תגית: מהוזה

הבוגרים של אוניברסיטת תל אביב: ריקי ריגאי

1. אז מי את?

שמי ריקי ריגאי ואני רואת חשבון, נשואה + 2 מהרצליה, עובדת בכלל ביטוח מזה כתשע שנים, וביצעתי בחברה מספר תפקידים מגוונים לרבות ניהול עובדים.

2. מה למדת ולמה בחרת במקצוע זה?

למדתי חשבונאות וצרפתית. בחרתי בחשבונאות כמקצוע לחיים ולמדתי גם צרפתית בשביל הנפש, ובכדי לשמור על עניין בלימודים. אני מאוד אוהבת שפות והיה לי חשוב לשלב מקצוע לחיים יחד עם עניין בלימודים.

3. למה בחרת ללמוד דווקא באוניברסיטת תל אביב?

בחרתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב כיון שזהו גוף מוביל בארץ המשלב איכות ומצוינות.

4. במבט לאחור, היית בוחרת במקצוע אחר?

לא!

5. למה את הכי מתגעגעת בלימודים?

אני מתגעגעת להרגשה שכל החיים עוד לפניי ולתחושת הנעורים. וחוץ מזה, תמיד נהנית ללמוד חומרים חדשים.

6. האם שמרת על קשרים עם חברים/מרצים מהתואר?

כן, שמרתי על קשר עם מספר חברים מהלימודים.

7. מהו הקורס שהכי אהבת בתואר?

אהבתי ללמוד מיתולוגיה יוונית. זה היה קורס לבחירה במדעי הרוח ומאוד נהניתי ממנו.

8. כמה זמן לקח עד שהתברגת לשוק העבודה לאחר התואר?

התברגתי לשוק העבודה מהר מאוד. לאחר סיום התואר, התקבלתי לסטאז' במשרד רואי חשבון גדול ולמדתי המון.

9. איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים מהיום?

אני מקווה להמשיך לעבוד בחברת כלל ביטוח, כפי שקרה בתשע השנים האחרונות, להיות רואת חשבון מצליחה, לבצע תפקידים מעניינים, מגוונים ומאתגרים ולאהוב את עבודתי.

10. מה הדבר הכי חשוב שלקחת איתך מהתואר?

למדתי שיכולת ההתמדה היא מאוד חשובה לטווח הארוך, ומי שמשלים את התארים שלו בהצלחה ולא מוותר, יצליח בחיים.

// ריקי ריגאי

הבוגרים של אוניברסיטת תל אביב: מאיה שוצמן-מטרסו

1. אז מי את?

מאיה שוצמן-מטרסו, בת 40, מתגוררת בתל אביב, נשואה לאורי ואימא ליובל ונועה ובוגרת אוניברסיטת תל אביב.

עובדת כיועצת ארגונית, מתמחה בליווי תהליכים אסטרטגיים, פיתוח מנהלים וייעוץ ארגוני מונחה מיינדפולנס (Mindfulness). מייסדת משותפת של חברת East West Focus, אשר שמה לעצמה למטרה לשלב בארגונים תהליכי צמיחה, פיתוח ומיקוד מתוך מודעות.

2. מה למדת ולמה בחרת במקצוע זה?

למדתי תואר ראשון בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה-אנתרופולוגיה. בחרתי במקצועות האלה משום שהם עניינו אותי והרגשתי אליהם חיבור ותרומה אישית. לטווח הרחוק קיוויתי שהם ישמשו אותי בהמשך דרכי המקצועית.

3. למה בחרת ללמוד דווקא באוניברסיטת תל אביב?

בגלל איכות התואר כפי שנתפשה בעיניי, רמת המרצים, המוניטין של האוניברסיטה והמיקום המנצח – בתל אביב.

4. במבט לאחור, היית בוחר במקצוע אחר?

לא. אולי הייתי מוסיפה עוד קורסים מהחוג למזרח אסיה ועם עולמות הבודהיזם, שאליהם התוודעתי בהמשך דרכי המקצועית.

5. למה את הכי מתגעגע בלימודים?

לחברים, לאווירה, ליכולת להתרכז כמעט רק בלימודים בלי יותר מדי אחריות, לתחושה שהכול פתוח לפניך, אפילו למלצרות.

6. האם שמרת על קשרים עם חברים/מרצים מהתואר?

שמרתי על קשרים עם חברים מהתואר למשך שנים רבות. לא נעים להודות שעברו כבר לא מעט שנים ואפילו החבר הכי טוב שלי מהחוג לפסיכולוגיה, היה זה שהכיר לי במרוצת השנים את בעלי! במעלה דרכי המקצועית יצא לי לעבוד ולהזמין להרצות חלק מהמרצים שלי והתחושה הייתה מעולה.

7. מהו הקורס שהכי אהבת בתואר?

קשה לבחור אבל זכורים לי במיוחד קורס פסיכולוגיה קוגניטיבית שלמדתי אצל פרופסור דן זכאי ומשמש אותי עד היום להבנת הרבה סכמות חשיבה של מנהלים וארגונים. אהבתי גם את הקורס במגדר של ד"ר דיאנה לוצאטו, שהיה מעולה בכל מה שקשור להבניה והסללה חברתית.

8. כמה זמן לקח עד שהתברגת לשוק העבודה לאחר התואר?

אחרי התואר הראשון, טסתי לשנה בחו"ל ולאחריה חזרתי ישר לעבוד בתחום משאבי האנוש והגיוס, גם באוניברסיטה – בחברת "ג'וב טוב" בה סייעתי לסטודנטים אחרים למצוא את מקומם בשוק העבודה. לאחר מכן המשכתי תוך כדי עבודה לתואר שני ולאחר פרקטיקום, התברגתי ישירות בתחום.

9. איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים מהיום?

עדיין לומדת ומתפתחת, מקדמת את החיבור בין מזרח ומערב ועוזרת לארגונים ומנהלים להיות הכי ממוקדים ומוצלחים שהם יכולים להיות, בלי לוותר על התשוקה וההנאה.

10. מה הדבר הכי חשוב שלקחת איתך מהתואר?

שלימודים, בכל צורה ודרך, הם הבסיס לצמיחה אישית ומקצועית ושאין גבול לידע שאדם יכול לאסוף. ככל שתהיה סקרן יותר ותגלה יותר עניין בסביבתך, תהיה אדם ואיש מקצוע מעניין וטוב יותר.

// מאיה שוצמן-מטרסו

הבוגרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב: ראביב גורטנשטיין

1. אז מי אתה?

היי, אני ראביב גורטנשטיין, בן 29 וחצי (מתחמק מגיל 30 כמה שאפשר), בוגר תואר ראשון דו-מחלקתי בפסיכולוגיה ולימודים רב-תחומיים מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב ומנהל את מרכז הפיתוח Wix באר שבע.

2. מה למדת ולמה בחרת ללמוד במקצוע זה?

נרשמתי לתואר דו חוגי בלימודי פסיכולוגיה ולימודים רב תחומיים. במסגרת הרב-תחומיים למדתי חטיבה בתקשורת וחטיבה בסוציולוגיה-אנתרופולוגיה. היה לי תואר מאוד מעניין ומגוון. במקור רציתי ללמוד הנדסת תעשייה וניהול או הנדסת ביוטכנולוגיה, אבל ביום שקיבלתי את המכתב שאומר שהתקבלתי, הרגשתי שזה לא בהכרח הדבר הנכון בשבילי. אני בן אדם של אנשים. עשיתי מעט חושבים והחלטתי ללמוד את מה שלמדתי.

3. למה בחרת ללמוד דווקא באוניברסיטת בן-גוריון בנגב?

יש לי משפחה בבאר-שבע ובילדות ביליתי לא מעט בעיר, ואהבתי אותה. מעבר לזה, בתור מי שמגיע במקור מאזור המרכז, רציתי להתרחק קצת מהבית וזאת הייתה נראית כמו הזדמנות טובה. שמעתי המון על "אווירת הקולג'" שיש בבאר-שבע, על החיים הסטודנטיאליים בעיר, וזאת הרגישה לי כמו הבחירה הנכונה.

