תגית: מהוזה

Optimized-15651782846_02da64cca6_o

שמלות או לא להיות

הכלה
"את נראית כמו נסיכה!" "את צריכה ללבוש את זה כל יום" "איך יפה לך!" "מאוד מחמיאה!" – לא. לא. לא. ושוב לא! לא כל הכלות נראות מדהים, מהמם ונסיכתי. לא כל הכלות יודעות לבחור שמלת כלה, פשוט לא!

את יכולה להיות פצצת על חלל עם גוף של היידי קלום ופנים של דר זוזבסקי ועדיין, יקירה, אם אין לך טעם טוב ואת לא מבינה מה הגוף שלך צריך, את תבחרי לא נכון את שמלת החלומות שלך! אז בואו נעבור על הטרנדים החמים, שיש לציין שממש לא מתאימים לכל אחת.

Bride

הקצפת – אז לא, לא מדובר בלהיט של מיכל ינאי משנות ה-90, מדובר בשמלה המתנפחת, הברבית והחסרת פרופורציות שצמודה בחלק העליון ומתנפחת בחלק התחתון ללא כל בקרה. לרוב השמלה מחולקת למחוך קטלני שנתפר על ידי השטן ומצליח לרכז את השומן העודף בציצי שצף למעלה או בשומן הגב הכה לא חינני. השמלה לרוב נבחרת על ידי נשים שדמיינו את החתונה שלהן מגיל ארבע בערך וראו הרבה יותר מדי סינדרלה. לנשים שופעות, מלאות, בודילישס (תודה לביונסה על המונח) – השמלה לחלוטין תהיה בחירה מחרידה ולא מתאימה.

Gorgeous young bride enjoying wedding day. Summertime newlywed.

וינטאג' – כל העתיק זהב, אז זהו שלא! הטרנד החרוש של הוינטאג' חוזר, ותכלס קצת באסה. השמלה תכלול מראה זקן שלקוח מהתמונות של הסבתות של כולנו, מלמלה, רקמה, שיפון והרבה תחרה, ברמת העקרון אחרי החתונה את בקלות יכולה לעשות הסבה למפת שולחן. השמלה תהיה נשפכת וקלילה, לרב תגיע בצבעי שמנת, חול, בז' ומן הסתם תהיה מאוד נוחה שזה כנראה היתרון המרכזי (והיחיד) שלה. השמלה תתאים למראה גוף צנום, ולאופי מאוד ספציפי <להלן בר רפאלי בחתונתה>.

קלאסי ונשפך – "קלאסי" היא מילה בעייתית, שכן כל אחת תגיד על שמלה אחרת שבעיניה היא 'הקלאסית'. אז לא. הקלאסית היא שמלה פשוטה עם אבזורים קטנים שנותנים לה קיק מעניין, איזה שילוב של חרוזים או תחרה במקום אסטרטגי ובמידה. מחשופי גב מעניינים יתנו את האקסטרה למראה הקלאסי בשילוב עם חצאית עדינה שנופלת מאזור המותן לרצפה בלי לעשות יותר מדי רעש. השמלה יכולה לבוא במגוון וריאציות והיא כנראה הבחירה הנכונה לרב האנושות כולה (אני בכלל לא משלבת כאן טעם אישי, מה פתאום). את השמלה ניתן להתאים לכל פרופורציות של גוף ולשחק עם התוספות הקטנות בהתאם לטעם האישי.

9400126384_2ef45f2575_o

(היי, כאן עדי – לא נשואה ולחלוטין מאושרת – הידע שלי מתבסס על חוש ביקורתי מחריד והרבה יותר מדי חתונות בחיי)

טיפ אישי: מומלץ לקחת אמא, שאפשר רק לקוות שתהיה אובייקטיבית ותגיד את האמת, במקום לצרוח בהיסטריה על כל שמלה שתמדדי "אני לא מאמינה שאת מתחתנת סוף סוף". עוד יותר מומלץ לקחת חברה כנה להחריד עם חוש אופנה בריא, כמו כן מומלץ שהיא תראה כמוך או לפחות תבין את הגוף שלך אם את מלאה, צנומה, שופעת, ציצי גדול, ציצי קטן, גבוהה, נמוכה, או שיש לך אישיוז בנוגע למקומות בגוף (שזה לחלוטין לגיטימי). שיהיה במזל.

// עדי שיקלי

Screen Shot 2016-06-16 at 2.31.29 PM

לב אשם

לכולנו יש התלבטויות יומיומיות, לעזוב את העבודה או להישאר? להיפרד מבת הזוג או להמשיך להילחם? להתמסר או להסתגר? להתקשר לבחורה מהפאב? בסוף כל התלבטות יש החלטה וביצוע (או חוסר ביצוע שהוא גם סוג של "ביצוע כלום"). אבל מה יקרה אם נעזוב את העבודה ולא נמצא אחרת? ניפרד מבת הזוג ונבין שקשה לנו לבד? נתמסר לקשר ולבסוף ניפגע? נתקשר לבחורה מהפאב ונגלה שנתנה לנו מס’ רנדומלי כדי להיפטר מאיתנו?

13325563_10154205363515238_8181166690177398973_n

הכל מתחיל כשיש משהו שאתה ממש רוצה, אתה מרגיש שאתה חייב לקבל את זה וכמה שיותר מהר יותר טוב. הגיע היום והחלטת שזהו, זה מה שהלב רוצה וזה מה שהלב יקבל. נורא קל לקום בבוקר ולהגיד את המשפט הזה כי הלב הוא שמזין את הגוף שלנו, מרכז החיים שלנו, מזרים דם לכל נק' קטנה בגוף ונותן לנו חיים. מתרחב כשמתאהבים ומתכווץ כשנפרדים, נשבר כשנפגעים ומתאחה כשנותנים. אז אם הלב רוצה את זה, מי אני עם הראש המטומטם שאגיד לו ״לא״? אבל מצד שני הראש הוא שמזיז אותנו פיזית וגורם לנו לחשוב. אפילו לקרוא את הפוסט הזה עכשיו.

ומה קורה כשהלב רוצה א׳ והראש חושב ב׳? הרוב אומרים, זה מאוד פשוט! נלך עם הלב! אז כל הכבוד, סוף סוף קיבלת החלטה. זה היה קשה ועשית את עצמך חושב ומתלבט ימים ולילות אבל בוא נודה בזה, ההחלטה התקבלה מהרגע הראשון שההתלבטות עלתה לך לראש. סוף סוף קמת בבוקר ואמרת ״פאק איט! אני הולך על זה״.

אבל למה אנחנו עושים את זה?
יש כמה תשובות והן כולן יוצרות את האינקובטור המושלם לגידול וטיפוח בקטריית ההחלטות – אין צורך לחשוב – הלב רוצה והוא יודע מה הוא רוצה. אין צורך לנתח – הלב רוצה הלב יקבל. הכי חשוב, יש את מי להאשים כשדברים לא מסתדרים – הלב רצה הלב קיבל.

חישוב מסלול מחדש.
הבנתי את זה, לשים את הראש בצד ולחשוב עם הלב, אבל ביחד עם "הלב רצה – הלב קיבל" מגיעה הבריחה, בריחה מלקיחת אחריות על המעשים, הביצוע ועצם ההחלטה מראש.

12994401_10154088793920238_8135573851230849277_n

אז אם נלך עם הלב, זה תמיד יהיה התירוץ, לעולם לא נצטרך לקחת אחריות או להודות בטעויות שהתקבלו ללא חשיבה מקדימה לפני ביצוע, הכל מכיוון שהלב רצה. לעולם לא נצטרך לעמוד מול "החלטות קשות" יותר בחיים. יותר קל מלהטיל מטבע!

אז זהו שלא! אני לא ילד, אני גבר – גבר שלוקח אחריות על המעשים שלו וההחלטות שלו. אני מסוגל להודות בטעויות שלי מכיוון שהן הטעויות -שלי- ולא של הלב שלי. לפני ביצוע אני מחשב את כל המשתנים וחושב על כל ההשלכות, כך אני לוקח על עצמי אחריות מלאה ואני האשם היחיד.

אז בבקשה, תפסיקו להאשים אותי כל הזמן, אני עושה את זה טוב מאוד בעצמי!
אצלי לא מסתובב בגוף ״לב אשם״, אצלי יש אשם אחד וזה אני.

