חוזרים לשגרה, עוד מישהו מת, בוכים קצת, דה וויס, עוד מוות, פצמר, יאללה פרסומות. אם להתעכב גם על מוסיקה שמדברת על כל זה ושופכת את המציאות לגמרי בפנים של כולנו – כנראה נרצה לברוח. אבל השאלה שלא יוצאת לי מהראש היא "באיזה מחיר?" האם זה במחיר של עצימת עיניים מוחלטת, בריחה, חיפוש תשובה, שירים לדוד המלך וצנזור משפטי "אמן תישארי לבד לנצח", כי הם נגד הצו האלוהי?

מה שאני כן יודעת, זה שהתשובה שכולנו כל כך מחפשים, אוסרת עלינו להסתכל למציאות בעיניים. אם זה טוב או לא, עדיין לא החלטתי, אבל בינתיים אני מסתפקת בשני האלבומים הראשונים של אתי אנקרי ואביתר בנאי, ונהנית מהשאלה שאופפת כל שיר ושיר ומזכירה לי שלמרות שהם עצמם כבר וויתרו על המקום הזה, פעם הם היו בו והם תיעדו הכל וזה יישאר איתי עד שאני אמצא את התשובה שלי.

וזה לילה יפה לחלום חלומות…יפים.

 

349127

חלום בלתי אפשרי

השחר עלה והניס את האפילה. עננים צחורים שייטו בשמיים המתבהרים וגלי הים נחו מזעפם. היא הניחה את ראשה עליי, הרגשתי בטוח יותר מתמיד.
"אז מה אתה אומר? את הדירה ביד אליהו?" שאלה אותי ואנחת ייאוש נשמעה בקולה.
אני הבטתי בים, מנסה להנות עוד קצת מהחושך… לדירה הקטנה שלנו, מלאת האהבה כבר לא הייתה היכולת להבין אותנו. רצינו עוד שקט, עוד אור, עוד מקום לאהבה.
כבר כמה חודשים שאנחנו מחפשים דירה, כזו שאפשר להיות בה הכל, לממש את כל רצונותינו, אבל כשאתה חי בתל אביב החלום הזה רק מתרחק.

קמנו וניערנו את החול מגופינו, ניסינו להכניס לעצמנו מחשבה בריאה של "היום מוצאים דירה!" חשבנו לעצמנו שהרי הספרות, הקולנוע והמוזיקה עמוסי פנטזיה על קיום החלום וההגעה אליו, הכל מושתת על תהליך שעובר גיבור, זה שווה סרט, שווה הצגה, שווה שיר… ובתור מוזיקאית ותסריטאי אנו הרי חולמים תמיד, כל כך חולמים שתמיד מבחן המציאות ייתן לנו את הזאפטה ויאמר לנו שגם לחלומות יש את הדרכים שלהם…לא ויתרנו והתחלנו את היום בחיפוש. הרבה מצב רוח, הרבה נחישות ובעיקר מטרה. כשיש מטרה אמרתי לה נעלם הקושי. היא צחקה, היא אוהבת לשאול ולראות אותי חזק יותר, זה מעלים לה פחדים.

349127

צילום: (visualphotos.com)

