תגית: מהוזה

Luke Jones on flickr

המחשב שלי ואני

אני רוצה לראות סרט חדש בבית שלי, על המיטה, מתחת לפוך, במיוחד בימים חורפיים.

השורה הזו נכתבה במסמך וורד במחשב נייד ומתוך כוונה לכעוס על עצמי ועל הטכנולוגיה, ולא היה בה שום זיק של רומנטיות.  אני לא חושב שאפשר להגדיר אותי ככשלון חרוץ בכל מה שקשור למחשוב, באמת שלא. מצד שני, הטלפון שלי לא מצלצל בכל שעה עם הצעות עבודה מפתות מחברות הייטק, ואם לומר את האמת, אני אפילו לא מצליח להוריד סרטים. אם אתם צדקנים, חסכו ממני בבקשה את עניין זכויות היוצרים, אם אתם מוצלחים טכנולוגית, אתם מוזמנים לשמור לעצמכם את אמרת ה"מה הבעיה?" המתנשאת שלכם, ואם אתם כמוני- לכו מכאן, אין לי מה לעשות אתכם, אני רוצה לראות סרט. 

יש את הקלישאה הזו שמדברת על מישהו שמוכשר במשהו והוא נולד עם ____ ביד. אז אני לא נולדתי עם מקלדת ביד, וגם לא עכבר, ובטח שלא לוח אם, או ליבה, או זכרון פנימי או דיסק קשיח, או חומרה, או כרטיס מסך או כל הביטויים האלה שלכם, הצעירים. לא אכפת לי מהם, אני רק רוצה לראות סרט לעזאזל! מדי פעם אולי להוריד איזה שיר בחינם (באמת שאני קונה דיסקים, אני יכול להוכיח את זה). את עניין השירים פתרתי, מוריד מ- YouTube דרך כמה אתרים שעושים את זה בצורה די פשוטה.

Luke Jones on flickr

Luke Jones on flickr

אבל הסרט, הו הסרט. זה לא שלא הסבירו לי עשרות פעמים איך עושים את זה, ולאן נכנסים, ואיפה מחפשים, הסבירו פעמים רבות, אבל החרא הזה לא פשוט! ונניח שהצלחתי להוריד איזה סרט (זה שקר, מעולם זה לא צלח), הסרט מופיע איכשהו על הצד, או לא שאין סנכרון בין הקול לתמונה. יודעים מה? אהיה לארג', הכל עבד והצלחתי להוריד, והכל מסונכרן, וחדי קרן מקפצים בין עננים ורדרדים לקשתות בענן. אז מגיע עניין התרגום. "תראה בלי תרגום"? יאללה, אבל מה עם סרטים בצרפתית? אני והצרפתית המדוברת שלי לא חברים (יש יותר מדי יוצאים מן הכלל בשפה הסקסית הזו). התרגום בחיים לא עובד, הוא פשוט לעולם לא עובד. לכם כן? יופי.

20150414_135051 copy


כמו שציינתי בהתחלה, אני לא בור לחלוטין, אני יודע להדליק את המחשב ולכבות אותו, ומצליח די בקלות לכתוב שטויות בפייסבוק, או בוורד (אני לא מדבר על אקסל כי זו כבר תורה שלמה של קבוצת עילית שיודעת איכשהו לקשר בשבעה עשר לוגריתמים שונים בין כל העמודות). אגב, אם תרצו, אני לחלוטין יכול להסביר לכם מה המפרט הטכני של המחשב הנייד שלי, שיננתי את זה כדי שאוכל להשתתף בשיחות סלון: "מעבד של אינטל- i5. כן, אני יודע שיצא כבר i7 כשקניתי, אבל לשימושים שלי זה לחלוטין די והותר. וכן יש לי הארד דרייב של טֶרַה". נשמע שאני מבין אה? שום כלום. אין לי שמץ. שימושים שלי? איזה שימושים? יכולתי לקנות גיימבוי או טמגוצ'י לשימושים שלי, אבל להוציא כסף אני אוהב ויודע, אז כבר קניתי משהו סביר, כדי ש"אם יום אחד אני ארצה לעשות במחשב עוד דברים, ולהתקדם מבחינה טכנולוגית, לא אצטרך לשדרג". איזה עוד דברים? לא מצליח אפילו להוריד סרט. ודי כבר להגיד ביטורנט!

// עומר ירדני
zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz5-141

באדיבות עמוד הבית של פרופסור אמיר חצרוני

תרבחו ותסעדו

בשבת שעברה הרחובות התמלאו בריח של חמאה ודבש. מקומות הבילוי התמלאו באנשים מענטזים לצלילי מוזיקה (יענו) מרוקאית אותנטית והפייסבוק התמלא בבדיחות על אשכנזים. רוחו של חג מרוקאי עממי בן 200 שנה חי ובועטת ברחובות פלורנטין. במקור המימונה היא אחד החגים הכי אופטימיים של עם ישראל: היא מסמנת מעבר מחג לשגרה, חידוש היחסים בין הקהילה היהודית למוסלמית, פריון חקלאי וכלכלי ותקווה לסיום הגלות והעליה לארץ ישראל. היום הוא מסמן בעיקר דודא לספינג' וגולדסטאר, וסופו של שבוע רעב במיוחד למי ששומר כשרות.

עוד פרשנות בקשר למקור של החג היא שעקב השוני בין מנהגי שמירת הכשרות בין היהודים עצמם, הם לא היו מתארחים אחד בביתו של השני כדי לא להרוס למישהו את ההימנעות מחמץ. האירוח במימונה סימל את זה שההימנעות מלאכול אחד אצל השני במשך השבוע לא קשורה לאיבה. במילים פשוטות, המימונה הייתה דרך לומר "אתה ממש בסדר יא גבר ואישתך מבשלת מדהים, זאת רק הכשרות הזאת שמנעה ממני להגיע לפה שבוע. תעביר לפה את המופלטות, כפרה עליך".

כמה דברים קרו לי ביום באחרי המימונה. קודם כל יצאתי לריצה של 7.5 קילומטרים כדי לנסות לכפר על החיבה שלי לספינג'. דבר שני, סרטון של כחמש דקות הופץ ברשתות החברתיות ובו רואים את פרופ' אמיר חצרוני מתארח במימונה. שיפשפתי את העיניים למראה הכותרת, ולחצתי פליי. משפחה מרוקאית מארחת מרצונה החופשי את אחד האנשים הכי גזעניים במדינת ישראל, איש שבאמת ובתמים מאמין בעליונות מערבית על פני בני עדות המזרח?! שעוד בדרכו למימונה הראשונה (הוא הלך לשתיים) אמר "אני בא כאנתרופולוג לחקור שבט אפריקאי"?! לא יכול להיות.

מתוך: חטאי במוצאי שבת

מתוך: חטאי במוצאי שבת

אז נכון, הביקור היה יוזמה של התוכנית "צינור לילה". וחצרוני, גם אם הוא לא יודע את זה, הוא כבר החדשות של אתמול. ונכון וגם עצוב, הדעות של חצרוני לא השתנו. ההצהרה הבאה בעמוד הפייסבוק שלו הייתה הסבר ללמה הוא לא יחגוג את יום העצמאות. אבל גזענות היא לא החדשות של אתמול. היא החדשות של היום, ומחר, וכנראה גם עשר השנים הבאות. והנה הדרך שבה הקורבן שלה, משפחת דהן מיבנה, בחרה להגיב:

חיבוק. זאת הייתה הטקטיקה הכה מתוחכמת שלהם. להטביע את חצרוני באהבה, להאכיל אותו כאילו היה מלך, להבטיח לו שיתחתן עם מרוקאית, להריע לו כאילו הוא ברק אובמה. כמו אימא שמחבקת ילד שצורח כל כך חזק שהוא שכח בכלל למה הוא כועס. ובמשך חמש דקות, היה ברור דבר אחד- אמיר חצרוני לא יודע מה לעשות עם כל האהבה הזאת. ניחוש שלי- כי הוא לא קיבל מספיק אהבה כזו כשהיה ילד, אבל נניח לזה. כשמוסא הלפרון פנה אליו ואמר לו "אמרת דברים לא יפים בטלויזיה, אבל אני סולח לך- מחול, מחול, מחול" חצרוני פשוט נראה כמו יד קטן שאבא שלו גוער בו. אולי באופן מסוים הוא אכן היה כזה.

ברור שכל גילוי גזענות צריך להוקיע באופן חד משמעי, אבל פה נעשתה בחירה מחוץ לקופסא להילחם בגזענות באמצעות אהבה- הכוח השני הכי חזק בעולם (אחרי שירים של לד זפלין).

יכול להיות שאחרי כל המטענים, הכעס, האפליה, הגרבוזים, החצרונים, הכוזרים, והפרדימנים זה מה שישאר לנו? האם גם כאן אהבה היא התשובה?