// גל ג'יבלי

tumblr_o50eplzNko1t1l04ro1_500

להרפות, לאפשר, לשחרר

הים הפך אצלי לתמונה, לציור נוף דו ממדי הנמצא כל הזמן מולי. כמו חנות שנמצאת במסלול השגרתי שלכם, אתם עוברים לידה פעמיים ביום, והיא כבר הפכה לדבר כל כך שגרתי, שרק כאשר החנות בשיפוץ או החליפה בעלים, אנו מציצים לפתע פנימה, מתרשמים ולראשונה רואים עומק, ואז אנחנו מכווצים שפתיים במחשבה הרגעית "שיהיה בהצלחה\העיצוב של הקודמת היה מוצלח יותר" והמחשבה מיד נעלמת מהראש.

ככה אני והים. בגלל הקרבה עברה לי המחשבה כי אם ים היה זכר ומאהב פוטנציאלי בגריינדר הוא מיד היה מוחק אותי, אנחנו כל כך קרובים שנראה שאנחנו הולכים לישון ביחד וקמים ביחד (היות שאלו השעות שאני אוהב לבקר בקצ'קיאדה הזאת, והים היה מחובר כל הזמן – הוא הרי תמיד פתוח). אבל אני זה שמחק אותו, התרגלתי מדי לקיומו ואיבדתי את העומק המשחרר שלו.

tumblr_n0g9brRY3z1qfp6wlo1_500

אני עובר מהבלוק לאלפא-בית וגם שם לא הכי מוצא את מקומי, והרחוב קורא לי לחזור אליו. אני צועד בביטחון מלא עד שנתקע בעמוד ומבין שהתנדנדתי כל הדרך. מסוף הרחוב מפתה אותי הים להתפשט ולבוא אליו, ואני הלכתי כשבוי, הגוף רצה לים.

הג'וינט מתעשן לו כשהגלים כבר מרטיבים את החלק התחתון של הבוקסר המכוער. הגלים כאילו מנסים להחזיר אותי לחוף, מסלקים אותי באלימות כמעט אבל הים ממשיך לקרוא לי. החמימות של המים הכניסה אותי עוד קצת, אני עומד ורוח קרירה של מוקדם בבוקר עוטפת אותי, לכן אני עושה דיל עם עצמי, "עד הפופיק!", ככה גם ארגיש שאני מספיק בים, אבל גם לא צריך לעבור את הסף-מחלה בעקבות יציאה רטובה מהמים. וככה אני חצי חצי, נותן לעור להצטמרר ולייצר עור ברווז, ונותן לרגליים להישטף על ידי הים. להישטף להישטף להישטף.

tumblr_np5ogfuG021rs8w78o1_500

אני יוצא מהים ומרגיש מעט קליל יותר, אבל רק מעט, ממש כאילו חצי עבודה נעשתה. אבל חצי עבודה תמיד עדיפה על שום עבודה. משהו נשטף ויצא מהמערכת, אנחנו אף פעם לא באמת נוכל לדעת מה הוא אותו דבר שנשטף לו, אבל לכלוך קטן שנתקע עלינו, ירד ונותן לנו תחושת שחרור.

"אתה חייב להרפות, תסמוך עלי ותרפה" אמרה לי חברה לפני שבוע כשהיא אוחזת בגופי השוכב בים. זה הזכיר לי מנטרה של חבר "להרפות, לאפשר, לשחרר", ואני מתחיל לחזור על המילים האלה. תחילה בראש אבל מיתרי הקול רוצים לעבוד, ואני מתחיל לחזור על זה לעצמי בקול שקט. החזה עולה ויורד ומסתנכרן עם המשפט.

חצי עבודה מעידה על עוד עבודה בדרך, ואני נושם עמוק ומוכן למשימה.
בוקר טוב.

tumblr_lf4hq21As81qcrbnzo1_500

// ריי לאון

china-1177009_640

כל הפנים שלך הן את

אפשר לא לחייך? מותר לי לזעוף קצת? להתסובב עם הקמט הזה בין הגבות שמסמל את העובדה שהמוח שלי רץ ב-200 קילומטר לשעה, סביב עצמו. ואם אני אגיד ככה, בשקט, שלפעמים לא בא לי להיות נחמדה וקצת בא לי לשתוק, זה יהיה בסדר?

קצה גבול היכולת, זה נראה ככה, זו ההבחנה שלי, שהגעתי לקצה גבול היכולת. שק החיוכים עומד להתרוקן והמצבר פועל על אדים, אם אני אבכה ואצעק קצת, זה יהיה מקובל? או ששוב יאשימו אותי שאני קיצונית ויסתכלו במבט חצי מרחם ויגידו "אה, זאת? כן, ידוע שהיא לא מאה אחוז". סיר לחץ, זו ההרגשה, סיר לחץ.

baltic-sea-1367195_640

זו לא עייפות החומר, זה עייפות פנימית, ששום כמות של שעות שינה לא תוכל לבטל,
תשישות מוחלטת, שהופכת לאפאתיה
שאחר כך, תשבור את הכלים.

כמ קרובה את לקצה?
צ'ייסר וחצי, זה כמה את קרובה לקצה.
אפילו המילים שלך מבולבלות כמו המחשבות, הכל הפוך ולצדדים,
וכבר לא אכפת לך.

סופות רעמים והוריקן, ושם את באמצע, בשקט שכל כך לא מאפיין אותך, רק רוצה להיות קצת בשקט, בלי ההרגשה שיש לך צורך למלא כל רגע של שתיקה בדיבורים, סתם דיבורים,
ועם כל כמה שאת מדברת את הרי לא אומרת כלום, לא מתכוונת לכלום, לא מקווה לכלום ולא מצפה מאף אחד לשום דבר.

בודדה,
ובתוך הבדידות שלך את מוצאת את הכוח,
אולי בשקט תמצאי את עצמך, איזו קלישאה נפלאה, האמונה הזאת שיש איפה שהוא בתוכך "אני" כלשהי,
שאין לה אף אחת מהבעיות שלך, איזה מן "אני" מושלמת כזו, שרק צריך לחפש ולמצוא ואז כל הבעיות יעלמו.

sunset-1331088_640

אבל שתינו יודעות, שהכל זה את, כל המצבי רוח וכל ההתנהגויות, כל חוסר ביטחון והחוסר שקט
כל אלה זו את, גם היופי והחוכמה הם את, גם הילדותיות והשמחה הם כולם את, גם העצב והתסכול הם את,
וכל הפנים שלך הן את.

אין את אחרת, הקלפים שחילקו לנו בתחילת החיים זה הקלפים שיש לנו ואיתם אנחנו משחקים את משחק הפוקר הארוך ביותר, מהמרים על כל מה שיש לנו כדי לזכות בדבר הזה שאנחנו משתוקקים אליו.

// קירה בוימן

tumblr_m25v1hWJkO1qdzpwbo1_r1_500

אני לא זוכר איך היא אוהבת

אני לא זוכר איך היא אוהבת שאני מנשק אותה, חשבתי לעצמי בדיוק לפני שיצאתי לשדה התעופה. סידרתי את הבית וקניתי פרחים, ציירתי שלט קטן של "כמה טוב שבאת הביתה" עם מדבקה של לב וציור של איש עם בולבול עומד מחכה ליד, תליתי על הדלת בכניסה.

שבוע שאני עושה כביסות, מחליף מים במיכל של הקקי סטיק, מנקה את המקרר, שוטף את הרצפה, מקפל את כל הבגדים לארון. מכין סלטים, סלק, חצילים, קציצות, שניצלים, אורז צהוב – כמו שהיא הזמינה עם המתכון של אימא של חבר ופתיתים. זה מה שהיא תרצה. נוסע ללווינסקי במיוחד לקנות לה את הנחשי גומי שהיא הכי אוהבת. ממלא צנצנות בממתקים ואת הארון בבמבה וכיפלי קטשופ וכיפלי רגיל.

tumblr_n6ptghOzky1rzbas4o1_500

 

חי על גזר, מלפפון ועגבנייה, רוצה להיות הכי חתיך והכי רזה כשהדלתות יפתחו בשדה והיא תצא החוצה ותחפש אותי. הולך לרוץ. נשארו עוד כמה שעות ואני גם ככה לא מסוגל לשבת יותר. נושם וחושב נושם ומתגעגע, נושם ומפחד, נושם ומתרגש.

