תגית: מהוזה

image2

NighTinder (או: בנים שלעולם לא ארצה להכיר)

זה היה ערב קייצי מלא הבטחה בבר טרנדי-שכונתי. ישבתי שתויה עם שני ידידים שתויים יותר שהתלהבו בטירוף מאפליקציה שמאפשרת ב-swipe קטן לפתוח בשיחה עם המין השני לפי פרמטרים מוגדרים מראש. קניתי! בטח קניתי! אחרי כמעט שנתיים (לא באמת סגורה על זה) ואינספור מאצ׳ים ודייטים החלטתי להעלות על הכתב מעט מסקנות, או כמו שהכותרת אומרת – בנים שלעולם לא ארצה להכיר בטינדר:

העשיר המדומה – אם אתה מצולם נשען על הפורש, לא נוהג בתוכה. השלב הבא זה להסתובב עם מחזיק מפתחות של מרצדס כשאתה מקסימום נוהג במאזדה עם שנת יצור דומה לשנתון שלך.

הצעיר ברוחו
– סבבה והכל שאתה גרוש/חגגת-יותר-מידי-זמן ועכשיו אתה זקן, אבל בחייאת, לשים תמונת פנים עם כתמי שמש וקמטים של דייר במשען ולכתוב שאתה בן 35? על מי אתה עובד? עלינו או על עצמך?

הפרסומאי
– ״1.80 סימפטי וסקרן במעניינת חטובה וסקסית״. Dude, זאת אפליקצית היכרויות עם תמונות, לא מודעת יד 2 לשירותי מין בעיתון מקומי. כאילו, אולי יהיה מין, אבל לא עם כזה טג-ליין. הצעה שלי, או שתשכור שירותי עריכת תוכן או שתישאר רק עם התמונות. ״תהיה חכם ותשתוק״.

הקומיקאי – הומור זה סובייקטיבי. תמונות עם פרצופים מפגרים זה חמוד מקסימום באלבום סגור בפייס וגם רק אם יש לידך אחיין/חיה מסוג גור כלשהו שאמורים להצדיק את השנמוך המנטלי למטרת גריפת לייקים.

המתנשא הוורבלי – להתעליין זה נחמד. לעזאזל, זה כייף טהור! אבל לפתוח במניפסט שנאה באפליקציית היכרויות מוציא אותך בעיקר קדחן-טרור טרחן. מה גם שעם התמונות הכאילו-אמנותיות שלא חושפות פנים אנחנו יודעות שאתה מכוער. אז גם מכוער וגם קדחן?! Swipe left!

המתנשא הוורבלי

הכפיל – ״וואו! יש לי מאצ׳ עם בראדלי קופר!״ אמרה אף אחת, אף פעם. עדיף שתשים תמונה של החתולה חסרת העין של הבניין מאשר של איזה סלב שאתה חש דימיון מסוים אליו. סיכויים גבוהים שהדימיון היחידי שנמצא ביניכם הוא ששניכם מגזע בני האנוש. אני מקווה.

העממי – שם בעברית (שלרוב מתורגם למלא כוכביות כי אפילו האפליקציה מסרבת לתת לזה לגיטימציה) + המשפט ״רק לקשר רציני״ לרוב יעידו על קשר רציני ארוך טווח עם הבגאז׳ של המיצובישי נתמך בבקבוק וודקה זולה ומלווה בכמה משקאות אנרגיה זרחניים. Left!

הכסיל – לא, לא נראה לי שאני ירצה להיפגש איתך, ידבר איתך, יתקשר איתך או סתם ארצה לחיות אחרי שבהתכתבות של חמש שורות אנסת את השפה העברית אונס טעויות כתיב קבוצתי ברוטלי. ולא, דיסלקציה זה לא תירוץ. במיוחד כשאתה עושה קופי-פייסט כבר שנתיים למשפטי הפתיחה החבוטים שלך.

ג׳ינג׳י? משתתפת בצערך, אבל תמונות שחור-לבן משל היית גזע ארי משובח הן רמאות. תהיה גבר ותתמודד עם העובדה שאתה מסריח בגשם.

Searching...

השיפוצניק – לא, אני לא רוצה לדעת מה תעשה לי ואיזה ׳ציוד׳ יש לך. כנראה שמחוץ לאפליקציה הציוד היחיד שיש לך זה מקלדת ומשקפיים בתוספת עור חיוור משעות של ישיבה מתחת לפלורסנט והמקסימום שאתה יכול לעשות לי זה לשחזר את ההארדיסק עם החצי טרה סרטים שנדפק.

המוביל – ״אצלך או אצלי?״ ״אצלך. בראש״.
כן, אני יודעת שאתה פה בשביל ׳להעמיס׳. כן, אני גם יודעת שאין לי בניית ציפורניים, החלקת קראטין, גוונים, הגדלה ודק-פייס עם כובע של החתול והכלב, מה שהופך אותי לקצת יותר אטרקטיבית (אם אתה לא כל תשעת הסעיפים הקודמים) בעיניך. אז אל תהיה דוש, תעמיד פנים לפחות שאתה נחמד. הרי שנינו מכירים את חוקי המשחק.

בואו ללמוד מדנה :) >>

// דנה זילברמן
zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz5 (1)

מדף הפייסבוק Urban Street Art

תגיד לי שאני יפה

אל תגיד לי שאני יפה. זה לא יעזור לך. אני פשוט לא אאמין לך. הרבה אמרו לי את זה קודם, אבל הם כבר מזמן לא חלק מהחיים שלי. אולי הם אמרו את זה רק כדי להשיג ממני משהו, אולי הם רק התעייפו מהפקפוק שלי, כמו שאתה עלול להתעייף.

מזמן הפרדתי את דימוי הגוף מהדימוי העצמי. אני יודעת שאני חכמה. שאני חדה. שיש לי ראש על הכתפיים. אבל יפה אף פעם לא הייתי. אני סך איברי הגוף שלי, אבל ביחד הם לא מתחברים למשהו שנוח ושנעים להסתכל עליו. לפחות לא במראה. תסתכל על התמונות, אני בכלל לא פוטוגנית וזאת ההוכחה.

מדף הפייסבוק Urban Street Art

מדף הפייסבוק Urban Street Art

יכול להיות שאתה תחשוב שיש לי עיניים יפות. יכול להיות שממש תרצה לראות אותי ערומה, אבל זה יהיה כנראה רק בגלל החזה שלי. זה יראה לי שטחי עד כדי הקטנה, ההתעסקות הזו באיברים החיצוניים שלי. זה מה שאתה רואה בי? חזה? אני בחורה חכמה עם תואר ראשון ותואר שני בדרך. אני עצמאית כבר מגיל צעיר ואף אחד לא יכול להגיד לי מה לעשות. אבל אני לא יפה. אני גם לא אהיה יפה, אפילו אם זה רק בגלל שאני לא מאמינה בזה.

אתה תחשוב שאני לא מבינה על מה אני מדברת, אולי אפילו תגיד לי שאני מדברת שטויות. אבל אני יודעת שתמיד הייתי גבוהה מדי, מלאה מדי, לא יודעת להתלבש, לא הולכת מספיק זקוף. תמיד הייתי הילדה שצחקו עליה בכיתה על השוני הפיזי. תמיד אמרו לי בבית שאני צריכה דיאטה, שאני לא מספיק מטופחת, שאני יכולה להראות יותר טוב, כי זה בעצם מה שחשוב.