התשובה?

התשובה?

// זהר רץ
zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz5-141

תמונה (11) copy

דברים שלמדתי במוסך

"תמיד יש שלושה אנשים שמנהלים לך את החיים. זה לא חשוב מי אלו. מה שחשוב זה המספר. תמיד שלושה. תזכור את זה חבוב."

שמונה בבוקר. אני קהל לדברי החכמה של מנהל המוסך שאליו נכנסתי עכשיו, חצי ישן.

"שכחתי את הקוד של האוטו, האזעקה פעלה חצי לילה ואני ער משלוש בבוקר, אז בוא נתקדם" אני עונה לו.

"הופה, יש לנו כאן לחוץ. לאט לאט חבוב, פה זה לא תחרות. גם ככה החיים זה אוטוסטרדה. שב, נעשה שחור, אולי גם תלמד משהו."

האיש הזה מוצא חן בעיני. אני מחליט לשתף פעולה.

"אז מי הם שלושת האנשים שמנהלים את החיים שלך?" אני שואל אותו בזמן שהוא מרתיח מים. "שאדע למי לפנות כשהאוטו לא יהיה מוכן בזמן."

"אישתי, אמא שלה, והבן שלי." הוא עונה בגאווה.

"אהה. אז התאוריה שלך לא תופסת עליי. לא נשוי ואין ילדים."

הוא צוחק. "מה לא הבנת חבוב ? זה לא האנשים זה המספר. תמיד יש שלושה שמנהלים אותך. הם מתחלפים בזמן שהחיים שלך נוסעים. כמו שלטים בצידי הכביש המהיר."

אני לא יודע מי הם השניים הנותרים, אבל האיש הזה הוא כרגע אחד מהשלושה שמנהלים אותי.

מנהל המוסך מצביע על שני עובדים שלו ואומר לי "לך אל שני החבובים האלה, הם חשמלאי הרכב הכי טובים בכל הרחוב."

"יש רק שני מוסכים ברחוב הזה" אני עונה לו.

הוא מחייך. "נכון. ובמוסך השני אין חשמלאי רכב."

מתוך עמוד הפייסבוק Urban Street Art

מתוך עמוד הפייסבוק Urban Street Art

שני החבובים חובשים כובעי צמר ועומדים עם כוסות בידיהם, כשעל ספסל ממולם ממתינה חסרת סבלנות אשה בהריון. הרכב שלה ממתין גם הוא. הם מתווכחים ביניהם איפה יותר בטוח לשים כסא של תינוק, במושב הקידמי או במושב האחורי.

אני מתקרב, הם מחייכים וחושפים שתי שיני זהב נוצצות, אחת בכל חיוך. "אולי אתה תגיד, ג'ינג'י, איפה הכי טוב לשים את הילד?" שואל אותי בעל שן הזהב הראשון, במבטא רומני.

לשאלתו מצטרף הבל פה של וודקה. השעה שמונה וחצי בבוקר.

"מצטער חברים" אני אומר להם, "אני לא מבין גדול במכוניות. גם לא בתינוקות. ואני קצת ממהר"

"פה זה לא תחרות." אומר שן זהב שני. "האוטוסטרדה תחכה לך", הם אומרים במקהלה.

נהדר.

"יש לכם ילדים?" אני שואל.

הם מנענעים ראשם לשלילה.

"אז אין לחץ חברים. סיימו עם הוודקה והמכוניות, לכו תעשו ילדים ואז יש לכם תשעה חודשים לחשוב איפה לשים את הכסא של התינוק."

הראשון מחייך. שן הזהב מנצנצת כמו רעיון בסרט מצוייר.

"החיים זה אוטו נוסע על כביש" הוא אומר ופותח את מכסה המנוע של הרכב. "ואני" הוא ממשיך, "החיים שלי זה אוטוביאנקי נוסע באוטוסטרדה, כן?"

"החיים זה אוטוביאנקי באוטסטרדה" הסכמנו איתו.

מתוך עמוד הפייסבוק Urban Street Art

מתוך עמוד הפייסבוק Urban Street Art

"ותינוק קטן, זה פחד גדול. אם תשים אותו מאחורה, העיניים שלך עליו ולא באוטוסטרדה ובסוף גם אתה וגם האוטוביאנקי הולכים פייפן, כן ? אז את הפחד צריך לשים במושב הקידמי, הבנת מיימוצה?" הוא מכריז וסוגר את מכסה המנוע של הרכב.

"ובפעם הבאה ג'ינג'י, תרשום את הקוד על ח'תכת נייר. שלא תבוא בשביל שטויות."

רשמתי על ח'תכת נייר :

1. יש שלושה אנשים שמנהלים לך את החיים

2. החיים זה אוטוביאנקי באוטוסוסטרדה

3. לשים את הפחד במושב הקידמי

// יאיר רובין
zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz5 (1)

xxxx

מוציא מהארון

הוא לא גיי, אבל גם אם הוא היה גיי, לא היה מזיז לו מה חושבים עליו, לפחות זה מה שהוא מראה בכל פעם שהוא נתון לביקורתם של אחרים, ולביקורת המתמדת שלו כלפי עצמו. כן, הוא ידיד, אח גדול וחבר, של כמה וכמה מן המין השני. וזה לא בגלל המין, נטו בגלל האני מאמין שלו, הוא פשוט אוהב (א)נשים, והוא רך איתן, עד שזה מגעיל. הוא לא יודע לשחק ת'משחק. כי מבחינתו יש מציאות – משחק החיים שלו, זה נראה יותר כמו מבוכים ודרקונים רק בלי הדרקונים. הוא יודע להוביל אך שכח איך לנצח, מזמן היה מנצח, היום כבר לא.

אני כותב עליו, כי בהווה שלנו זו בושה להתוודות, שלעיתים הוא כותב עליו, או היא כותבת עליה, הם בעצם כותבים על עצמם. כי הם נוטים להסתתר, כי הם עושים חשבון פשוט בלדפוק חשבון עם משוואה ונעלם, לכל העולם.

xx

אתם יודעים מה הוא רוצה?

הוא רוצה להיות מר ביטחון עצמי לשנת 2015, הוא רוצה להסתדר בחיים שלו ובחיים שלה, הוא רוצה שיכירו בחוכמה שלו, אתם יודעים מה?! לא צריך, רק תגידו לו – רק שיישמע שהוא חכם, זה כבר יעשה לו טוב. תעשו לו טובה ותתעלמו מכל הרגישות שלו, הוא כזה מה לעשות?! מה? אין גברים רגישים? בטח שיש!! עובדה, אפילו אני שאני מספר עליו יכול להודות שגם אני גבר רגיש… לא ביג דיל.

נחזור אליו… מה הוא רוצה?! מה הוא רוצה?! אה כן… הוא רוצה להביט בעיניים, לא לזוז כל הזמן, ולצחוק כמו שנראה שכולם עושים, באחיזת פנים מופלאה שכזו, גם מהבל הבלים… ספקו לו כמה מהצחקוקים האלה או אפילו חופן ותראו איך בדופן של הפנים יצוץ לו חיוך מעוקם. הוא רוצה שידברו את השפה שהוא מדבר, אני יודע את זה כי הוא אמר לי… אך מה שהוא לא מבין זה, שאם הוא לא פותח את הפה, ומנפה סיטואציות ממלאות חסכים מחייו, אז הוא פשוט לא יבין לעולם, שיהיה עליו למלא במו ידיו את החורים האלה בקיר שלו. ותכלס זה לא באמת אפשרי, כידוע – אתם יודעים הזמן עושה את שלו וכדומה. למשל, ייתן לכם דוגמא – נניח כשמישהי עושה לו עיניים, סימנים עם הידיים, או מנסה להתחיל עם האזור שאמור להתחיל אתה במוח שלו, או בייאוש לאחר שתיקה מביכה וילדותית, מגישה לו את המספר שלה בגישה אומנותית, מתובל בחיוך מפתיע, בתוספת חריפות מעודנת על מצע של ביישנות מתונה, לבסוף היא מבינה, שלבחור אין תקנה, שההמתנה בתחנה מיותרת ואולי גבר אחר ממתין על הרכבת.

xxx

ובכל ערב, יותר נכון לילה, בשעה שכולם בחלום השני או השלישי שלהם, הוא רק נשכב, מביט בתכולת החדר מביטה בו בחזרה, מכבה את האור, ושוכב במיטה, בהכרה מלאה, מאזין לצד ג' ברשת ג' – לשירים הטובים של פעם כי כמו שידוע פעם = טוב טעם. והמיטה ענקית, והוא ישן בצד שלו כי הצד השני שייך לצד השני, למין השני, הראשון-לטעמו, העליון-לדעתו. לזו שאינה שייכת לאף צד או פינה של המיטה הזו, החדר הזה או הבית הזה. המיטה הזו אינה מודעת, שהיא שייכת לה, בחלקה, כי בעברה שכבה היא בצידה – שלה. והיא, היא אינה יודעת שזהו מקומה. לא! היא אינה יודעת דבר, הזו מהעבר, וזו של העתיד, נעיד עליה או שנגיד שהיא יודעת על קיומי, אז תגידו לה שאני פה, ושהכנתי לה מבוא, כי את היתר אשכתב אתה כשתבוא, כשתבוא.

