תגית: מהוזה

לא יגידו לי מי אני1

לא יגידו לי מי אני

אנחנו בעיצומה של מלחמת אזרחים אתם יודעים? כל ימני הוא פשיסט וכל שמאלני הוא עוכר ישראלי. שכחנו שמדובר במדינת ישראל הדמוקרטיה האמיתית היחידה במזרח התיכון אז בבקשה אל תקחו את זה ממנה. בתקופה האחרונה מאז חטיפת הנערים פוליטיקה הפכה לנושא שיחה קבוע. אתם לא תגידו לי מי אני, אני אומר לכם מי אני.

אני, חנה בת 22 ימנית בדעותיי הפולטיות, ארץ ישראל השלמה היא מטרה מיוחלת בחיי, מאמינה באנושיות וחמלה, נגד רצח ילדים ללא קשר לדת, גזע או מין. לאחרונה נתקלתי בדעה שאם אני ימנית אז אני באופן אוטומטי גזענית לא נאורה ובעד רצח ערבים. אני רוצה לנצל את העמדה הזו בשביל לומר "נמאס לי!" נמאס לי שאנשים במדינה הזו מתנהגים כאילו הם טובים יותר מאחרים. מעצבן אותי שאנשים ששמעו אזעקה וחצי בכל חייהם החליטו שיש להם מספיק מידע בשביל לשפוט ולבקר אחרים שחיים במציאות הזו במשך עשרות שנים באופן יומיומי. נמאס לי מכל השנאה שנשפכת מכל עבר, ימנים או שמאלנים כרגע? הקיצוניים שביניכם מגעילים אותי באותה מידה.

לא יגידו לי מי אני2

אנשים איבדו את זה לגמרי ואיך שזה נראה עכשיו לא הייתי אומרת שהעתיד שלנו ורוד אלא אם נעצור שנייה הכל, ננשום עמוק ונחליט להקשיב לאנשים שעומדים מולנו ולהבין שאם דעתם שונה משלנו אין זה אומר שלדעתם אין לגיטמציה. לכולנו יש לגיטמציה נו זה כל הקטע של ישראל אתם יודעים רוסים, מרוקאים, בוכרים, רומנים, פולנים, ארגנטינאים לכולנו יש כאן לגיטמציה.

אני אוהבת את ארץ ישראל, ציונית, פטריוטית, לא אוהבת לראות סבל של אחרים, לא אוהבת להיות זו שאחראית עליו. מאמינה בארץ ישראל השלמה אבל מבינה שיש וויתורים שצריך לקיים על מנת להמשיך להתקיים במדינתנו ולכן מוכנה להתפשר גם על מה שיש לנו עכשיו. אם אצטרך לדמיין את חיי בעתיד אקווה לחיות עם בעלי וילדיי מעבר לקו הירוק בתקווה שלא יהיה קו כזה יותר. רוצה לתת למדינה הזו לפחות חלק ממה שהיא נתנה לי. שונאת מחבלים, טרוריסטים, אנשים שמקדשים מוות. בעד לוחמה בטרור באמצעים החמורים ביותר, מאמינה בעונש מוות לכל מחבל לא משנה מה דתו שרוצח אדם בשל דתו (היטלר מישהו?) שונאת מלחמות אך מבינה את חשיבותן, לא תמימה. את התמימות איבדתי מזמן, ביום הולדת 17 התעוררתי לקול אזעקות וכך נפתח מבצע "עופרת יצוקה", הפעם הראשונה בה טילים הגיעו עד לעיר אשדוד. מאז מדובר בשגרה רגילה של אזעקות, ממד"ים וחדרי מדרגות. ישובי עוטף עזה מעוררי הערכה בעיניי, אני נגד ההנתקות אתם רוצים לדעת למה? אז פשוט תשאלו.

לא יגידו לי מי אני1

אני ימנית, מצביעת ליכוד, אוהבת בני אדם ומאמינה שילדים לא צריכים למות במלחמות מיותרות של מבוגרים טיפשים, KILL ME FOR THAT.
אל תשתיקו אותי, אל תצקצקו בהתנשאות ותתעלמו. אל תאמרו "את ימנית אז את מסיתה", נהלו דו שיח עם האדם שעומד מולכם, דעתו לא הופכת אותו לפחות נחשב מכם. בחייאת פשוט תהיו בני אדם. בימים כאלו ימין ושמאל כבר מתגמדים לצד אבדות שהעם שלנו חווה ומישהו כבר אמר את זה לפניי: תזכרו שאחרי המבצע הזה אנחנו עוד צריכים לחיות פה ביחד..

//חנה קבטיאנסקי

 

 

1236283_10153285688165294_592515980_n

מחט בערימת שחת

אני יכולה להישבע שהחוטיני בצבע צהוב זוהר שלי נמצא איפשהו בבית הזה. ובשנייה שאני אמצא אותו אני אוכל לברוח מפה, להיכנס לאוטו שלי ולחזור למקום שבו יש מכוניות נוסעות, וכבישים ורמזורים וריח של פיח ולא של פרות.

אני מרימה את עצמי מהמיטה וגרעפס קטן בטעם של דאבל אספרסו בורח לו. אני מביטה הצידה, הוא נראה כאילו הוא ישן חזק. אני מתחילה להסתובב בחדר, הראש שלי מסתובב ביחד איתי והחיפוש אחרי החוטיני מתחיל. על הרצפה אני רואה את ערימת הבגדים שהשלתי ממנו בלילה. אני מרימה את ה'גינס שלו, מתוך הכיס נופלים כמה מטבעות של עשרה שקלים ועושים רעש נוראי. הוא מסתובב, אני קופאת לרגע במקום, הוא מכסה את עצמו בשמיכה וממשיך לישון. נושמת לרווחה וממשיכה להזיז את הבגדים אך ללא תוצאות משמחות. בצעדים זהירים אני יוצאת מהחדר אל עבר הסלון בתקווה שאולי החוטיני איכשהו נשאר שם. היו רגעים שכבר חשבתי לעצמי ללכת בלעדיו. אבל חוטיני בצבע צהוב זוהר של ויקטוריה, זה לא משהו שפשוט משאירים מאחור.

בדרך לסלון אני עוברת דרך החדר הנוסף ונתקלת במיטת הטיפולים. אני נכנסת לתוך החדר, בדירה שנראית כאילו הוא בנה אותה במו ידיו מבוץ שנאסף מהרפת של המושב והכל חוזר אליי…

1186912_10154018308850294_370283602_n

9Rooms

יום חמישי. אחת עשרה בלילה.
אני רוקדת לצלילי ביונסה באחת מתוך מאה חתונות בקיץ הזה.
"אני חייב שתכירי את חבר הכי טוב של אחי".
רועי לוחש לי באוזן תוך כדי שאני מרימה צ'ייסר מספר מאתיים לכבוד החתן והכלה.
"הוא אחלה גבר. סטודנט לפיזיותרפיה, או איזה דיקור סיני או משהו כזה, בחור מוצלח…"
אם רק הייתי יודעת באותו הרגע שאני הולכת לסיים את החתונה הזו שכובה עירומה על מיטת טיפולים עם שלושים וחמש מחטים תקועות ברחבי הגוף שלי כנראה שלא הייתי משחקת אותה הבחורה הכי זורמת במזרח התיכון…שלוש שעות אחרי זה כבר היינו אצלו.

"נו תיהי ספונטנית, אני ממש טוב בזה נשבע לך, את כל כך תהני זאת חוויה מטורפת".
"תשחרר אותי עכשיו דיקורים עומר, אנחנו שיכורים. אתה רוצה לסיים איתי את הערב הזה מדממת בחדר מיון? מה נגיד לאחות, היינו חרמנים, רצינו לשחק קצת במחטים?"
בסופו של דבר השתכנעתי. הוא הפשיט אותי לאט, הרים אותי על הידיים שלו, השכיב אותי על המיטה ותקע בי מחט אחרי מחט. אני זוכרת שחשבתי לעצמי שאם הסקס יהיה מטורף, אולי כל הסבל הזה היה שווה את זה.
הוא עוד לא הספיק להוציא ממני את כל המחטים וכבר משכתי אותו לכיוון החדר שינה, הורדתי ממנו מהר את הבגדים ודחפתי אותו על המיטה. תוך כדי שאני מטפסת עליו שלפתי מאחורי האוזן שלי מחט קטנה, קיללתי בלב וזרקתי אותה הצידה.

"נו? איך היה לך? מטורף נכון?"
סבלתי מכל רגע חשבתי לעצמי. ומה זה בכלל המשוב הזה עכשיו, שעתיים בזבזתי בלשכב על המיטה הזו, עכשיו הוא גם רוצה שאני אמלא משוב על הטיפול הזה שלו.
"היה מהמם עומר, מדהים.."
"איך אני שמח שנהנית. האמת היא שאני גמור. אכפת לך אם סתם נתחבק ונלך לישון?"

1236283_10153285688165294_592515980_n

9Rooms

אני מתכופפת מתחת למיטת הטיפולים וחוטיני צהוב זוהר מבצבץ לו. אני מחייכת אליו, אוספת אותו אליי ולובשת אותו בהנאה רבה. צעד אחד קטן לכיוון הבריחה מבית הבוץ ואני דורכת על אחת המחטים, מתאפקת שלא לצרוח. אכפת לך שרק נתחבק ונלך לישון?? תחת שלי. מלמלתי לעצמי ויצאתי לכיוון האוטו.