4. במבט לאחור, היית בוחר במקצוע אחר?

יכול להיות שהייתי בוחר במשהו יותר פרקטי, כמו מדעי המחשב, ורק אחר כך לומד תואר ראשון נוסף במקצוע שלמדתי.

5. למה אתה הכי מתגעגע בלימודים?

לאנשים. גם היום, כמה שנים טובות אחרי, עדיין יש לי חברים טובים מהתואר ששמרתי איתם על קשר מאוד קרוב. גם לאווירה הסטודנטיאלית במחלקה, בפקולטה, בעיר. למשל המגורים עם שותפים שכל אחד ממחלקה אחרת וכולם יושבים ביחד בארוחות שישי, אלו חוויות שאני מתגעגע אליהם.

6. האם שמרת על קשרים עם חברים/מרצים מהתואר?

שמרתי על קשר עם לא מעט חברים, חלקם נשארו חברים מאוד קרובים וטובים. אני כן מרגיש (ויודע) שהכרתי בתואר חברים לכל החיים.

7. מהו הקורס שהכי אהבת בתואר?

אני חושב שהקורס שהכי אהבתי היה דווקא סמינר – "שיתוף: ווב 2.0, כלכלות של שיתוף ויחסים בינאישיים" של ד"ר ניקולס ג'ון. בסמינר למדנו את המושג "שיתוף באינטרנט" ובמסגרת עבודת הסמינר, אני וחבר טוב חקרנו את תחום שיתוף חומרי הלימוד בקרב סטודנטים לפסיכולוגיה ובעיקר "למה סטודנטים משתפים חומרים ועוזרים אחד לשני במחלקה שנחשבת לתחרותית".

גילינו דברים מאוד מעניינים ובעיקר שבאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, המצב יוצא דופן – לטובה. אצלנו משתפים ועוזרים אחד לשני, לעומת מוסדות לימוד אחרים בהם יש תחרותיות מאוד רבה ומשמעותית פחות שיתופיות בין הסטודנטים. אני חושב שזה מסכם בקצרה את האופי של הסטודנטים בבאר שבע ואת חווית הלימודים כאן.

8. כמה זמן לקח עד שהתברגת לשוק העבודה לאחר התואר?

תוך זמן יחסית קצר, כמה חודשים בודדים, התקבלתי למשרה שמאוד רציתי ואהבתי.

9. איפה אתה רואה את עצמך בעוד חמש שנים מהיום?

ממשיך לעבוד בחברת Wix ולנהל את הסניף הבאר-שבעי, שיגיע עד אז למאות עובדים ויהיה אבן שואבת בסצינת ההייטק הדרומית בפרט והישראלית בכלל.

10. מה הדבר הכי חשוב שלקחת איתך מהתואר?

את בת הזוג שלי.

// ראביב גורטנשטיין

הבוגרים של אוניברסיטת תל אביב: טלי הכט

1. אז מי את?

טלי הכט, מורה לתיאטרון בתיכון, במאית ודרמטורגית.

2. מה למדת ולמה בחרת ללמוד במקצוע זה?

למדתי תואר ראשון בבימוי תיאטרון ודרמטורגיה, ותואר שני במחקר עיוני בתיאטרון. בנוסף יש לי תעודת הוראה. האמת היא שלא ממש הייתה כאן בחירה. מגיל שש ידעתי בוודאות שאהיה במאית תיאטרון, ומהתיכון ידעתי שאהיה מורה. לא הייתה לי שום אופציה אחרת, בעצם.

3. למה בחרת ללמוד דווקא באוניברסיטת תל אביב?

בזמנו החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב היה אחד המקומות הבודדים בארץ שבהם היה ניתן ללמוד בימוי תיאטרון ודרמטורגיה ברמה גבוהה.

4. במבט לאחור, היית בוחרת במקצוע אחר?

ממש לא. ידעתי שזה העתיד שלי כבר בגיל שש, וזאת התשוקה שלי עד היום – השילוב בין תיאטרון וחינוך. אני לא מכירה עוד מקצוע שבו אתה נדרש להמציא את עצמך מחדש על בסיס כמעט יומי, גם אם לפעמים זה קשה ומתיש, התחום עצמו מגרה רגשית ואינטלקטואלית ומעיף גבוה. אני שמחה על התהליך שעובר על התלמידים שלי. כמחנך, אתה זוכה לראות אנשים צעירים עוברים שינוי מול העיניים שלך, ולך יש חלק בזה, זה מרגש.

5. למה את הכי מתגעגעת בלימודים?

ללימודים עצמם. הייתי מהסטודנטיות האלה שנדחפות גם לשיעורים שלא נרשמו אליהם, אלה ששותות בצמא כל טיפת מידע. מתגעגעת לתחושת הלמידה של תחום חדש שמערער יסודות חשיבה מקובעים. ואצלנו בחוג היו לי תגליות כאלה כל הזמן. זאת הייתה חוויה חד פעמית בשבילי.

6. האם שמרת על קשרים עם חברים/מרצים מהתואר?

שמרתי על קשר עם כמה מרצים אהובים, ועם די הרבה סטודנטים שלימדתי כשתרגלתי בחוג. חלקם קולגות שלי היום.

7. מהו הקורס שהכי אהבת בתואר?

מאוד קשה לבחור, היו מעט מאוד קורסים שלא אהבתי. אבל הקורס שאני חייבת לו הכי הרבה כי הוא ממש שינה אותי ואת אופן החשיבה שלי, היה "הדרמה של צ'כוב", של מורי ורבי פרופ' הרי גולומב. עד היום צ'כוב הוא קודש הקודשים מבחינתי.

8. כמה זמן לקח עד שהתברגת לשוק העבודה לאחר התואר?

עוד לפני שסיימתי את התואר הראשון כבר הציעו לי להיות מתרגלת בחוג, תרגלתי ארבע שנים, לאחר מכן הייתי עוזרת מחקר ומשם כבר התגלגלתי להוראת תיאטרון בתיכון – שזו הייתה השאיפה שלי מילדות.

9. איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים מהיום?

עוסקת בתיאטרון ובחינוך וממשיכה להתמקצע בזה כל הזמן. חוץ מזה אני כותבת כבר חמש שנים שלושה מחזות במקביל, אולי בעוד חמש שנים הם כבר יהיו סופסוף גמורים ועל הבמה…

10. מה הדבר הכי חשוב שלקחת איתך מהתואר?

את הספקנות כערך עליון בחיים. החוג פיתח וחידד אצלי את היכולת לקרוא בעדינות ובזהירות את הטקסטים (וגם את המציאות שלנו, בעצם), להעז לשבור מוסכמות. וכמובן, את התשוקה שלי להבין, לעשות וללמד תיאטרון ואמנות בכלל.

// טלי הכט

Z אתם – יותם זיו

הם צעירים, הם מוכשרים והם מתכוונים לטרוף את העולם. אספנו את בני הנוער הכי חריפים ושאלנו אותם איך הם עושים את זה?! תכירו את יותם זיו

1. אZ מי אתה?

קוראים לי יותם זיו, בן 17 וחצי. אני גר במושב אביאל, לומד ומתחנך במוסד החינוכי "מבואות עירון". לפני כארבעה חודשים הוצאתי את אלבום הבכורה שלי "ציפורים". על האלבום הזה עבדתי במשך כמה חודשים יחד עם חבר קרוב שבעזרתו הקלטנו באולפן בית הספר את השירים.

2. איך הגעת לעשות את מה שאתה עושה?

התחלתי לכתוב בערך בכיתה ז'. במהלך השנים עברתי תהליך של התפתחות וקבלת ביטחון לגבי החומרים שאני כותב ומפרסם. תחילה התביישתי מאוד במה שעשיתי – הייתי מאוד ביקורתי כלפי עצמי, שמרתי על הכתיבה שלי בסוד ולא שיתפתי יותר מידי. המוסד החינוכי שבו אני לומד מקיים מכיתה ט' חברת נעורים לחניכים וחניכות. מה זה אומר? חיים משותפים ביחד עם קבוצה של אנשים איתה אתה אוכל, ישן ומבלה את רוב היום יום שלך.