מכניס למגירה!

// דניאל וקלסר
zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz5 (1)

img_1926

כשעולמות מתנגשים

IMG_1926

במשפחה שבה גדלתי, לערוך שולחן לארוחת ערב היתה פעולה מיותרת. בפועל, הקערות עם האוכל עד היום מונחות במרכז השולחן וכולנו אוכלים ישר מהם עם מזלג. בשאר הזמן היינו פשוט עוברים במטבח לאורך כל היום, כל אחד בתורו, ומנשנשים ישר מהסירים שעל הכיריים. שזה בתכלס די הגיוני בשביל אנשים שהיגרו לתל אביב מקיבוץ של השומר הצעיר ואכלו כל החיים שלהם בחדרוכל המשותף.

המשפחה אליה הצטרפתי לעומת זאת היא הנגטיב של הדבר הזה. או, יש לומר, הפוזיטיב. לכל ארוחה יש לפחות שלוש מנות. הן מוגשות מצולחתות כאילו מצלמה נסתרת של מאסטר שף עוקבת בקלוז אפ אחרי כל פעולה במטבח. אין כזה דבר סירים על שולחן האוכל, בטח לא "ציבורית" לשאריות. גם אין מרפקים על השולחן (חוץ משלי, אופס). גם האוכל עצמו הוא אלגנטי, לא כזה ששוחה בתוך רוטב בלמטה של הסיר.

ואני, בגלל שאני אדם קצת מפוצל אישיות, מצליחה איכשהוא להרגיש בבית אצל שתי המשפחות שלי. אני עדיין אוכלת מהסיר בעמידה וטובלת את הלחם בשאריות של הרוטב אך כבר יודעת באיזה צד של הצלחת עורכים את הסכין ולכבוד אילו פירות ים מוציאים את כלי החרסינה מהויטרינה. בשלב זה של חיי אני גם מכילה בהשלמה סתירות מתחומים אחרים כמו האובססיה שלי ללנון והריסון או אהבתי לבילי הולידיי לצד ההערצה הסודית שלי לנינט וההתמכרות לתכניות ריאליטי זמרה באופן כללי.

וכל זה בעצם כדי להסביר את הקינוח הצרפתי הקלאסי הבא שכיכב בארוחת חג המולד האחרונה: הפרופיטרול. מצד אחד מיני פחזניה מבצק עדין ואוורירי שדורשת דיוק הכנה ואפייה. מצד שני ממלאים אותה בגלידה וניל ושופכים מעליה רוטב שוקולד, שזה הכי שכונה. מצד שלישי, כה לימד אותנו ג'ורג' קוסטנזה: עולמות מתנגשים זה אולי מפחיד בהתחלה, אבל בסוף זה מסתדר.

פרופיטרול

מה צריך

IMG_1745

לבצק:
3 ביצים
180 מ"ל מים (3/4 כוס)
90 גרם חמאה (אם אין משקל אפשר להעריך לפי הקווים הקטנים על החבילה שמסמנים 50 גרם ו – 100 גרם)
120 גרם קמח (כוס פחות 2 כפות)
קורט מלח

לרוטב ולהגשה:
1/2 ליטר גלידה וניל
200 גרם שוקולד מריר
200 מ"ל חלב (1/2 כוס + 1/3 כוס)
4 כפות שמנת חמוצה או קרם פרש

IMG_1757

הפחזניות – בצק רבוך (Pate a choux)

מחממים תנור ל – 190 מעלות.
בסיר על אש בינונית מבשלים חמאה ומים עד שהחמאה נמסה ומביאים לרתיחה עדינה. ברגע שיש בועות קטנות מסירים מהאש

1.jpg

מוסיפים את הקמח ומערבבים במרצ (השגיאה במקור) עד שנוצר כדור בצק

IMG_7119[1]

מוסיפים את הביצים אחת אחת. אחרי כל ביצה מערבבים היטב. הבצק "יתפרק" ואז יתאחד שוב למחית חלקה (לא לכדור וזה בסדר).

1.jpg

המרקם הסופי צריך להיות דביק ויחסית יציב. לא נוזלי מדי. אם זה נוזלי ולא נשאר על הכף אז אפשר להוסיף מעט קמח. הבעיה היא שאם הבצק נוזלי מדי הוא לא יתפח בתנור. זה אמור להראות בערך כך:

IMG_1804

מזלפים עיגולים על נייר אפייה בערך בקוטר 3 ס"מ, או יוצרים גבעות עם כפית. את השפיץ שנוצר מהזילוף אפשר לשטח באמצעות גב של כפית רטובה. אני מעדיפה לזלף מיני פחזניות כי כך הסיכוי שהן יצנחו באפייה קטן יותר. אם אחרי הזילוף הגבעות מתפשטות מאוד לרוחב – הבצק נוזלי מדי. אפשר עדיין להציל אותו – תחזירו לקערה ותוסיפו מעט קמח.

IMG_1816

לא חובה אבל ממש כדאי להבריש בעדינות עם ביצה טרופה בשביל שיצא פריך מבחוץ וגם בשביל הצבע

BeFunky_IMG_1832.jpg

אופים במשך 25 דקות. אבל! אחרי 10 דקות פותחים חריץ קטנטן בתנור ושומרים אותו פתוח באמצעות כף עץ או שיפוד. חשוב שהחריץ יהיה קטן וחשוב שהוא יהיה כי כך האדים יוצאים והפחזניות לא יצנחו אחרי האפייה. פשוט פותחים מעט את דלת התנור ודוחפים לשם מקל של כף עץ.

IMG_1883

הצלחה: כאשר הפחזנית התנפחה והיא חלולה מבפנים. אך גם אם הם צנחו – לא נורא. עדיין אפשר למלא אותן בגלידה וזה יצא טעים בול אותו דבר.

IMG_7233[1]

רוטב שוקולד

ממיסים את השוקולד בסיר קטן על אש בינונית-נמוכה עם חצי מכמות החלב

1.jpg

אחרי שהשוקולד נמס מוסיפים את המחצית הנותרת של החלב, מערבבים ואז מוסיפים את השמנת החמוצה/הקרם פרש (זה גם לא נורא אם לא – פשוט יצא רוטב יותר דליל). זהו – מוכן. עדיף לצנן קצת את השוקולד לפני ההגשה. המנה טעימה יותר כשהשוקולד בטמפרטורת החדר ולא חם ישר מהסיר.

IMG_1904

הגשה

עד כאן אפשר להכין מראש. אך מרגע שמרכיבים את המנה מגישים אותה מיד.
חותכים כל פחזנית עם סכין משוננת באמצע כמעט עד הסוף אבל משאירים חיבור בצד אחד וממלאים אותה בכדור גלידה וניל איכותית. לי היה נוח להשתמש בכף פריזיאן (זו שעושים איתה עיגולים של אבטיח ומלון) אבל כל כפית תעבוד.

1.jpg

מניחים כמה פחזניות על צלחת הגשה ושופכים מעליהן מרוטב השוקולד. מגישים מיד.

IMG_1930

על לא דבר.

1.jpg

הערה טכנית: עד כה צולמו הפוסטים במצלמת האייפון 5. שמחה לספר שהתחדשנו במצלמה אמיתית שאני מגלה איך מתפעלים לאט לאט. התמונות בפוסט הזה צולמו בה (canon 700d)

לעוד מתכונים של גילי

// גילי הרפז
zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz5 (1)

10615438_896643940346510_7725866080237358800_n

מסיבת הרווקים שלי

ליאור ואני מכירים מימינו כסטודנטים בטכניון, אז הוא היה חיית מסיבות ואני חנון אמיתי. עם הזמן איכשהו התאזנו לנו ועכשיו אני פחות חנון והוא פחות חיית מסיבות. תמיד היינו חברים טובים, ידענו להנות יחד וידענו לריב יחד. הוא נשוי מזמן וכבר עם ילד אבל מעולם לא חגג מסיבת רווקים משלו: הוא חיכה לי כי איתי המסיבה תהיה 'ראויה'.