 

//ליאור ויטלין

10313120_10154376133875285_6257926651754736299_n

אשמה

קשה להודות בזה, אבל אני יודעת שאני אשמה ברגשות המוגזמים שלי. אני יודעת שאני היחידה שיכולה לשלוט ברגשות שלי. אני רוצה להירגע באופן כמעט נואש וכנראה הדרך היחידה לעשות את זה, זה לברוח מעצמי. כבר למעלה משבוע שכל יום אני בורחת. לעשייה, לסדרות מטומטמות, לסרטונים על חתולים ואני לא מצליחה. כי איך אפשר לברוח כשהמציאות דופקת לי בפנים פעם אחר פעם. עוד הרוג, עוד פצוע, עוד חבר כנסת מפגר, עוד הפגנה מלחיצה, עוד מטוס מלזי, עוד אזעקה, עוד פגוע הלם, עוד אמא מסכנה.

לברוח

לפעמים כל שנותר לאחוז בו זה הרצון לברוח מכאן. כשכולם כועסים על כולם. כשרוצים לפגוע בכל מי שחושב קצת אחרת. כשאי אפשר לברוח למחשבות בנאליות של מה מתחשק לי לאכול לארוחת בוקר או שהגיע הזמן לקנות שמלה חדשה או סתם התעסקות רגילה בעצמי.

כשהמלחמה בעזה משפיעה על כולם, כשמלחמת אחים מאיימת לפרוץ כל רגע, כששמאל וימין זה לא סתם צדדים שאני תמיד מתבלבלת ביניהם, כשאני צריכה לחשוב מאתיים פעמים לפני שאני כותבת סטטוס כדי לא לעצבן או לפגוע חלילה במישהו – אני רוצה לברוח.

עצוב לי בטירוף על המצב. הבכי עומד בגרון כדרך קבע וכל שניה מאיים להתפרץ. עצוב על המוות המיותר והעיניים שלי כבר נפוחות מידי עם שק דמעות יבש. וחברים שלי אומרים לי שאני צריכה להירגע וכמה כבר אפשר לבכות על מה שקורה? ואני צריכה לפרוק, ולא לזיין במוח לכל מי שרוצה להכחיש, אז אני בוכה בגלל חתול ברחוב או הומלס, או סטטוס בפייסוק או פרסומת ביוטיוב.

בכיתי כל כך הרבה בשבועות האחרונים ולא משנה מה אני עושה, אני לא מצליחה להתעלם מהכאב. כואב על ההרוגים. על המסכנים בדרום. על האמהות והאבות שלא ישנים בלילה. על הילדים בעזה שמשמים כמגן אנושי. ועל כולנו שנקלענו למצב הזה. אני מפחדת להתרגל למצב הדפוק הזה. של אזעקות ומסוקים והרוגים ופחד. ומצד שני רק מחכה כבר להפסיק לקפוץ מכל צפצוף.

10313120_10154376133875285_6257926651754736299_n

בניסיון נואש לברוח מהמחשבות ומעצמי נסעתי לים. היה מנחם להתבונן ולראות את השקיעה ולהבין שהכל ממשיך לזרום בקצב רגיל. אפילו שיש לחימה. הגלים אותם גלים. השמש אותה שמש והזמן חולף.

פעם ב, אני מתבוננת בשקיעות ועוצרת. פעם ב, אני לא מרגישה אשמה.

ברגע אחד השקט הזה התחלף בצליל של מסוק שהזכיר לי שוב את הכל. המסוק אמר לי שאני לא בסדר. מתבוננת בשקיעה כשהחיילים שלנו נלחמים. את לא בסדר שאת בוכה. אין לך זכות. את לא בסדר שאת מתלוננת על המצב, את לא בסדר שאת בורחת.

המצב הזה מעורר אצלי שאלות מהותיות על העתיד. האם אני רוצה להביא ילדים לתוך עולם כזה. האם אני רוצה להמשיך לגור במדינה הזו. האם הדת שלי בכלל משנה ולמה אני מתעקשת לחיות דווקא כאן.

ואין לי תשובות חד משמעיות.

איפה שהוא אני פשוט יודעת שזה משנה. שלא אעזוב בקלות כזאת.

מסוקים

ועדיין.

התקווה היחידה שיש לי זו המחשבה שאם ארצה אז אוכל לברוח מכאן.

ואז אני חושבת על כל חסרי המזל. אלה שלא יכולים לברוח לשום מקום. שנגזר עליהם להיות חלק פעיל בלחימה הזו. ומי אני שאעזוב? מי אני בכלל שאבכה או שאפחד?

לא חיילת. לא גרה בדרום. לא פלסטינאית. לא אמא.

ועדיין אני מפחדת על כולם. על החיילים, על הדרומיים, על הפלסטינאים ועל ההורים.

וככה קרה שאני גם מפחדת על עצמי.

שאפגע.

שאשתגע.

ותוהה מה יגיע קודם.

מוזמנים להקשיב לגרסה שפיצי ואני עשינו לשיר ידוע. מנגינה שיותר הולמת את אירועי התקופה.

ניקיון

//טל עוז

1

הטיסה

את כותבת את מה שאת חושבת, הוא אומר לי בשיחתנו הטלפונית, כשאני עומדת בשער b9 בנתב"ג וממתינה עד הקריאה האחרונה לעלות למטוס. אחרי יום של פרידות מבני משפחה וחברים טובים אני מותשת מעייפות, טוב זאת היתה התוכנית, עם ארבע שעות שינה בלילה וטיסת לילה לפניי זה נראה מושלם.

אני שמח שזה קרה לי הוא אומר לי, אני שמח שזה קרה עכשיו ולא לפני חודש. אחרת, הוא מאיים, שהיה נועל אותי בשלשלאות ולא נותן לי ללכת, גם ככה בלי שלשלאות בקושי הצלחתי ללכת ממנו. מבחינתי גם, זה היה מדהים כמה זה הרגיש נוח (מוזר לי שלפתע להרגיש נוח חזר להיות מונח חיובי, אבל זה מובן לקוראיי האדוקים) לחזור להיות יחד אחרי שש שנים של נפרד. קצת בבאסה שלא נוכל לבדוק את העניין החדש מחדש, לפחות כרגע, אבל האמת היא שאני חושבת שזה מיוחד, מזכיר לי קצת את אסופת המכתבים של סבא וסבתא שלי שהתכתבו בינהם לפני שבעים שנה כשסבי שירת בבנגזי שבלוב, אז זה קצת שונה ואני עושה את רוב הכתיבה וזה לא נכתב ביד ונשלח בדואר אבל זה גם יפה ככה נדמה לי.
אני אוהבת כל כך את החיים האלו שנוצרו לי, הם השתנו ואני השתנתי, לפעמים עוד יוצא לי לחשוב על מי ומה שהייתי אז ואיך ואיפה אני עכשיו.

1

לפי המפה של הטיסה עוד כשעה נוחתים בבנגקוק, המגשים של ארוחת הבוקר נאספים, לגימה אחרונה של קפה שנמזג עד קו מסוים כי כך הן הוראות הבטיחות, כך למדתי לאחר שהאיש שלידי התווכח עם הדייל שהוא רוצה יותר, הדייל מזג עוד שלוק קטן וחייך חיוך עצבני, האיש התרצה.

המסע הזה שעומד להתחיל ממש עכשיו, תוכנן בקפידה ממש מהיום של הפרידה כשפשוט רציתי לברוח אבל החיים והחברים לא נתנו לי וטוב שכך, זאת היתה ועודנה ותהיה אני בטוחה אחת התקופות המעניינות בחיי, עליות ומורדות, חוזק וחוסן נפשי שלא ידעתי שקיימים בי, בי ובאנשים סביבי. ועכשיו בפתחה של ההרפתקה עם המון תהיות על זה ועל זה אחר, אני אמשיך לכתוב את האמת שלי. בתקווה למצוא זיכוך לנפש הסבוכה שלי, האמת שנחשפת מולכם כל פעם מחדש בלי להבין באמת מאיפה אני מוצאת אותה ואיך אני לא מתביישת לפרסמה, לפעמים זה מרגיש לי כמו חוויה חוץ גופית לקרוא את המילים של עצמי. מה גם שהסתבר לי שהפכה הכתיבה לנושא לשיחה של אנשים שאני לא מכירה וגם של כאלה שהכרתי פעם, נפלאות הפייסבוק.

2

הטיסה לבנגקוק עברה ברובה בין התעוררות לשינה, קצת התקמבנתי עם דיילת שהיא חברה של חברה שהיא גם דיילת וקיבלתי שמיכה נוספת ששימשה ככרית מתכווננת, ילדים מייללים ובין דחיפת המשענת שלי לנסיון למצוא תנוחה נורמלית הצלחתי לבסוף להניח את ראשי ממחשבות ולישון.

לכתוב עליך ולדעת שאתה קורא, גם דברים שקשה לי לומר פנים מול פנים איכשהו קל לי יותר לכתוב אותם לכל העולם, לקוות שאולי יצטלבו חיינו בחמישית, מתישהו איפשהו איכשהו, ואוכל לכתוב עליך דברים חדשים. הטייס מאותת לדיילים להתארגן לנחיתה, הבחורה התזזיתית שלידי מאכסנת את נגן המוזיקה שלה, הכיסא שלי מתיישר והמגש נעול, החופש הגדול שלי הגיע.

3

//אופיר גוני קריס

10368405_309938579184509_6899755398918641423_n

להיות ישראלי

מזל. יש לי מזל. זכיתי בענק. איך אפסיק לומר תודה?

אני יהודייה, ישראלית. חלק מהעם הנבחר, יש בי משהו שאין למיליונים ומיליארדים אחרים. יש בי חלקיק אלוהי. יש רק לנו.