יושב בשירותים, מסתכל על הנייד. השיר ההוא שאני יודע שאשלח. השיר האחרון לפני שהיא תגיע. שישמח אותה ויגרום לה להתגעגע, להזיל דמעה אחרונה של שמחה מהולה בהתרגשות ועצב על החוויה שנגמרה. וחושב מתי ללחוץ SEND. עכשיו או עוד שעה או מתי. היא בדרך ומעניין אותי על מה היא חושבת לבד שם במטוס. אם היא חושבת עלי או עליה, אם היא מתרגשת כמוני ולא מסוגלת להפסיק להסתכל בשעון.

הזמן שלי עבר להילוך איטי. דקות עוברות כמו שעות ושעות כמו ימים, ימים כמו שבועות. הלוואי שיכולתי לישון עד שתגיע. להתעורר מדפיקה בדלת ולצלול ישר לתוך המציאות שלנו. הזוגיות שלנו. החיים שלנו.

האדים של המקלחת מתפזרים לאט מהמראה בחדר שלנו. מסתכל על עצמי. ערום. כמו שהייתי איתה. תמיד. היא יודעת מי אני ומה אני ואוהבת אותי ככה. כשאני חשוף מולה. אני מתבשם, ולובש את הבגדים שידעתי שאלבש כבר לפני חודש. הטי שירט ההיא שנראית עלי ממש טוב. מכנס קצר. לא להשקיע יותר מדי. מסתכל שוב על השעון ההוא שלא זז.

tumblr_nrxrznACVW1rsuch2o1_500

מתיישב על המיטה. היא כבר רק שעה מפה. הלב דופק. סוף סוף. לפעמים זה החזה שמתנפח, או הבטן שכואבת אבל עכשיו סוף סוף זה הלב שמתחיל לדפוק. נושם עמוק ומחייך לעצמי. מסתכל שוב במראה. האם היא תאהב את האיש שהיא תראה?

ואז הרגע הזה מגיע, אני אוסף את המפתחות מהמדף ומכבה את האור. עומד רגע אחרון בדלת ומסתכל אל הדירה הריקה. הדירה שהתחילה של שנינו, עברה להיות שלי ותכף תחזור להיות של שניים. חושב על תקופה ארוכה שנדמה שעברה בשתי דקות עכשיו כשבאמת עברה. חושב על הרגע, על החיבוק, על הדמעה, על המגע הראשון של היד שלה בשלי, על הליטוף שלי בשערה ועל המגע של השפתיים בפעם הראשונה. ואז אני מבין. מבין ששכחתי איך היא אוהבת שאני מנשק אותה, איך היא אוהבת שאני נוגע בה. ואני נבהל ומנסה לחשוב. ולא זוכר. שכחתי. הזמן מחק לי את זה.

אורות של רכבים עוברים מולי, השילוט מורה ימינה לנמל התעופה, ואני פונה, והלב דופק. עשר דקות אחרונות. אולי רבע שעה. חונה את האוטו. כבר אין יותר מראות אבל אני מניח שאני לבן יותר ממה שהייתי שיצאתי מהבית. עומד שם ליד המעקה הקר, הטיסה כבר נחתה. דלתות זכוכית נפתחות ונסגרות, אנשים נשפכים החוצה. והנה משפחה שרצה למישהו שהיא אוהבת והנה ילד שרץ אל אביו ואני עדיין עומד ומביט.

ואז הדלת נפתחת. והיפהפייה הזאת נשפכת החוצה עם שתי מזוודות שגדולות ממנה פי שתיים. והיא שזופה ושחורה, והשיער שלה התבהר מהשמש. והיא קורנת מאושר ומחופש. ומישהו לידה והיא צוחקת אתו. והצחוק שלה מתגלגל ואני מסתכל עליה מרחוק. ואני נבהל, מי זה הבחור הזה. לא יכול להוריד את העיניים. ומישהי רצה אליו. והם נפרדים בנשיקה על הלחי ונפנוף קל. ואני נרגע. ואז הראש שלה פונה ימינה ושמאלה. מחפש אותי. העיניים הירוקות האלו נפערות. סורקות את ההמון. מחפשות פרצוף מוכר.

tumblr_ngvwb3IOhP1qgwerro1_500

ואז היא רואה. ואני רואה. ערומים. ככה אנחנו רואים אחד את השנייה. אנחנו לא רצים. הולכים לאט. כאילו הזמן לא עבר מספיק לאט עד עכשיו. הסנטר שלה מתכווץ לנקודות כמו שקורה לה לפני שהיא בוכה. והעיניים שלי רטובות. ואני לא זוכר, אני לא זוכר איך לנשק אותה.

והיא אל מולי ואני אל מולה, ויד מושטת ומלטפת יד אחרת. מרגישה את חומה. ויד אחרת עוברת קלות ומלטפת שיער רך, נעים. וגופים מתקרבים. מושכים אחד את השנייה קרוב. נצמדים. ואז שפתיים. ונשיקה ארוכה. של געגוע. של כאב, של אושר ישן וחדש, של התחלה וסוף. של אהבה.
ואז נפרדים לרגע, מסתכלים אחד לשנייה בעיניים בידיים משולבות. "התגעגעתי לנשיקה שלך" היא אומרת. "מאוד מאוד".

// אדם גולעד

Optimized-SplitShire

גם אני רוצה לנסות

תמיד הייתי מהאנשים שהולכים עם הראש בקיר. או לפחות זה מה שהיו אומרים לי. רק שבעיניי זה לא היה קיר ובטח שלא הקרבתי את הראש שלי למענו. בכל זאת, הראש שלי…

מכירים את האנשים שאומרים לכם: "תסמוך עליי, אני כבר עשיתי את הטעות הזו"? מיד אחר כך יגיעו שלל המלצות. איך כדאי לכם לפעול, באיזה מקצוע לחיים לבחור ואיך הכי כדאי לכם לחיות. המשפט הזה הוא ה-Turn Off הכי גדול וחד משמעי לכל רצון או תשוקה שיש לכם בחיים.

Homeless

אני זוכרת על הפעם ההיא שסיפרתי למישהו חשוב וקרוב אליי על ההחלטה ללמוד במכללה מקצוע שהוא מתחום הרפואה המשלימה. בהתחלה הוא צחק וכשהבין שאני רצינית – אמר לי שאני עושה טעות ממש גדולה. כמובן שהוא הוסיף – "תאמיני לי, אני עשיתי טעויות כאלו בחיים שלי". המשפט הזה מכווץ אותי כל פעם מחדש וכיווץ אותי גם הפעם. מה זאת אומרת "טעויות כאלו"? מי אמר שזו בכלל הולכת להיות טעות?

הכוונות הן אותן הכוונות כמו של אמא שאומרת לבן שלה להיזהר בפעם הראשונה שהוא עולה לבד מדרגה. כוונות טובות וטהורות, אך האם הן משרתות את הסיטואציה? מועילות? מחזקות? לדעתי הן עושות את ההפך בדיוק. היא לא רוצה שהוא יפגע או יטעה והוא מפתח מצידו פחד.

בדרך

בדרך

הרי המוח שלנו אלוף בסילוף אמת ויצירת מציאות חדשה. בטח קרה לכם מתי שהוא שהיה לכם עומס מטורף ופתאום, בבת אחת, חליתם. מי שאחראי על זה זה הוא – המוח הגאוני שלכם. הוא יודע שעמוס לכם כרגע ושאתם עייפים אז הוא דואג שתנוחו. חמוד כזה.

ומה קורה כשאתם שומעים שוב ושוב שמה שאתה הולכים לעשות זה טעות? בדיוק אותו הדבר – המוח שלכם יוצר עבורכם את המציאות. מציאות של פחד, זהירות, שמירה על הקיים כמו שהוא וחלילה שנטעה בדרך.