עכשיו, כשאנחנו מדברים על הקיץ האחרון שלי כרווק, לשנינו היה ברור שהמסיבה לא תהיה באיזור חיוג +972. חשבתי על מדינה שתענה לצרכים של מסיבת רווקים. ניסיתי למפות את הקריטריונים לבחירת מקום: חדשנות (כלומר מקום שלא הייתי בו עדיין), מחיר (רצוי שיהיה זול), ועניין (שיהיה מה לעשות). מיפיתי את המדינות שהייתי בהן, מסתבר שכיסיתי חלק נכבד מהעולם המודרני:

מתוך עמוד הפייסבוק StreetArt in Germany

מתוך עמוד הפייסבוק StreetArt in Germany

אני וליאור חובבי אלכוהול וחשבתי לרגע לעשות סיור יקבים בצרפת או משהו כזה. למעשה כבר הייתי בכמה כאלו ונהניתי מאד. אליה וקוץ בה, זה לא חדשני וזה רחוק מלהיות זול! חשבתי לבקר באסטוניה, מדינה שהסיכוי להיתקל שם בתיירים נמוך ובישראלים שואף לאפס. הייתי שם אבל ממש לא מיציתי – המקום מדהים ויש הרבה מה לראות ומה לעשות. הבנתי שאני נצמד לאירופה כי באופן יחסי מדובר במדינות זולות שקל להגיע אליהן.

כשאני טס למדינה זרה אני מחפש בדרך כלל את האיזורים הפחות תיירותיים. בצרפת לדוגמא אני לא אוהב את פריז והייתי בבורדו ובקוניאק. בספרד הייתי בסביליה ובילבאו… חבר שלי מלוקסנבורג הפנה אותי למדריך הזה אחרי שהוא עבר על כל המקומות בו והבטיח שיש בגו. משהו אומר לי שאני לא בstate of mind הזה, אף פעם לא הייתי טוב בלטייל בקבוצה – אני טוב בלהכיר זרים, אני כבר לא בשלב בחיים שאני מחפש עוד הרפתקאה לספר עליה בפוקר עם חברים – יש לי מספיק כאלו. באידאל, הייתי רוצה לשבת לשתות בכל יום על חוף אחר עם ליאור ושאנשים יתחלפו לנו כל כמה שעות. ניסיתי לתאם ציפיות כדי לא לאכזב ולהתאכזב… זה לא פשוט!

דבר חשוב מאד במסיבת רווקים (מתוך עמוד הפייסבוק StreetArt in Germany)

דבר חשוב מאד במסיבת רווקים (מתוך עמוד הפייסבוק StreetArt in Germany)

ניסיתי להסביר לו מה אני מחפש במסיבה: אני לא בקטע של חשפניות, לא בקטע של להשתכר עד אובדן חושים, ואני לא בעניין של טיפוס על איזה הר. אני רוצה להנות מלא לעשות כלום עם אנשים קרובים אליי – כמו שאומרים באיטלקית dolce far niente. איך אפשר לתכנן ׳לא לעשות כלום׳? וכמה ראויה החוויה של ׳לא לעשות כלום׳ בשביל מי שחיכה לי לעניין? ניסיתי לשאול אותו מה הוא רוצה שיהיה שם ולא קיבלתי תשובה ברורה מעבר ל: ״נזרום, יהיה בסדר״

// דניאל מורן
zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz5 (1)

1794548_839894972688074_7355802425538636955_n (1)

רפלקס הבריחה

השנה לקחתי על עצמי שינוי. מטבעי, אני ידועה כאחת שלא יודעת לשחרר, לא יודעת לעשות את ההבדל בין מה שהיה ובין הכאן ועכשיו. לכן השנה קבעתי עובדה: לא אתן לחוויות העבר להשפיע על האופן בו אני חיה היום. לא אתן לעלבונות שפגו תוקפם נוכחות בהחלטות שאני מעדיפה לקחת בראש נקי, באופטימיות.

אלא שמילים לחוד ומעשים לחוד. 

בסוף יום עמוס וקשה, הוא, התמים, אמר משהו שאני, הפרנואידית, פירשתי לא נכון. בן רגע כל ההבטחות שלי נמחקו. בלי שלקחתי רגע למחשבה, הגבתי.

למרות כל האזהרות שלי לעצמי לא לתת לעבר להפוך אותי לפחדנית, הדבר הראשון שעשיתי היה לדחוף אותו החוצה, הלאה ממני, ולטרוק בפניו את הדלת ללב שלי. שיעמוד בפרוזדור לדבר עם החלק האחר, האדיש, שאני משאירה בעיקר לזרים.

עניתי לו בקול קר, לבשתי חיוך כפוי ו-"נדבר מחר".

מתוך עמוד הפייסבוק 9rooms

מתוך עמוד הפייסבוק 9rooms

למרות שחשבתי שאני בנאדם חזק, ושאם אמרתי שלא אתנהג כמו נקבה היסטרית זה לא יקרה, התיישבו להם כל הפחדים כולם סביב שולחן הקפה הקטן בסלון, מתפעלים את הגוף שלי כאילו אין לי שום שליטה עליו.

פתיחת פה, הערה עוקצנית. אני מנסה להתנגד, אבל במקום לתקן אני מפנה את הגב והולכת. מיותר לציין ששנייה אחר כך אני כבר מצטערת, אבל עכשיו אין סיכוי שאחזור בי. עכשיו גם האגו מצטרף לחגיגה. משאירה בחור מקסים, פגוע, שלא נגוע בשום רעל של אחרים עומד מבולבל ותוהה מה הוא כבר עשה.

וככה זה פעם אחר פעם. לא משנה כמה זמן עבר, לא משנה כמה פעמים עשיתי בדק בית והייתי בטוחה שזהו, מעכשיו אני אדם חדש, תמיד הרפלקס הזה שב ומופיע. 

מתוך עמוד הפייסבוק 9rooms

מתוך עמוד הפייסבוק 9rooms

הוא אומר משהו שמזכיר לי מילים של אנשים אחרים, בסיטואציות אחרות, ואני שוכחת שכל מקרה לגופו. אני שוכחת שאני יודעת שהוא אדם טוב, שהוא לא כמו הקודמים, ומרחיקה אותו ממני.

רפלקס הבריחה.

אותו רפלקס שלא נותן לי להירגע עד הסוף אף פעם, שגורם לי לשים לב לכל שינוי בהתנהגות, להיות מוכנה לרוץ בכל רגע. אותו רפלקס שמזכיר לי לא לשים את כל הביצים באותו התחתון, לשמור על פרופורציות לפני שאני מתלהבת ממישהו חדש גם אם הוא בדיוק בטעם שלי, שגורם לי לבדוק את השטח עם כף הרגל קודם, לראות אם זה בטוח להישען. רפלקס הבריחה המקולל, גורם לי להרוס דברים טובים על ההתחלה, ואין לי את מי להאשים מלבד את עצמי.

המון שאלות צצו לי בעקבות המקרה. האם לנצח אנחנו תקועים עם מטענים שאחרים הטילו עלינו למשמר? האם לנצח אהיה מארחת קבועה לתכונות הרעות – גם אם האנושיות – האלה?

בגלל שלא הסכמתי לקבל "כן" כתשובה, בגלל שהתעקשתי להיפטר מלבנות החבלה האלה שמעכבות אותי מלנהל מערכות יחסים בריאות, הרמתי טלפון לבחור. כשנפגשנו חיבקתי אותו, אמרתי שאני מצטערת והוא סלח. אמרתי לו שממחר אני מבטיחה שהכל יהיה שונה, והוא, המתוק, העמיד פנים שהוא מאמין.

מתוך עמוד הפייסבוק Word Porn

מתוך עמוד הפייסבוק Word Porn

// אסתר אילייב
zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz5 (1)

11015090_1551043371824889_6025454288674498224_n

מפחדים מאהבה

אני יושבת בפאב, יצאתי לבד, כמו שהבטחתי לו שאני אעשה לפני שהוא טס. הוא אמר לי שאני צריכה לצאת כי רק ככה אני אכיר אנשים, שאין לי מה לפחד מלצאת לבד. ואני, בחורה ממושמעת יצאתי. די מהר הספקתי להרים שני שוטים עם הברמן ולחסל כוס יין. תנאים הכרחיים כדי להשתחרר ולהוציא את המוט שנתקע לי לאחרונה בגב.

אני סוקרת את הפאב, אני רואה איזה בחור שנראה לא רע שמסמן לי לגשת. אני מחייכת, נושמת עמוק וניגשת לשבת על ידו. על השולחן מולו יש ספל וחצי ריקים מבירה. אני מסתכלת על העיניים הנוצצות שלו ועל החולצה המשובצת שהוא לובש. הוא מסתכל עליי ושואל אותי למה אני כאן לבד ולפני שאני מספיקה לענות לו, הוא אומר שנראה לו שאני בדיוק כמוהו. הוא מספר לי שהוא מפחד. הוא מת מפחד שהוא יאבד את היכולת לאהוב. שהוא הופך חסין לאהבה. שהמחסומים שבנה, לא נותנים לאהבה להיכנס או לצאת. הוא מפחד שהוא מפסיק להרגיש, הוא חושש מהאדישות שאופפת אותו יותר ויותר. הוא מספר לי שהוא מחפש את זו שתגרום לו שוב להרגיש.