אני גרה בארץ הקודש, מדברת עברית בלי לדעת כמה היא יקרה. כמה שווה השפה שלנו, האדמה עליה אנו דורכים, התורה שלנו.

משה רבינו לא זכה להיכנס לארץ המובטחת ואנחנו גרים בה. כל בוקר, פותחת את העיניים ומולי היא נמצאת. אחח, משה, כמה אנחנו צריכים אותך עכשיו.

'גם אם אדמתי בוערת. רק מילה בעברית חודרת, אל עורקיי אל נשמתי…אין לי ארץ אחרת'

ואנחנו נלחמים עליה. נהרגים, מחרפים את נפשם. היקרים שלנו.

הם בגילי . אותם החלומות יש לנו , אותם שיגעונות.

אותן שאלות, אותם פחדים , אותן תפילות.

כשהיינו קטנים, ראינו את אותן תוכניות. השתעממנו בחופש הגדול, באותו זמן, שיגענו את אמא. יחד. במקומות אחרים, אבל יחד.

כשהתבגרנו התאהבנו, נשבר לנו הלב. מרדנו, הלכנו אחרי חברים, עשינו טעויות של ילדים.

צחקנו עליהם.

גדלנו. הם גדלו להיות יפים.

כמה יפים, טהורים וכמה גיבורים.

כמה אומץ יש בצעידה אל התופת מתוך בחירה.

כמה אהבה מובילה אותם וכמה ביטול עצמי ודחיקה של פחד.

כמה מחשבות על אמא ועל החיבוקים שלה. כמה מתגעגעים לשקט של אבא.

כמה לדמיין שישי אצל סבתא, והריח שלה. כמה להתגעגע ליום של סתם, בטלה.

כמה להתעלות על כל הדחפים הטבעיים שקוראים לך לברוח, להגן על עצמך .

כמה לאהוב אחרים יותר מאת עצמך.

10368405_309938579184509_6899755398918641423_n

הקדושים האלה הבינו משהו שרבים אחרים, משלנו, לא הבינו.

אנחנו לא כאן כקישוט, כחבורת אנשים בהם כל אחד לעצמו, כאסופה של זהויות מנותקות.

נולדנו עם שותפות גורל, אחת ויחידה, נולדנו עם פצע בלב שמובנה בנו.

פצע שאין לאחרים, אחדות שאי אפשר לברוח ממנה [למרות שיש כאלה שמנסים] .

כבר 14 ימים שהפצע נפתח שוב. וכל מהדורת חדשות, כל הודעת וואטסאפ, כל סטטוס בפייסבוק זורה עליו מלח. שורף.

הלב כבד, קשה לשאת אותו. מפחדים להסתכל בפנים אחד של השני, מתביישים לבכות חזק מידי.

אני מתפללת, מתחננת שהם ייצאו חזקים ובריאים וחיים. מתפללת שלא יהיו עוד הורים שידמיינו דפיקה בדלת, באמצע הלילה. מתפללת לניצחון גאה.

קשה לעכל את כל הרגשות האלה. כעס על העולם, שלא מבין, שלא רואה, ששונא.

כעס על האזרחים שלנו , שמרימים הפגנות נגד , שיוצאים בהצהרות שהם מתביישים בנו.

יכולתי לכתוב מילים של שנאה, של כעס, של הוכחות נגדם אבל לא. ליבי יישאר טהור בכוונותיו, והדמעות שלי יוקדשו לגיבורים שלי והתפילות לבורא עולם שישמור עליהם, גם שם למעלה וגם פה. שיחבק את האימהות, שייתן נשיקה במצח לאבות, שלא ייתן שילכו לאיבוד, האחים.

///

10517450_309938535851180_2272016623091326130_n

בואו נרים את הראש למעלה, גבוה. בואו נקווה ונהיה גאים.

בואו נבין, נתרגש כי שלא בחרנו להיות יהודים – נבחרנו להיות יהודים!

נבחרנו למדינה הזאת, נבחרנו להיות יחידי סגולה, נבחרנו להיות אור לגויים.

אנחנו אף פעם לא לבד, תמיד יחד.

לא רוצה לפחד להגיד את זה, ללכת בין הטיפות. רוצה להיות חופשיה בדעותיי. להיות גאה במקום בו אני עומדת.

יהודים, קדושים נולדתם וקדושים תחזרו לאביכם שבשמיים.

כל סיפור צריך גיבור, בכל סיפור נוצרת בעיה, והגיבור מסתבך ולא מגיע לו, ורק אנחנו יודעים את זה.

אנחנו רוצים לצעוק לו 'תהיה חזק, אנחנו יודעים שאתה גיבור' , אבל לא דואגים,

הוא ינצח, הוא הרי גיבור.

//עדי גז

תמונה 4 (1)

נשנושי פטריות

צפייה בחדשות הפכה להיות כמעט כמו צפייה במשחקי מונדיאל. כולם עוקבים ומסתכלים, שואלים "כמה כמה", אבל לא בקטע של גולים, בקטע של הרוגים, מי "מפסיד יותר".  אז לצערי המתכון הזה לא בא בקטע כיפי של יאללה רואים משהו כיף ומנשנשים, אלא כמו שחנוך לוין אמר "הייאוש נעשה יותר נוח". למרות שלא נוח לי.

לאף אחד לא נוח.

אני כותבת את השורות האלה בדרך חזרה מאחותי, ממש ליד המכללה שאני לומדת בה, התקיימה הפגנה, עם דגלי ישראל והכל. בהתחלה הלב מתרחב ואני שמחה ויש אחדות ואיזה יופי. כן, עם ישראל חי. ואני רואה משטרה, המון משטרה וכל הרחובות לכיוון יפת סגורים. נו טוב, תמיד יש קיצוניים. ואז אני שומעת "מוות לשמאלנים". אני לרגע חשבתי שאני מדמיינת, אבל אני לא. הגאווה והשמחה התחלפה בזעם, מירמור, כעס ובחילה. רחמים.

ריחמתי על אותם מפגינים. שבוחרים להיות אקטיביסטים אבל למטרות טיפשיות. אני כתבתי סטטוס השבוע, שאני לא יודעת בימים אלו, שמאל ימין, לא מעניין אותי. אני נגד המוות. נגד רצח של אזרחים, חפים מפשע וחיילים. נגד.

אני גם נגד מחבלים. קשה לי עם אנשים שמתביישים במדינה הזאתי, וקשה לי עם אנשים שרוצים להרוג את מי שלא חושב כמוהם. טיפשים, טיפשים. חיים פעם אחת, אז למה לא להנות מזה?

כל שיחה עם חברים מגיעה לבור השחור הזה, החשוך הזה, הפחד להצטרף למשפחת השכול. אני שמחה להגיד שחברים שלי, מכריי, האנשים שאני מעריכה ואוהבת, מקפידה לדעת מה עובר עליהם ואיך הם – לא מתעסקים בימין או שמאל, מי בסדר או מי אשם. כולם חושבים על אותו הדבר, כמה נורא זה מלחמה, וכמה נורא זה כל חייל שמוות, כמה לא היינו רוצים להיות בצד השני. לא.

אנשים עם הראש בתוך התחת, מקדמים את הבחירות הפוליטיות שלהם, על גבי חייהם של אנשים. מנסים לרפא את הפצעים דרך חבילות עם מגבונים וממתקים. פעם הייתי יותר אקטיביסטית, היום אין לי זמן להיות אקטיביסטית. מצד אחד זה מדכא אותי, מצד שני אני מרגישה שחרור קל, זריקת אחריות. לפעמים צריך את זה.

אני מאחלת לנו ימים שקטים יותר, יפים יותר. דרום, מרכז וצפון. שמאל, ימין ומרכז. שהדאגות שלי יהיו מה אלבש מחר. ואיזה נעליים יתאימו לשמלה הזאת. למה חסר לי דווקא עכשיו אקריליק אדום. שיט, אני צריכה מכחול חדש. שמתי אוכל לנלה? אוי לא, אני צריכה להגיש עבודה מחר. אין לי כוח ללכת לעבודה. מה אבשל מחר? אלו הדאגות שאני רוצה לעצמי. ימים כאלה. שקטים, ארוכים.

אז לגבי אוכל. זה מתכון קליל, לעצלנים, שמנמנים שעושים בכאילו דיאטה, אוכל נחמה. טוב למשחקי כדורגל, לסרט נחמד, ערב בנים/בנות, וצפייה בחדשות. לא משנה כמה פטריות תעשו, זה לא יספיק וזה לא מספיק ויגידו לכם שעשיתם קצת. מי לא אוהב פטריות!? ועוד חמות ועוד עם גבינה ועוד עם פירורי לחם. די, יש לי ריר. חדל.

אז כפרה, תביא לי בירה. ושתהיה קרה קרה. ימים חמים עוברים עלינו.

תמונה 2 (2)

מה צריך?

סלסלה או שתיים של פטריות שפניון/פורטבלו

גבינת פטה למילוי

ביצה

פירורי לחם

מה עושים?

תמונה 3 (1)

שוטפים היטב את הפטריות ומפרידים את הרגל של הפטרייה. ב"בור" שנפער בפטרייה ממלאים מעט פטה, את הרגליים של הפטריות ואת הפטריות הממולאות טובלים בביצה טרופה ואז בפירורי לחם, שיכסו היטב את הפטרייה, מניחים בצורה מסודרת, את הפטריות המצופות, על תבנית משומנת (ממליצה  על ספריי שמן) ומכניסים לתנור לחום של 150 מעלות לעשרים דקות או עד שהפטריות משחימות.