רואים שהוא המח שלי. חתיך

רואים שהוא המח שלי. חתיך

אז בואו נעשה סדר. כשמישהו אומר לכם לוותר על משהו כי הוא כבר עשה את אותו הדבר וטעה – תדעו שזה לא יכול להיות. לעולם. אתם אנשים שונים והסיטואציה בוודאות תהיה שונה. כשמישהו אומר לכם להקשיב לו תוך שהוא מבטל את הרצון האישי שלכם – תדעו שהוא בעצם מקטין אתכם ואת יכולת הבחירה שלכם. הוא שוכח שיש לכם אפשרות לחשוב בעצמכם, בלי עזרה חיצונית, ושהשיקולים שלכם לא זהים לשיקולים שהיו לו אז, פעם, כשהוא טעה.

ובעיקר – תזכרו שכשאתם עוטפים את עצמכם באזהרות והגבלים של אחרים, אתם בעצם נמנעים מלחיות את החיים *שלכם* ומשמרים את הפחדים של אנשים אחרים. למה לכם לעשות דבר כזה?
תתחילו לחיות ואל תפחדו מטעויות של אחרים. אלו יכולות להיות ההצלחות הכי גדולות שלכם.

// הדר ביסמוט

 

ככה נראה אדם שאין לו מושג שיש לו מסיבת הפתעה

חוויית המטבח בלילה

הכל נורא מתוכנן אצלי. אני תמיד יודעת לאן ללכת ובאיזה שעות כדאי, אבל ביום שישי האחרון הייתה תפנית בעלילה. ביום שישי הייתי עסוקה בהכנות אחרונות למסיבת ההפתעה של טל. זה התחיל מלנקות את הגג לבין לסדר את הבית כשבראש אני יודעת שעוד לא נסגרתי על מסעדה שתעסיק אותנו בזמן שכל המוזמנים יגיעו. שכנעתי את עצמי שלא נורא, נזרום ובלי שנשים לב יעברו שעתיים ואני אמצא תירוץ בסגנון של "כואבת לי הבטן בוא נחזור".

לא תיארתי לעצמי שכל המסעדות/בתי קפה/ברים יהיו בתפוסה מלאה. הייתי נותנת צ'אנס גם למסעדות שבחיים לא הייתי מעלה בדעתי אם רק היה מקום. השעה 21:15, כולם מוזמנים ל-22:00 ואין מסעדה באופק. טל אמר לי "אנחנו בטוח נחזור הביתה ונזכר בכל המסעדות שרצינו ולא בדקנו". ידעתי שהוא צודק וגם ידעתי שאנחנו עוד לא יכולים לחזור.

IMG_2610

תוך כדי נסיעה על האופנוע לשום מקום, נדלקה לי נורה מעל הראש ונזכרתי שרצינו ללכת כבר הרבה זמן ל- במטבח לילה לילינבלום 43. אמרתי לטל שיחכה על האופנוע בזמן שאני הלכתי למארח ואמרתי לו שהוא חייב למצוא לנו מקום, מצדי על התקרה כי אני צריכה להעסיק אותו בזמן שאנשים באים למסיבת ההפתעה.

השעה 21:30 וסוף סוף התיישבנו. טל היה רגוע ובכיף שלו בזמן שאני יודעת שצריך לתקתק את הדבר הזה. המלצר הביא לנו את התפריט וזירזתי את העניינים. מנה ראשונה – קריספי ג'ינגי'ר – טרטר דג ים עם ירקות שורש, קרמל סויה על טוסטונים – הטוסט היה מעט יבש בשבילי אבל כל מה שמעליו היה חלומי. רציתי לאכול בלעדיו אבל הבנתי שטוסט הזה הכרחי לצמצום הרעב (46 ₪).

Optimized-IMG_2608

מנה שנייה שהזמנו היה הפילה דניס – צרוב וקריספי מכל הכיוונים עם ירקות שרופים שמבחינתי היו תוספת מעולה ובריאה, יוגורט כבשים וטחינה גולמית. כל החלקים בדג הזה, שלא היה גדול במיוחד היו עסיסיים וטעימים (54 ₪). למנה אחרונה – מבלי שידענו השארנו את התותח הכבד לסוף – נתח קצבים – פרוס על קרם פרש, מלח גס שפוזר בצד וסלט שרי פיקנטי. פרוסות הנתח היו חתוכות בגודל הנכון לביס מושלם והייתי רוצה יותר ביסים.

IMG_2609

טל אמר שהוא הרגיש שהוא בטעימות לחתונה, ואני שאומנם שמחתי מהדוגמה הבנתי בדיוק למה הוא התכוון. המנות היו מעולות אבל קטנות מדי. שאלתי אותו אם הוא עוד רעב כי אני ללא ספק יכולתי להמשיך אבל הוא אמר שבינתיים לא. המנות לא הכבידו עליו וגרמו לו לעייפות כמו שלמנות גדולות יש נטייה. גם מזה שמחתי כי ידעתי שהלילה עוד צעיר והוא צריך להיות ערני ומקסימום הוא יאכל אח"כ חטיפים.

בדר"כ אנחנו לא ממהרים, כי אין לאן לרוץ במיוחד ביום שישי, במיוחד כשאני עם הבן אדם שאני הכי אוהבת. אבל השעה הייתה 22:20 וההצגה צריכה להתחיל. אותו מארח שאמרתי לו שהוא חייב למצוא לנו מקום ראה אותנו ביציאה ולחש לי בהצלחה. השתמשתי בתירוץ הבטן וטל דאג להביא אותנו הביתה במהירות ובבטחה. בשביל שלא תישארו במתח אני אגיד שהוא הופתע, מאוד, ואני בטוחה שאנחנו נחזור למטבח לילה – וכשנחזור זה יהיה בלי שעון.

// לירז אפרתי

IMG_20160510_132613

כפרה עלייך

תורידי תורידי את הציפיות, מאמי, עיניים, נשמה שלי. תורידי מהר כי בינתיים את רק עולה ואין אף אחד שילווה אותך בדרך הארוכה. תחשבי על זה רגע, האם לבד הוא המקום שלך? האם לבד בכלל יכול להיות מקום? עם כל הדיבורים והצעקות ו"אני צודקת" כבר אי אפשר לנשום. את דוהה ואיבדת את הצבע שפעם היה כל כך יפה לך, היום את משתמשת רק בשחור לבן כי זה מרזה אותך…

תורידי יפה שלי, זה עושה לך קמטים בין הגבות. את מנסה להראות לכולם שאת יכולה בעצמך ואת גם מצליחה. לישון בעצמך, להאכיל את עצמך, ללמד את עצמך. והכל עם עצמך, ראית איזה יופי? לא, זה לא יפה בכלל. את יודעת על מה אני מדברת כשבלילות את מחזיקה את עצמך עד ארבע בבוקר, העיקר לא לתת למחשבות להזדחל אל העומק.

IMG_20160618_143600

איך את אוהבת להגיד שטוב לך לבד, שאת יודעת להיות לבד, שתמיד היית לבד. את אומרת שזה מה שהפך אותך לקצת יותר מדי בשביל בן אדם אחד. את לא מאמינה שמישהו יצליח להכיל אותך, את הכי שרוטה שיש והם אוהבים בובות מחרסינה. וחשבת שאולי יש בך משהו מרתיע? קשה להסביר… יש שם משהו קצת כועס, על העולם ועל זה שאף אחד אף פעם לא חשב שאולי גם את צריכה פשוט חיבוק כמו כולם. את מסתובבת ואומרת לכולם שיש לך כל הרבה בצלחת ויותר מדי על הראש, שאין מצב שתצליחי להכניס גם חיי מין עם אהבה כי זה יתפוצץ כמו בלון.

עיניים שלי, תסתכלי על עצמך, משתמשת במטאטא כדי להחליק הכל מתחת. מבחינתך עדיפות מספר אחת היא שלא ידעו בחיים מה באמת עובר לך בראש, נותנת לכולם אלף ואחת הסחות דעת רק שלא ישאלו שאלות.

חיים שלי, תגידי, מה בעצם קורה שם מתחת? מטיפה לכולן שהן צריכות לאהוב את עצמן בדיוק כמו שהן כשאת כבר במראה לא מסוגלת להסתכל. איך את גורמת לאחרים להרגיש בסדר ונותנת לעצמך ליפול בדיוק איפה שתלית שלטי אזהרה? "זהירות כאן בונים אופי כובש ונפלא!".