מדף הפייסבוק Urban Street Art

מדף הפייסבוק Urban Street Art

אז אולי תגיד לי שאתה מת לקרוע ממני את הבגדים. כשתגיד לי את זה אולי אפילו תתן לי את המבט מלא המשמעות, שיוצא יותר מדי בקלות ברגעים כאלה, אני אחשוב שהחיצוניות זה כל מה שמעניין אותך בי. שהשכל שלי לא מספיק חשוב. כשנגיע למיטה אתה תלטף לי את כל הגוף ותקרא לי סקסית. אני לא אחשוב ככה, אבל אולי לרגע ארצה להאמין לך וארגיש יותר נוח.

המראה החיצוני שלי תמיד היה משהו שלא באמת נגע למי שאני. זה חלק נפרד ולא חשוב ממני. הנשיות שלי היא לא משהו אמיתי. היא איזה זיוף שיתגלה ברגע שתוריד ממני את הבגדים. זה רק השכל שמשמעותי כאן.

20150527_173330

אולי יום אחד אני אתעורר בבוקר ואהיה שלמה באמת עם המראה שלי, אניח את המאבק בצד וארגיש שאני זאת אני וזה יפה. עכשיו אני רק משדרת כלפי חוץ שלא אכפת לי מהמראה החיצוני שלי. שיש דברים יותר משמעותיים בי מההופעה החיצונית, מה שהופך את ההתעסקות בה לשולית. האמת היא שכשאני מסתכלת במראה אני לא רואה אישה יפה ולפעמים זה מעציב אותי שאני לא מצליחה לראות את זה. אחר כך אני נזכרת שאסור לי להראות חולשה ולכן המראה לא חשוב.

בינתיים אולי רק תגיד לי שיש לי עיניים יפות וחיוך שכיף להסתכל עליו, אולי אם תתעקש מספיק אני אאמין לך, וגם אם לא- אני לא אגלה לך שבפנים אני ילדה מכוערת.

הצטרפו למסע של לינור >>

// לינור סקוטלסקי
zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz5 (1)

10527454_10152613180279885_5320214580119678659_n

אין לי אומץ

אתה הדייט הראשון שלי, אני בת 17 ומעולם לא יצאתי עם מישהו אחר. תמיד פחדתי, לא ידעתי איך להתהנג. אתה שואל לאן אני רוצה ללכת, אבל אני מבוהלת מדי ואני אומרת לך לבחור, "יש גלידה שאני מכיר…" לא, עזוב, משהו אחר… "אז יש פיצה, ממש טובה ליד הבית שלי", אני לא ממש מתה על פיצה, עוד רעיון? "שמעי, יש מסעדת המבורגרים שתמיד רציתי לאכול בה", עזוב, זה לא ילך בינינו. זה לא אתה, זה אני. תבין, אין לי אומץ.

אני יכולה לכתוב על החיים שלי, על הדברים הכי אפלים ולא לפחד, אני יכולה לצאת על העולם, לספוג תגובות קשות וזה לא יזיז לי, לא מפחדת מכם. אני יכולה לעשות הכל, אבל את זה, אין לי אומץ.

247007_10150198986514412_832435_n

תבין, לא תמיד הייתי ככה, עד לפני כמה שנים, גיל 14 בערך, אכלתי מה שרציתי. לא היה לי חשבון, הייתי מלאה אבל לא באופן רציני. היה לי אומץ.

אחר כך כבר הפסקתי לגמרי, אתה מבין? זה לא אתה, זו אני שמתוסבכת. זו אני שתעמוד מול כל אחד בבר, בלי בושה ובלי פחד, זו אני שתעלה תמונה בבגד ים ולא תתבייש. אבל גם לזה לקח זמן.

אני אותה הילדה, השמנמנה, שלא מורידה את החולצה בבריכה, שלא הולכת לים עם החברים, למה? זה יהרוס לי הכל. אתה מבין? יש לי הכל, אבל לזה אין לי אומץ.

לחם לבן הוא האויב, פסטה גם היא. תרחיק ממני כל פחממה, זה פשוט לא יקרה. צ'יפס? נראה לך? בחיים לא. אולי אם אני ממש רעבה, וגם עם זה יהיה לי רע.

995624_10152613171849885_942288514564525280_n

אני לא אכעס אם תלך, זה בסדר, במקומך גם אני הייתי בורחת. אני לא יכולה להאשים אותך, מי רוצה להסתובב עם בחורה שאוכלת רק סלט? ששמה יד על הבטן כל היום, ששומעת כל היום "את משוגעת" ויודעת שאין מה לעשות, זאת אני.

אני לא יכולה לאכול מה שבא לי ולהיות סבבה עם זה, אני לא יכולה לרדת על קינוח במסעדה ואני לא יכולה לזרום למאנץ' של בשרים מטורפים, תבין, אין לי אומץ. תן לי ארומה, אני אבוא. גם קפה גרג זה בסדר. גם על סושי אני אולי אזרום.

אתה מבין, אני מתוסבכת… אבל אם אתה תאכל, אני אהנה. אני גם אשמח להכין לך כל מה שרק תרצה, גם לכל החברות שלי אני מכינה. תבין, בזה אני טובה. לגבי השאר? אין לי אומץ.

10698593_10152504058484412_9136999670799919914_n

אתה יכול ללכת, זה בסדר. בסוף יבוא מישהו שיבין את זה. הוא לא יתבאס עליי שאני לא זורמת איתו לחטאים מתוקים, הוא יבין את זה, יבין אותי. יבין שאני מעדיפה גמבה ומלפפון ואבוקדו, אבל באמת מעדיפה. הוא גם יבין שאם אני אוכלת את זה אני מאושרת אחר כך, אם אני אוכלת שוקולד, אני ארגיש נורא.

לפעמים אני אוכלת קוסקוס, ואז יש לי אומץ. ואלכוהול זה החטא הגדול שלי. אבל זהו, חוץ מזה, אני נקייה. אני רואה את כל הבנות שיש להן, ואני מקנאה. אני מפחדת להיות אותה ילדה שמנמנה. זה אולי יקח כמה שנים אבל יבוא יום, ויהיה לי אומץ, אחרי הכל, אני ילדה חזקה.

הצטרפו למסע של רוני >>

// רוני שינקמן
zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz5 (1)

11009911_882705855152108_2978602299342024090_n

ערב של חברים חדשים ויין אהוב

אחרי ההברזה מהאירוע הקודם… יש לנו סדנת יין וגבינות עם יקב רמת הגולן”, הודיע לי איל, מנהל התוכן של מה וזה.

דיר באלאק, הפעם אני מגיע, אמרתי לעצמי.

כבר מעל שמונה חודשים שאני כותב באתר וזאת אחת ההזדמנויות האדירות שקיבלתי, בעיקר בשביל עצמי. וזה כבר שמונה חודשים שאני שולח את ”עצמי האמיתי” כתוב על מסמך וורד באורך 500 מילה (ולא יותר), לבן אדם שאני בכלל לא מכיר.

ובגלל זה אמרתי לעצמי, הפעם הזאת – אני הולך.

10985445_882705578485469_6297933832930016314_n

אני מנהל הבר ב JAJO WINE BAR במתחם שרונה, ולהגיד את האמת, לא פשוטים הם חייו של מנהל, בעיקר מהסיבה הפשוטה – כל הזמן חסר לו אנשים לנהל, אז בעצם הוא מנהל את עצמו, והוא עצמו חושב שהוא מנהל מדהים, והוא עצמו אוהב מאד את העובד שלו הוא עצמו. אבל עזבו את זה, זה תסכול לפוסט אחר.

את ההודעה שלח לי איל שבוע לפני האירוע, לכאורה מספיק זמן מראש, אבל סחבק כבר לא ילד בעניינים האלה וידעתי – מישהו ידפוק לי ברז. מאותו רגע, חיי הפכו למשימה אחת ויחידה. אני לאירוע הזה מגיע, ויהי מה.