תמונה 5

תמונה 1 (4)

מומלץ להגיש עם טחינה, או עם מיוקטש (מיונז מעורבב עם קטשופ, למתקשים). חם חם ועם  בירה קרה.

תמונה 4 (1)

//שירן זילברמן

994452_10152667556745572_206579524333434610_n

נמאס לי!

אני חושב שלא ריכזתי מעולם את הדברים כמו שארכז כאן, אבל זה המקום להגיד שפשוט נמאס לי! נמאס לי כבר להסביר, להתווכח, לתרץ ולריב. לא מסוגל יותר להקליד תגובה או פוסט קצר. נמאס לצרף עוד סרטון הסברה, עוד עדות, עוד מם משעשע או עוד הוכחה וחותמת. פשוט נמאס. חשבתי לתומי שימים כאלה יגדירו את האחדות של העם, שכולם יהיו אחד מאחורי השני, מאוחדים מאחורי הצבא שלנו שנלחם וסופג אבידות למען עתיד ילדנו, למען משפחתנו ולמען המשך קיומנו תחת חמשת אזורי החיוג שלנו.

10245340_10152669841560572_5109518200205025862_n

חושבים שאתם מצחיקים? זה לא הזמן – Ynet Facebook

נמאס לי משמאלנים, מיכולות דיבור שלא היו מביישות את מרטין לות'ר קינג ומיכולות ביצוע שמביישות חילזון. אלופים בפוסטים נגד, בשחרור סיסמאות ריקות לאוויר, בהיאחזות באירועים שקרו עוד הרבה לפני שההורים שלהם נולדו. נמאס לי שכל פעם שעונים להם או סותרים את דעתם הם בוחרים להתעלם, למחוק תגובות או לטעון לזכות השתיקה. נמאס שלפי דעתם קיימת דעה אחת, הדעה שלהם וכל העובר על דעה זו פשוט לא שווה את התגובה. נמאס לי להסביר להם שלא משנה מה הדעות שלהם אומרות, כמה שהם פרו שלום ובעד מיגור הסבל הנורא של התושב העזתי, סביר להניח שגורלם יהיה זהה לגורלי (פעיל ימין מובהק שכמוני) – כדור בראש. נמאס לי להסביר להם שהדעות שלהם לא מבוססות, לא מחזיקות מים בשום ויכוח. נמאס לי להגיד להם שכאשר עונים להם ומפנים אליהם שאלות ותגובות נגד, שיתייחסו לנאמר ולא למה שהם חושבים שנאמר. אבל הכי נמאס לי להסביר להם שבמצב מלחמתי אין מקום לשמאל, כמו שגם אין מקום לימין. יש מקום למרכז, ולמרכז הזה קוראים תמיכה בחיילינו עד לסיום המצב.

10483282_10152672171875572_6885698572083712103_n

כאבא, זה מצב שאני לא מוכן לסבול – Ynet Facebook

נמאס לי משרי כנסת ערבים, סרטן בלב בית הנבחרים שלנו, גיס חמישי, סוס טרויאני שהוכנס אל בין החומות שלנו ונאחז בכל תירוץ עלוב וזול פן יזרקו אותו לכל הרוחות – דבר שהיה צריך לעשות עוד אי שם בימי המרמרה. כמה בגידות עוד אפשר לבצע, כמה אפשר עוד לצדד באויבים, וכמה ניתן עוד לקרוא לאלימות ולהזדהות עם טרור. נמאס לי לשמוע אותם אוחזים ב"קרנות הדמוקרטיה", בעוד הם תומכים במשטרים הכי לא דמוקרטיים. נמאס לי להגיד שכל עוד אנחנו מאפשרים לאנשים הללו לדברו לחיות בטריטוריה הריבונית של מדינת ישראל, אנחנו כנראה המדינה הכי דמוקרטית בעולם, בכל המובן הציני של המילה.

נמאס לי ממפגינים שחושבים שבמידה ויצעקו חזק יותר דעתם תתקבל. כמה עוד הפגנות תצטרכו לעשות עד שתבינו שמה שיצטלם מההפגנה זה האידיוט שמחזיק שלט "הרוצחים לטייס", או אוהד בית"ר עם הקצף בפה שצורח לרצוח את כולם. המסר שאתם מנסים להעביר לא עובר, לא משנה כמה שנונים יהיו הפוסטרים שלכם או כמה חזק תרביצו.

10532774_10152675808345572_3152495454345244849_n

כולנו צריכים להיות מאחוריהם – Ynet Facebook

נמאס לי לטעון לזכות קיומית, לטעון שהמקום הזה שלנו (בין היתר, גם מבחינה היסטורית. בני ישראל וכל זה…),  ושלא נזוז מפה עד נשימתנו האחרונה. נמאס לי להזכיר לכולם את שנת 1948 שבה ניתנה הזדמנות שווה לשני העמים להקים מדינה בשטחים שלו, אלא שעם אחד בחר לממש את הזכות הזאת בעוד השני בחר לנסות הכל על מנת לגרום לראשון להיכשל… ונכשל בעצמו.

נמאס לי להזכיר לכולם שחיי אדם מקודשים לנו, שאנחנו דואגים לאנשינו, מהראשון ועד לאחרון, וכואבים כאב אדיר ואישי על כל חייל שנפל. כל זאת בעוד שבצד השני ערך חיי אדם זהה לחתול דרוס, לעוד נמלה פועלת שמוקרבת למען המטרה. נמאס לי להסביר שלא באמת קיימת מטרה, אלא קיים רצון להרוג ולהרוס ללא שום הצדקה.

נמאס לי לנסות להצטדק ולתרץ "תוצאות מספריות" באמצעות "כיפת ברזל". על מה אנחנו בדיוק אמורים להתנצל? על זה שדאגנו לטכנולוגיה שתגן על תושבינו, ועכשיו כשזה עובד אנחנו לא בסדר? נמאס לי לטעון שוב ושוב שלחמאס היו את כל האופציות למגן, להגן ולדאוג לתושבי עזה שהוא כל כך נלחם "למענם", אבל בגלל שהוא לא עשה את זה, אנחנו אמורים "לכבות את המגננה שלנו" (לכבות את מה? חסרה מילה) ופשוט לתת לטילים ליפול פה?

calcalist1

כיפת ברזל, הדרך שלנו להגן על התושבים – Ynet Facebook

אבל יותר מהכול נמאס לי מכם, האלופים בדיבור מתי שלא צריך, והמצטיינים בשתיקה כשצריך לצרוח. נמאס לי מיפי הנפש, הצדקנות המגוכחת, הציניות והפוסטים העלק מצחיקים שלכם. נמאס לי מעזות המצח לפקפק בדרגים צבאיים, בעוד המלחמה היחידה שאתם ניהלתם הייתה בעזרת קלפים. נמאס לי אישית מהכל. לא רוצה יותר לדבר, לקרוא או לשמוע. זה לא הזמן לזה! זה הזמן להחזיק ידיים יחד, והרי לשם כך לא צריך לדבר!

//אלכס מילוש

PRF06205

על הכוונת

האצבעות דרוכות, המחשבות טסות, העיניים מרצדות על המסך, הלב פועם במהירות, המילים נכתבות ו-"זבאנג", פגענו במישהו.

מזל טוב!

בואו נודה, להביע את העמדה שלנו בפרהסיה ולגרוף מאות לייקים ותגובות תומכות, זה אדרנלין לווריד. זה דבר שמרים את ההרגשה הטובה, את הכבוד, את הביטחון ואת הדימוי העצמי לשיאים חדשים, שמעצים את האמונה שלנו בעצמנו וגורם לנו להרגיש על גג העולם. אבל זה גם דבר שמעיד על משהו לא כל כך נחמד: תלות.

היום אנחנו יותר מתמיד זקוקים לאישור של החברה שתהנהן ותגיד שאנחנו באמת – טובים. באמת – יפים. באמת – צודקים. אנחנו מעריכים בן אדם לפי כמות הלייקים שעשו לו, לפי כמות התגובות שקיבל, לפי מספר החברים שלו.  היום אנחנו גם יותר שנונים, יותר ציניים ועוקצניים, קרים ומרים. מניאקים. כל יכולים. אנחנו אש שיורה לכל הכיוונים כי מה אכפת לה, היא יושבת בתוך חדר מסוגר ויכולה לחסום, לשרוף ולהשתלח בכל מי שלא נראה לה ואפילו לקבל על זה תשבחות. זה קל. זה כיף. זה ממכר.

518789

צילום: (visualphotos.com)

אדם חכם אמר לי פעם להפסיק לחכות לתגובה של הסביבה כי היא נוצרה כדי לעצבן אותי, להנמיך אותי ולהגיד לי עד כמה אני לא טובה. בתור בן אדם שמחשיב את עצמו כ"עצמאי", המשפט הזה הטריד אותי מאוד. אני יכולה להיות בשלנית מצוינת, מורה טובה, בלוגרית מדהימה. אם החברה תגיד הפוך – כנראה שהחברה צודקת. כנראה שיש דברים בגו. כנראה שאני צריכה לעשות בדק בית ולהתבונן בעצמי. הגיע הזמן לחשבון נפש, לא?