10402876_10154310592850294_1916820533620682518_n

9 rooms

מהמבט שלו אני מבינה שלא מדובר בי, שאני לא הטריגר. אני מבינה שההארה הזו לא צצה עכשיו, ושהיא לא בהכרח קשורה לשכרות שאנחנו נמצאים בה. אנחנו מרימים ביחד שוט של וודקה ואני מרגישה חופשיה אז אני גם מתוודה בפניו.

אני אומרת לו שאני מפחדת להתאהב. אני מספרת לו שאני חוששת שהרגשות שלי שוב יסחפו אותי. אני מתה מפחד מזה שאחרי פגישה ראשונה אני כבר בונה מגדל, ואז הוא מתנפץ לי. אני גם מספרת לו שהייתי רוצה להפסיק להיות רגישה, שלפעמים הייתי רוצה להיות אדישה ופשוט להנות מהרגע בלי להסתבך ברגשות. שאני לא רוצה לב שפועם מהתרגשות בגלל שטויות, שהבטן שלי לא תגעש מהתרגשות בגלל מגע אגבי. אני מספרת לו כמה טוטאלית אני יכולה להיות, כמה האהבה שאני חשה לעיתים מוציאה אותי מאיזון. אני מתוודה שהייתי רוצה להיות יותר קלילה.

10702208_10205488268625527_5041889696197185239_n

הוא מעביר לי יד בשיער, ולוחש לי שאנחנו בעצם הפכים, שהוא מחפש את הרגש, בעוד אני מנסה רק להימלט ממנו. למרות אדי האלכוהול נודף ממנו ריח טוב. פתאום אני מרגישה צורך עז לקום וללכת. אני יודעת בתוך תוכי שאם לא אלך הוא יגיד מילים שיגרמו ל להישאר, מילים שיגרמו לו אחר כך לפגוע ולרסק אותי בחזרה לריצפה, בדיוק כשסיימתי לאסוף את השברים. אני יודעת שהוא ישבור אותי גם אם ישתדל שלא. כי למרות הרקע הדומה הוא ואני עדיין מחפשים דברים שונים.

10599273_10204880417869638_18495361449850726_n

אני מבינה שהוא לא מסוגל ולא רוצה לאהוב ובטח שלא לאהוב אותי. אני נקרעת בין הרצון לתקן אותו. להוכיח לו שאני שונה, שאני לא אפגע בו כמו זו שהלכה, לבין הידיעה שאם אתקן אותו אשבר בעצמי. אז אני נושמת עמוק, נותנת לו נשיקה על הלחי ויוצאת מהפאב.

כשאני יוצאת מהפאב אני מרגישה את הדמעות זולגות לי על הלחיים, אבל ככל שאני מתרחקת מהפאב אני מרגישה שההליכה שלי הופכת לזקופה יותר. ההבנה מחלחלת אליי באיטיות. קמתי והלכתי. העדפתי לשמור על עצמי.

התבגרתי.

1604612_10206655367402267_4993745198136059154_n

// יסמין רמון
zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz5 (1)

IMG_0598

תכירו את SundaySky

תארו לעצמכם שאתם הבעלים הגאים של חברת ענק עם מיליוני לקוחות, ואתם – כמו בוסים טובים – רוצים לפנות לכל אחד ואחת מהם באופן אישי, איך תעשו את זה?

ותחשבו שהייתם יכולים להתאים לכל לקוח מסר מזוקק במיוחד בשבילו, מסר שאיתו תוכלו לעזור לו לבצע פעולה מסויימת, לרכוש מוצר מסויים או פשוט לתת ללקוח ערך מוסף פרט למייל ״תודה שפנית אלינו״. כמה נחמד זה היה יכול להיות.

תחשבו שהייתם (כבעלי חברת ענק, כן?) יכולים ליצור סרטון אישי לכל לקוח, ולהזכירכם – החברה שלכם נותנת שירות למיליוני לקוחות – נשמע מסובך? 

תכירו SundaySky, חברה ישראלית (והיום כבר בינלאומית) שפיתחה כלי ליצירת סרטוני וידאו אוטומטיים המותאמים למשתמש בשם SmartVideo. כל סרטון מותאם באופן אישי לצופה. אולי נשמע פשוט אבל זה לא פחות מגאוני.

הפתרון מאפשר תקשורת בין חברות ללקוחות הקצה שלהם באמצעות סרטוני מושן גראפיקס המבוססים על דאטה פרסונאלי, והתוצאה היא וידאו המותאם לפרופיל הצופה ברמה של וידאו ספציפי ללקוח ספציפי.

SundaySky, שהוקמה כבר ב-2007 על ידי שמוליק וולר המשמש כמנכ״ל החברה, ויניב אקסן, סמנכ"ל הטכנולוגיות שלה, גייסה עד היום מעל 40 מיליון דולר. בין המשקיעים הבולטים בחברה: Carmel Ventures, Globespan Capital, קרן Norwest NVP וענקית הכבלים האמריקאית Comcast.

לצד הטכנולוגיה פורצת הדרך עומד צוות גדול של אנשי תוכן, קריאייטיב ועיצוב שצריכים לספק תוכן איכותי וייעודי לכל חברה. איך הם עושים את זה הם לא הסכימו לגלות אבל העובדות מדברות בעד עצמן ועשרות חברות מכל העולם כבר משתמשות במוצר של SundaySky כדי ליצור קשר חדש, מעניין וייחודי עם הלקוחות.

IMG_0473

מעל 160 עובדים הפרוסים מיפן, דרך ישראל, אירופה ועד ניו יורק ומצליחים לשלב בין תוכן לתוכנה בעיקר בזכות המגוון החברתי הרחב שמבוסס על עובדים ותיקים וצעירים, על שילוב מודע של כח נשי (כמעט מחצית מהעובדים בישראל הן עובדות) אך מעל הכל – מצויינות.

מועמד לעבודה עובר לא פחות מארבעה ראיונות עבודה החל משיחה עם המנהל הישיר, דרך מנהל המחלקה, צוות ה-HR ולבסוף שיחה אישית עם שמוליק המנכ״ל. שמוליק לא בארץ? אין בעיה – בשביל זה המציאו את הסקייפ. ותחשבו על זה – כשכל עובד ללא יוצא מן הכלל חייב לעבור שיחה אישית עם מנכ״ל החברה זה אומר המון על אופן הגיוס – רק הטובים ביותר מתקבלים.

וככה חברים, יוצרים חברה מנצחת!

IMG_0433

רוצים טיפ לקראת ראיון העבודה? דבר ראשון תבינו שאתם מגיעים לחברה שבה איש הקריאייטיב מבין קצת בטכנולוגיה ולהיפך, אל תפחדו – אתם רק תלמדו מזה. תגיעו מוכנים, מחקר רשת קצר יהפוך אתכם מעוד מועמד למועמד שיודע לאן הוא הגיע ומה הציפיות מעובד בחברה שכזאת. תהיו ראש גדול, אסור לכם רק לשבת בראיון העבודה ולהנהן – תשאלו שאלות! לדוגמא: מאיפה הגיע הרעיון ל SundaySky? מה אפשרויות הקידום מהמשרה אליה אני מתראיין? והאם אפשר להיכנס כשותף (סתם, אל תשאלו את זה).

ועכשיו רק נשאר לכם להגיש מועמדות – עושים את זה ממש כאן.

בהצלחה!

11156834_10153351592228641_507363279_n

כמעט אני

הוא צעיר, מלא במוטיבציה. מאוהב. עובד. לומד. חיי את החיים. אולי הוא נולד כאן, בקלן. או בכלל כמוני – הגיע גם הוא בעקבות האהבה. ופתאום, ברגע אחד הכל משתנה, הוא הופך מנאהב לנרדף. למושפל. ברגע אחד הוא הפך להיות מספר.

רק מספר.

במציאות אחרת, בזמן אחר, זה יכול היה להיות אני.

11104194_10153351683783641_1866494751_n

מאז שעברתי לגרמניה השתדלתי שלא לחשוב על מה שקרה פה לפני 70 שנה. המחשבה שכל הסיפורים ששמעתי מאז שאני ילד, העדויות, השנאה והאכזריות הבלתי נתפסת, כולם קרו כאן, ממש כאן, מתחת לבית שלי, סביר להניח שלא הייתה מאפשרת לי לחיות פה בשלווה. אבל לפעמים המחשבות כן קופצות לראש. בימים קרים במיוחד, אני לא יכול שלא לחשוב על האחים והאחיות שלי. שלנו. שהופשטו מהאנושיות שלהם ונאלצנו להתמודד עם הקור הנורא הזה, שחודר לעצמות – גם עכשיו כשאני לבוש ב 4 שכבות. ואיך הם בטח הרגישו. או שהיו כל כך מותשים שכבר לא הרגישו כלום.