בתוך חברת הנעורים הזאת יש דגש גדול מאוד לתרבות ולעשייה של החניכים. ערבי תרבות, עלון בית ספרי, סמינרים ועוד – כל אלה הן דוגמאות לתוצרים שנעשים על ידי החניכים במסגרת הפנימייה החינוכית. כשנכנסתי לזה – הבנתי מהר מאוד שזו במה מטורפת ליוצרים ויוצרות, שזו הזדמנות חד פעמית לפרוץ, להתפתח, להראות את עצמך, לגלות מי אתה ומה אתה שווה.

ספגתי ביטחון מהחברים והחברות שלי לקבוצה, התחלתי להופיע על במות, לשתף בחומרים ובשירים שלי, ולאט ובשקט עלה הרעיון להוציא את האלבום הזה לאחר שנתיים בהן עברתי הרבה מאוד ברים והיו משמעותיות עבורי. אני יכול לומר שבלי האנשים שסובבים אותי כבר שנים ובלי המקום הזה שבו אני חי, לא הייתי עושה את זה.

3. מה האג'נדה שלך בחיים במשפט אחד?

וואוו. זו שאלה קשה. אני לא חושב שאני פועל על פי אג'נדה אחת מסוימת. אני חושב שאני עדיין בחיפוש של איזו הסתכלות יש לי על העולם. אם להגיד איזה מוטו הנחה אותי בדרך ומלווה אותי בתקופה הזאת של החיים, נראה לי משהו כמו: "להאמין במה שאתה עושה ולהאמין שזה טוב".

4. מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?

יש לי הרבה מחשבות על מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול. אני חושב שזה משהו בכיוון של להמשיך לעסוק במוזיקה ויצירה או לעסוק בחינוך. הכי טוב – לשלב בין שני הדברים הללו. לתקופה הקרובה אני מתחנן לעשות איזו הופעה גדולה, להמשיך לכתוב ולהקליט.

5. מה הייתה ההחלטה הכי עצמאית שלקחת?

אני חושב שבשנתיים האחרונות לקחתי הרבה החלטות עצמאיות, אולי זה אחד הכלים שאתה מקבל כשאתה מתחנך מחוץ לבית רוב הזמן. אבל אני בהחלט חושב שההחלטה להוציא את האלבום הזה, למרות כל החששות שהיו לי, למרות שהוא אחד הדברים היותר אישיים שלי, היא ללא ספק ההחלטה העצמאית הגדולה שעשיתי.

6. מי מודל החיקוי שלך?

אני חושב שבעניין המוזיקה והיצירה המודל לחיקוי שלי הוא אולי נצ'י נצ'. או טונה. בעצם כל מי שמתעסק במפעל הזה שנקרא "היפ הופ ישראלי". אני חושב שזה לא מובן מאליו ליצור מוזיקה כזאת בארץ, ואין ספק שכל מי שמתעסק בדבר, הנחה אותי מאז שאני קטן לשמוע את זה, לאהוב את זה, לחיות את זה.

7. חברים תמיד אומרים עליי שאני…

אני לא יודע, שווה לשאול אותם.

8. מה הדבר הראשון שאתה עושה בבוקר ומה המחשבה האחרונה שלך לפני השינה?

טוב, זה תלוי איפה אני קם בבוקר ואיפה אני הולך לישון בלילה. אם זה בפנימייה אז הדבר הראשון הוא להעיר את החברים (שזה לא פשוט כל כך) והמחשבה האחרונה תהיה כנראה משותפת – איזה סיפור מצחיק, שיחה עמוקה על החיים, או סתם שטויות שאומרים לפני השינה.

9. לדעתך, מה זה אומר להיות בן נוער בדור של היום?

אני חושב שזה בהחלט לא משהו פשוט כל כך. זה אומר לשתף בכל דבר שאתה עושה, לחטט ולחדור לחיים של אחר, להביע דעה – אני חושב שהדור שלנו מביע דעה ומבקר כמעט כל דבר בחברה, יש בזה דבר נורא יפה, אם כי יכול להיות מסוכן. להיות חשוף לכל כך הרבה דברים, להרגיש כל הזמן מוקף באנשים ועדיין לבד. אני חושב שהדור שלנו הוא אחד הדברים היחידים שיכולים ליצור שינוי ממשי בעתיד. שינוי טוב או רע? את זה אני כבר לא יודע… תלוי בנו.

10. ולסיום, האם לדעתך דור ה-Z יכול להשפיע על העולם?

כמו שכבר אמרתי – ללא ספק כן! הדור שלנו סופג ורואה כל כך הרבה ביקורת ומחאה מהמבוגרים. סופג אותה ומשתמש בכלים שלו – תקשורת, יצירה, הבעה – כדי לשתף בביקורת שהוא רוצה להביע. לשנות את העולם זה קצת רחב. בואו נתחיל בלשנות דברים בחברה שאנחנו חיים בה, בישראל. ואני מאמין בלב שלם שאנחנו מסוגלים לזה.

// יותם זיו

אם אתם מעוניינים לשמוע את האלבום או אפילו להוריד או לרכוש עותק דיגיטלי שלו, ככה זה יכול לקרות: קישור להורדת האלבום בבאנדקאמפ: ‏https://yotamziv.bandcamp.com/album/

חוץ מזה, ניתן לרכוש עותק פיזי של האלבום – מוזמנים לפנות בפייסבוק.

חושב שיש לך את זה?! הגש מועמדות ואולי תהיה חלק מקהילת הבלוגרים של under20  >> http://bit.ly/2gDQsqF

הקומונה – קומונת חצור הגלילית, גרעין איתן מרכז מעשה

דפקנו על הדלת של קומונות ש"ש שונות ברחבי הארץ ושאלנו את חבריהן שאלות אישיות. בואו לקרוא לפני כולם, ולקבל הצצה לחייהם של בני הנוער שעושים שינוי. והפעם – קומונת חצור הגלילית, גרעין איתן מרכז מעשה.

1. מה שם הקומונה?

קומונת הלסביות, ככה זה בקומונת בנות.

2. היכן הקומונה ממוקמת?

חצור הגלילית/הפלילית.

3. כמה חברים אתם בקומונה?

חברות*… שש :).

4. מה השמות ומאיפה כל אחת בארץ?

רון בוברובסקי (רוןבוב7, חפשו באינסטגרם), פרדס חנה.

דנה אדיר (דונה), רמת גן.

עדן הסנברג (עאדנאחס), קריית טבעון.

יובל בדהב (לולו בדהב-הב), יפו.

דנה זמיר (הקרבית), כפר יונה.

מעיין בלאי (אינג'רה), נתניה.

5. מה אתם עושים במסגרת השנת שירות?

חצור ברובה עיירת פיתוח דתית-מסורתית. בבקרים אנחנו מתנדבות בבתי ספר דתיים (חצאיות וזה), אחר הצהריים אנחנו מתנדבות במועדוניות רווחה, בתי נוער, מועדוניות לילדים ונוער עם צרכים מיוחדים וחונכות אישית.

6. על איזו משבצת כל אחד מחברי הקומונה יושב?

רון – המצחיקה

דנה א' – הכנה

עדן – האימהית

יובל – האלימה

דנה ז' – המצחיקה ג'וניור

מעיין – הבשלנית

7. ספרו על מצבים מביכים של לגור יחד בקומונה?

אין. עירום זה הדיבור.

8. על מה הולך בעיקר הכסף של הקומונה?

אוכל. #קל – מחזור תמידי!!!!

9. מה נמצא אצלכן במקרר?

הזנות (מנת קרב נחמדה שהילדים מקבלים בבתי הספר), קבבים, לחם ללא גלוטן וחלב.

10. איזה סיפורי אהבה יצאו מהקומונה?