כי מי אנחנו, אלמלא החברה. מה דעתנו שווה, אם אין לנו צבא תומכים ואוהדים. מי מוצא טעם בדברים שיוצאים לנו מהפה, אם לא החברים המסורים שדואגים ללייקק לנו בפייסבוק. ואיך זה יכול להיות שמאה מחמאות לא זוכות להתבוננות הולמת מצידנו, כמו תגובת נאצה אחת שגוררת אחריה עשרות מחשבות שליליות ותחקירים מחשבתיים ארוכים? שההתעסקות בה היא כל כך כפייתית, אכזרית ואגרסיבית, עד שהיא דוחקת הצידה את כל הדברים הטובים שאנחנו מאמינים שקיימים בנו?

אולי נשתוק? נשתוק לכמה שניות. נעשה לעצמנו מוות קליני מקוצר וננסה רק להביט מלמעלה, בלי להגיב, בלי לבקר, בלי לחלק ציונים, בלי לשפוט. נגיד "וואלה, לא יודע" כי אנחנו באמת לא יודעים. נשתמש יותר ב"אולי" או ב"יכול להיות ש…" ונפסיק לירות חיצים של "עובדות" והתבטאויות מעליבות ישר אל תוך לב שמדמם ממילא.

יודעים למה?

כי אנחנו בני 20, או 30, שמתלהמים כמו בני 5 ומתבריינים ברשת כמו בני 12. אנחנו חושבים שהנשק המסוכן ביותר בעולם נמצא אצל מישהו אחר, אצל החמאס או אצל האיראנים, אצל השמאל או הימין. אבל בינתיים הלשון משורבבת והאצבעות מקלידות ויעברו עשר שניות עד שנפגע ונהרוג את הבן אדם הבא ועשרים שניות עד שנביא את חמולת המעריצים שלנו שיעשו וידוא הריגה.

PRF06205

צילום: (visualphotos.com)

כי אנחנו בני 20, או 30, שמדברים בצורה מנומסת ומכובדת ומתורבתת וצבועה להפליא. שמלמדים אנשים איך ראוי להתנהג ובמקביל עורכים לינצ'ים פומביים בפייסבוק כמו פראי אדם, רק כי לא אהבנו תגובה מסוימת של מישהו.

לנצח גם נחשוב שלעזור לעלמה במצוקה זה רק כשהיא צריכה מטריה ביום גשום ולא חלילה באיזו התלהמות אינטרנטית, שלעשות חסד עם בן אדם זה לתרום לו לצדקה או לעזור עם השקיות ולא לזרוק איזו תגובה אמפתית ומרגיעה על פוסט שפרסם, בדיוק בזמן שהוא כל כך זקוק לה. העיקר שהסנטר למעלה, הראש גבוה, הגב זקוף והאגו בעננים. זו המטרה שמקדשת את כל האמצעים, גם את אלו השפלים והבזויים ביותר.

"חיים ומוות ביד הלשון", חז"ל אמרו.

צדקו.

//חגית אדואר

war3

אני אף פעם לא כאן

כשמלחמת לבנון השנייה הייתה בשיאה הייתי בארצות הברית. בזמן שתושבי הצפון הסתתרו מהטילים אני טיילתי בדיסני באורלנדו. בזמן שתושבי הצפון ברחו מבתיהם ובאו להתארח במרכז אני התארחתי אצל משפחה יהודייה בניו ג'רזי. בזמן שטובי בנינו נהרגו בלבנון אני עשיתי שופינג בשדרה החמישית בניו יורק. לא הרגשתי את המלחמה. כשחזרתי, התחילה שנת הלימודים ורוח המלחמה שככה כלא הייתה. משפחות נותרו עם כאב, מדינה שלמה השתדלה להתאושש – ואני הייתי בהיי מהטיול המדהים שלי ומהימים הראשונים שלי בתיכון.

war1

כשמבצע עופרת יצוקה יצא לפועל ישבתי במלון בלונדון מביטה בטלוויזיה שבלובי ומופתעת לראות את פרצופה של ציפי לבני מככב על המרקע כשלעיתים מתחלפות פניה של לבני בתמונות של טנקים נוסעים על הרס בטון. "מה קורה בארץ?" חשבתי לעצמי, ומהר ביקשתי לקבל עדכון חדשות באמצעות שיחת SOS  לארץ בעלות מופקעת בעזרת טלפון חו"ל זמני שלקחתי בנתב"ג. אמרו לי שכוחות צה"ל נכנסים לעזה אבל לא לדאוג, הכל בסדר. עד שחזרתי לארץ חיילנו כבר שבו אל שטח ישראל וכל מה שרציתי היה להשוויץ בתמונות מהקריסמס ומערב השנה החדשה וכמובן לדפוק כל יום הופעה של הבגדים החדשים שקניתי בH&M, חנות מהממת שאין בארץ.

כשנחתמה העסקה לשחרור גלעד שליט הייתי בקונקשן בטורונטו. פתחתי את האייפון כדי לשלוח וואטסאפ קצר להורים שיש לי עכשיו 11 שעות בטורונטו אז אני נוסעת לטייל בדאון טאון. אבל כשפתחתי את המכשיר גיליתי שקיבלתי הודעות רבות שבכולן מסר אחיד – נחתמה עסקה – גלעד שליט ישוחרר. שמחה מטורפת, אחווה לאומית, וכל זה קורה כשאני לא חלק.

כשעם ישראל השכים קום והתיישב מול מסך הטלוויזיה עוד לפני קרני השמש הראשונות כדי לצפות בחזרתו המיוחלת של החייל החטוף, הבן הלאומי של כולנו, אני הייתי על הרכבת התחתית בדרך לקניון בוונקובר. קניתי עיתון מקומי כדי לקרוא את הדעות המאוד לא אובייקטיביות של הכתבים הזרים, אבל זה הכי קרוב שהיה לי למאורע המשמח שחווה עם ישראל. לא הייתי שותפה לאושר, אפילו שהרגשתי אותו בפנים. ידעתי שזה יום חשוב, אבל לא הייתי שם, לא לקחתי חלק.

war2

הרבה פעמים הייתה לי תחושה שאני לא חלק מהמאורעות ה"חשובים" במדינה, שהכל קורה באופן בלתי מוסבר דווקא כשאני מחתימה דרכון ועולה על טיסה מחוץ לשטחי ישראל, ארצי מולדתי. דווקא אני, פריקית חדשות מטורפת, אף פעם לא חלק מהמאורעות החדשותיים. ואם כך הדבר – פלא שהמאורעות הן עבורי רק כתבה בחדשות? כשאתה לא נוכח פיזית במדינה כשמאורעות גדולים מתרחשים, הכל נראה ומרגיש כמו בסך הכל כתבה בווינט או בוואלה או במאקו. באופן כללי אני לא רגשנית, אבל כשאתה רחוק אתה הופך אפילו מנותק יותר.

war3

לעומת זאת, כששלושת הנערים נחטפו הייתי בבית. זה היה יום שישי טיפוסי רווי לימודים של תקופת מבחנים, שנייה אחרי אימון בוקר. קיבלתי את הבשורה ולא האמנתי, לא הרגשתי שמאורע גדול קורה. הייתי בטוחה שתוך יום יימצאו הנערים והשקט היחסי ישוב אל מקומו בשלום. לא זיהיתי שמאורע מחולל מתרחש. אבל הייתי פה כשזה קרה. ככה גם לגבי ההודעה הדרמטית שגופות הנערים נמצאו, לגבי ירי הטילים האינטנסיבי של חמאס, שינוי השם ממבצע "שובו אחים" למבצע "צוק איתן" ועד הרגע המשמעותי של כניסה קרקעית של צה"ל אל שטחי עזה.

אני אף פעם לא כאן, אבל במבצע הנוכחי אני כאן בכל רמ"ח אבריי. אני מרותקת לטלוויזיה – כי איך אפשר שלא?, גומעת כל פיסת מידע שניתנת על ידי התקשורת, מתעדכנת ומעודכנת, חווה את האווירה הכללית במדינה ומזילה דמעה על כל חייל, פרח, ילד, שנקטף בטרם עת. אני אף פעם לא כאן, אבל עכשיו, בפעם הראשונה, אני מרגישה שאני כאן יותר מידי.

//גל סלונימסקי

IMG_4273

שיר כאב

אני רוצה לכתוב לכם משהו רומנטי. אני כל כך רוצה לכתוב, אפילו סתם משהו, כדי להוציא את הכל. אבל הידיים נתקעות, הראש כואב והגרון חנוק. יצא לי לכתוב לא פעם עם דמעה שנוזלת לה על הלחי ומשם למקלדת. משום מה.. הפעם יורדות יותר.

אני בת 25. בגיל 16 נהרגה לי חברה טובה בתאונת דרכים, בגיל 18 התגייסתי לארגון ששמו חיל אוויר והייתי (ואני עדיין) הכי גאה ללבוש את המדים האלה, בגיל 20 כבר חשבתי שעברתי הכל. בגיל 22 התבדיתי.

IMG_4558

אני בת 25 ומבינה שלא עברתי אפילו רבע. רבע מכל מה שרק אפשר לחשוב עליו – שמחה, עצב, כאב, אהבה, ברירה, רצון, אפשרויות.
לצאת מעוד משמרת במילואים, לנסות לישון ולא לחשוב על כלום אבל לחשוב על הכל בו זמנית. להיות רעבה כי לא אכלתי כל היום, אבל…אין לי תיאבון. לחשוב על זה שפתאום יש יותר אנשים לחשוב עליהם – חברים של חברים, אנשים שאתה מכיר מפה ומשם, החברים של החברות, האנשים שאני לא מכירה אבל ככה או ככה הם האחים שלי, המשפחה היקרה שלי שנמצאת בסדיר ובמילואים. כולנו משרתים בצורה כזו או אחרת, כי ככה חונכנו.
וכואב לי הלב והפחד משתלט לי על הריאות ואין לי אוויר ויש המון דמעות.
ואני לא מצליחה לכתוב, הכל נורא מבולגן לי בראש וזה יוצא מבולגן על הדף.