שומע אחי אני לא יכול לעבוד היום, צץ לי משהו, ואני לא מצליח למצוא מחליף. אני ממש מצטער”, שלח לי את ההודעה הזאת ברמן, חמישה ימים לפני האירוע. יש שני סוגי הודעות שאני מקבל בתדירות גבוהה מן הממוצע: מבצעים בסופר “ויקטורי” – כמו מטומטם עשיתי מנוי לסופר כי הוא קרוב לבית, ווואלה כרעיים ב5.60 לקילו נשמע מפתה אבל המקפיא שלי כבר מפוצץ ובתכלס, זה סופר של דתיים ואין בו כלום. והסוג השני של ההודעות זה הודעות מהסוג – “מצטער אחי, אני לא יכול להגיע היום”. ורשימת התירוצים ארוכה, הו ארוכה.

לבר חדש במתחם שרונה דרושים בלה בלה בלה בלה, אוהבי יין ואוכל בלה בלה בלה”, בתכלס, יש לך שתי/שני ידיים ורגליים ואתם לא לגמרי לא בסדר. סבירות גבוהה שתיכנסו לעבודה. הפוסט הזה לא איחר לבוא ולא עברו 10 דקות מהרגע שהבריז לי הברמן וכבר תיאמתי ראיונות עבודה, כי כמו שאמרתי – לאירוע הזה אני מגיע.

כשדפקתי על דלת הכניסה לדירה בה התקיים האירוע פתח לי את הדלת ראובן. את ראובן הכרתי לפני שלושה חודשים כשעברתי קורס מנהלי תחום יין של יקב רמת הגולן. איש יקר ומדהים שעלה לארץ מברלין, ללא שום ידע ביין, והפך לסומליה ב”תפוח זהב”, המסעדה של אהרוני שלאותם ימים היתה ממביאי הבשורה בקולינריה ועולם היין הישראלי, ומאז כבר 15 שנה הוא עובד ביקב רמת הגולן מתוך האהבה ליין.

ראובן וחני

ראובן וחני

ראובן לא חסך עלינו, כיסה את היינות בשרוולים מיוחדים על מנת שנעשה טעימות עיוורות, הכין לנו קישים שובבים להפליא, לקינוח אכלנו עוגת גבינה מטורפת, הוא חילק לנו בקבוקי יין כמו סנטה קלאוס ביום מושלג. ברלינאי…

החיבור של מה וזה עם יקבי רמת הגולן הוא מבורך ומדהים. אני מתעסק עם יין כל יום וזה מבאס לראות כמה מעט אנשים אוהבים ושותים יין, נפלא שפלטפורמה כזו לקחה על עצמה שיתוף פעולה שעיקרו הוא קידום תרבות יין בקרב אוכלוסייה צעירה.

10385563_882705825152111_6508286509057244628_n

היה לי כיף! כיף לשמוע סיפורים, כיף להכיר אנשים חדשים, כיף להיות בחברה טובה, כיף לי סוף סוף לדעת מי מקבל את הפוסטים שלי. מי האדם הראשון שרואה אותי מבפנים, לפני שכולם רואים.

נ.ב: אני מתכנן להגיע גם לאירוע הבא, אז אני עדיין מחפש צוות!

11265293_882705938485433_463880929317916816_n

בואו לשתות עם עידן >>

// עידן לסר
zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz5 (1)

MORAN

אין אהבה באוגוסט

ישבתי עירומה על המיטה שלו והתעקשתי שאני שומעת בחוץ גשם. היה יום די חם של סוף אוגוסט טיפוסי ודביק בתל אביב, אז הגיוני זה לא היה, אבל אני שמעתי. התעקשתי שיורד גשם כמעט כמו שהתעקשתי שיש במיטה הזאת סיכוי לאהבה. שיש בה משהו מעבר לשני אנשים עירומים בגיל 30 פלוס, שמצאו נחמה רגעית זה בגופה של זו.

הוא זרם איתי למרות שצחק עליי שאני הוזה.

RAIN
נשענו שנינו על אדן החלון והצצנו החוצה. "פה חי זקן אחד בודד. כל בוקר הוא יושב בחוץ עם הפיליפיני שלו. הם יושבים ושותקים", הוא סיפר והצביע על הבניין ממול. ישבנו ושתקנו. נדמה לי ששנינו פחדנו להיות ביום מן הימים הזקן הבודד הזה, ששני צעירים עירומים מלאי הורמונים יסתכלו עליו מהחלון באמצע הלילה וירחמו עליו.

בחוץ לא היה גשם. בפנים לא הייתה אהבה.

הוא הביא סיגריה מהסלון והציע לי אחת גם. אמרתי לו, בפעם המי יודע כמה, שאני כבר כמה שנים לא מעשנת. הוא ישב ועישן בעירום על המיטה, ואני כבר חצי לבושה, הסתכלתי עליו, בוחנת, מחייכת. הוא שאף את הרעל לתוכו, אני שאפתי את הרגע לתוכי. מנסה לקלוט כל פרט בסיטואציה הזאת. הנחתי שזה הלילה האחרון בו נפיג אחד את בדידותו של השני. רציתי שיישאר לי מהביחד הזה עוד קצת לאחר כך, לרגעים של הלבד.

OLD COUPLE
חשבתי על איזה גבר-גבר הוא ואיזה מוצלח ומצחיק ומוכשר וכל הדברים הנכונים הוא, ואיך הוא עדיין לבד. חשבתי על כמה מדהימה אני ואיך אני עדיין לבד. חשבתי על אהבות וזיונים ותהיתי אם אולי יש נוסחאות חשובות ששכחו ללמד אותי.

מיטה אחת, הרבה שתיקה.

הוא הבחין בכך שהראש שלי עובד שעות נוספות. "איפה את?" שאל מהצד השני של המיטה ונשף את עשן הסיגריה לחלל החדר. "אני הולכת" עניתי ונשפתי את המחשבות החוצה. התלבשתי בעודו מסתכל על כל תנועה שלי. אולי גם הוא רצה שיישאר לו משהו לאחר כך.

"יאללה מותק, נתקשקש". אמרתי למרות שידעתי שזה קשקוש. שום התקשקשות לא תהיה עוד בינינו. הוא יהיה סיפור טוב לערב יין עם חברות, אני אהיה עוד שם ברשימה, ושנינו נקווה לא לגמור כמו הזקן מהבניין ממול.

יום אחד עוד יהיה גשם באוגוסט.
יום אחד עוד תהיה אהבה.

לכל הפוסטים של סטרומזה

// סיוון סטרומזה

10464259_836695816341323_6952735166783320733_n

חייבת להיות אישתי

כל כך התגעגעתי לפחד הזה שמשהו ישתבש, לחוסר היכולת שלי לישון כמו שצריך, להתהפכויות במיטה, לבדיקה הנויורטית של הטלפון, לצורך הבלתי יתואר לקבל עוד ועוד חיזוקים, אישושים ואישרורים לזה שהכל בסדר בסך הכל. פתאום אתה מטיל ספק במה שאומרים: "היה לי ממש כיף"- היא טענה. אחלה, אני שמח לשמוע, אבל באמת היה לך כיף? מספיק בשביל שניפגש שוב? ואם כן, אפשר עכשיו? טוב לא עכשיו, לפני עשר דקות.