הדרך לחלום התחילה בבית קטן, קטן מאוד והמשיך בבית שאפילו לחלום אותו זה יקר מידי מה שהוביל לבית שבו אמרנו אולי.
הגענו לאזור הדירה. אזור נחמד, רגוע, משהו שאפשר. בעוד אנחנו בודקים את העלויות של החודש מגיעה אישה רכובה על ג'יפ מפואר עם שני ילדיה המריחים טוב שנשאבו לתוך עולמם עמוס הטכנולוגיה. היא הייתה אישה יפה, נחמדה, מרגישים שקמטי פניה לא מעידים על גילה אלא יותר על הנינוחות שבעזרתה דילגה בכיף על החיים. בבגדי המעצבים ובתכשיטים המנצנצים התבדרה ברוח בהסבר נמוג ומדויק על הנכס הנפלא שברשותה "כאן, נולדתי, פה ביליתי את כל ילדותי" היא נזכרת ואותי שולחת לזכרונות מהבית וחצי בנהריה שמנוחתי בו הייתה מתפוגגת מכאפה מצלצלת של אחי על אוזן שמאל ."רחוב אבן גבירול בתל אביב מזכיר לה את ילדותה, החיים שלה דבש אמרתי לעצמי ונשכתי את שפתיי. בעודי נושך את שפתיי, היא שואלת אותי:"למה על כמה חשבת?" מסתבר שבת זוגי כבר התחילה את עבודת המיקוח. אמרתי לה בניחוש, "נראה לי 5500". היא חייכה. "5500?" שאלה בפליאה. "ממש לא, זה אחלה נכס, זה היה ביתה של סבתי". אוקיי ומה עכשיו!? אני צריך להכיר את סבתך? למה מי היא הייתה? גולדה!!!? מרי אנטואנט, ממרגרט תאצ'ר!? מי היא הייתה למען השם!!?

נרגעתי, זו הייתה רק המחשבה שהבעירה בי את הצד החייתי. "אוקיי, אז נראה לי ש…" תוך כדי הבטתי בעיניה המשוועות לסיכוי קטן של בת זוגתי, היא אהבה את הדירה, קישרתי את המשיכה בחולצה ואת הבעיטות ברגל לכך. לא יכולתי לראות אותה ככה ו…בום. נחלשתי. "טוב תראי הדירה היא לטעמנו, אבל הסכום הוא קצת יקר", היא בדיוק סידרה את החולצה ואהבתי, ליאת הרכינה את הראש…

לא אהבתי משהו במהלך הזה, לא הייתי מוכן שנוריד את הראש בשביל מישהי שמחרבנת דולרים כל היום ואכלה יותר ממני ביצי קויאר! די לא יכולתי , אמרתי לה תודה יפה ויצאנו. הבית היה מדהים, הוא היה צריך להיות שלנו, אבל משהו באנרגיה עם בעלת הדירה הרגיש שזה לא יקרה, לא אתן לאף בנאדם לגרום לי לא להיות ולא משנה כמה כסף יש לו בבנק. למה מי היא? ומה חסר לנו? אנחנו, אפשר להגיד שאנחנו מעל הממוצע, לפחות כך הבנתי באיזה סקר טלפוני של נודניק מבזק.

10606248_10203730578718927_1020630358006418725_n

אז למה אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לחיות כמו שתמיד חלמנו? למה שלא אקבל ירושה שמנה מהוריי והיא כן? למה אצטרך לעבוד כל חיי ואולי לא אזכה אפילו לומר לבן שלי : "יום יבוא וכל זה יהיה שלך…" למה? למה לא נקבל את הדירה ההיא בכריתים? בחופשה שהיינו … מול הים… שאשב לי עם הלפטופ ואכתוב את כל הסיפורים שרק עולים במוחי? למה שלא אוכל לנגן לצלילי קולה של אהובתי והתקרה תהיה מספיק גבוהה כדי לתת לנו אקו בריא? למה!?

ירדנו מהדירה, מבואסים, מלאים בחול של ים ואכזבה מציפייה. ישבנו על ספסל מול הקטנוע. האוויר היה שלנו, אפילו הציפור שהלכה לה לאיטה ,אפילו הנמלה שנשאה בגאווה בייגלה נגוס על כתפיה.
הבטתי בנסיכה שלי שבאותו הרגע התעסקה בלשלוף שקית מקומטת שהייתה לה בתוך התיק. בזריזות ובנחישות היא שלפה אותה והציעה לי שזיף בעיניים כחולות מלאות אהבה.
לקחתי את השזיף מידיה בליווי נשיקה ואמרתי לה: "בואי נעלה לסגור!" את החיים האלה חיים פעם אחת.

//איתי פרץ

תריסים

היא לא אני

היא לא אני. אבל היא נמצאת עכשיו במקום שלי, במקום שחשבתי שיהיה שלי לתמיד. היא בטח גם לא דומה לי. בטח היא בכלל בלונדינית, יותר נמוכה… אולי מתלבשת יותר טוב? אבל מה שבטוח – כוסית. אחרת איך היא תהיה הקישוט שלך?