אחת הבנות הכירה את בחיר ליבה במכינה שנמצאת בחצור. השאר לסביות.

11. אז למה בכל זאת שנת שירות? מה מקבלים מהשנה הזאת?

זו שנה לתת מעצמנו ולקבל פי 522222987 יותר. לקחת אוויר לפני הגיוס והחיים הבוגרים. לא באנו לשנות, לא באנו להציל, באנו לעשות מעשה (גרעין איתן, מרכז מעשה). אמנם נשמע קלישאתי, אך זה משפט שאנו באמת דוגלות בו ביומיום שלנו.

אז מה מקבלים בנוסף? בעיקר עודף משקל וחצ'קונים, אבל בתכלס, את החוויה הכי מספקת שיש ביחד עם חבר'ה לחיים! ואם זה לא מספיק, אז גם אחריות, עצמאות, שיתופיות, בגרות, כיף, צחוקים ועוד המון שקשה להסביר במילים…! אה כן, ו נ ס י ע ו ת   ח י נ ם ! ! !  

12. הקרש באסלה למטה או למעלה?

למטה פוראבר.

13. מה היה המשבר הכי גדול שלכן יחד?

ה"משבר" הכי גדול שהיה לנו, הוא על תורנויות. חצי מהקומונה חשבו שזה יהיה כמו פנימייה והחצי השני חשבו שככה המטבח יראה נורמלי והפח יפסיק לבכות. בסוף החלטנו לשלב – כל אחת אחראית על הכלים האישיים שלה, וסירים, מחבתות ומה שביניהם ישטפו בתורנויות.

14. מה הפרויקט הכי גדול שעשיתן?

במשך חודשיים אספנו תרומות: חטיפים, משחקים, ספרים, איפור ומתנות אותם סחבנו מהצפון הרחוק היישר למחלקת הילדים בבית החולים "איכילוב" שבתל אביב, והרמנו את אווירת החג (פורים) לילדים, להורים וכמובן שגם לאחים/יות ולרופאים/ות המדהימים/ות !!!

15. מה היה הרושם הראשוני שלכן אחת על השנייה בהתחלה, כמה הוא השתנה מאז?

כולן שמו לב לכמה כל אחת דומיננטית בתחומים שונים, זה היה מרתיע. ובכל זאת כולנו הגענו עם ראש די פתוח. ברור שהיו חששות, אבל מהר מאוד הם עברו וגילינו אחת את השנייה יותר לעומק וגילינו יתרונות וחסרות שלמדנו לחיות איתם. ועדיין, לא יכולנו לבקש טוב יותר! #זכינו.

טיפ לחיים – תעשו שנת שירות.

// קומונת חצור הגלילית, גרעין איתן מרכז מעשה

חושב שיש לך את זה?! הגש מועמדות ואולי תהיה חלק מקהילת הבלוגרים של under20  >> http://bit.ly/2gDQsqF

what is love

ללמד אותך מה זו אהבה

בא לי לקחת את הלב שלך ולפתוח אותו. לשמור עליו מכל משמר, כי אני יודעת כמה זה מסוכן.

אתה אומר שאף פעם לא הייתה לך אהבה. ולי הייתה, כזאת מהאגדות. אז בא לי ללמד אותך (כמו שלימדת אותי לפתוח יין).

בא לי ללמד אותך את התחושה של לפקוח עיניים באמצע הלילה, לראות אותך לצידי ולהירדם בחיוך. חיוך של ציפייה לבוקר, כשאפקח עיניים ואראה אותך שוב. וככה שוב בבוקר שלמחרת ובזה שאחריו.

בא לי ללמד אותך את השלווה של להירדם חבוקה בזרועותיך או את הרצון לזוז כמה שפחות, כי אתה כבר ישן ולי ייקחו עוד כמה שעות, אבל אתה כבר כל-כך רגוע ונושם בכבדות ואין שום דבר ששווה לי להפר את השלווה הזו בשבילו.

unnamed

בא לי ללמד אותך על הרצון לעשות את הכל בשביל שתחייך. אבל ה-כל. כי הכל שווה את החיוך שלך. והגומה הזו שצצה ממלאת אותי בחום כל פעם מחדש. ומביכה אותי. אהבה זה גם כשההיפך הוא הנכון.

בא לי ללמד אותך מה זו אהבה. כי אני רואה אותך ומרגישה אותך. אתה לבבות על מפיות ויין ואננס וגלים מתנפצים. ותותים עם שוקולד. ומה זו אם לא אהבה?

בא לי ללמד אותך מה זו אהבה. כי אתה מדבר עליה וכותב עליה במילים שממיסות אותי כמעט כמו המגע שלך. זה מצחיק, כי אתה טוב במילים ואני שבויה. למרות שזו בעצם הסיבה שבגללה בכלל הכרנו. אתה שינית לי את החיים עם המילים שלך, שמדברות כ״כ יפה על אהבה, עוד לפני שידעתי שאתה זה אתה. כתבת על תחושה שאין לך ולא היתה לי. ובאותו הרגע ידעתי שאיתו זו כבר לא אהבה.

unnamed (2)

 

בא לי להגיד לך שזה לא שאתה לא טוב במערכות יחסים. כי אין דבר כזה. פשוט היא לא היתה האחת בשבילך ואין סיבה שבגללה תיסגר במעגל. כי מערכת יחסים יכולה להיות דבר פשוט וזה היופי שבה. אבל קודם כל אתה צריך לדעת מה זו אהבה.

בא לי ללמד אותך מה זו אהבה. כי אתה חושב הרבה ומדבר מעט – ואם כבר לשתוק אז מרוב אהבה.

unnamed (1)

בא לי ללמד אותך מה זו אהבה. כי בדייט הראשון שלנו שאלת אותי שאלה שלך אין תשובה עליה, ״מה הוא רגע השיא בחיים שלך?״. סיפרתי לך ששלי היה ברגע שהתגברתי על הפחד, אבל האמת שרגע השיא הגדול בחיים שלי, היה בהבנה שאני אוהבת ונאהבת בחזרה. אבל זה היה דייט ראשון, לא רציתי לספר לך.

בא לי ללמד אותך מה זו אהבה, כי באותה שנייה של שאלה גילית לי חלק שאולי היה שמור עד אותו רגע רק לך – גילית לי שאתה לא יודע מה זה, פשוט כי לא חווית מה זו אהבה.

בא לי ללמד אותך מה זו אהבה, גם אם זה בידיעה שאני מלמדת אותך לאהוב מישהי אחרת. כי הכל שווה את החיוך שלך. ה-כל. והגומה הזאת שצצה ממלאת אותי בחום כל פעם מחדש. ומביכה אותי. מקווה שאיתה גם ההיפך יהיה הנכון.

// עמית אנגל

12719583_10208996515291769_6445024228742026909_o

רק טיפשים מתאהבים

״בגיל שלך כבר לא מתאהבים. אל תחפשי פרפרים״, הוא אמר.

״בטח שכן״, עניתי נחרצות, איך הוא יכול להגיד לי דבר כזה, אני, שעדיין מסתובבת עם חצי לב שבור בגלל אידיוט אחד שהתאהבתי בו, ״התאהבתי״ שמעת?

״רק מי שטיפש מתאהב״ הוא אמר, והפרצוף שלי לבש את מסכת הכעס.
"קראת לי טיפשה? כי התאהבתי?"

yasmin_zohar, Instegram

yasmin_zohar, Instegram

״אל תכעסי, אבל טיפשים לא חושבים קדימה על העתיד, כל מה שמעניין אותם זה כאן ועכשיו, להשיג, לכבוש, ליהנות. להתאהב. כשמתבגרים מחכימים, חושבים הלאה, חסכונות, ילדים, בית עם גינה וגדר לבנה, ואולי אפילו כלב, כן, כמו בסרטים שאת אוהבת, אבל אז מתחיל המבחן, מי ראוי לזה, מי יעניק לך את מה שחלמת עליו, יש כל כך הרבה אופציות, במי תבחרי – שם מתחיל המוות המהיר של האהבה".