Optimized-IMG_20160312_014321

את כל כך רגילה להיות בלתי מנוצחת וכבר לא מצליחה להודות שאת פשוט לא בוטחת. בוטחת? את בטח לא היית משתמשת במילה הזו, את היית אומרת שאין לך אמונה… שמישהו יגיע ויראה בך את המעבר כי גם את לא מצליחה. את נסגרת ובורחת למקום שבו את פורחת, למקום בו שופטים אותך על שכל שלא חסר לך ומשאירה אותם עם המחשבה שאצלך הכל בסדר. את גם אוהבת להשתמש במילים כי אמרו לך שאת קולחת, העיקר לא לגעת איפה שכואב כי את יודעת שאם תלחצי כנראה שתדממי למוות.

כפרה עליך, תשחררי כבר את האמת, ואם אני יכולה לבקש ממך קצת יותר מזה אז בחייאת פשוט תנשמי ותאהבי את עצמך.

// חנה קבטיאנסקי

drive2

היית שואל אותי את השאלה הזו אם הייתי גבר?

למי שלא יודע, אני ביוון. כן כן, יצאתי לחופשה משפחתית בכרתים ואני לא יודעת אם אי פעם אחזור. סתם, אני חוזרת מחר לתל אביב, העיר האהובה עליי בעולם, כמו גדולהכי איפה אני אהיה אם לא בתל אביב (ניו יורק? אל.איי נגיד?). סך הכל דיי נחמד פה, יוון וזה, וחוץ מכל הדברים שבא לי להתלונן עליהם אבל אני לא- כי בכל זאת, אני בחופשה וזה לא יפה להתלונן בזמן חופשה, סך הכל נחמד לי.

אתמול למשל, שכרנו רכב ספורט עם גג פתוח (סטייל) ויצאנו לסיבוב ברחבי העיר. אנחנו 13 איש וזה סיוט אז השכרנו שני רכבים – אחותי ואני עם הדוד הסטלן ברכב אחד, וכל יתר המשפחה ברכב אחר. משום מה, דוד שלי מיד התיישב ליד ההגה, וכשאני אמרתי שאני רוצה גם לנהוג, הוא הביע חשש.

drive2

הרכב שהשכרנו היה הילוכים והוא מיד ביטל את האפשרות שגם אני אנהג ברכב במשך הטיול. ״מה, את יודעת לנהוג על הילוכים?! עזבי, אני אנהג״. זה הזכיר לי את המשפט הגאוני ששמעתי בסדרה (המעולה) ״סקנדל״. אני לא זוכרת את הסיטואציה אבל השאלה הגיעה משפתיה של אוליביה פופ, ששאלה את השאלה החשובה ביותר בעולם, מבחינתי לפחות ״האם היית שואל אותי את השאלה הזו אם הייתי גבר?״. שאלה פשוטה אך כה חשובה, כי כמעט בכל הפעמים שאני יכולה לחשוב עליהם, התשובה היא לא.

www.ew.com

www.ew.com

תחשבו על זה, אני בטוחה שתצליחו לחשוב על סיטואציה אחת אם לא יותר, בה שאלתם מישהי שאלה שלא הייתם שואלים אותה בחיים אם היא הייתה גבר. ״את צריכה עזרה עם זה?״, ״את בטוחה שאת יודעת מה את עושה?״, ״את בטוחה שאת יכולה נהוג על הילוכים?״ כאילו באמת?! אני נהגתי במשך שנים ארוכות על רכב עם הילוכים למרחקים עצומים בארצות הברית ואנגליה, ואני לא רואה שום קשר בין מה יש לי בין הרגליים, לבין היכולת שלי לנהוג על הילוכים. מעבר לכך, אני מכירה כל כך הרבה גברים שלא יודעים לנהוג על הילוכים, שזו באמת הנחה מטומטמת.

driving

אני מוצאת את עצמי מתרגזת לאחרונה יותר ויותר משאלות מפגרות שגברים שואלים אותי, ואני מרבה להתקיל אותם עם שאלת המחץ שלי. הם לרוב נבהלים לרגע, חושבים על זה כמה שניות ואז לוקחים בחזרה את השאלה שלהם. בעיקר כי הם קולטים שהם לא היו שואלים גבר את אותה השאלה, ואין להם באמת מושג למה הם שאלו אותי, חוץ מבגלל שנאי אישה.

אבל לא באתי לכאן כדי לקטר, לבכות או לצעוק על כל הגברים על כמה שהם לא בסדר. אני בסך כל מציגה את הבעיה הזו כדי לבקש מכם בפעם הבאה לעצור לפני שאתם באים לשאול אותנו שאלה ולחשוב קודם עם עצמכם – הייתם שואלים אותנו את השאלה הזו אם היינו גבר? אם התשובה היא לא, תעשו לנו ולכל המין הנשי טובה ופשוט אל תשאלו. זה מעליב, זה מעצבן וזה בעיקר מוציא אתכם דיי מפגרים.

// נטלי להב

13177203_10154169333439932_2405553554692438476_n

כמה צלקות זה כל מה שנשאר

זאת לא הייתה הפעם הראשונה שחיכיתי לו ערה כל הלילה, הוא עבד בלילה ואני ביום. חיים ביחד, אבל הפוך. אני מנסה להירדם אבל מוצאת את עצמי מתעוררת ובודקת את הפלאפון כל כמה דקות. מחכה להודעה, רמז, סימן חיים, למרות שהפלאפון שלו לא זמין כבר שעות. עד הבוקר אני מתהפכת במיטה בדירה אקראית שברחתי אליה לחודשיים כדי להתרחק ממנו ומהבועה שניפחנו סביב עצמנו.

חברה מתקשרת ואני מודה לאלוהים ששלח מישהו שאוכל לשתף בחרדות שמציפות אותי. אולי היא תכניס אותי לפרופורציות, אולי אני סתם אוכלת סרטים.
"אני מרגישה שמשהו לא בסדר, הוא לא עונה לי כבר שעות"
"הוא בטח סתם השתכר ונרדם", היא מנסה לעודד אותי.
"אין דבר כזה. מה זה השתכר ונרדם? הוא משתכר כל יום ולא נרדם. משהו קרה, אני אומרת לך. אני לא סתם משתגעת".

tumblr_o84ocgnrFl1uo0jvco1_250

חצי שעה אחרי אני יוצאת מהבית ומתחילה ללכת אליו על בן יהודה שמרגיש כמו הרחוב הכי ארוך בעולם. זה אמצע הקיץ, הרחוב מפוצץ אנשים ואני כמעט רצה, מתנשמת, מזיעה. מתה לדעת מה קורה, מתה מפחד. אני מגיעה ומוצאת את השער של החצר פתוח, זה אומר שהוא בבית. אני מוציאה את המפתח ולרגע לא מצליחה לנשום.

אני רואה אותו ישן, השמיכה מכסה לו רק את הרגליים והיד שלו מונחת על הבחורה הערומה ששוכבת שם במקומי. בצד שלי במיטה, על המצעים שלי, על הכרית שלי. הדופק עולה, הלב נמעך ומתרסק ומתנפץ. אני לא מצליחה להאמין ומצד שני מאוד לא מופתעת, כמעט כאילו חיכיתי שזה יקרה כדי שתהיה הצדקה לסרטים שאני אוכלת.

pillows-820149_960_720

אני עומדת ליד הדלת, לא מסוגלת לזוז, ממלמלת "למה?" בלי הפסקה. הוא מתעורר ומסתובב לכיווני. "מה קורה?" הוא שואל מנומנם ורק אז קולט את הסיטואציה. אידיוט. "למה?" אני צורחת, טורקת את הדלת ורצה החוצה כדי לא לאבד שליטה. אני צריכה להחליט מה לעשות ואיך להגיב.

אחרי כמה דקות של בכי באמצע הרחוב אני חוזרת, הפעם מוכנה להרוג. הוא הספיק לקום ולהבריח את הבחורה מהדלת האחורית. אני משתגעת, מקללת וזורקת דברים. אני מנסה להכאיב לו ולפגוע בו, אבל הוא תופס אותי ומתחיל להפעיל כוח כדי לגרום לי להפסיק להשתגע.