אני חייב לעשות משהו עם הגוף שלי, לרוץ, לרקוד, לקפוץ המון על המיטה- אנחנו מדברים על אשתי לעתיד כאן. היא עוד לא יודעת את זה, אבל היא חייבת להיות אשתי, פשוט כי אין אפשרות אחרת. אני אהיה חייב לקום בכל בוקר עם החיוך הזה שלה מול הפרצוף שלי. עם הצחוק המתגלגל מכל בדיחה טיפשית שקופצת לי למוח, עם השמלה הפרחונית שלה. טוב, אני ארשה לה להחליף בגדים, לפעמים, אבל ברוב הזמן היא תהיה חייבת ללבוש את הבגדים האלה, ולא כדי שאזכור כמה נהדרת היא הייתה במפגשנו הראשון, ולא כדי שבעוד שנה, כשהכל כבר יהיה מוכר, אצטרך תזכורות למי היא ומה היא, אלא כי אני לא רוצה שהיא תשתנה בכלל. בשום צורה ובשום אופן.

Screen Shot 2015-05-27 at 16.10.01

היא הייתה מושלמת. היא איחרה בחצי שעה, וזה היה מושלם. היא התקשרה ואמרה: "אני מגיעה ישר אליך", וזה היה מושלם, ושיחקה את המחבואים הטיפשי שהתחלתי כשתיאמנו בטלפון לאן להגיע, ושמחה ממיץ התפוזים שרציתי לקנות לה (והפך למיץ תפוחים אחר כך), והציעה באמת ומכל הלב לשלם, והתנצלה כשלא היה לה כסף קטן לטיפ, ולא הוציאה את הארנק מתוך נימוס, אלא שלפה אותו בגאון עם כוונה אמיתית להוציא ממנו איזה שטר או שניים, והתייחסה בעדינות ובנימוס לכל אדם שפגשנו, ושמה לב בצניעות כשילדים ומבוגרים בהו בה, והייתה כזו ליידי.

כשאנחנו אומרים שהיא תהיה אשתי, זו לא סתם אשה, אלא כזו שאתחתן איתה בכל בוקר, שארתיח לה מים לקפה, ואקנה לה פסק זמן בסופר, ואכין לה שקשוקה, ולא רק בהתחלה כדי להרשים, גם בהמשך, כשהיא תעצבן אותי בלילה, ונלך לישון כועסים (למרות שדוקטור פיל אומר שאסור). כשאקום בבוקר, ואסתכל על המלאך הזה, לא אצליח להתאפק, אני אלך כמו גדול לאמפמ, ארכוש ביצים, עגבניות ובצל (כי היא שכחה לקנות, אבל למי לעזאזל אכפת), וכהיא תתעורר מוכנה לקרב של אתמול, ותסתכל על הבגדים מלאי הכתמים שלי מההכנות, היא תחייך. בהתחלה רק עם העיניים, ולאט לאט זה יפלוש גם לפה שלה והיא תגיד: "סורי על אתמול", ואני בתגובה אגיד לה לסתום את הפה ולחבק אותי, והיא תרוץ ותקפוץ ואני אחנוק אותה מאהבה, והיא תשתעל ותצחק ותגיד שאני אדיוט אבל היא אוהבת אותי בכל זאת.

היא חייבת להיות אשתי- זה פשוט מה שחייב לקרות, ואין שום אפשרות אחרת. יש לי מין נטייה כזו, להתלהב מוקדם מדי ובאינטנסיביות מבחורות (השורה האחרונה הייתה הפתעה גמורה ולא היו לה רמזים מטרימים בטקסט). בטוח יש בה דברים לא טובים, דפוקים, מעצבנים, אנוכיים, מכוערים שאני יודע שאתעצבן בגללה והיא תהיה מגעילה, ואולי אפילו אבכה, אבל. אבל. עוד אחד? יאללה. אבל. אני מתמלא מבפנים באוויר נעים כל כך, יש בגוף שלי בריזה משוגעת כמו  מגיעה מחלון בקומה תשיעית מול הים. והבריזה הזו בסך הכל די בסדר.

המשך יבוא וזה.

10428568_813586211985617_5003999977037917901_n

רוצה לדעת מה יקרה בהמשך? >>

// עומר ירדני
zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz5 (1)

1928729_47441049005_984_n copy

חברים בכל מיני צבעים

היי,
הנה אני, בגיל 15, אולי קצת פחות.

1928729_47441049005_984_n copy

נראית כמו שאני נראית, עם זהות עוד מעט מבולבלת ולא סגורה על עצמה. בזמן שיש לי לק שחור מתקלף על האצבעות, את אחת מהן מעטרת גם טבעת. ככה המנעד בין ה- wanna be בלאקרית בשקל שהייתי לבין תכשיטים ממגנוליה. ככה הייתי, יום יום לסבית, מאז שנולדתי, אבל בתוכי מערבולת.

למען האמת, גיל 15 הוא חתיכת גיל בשבילי. זה הגיל בו נסגרתי על האחוזון האחרון והבנתי שאני לסבית. שאין שום מצב שבעולם שאני מתנשקת עם עומרי מהכיתה שלי. הכל התחיל כשהתאהבתי בחברה הכי טובה שלי דאז, כמו כל סיפור התחלה של לסביות. וכמו בכל סיפור גיי, גם פה לא חסרה הדרמה וזה נגמר מהר יותר משהתחיל.

אני יכולה להודות לה היום בעיקר כי היא "דחפה" אותי להבין משהו שחשבתי עליו כבר מגיל 10. כשטיילתי עם המשפחה שלי והסתכלתי על הבחורות האירופאיות וכמה שההולנדיות תמיד נראו לי יפות ונקיות. כשיצאתי עם החברות הכי טובות וכולן הסתכלו על טום, החתיך מהשכבה, ואני שיחקתי את עצמי מאוהבת בו רק כדי להיכנס לנורמה. וואלה הצלחתי.

כשיצאתי מהארון רוב האנשים הרחוקים לי הופתעו, אבל קרוביי ומשפחתי אמרו שזה היה רק עניין של זמן. זה היה תהליך חלק יותר ממה שיכלתי רק לרצות, לדמיין או לקוות לו. ועל כך אני מודה היום למשפחה שלי ולכל החברים שלי. הכי לא עניין של מה בכך.

בגיל 16 כבר התחברתי עם קבוצה קטנה והומו-לסבית מהשכבה שלי, שבאותם ימים גם הפכו לחברות וחברים הכי טובים שלי. ככה נסענו במונית שירות לקבוצה בנתניה, לראות מה זה האיג"י הקסום הזה שיש בו עוד אנשים כמונו. ומי בכלל ידע שיש כל כך הרבה גייז באזור שלנו? זה כנראה משהו במים.

הגענו, ישבו שם, בתוך מתנ"ס מתקלף שבקומה הראשונה שלו נפגשה קבוצת שירה שהפכה את כל העניין לחלק מסרט. היו אנשים צבעוניים במעגל, חייכניים יותר משאר האנשים ברחוב, מעט משפילי מבטים ממבוכה אבל כאלה שתמיד נותנים לך תחושה שאתה חלק. ושזה בסדר גמור. 

מתוך עמוד הפייסבוק של ״IGY - ארגון נוער גאה - איגי״

מתוך עמוד הפייסבוק של ״IGY – ארגון נוער גאה – איגי״

ממש עוד רגע מתחיל החודש הכי חשוב בשנה, חודש הגאווה. אני לא אתיימר ואומר שאני אחת מהפעילות בקהילה ביום יום, אבל בחודש הזה אני מרגישה יותר חגיגית יותר מבחודש יום ההולדת שלי. כבר בתיכון החלטנו, החבר הכי טוב שלי ואני, בהתלהבות ונחיצות ששמורה רק לגיל הזה, לצאת למסע ולחגוג את חודש יוני, בהדפסת עשרות דגלי גאווה קטנים. אותם הדבקנו בכל מיני פינות וגם בכמה מקומות מאוד מרכזיים בבית הספר. יום יום עבר דור אחד, ילד שוביניסט והומופוב והוריד לנו אותם. יום יום שבנו ותלינו חדשים. לטונר הצבעוני במדפסת שלי שלום.

