תגית: מהוזה

1013620_851049098290942_7006829133806042003_n

והשקט חזר לתוכנו

ועכשיו כבר לא צועקים. ולא יוצאים לרחובות, ולא ממלאים כיכרות שלמות פעם בימין ופעם בשמאל - כיכר אחת לשני כיוונים. והעיתון חזר להיות שגרתי ובנאלי, מלא ברציחות, שחיתויות, מטוסים שמתרסקים. בפייסבוק חזרו להשתמש רק בשביל לאחל יום הולדת או להזמין אותך לעוד מסיבה לא מעניינת. כי בינינו, נמאס כבר שלפיד אוכל את הפיד. כל הרעל והעוקץ חזרו למבחנות, עוד יהיה בהם שימוש, אבל עד הפעם הבאה, לאחסן אותם טוב, לשמור על עוד קלפים בשרוול, אין לדעת מתי תוכל לעקוץ, לעבוד על כולם, לשקר, לרמוס.

אני כועס. נבחר מי שנבחר וכנראה שהגיע לו בצורה כזו או אחרת. אני כועס על התקשורת, על המדיה, על אותם האנשים, שהאכילו אותנו בחלומות וציפיות ואשליות. האכילו אותנו בהבטחות, בסיסמאות בדיבורים באמת באמת משכנעים. הם הוכיחו את טענותיהם בעזרת גרפים וטבלאות שיקריים. תשים הרבה שמות, עמודות בגבהים שונים, מספרים ומוזיקת דרמה כאשר העמודות עולות, והופ, יצא לך מדגם.

אני כועס כי באמת גרמו לנו לחשוב שיהיה שינוי, מהפך, מהפך, מהפך (למה צריך תמיד להגיד את זה שלוש פעמים? למישהו צץ גיני או משהו?), הרי אם לא הייתם מפתחים ציפיות, ותולים בנו תקוות, אז כל האכזבה הייתה מתגמדת כפליים. כי אם מלכתחילה הציפיות היו נמוכות אז ככה גם האכזבה הייתה קטנה. הייתם אומרים לנו שלא, כנראה שלא יהיה שום מהפך, כנראה שלא יהיה שינוי, היינו מבינים, היינו חושבים אחרת.

אבל תכלס, מה זה כועס? אני לא באמת הפכתי את השולחן ושברתי תמונות. לא באמת ישבתי מתוסכל בקצה של הבר עם כוסית ביד. טוב זה כן. קמנו יום אחרי והכל נשאר אותו דבר, אולי זאת הבעיה. לא יהיה שינוי, השינוי צריך לבוא מאיתנו, משינוי בתפיסה ובחשיבה, של זאת המציאות ואיתה ננצח.

Crimson King - In the court of King Crimson

Crimson King – In the court of King Crimson

פסח בפתח ונהוג לעשות נקיונות וסדר - בכלים, בבית, בעיתונים, במחשבות, בהחלטות.

אז שינוי לא יהיה והשאלה לאן לוקחים את זה מכאן. “אתה לא ראש הממשלה שלי”, מודעות כאלה רצות לי בפייסבוק בימים האחרונים ואני לא אוהב את זה בכלל. כי יש מציאות, ויש תסכול. והמציאות לא תשנה, התסכול בסופו של דבר יעבור. כי כל מי שמאיים ומפנטז לעבור לארץ אחרת, מוזמן לעשות זאת בכל רגע. אבל הוא לא. כי הוא אוהב את הארץ המטורפץ הזאת שאנחנו חיים בה. נכון, אנחנו לא מושלמים, אנחנו רחוקים משם שנות אור. אבל משהו פה גורם לנו להישאר. אפשר לשים על המשהו הזה את האצבע? לא. אני לא יודע מה גורם לנו להישאר במקום הזה שמתסכל אותנו כל פעם מחדש. בין מלחמות לבחירות, בין גזענות לבין תביא לה את השוקולד, מה היא ערביה?”, בין פיגועים לאלימות, בין יוקר המחיה למסעדות יוקרה. יש פה הכל מהכל, וחסר לנו כל כך הרבה. אולי זו זכות הדמוקרטיה שגורמת לתסכול? או אולי זה רק קומץ קטן של מתוסכלים שמתסכל את כולם?

“היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם”. כך אמר גנדי ממש מזמן והפך את זה לקלישאה אלמותית. השינוי מתחיל בנו, הוא אומנם כל כך גדול מאיתנו, ותמיד אנחנו מרגישים שאנחנו רק עוד בורג קטן קטן במערכת כל כך גדולה. אבל השינוי מתחיל בנו, בעיקר עם עצמנו, זה עניין של גישה ודרך, זה מה שיפה בנו הישראלים. היה מה שהיה, קרה מה שקרה, ועכשיו הציניות מכה בנו חזק כל כך, וזה טוב, העיקר שצוחקים.

// עידן לסר
zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz5 (1)

10405426_950691694941734_5882766860550119030_n

כמה דברים שאני שונאת אצלך

אל תגיד מילה, כי וויתרת עלי, שלוש פעמים כואבות, שלוש בכיות, שלוש צלקות.
האמנתי לך, סמכתי עליך שאתה שונה, שלא תתרחק, שלא תשקר, שלא תפיל לי דמעה.
חודש יחד, חודשיים בנפרד, מחכים ולא יודעים למה.
וברור לי עכשיו שלא הייתי צריכה להיות שלך בשלט רחוק, אבל כזאת אני, רומנטית, או אידיוטית, לפעמים זה אותו הדבר.

DSC_1010

וויתרת, ואני שונאת את הסיבה.
שונאת את מה שאמרת, כי זה הכאיב כל כך, שונאת אותך כי הלכת, שונאת כי גילית לי ששיקרת. שונאת כי חזרת. ושונאת כי בילבלת.
שונאת כי כבר מצאתי אחר, ואותו אני לא שונאת, והיית חייב להפריע, שונאת כי לא נלחמת יותר.
וכן, זאת אני שביקשתי הפעם שתוותר, אבל אם כל כך רצית אותי איך נתת לי ללכת, שוב.
שונאת שאתה אידיוט, שונאת שאני כל כך רוצה אותך, עדיין, לעזאזל איתך.
שונאת אותך כי בכל פעם שאנחנו מדברים אני מצפה לפעם הבאה.
שונאת את הידיעה שזאת היתה כנראה הפעם האחרונה.

DSC_0562

שונאת אותך כי הצלחת להפתיע אותי הרבה פעמים לטובה, חוץ מהפעם האחרונה, אבל גם זאת היתה סוג של הפתעה.
שונאת אותך כי ריסקת את כל האמונה שלי בך.
שונאת אותך כי יש בי איזה קול קטן שלא מפסיק לצרוח את שמך, שלא מפסיק לחפש אותך, שרואה צלליות שלך ברחוב, שמחכה בסבלנות שעוד רגע פוקעת שתגיד משהו, שתרצה יותר, שתראה לי שאפשר, שתוכיח לי איכשהו שלא תשבור לי את הלב, שוב.
שונאת אותך כי אני רוצה לשכוח אותך ולא מצליחה, רוצה לכתוב לך ופוחדת מהתוצאה, פוחדת שאולי לא תרצה בי יותר, פוחדת לתת לך עוד הזדמנות, אבל כל כך רוצה אותך, שוב.
שונאת שאתה רחוק, פוחדת כשאתה קרוב.

שונאת שאני מתגעגעת לקול שלך, לשיער המשוגע, לחיוך. שונאת שאני ידעתי שזה מה שיקרה ועדיין הלכתי על זה.
שונאת כי אני נזכרת ביום ההוא, בים, על השמיכה, שונאת כי עכשיו נזכרתי שבעצם היו פעמיים, פעם ביום ופעם בלילה.
שונאת כי היה לי טוב איתך ולקחת את זה ממני, שונאת כי אני רוצה לשנוא אותך, ואני לא יכולה.
שונאת כי את הדברים שאני רוצה נדמה לי שלא תוכל לתת לי, האומנם?.