אני יוצאת משם, מנסה להגיע כמה שיותר מהר הביתה, לסגור את הדלת ולהעלם. אבל הוא הולך אחריי, לא מרפה. "מור אני אוהב אותך", "מור אני מצטער", "חכי שנייה, תעצרי, עשיתי טעות". אני מגיעה לבניין שלי ומתיישבת על ספסל באפיסת כוחות. הוא לא מניח לי, מנסה להתקרב, להתנצל, לגרום לי להקשיב לעוד מילים שירככו אותי.

tumblr_meu6lyI8nK1qz6f9yo1_500

החברה שהתקשרה בבוקר באה להציל אותי, היא מעיפה אותו ממני ואנחנו עולות הביתה. ימים שלמים אני עוברת מהמיטה לספה, לא מצליחה לשאת את הכאב. אני מרגישה שאני לא יכולה להמשיך לחיות, שלא אצליח להתגבר, שכל החיים שלי הם שקרים וטעויות. העולם התהפך ואני לא יודעת איך לצאת מזה. ויותר מהכל, אני לא מבינה למה.

אהבה יכולה לעשות אותנו קטנים ועלובים, היא יכולה לשחק בנו ולהפוך אותנו לכל מה שאנחנו לא. בכל מערכת יחסים שהייתה לי, חציתי כל קו אדום שהצבתי, כל העקרונות שלי הפכו לרעיונות חסרי משמעות ובכל צעד שעשיתי לקראת האהבה שכבר הייתה שלי, התרחקתי שני צעדים מעצמי.
אני מוכנה למשהו חדש, זה אפילו כבר קצת מדגדג לי, אבל גם מאוד מרתיע אותי.
אני עדיין מלאה צלקות.

// מור שמר

IMG_20160628_103758

ספרות זולה

"אבא, סיפור. אני לא יכול לישון, ירח מסתכל לי בחלון. עוד מעט אני אהיה גדול מדי אז אבא, עוד סיפור אחד ודי". יהונתן גפן/ אבא, סיפור.

מרחק נסיעה קטן מבית ילדותי הייתה חנות ספרים. בזכרוני היא הייתה עצומה, מלאה בכל טוב: הרים על גבי הרים של טקסטים שיטיסו אותי כטרמפיסט על כנפיהם אל מחוזות שלא יכולתי לבקש לעצמי בלעדיהם. אמא הייתה לוקחת אותי אליה באירועים מיוחדים ובאירועים מיוחדים פחות אבל ברגע שהגיע שבוע הספר האווירה כאילו השתנתה והתאימה את עצמה לגחמותיי. הספרים נערמו אחד על השני והכריכות יצרו פסיפס של עיצובים גרפיים ואיורים שהתחברו יחד כדי לצבוע את המציאות בצבעים שהראש שלי חלם.

IMG_20160629_022317

אני זוכר את האנשים רצים בין המדפים ומחפשים את מי מבין כל הספרים שיצעק להם "אני! קח אותי!". אני זוכר את האחיזה שלי עם ידיי הקטנות בדפים העדינים ואני זוכר את הריח של האבק שמצא את דרכו לנחיריי שמאז הן עורגות לו ולא מסוגלות לשחרר.

אני זוכר איך ייחלתי יום אחד להיות חלק מההרגשה הזאת. איך רציתי להיות מי שנותן לאותו הילד הקטן להרגיש בפעם הראשונה את המחנק הזה שמגיע עם העמוד האחרון של הספר. אני זוכר את היום שבו החלטתי לפעול כדי להגשים את החלום המיניאטורי הזה ועטיתי על צווארי תג קטן שאומר הכל. איתן – איש ספר.

IMG_20160629_014629

"אם יש גן-עדן ככה הוא נראה; אם יש גיהינום ככה הוא מרגיש". רון לשם/ אם יש גן-עדן.

אני מרגיש לפעמים כאילו אני מחלל איזו קדושה מסוימת. לפעמים בין שאיפות העשן בהפסקת הסיגריה המזדמנת שלי אני מעלה בזכרוני את אותם הרגעים כילד קטן מוקף במדפי הספרים המפוצצים ומצטמרר. איפה אותו הילד ואיפה אני עכשיו?

בין הרי הזבל שמפורסם להרי הזבל שאני דוחף לאנשים ביד תוך כדי שאני שולף להם את כרטיס האשראי מהארנק אני תוהה – מתי זה קרה? מתי העיסוק בספרים שלי, בשקט שלי, הפך לכזה עיסוק אובססיבי ורועש של זילות? מתי הפסקתי להיות איתן הכן שמחפש את היופי בתוצרים הכי בינוניים כדי להתאים לאדם שמולי חבר מודפס שיעשה לו רק טוב והתחלתי להיות איתן המניפולטיבי שלא רואה בעיניים כלום חוץ מתעשייה שצריכה עוד להמשיך למכור?

אני מריץ לעצמי בראש את רשימת הבחורים שהסתכלו עליי במבט תמה כשסיפרתי להם שאני בדיוק קורא, או עובד בחנות ספרים, או מתחיל לימודי ספרות. אני מריץ לעצמי את כל השיחות עם אנשים שלא זוכרים כבר איך ספר מרגיש בידיים שלהם, או איך הוא מעייף את העיניים ומרכך את הנשמה ונאנח. אני מרגיש שנהייתי מה שאני עכשיו לא רק בגלל העבודה שאני נמצא בה כבר יותר מדי זמן ולא רק בגלל הרמה של הספרות המודרנית – אלא בגלל שאין לי יותר עם מי לחלוק את הרגשות שלי.

IMG_20160629_014437

"זה הספר האהוב עליי, כדאי לך לקרוא אותו". הוא אמר לי כשדלפק הבר מפריד בינינו והלב שלי החסיר פעימה. כשיצאתי מהכיכר השנה, מאוכזב מהשממה שהשתררה, עצרתי בפאב שבפינת הרחוב. הוא חיכה לי מאחורי הבר עם מגבת קטנה על הכתף ובאוזן קשובה ביקש לשמוע את שעל לבי. או שפשוט חיכה שאזמין. לא עבר הרבה זמן מהרגע בו הזמנתי משקה והנחתי את שקית הניילון הקטנה עם הספרים שקניתי רגע לפני על הבר עד שלכד את עיניי. הוא התקרב ושאל אם יוכל להסתכל על הספרים, הוא שאל מה קראתי לאחרונה, הוא התעניין בהמלצות ולבסוף אמר "את 'על אהבה ומעשיות אחרות' קראת?".

הדלפק הדביק הזה ימשיך להפריד בינינו פיזית, חיץ שבין המציאות לתקווה – התקווה שיום אחד אירועים כמו זה יהיו השגרה, אבל עד אז ניתנת לנו הבחירה שבין האכזבה מהקיים לפתיחות התודעה שבקריאה.

"הביטו בקו הזמן. כמובן, הוא רק אשליה. הזמן הוא מרחב, לא קו. צפו בו, זהו כיצד כל אירוע בו גורם ונגרם, נסו לאתר את תחילתו. לא תצליחו, כמובן. לכל עכשיו יש לפני. הביטו שוב בקו הזמן. מצאו את הנקודה הנכונה, הניחו עליה את האצבע ופשוט החליטו, 'זו ההתחלה'". מצרפי המקרים/ יואב בלום.

// איתן דביר

mans-hand-is-trying-to-reach-the-sun-picjumbo-com copy

אושר בפיתה

כבר מהשלום שלה זיהיתי שמשהו לא בסדר. ככה זה עם חברות טובות, לא צריך באמת מילים, לפעמים רק מהרווחים שבין הנשימות אפשר לזהות שמשהו קרה. היא סיפרה לי שהיא חושבת לחזור ללמוד. ואז שתיקה.