קלן. גרמניה. 2015

קלן. גרמניה. 2015

ברחבי קלן מוטמעות אבנים זהובות, מתחת לבתים שבהם גרו יהודים. על האבנים מצוינים שמותיהם, התאריך שבו נרצחו ומחנה ההשמדה אליו הם נשלחו. כל אבן כזאת, היא אדם כמוני שגר ברחוב שלי. כשה"פשע" היחיד שלו, היה שהוא יהודי. בכל פעם שאני עובר ליד אבן כזאת אני קורא את הכתוב עליה , וזוכר. זוכר שהחופש שלי הוא לא מובן מאליו. שהשם שלי יכל להיות כתוב שם על האבן.

אני זוכר. ולא שוכח.

לתרומה לארגון ״לתת״ התומך בניצולי השואה

// איל זיו-קואז

תמונה ליום השואה- מסודר copy

טלאי על טלאי

אם הייתי חי בגרמניה הנאצית, הייתי צריך לענוד טלאי צהוב, בצורת מגן דוד, כי נולדתי למשפחה יהודית. לא בחרתי בזה, אך אני יהודי, וגם אם הייתי חושש לחיי, עדיין הייתי עונד את הטלאי, כי אמא שלי יהודיה. עדיין הייתי עונד את הטלאי, כי אני לא מתבייש להיות יהודי. עדיין הייתי עונד את הטלאי, כי הייתי חלק מהמשפחה היהודית הגדולה שנרדפה על ידי אותו אויב.

אם הייתי חי בגרמניה הנאצית, הייתי צריך לענוד טלאי ורוד, בצורת משולש, כי נולדתי הומוסקסואל, לא בחרתי בזה, אך אני הומו. וגם אם הייתי חושש לחיי, עדיין הייתי עונד את הטלאי, כי היה לי גבר בחיי שהייתי אוהב. עדיין הייתי עונד את הטלאי, כי אני לא מתבייש להיות הומו. עדיין הייתי עונד את הטלאי, כי אני חלק מהקהילה ההומוסקסואלית הגדולה שנרדפה על ידי אותו אויב.

אם הייתי חי בגרמניה הנאצית הייתי עונד טלאי אדום, בצורת משולש, כי נולדתי עם מום שלא מאפשר לי ללכת בעיוורון אחרי מנהיג. מום שלא מאפשר לי לקחת חלק במשטר שבו מדכאים וכולאים את שכני על היותם שונים. לא בחרתי בזה, אך אני א-פוליטי, וגם אם הייתי חושש לחיי, עדיין הייתי עונד את הטלאי, כי אני חלק מהחברה בה גדלתי. עדיין הייתי עונד את הטלאי, כי חוש האמפתיה שלי לא מאפשר לי להתעלם מסבלו של אחר. עדיין הייתי עונד את הטלאי, כי אני לא מוכן לקבל את דבריו של אף אחד כתורה משמיים.

craftivist collective on flickr

craftivist collective on flickr

והיה לי טלאי כחול כי לא נולדתי בגרמניה, והיה לי טלאי סגול כי הייתי מתנגד לשרת בצבא הנאצי, וטלאי משולב של מחלל גזע כי כנראה הייתי מתאהב בגרמני ואם היה טלאי כזה היה לי גם טלאי של אתאיסט, טלאי של שמן, טלאי של מזרחי, טלאי של אנרכסיט, טלאי של צמחוני, טלאי של פרימיטיב, טלאי של אליטיסט, היו לי כל כך הרבה טלאים שהייתי יכול לבנות מלתחה שלמה.

אבל אני לא חי בגרמניה הנאצית, ועדיין, כל יום אני עונד טלאי, כל יום טלאי שונה, וכל טלאי אני עונד בגאווה, חלק מהטלאים בחרתי בעצמי, חלקם ניתנו לי בלידתי וחלקם נכפים עליי ללא רצוני, אני עונד טלאי בכל פעם ששואלים אותי מה המוצא שלי, אני עונד טלאי בכל פעם שאני מסרב לשים כיפה בקידוש, ענדתי טלאי בכל פעם שיצאתי לטיול יד ביד עם בן זוגי לשעבר, ובכל פעם שקראתי את "הפוסט" במקום "ישראל היום", או להיפך. אני עונד טלאי בכל פעם שאני אוכל ביום כיפור, או נוסע בשבת לירושלים, אני עונד טלאי כשאני מנסה להגן על ישראל בתגובות בחו"ל, וכשאני מגנה את מנהיגיה על חילול קדושת כיסאם.

אני עונד טלאי על טלאי ויוצר קשת של צבעים, וכשאני הולך ברחוב אני רואה קשתות מסביבי, לכולנו יש טלאים, וכולנו מנסים להלביש על שכנינו טלאי, כי אנחנו לא יכולים לשנוא את האחר אם אנחנו רואים את כל צבעיו, אז הוא יהודי והוא ערבי, הוא חרדי והיא חילונית, היא שמאלנית והוא ימני, היא לסבית והיא סטרייטית. וכמה קל לעטוף אדם בטלאי ענק ולטשטש את ייחודו, ולשכוח שלכולנו יש טלאי אחד מקועקע ליד הלב, וזה הטלאי שנולדנו איתו ואיתו נמות, הטלאי שכתוב עליו "בן אדם".

לתרומה לארגון ״לתת״ התומך בניצולי השואה

תמונה ליום השואה- מסודר copy

// מור מנזלי
zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz5-141

בורג יהודי

ליאו

"צא החוצה"

ליאו יצא מתא הבטון, לראשונה מאז נכנס אליו לפני שלושה ימים. השטורמן הצעיר הוביל אותו במעלה המדרגות אל המסדרונות שהכיר כל כך טוב, בנין הספרייה העירונית מעולם לא הכיל כל כך הרבה מדפים ריקים.

השניים נעצרו מול דלת בקומה השנייה, קומת המשרדים. השטורמן דפק בדלת בחוזקה ומבלי לחכות לתשובה פתח את הדלת לרווחה. אל השולחן במרכז החדר ישב קצין, שטורמבאנפיהרר עד כמה שליאו הצליח לזהות ממרחק שבעה או שמונה צעדים. מלבד השולחן, החדר היה מאובזר בפשטות: ארונית משרדית סגורה, שני מדפים מקבילים על הקיר השמאלי, דבר לא מונח עליהם ופח ניירות ממתכת.

"כנס".

השטורמן, שנראה לליאו בן גילו או בן 19 לכל היותר, דחף בעדינות את ליאו פנימה בידו השמאלית, ידו הימנית עדיין מתוחה אל ידית הדלת הפעורה, גופו נוטה קדימה. ליאו התקדם מעט אל עבר הקצין.

"אתה יכול לשבת" החווה בידו הקצין אל הכיסא שמולו.

ספריה

השטורמן שהספיק לסגור את הדלת התקדם בצעדים רועמים אל צדו הימני של השולחן, נקש בעקביו בהפגנתיות והתיישב אל מול מכונת כתיבה שקצה דף נייר ריק הזדקר ממנה. בסקירה מהירה שליאו ערך לשולחן לפני שהשפיל מבטו, הוא הצליח לראות את כובעו של הקצין מעוטר בסמל גולגולת המת, ערימת דפים מסודרת בקפידה, ומנורת שולחן משרדית פשוטה. גם תיק הגב הקטן שלו היה שם.

"התיק הזה שלך?" שאל הקצין.
ליאו הנהן.

"אולי, תתחיל לרשום: ליאו שפיגל, מקומי, יהודי". אולי החל לתקתק.

"הגיע בשלישי ליוני, תכולת תיק: מסרק שחור. מטפחת בד. ארנק ובו…" הקצין עצר לרגע, שלף שטרות מתוך הארנק, ספר והחזיר. אולי לא עצר מתקתוקו "…27 קרונות. פנקס. עפרון. ספר, "המגפה הלבנה – קארל צ'אפק", בגרמנית. שתי סוכריות קשות. 15 תמונות, גודל סטנדרטי".

"מי צילם את התמונות?".

"אני". ליאו ענה כמעט ללא קול, הוא כחכח בגרונו.

"ליאו, היכן צולמה התמונה הזאת?". הקצין הניח על השולחן תמונה של אוניית מלחמה גרמנית וסובב אותה לכיוונו של ליאו.

"דוברובניק". ליאו היה בטוח שהקצין כבר יודע את התשובה.

"מתי?"

"לפני שבועיים".

"אתה אוהב אוניות ליאו?" הקצין חייך.

"כן, אדוני".

"פעם ראשונה שראית את הים?"
ליאו הנהן.