אני בת 25, עוד כמה חודשים בת 26. האם זה נורמלי, לחיות בפחד הזה? במציאות הזאת? האם המציאות האחרת – היא טובה יותר? וכמה עוד יש לי ללמוד? ולצחוק? ולכאוב? ולבחור? ולבכות? ולהיות מאושרת? ולטייל בעולם? ולפתח זוגיות מאושרת?

אני בת 25 וחשבתי שיש לי את כל התשובות. אבל אין לי, ויש אנשים שמאבדים את חייהם ומשפחתם ולא יזכו כבר לשאול את השאלות ולגלות את התשובות.

IMG_4376

אין לי תשובה ברורה לפוסט הזה, הוא נכתב בסערת רגשות. סערת רגשות שלי, שלכם, של חברים, של ילדים, של מבוגרים, של משפחות מפוחדות ודואגות, של צבא ומדינה שלמה. סערת רגשות שנמשכת ואין לדעת מתי היא תסתיים.

בגיל 22 ויום, אחרי סערת רגשות מסוג אחר, כתבתי את הקטע הבא. אסיים איתו, כי הוא עדיין רלוונטי וכי אני עומדת לאחר לעוד משמרת במילואים.
חיילי הצבא היקר שלי – תהיו אתם, תהיו חזקים.

"צריך לדעת לקבל. צריך לדעת מתי לעזוב. צריך לדעת שהלב תמיד צודק. צריך לדעת להקשיב לו. צריך לדעת שמשפחה זה הדבר הכי חשוב שיש לך בחיים. חברים טובים זה הדבר השני הכי חשוב. צריך לדעת לשמור עליהם. צריך לדעת שכמעט הכל נתון לבחירתנו. ומה שלא – מלמעלה. צריך להאמין בעצמך. צריך לדעת שפחד הוא חלק מהחיים. צריך לדעת להפסיק לפחד ממנו. צריך לדעת לחייך. לכולם. לאנשים ברחוב, לאוהבים שלך, לשונאים שלך, לעצמך. צריך לדעת שידע הוא כח. ובעיקר צריך לדעת, שאתה לא יודע הכל".

IMG_4273

//נועה כוכב

shutterstock_82488826

תנו לצה"ל לנצח

היום ה-13 של המבצע. ואני שואל באיזו מדינה אני חי?

מצד אחד חיילי סדיר ומילואים עוזבים את משפחותיהם כדי להגן על המדינה. מצד שני הפגנות של שמאלנים שמתלקחות עד כדי מלחמת אחים.

מצד אחד ממשלה שהיתה מאופקת ביותר עד שהביאו אותה עד הקצה -שהיא אומרת עד כאן! ובלית ברירה מכריחים אותה להיכנס למבצע קרקעי למיגור הטרור. מצד שני חברי כנסת ערבים, שיושבים בממשלה שלנו, שגרים במדינה שלנו. שמקבלים משכורת מהכסף שלנו – יוצאים בפומבי נגד המדינה. קוראים לנו רוצחים. מתראיינים למדינות אויבות.

מצד אחד הצבא והמודיעין שעושים הכל על מנת להפתיע את האויב ולתת לו מכה קשה. ומצד שני התקשורת שהפכה להיות מכבסת מילים, כולם נהיו ביטוחוניסיטים. כולם יודעים מה לעשות. כמובן איך לא, בואו נראיין גם את תושבי ועיתונאי עזה. נשאל מה העניינים? מה נשמע?

shutterstock_82008286

מצד אחד חיילנו מגנים לא רק עלינו אלא עושים את הכל לא לפגוע בחפים מפשע!
מבטלים פקודות בגלל שזיהו ילדים ותושבים. מודעים למשפחות לפני שמפציצים את ביתם. מפזרים כרוזים לעזוב אזורים שהטרור נמצא בו. לוקחים תושבים מקומיים פצועים לטיפול בביה"ח שלנו. ומצד שני טרור שמשתמש בתושבים כמגן אנושי. שנמצא בכוונה באזורים של תושבים על מנת שצה"ל יפציץ ואז יראו לעולם איך פגענו בילדים. שנמצאים בבונקרים אבל אומרים לתושביהם להישאר במקום ולא להתפנות.שממשיכים למשוך את העם שלהם למערכה קשה!!! כי הם לא מוכנים לשקט תמורת שקט!

מצד אחד מדינת ישראל, מדינה קטנה ומפותחת שבסך הכל רוצה לחיות בשקט. חייה ותן לחיות. שיוצאת למלחמה כהגנה על אזרחיה. ומצד שני מדינות כל העולם שלא מפסיקות לגנות אותנו ומבטלים את הלגיטימציה שלנו להגנה עצמית. קל לעולם לגנות מדינה שמוכנה לדבר ומוכנה להקשיב. אני לא רואה אותם מגנים את הרצח עם שקורה בסוריה, את רוסיה הכובשת שטחים תוך חיסול כל העומד בדרכה.

shutterstock_163312787

אז אני אשתף אתכם בדעתי:

1. עשרות אלפי חיילים טובי ארצנו, נלחמים ומסכנים את חייהם ברגע זה. מגנים על חיינו ועל המשך חיינו פה במדינה. בלי היסוס עזבו את האישה והילדים, עלו על מדים. עם מטרה ברורה בראש – להגן על המדינה שלנו!
נתפלל שיחזרו הביתה בשלום!

 

2. לכל השמאלנים – אכן זו מדינה דמוקרטית. וזכותכם להביע דעה. אבל לא בצורה כזו ובטח ובטח לא עכשיו! כל הסטטוסים שלכם בפייסבוק עושים רע לישראל מבחינת ההסברה. כאחד שמגיע מהדרום וכל משפחתו גרה בדרום – אני מציע לכם לפני שאתם באים בתלונה "ויוצאים" נגד המדינה. אני מוכן לארח אתכם לשבועיים-חודש בדרום. ואחרי זה מבטיח לכם שתדברו אחרת… לא מעניין אותי אם קיבלתם שתי אזעקות במרכז ואתם מתחילים לרעוד. הדרום חוטף עשרות שנים טילים. שגרת חיים הזויה
ממש מטווח ברווזים!!! מאות ילדים עם טראומות לכל החיים!

3. לתקשורת – לא חייבים לתת לכל אחד במה. לא חייב לנסות לדלות מידע ואמירות מכל מפקד לשעבר. לא חייב להראות מיקומים ואת חיילנו בכל מקום ובכל מצב. פעם אמרו "האויב מאזין" עכשיו הוא לא צריך להאזין הוא פותח ערוץ 2, 10 ו-1 ויודע המון. גם כל הזמן עם שאלות הזויות. מה אתם רוצים שנגלה לכם מתי אנחנו נכנסים? על איזה בית אנחנו יורים? שאלה אמיתית ששאלו את דני גולד מפתח כיפת ברזל: "מה החסרונות שלה? האם היא יכולה לעמוד במטחים?" אתם אמיתיים!!! עזבו דני גולד יתקשר להנייה ישירות ויספר לו מה החסרונות של המערכת. די שחררו קצת.

4. לכולנו!!! צריכים לתת לצה"ל לנצח! להיות חזקים, עם אחד, חזית אחת!
להיות מאוחדים יותר מבעבר, כי המבצע הזה נראה שלא הולך להיות פשוט.
בתקווה שיהיה שקט במהרה ונחזור לחיים נורמליים בכל המדינה!

shutterstock_120161188

אני רוצה לבקש מכולם דבר אחד, החיילים צריכים את התמיכה שלנו באופן מוחלט,

כרגע בעולם רואים תמונות רק של הפגנות נגד ישראל. זה הזמן להוציא את דגלי ישראל למרפסות ולחלונות. זה הזמן להראות לעולם שאנחנו חזקים ומאוחדים. אפילו להחליף את תמונות הפרופיל בפייסבוק לדגל ישראל כאות הזדהות.

שיהיה לנו שבוע טוב ושקט!

//אלון קירשנר

2014-07-19 17.04.00

טוב לחיות בעד ארצנו

"טוב למות בעד ארצנו", כך טוענים שטרומפלדור אמר רגע לפני שקילל ברוסית וסיים את חייו. עברו כמעט מאה שנים מאז מותו ההירואי ובישראל 2014 רוב הישראלים השפויים יגידו ללא היסוס: "טוב לחיות בעד ארצנו". לעומת זאת, את המשפט האלמותי של טרומפלדור מאמצים ומחבקים היום מחבלים, דוגמת "הגיבורים" שחטפו ורצחו שלושה נערים ודוגמת "הגיבורים" שמשגרים רקטות על אזרחים בישראל.

למעשה הגאווה הגדולה ביותר שלי בתור יהודי ישראלי היא אהבת החיים, קדושת החיים, תפיסת ערך החיים בעולם הזה כערך עליון. אצל האויב מעזה עושה רושם שמקדשים את המוות ומעודדים התאבדות למען המולדת. זהו ההבדל הגדול בינינו. כל עניין הסכסוך מורכב, מורכב מידי. הלחימה מול ארגוני הטרור אסימטרית. תמו ימי הלחימה הקלאסית בסגנון צבא נפוליאון. את החצוצרנים והמתופפים בשדה הקרב החליפו אזרחים בלתי מעורבים. תוסיפו לזה אכסנת כלי נשק בבתי ספר "תמימים" בעזה וקיבלתם סלט מזרח תיכוני.