היא לא אני. ולמרות שזה אמור לשמח אותי שאני לא במקום שלה יותר – אני לא מצליחה להפסיק לדמיין את היד שלך מלטפת את השיער הארוך שלה, את העיניים הגדולות שלך בוחנות כל פרט בגופה, את השם שלך מופיע על צג הפלאפון שלה כשאתה שולח לה שני לבבות – כחול וצהוב, כמו מכבי.

היא לא אני, ואני לא מצליחה להפסיק לשאול את עצמי – זה שווה את זה? אתה באמת מרגיש שהשתדרגת? האם זה מרגיש לך טוב יותר? לפעמים אני שוכחת שזה פשוט לא מרגיש לך, אתה הרי לא יודע להרגיש. אתה מנסה את מזלך עם כל אחת שהרגליים שלה מספיק ארוכות בעינייך.

היא לא אני. היא לא תכעס כשלא תחבק אותה בלילה או תפנה לה את הגב מתחת לשמיכה. היא אולי תסתפק בנשיקה ציפורית בבוקר לפני שכל אחד הולך לדרכו, לפני שיעבור עוד יום שלם בו היא תגיד לעצמה שזה בסדר שאתם לא מדברים כל היום, כי אתה עסוק. היא לא תתריס בך שאתה בסך הכל עיתונאי ולא מנתח מוח, ושאם היית באמת רוצה היית מוצא את הזמן לסמס. היא לא תרגיש שיש משהו קצת לא בסדר בזה שאתם נמצאים אחד ליד השני כבר שעתיים אבל היא לא בטוחה איך הפנים שלך נראות בלי תאורת האייפון שמאירה אותן, שאולי זה קצת לא במקום שאתה מעיר לה על הלק ברגליים שמתחיל להתקלף, על השרירים הבולטים בכפות הידיים…

תריסים

היא לא אני. היא עוד לא עברה בגללך את מה שאני עברתי. היא עדיין חושבת שזה פשוט מקסים שאתה מבקש להתייעץ עם הסומלייה במסעדה ההו-כה-יוקרתית כי אתה מחפש יין איטלקי עם גוף אבל עם עפיצות סבירה ושלא יהיה פירותי מדי. היא עדיין קונה את המחמאות הנדושות שמיורטות לחלל האוויר ברובוטיות ומקצב מושלם, את הקרירות המלכותית, את הפלצנות, את הפאסון ואת המעמד, את היחס של הסביבה.

היא עוד לא יודעת שזה אולי נראה כאילו החברים שלך מתים עליה אבל בעצם הם מחשבים את קיצה לאחור. גם הם יודעים מה שאני למדתי על בשרי – שבעוד שלושה חודשים, גג ארבעה – אתה תחתוך את זה. בדיוק בשניה המדוייקת שהיא תבין שהיא כבר מאוהבת, בדיוק אז אתה תרגיש שזה כבר מיצה את עצמו, אין לה מה לתת לך, ובכלל פתאום שמת לב שהיא בעצם קמצנית, שגדלה לה שערה סוררת על כתף שמאל ושאתה בכלל לא מת על הדרך שהיא נושמת. אז תמלמל משהו במבט מלא בטחון על זה שאתה לא מרגיש שיש חיבור / התאמה / כימייה, ושאיבדת את הכיף ואין דרך להחזיר אותו, ושדי, בכלל מהתחלה הרגשת שאתם לא ממש מתאימים אבל החלטת בטובך לתת לזה צ'אנס כי בכל זאת, אתה באמת באמת רוצה למצוא את האחת…
היא לא אני, אז היא אולי לא תזכיר לך שכבר 26 פעמים ב-12 השנים האחרונות מצאת את האחת אבל התעקשת לשחרר אותה לדרכה.

היא לא אני. היא לעולם לא תאהב אותך כמוני. היא לא טיפשה כמוני.

לא יכאב לה בגללך כמו שלי כואב.

היא לא אני. לא אני.

//מיכל אהרוני