הקשבתי לו, אני לא נוטה להמשיך להקשיב כשהמשפט הראשון לא מקובל עליי, אבל הפעם כן. סיקרן אותי לשמוע אותו, אבל לא היה לי מה לענות, ולהשאיר אותי חסרת מילים זה קשה.

״תביני, התאהבות ופרפרים קיימים בגיל 16, כשאין דאגות, אין מחשבות ופחדים, רק אז הלב פתוח. אבל עכשיו, בגיל שלך את חושבת יותר מדי, בודקת, בוררת, וגם הם, שלא תחשבי שלא, וכשיש כל כך הרבה משתנים ומבחנים – הפרפרים מתים״. שוב השתתקתי. "אל תחשבי יותר מדי, אני אסכם לך את זה במשפט אחד – לאהבה בגילך קוראים ׳חברות׳, אל תחפשי עוד דמות מסרט, תחפשי שותף למסע״.

 

word porn

word porn

לא מתאים לי לוותר בוויכוח, אבל הוא גרם לי לשתוק לרגע ולחשוב, עד כדי כך שהמוח שלי התרוקן מטענות נגד והתמלא בניתוח השיחה הזו כמו גופה שלאחר המוות, הרי במקום מסוים הוא הצליח להרוג את התקווה היחידה שנותרה לי.

״ומי אמר שזה לא יכול להיות גם האדם שאתאהב בו?״

הוא הסתכל על אשתו שישבה בסלון, חייך והביט אליי חזרה, ״לא אמרתי שלא, זה פשוט קורה במהלך המסע".

תמונה ראשית: AMRAM & DIMA Photographers

// מגי סאלים

vhhhyrz

היי הייטר

אם נכנסתם ליו טיוב בשלוש השנים האחרונות, סביר מאוד להניח שנתקלתם ביו טיובר פרינס אי איי. הסרטונים שלו הם סרטוני מוטיבציה, לרוב בסגנון ספוקן וורד, מלווים במוזיקה דרמטית ומסרים עלק עמוקים. אחד הנושאים החוזרים שלו הוא כמה מדיה חברתית זה רע- מסר שאותו הוא מפיץ לחלוטין אך ורק במדיות חברתיות.

לדוגמא, בסרטון "אתם לא מדוכאים", הוא הצליח להעליב חולי נפש, את בני משפחתם וחבריהם כאחד, כיון שהוא התעלם לחלוטין מ-18 מליון איש שכן סובלים מדיכאון (בארה"ב בלבד, לא כולל שאר העולם). הוידאו הזה ואלמנטים נוספים בסרטונים שלו (חוסר ביסוס מקורות, הפניה לאתרי אפילייט שהוא מנהל ועוד), גרמו לכמה יוטיוברים להעלות סרטונים משלהם בהם הם מבקרים אותו וחושפים רגעים ואמירות שבהם הוא פשוט מחרטט. הנה הסרטון האהוב עליי:

בתגובה, הוא פרסם סרטון באורך כמעט תשע דקות, מתוכן כשש דקות הוא מספר על עצמו ובשלוש הדקות הנותרות יש התייחסות קונקרטית לביקורת כלפיו. התשובות חלקיות ולא שכנעו אותי, אבל הנה הנקודה המעניינת באמת- שם הסרטון. הסרטון הזה נקרא "פרינס אי איי עונה להייטרים".

הבנתי נכון? אין דבר כזה מבקרים, אין דבר כזה אנשים שמחווים דעה שונה משלך, אין דבר כזה אנשים שבדקו את העובדות שלך והוכיחו שאתה טועה בדרך של טיעון רלוונטי- יש רק הייטרים.

אם לעומת זאת אתם שונאים חדי קרן, אז אתם אכן הייטרים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זה אולי הטריק הכי נמוך בספר. לקחת כל מי שמבקר משהו שעשיתי ולתת סיבה גנרית ומעצבנת לביקורת שלו. הוא הייטר. הוא שונא אותי. להייטר אין סיבות אידאולוגיות, אין לו הסברים, מספרים, עובדות או תמונות שלי שורף בובות בטקס של הקו קלקס קלאן סניף גבעתיים. הוא פשוט שונא, תבינו, כזה הוא. אין צורך אפילו לתרגם את הביטוי הייטר לעיברית (אבל האקדמיה ללשון, שימו לב- אם זה ביחיד- "שנאן" אז ברבים זה "שנאנים" וזה נשמע קצת גזעני כלפי אנשים ששם המשפחה שלהם הוא צנעני).

יש שתי בעיות מרכזיות בשימוש במילה הייטר. הראשונה, הגדולה והחשובה יותר, היא חוסר היכולת שלנו לקבל ביקורת. מי צריך להקשיב לביקורות, לבדוק אם הן בונות או מכפישות, לנסות ללמוד משהו ממישהו שחושב אחרת? צר לי להרוס למי שחושב כך, אתם וגם אני לא מושלמים. הבלוג שכתבנו, הפרויקט בעבודה שהגשנו, המתכון שלנו לשקשוקה- יש מצב שהם יכולים להשתפר (חוץ מהמתכון שלי לשקשוקה. הוא מושלם. קפצו לי).

אני למשל יכול להשמיע את כל השירים שלי לחברה שלי והיא תאהב אותם וככה אחסוך מעצמי ביקורת שלילית לכל החיים. אבל כשאני משמיע אותם למפיק שלי והוא אומר "זה לא מספיק טוב יחסית למה שכתבת עד היום", או הביקורת השנואה עליי ביותר- "זה שיר טוב, אבל זה לא אתה", הוא לא הייטר. זאת ביקורת לגיטימית ואני או כל יוצר תוכן בכל מדיה אחרת צריכים להיות מסוגלים להתמודד איתה.

הבעיה השניה היא הקטנת אנשים למידה של הייטר. אם בנאדם השקיע זמן והוכיח לי במספרים ועובדות שהדעה הפוליטית שלי או המתכון לפאקינג שקשוקה הזאת לא בהכרח נכונים, הוא לא "שונא" אותי. הוא לא בהכרח "טוקבקיסט". אם התשובה היחידה שלי היא "הייטר", אני צריך לשפר את הטיעון שלי.

שנאה היא מילה מאוד גדולה, אמרה לי פעם אחמש"ית שדי הערצתי. היא צדקה. רוב האנשים בחיי לא מספיק חשובים בשביל שאני אשנא אותם. אני מקווה שאתם לא שונאים אותי אחרי הפוסט הקצת מטיף הזה. אבל אם כן-  היי, הייטר:)

// זהר רץ

מצאתי את הדרך שלי

תראה אותך שם, יושב ומצייר דיוקן עולמי של החוויות שלך. בקלות נמרח על הדף, שהיד זזה בתנועות חלקות ובטוחות, הכל כל כך מדויק. ידעת מה אתה רוצה ושאלת אותי מה אני רוצה לעשות, היית מרוכז ונראה שאתה חושב הרבה.

תמיד רציתי לדעת לצייר. הרגשתי שזה מה שיבטא את הרגשות והתחושות שלי הכי טוב. שכל מה שלא אוכל לבטא במילים "יפות" אוכל פשוט לצייר ולשפוך על הנייר. זה נראה קל אז הלכתי וקניתי את הכל. בהתחלה קניתי קנבס, צבעים, מכחול… חשבתי בגדול. לאט לאט הבנתי שלדברים יש דרך, הכל מתחיל בך, בצעד קטן לדרך גדולה. אז קניתי מחברת עם נייר חלק ואיזה עיפרון דק שינסה לעשות קווים כמו שאני רוצה, קווי מחשבה, עדינים וחלשים אבל מלאי עוצמה.

וניסיתי לצייר אישה, שיער אסוף, חצי חיוך, שיש בה מבט לא מוסבר, משהו בראש ולצידה הירח. מביטה לאופק שבקו דמיוני מראה שזה הים, מקום רגוע ושקט, אבל סוער וטובע. וכהרגלך הוספתי מפשט –"אל הנוף אני נסחף כגלים השוטפים את החול, מעמקי מחשבותיי הרוצות להישטף איתם".