זו אמירה. גם אם היא קטנה, גם אם היא מקומית, גם אם ילדותית מעט. היא אמירה.

כל אחד יכול וכל אחד צריך שתהיה לו אחת. 

היום יש לכם הזדמנות לתת לאמירה שלכם ביטוי, היכנסו לפה כדי לתרום לארגון הכל כך חשוב הזה, ותהיו חלק ממשהו גדול יותר מכם:
תתרמו עכשיו! >>

תייגו #‎IGY15

// יעל סקליר

pic for post2 copy

הכי קרובה למושלמת

תמיד הייתי רזה. תמיד לבשתי מה שרציתי, תמיד יצאתי עם מי שרציתי ותמיד אכלתי מה שרציתי. הייתי תינוקת, ילדה, תיכוניסטית, חיילת וסטודנטית רזה ותמיד הפרטנרים שלי העירו לי על המשקל.

הראשון היה בצבא. קראו לו עומר והוא היה כאילו דוגמן בסוכנות “רוברטו". כן, הייתי בחורה שטחית. אבל עומר היה ממש שווה, כי כשהוא לא דיגמן הוא היה שחקן כדורגל באיזה ליגה ז'. 

לעולם לא אשכח את הסיטואציה: אני ועומר בבריכה אצלו בבית, אמצע הלילה, ההורים שלו מזמן הלכו לישון. ואז הוא הציע שחייה לילית. כנראה שההורמונים שלי היו ממש גבוהים באותה תקופה כי ישר קפצתי למים ועל ההזדמנות. וגם כי בגיל הזה אתה הכי ספונטאני בעולם. (וטיפש. ממש טיפש).

הוא התחיל ללטף לי את הגוף ואז נעצר. הוא הרחיק אותי לרגע ממנו, עדיין מחזיק אותי במותניים. ואז הוא פשוט אמר את זה: "וואי דנה, את פצצה, אבל אם תרדי שלושה קילו את תהיי מושלמת".

"מושלמת" הוא קרא לזה. ורציתי להיות מושלמת. אחרי הכל, הייתי במרחק של שלושה קילו משם. אפילו לא עצרתי לרגע להיעלב. המחשבה על גרסה מושלמת שלי קסמה לי יותר באותו רגע.

אז ביום שאחרי רכשתי לעצמי אולי לראשונה בחיים זוג נעלי ספורט, של "נייקי", מהממות. בצבע לבן עם וי בצבע מנטה. הרגשתי חדורת מוטיבציה. חיפשתי בגד דמוי ספורטיוי, בסוף שמתי טייץ שחור של “גריפ". זרקתי על עצמי גופיית סבא ואיזה אייפוד של פעם ויצאתי לרוץ כל יום.

במקביל, כדי להבטיח הגעה למשקל המיוחל, ניזונתי ממסטיקים. ללא סוכר כמובן. שתיתי דיאט קולה לימון. ואכלתי… אה רגע, לא אכלתי. ומה אתם יודעים – זה עבד. אפשרי לרדת שלושה קילו בשבוע אם ממש רוצים. הרגשתי מעולה ונראיתי יותר טוב ממקודם. נראה לי. שלושה קילו על אנשים רזים לא תמיד רואים.

tumblr_n2s7r2nsLN1qbcporo1_1280

אבל זה לא היה רק עומר. אחריו הגיעו גם אביב, רועי, ליאור, עוז, תום ועוד. כולם ללא יוצא מן הכלל, מצאו לנכון להעיר את ההערה המתחכמת הזו שמתחילה במחמאה ומסתיימת ב”אבל". הם היו שואלים אם אני עושה ספורט, כושר, משהו. כשהייתי אומרת שלא, כבר ידעתי מה יהיה ההמשך: "וואלה? כלום? וככה את נראית?… תחשבי איך היית אם היית עושה כושר” או הממש מתחכמים: "למה לא, את יודעת איך זה בריא לך?!"

כולם, אגב, חשבו שאני סקסית ונמשכו אליי.

בהתחלה עוד הייתי משנה נושא או עונה במבוכה תירוצים משתנים. ככל שהתבגרתי וככל שהמשפטים האלו נעשו שגורים באזניי, התקוממתי. והיום, כשאני נתקלת (וכן, זה עדיין קורה לפעמים) במישהו שמעז להציע לי לעשות מנוי לחדר כושר כשאני באמצע הביס – ישר מקבל “שטיפה". שטיפת מוח אם תרצו. כי זאת אני. ואני קטנה וכוסית וסקסית ויש בי מה לתפוס בכל מיני מקומות בגוף. כן, גם ב"לא כל כך נכונים". 

ואני אוהבת לאכול, תתמודדו. ולא, אני לא אוהבת ספורט. אפילו סובלת מזה. ואני סבבה עם עצמי בים, תודה. ואם אני סבבה עם עצמי אז זה אמור להיות מספיק טוב בשבילך.

pic for post1 copy

אז בנים – אף אחת מאיתנו לא מושלמת. ויהיה נחמד אם תגידו לנו שאנחנו כן, ולא שאנחנו יכולות להיות אם ממש נרצה.

ובנות – אתן מושלמות קודם כל בעיני עצמיכן. ומי שלא רואה את זה, שימשיך הלאה.

// דנה רובין
zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz5 (1)

11188387_10153430925914384_1877219621635951076_n copy

משתלט על העולם עם בני יהודה

אז הנה אני שוב יושב (שוב) בטיסה של Easy Jet מנתב"ג ללוטון, אחרי ביקור זריז בארץ שבו הייתי בשלוש חתונות בחמישה ימים (לא מומלץ לכבד ולכיס) בדרך לנסות ולהרים חברת סטארטאפ שכבר רצה בארץ ולהפוך לחברה בינ"ל מצליחה.

יצא לכם פעם לעבוד בסטארטאפ? אז אני חייב לספר לכם שזה לא קל. מי שחווה זאת יודע שהחיים של כל מי שעוסק בדבר משתנים לפי ההצלחה של המוצר. יום אחד יש הרשמות, הזמנות, משתמשים, כניסות או כל מדד אחר ואז מרגישים כאילו עומדים לכבוש את העולם, יום אחרי פתאום יש גשם או חג ואין כניסות ואתה מרגיש הכי גרוע בעולם. אז נעים מאוד, אני ירון, בן 29, כבר מעל שש שנים חי ברכבת הרים הזאת. פעם בחברה שלי עם תפקיד כבד של להיות מנכ"ל ולהיות אחראי בעיקר על חוזים, הסכמים, רואי חשבון ודברים משעממים. והיום אחראי על כל השיווק ב Funzing.

אז למה כל ההקדמה הזאת? סתם בכדי לנסות ולתאר לכם מה שאני חווה בשבועות האחרונים. הגעתי ללונדון לפני בערך חודש, חודש וחצי. המטרה: לקחת את המוצר שלנו ולהטמיע אותו כאן, לכבוש את העיר, אח"כ את אירופה ואז לעבור לארה"ב (בגדול).

11079365_10153399695024384_4118400785237908808_n

Funzing הוא בעצם אתר חברתי שבו אנשים יוצרים אירועים ומוכרים כרטיסים על בסיס התחביב או הידע שלהם לאחרים. אז בשבועות האחרונים אני לובש חליפות ומסתובב עם השותף שלי בכדי למצוא מארחים, כל זאת בשביל להשיק. כל יום שעובר יש עוד אנשים במערכת. יש ימים שזה מרגיש מדהים, בטח שמתחילים לראות את כולם משתמשים במוצר. יש ימים שזה מרגיש זוועה.