פגשתי אותה ביום הראשון במכללה, בחורה ממגנטת עם חיוך הורס ודעות מוצקות על גברים והחיים כמו שרק לתימניות אסליות יש. התחלנו ביחד לימודי אדריכלות אבל משהו במספרים והשרטוטים לא הסתדר לה. ואז היא גילתה אותי. בחורה חכמה עם ראש מלא פרפרים שלא מסוגלת לשבת בשיעורים. היא היתה אחראית לנוכחות, סיכומים ובעצם להכל. האחריות שלי הסתכמה בלוודא שאני ואז היא מבינות את החומר. היא היתה המוח ואני השכל.

giphy (41)

אלה היו נישואי תועלת שנרקמו במשך הרצאות משמימות וסרטוטים אין סופיים שהפכו די מהר לחברות נפש מתובלת בריח ובטעם של הפלאפל התימני שהיינו קונות אצל מוטי בדוכן שליד המכללה. הוא כל כך התרגל לראות אותנו בשתיים שאם רק אני הייתי מגיעה לאכול, ישר היה שואל אותי "איפה הצמד שלך?" ודוחף לי עוד כדור רותח לתוך הלחוח, שאני אביא גם לה. אכלנו שם כשסיימתי את התואר. וגם שנה אח"כ כשגם היא בציפורניים סיימה. מאז היא לא מתקרבת לכל מה שמזכיר לה את הלימודים. היום, היא בכלל גננת. את הסבלנות אין קץ שלה היא משקיעה בילדים שמחזירים לה אהבה אינסופית בלי קשר לאיך היא פותרת פונקציות או מתכננת קומפלקס מגורים.

ועכשיו היא מספרת לי שהיא חושבת לחזור ללמוד… אני מתחילה מייד לומר שזה חשוב, שכדאי, שקטן עליה ויאללה. אבל כשהיא אומרת לי "למה אני צריכה את זה? מה רע במקום שלי? למה לזוז אם נוח?", תורי לשתוק.

זה לא קורה הרבה שאני לא מוצאת מילים אבל הפעם אין לי מה לומר לה. כבר די הרבה זמן אני במקום הזה בעצמי. כל כך נוח לי שלא בא לי לקום ולשנות. החיים שלי הם מרוץ על מרצפות מתנודדות. אני ממהרת לכבוש יעדים כשמאחורי כל הגשרים נשרפים. הכל משתנה כל כך מהר שאיך שאני מניחה רגל במשבצת אחת אני כבר צריכה לדלג לאחרת. וזה מתיש. ומי באמת אמר שאנחנו צריכים להתקדם, לגדול, לצמוח, לשאוף למעלה כל הזמן? מי אמר שהטוב נמצא בפסגה ולא בנוח ובמוכר למרגלות ההר?

giphy (42)

את המחשבה הזאת כעסתי על אדם חכם. הוא הסביר לי שלא מדובר במושגים של טוב ורע אלה רק פרשנות שאנחנו נותנים לדברים. אם מה שטוב הוא תחתית ההר, זה אחלה, תישארי שם. השאיפה, הוא טוען, היא לא למעלה ליותר כסף, יותר תוצאות, יותר הכרה. השאיפה היא לכל הכיוונים. לכל כיוון שמעלה לך חיוך, לכל מקום שמרגש אותך, שמספק אותך, שמגשים את הפוטנציאל שבך. ניחנת בכישרון הטבעי לצמוח. נולדת לגדול. שם טמון האושר שלך.

אז אני כבר לא שותקת. אני אומרת לה, אבל בעיקר לעצמי. קומי. תמשיכי. אל תעצרי. אל תתני לצלקות להכתיב את היופי, אל תתני לנסיבות להפוך לעובדות. אל תשאפי לעוד כסף, לעוד תואר לעוד קשר שלא משאיר חותם. תשאפי לעשות יותר ממה שאת עושה עכשיו. תשאפי להיות יותר מאושרת ממה שאת עכשיו. תקבלי את הסערה כמצב קיים, אל תפחדי מהתנודות, צאי החוצה לרקוד עם חיוך ענק בגשם ואז לכי לאכול מנת פלאפל חמה אצל מוטי. שם בוודאות האושר טמון.

// אביגיל בר טימור

typewriter-498204_640

לכתוב או לא להיות?

לא, את הפוסט הזה אני לא עומד לפרסם בפרופיל פייסבוק האישי שלי. הפוסט הזה הוא סופר אישי והמינימום שאני מסוגל זה לכתוב באתר ולקבוצה שלנו בפייסבוק.

כרגע אני נמצא בתקופת מבחנים. ימים קשים עוברים על כוחותינו, הדבר כמובן מתבטא בציונים שלא מספקים אותי כלל וכלל, שלא נדבר על ההרגשה שאני נתון בה בימים אלה. אפשר לסכם את זה בדכדוך המתבטא בחוסר רצון להגשמה עצמית אשר נובעת מחוסר הצלחות. נשמע מפוצץ? אסביר.

SplitShire-2193-1-1440x960

אתם מכירים את ההרגשה הזאת שעד שקורה לכם משהו טוב בחיים, הוא פשוט נחרב בין הידיים? אתה חושב שהחזקת בשתי ידייך זהב נדיר, אך במאית השנייה, הזהב פשוט הופך לסתם כסף. נכון, כסף זה משאב נדיר, אבל בסופו של דבר זהב הוא יקר ערך מכסף. לרבים וטובים יש כסף, אבל לא לכולם יש זהב. אתם מתחילים להבין להיכן אני חותר?

תמיד אהבתי לכתוב לעצמי ופשוט אהבתי את זה. אהבתי שאני פורק את זעמי באמצעות הכתיבה בין אם זה על פוליטיקאים, הביטחון שלנו או סתם דברים אישיים. הרעיונות פשוט זרמו בשפע, המילים התפרצו והפוסטים פשוט נוצרו. אך קרה דבר מוזר ביותר. בראש ובראשונה, בחלק מהפוסטים הקורא כלל לא הבין מה בכלל רציתי להגיד. לי זה היה ברור כשמש, ולו זה היה כמו אוסף של מחשבות לא ברורות. האופי הנירוטי שלי גרם לי להאשים את עצמי ולהיכנס "למרה שחורה", אולי זה כלל לא בשבילי ועדיף להמשיך לכתוב פשוט למגירה, ולא להעלות פוסטים לפייסבוק או לאתר "מה וזה".

ואז קרה דבר נוסף, בדיעבד שמתי לב למלא שגיאות כתיב שתיקנו אותי. בין אם זה בפוסטים שאני כותב בפייסבוק או באתר "מה וזה". כן, טעויות כתיב שאפילו אני מתבייש בהן: "אני יסביר" במקום "אסביר" – מביך. הרי אני אמור להיות ה"טוען לכתר הכתיבה", אז איך לעזאזל קרה הדבר המביך הזה?

ואחרון חביב, התחלתי לקרוא את הפוסטים של כמה מן הבלוגרים מהאתר. דוגרי, אם להיות כן, הקנאה פשוט אוכלת אותי מבפנים. כמה כישרון יש לאנשים פה. איזה יכולת מופלאה לתאר רגשות, סיפורים וסיטואציות. אני בטוח שכל אחד ואחת מצליחים באופן חותך כל אחד בתחומו הוא שלו.

9QEVP5YHO3

ואחרי כל זה, איפה אני נכנס בכל הסיפור הזה? האם זה בכלל בשבילי? אני יודע שאנחנו לא עסוקים בתחרות ואגואיזם. זה פשוט קשור אליי. למקום הזה שעדיין לא מצאתי אותו. למקום הזה שאני אוכל לצעוק בריש גליי: "זה שלי, זה אני ואפילו קיבלתי כמה הוכחות לכך". הרי בסופו של דבר, כולנו, בלי יוצא מן הכלל, מעוניינים בתשבחות בין אם זה מתבטא ב-like או ב-share או סתם חברים באים לומר לנו: "יפה כתבת אחי".

וואלה? גם אני רוצה להיות כזה! אני רוצה לעבוד בתוכן ועם אנשים, אני רוצה לכתוב תסריטים, סיפורים ושירים ואני רוצה להפוך את העולם למקום טוב יותר. אני שואף לאחוז במשהו שהוא שלי ולהגיד בפה מלא: "זה זהב ולא כסף!". אבל ראאבק, אני בן 24. מתי לעזאזל זה יקרה? מתי לעזאזל אני אמצא כבר את הנישה שלי?

// רועי גלר

Three women taking a selfie while shopping in a clothing store. They are happy and smiling at camera. Shopping concept, also related to social media addiction.

5 דברים לקנות בדיוטי פרי בדרך למסיבת רווקות

בכל עונת החתונות מגיע הרגע שבו את מתווספת לקבוצת ווטסאפ עם כותרת מלאת אימוג'ים של כלות "מסיבת הרווקות של בלה בלה". לרגע את נחרדת שתצטרכי להיות במסיבה קיטשית עם בולבולים על הראש, בתוך המשקה ועל ההינומה של הכלה, ואז את מגלה להפתעתך שאת אשכרה הולכת להנות- טסים לחו"ל! כי למה שרק הכלה תהנה?