אבל הציור לא מדויק חסר לי בו משהו. אז הוספתי זכוכית שבירה בחולצה שלה, נראה קצת כמו חור, בור ללא תחתית, שמים בלי גבול. והחור הזה לא מוסבר, עדיין לא מדויק. אין בי את היכולת להכיל את המושג "לא מדויק", החל מרמת הסוכר בתה, רמת הווליום בשירים ועד לרמת המה אני מרגישה למול הציור הזה שלך.

הדרך שלך חזקה, הציורים מסבירים הכל, נהגת להוסיף איזה משפט או שניים ליד, כדי שיהיה כיון כללי. ושנאתי את הדיוק הזה שבא עם הציורים שלך, כי לעולם לא הצלחתי להיות מדויקת איתך. תמיד ברגע האחרון זה התהפך, בין הטוב לרע ולהפך.

והצעדים המשיכו להתקדם, צעד צעד בדרך אל החופש והמרחב של הנפש. ושם בדיוק תמצא אותי, אולי כותבת, אולי מנגנת, אולי שרה, אולי מצלמת, אבל מה שבטוח כבר לא מציירת. מצאתי את הדרך שלי.

// שירז ליבה

חושב שיש לך את זה?! הגש מועמדות ואולי תהיה חלק מקהילת הבלוגרים של under20  >> http://bit.ly/2gDQsqF

תפקידים בצה"ל: לוחם בכיפת ברזל

קוראים לי רב"ט יונתן אסטרחן, בן 19 וחצי. התגייסתי במרץ 15 ומיד בתחילת השירות עברתי טירונות וקורס הכשרה בביסל"א (בית הספר להגנה אווירית). הטירונות מחולקת לשני חלקים: רובאי ומקצועי. בחלק הרובאי עוברים טירונות של תומכי לחימה, ובחלק המקצועי לומדים על מערכת כיפת ברזל – איך היא עובדת, איך מתבצע היירוט, על התפקידים השונים ועל החלוקה במערך.

לפני הגיוס, עוד בתקופת הצו הראשון, הבנתי ששירות קרבי – חי"ר, לא מתאפשר לי עקב פרופיל נמוך. עם זאת, אמרתי לעצמי שלא משנה מה, התפקיד שלי בצה"ל יהיה כזה שיתרום להגנה ולביטחון המדינה, בעל משמעות וחשיבות. אחרי ששמעתי מחברים על תפקיד הלוחם במערכת כיפת ברזל, החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות.

תחילה, לא ידעתי הרבה על התפקיד ואת האמת, לא כל כך התעניינתי בחלק המקצועי. תוך כדי הטירונות לימדו אותנו לתפעל את המערכת ולהיות מוכנים תמיד. עברנו על מצבים שונים וכשירויות שונות לכל תרחיש. גם בסוללה עצמה, תורגלנו לפעול בכל מצב אפשרי שיכול להוות סכנה. עכשיו, אחרי שעברתי את כל ההכשרה, אני מבין הרבה יותר, מתעניין, לומד ומתפתח.

מאוד חשוב לי לצייר תמונת מצב אמיתית לגבי התפקיד. ביומיום, נראה כי לא מעריכים מספיק את חשיבותו של לוחם כיפת ברזל, אך לתפקיד הזה הכרחיות גדולה. אנחנו מגנים על שמי מדינת ישראל, מתמודדים באופן ישיר עם אתגרים במרחב האווירי ופועלים כל הזמן כדי לשמור על השקט.

כמובן שאת העבודה הקשה הזו לא ניתן לעשות לבד. גוף שלם של לוחמים ומפקדים נמצא איתך תמיד בשטח ועובד יחד איתך. נכון, הרבה פעמים העבודה של החיילים מול המפקדים קשה, אך כשאנחנו יחד, אני שם לב איך הם נותנים יחס אישי בצורה יוצאת דופן לכל חייל וחייל. מטרת המפקדים היא לעשות הכל כדי לעזור ולגרום לנו, החיילים, להרגיש בנוח.

אז אם גם אתם רוצים להתגייס למקום מיוחד ולעסוק בתפקיד משמעותי ובעל חשיבות – לוחמה במערכת כיפת ברזל זה בהחלט היעד הבא שלכם.

בואו לקרוא מה זה אומר להיות פרמדיק צבאי >> http://bit.ly/2p6PCeU

חושב שיש לך את זה?! הגש מועמדות ואולי תהיה חלק מקהילת הבלוגרים של under20  >> http://bit.ly/2gDQsqF

// יונתן אסטרחן

shutterstock_572245714

10 דרכים להיפרד מבחור מבלי לצאת כלבה

טוב, בואו נודה בזה, תמיד נצא כלבות כשאנחנו זורקות בחור. אבל בכל זאת, כן יש כמה דרכים שאפשר לעשות את המעשה הקשה הזה, מבלי לצאת כלבה ברמה עולמית, אולי רק מקומית. אם קראת את הפוסט הקודם שלי "10 סימנים שאת צריכה לזרוק אותו״ והגעת למסקנה שאכן, הגיע הזמן להיפרד מהבחור, השלב הבא הוא להחליט איך, מתי ואיפה את עושה את זה. כדי לעזור לך קצת עם התהליך, הנה 10 דרכים להיפרד ממנו, מבלי לצאת כלבה. מדי.

1. עשי זאת בסוף יום עבודה: אם תיפרדי ממנו בבוקר, תהרסי לו את כל היום, ואם תעשי את זה באמצע היום, יש מצב שתעשי לקריירה שלו נזק רציני או שסתם תבאסי לו את היום. חכי לסוף היום כדי להפיל את הפצצה, כשהוא רגוע ונינוח. אבל לא מאוחר מדי- כדי שהוא עדיין יוכל להתקשר לחברים שלו.

shutterstock

shutterstock

2. עשי את זה פנים מול פנים: עשי לשניכם טובה ותני לו את הכבוד המינימלי של לזרוק אותו פנים מול פנים. אל תתחבאי מאחורי הודעות sms, וואטסאפ או פייסבוק, מגיע לו יותר מזה. כמו שאת לא היית רוצה שיזרקו אותך בשיחת טלפון או הודעה, תחזירי לו את הכבוד ותיפגשי איתו כדי לנהל את השיחה האחרונה. זה קשה יותר, אבל זה הדבר הנכון לעשות.

3. עשי את זה במקום ציבורי, למחצה: לא באמצע מסעדה הומה אדם, אבל כן על ספפל ברחוב, הליכה ברחבי העיר, לאורך החוף וכו'. במסעדה או בר זה עלול להיות מביך ובבית זה אינטימי מדי. עשי את זה במקום שבו שניכם תרגישו בנוח.

shutterstock

shutterstock

4. התחילי את השיחה בנימה חיובית: ספרי לו כמה כיף היה לך איתו, שזה היה עונג בשבילך להכיר אותו ושהוא בן אדם מקסים, חכם ומעניין, פשוט לא בשבילך. העיקר הוא להתחיל בחיובי ורק אז להגיע לשלילי. אל תתחילי את השיחה ישר ברע, זה עלול להיות קשה מדי עבורו.

5. תתמקדי בך ולא בו: כשאת מסבירה לו למה את נפרדת ממנו, נסי להפנות את הפוקוס אלייך ולא אליו, אל תאשימי אותו, תאשימי את עצמך. ״אני לא מוכנה לזוגיות״, ״אני עוברת תקופה מוזרה של שינויים״ וכו'. הנקודה היא לשים את האשמה עליך ולא עליו, כי מה אכפת לך לתת לו ללכת בהרגשה טובה?

6. תני לו לדבר: הוא בטח ירגיש צורך להגיד לך את דבריו ואולי אפילו ינסה לשכנע אותך להישאר איתו. תני לו לדבר ולהוציא את כל מה שיש לו להגיד החוצה, גם אם את יודעת במיליון אחוזים שזה לא ישנה את המצב. לפעמים אנשים צריכים להוציא הכל החוצה עד שהם באמת יכולים לקבל את החדשות הרעות.