"אתה יכול לתאר לעצמך מדוע אתה נמצא כאן?" עכשיו הקצין החל מהנהן בראשו מעלה ומטה כאילו תשובתו של ליאו לא ממש משנה. להפתעתו הרבה של ליאו, הוא עדיין שמר על חיוכו.

"אתה פה בגלל התמונה שצילמת" ענה הקצין לשאלתו שלו. "עבור מי צילמת אותה?" הרים כריסטיאן את קולו וניסה להישמע רציני.
ליאו לא האמין שהוא הסתבך בגלל שרצה להראות לאחיות שלו איך נראית אוניה אמיתית.

"עבור האחיות שלי" הוא לא הצליח לחשוב על אף תשובה אחרת.
כריסטיאן התחיל לצחוק בקול.

"אני נשבע לך". ליאו לא ידע אם הבכי שעמד לפרוץ מגרונו יעזור לו או שיראה מגוחך, בגילו זה עדיין הטריד אותו.

דרך ארוכה

"אולי, תרשום בבקשה" כריסטיאן הפסיק לצחוק. "החשוד הודה בצילום התמונות, יחד עם זאת, איכות התמונה וזווית הצילום מוכיחות כי החשוד לא צילם את התמונות מתוך רצון לפגוע ברייך. מצלמתו שנלקחה לבדיקה זוהתה כמצלמה אזרחית פשוטה. סרט הצילום, התמונות והמצלמה יישארו ברשות משטרת המדינה. כל שאר חפציו של החשוד יוחזרו לו עם צאתו ממעצר".

מגוחך ככל שיראה, ליאו כבר לא יכול היה לעצור את דמעותיו.

"שלושה ימים ומצלמה. יצאת בזול, בחור צעיר". כריסטיאן סיכם. "כל זה היה יכול להסתיים אחרת לגמרי…אולי, אתה לא צריך להדפיס את זה!". אולי הרים ראשו ממכונת הכתיבה לראשונה, מנסה לתפוס את מבטו המושפל של ליאו.

"תודה". לא מצא ליאו משהו אחר לומר.

"בפעם הבאה תצלם לאחיות שלך עצים ושדות".

"כן, אדוני" ליאו משך באפו.

הבעיטה שקיבל ממגף אקראי, בדרכו החוצה מהספרייה, סימנה את הרגע בו הבין שהוא באמת חופשי ללכת.

בחשמלית, בדרך הביתה החלו הברכיים של ליאו לרעוד. אמא שלו תמיד התעצבנה מרעד הרגליים שלו, עצבים כאלה יש רק במשפחה של אבא שלך, הייתה אומרת לו כל הזמן. זה לא היה רעד כזה.

(קטע מתוך סיפור חייו של אריה שפיגל, סבא שלי, שנפטר באוגוסט האחרון, כפי שסופר לי על ידו ונכתב באופן חופשי)

 

לתרומה לארגון ״לתת״ התומך בניצולי השואה

// מור שפיגל
zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz5-141

תמונה ראשית - צילום ערן בריינר copy

נתיב ההשרדות

משחר האנושות בני האדם יצאו למלחמות למען רווח או רעיון, אבל נלחמו בהן בשביל אדמה ונשים. ככל שחולפות השעות והימים מתארכים, האינטרסים מתבוססים בבוץ תחת רגלי הסוסים וזחלי הטנקים ומאבדים את חשיבותם. לאחר מכן המוות כובש כל פינה ויצר ההישרדות מערפל את התודעה. כשהחשובים לך נהרגים, התבונה מתחילה להתערער. מראות הנשים הנאנסות בברוטאליות בסמטאות עם כתמי שתן וכרזות זועמים ומתקלפים, בכי התינוק מחוץ למעדניה בקצה הרחוב ובקבוק יין הדובדבנים השבור בתוך שקית הנייר החומה הזרוק על המדרכה – מזקקים את הרצון האמתי: לשמור על המשפחה והטריטוריה. רגע לפני שאדם יוצא למלחמה ורגע לפני שנשמת אפו מתפוגגת ממנו והלאה – הוא ידבר על הבית שבו גדל, יחשוב על האלוהים שבו האמין ויחפון את האדמה שתזכיר לו את עברו. הוא ישכח את המטרות הגדולות של המלחמה ואת כברת הדרך שעבר. בעיניו יצופו זיכרונות עלומים של האחות הבכורה או האם המסורה. הסוף הוא בבואה של ההתחלה. בסוף יש אישה ועיר. 

אומרים שהזיכרון הכי קדום של בני האדם נוצר בגיל 3. זה היה הגיל שלו, כששמע את מגפיהם רוקעים בחדר המדרגות המהדהד ומתקרבים לדלת. באבחה אחת מהירה ומרוכזת, נפרץ המחסום האחרון שהגן עליהם מהטירוף שבחוץ במרחב המוגן – הבית. ידיהם החסונות קורעות את כותונת הלילה של אמו מעל גופה. מושכים את שערה הזהוב וגוררים אותה אל המטבח. דרך חלון חדר האמבטיה, אחותו הגדולה  תברח אתו לרחוב צדדי. משם, יד ביד הם ירוצו ליער כשהסכנה מאחוריהם והלא נודע לפניהם. גורלו של העולל הרך הזה, שרק בקיץ האחרון נגמל מחיתול הבד ועשה את צעדיו הראשונים על שניים, לא יאיר לו פנים. במשך שנתיים שירגישו לו כמו יום אחד עגול ומתוח, גופו יהיה דרוך על צמרות העצים כשמלאכי המוות פוסעים תחתיו. 

גם אחרי 70 שנה, גורלו לא יטיב עמו. כשהוא עוצם את עיניו בכדי לברוח מהמציאות – מראות קדמונים מרטיבים את מצחו בזיעה קרה. כשהוא פוקח אותם, כוס חד פעמית שקופה ומלוכלכת, מלאה בחציה במטבעות זהובים וכסופים, מונחת על שמיכת פיקה דקה וקיצית בצבע תכלת, בלויה ומלוכלכת. הוא יושב על המדרכה כשגבו שעון על חלון הסופר מרקט של שמואל הנביא בירושלים. בממד הקרוב, זוגות מכנסיים בצבע שחור וממותניהם בולטות ציציות לבנות ושמלות ארוכות ופרחוניות, חולפים ביעף מצד לצד, מנסים להספיק כמה שיותר משימות בכמה שפחות זמן.

ית צילום - ערן בריינר

 צילום – ערן בריינר

בעומק שדה הראייה, אוטובוסים ירוקים עמוסים לעייפה, מפויחים וגונחים ממאמץ. השיניים שנותרו רקובות, הגוף נפוח מתרופות, העיניים שורפות מעצב כרוני והברכיים בוגדות בכל צעד. מזכירות לנפש שלכל מקום שהגוף ילך, חוסר המזל שדבק בו לא ירפה. חיים שלמים עברו בכמעט. כמעט אהובה, כמעט משפחה, כמעט אושר, הרבה אכזבה. בגיל 3 הוא כבר לא יכל להיות שום דבר. בגיל 75 עם עבר שניסה לשכוח והווה שניסה לנצח, עתיד היא מילה חלולה מתקווה. כל שנותר לעשות הוא להמשיך לדדות בנתיב שחייו הובילו אותו אליו – נתיב ההישרדות.

לאיש הזה יש שם, קוראים לו יצחק ליבה. פגשתי אותו באיזה ערב קריר בשכונה חרדית בירושלים. האם ימשיך לפקוד בכל בוקר את פיסת המדרכה בחזית הסופר מרקט השכונתי, עם בריסטול ירוק שעליו מהודק צילום שחור לבן של תעודת ניצול השואה שלו? האם ימצא מישהי שתבין את פשר מבטו הנוגה בעיניו ותחיה עמו בשנותיו האחרונות? לא יודע מה יקרה אתו, אבל היה חשוב לי לספר את סיפורו.      

לתרומה לארגון ״לתת״ התומך בניצולי השואה

* צילום – ערן בריינר

// ניר סעדו

ג'רי בא לסלון לספר את סיפורו

זרע הרוע או חינוך?

השנה רציתי להרגיש את יום השואה. להיזכר, לדבר על זה ואולי קצת לבכות. חברה סיפרה לי שהיא הולכת ל״זיכרון בסלון״, ארגון שמארגן שיחות בין אנשים וניצולי שואה בתוך סלון ביתם של מתנדבים ברחבי העירזה בדיוק מה שחיפשתי. אז הלכתי איתה ושם פגשנו את ג'רי, ניצול שואה שסיפר לנו את סיפורו.