ארזתם, צילמתם סלפי "התחלנו" בירידה לקראת טרמינל 3, והגעתם למקום המרהיב במדינה, הדיוטי פרי. במקום להתבלגן ולבזבז את השעתיים הנותרות לקראת הטיסה בהמתנה לחצי ג'בטה ב60 ש"ח, קחו את עצמכן לחנות הדיוטי פרי הקרובה והתחילו ברכישה- חמישה דברים שבלעדיהם מסיבת רווקות בחו"ל היא לא מסיבה.

אלכוהול- שתית? חגגת? יופי! מסיבה אמיתית היא מסיבה שבסופה כולן שוכבות בזויות הזויות בחדר המלון, אחת עם הרגליים על הקיר, השנייה מרוחה ספק-על-הרצפה ספק-על-המיטה והכלה לא זוכרת שעלתה לפני שעה על בר ורקדה כמו משוגעת. אלכוהול איכותי כמו וויסקי טוב (תכירו את kavalan, ויסקי מטיוואן, שעושה טוב בכל הגוף) או שמפנייה mumme הורודה שזורמת בגרון ומרגישה כמו פטל אך בפועל מרימה את האווירה ועושה את העבודה. והיי, הם לחלוטין עדיפים על המיני בר הגזלן בחדר.

champagne perrier jou_½t BE 2006 - fond blanc LR.jpg - Copie copy

שוקולדים- אז אחרי ששתיתן ואתם זרוקות לכן בחדר, מה תאכלו? תמיד במאנצ' לילי החשק נע בין משהו מלוח מאוד (בורקס העגלה עם ביצה קשה ומלפפון חמוץ בצד) או מתוק מאוד ("יואו איך בא לי פנקייק בציפוי סוכר וחמאת בוטנים וריבת חלב ונוטלה. ושוקו ליד"), בכל מקרה תצאו עם בחילה קלה. למה לא להתארגן מראש עם איזה מלטיזרס (דלי השוקולד הענקי! תראו לי בחורה שתגיד לזה ״לא״), מילקה או פרלינים בצורת צדפים כאלה בחום-לבן נאם-נאם-נאם? זה קטן, זה מתוק ולא תרגישי כמו אישה בחודש השני להריון.

הדלי הכי מלהיב מאז המצאת הבאקט :)

הדלי הכי מלהיב מאז המצאת הבאקט :)

טבק- לחבורת מעשנות העסק הזה לא קל בכלל, ברוב היעדים הקרובים מחירי הסיגריות לא מאירי פנים ואם אפשר להתארגן קודם כדי לחסוך קצת מהכיס, זה בהחלט כדאי. גם אם אף אחת לא מעשנת, מבטיחה לכן שברגע שידעו שאתן טסות- לפחות כל אחת תקבל הודעה מאיזה ידיד-רחוק-כזה-מפעם "תגידי, מה הסיכוי שאת מביאה לי פקט?".

קוסמטיקה- כי בניגוד לחנויות בארץ, בדיוטי פרי את דווקא נהנית מלטייל בין מדפי הבשמים (שתמיד בהנחה היסטרית) בין עמדות הליפסטיקים של כל חברות הקוסמטיקה עלי אדמות, לסטנדים של הלקים המדהימים של Essie או של OPI וה"פאני באני" שלהם – שזה הצבע שכל הכלות משתמשות בו. כאילו, ככה אמרו לי… אהמ אהמ... אז אם אתן הולכות לקרוע את הלילה בעיר אירופאית קסומה- אל תשכחו להתייפייף קודם, ומהשדה אפשר אפילו לעשות את זה בזול.

0001288740 copy 0001288452 copy

Victoria's Secret- אז נכון שהכלה כבר תפוסה ובמקרה שלה תוכל לרכוש "מתנה" לארוס בדמות לבנים סקסיים בצבע לבן שלא תאמינו אבל גם את זה יש בדיוטי פרי. אבל מה עם החברות? הן רווקות, פנויות וצעירות, ואולי יש סיכוי שיפגשו איזה מקומי הורס שישאיר להם זיכרון כיפי של רומן קצר בחו"ל. אז כדי שלא יתפסו אותן עם תחתוני סלוגי לבנים עם גומי, רצוי לחטוף איזה תחתון שווה וקרם גוף שמריח טוב מהחנות המהממת הזו.

מסיבת הרווקות מוכנה, כל הדברים נדחסים לטרולי והדיילת כבר קוראת לכולם לעלות למטוס. תצליחו להתאפק ולא לפתוח את הדברים במטוס? גם אם לא, לפחות לא תהיה עוד טיסת שוקולד!

טיסה נעימה!

 

// לילך דהן

13499730_1370648996287491_1041540764_o (1)

בין קמט לקמט

אני שונאת לגהץ. ואני שונאת את השעות האחרונות שנותרות לי בבית לפני החזרה לשגרה. אני שונאת להכין את התיק, וללכת לישון בידיעה שאני לא חוזרת לאותה המיטה. לא באופן ילדותי ומתגעגע, אלא כי אף אחד לא אוהב לחזור לבועה הרגילה. ולגהץ את המדים בשבת בערב, ישר אחרי שהם יוצאים מהכביסה' שם מעין חותמת לכך שנגמרה לי השבת, והעולם האמיתי ממתין לבואי ממש בשניhה בה אני קמה.

אני שונאת לגהץ. להוציא את הקרש הארור מהמחסן, זה שהתעקשתי אני לבחור באיקאה, להתחיל להסתבך עם המגהץ המשוכלל ההוא שעובד עם אדים, ואמא אמרה שהוא יעשה עבודה יותר טובה, ובסופו של דבר לחפש אחר ההוא הישן, זה שפשוט מחברים לשקע והוא נהיה חם.

c96a2b18fe27fe51d13fd02115839db1

אני שונאת לגהץ. זאת פעולה מונוטונית וכל כך מגעילה, לפרוס על משטח כל כך צר את החולצה שתלווה אותי בכל יום למשך השבוע הבא. ולאט לאט באיטיות שכמעט מעוררת מועקה, להחליק כל קמט וקמט שנוצר על הבד בזמן שהוא התערבב ויצר לו חיים חדשים במכונת הכביסה.

אני שונאת לגהץ כי כל קמט שנוצר החולצה שלי הרוויחה, היא עבדה בשבילו קשה ויצרה אינספור שיתופי פעולה, חוזים שנרקמו ללא מילים בינה לבין זוגות תחתונים וגרביים ולמכונת הכביסה. והנה אני עומדת לי פה בסלון ומנסה בהתערבות מלאכותית ודוחה, לרמוס את כל הדיאלוגים וההסכמים שהחולצה האומללה שלי יצרה.

כמו כל התערבות אנושית בחוקי הטבע, החולצה לא ממהרת ללבוש צורה ייצוגית וחלקה. ובצעד נואש אני משתדלת לתפוס את כל הקצוות הלא פתורים, ולהחליק כל קפל מבלי שהפעולה תוסיף לי כמה חדשים. את המלחמה הזאת בדרך קבע אני מכריעה, כי ככה זה כשבמבצע הזה את גם החייל, גם הרמטכ"ל וגם ראש הממשלה.

13549208_1370646482954409_1473960571_o

עכשיו כבר תשע בערב, והחולצה שלי שוכבת על הקולב, עייפה וממתינה. היא אומנם נראית כל כך אסופה ומאופקת כלפי חוץ אבל רק שותפה לסוד יודע מה היא באמת עברה. לפעמים גם אני צריכה מגהץ, ולפעמים הפעולה היא מייגעת וארוכה. אבל כשאת גם החייל גם הרמטכ"ל וגם ראש הממשלה, אין את מי להאשים כשהקמטים עדיין מעטרים את החולצה.

כשמדובר בי זה כנראה יhקח לי יותר מחצי שעה. אבל עכשיו כבר תשע בערב, המכופתרת נחה על הקולב ואוגרת כוחות בשביל לצאת מרועננת אל העולם כשתשכים. כי אחרי הכל, החוזים שרקמה וכל הקמטים לא באמת נמחקו, היא רק פינתה מקום לכאלה חדשים.

// דנה פרידמן

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..