7. נסי לא לראות אותו מיד אחרי הפרידה: לפחות חודש, אם לא יותר. אם את יודעת באיזה מקומות הוא מבלה או איפה הוא עובד, עשי את המאמץ לא להיתקל בו בתקופה שאחרי כדי למנוע אי נעימויות ובאופן כללי כדי לתת לו את המרחב להתגבר עליך בשקט.

shutterstock

shutterstock

8. מחקי אותו מהפייסבוק שלך: כן, זו דילמה. האם למחוק אותו מהפייסבוק, לעשות לו בלוק או להמשיך להיות חברים ופשוט לעשות לו unfollow? הדבר הנכון לעשות הוא למחוק אותו ואפילו לעשות block, כי אין סיבה שהוא ימשיך להיות חלק מהחיים שלך לאחר שזרקת אותו, זה סתם יכאיב לו יותר.

9. אם צריך, תשקרי לו: אם את נמצאת במצב שאין לך סיבה להיפרד ממנו, אבל פשוט לא בא לך על הקשר הזה יותר, יכול להיות שכמה שקרים קטנים ולבנים יעזרו לך. ״אני והאקס מנסים לחזור״ יכול להיות אחלה שקר שימנע ממנו להיפגע ויפתור אותך מהשיחה הלא נעימה.

10. אל תעשי מזה יותר מידי דרמה: כן, אנחנו דרמטיות וזה בסדר, אבל אין צורך לייצר עוד דרמות מיותרות מסביב לפרידה. סיימי את זה איתו יפה ותמשיכי הלאה. שדרי לו שאת לגמרי 'קול' עם הפרידה וזה יעבור בשקט, מבטיחה.

shutterstock

shutterstock

כמובן שהכל תלוי בטיב הקשר שלכם והסיבה לכך שאת כבר לא רוצה לצאת איתו, אבל בגדול, תמיד יש דרך נעימה יותר ונעימה פחות לעשות את הדברים האלה, השאלה היא באיזו דרך את בוחרת לעשות את זה, כמה את מוכנה להתעסק בפרידה הזו וכמובן כמה את באמת רוצה לזרוק אותו או שאולי בכל זאת את רוצה לנסות לעבוד על הקשר. זכרי שהכי נכון לעשות דברים כאלה באותה הדרך שהייתי רוצה שיעשו אותם לך.
בהצלחה!

// נטלי להב

מכונת כתיבה

חשבתי שאני שונאת לכתוב, אבל פשוט לא. פוסט פרידה

פעם חשבתי שאני שונאת לכתוב, כנראה מהסיבה שהכתיבה היחידה שהכרתי באמת הייתה חדשותית. לא שיש לי משהו נגד, אבל במהלך השנים ניסיתי להתקבל לכמה עיתונים ידועים בישראל ולאחר מספר ראיונות כושלים שאלתי את עצמי: זה מעניין אותך בכלל? את אפילו לא צופה בחדשות ובמיוחד לא צורכת חדשות מהעיתון, אז למה לעזאזל את עושה לעצמך את זה? הבנתי בסופו של דבר שאולי כתיבה חדשותית זה פחות בשבילי (עם כל הכבוד).

אם לא חדשות, אז בחרתי להיות מפיקה בטלוויזיה ואחר כך גם מפקחת שידור באחד הערוצים המרכזיים במדינה. בכל מקום ותפקיד למדתי הרבה ובמיוחד למדתי שתוכן זה הדבר עבורי. מכיוון שעדיין לא היה לי ניסיון ולא ידעתי בדיוק איפה בתוכן אני רוצה להיות, אז התחלתי לכתוב ומכיוון שלא היה לי ניסיון תעסוקתי בכתיבה, פשוט פתחתי בלוג חינמי. "את רוצה לכתוב- פשוט תכתבי", אמרתי לעצמי.

עם הזמן, הבנתי שלא צריך לעבוד בזה כדי לעשות את זה. המשכתי לחפש פלטפורמות נוספות להביע את עצמי, מעין הצהרה לעולם שאני כאן ובעיקר הצהרה לעצמי שאני יכולה.

במהלך הזמן אפילו מצאתי עבודה ששילבה כתיבה, כל כך הייתי גאה בעצמי. שם הכרתי את הכתיבה השיווקית, שמאוחר יותר הפכה להתמחות שלי כאשת מקצוע. אבל גם זה לא סיפק אותי, רציתי להביע את עצמי יותר, לכתוב למעני ולא רק למען הלקוחות שלי. לכן המשכתי לחפש.

באחד הימים, ראיתי שחברה בפייסבוק פרסמה טור שלה באתר "מה וזה", הסתקרנתי…
תוך כדי שאני קוראת את השורות המרעננות שכתבה, פשוט נדלקה נורה. הבנתי שזה המקום בו אני צריכה לכתוב. מיד בדקתי איך ליצור קשר ומילאתי פרטים.

זו הייתה תחילתה של ידידות הדוקה עם אתר "מה וזה" ובעיקר היכרות מחודשת עם הכותבת שבתוכי. הכתיבה באתר לקחה חלק גדול בתהליך האמנותי שעברתי. האתגר היה לאזן בין הכותבת השיווקית לבין הכותבת האמנותית-אינטואיטיבית שאני.

מכיוון שבחיים הפרטיים כתבתי בעיקר לאחרים, מאוד רציתי להביע את האמת שלי בצורה נקייה. "מה וזה" היוו עבורי מקום חם ובטוח פשוט לכתוב, ללא שפיטה שלי את עצמי, ללא ביקורת, עם המון פתיחות ובחברת כותבים כמוני.

כמה כיף לדעת שאתה לא לבד בעולם הזה עם החלומות שלך, הרצונות והיכולת להתבטא כאינדיבידואל. התמיכה שהרגשתי בעצם היותי חלק מהדבר הזה, גרמה לי להוציא את האמנית שלא הכרתי ופשוט לשחק במילים וליצור את עצמי מחדש בכל פוסט שכתבתי.

מכתיבה אינטואיטיבית שלעיתים לא ממש הובנה, הגעתי למקום בו מצאתי את הדרך הנכונה לחיבור שלי עם קהל הקוראים, זאת בזכות הצוות המקצועי, שידע לשים אותי במקום כשצריך ולדייק אותי עם הטקסט.

היום את האיזון הזה שלמדתי, אני יודעת ליצור בלי למצמץ. מודה לחברים שלי ב"מה וזה" ובמיוחד ליעל וטל שהקימו את המקום הווירטואלי הנפלא הזה, שפעמים רבות הופך להיות ממשי מאוד, במסיבות המגניבות ובמפגשים הייחודיים והמעניינים. פשוט כיף צרוף להיות חלק מהקהילה הזו.

מעריכה אתכן מאוד נשים יוזמות ועצמתיות. אתן השראה גדולה לנשים צעירות רבות, שרוצות לממש את עצמן, להוביל וליצור בחייהן קריירה ענפה. תמשיכו לעשות, להתפתח ולהצליח.

וכן… אם זה נשמע כמו פוסט פרידה, אז כנראה שזה פוסט פרידה. הגיע זמני להמשיך בדרכי ולומר שהיה לי העונג לכתוב את הבלוג האישי שלי ולהיות חלק מקהילה מדהימה ומגובשת יש לציין. כמובן תמיד ארגיש חלק מהמקום הזה, שעזר לי להתקדם שלב בתהליך הכתיבה.

שמי ניצן מוטיוק, אני אמנית בתחומי וכותבת. מה אני כותבת?

כל מה שעולה בנשמתי.

לכתוב את המילים האלו זה הישג בפני עצמו. תודה.

IMG_20170312_163124_703

// ניצן מוטיוק

תהיה האדם שתרצה להסתובב איתו

אנחנו יצורים ויזואלים, כל היום מביטים, מתבוננים, מתנהלים בסיטואציות שמתקיימות דרך העיניים שלנו. כחלק מזה מאוד חשוב להבין שההשפעה של המראה שלנו גדולה וגם חשובה. אנחנו רוצים להיות מהאנשים האלה שנכנסים לחדר ויש להם נוכחות בלי שאמרנו מילה.