2014-07-19 17.02.54

 

הצבא שהכריע 7 צבאות ערב ב-1948 והכריע את המלחמה ב-1967 לא יכול לתת נוקאאוט לחמאס (כן ניצחון בנקודות וגם זה עם שבר באף). נניח שרוב המנהרות נחשפות ורוב הטילים מוחרמים. איך ניתן למנוע התחמשות חדשה ללא הסדר מדיני? לצבא אין פתרונות קסם לטווח הארוך. האנשים שמנהלים את המבצע הנוכחי משבחים את העורף הישראלי אבל לצד המחמאות לתפקוד של צה"ל והעורף יש גם זווית אחרת. כל אחד בישראל, גם אם היה רב"ט בצה"ל במקרה הטוב (אם התגייס בכלל), הופך בימים אלה לגנרל ומציע למשל לשטח את עזה (לזרוק את הערבים לים זה כבר פאסה) ולגמור עם זה אחת ולתמיד.

לכל אחד בישראל יש כיפת ברזל באמצעותה הוא יכול ליירט כל דעה שסוטה ולו במעט מגבולות ההשקפה הצרה שלו והרבה ישראלים רואים את המצב רק בשחור או לבן ללא גווני ביניים. בימים אלה אני צורך חדשות כפי שלא צרכתי בשנה שלמה. אני קורא הרבה עיתונות ישראלית אבל קורא גם "אלג'זירה", לא בגלל שאני תומך בנראטיב המתאר את הישות הציונית כוירוס שפלש ב-1948 לפלשתינה, אלא כי מעניין לראות את המציאות גם מזוויות אחרות לגמרי. אף אחד עדיין לא מת מקריאה או הקשבה לדעות אחרות. למרות כל הרקטות ששוגרו אני חושב שהסכנה הקיומית של ישראל היא שנאת החינם מבית. הסדק שנחשף לאחר רצח רבין הפך מאז לשבר, דרך ההתנתקות, וכעת החברה הישראלית כבר עלולה להיות מפוררת. הפכנו להיות "הצל" של עצמנו.

אולי לא נצליח להגיע להידברות ולפתרון מדיני (כן כן מדיני, לא רק צבאי) עם השכנים שלנו לפני שנגיע לשלום בית, להידברות בינינו לבין עצמינו. אני תוהה לאן מתקדמת תת תרבות הדיון בישראל. האם חברי כנסת ישראל מהווים מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית על פגמיה או שמדובר בנציגים ממלכתיים שאמורים להוות דוגמא ומופת לאזרחים? מי מזין יותר את מעגל השנאה? אנשי השטח מלמטה עד למעלה קרית הממשלה או שמא הכיוון הפוך? את המחשבות המטרידות אני יכול לפחות לכתוב ולשתף את אשר על לבי. אם הייתי תושב עזה שוחר שלום קשה לי להאמין שהייתי יכול לפרסם ביקורת בפומבי. בסופ"ש הזה השתדלתי לחיות ולהתנהל כרגיל עד כמה שאפשר והלכתי לרצועה…של חוף הים להשתזף, כאשר על השולחן היתה גם אופציה לכניסה ימית.

2014-07-13 19.47.04

//יונתן קישקה

ID-10086876

זה אבסורד

עבודה סיזיפית היא תעתוע מעייף שמסתובב סביב עצמו במעגל שאין ממנו מוצא,
היא הפנטזיה שאין בכוחה להתגשם ובכל זאת ממשיכה לנגוס בפיסות משמינות של תקווה ושל אולי. עבודה סיזיפית מושתתת על חוסר סיפוק מתמיד תוך הכרה בכך שטעמי הלוואי הם בהכרח עסקת חבילה, אלא שהחמוץ-מתוק תמיד יהיה יותר חמוץ והמתוק אף פעם לא יהיה באמת מתוק. היא הפער בין הרצון לממשות, הניסיון לגשר על האכזבה בצידוקים שאין בהם נחמה, והאמונה שיכול להיות אחרת לצד הידיעה הברורה שאחרת לעולם לא יהיה.

המיתוס של סיזיפוס במיתולוגיה היוונית נחשב בעיניי לאחד המיתוסים המייסרים ביותר. סיזיפוס נענש על יהירותו ושועבד למחזוריות מונוטונית אינסופית בה נדרש ממנו לגלגל סלע כבד במעלה הר תוך ידיעה ברורה שכשיתקרב לקצה, הסלע ידרדר חזרה למטה והוא ייאלץ להתחיל את הטיפוס מחדש. על בסיס המיתוס עוצבה ההגדרה "עבודה סיזיפית" דהיינו, השקעת מקסימום מאמץ תמורת מינימום תוצאות; כזו מן עבודה שתוך עשייתה יודע האדם כי אין הוא מקדם את הסלע אלא כדי לראותו מתגלגל למטה.
זה אבסורד.

640px-Punishment_sisyph
צילום מתוך: ויקיפדיה

הפילוסוף הצרפתי, אלבר קאמי, טען שעלינו לחיות את האבסורד כפי שהוא – מבלי לשאול שאלות, מבלי להתאבד ומבלי לנסות לפתור אותו. הוא הכתיר את סיזיפוס לגיבור כיוון שהוא מסוגל לחיות ללא אשליות. אין לו תקווה אבל גם אין בו ייאוש. יותר מזה, ההתמרדות של סיזיפוס למוות יחד עם התאווה שלו לחיים, הם אלה שמאפשרים לו, על פי קאמי, את החירות האמיתית ובזכותם הוא חי באמת.

קאמי אמר שמשמעות החיים היא לא יותר "מאדישות לעתיד והתאווה למצות את כל הנתון". עוד הוא אמר כי חיים כאלה אינם בהכרח עקרים כיוון שעצם "המאבק על הפסגות די בו כדי למלא ליבו של אדם". אבל לדעתי, המאבק על הפסגות יוכל למלא את לב האדם רק בתנאי שתובטח לאדם הזדמנות הוגנת להגיע יום אחד לפסגה,
אך כאשר פשר החיים מסתכם במאבק בלבד, בידיעה ברורה שזה בלתי אפשרי להצליח, מוזר שקאמי חושב כי נמצא בכך סיפוק ראוי.

הרי מהי תקווה אם לא הכוח המניע לחיות את החיים?
ואיך אפשר לדרוש מהאדם לשמור על צלילות דעתו כשהוא יודע שאין בכוחו לשנות את מאזן הכוחות בין הרצוי למצוי ממילא? שכל שנדרש ממנו הוא להסתגל בצורה מופתית לתסריט שאין באפשרותו לשכתב ושכל תפקידו הוא להיות בחזקת בובת מריונטה הנישאת על חוטים שלא רק שאין להם מפעיל הם גם אסורים עליו כחבל תלייה?

ID-10086876
"Image courtesy of [FrameAngel'] / FreeDigitalPhotos.net"

אשאל את קאמי אם כן, כיצד ניתן להשלים עם האבסורד? כיצד ניתן להסביר לבני אדם שנדרשים למאבק יומיומי ולטלטלה בלתי פוסקת ושנאחזים בשביב של תקווה שאין כזה? שאסור שיהיה כזה?! כיצד ניתן לצפות מאיתנו להתייחס בשוויון נפש לכורח הסיזיפי הבלתי נמנע, מבלי לתהות האם יש בזה טעם?

אקבל את העבודה הסיזיפית כחלק בלתי נפרד מחיי, בתנאי שיובטח לי כי עבודה שנעשתה היטב תוערך בבוא בעת; וגם אם תידרש לי המתנה ארוכה או שאקבל סטירות לחי בדרך, אמשיך לגלגל את האבן במעלה ההר במסירות ובדריכות ובמוחלטות, ולו רק כי אדע שלא לשווא, שיש טעם למעשיי, שיש תכלית לקיומי.
אקבל את העבודה הסיזיפית כחלק מחיי, בתנאי שיותר לי לזרוע בה תקווה למחר אחר.
ואם יאמר לי קאמי כי אין מחר ורק הבנה זו תאפשר לי חירות עמוקה,
אשיב לו, כל עוד המחר שלי צפוי להיראות כמו היום, אינני מעוניינת בו ממילא.
ואם יאמר לי כי "אין שמש ללא צל והכרח הוא כי נדע את הלילה",
אשיב, "את הלילה ידעתי היטב, הגיע הזמן שתזרח כאן כבר שמש"

//טל עזר

20140503_123135

זולגות הדמעות מעצמן

אני אפילו לא דומעת. לא מצליחה. יבש. תקופה שכזו. גם שאני ממש מנסה. הדמעות לא זולגות ולא מעצמן. חושבת על הלחצים. על עומס שיש לי בעבודה. בלימודים. על התחלה שנקטעה.

אסקפיזם, זה כל מה שנשאר לי.

אני רוצה לכתוב וכלום לא יוצא. אני צריכה לכתוב כדי להוציא אבל זה המילים לא נאספות לכדי משפט לכדי פסקה לכדי טקסט שלם. ומה זאת המילה הזאת לכדי, השתמשתי בה יותר מידי פעמים.

הלוואי שאכתוב טקסט קורע לב על מלחמות ועל שקט ועל פחד ואז כשאחליט להוציא אותו הוא כבר לא יהיה רלוונטי.

IMG_20140719_151024

אני לא מרגישה שיכולה לכתוב טקסט כזה. טפו טפו טפו, לא ספגתי אבדות קרובות מידי. טפו טפו טפו אני מרגישה בטוחה. לא מרגישה שיש לי זכות להתלונן. לא על הפרת השקט, לא על כניסה קרקעית. לא מרגישה שיכולה להשפיע, לא מרגישה שיכולה לגבש דעה.