כבר שבועיים שחטפתי שפעת שלא עוברת לי וסחבתי לארץ. כנראה שלעשות ריצה בגשם זה לא חכם והוירוס לא רוצה לעבור. לכו תנסו להגיע לבית חולים אנגלי בשביל לראות רופא(ה). חיכיתי ארבע שעות בתור בשביל שמישהי תגיד לי לשתות תה ולקחת אקמול. וואלה תודה נשמה.

להגיע לארץ לשלוש חתונות של שלושה חברים טובים (אי אפשר לברוח ברגע שיצא שכולם ביחד), כנראה שזה לא מתכון מדהים בשביל להחלים. למרות שאני כבר מרגיש יותר טוב.

אז האתר כבר התחיל להתגלגל, יש כבר כמעט 30 מארחים שונים (אפשר להציץ ולראות מה שעשינו עד עכשיו כאן (והתפקיד שלי כולל גם ביקור בכל האירועים (שבוע שעבר היה סיור קארי ומאכלים הודיים, טירוף. ועוד אחרי זה היה לי דייט אז תתארו לכם כמה מסטיקים צריך בשביל לפגוש מישהי אחרי סיור שטועמים 8-9 סוגים של קארי). השיווק לא קל, למי שמבין קצת מונחים מקצועיים הכל כאן יותר יקר. העלות לקליק, החשיפה יותר נמוכה, האחוז לחיצות יותר נמוך – בקיצור גם אם יש לי סדנא מדהימה להכנת סושי עולה לי הרבה יותר לפרסם דרך פייסבוק וגוגל בשביל להביא אנשים לתוך האתר.

האמת שהביקור בארץ עשה לי טוב, נתן לי קצת אפשרות לנוח וגם לראות חברים ומשפחה (ואת הלברדורית המקסימה שלנו) וגם את החברים מהמשרד. בא במקום. לפחות הפעם אני יודע שאני חוזר כבר לדירה מסודרת וסוג של שגרה. אההה ועל הדרך גם בני יהודה עלתה ליגה אז הייתי חייב לקפוץ עם צעיף לאיצטדיון האימריות של ארסנל ולשים את הכתומים על המפה.

בחודש הבא אני נוסע ברכבת לפריז (אשכרה מתחת למים) ביחד עם בחור שמריץ פעילויות של פאב קרול אצלנו באתר (וגם מנהל סיורי אוכל וסבב ברים בצרפת) אז בטוח יהיה כיף. אני לא אשקר, בעבודה שלי אני לא ממש סובל

אז אני מצרף גם את הסרטון שלנו שמציג את האתר באנגליה, תפרגנו ותספרו אם אהבתם

Funzing – Community Marketplace for amazing experiences from Funzing on Vimeo.

בואו לכבוש את לונדון (ואז את העולם) עם ירון >>

// ירון סגיב
zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz5 (1)

עתיד

משתה וגורמה ברמת הגולן

במחציתו של חודש מאי אני עולה על אוטובוס שייקח אותי לרמת הגולן. העשבייה כבר מצהיבה מהיעדרם של משקעים רציפים, מסתירים את אבני הבזלת הכל כך ידועים של הרמה. ברקנים סגולי פריחה בולטים על רקע היובש המתפשט ומכלה את מרבדי הירוק האחרונים שנאחזים במורדות המדרונים הפונים מערבה. עצי האלה בולטים בתפארתם כאשר מאחוריהם מתכנסים ענני סערה, אולי מתכננים מופע אחרון לאחר חורף גשום ואביב אביבי כמו שכתוב בספרי המטאורולוגיה.

פורק את עצמי מן האוטובוס למרכז המבקרים של יקב רמת הגולן שמקיים את ירדן וינטאג' 2015, פסטיבל יין וגורמה. כשהם אומרים יין וגורמה הסקפטי שחי בתוכי צופה שלושה קופונים של כוס יין ועמדות מזון של מגרש כדורגל, קציצת בשר המוגשת על מאפה טרי בליווי רטבים מובחרים מהעולם, או כמו שאני קורא לזה, נקניקיה בלחמניה עם קטשופ. תוך שתי דקות אני מגלה שהכוונה של יין וגורמה הייתה ניסיון שיחזור של המשתים הגדולים ביותר שנערכו לאחר כיבוש הארץ על ידי עוג מלך הבשן בימי יהושע בן נון. כמויות בלתי נתפסות של יין משובח מכרמיו הפוריים של יקב רמת הגולן המלווים במיטב יצירותיהם הקולינריות של שפים מהסלתא והשמנא של המסעדות הישראליות.

כשלצידי מונחת כוס יין אדום T2 ועל צלחתי "טרטר של קאובואים מהגולן" הייתי מוכן להודות שאני בכלל לא נמצא בארץ.

מורן

בשעת צהריים מוקדמת גשם זלעפות שטף את כל החוגגים אשר התכנסו להם יחד, המוזיקה לא פסקה, דוכני האוכל המשיכו למלא את הקיבות המורעבות וכוסות היין לא חדלו להתמלא. ברגע אחד נזרקתי ל 2012, אי שם בוורכטר הרחוקה שטובלת בירוק הבלגי ומאכסנת פסטיבל רוק מהגדולים והטובים בעולם. השילוב של הנאה, אלכוהול, אוכל, מוזיקה וגשם הופיע שם לראשונה בחיי ועכשיו דווקא בפסטיבל ירדן וינטאג', בקצרין שמוקפת בבזלת רמת גולנית, זכיתי לחוות את אותה חוויה. אז נכון שבמקום לראות את פרל ג'אם או מאמפורד אנד סאנס שמעתי את שלום חנוך האליל בוקע מן הרמקולים, אבל האנרגיה מסביב, הו האנרגיה, הייתה לגמרי שייכת לשם. לפסטיבל האירופאי ההוא.

מורן אוכל

מבושם במידה הנכונה ושבע מעבר לאיזשהיא אמת מידה הצטרפתי לסדנת יין אדום "זן ואומנות הבלנד". לאורך כל היום העבירו אנשי היקב מבחר סדנאות החושפות טפח ולעיתים יותר מתוך תהליך הייצור של יין. היקב איפשר לראות דרך הסדנאות את המסע הארוך, הבלתי מתפשר, מן הנטיעה עד הביקבוק. החל מסיור ג'יפים בכרמים דרך התבוננות אל עולמם של הייננים ביקב אל תוך קרביהם של הזנים המרכיבים את יינותיו של היקב. 

בפעם הבאה כשאתם אחראיים על היין בארוחה תזכרו את יקב רמת הגולן, בין אם אתם אוהבים יין לבן או מבעבע, זני או בלנד, בין אם הארוחה מכילה דגים או בשר, גבינות או מטבלים. תמצאו מענה לכל בקשה במבחר האיכותי והמהנה של יינות יקב רמת הגולן. יקב עם ניחוח אירופאי, יקב עם סיפור והרי ידוע שהדבר החשוב ביותר שעומד מאחורי יין הוא הסיפור שהוא מביא איתו.