מכירים את זה שדפקתם הופעה ואתם מרגישים על גג העולם וכשאתם יוצאים החוצה אנשים מסובבים אליכם את הראש? לא, זה לא כי אנשים הם שטחיים ורק כשנתלבש יפה הם יסתכלו, אלא כי כשאנחנו מתלבשים יפה, אנחנו מרגישים עצמה ואנחנו משדרים את זה החוצה, מן שרשרת נוצצת שכזו.

מתחילים את היום נכון

יש הרבה אנשים שמתגלגלים מהמיטה לעבודה, מתארגנים בחמש דקות, עושים טובה שהם מצחצחים שיניים ובוקר טוב עולם. העניין הוא שסביר להניח שכמו שהבוקר שלנו התחיל, ככה גם יראה המשך היום שלנו. אנחנו לפעמים שוכחים את עצמנו בשגרה של החיים, כל כך עמוסים בלימודים, עבודה או ילדים, שאנחנו שוכחים שיש פה בן אדם שמתלווה אלינו לכל מקום. האדם הזה, הוא אנחנו ואנחנו רוצים לייצג את עצמנו בכבוד לעולם.

אני עובדת לעתים מהבית והאוטומט שלי בעבר היה להישאר עם הפיג'מה ולהתחיל את היום – ככה מול הלפטופ, אבל זאת הייתה טעות נוראית, כי האנרגיה הייתה בהתאם. שיחות המכירה שלי היו גרועות, כשהייתי יוצרת קשר עם לקוח, התקשורת הייתה תקועה ואין ספק שלהגיע לשעה שלוש בצהריים כשאת עדיין בפיג'מה שלך, משפיע על אפקטיביות העבודה.

הפיג'מה, כמו הטי שירט וכמו הטרנינג מביאים עימם את תחושת העצלות ומזכירים לנו בעיקר את המיטה שלפני שנייה התעוררנו בה, אפילו אם עברו מאז חמש שעות. חשוב לקחת חצי שעה לפני הישיבה על המחשב, או לפני נסיעה לעוד יום עבודה וללבוש משהו שיגרום לנו להרגיש טוב. אם זה פריט צבעוני שיש לנו או אקססורי מדליק. מניסיון, תרומתנו ליום הזה תהיה הרבה יותר טובה 🙂

בואו נהיה מהאחוזים הבודדים

לא סתם מחקרים אומרים שאנשים שמתלבשים בצורה ייצוגית ומעניינת בדרך כלל מקודמים במקומות העבודה שלהם או הראשונים שנבחרים לפרויקטים גדולים. רוב האנשים נכנעים לעצלות ואפשר להבין אותם, כי החיים יכולים להיות ביץ'. אבל אין צורך להעניש את העולם ובטח שלא את עצמנו עם הבגדים המשעממים שלנו.

אנחנו רוצים להיות מהאחוזים הבודדים שבולטים החוצה, שלא נכנעים לעייפות, לבאסה, לשגרה. בואו נתפוס פיקוד, והכל מתחיל ממה שאנחנו שמים על הגוף שלנו בכל בוקר. זה נותן לנו דחיפת אנרגיה, מחמאות, הרגשה טובה, ומדבק את הסביבה שלנו בהילה מהממת. כל זה יכניס אותנו ללופ של אופטימיות וכיף, אז היי, למה לא? מגיע לנו.

לא לחכות, עכשיו זה הזמן היחיד שבאמת קיים

העצה שלי היא לקחת את הבגדים, התכשיטים, משקפי השמש שאנחנו שומרים ל"אירועים מיוחדים" ולשים אותם גם ביום יום. אם נשב ונחכה לאירוע הבא הוא פשוט לא יקרה, אז בואו נשדרג אירועים פשוטים יחד עם לוק מגניב 🙂

כל יום זאת הזדמנות להציג את הגרסה הכי טובה שלנו לעולם. תחשבו על זה שנייה כשאתם עומדים מול מישהו שעומד זקוף, לבוש יפה, מחייך, מריח טוב, יש שם איזה קסם, משהו מושך בלהיות סביבו. יש משפט שאומר: "תהיה האדם שאתה רוצה להכיר", אנחנו יכולים להיות האדם הזה אם רק נבחר.

// שנטל פוקס

פיטר פן

עברתי דירה, ואני לא מאלו שמעבירים הכל במכה. אולי חוץ מהחשובים. אבל את כל הספרים, הדיסקים וכאלה, שעדיין אצל ההורים, אני לוקח בחלקים. כל ביקור חוזר עם עוד שקית.

עליתי לבוידעם והתחלתי לחטט, תוך שיחת נפש עם אימא כשהיא תולה כביסה. פתחתי קופסת נעליים עם מלא תמונות ודברים עם האקסית. המשכתי לפשפש, מצאתי את שרשרת חצי הלב שלי. 'וואוו, איזה ישן זה' חשבתי. מעניין אם היא עדיין עם שלה.

'הוא נראה קטן יותר היום' תהיתי. "כמו כל דבר אחר שלבשת", אימא שלי אמרה. כנראה היא קלטה אותי בוהה בזה. "זה אתה שגדלת", היא הוסיפה. "עצוב" מילמלתי. "עצוב זה טוב?" היא שאלה.
לא יודע, אבל זה החזיר אותי לדייט הראשון שלנו.

"אתה לא נראה בגילך" היא אמרה אז. צחקתי. "באיזה קטע?", "לא יודעת, אתה פיטר פן כזה". אני חושב שבאותו רגע שמתי עליי את פרצוף ה'מחמאה או עילבון' שלי. כי באמת שלא הבנתי. פיטר פן.

אני רק זכרתי משהו עם הזקן. שהוא לא רצה זקן. שבגלל זה הוא לא רצה להתבגר. ושוונדי אמרה שהיא תאהב אותו בכל זאת. אבל שם נפרדו דרכיהם. רוב הפעמים, לפחות ככה חשבתי, זוגות מתפצלים כי מישהו מהם מאמין שמגיע לו יותר, אבל יש פעמים נדירות, ונתקלתי כבר בכאלה, בהן לשניהם הגיע יותר. ובגלל שלהתבגר זה לשכוח, אז הם קבעו שייפגשו פעם בשנה. והיא חיכתה לו ליד החלון.

ואמנם אין לי בעיה עם להתבגר, אבל אני כן מתאמץ לא לשכוח. אז ישר חיפשתי את הספר. הייתי חייב. הוא היה קבור מתחת לערימת שטויות מלא באבק. ככה זה עם ספרים אגב, הם תמיד מחכים לנו, בלי להתלונן. ומצאתי. פיטר פן כן שכח. את זה זכרתי. הוא כן בא לבקר אותה, כמו שהם קבעו. רק בלי לדעת שעברו כבר יותר מעשרים שנה מאז הפעם האחרונה שהם היו יחד.

הוא שכח. וככל שאני חושב על זה יותר, ככה זה יותר עצוב.

אני לא טוען שלהתבגר זה לשכוח, אבל גם אם הייתי רוצה, לא באמת הייתי יכול.

חזרה בבוידעם. "עצוב זה טוב?" אימא שאלה. "כל עוד זה יפה" הייתי אומר לה עכשיו.

אז לא נראה לי שאני יכול לשכוח, ואם להישען על פיטר פן, אולי זו הסיבה שאני לא נראה בגילי. אימא אומרת שזה אני שגדלתי, בגלל זה הכל נראה לי קטן היום, אבל אני אישית חושב שהיא  טועה. אצלי זה כן הפוך. לא אני גדלתי, אלא הלב הוקטן. החזרתי את התליון לקופסא. שיישאר שם.

במעבר לדירה הבאה, מתי שזה לא יהיה, נפתח אותה שוב, נראה איפה אני אהיה.

// דניאל נחמוד