כשג'רי היה קטן הוא גדל בעיירה קטנה וזמן קצר לפני שהגרמנים הגיעו לשם, משפחתו התחברה במקרה לחייל רוסי ששכר מהם חדר בביתם. החייל הרוסי הזה הציע להם לעבור איתו לעיר אחרת והם הסכימו. ג'רי לא ידע להסביר למה אביו החליט לעבור איתו, למה הם הלכו נגד כל מה שהם האמינו והשאירו את כל משפחתם מאחור. אבל זה מה שהציל אותם. הרבה מהדברים שהוא סיפר, קרו במקרה. אפשר לקרוא לזה יד הגורל, עזרה מאלוהים או אולי פשוט מהלכים נבונים של אנשים חכמים שחשבו תמיד צעד אחד קדימה, מחוץ לקופסא, והאמינו בקיומו של הרוע האנושי וכנראה שגם פחדו ממנו, ובצדק.

ג'רי בא לסלון לספר את סיפורו

ג'רי בא לסלון לספר את סיפורו

המשפחה של סבתא שלי גם הצליחה לברוח מפולין, בעוד אימה בהריון איתה. הם חיו במשך שנים ביערות בסיביר עד שמצאו את דרכם לארץ ישראל היפה והמובטחת. אבל יתר בני משפחתם נטבחו בידי הנצאים. הם התחבאו במרתף של הכול-בו המשפחתי, והיו בטוחים שהם ישרדו שם עד סוף המלחמה, אבל שם הם מצאו את מותם. אפשר לשאול למה ההורים של סבתא שלי ברחו וכל השאר לא, אבל אני מניחה שאין לזה סיבה חד משמעית, אולי רק עוד מישהו, שהאמין גם כן ברוע, כנגד כל מה שאמרו לו.

כמעט כל מה שאנחנו יודעים על העולם ועל החיים מבוסס על החינוך שקיבלנו. לימדו אותנו את מה זה רע ומה זה טוב, מה המותר ומה אסור, כיצד עלינו להתנהג ובעיקר -לימדו אותנו להקשיב למבוגרים וחכמים מאיתנו ולעשות את מה שאומרים לנו. כל החיים אומרים לנו מה לעשות. זה מזכיר לי את הניסוי של מילגרם, שגם בו אמרו להם מהם לעשות – לחשמל אנשים אחרים, והם עשו זאת. אולי הם לא היו הכי מרוצים מכך, אבל הם בכל זאת נענו.

הניסוי של מילגרם

הניסוי של מילגרם

השאלה היא, האם טמון בכל אחד מאיתנו זרע הרוע, כמו שהיה טמון אצל הגרמנים אחרי מלחמת העולם הראשונה, והאם הבן אדם הנכון יכול לבוא, לשכנע אותנו ולגרום לו לצמוח? או שאולי השאלה היא בכלל אחרת - אולי אנחנו צריכים לשאול את עצמנו איזה דברים אנחנו עושים בחיים שלנו בגלל שאמרו לנו לעשות אותם, ובאיזה מקרים עלינו לעצור ולשאול את השאלה הפשוטה ביותר שקיימת בעולם - ״למה?״.

חשוב לזכור את מה שהיה ולעולם לא לשכוח. גם בשביל שהזיכרון של המאורע הנוראי הזה לא יעלם מהעולם כמו אסונות אחרים שאף אחד כבר לא מדבר עליהם. במיוחד כשבעוד 10 שנים כבר לא יהיו ניצולים כמו ג'רי בשביל לספר לנו את הסיפור שלהם. וגם בשביל שדבר כזה לא יקרה יותר לעולם. לא לנו ולא לאף אחד אחר. והכי חשוב לנסות מידי פעם, לחשוב קצת מחוץ לקופסא, לשאול שאלות ולערער על דברים שנראים לנו בדרך כלל מובנים מאליהם. כי בתכלס, אין דבר בעולם הזה שהוא באמת מובן מאליו.

לזכור ולא לשכוח

״לזכור ולא לשכוח״

לתרומה לארגון ״לתת״ התומך בניצולי השואה

// נטלי להב

ויקיפדיה 2 copy

גברת פאפ

גברת פאפ הייתה השכנה שלי. היא הייתה אישה גבוהה, אצילית, עיניים בהירות, שיער בלונדיני גלי ונפוח ומספר על היד. היא תמיד נראתה מבוגרת יותר מגילה האמיתי, הקמטים שנחו על פניה רימזו על התלאות שעברה.

כשהייתי פוגשת אותה ליד המעלית היא תמיד הייתה מחייכת אלי ואומרת שלום, אני הייתי מחזירה שלום חלוש ומרכינה ראש. בדיעבד אני חושבת שהתביישתי להיות ילדה בת 12 עם חיים מלאים ומאושרים כשהיא עומדת לידי ובגיל 12 לא הייתה לה ילדות כלל. כשהיא הייתה בת 12 היא כבר הייתה גיבורה. ואני מרכינה את ראשי בפני גיבורים.

את ההזדמנות לשמוע ממנה מה עבר עליה באותן שנים נוראות קיבלתי בעקבות מטלה של בית הספר, לדבר עם ניצולי שואה ולספר את הסיפור שלהם. אחרת, אני לא יודעת אם היה לי אומץ לבקש ממנה לשתף אותי בזכרונות שלה, בסיוטים, בכאב, בתלאות, בהצלה, בחיים. 

Västra Götaland, Borås, Borås, Västergötland, Miljöer-Stadsmiljö

היא הסכימה ללא היסוס ומיד הכניסה אותי אל הבית שלה.הריח בתוך הבית גילה לי שהיא ממעטת לפתוח את החלונות. חנוק וחשוך אך מסודר ונקי למופת. ישבנו סביב פינת האוכל. כדי להכניס קצת אור לתוך הבית היא בחרה להדליק את האור הצהוב בנברשת הענקית ולא לפתוח חלון, אולי היא פחדה שהנאצים יכנסו דרך החלון, לחלומות שלה היא לא הכניסה אותי.

היא סיפרה לי איך ראתה שלוקחים את ההורים שלה למשרפות ואיך היא ידעה שהיא לא תראה אותם יותר, אבל זה לא היה התוכן של הסיפור, אלא הצורה שבה היא סיפרה אותו. היא הישירה מבט אל עיני ובקור רוח מפחיד, לא הגיוני, סיפרה לי על כל הזוועות, יקיריה שאבדו, שנלקחו ממנה, שנרצחו אל מול עיניה.

הקול שלה לא רעד לרגע. היא דיברה לאט ובשקט, הקפידה שאקשיב לכל מילה והמילים שלה צרבו לי את הנפש ונחרטו לי על הלב. 

היא התריסה בי שוב ושוב שאשאל, היא רצתה לספר הכל, היא רצתה שאדע את הכל. 

"אל תתביישי, תשאלי אותי כל מה שאת רוצה, עוד מעט אני כבר לא אהיה כאן ולא אוכל להמשיך לספר ואת, את חייבת לזכור. אסור שתשכחי. את חייבת לדעת הכל."

tumblr_nlsxg0Gab51sfie3io1_1280

עברו כבר 18 שנים מאז ששוחחנו וגברת פאפ כבר איננה, אך בכל פעם שצליל הצפירה מחריש את אוזניי אני חושבת עליה. איזו אישה אמיצה. גיבורה. אני לעולם לא אשכח אותה ובכל שנה אני מספרת את הסיפור שלה. בכל שנה אני מזכירה לעצמי ולכל מי שמוכן לשמוע כמה חשוב שנדע. שנשאל. שנזכור. שנוקיר. 

אני נזכרת בסיפור שלה ורואה אותה לנגד עיני, עם השיער הבלונדיני, העיניים הבהירות והמבט הקפוא. אני לא זוכרת את המילים המדויקות שלה, אבל אני זוכרת את הכאב שניבט מעיניה. אני לא זוכרת את הסדר הכרונולוגי של האירועים ואני לא בטוחה שאי פעם אוכל לעכל אותם, אבל אני זוכרת כמה חשוב היה לה שאדע שזה קרה. שאדע מה קרה. שאקשיב לפרטים שלא מספרים בספרי ההיסטוריה ולא נבחנים עליהם בבחינות הבגרות. 

השנים חולפות וניצולי השואה הולכים ומתמעטים. בעוד מספר שנים לא יהיה מי שיספר לנו ממקור ראשון על הזוועות. את המספר על הזרוע נוכל לראות רק על גבי תמונות ולא על גבי הבשר. 

עכשיו זה התור שלנו להיות אמיצים ולעשות כבוד לגיבורים הללו שהסתכלו למוות בעיניים וניצחו אותו. ללכת ולשמוע את מה שיש לניצולי השואה שנותרו לספר. את מה שהם יספרו לנו, אף מורה להיסטוריה לא יוכל לספר, יש דברים שצריך לראות בעיניים, לחוש בלב, להקשיב היטב, להרכין ראש ולהבטיח שתמיד נזכור ושלא ניתן לאף אחד לשכוח.

 

לתרומה לארגון ״לתת״ התומך בניצולי השואה

 

 // שירן היינה