11113266_879322242157136_1421848131896388410_o

רוצים לבלות עם מורן? >>>

// מורן כהן
zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz5 (1)

main

מכורה

diat-yople-ma-ve-ze-header-stamp copy

שלחנו את הבלוגריות שלנו למפגש עם הדיאטנית של תנובה (לא כי הן צריכות, מה פתאום…) כדי ללמוד קצת על בריאות, שקט נפשי ובטן שקטה. הנה מה שיצא >>>

אחרי חודש ביחד את מוצאת את עצמך ישובה על ספה בזמן שהוא עוזב את החדר. הוא נפרד ממך לשלום בברכת לילה טוב ו-"תרגישי טוב", למרות שאת בקו הבריאות ולא נראים לעין סממנים של מחלה. חודש של טוטאליות רגשית וזה מרגיש כמו טוטאל-לוס, אין מי שירצה לתקן. את נזכרת בפעם הראשונה שאהבת, אמרת לו שהוא לא באמת אוהב אותך אז הלכת. אמרת שאת חושבת שהוא מכור לאהבה כמו שאת מכורה לאוכל טוב, שהוא סתם אוהב לאהוב כמו שאת אוהבת לאכול. נראה לי שהתבלבלת חמודה, זו את המכורה.

לפעמים את לא מבינה למה את לא מתייחסת לאהבה כמו שאת מתייחסת לאוכל. הרי כשתשבי במסעדה, מתוך מצעד של מנות את תשקיעי מחשבה ותבחרי מתפריט עשיר את האחת בשבילך. זו שתענג לך את החך בצורה מושלמת, כמו כפפה ליד, גם אם היא תכאיב לך בכיס. את תלעסי אותה לאט לאט ותתעכבי על כל ביס. תיקחי את הזמן בנחת, תאריכי ותעריכי את הרגע, ולא תאיצי בעצמך לגמור מהצלחת.

love_food

אבל את כזאת, נותנת. מי חשב שיבוא יום ותדברי ככה על עצמך. את נותנת את הלב שלך מכל הלב, בלי לחשוב פעמיים, כאילו היה מנת ביניים עם אפס אחוז שומן. מתוך מצעד של בחורים, את לא תחשבי יותר מדי אם הוא האחד בשבילך ואולי יש צועד אחר שדווקא טוב יותר. את תאספי עוד ועוד פיסות מידע עליו, תסדרי אותן בראש בטבלאות ותבצעי ביניכם התאמות. לא משנה כמה מאתגר זה יהיה. כי גם אם הכפפה שלך לא תואמת לכף ידו, את תצאי מהמסלול ותמצאי דרך אחרת לתפור אותה פעם נוספת עד שהיא תתאים לו בול.

כשתקבעו להיפגש אצלך, את תבריקי קודם את הדירה ואחר כך את עצמך, כדי שיראה אותך במיטבך. את תפוצצי את המקרר בבקבוקים של הבירה שהוא אוהב, אפילו שאת בכלל בחורה של יין. וגם אם את אוהבת יותר מתוק, עדיין תדאגי שיהיה לך גם משהו מלוח להציע, כי אתם עוד לא ממש מכירים ואולי אתם טיפוסים של טעמים שונים. כשתרגישי בנוח לדבר איתו פתוח את תחשפי עוד פיסה אחת ממך. קודם מהנפש, אחר כך מהגוף. הוא יגיד שהוא מופתע ושהגוף שלך מדהים, אבל את לא תביני אם הוא מתכוון להעליב או להחמיא. כי מה זאת אומרת מופתע? כאילו מה, עד עכשיו חשבת שאני שמנה?

בחורה בגמילה

בחורה בגמילה

עכשיו את נגמלת, כי היום את חושבת שאי אפשר להתנפל על אהבה כמו שאי אפשר להתנפל על הדוכן ב-'דבוש' כל שבוע. אז כשהוא יקפוץ לבקר את תסתפקי בלסדר את הדירה בקטנה, כמו מעדן דל בקלוריות כקינוח של סוף ארוחה. את תאפשרי לאהבה שלכם לצמוח ותטפחי אותה מדי פעם בפעם. תמתיקי אותה עם ממתיק סטיביה, בצורה הכי טבעית שיש. בלי העמדות פנים ובלי משחקי אגו מיותרים. וכמו שבאוכל לעולם לא תוותרי על הטעם, לא משנה מה, בכל פעם שתיפגשו את תאפשרי לו לטעום אהבה. את לא תיסגרי ותהיי מרוחקת, אך גם לא תתני את כל כולך אלא רק תזרמי. כי את יכולה להיות גם כזאת, זורמת. מי חשב שיבוא יום ותדברי ככה על עצמך.

הצטרפו ללימור >>>

// לימור ישעיהו
zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz5 (1)

11000612_1547389072190319_2861815756446858353_n

האיש ששנאתי בלב

העפתי מבט אל השעון שהטיח בפרצופי שעה לא סבירה וגרם לי להיחפז בגמלוניות אל מחוץ לדלת הבית. בניסיון למהר הצלחתי רק לשפוך קפה על מה שהייתה פעם השמלה האהובה עליי.

טרקתי את דלת הבית מאחוריי, סובבתי את המפתח בחור המנעול בתנועה זריזה ואמרתי לעצמי בקול רם: "נעלתי", כי אידיוט אחד אמר לי פעם שככה אזכור שלא השארתי את הבית פתוח. הוא לא ידע שאני כפייתית מספיק כדי לחזור ולנעול לפחות פעמיים.

את כל הדרך העברתי בהליכה רגילה, רק כשהתקרבתי למקום בו חיכה לי העמדתי פני ממהרת והגברתי את קצב ההליכה, שיחשוב שאכפת לי. התקרבתי אל השולחן והנחתי את התיק על הכיסא לידו ועוד לפני שהספקתי להתיישב הוא ירה: "לולי, איחרת".

בפעם הראשונה בה נפגשנו ידעתי שיום אחד אני אשנא אותו.

מתוך עמוד הפייסבוק Urban Street Art

מתוך עמוד הפייסבוק Urban Street Art

הוא תמיד השתדל לרצות אותי ולתת לי תחושה שאני הכי טובה בעולם אך השיג תוצאה הפוכה לגמרי. ככל שהוא השתדל, כך אני הייתי פחות מרוצה ממנו ומעצמי. בכל פעם שניסיתי לפלוט אותו החוצה מחיי, הוא מצא נתיב לחזור דרכו.

הוא העריץ אותי, סגד לי, הילל את האדמה שרגליי דרכו עליה ובתמורה אני רק שנאתי כל דבר בו. שנאתי את איך שהוא מדבר ואת איך שהוא מסתכל עליי, בשלב מסוים אפילו שנאתי את איך שהוא ממצמץ.

הוא חשב שאנחנו חברים טובים ועד היום אני שונאת אותו בכל ליבי והוא אפילו לא יודע. את החברים שלו שנאתי אפילו יותר. כולם היו בני זונות זחוחים כאלה שכל נושא שדיברו עליו היה בעצם תחרות סמויה למי יש ידע נרחב יותר. גומעים מבקבוקים, נושמים ניקוטין ומנסים לומר את המילה האחרונה כמו הבני זונות שהם.

והבת זונה הראשית הייתה תמר. אותה הכי שנאתי, היא בנאדם נוראי בעיניי.כל כך נוראית שאני מקווה שהיא קוראת את זה. היא תמיד חיפשה הזדמנויות לדבר באנגלית במבטא בריטי מזויף (ולא מוצלח במיוחד) למרות שההורים שלה משכונת התקווה, מה שהופך אותה ל"תל אביבית, בורן אנד רייזד", יאללה סתמי כבר יא קיום מבוזבז שכמותך!

מתוך עמוד הפייסבוק Urban Street Art

מתוך עמוד הפייסבוק Urban Street Art

ואותה הוא גם אהב, אבל לא כמו שאותי. בכלל, מה הקטע שלו לאהוב נשים שבזות לו, רומסות אותו ומשתינות עליו בקשתות כפולות?