אז האסקפיזם, זה כל מה שנשאר לי. ללכת לים, לכתוב עבודה ללימודים, לצאת לשתות בערב, לתכנן תוכניות לסופ"ש הבא. לעשות כאילו אני לא חושבת על זה כשבעצם אני לא מפסיקה לחשוב.

אבל המחשבות מתרוצצות מצד לצד בעד ונגד ובעד. לא סותרות זו את זו ולא מתארגנות לטיעון קוהרנטי. וכל מה שיוצא לי זה "שיט".

אני לוקחת נשימה עמוקה מחליטה לא להחליט. מנסה להעלות על עצמי חיוך, נאחזת בדברים הקטנים שעושים אותי שמחה. ואז גם אותם לוקחים לי.

ביקורת, ביקורת מכל מקום. ומהמקום היחידי שאני מחפשת אותה, ציניות או אהדה בלתי פוסקת. בלי הכוונה בלי פידבקים, לחיוב או לשלילה. מה הדרך שלי? אני בדרך הנכונה?

אולי אני לא יודעת לקבל ביקורת. אולי אני דווקא כן מחזיקה בדעה מוצקה שאני יכולה לסנגר עליה. אולי אני אוספת אנשים בדרך שיתמכו ולא יאתגרו וכשהם כן זה כבר לא מתאים. אולי אני לא מאתגרת את עצמי מספיק.

אני רוצה לכתוב, וכבר שום דבר לא נראה מספיק חשוב לכתוב עליו. כל מה שאנסח יהיה קלישאתי, כל מה שאצלם מישהו ראה את זה קודם.

אני יודעת לספר רק על עצמי. ואפילו אני כבר לא מסוגלת לשמוע את זה. להתעסק בטפל, בשפל. כשדברים יותר גדולים ממני קורים מסביב.

ומה קשורה שמיטה להר סיני? מה שונה זוועות המתרחשות בחצר האחורית לזוועות אחרות שממשיכות בעולם. זה קשור אלינו, וזה מערער אותנו. ומי זה האותנו הזה כשנוח לנו להגיד אותו מבחוץ אבל מבפנים אנחנו קרעים קרעים, טלאים טלאים של אנשים שלחלקם אני לא מעוניינת להיות קשורה.

אבל זה פה, זה פיזי, שומעים את זה רואים את זה. גם את מה שלא. רואים וירטואלית. והרי וירטואלית זה הכי אמיתי.

20140503_123135

גם שזה לא פה קרוב אני בורחת לאסקפיזם אבל את זה קצת יותר קל לי לתרץ לאחרים ולעצמי. כי גם זה מציק לי שכל מילה שנאמרת מרעידה אותי. מטלטלת. מערערת. אני לוקחת את זה אישי מידי, ללב מידי. לפעמים זה לא משנה.

ועונה בציניות. ובסרקסטיות. ובחוסר רצינות שמעלה את השאלה האם אני יכולה להיות רצינית? האם אני רוצה? אולי זה הקול השפוי שלי. חוסר רצינות שמתעסק בהווה. ולא בעתיד, במה יהיה. בהשערות וספקולציות שנשענות על ניסיון של אנשים אחרים.

וללמוד מנסיון אפשר, אבל רק של עצמך.

אם רק הייתי יודעת אז את מה שאני יודעת היום. אם רק הייתי יודעת היום את מה שאדע בעתיד. והאם זה לא החיים בעצם, להחליט החלטות על סמך השערות שאתה חושב שהם ישפיעו על איך חייך יראו בעתיד.

//שירה פריגת

IMG-20140719-WA0008

על עזה ועל חמתה

היום השמיני ל"צוק איתן", האזעקה ברמת השרון הסתיימה והיירוטים נשמעים היטב גם עמוק בתוך חדר המדרגות. חוזר לדירה ומחבר לווריד את אינפוזיית המידע. בטלוויזיה מדווחים על שיגור ויירוט הרקטות למרכז. עוברים הלאה, אבל למעשה דורכים במקום, ממחזרים את המידע שלעוס כמו העצם של ארול ומאוס כמו מיקי (שמו). אני זקוק למידע חדש, מרענן, מעורר, מעניין, מאתגר ושונה מכל מה ששמעתי עד היום. אז יצאתי לחקור בעזרים ישנים (אנציקלופדיה, זוכרים?) וחדשים (אינטרנט).
אלו הם הממצאים שאוגדו לעשר עובדות שאולי לא ידעתם על רצועת עזה:

1. נתחיל בקצת מספרים רק כדי להכנס לאווירה. אורכה של רצועת עזה כ- 40 ק"מ ורוחבה נע בין 5.5 ק"מ ל-12.5 ק"מ. ברצועת עזה מתגוררים 1.8 מיליון תושבים והיא נחשבת לאחד מהמקומות הצפופים ביותר בעולם, כמעט 5,000 תושבים לקמ"ר.

2. בשנת 1870 העיר עזה הייתה כפר קטן שמנה 1,500 נפש. ב–1946 התגוררו בה כבר קרוב ל–20,000 נפש. במלחמת העצמאות (1948) פליטים רבים ברחו לעזה ואוכלוסייתה גדלה במהירות מצמוץ העין פי ארבע. כיום מתגוררים בעיר עזה קרוב ל–550,000 תושבים.

3. יהודים התגוררו בעזה הרבה לפני שנכבשה במלחמת ששת הימים, למרות שנחשבת מחוץ לגבולות ארץ ישראל על פי ההלכה. בשנת 1965 נחשפה סמוך לנמל עזה רצפת פסיפס ובין הציורים נראה דויד המלך לבוש בגדי מלכות, מנגן בנבל. בהתאם לכך ולעדויות נוספות הסיקו החוקרים כי בשנת 569 לספירה עמד שם בית כנסת. למעשה יהודים התגוררו, עבדו ולמדו בעזה בתקופות רבות (לא ברציפות) עד מאורעות 1929. תאמינו או לא, לפני מלחמת העולם הראשונה (1914) היה בעזה בית ספר עברי וסניף לבנק אפ"ק.

4. העיר עזה מיושבת כבר יותר מ 3,500 שנים. היא נזכרת לראשונה אצל פרעה תחותמס השלישי (1500 לפסה"נ) בשם "גצת" והיוותה מרכז מינהלי חשוב לשלטון המצרי ונקודה חשובה על הדרך ממצרים למסופוטמיה.

מפת עזה

מתוך ויקיפדיה

5. בתקופה הפרסית (600 לפסה"נ) הייתה עזה החשובה ביותר בין ערי החוף והיוותה נמל מוצא לסחורות מעבר ונקודת חיבור בין מצרים לסוריה, לפיניקיה ולארצות האיגיאיות.

6. במחצית הראשונה של המאה ה–6 פרח בעזה בית הספר לרטוריקה שהוקם בתקופה ההלניסטית על ידי הרומים והעיר היתה לאחד ממרכזי ההשכלה הגבוהה הנודעים בקיסרות. האסכולה העזתית מיזגה את התאולוגיה הנוצרית עם מורשת הספרות היוונית הקלאסית ועם הישגי המדע ההלניסטי.

7. העיר ח'אן יונס הוקמה ב–1389 על ידי האמיר הממלוכי יונס א–נוריזי, הוא הקים את אכסניית הדרכים וכמו כן מסגד. הדבר המעניין לגבי העיר היא שבעבר תושביה נהגו לקשור את עירם ליונה הנביא, זה שנבלע על ידי יצור ים, אך אין כל תימוכין לכך. אגב, אם ברצונכם להשתטח על קיברו של יונה הנביא, סעו למשהד בגליל, רוב העדויות והמחקרים מראים כי הוא קבור בסמוך ליישוב זה.

8. העיר דיר אל בלח היא למעשה ה"יריחו" של רצועת עזה והייתה ידועה בעיקר תודות לעצי התמרים, שהיו נפוצים בה בעבר. בחפירות ארכיאולוגיות התגלה מבצר כנעני–מצרי ובעדויות משנת 1192 נאמר כי למצודה ישנם 17 מגדלים הנראים למרחק רב.

9. העיר הדרומית ביותר ברצועת עזה היא רפיח. העיר למעשה מחולקת בין רצועת עזה למצרים. רובה של רפיח נמצא בצד העזתי. רפיח בדומה לעיר עזה היא עתיקת יומין ומוזכרת בכתבים כבר במאה ה–14 לפסה"נ אך לא התקיים בה ישוב קבע עד שנכבשה על ידי הבריטים ב–1917.

IMG-20140719-WA0008

Gaza Strip

10. לקראת סוף המאה ה–19 שימש מעגנה של עזה ליצוא שעורה בכמויות ניכרות לצורך ייצור ג'ין בבריטניה. ואם כבר עסקינן בג'ין הרי שהמקור שלו הוא הולנדי והם אלו שהכירו את המשקה לצבאות הבריטים. השילוב של ג'ין וטוניק (שמשמעותו תרופה) נוצר על ידי הבריטים בעת שנדרשו לגמוע כינין כתרופה למלריה, הם מהלו את הכינין בג'ין וכך נוצר המשקה האהוב על ידי בנות ישראל הידוע בעיקר בסגולותיו כבעל ערך קלורי נמוך.

#הודרו מהרשימה שמשון כי היה ג'ינג'י והענקים שהיו גרים בעזה כי היהודים כנראה לאורך כל הדורות היו נמוכים. לכן, התנצלותי הכנה לג'ינג'ים ולגבוהים.

//מורן כהן