הייתי חייבת כבר לברוח לפני שאקיא את נוכחותו ואבלע אותה בחזרה עד שאמות. אז כרגיל איחרתי וכרגיל הוא העיר לי אך קנה את התירוץ העלוב שסיפקתי ללא מאמץ. אני כבר לא זוכרת מה אמרתי לו ולא זוכרת אם הוא הבין למה התכוונתי. התכוונתי שישנא אותי, שיישבר לו הזין ממני ואולי כך יניח לי לנפשי.

היום הוא כבר לא מחפש אותי, רק לפני שבועיים נתקל בי ברחוב ושאל אותי "מה חדש?" כמו אחד שיודע כמה אני שונאת אותו ובכל זאת מקווה לשמוע שאני כבר לא.

עוד מלולה? >>>

// לולה
zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz5 (1)

Rega Photography

שבירות רפואית

בזמן שהתלוננתי על חיי השגרתיים, לאיש שאחראי על הלו"ז היו תכניות אחרות. וככה יצא שבאמצע חתונה מישהי רקדה לי על הרגל. קפצה בהתלהבות באוויר ונחתה על העצמות החצי טבעוניות שלי. ומי בכלל שם לב. היה לי כה כיף והייתי כה מבושמת שחוץ מ"האוץ' ויאללה צ'ייסר", לא אמרתי כלום.

שלוש שעות אחר כך התעוררתי עם רגל בגודל טי-רקס וכאבים בעוצמת נפאל 7.8 ריכטר. ואמרתי יאללה שטויות. מה אני תיכוניסטית. אני כבר ליידי עם מחויבות משרדית ופאסון של עובדת אינטל. דידיתי למטבח, לחצתי על הקומקום, ניסיתי לנעול נעליים והבנתי שיש בעיה.

קראתי להובר שיבואו לקחת אותי. ואם כבר בוקר לא ידידותי. אז למה שלא נסגור את הכניסה לרחוב של המרפאה. אז תדלגי על רגל אחת. ותחייכי לפועלים. ותבכי תוך כדי. ותנסי להסביר עם מבטים מתנצלים לאנשים שעוברים ברחוב, שאת איתנו לגמרי. ואת חצי יחפה רק כי מישהי אתמול חשבה שאת ג'ימבורי.

והופ את במעלית. והמזכירה אומרת שהם לא יכולים לעזור. את צריכה מיון ועניינים אז קחי מפה מונית, חמודה. וסבאל'ה חביב קורא לך ואומר שאם מגלים שזה שבר, עזבי שטויות מגבס. יש פרח סגול שקונים בסוף אבן גבירול שהוא אבקת פיות אמיתית. 

2639452852_046082cc39_z

והנה את מדדה למונית הבאה. וגבר חסון מציע עזרה. ואת אומרת "תודה" ובוכה עוד פעם. כי כשנחמדים כשעצוב הכל פתאום יותר כואב. ועוד נהג הובר. והנה הגעת. ומישהי עוברת ומסתכלת. "מה את צריכה את הרגל הזאת אם כל כך כואב לך". ולמי יש כח לענות לכל השבורים של העיר הזו. 

ויופי. הנה שעתיים עברו. 130 א' לחדר מספר 25. ואני סוף סוף בפנים. מתגלגלת עם הכיסא גלגלים שקיבלתי יחד עם התעודת תושב ותיק שלי ופרס מפעל חיים על תאונות שלא נשמעות אמינות. והרופא שלי נכה. ושנינו מתגלגלים ומנסים לצאת מהחדר בו זמנית, ויש תחושה של מכוניות מתנגשות, רק בלי החלק המצחיק. 

unnamed111 copy

וסלפי רנטגן. ואחות חמודה שמבטיחה לי טרמפ בחזרה לרופא. ואין שבר. וקצת התבאסתי. כי תמיד רציתי גבס עם מלא ציורים ואף פעם לא שברתי כלום. ואמא אומרת שעדיף ככה. אבל היא לא מבינה בהנאה של הסבל, אז היא מכינה לי כריך עם משהו ומגדל בבל של כריות בגדלים שונים.

וחברה קופצת בערב. מביאה בקבוק יין ובן אנד ג'ריס בצק עוגיות. מציירת לי לב על הסמי-גבס שלי שעשוי מארבע שכבות של תחבושות אלסטיות, ומגשימה לי חלום שבירות מהילדות. מזכירה לי שהובר, חמלה וחברים טובים הם בעצם כל מה שצריך כשהשגרה משתבשת.

צילום- גלי ארבן

// ליאור הרטוב

בר ראשית copy

תכירו את בר מורן

האדר-דרושים-סטורי copy

מי אני: בר מורן

גיל: 27

תפקיד בחברה: מנהלת סטורי רמת אביב.

מהן שעות העבודה? יום יום, כל היום

IMG_0102

איך הגעת לעבוד במקום העבודה?
שמעתי והכרתי את סטורי והחלטתי לפנות אליהם ולנסות את מזלי. יש לי מזל.

מה מסלול ההכשרה בדרך למקצוע הזה?
התחלתי כמוכרת בחנות ומשם המשכתי לתפקידי אחמשית, סגנית מנהלת ומנהלת.

איך ומתי החלטת לעסוק בזה?
זה התחיל מאהבה גדולה לאופנה וסטייל, ומשם הכל כבר התגלגל.

איך יום בעבודתך נראה?
זה מאוד דינמי! יש ימים שמלאים במכירות וסטייל, יש ימים שלמים של בחירת קולקציות ותיכנונים לעונה הבאה. יש ימים שהעיסוק המרכזי בהם הוא שיווק, קידום החנות והמכירות ויש ימים שמוקדשים כולם לצוות המדהים שלי.
 

IMG_0161

מה הנושא הכי חם בפינת הקפה אצלך?
מי ראה את הקולקציה הבאה של
APC?

מה הפינה האהובה עליך במקום העבודה?
השואו-רום של האסבינס.

מהן האפשרויות לקידום ולהתפתחות בתפקיד שלך?
השמיים הם הגבול.

IMG_0212

יום חמישי ב-17:00 – איך אתה מרגיש?
עירנות שיא לקראת הסופש

מילה לבוס?
היוששש.

לכל המשרות השוות ב-Story >>>

11244834_1009590832391994_803605490_n

נכנס יין, יצא אושר

אם תתנו מבט חפוץ בלו״ז שלי ובכמות הדברים שאני צריכה להגיש, לא הייתם חושבים שיש לי זמן לנסוע לי לנופש קצרצר. אפשר לומר שסוף שנה ג׳ לא חסה עלינו. בכלל.
אבל לפעמים, ממש כמו מחשב, אני פשוט צריכה ריסטארט.
יום חמישי האחרון היה אחד מושלם שכזה.
הדרך הלוך הייתה ארוכה מאוד, והחזרה אפילו עוד יותר, ירד קצת גשם פה ושם, חזרתי עם מיגרנה של החיים… וזה היה שווה את כל זה, ועוד.

מצויידת בבובה החדשה שלי (Canon G16) ובמצב רוח קולינרי הגעתי לפסטיבל ירדן וינטאג׳ של יקב רמת הגולן. יותר מ-70 שפים צעירים שבאו לבשל לצד היינות של היקב, שש סדנאות שהתקיימו במקביל, מוזיקה טובה וחברים.
לסכם? אי אפשר… פשוט תסתכלו.

IMG_0020 IMG_0031 IMG_0035 IMG_0044 IMG_0063 IMG_0075 IMG_0077 IMG_0081 IMG_0110 IMG_0119 IMG_0135 IMG_0144 IMG_0155 IMG_0161 IMG_0166 IMG_0168 IMG_0170

הצטרפו למסע של עינת >>