DSC_0627

אני לא מוכנה לפחד מזוגיות, אני לא רוצה לפחד לשאול מתי נתראה שוב, מתי נעבור לגור ומתי נתחת… לא עכשיו, אבל הבנת את הכוונה? אני לא רוצה לחשוש ממך, והאמת שאתה מפחיד אותי, כי כשציפיתי לרעות הפתעת לטובה וכשנכנעתי והתחלתי ליפול שברת הכל.
אז אל תגיד מילה, תן לי להמשיך ממך, תן לי למצוא מישהו שיכול עלי, שיכול איתי, שלא חושש ממני ולא מפחיד אותי.
תן לי להמשיך לטייל, בדיוק כמו שרצית כשנתת לי ללכת, תן לי לחדש את האמונה שלי באהבה, תן לי להפסיק לפחד.
אל תגיד מילה, כי כבר אמרת יותר מידי, כבר הרסת וזרעת מספיק הרס, אל תגיד מילה כי אני מנסה בכל כוחי לא להקשיב לך.
מנסה להתרחק ממך ולהדחיק אותך.
מנסה למחוק את הזכרונות, גם את אלו שכתבתי וצנזרתי והכנסתי לארכיון.
אל תגיד מילה כי אני מנסה לא לחשוב על כמה היה לי טוב בין זרועותיך, כמה קל היה לי לצחוק איתך, עליך, כמה הרגשתי עצמי כשהייתי איתך.
אז אל תגיד מילה, כי זה נגמר. זה שבור. אני שבורה.
אבל אולי בעצם, תגיד משהו, בבקשה ממך. שוב.

// גוני קריס
zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz5 (1)

IMG_9495 copy

שני שליש משולש

האדר-עינת-01

שעון קיץ טוב לכולם!
איזה כיף שהוא סוף סוף כאן הא… למרות שאני מהאלה שאוהבים ממש את החורף, אני מודה, התגעגעתי.
הפעם, בגלל שכבר לא כל כך חורף, אבל לא באמת קיץ, ואביב ישראלי הוא איך לומר… חצי חצי. לקחתי השראה בדיוק מהמצב המוזר הזה בשנה.
בעיקרון נצבע רק 2/3 מהציפורניים, אבל הלוק שנוצר הוא לגמרי 100%.

מוכנים? יאללה לעבודה!

מה צריך?

1. לק ייבוש מהיר שקוף
2. וואשי-טייפ (או סלוטייפ)
3. קיסמים
4. לק טורקיז
5. לק סגול
6. לק לבן (עדיף מברשת דקה אבל לא חובה)

IMG_9500 copy

מה עושים?

1. כמו תמיד נתחיל בשכבת הגנה.
אתן יכולות לראות כאן שקצוות הציפורניים שלי מעט צהובות, וזה בגלל שבשבוע שעבר התעצלתי, ומרחתי לק כתום בלי שכבת בסיס. אז הנה, למען יראו ויראו!
2. אחרי שהלק התייבש לגמרי (חכו לפחות 5 דקות) נצמיד טוב טוב חתיכת וואשי-טייפ בשליש העליון של כל ציפורן.
אגב, אני משתמשת בוואשי-טייפ ולא בסלוטייפ רגיל משתי סיבות; האחת היא, שפשוט יותר כיף להסתכל על זה :) והשניה, שבדרך כלל הדבק בו יותר חלש, וכך הסיכוי שהוא יהרוס את השכבה התחונה פוחת. אבל גם עם סלוטייפ רגיל זה ממש בסדר, פשוט לפני שאתן מצמידות לציפורן הדביקו אותו לגב כף היד, וכך שכבת הדבק העצבנית הראשונה תרד.
3. נמרח את הצבע הראשי שלנו בשתי שכבות דקות (ע״מ לא ליצור ״בריכות״ של צבע ליד הוואשי-טייפ), ומייד נסיר את הדבק.
חשוב לא לחכות כאן, כי אם הלק מתייבש הוא יירד לכן יחד עם הפס הדביק.
4. באמצעות קיסם ניצור משולשים קטנים בצד השכבה הצבועה עם הצבע הכהה יותר. בעיקרון כדאי לתת לה להתייבש קצת לפני, כי אז יש פחות התמרחויות וערבוב של הצבע.
אם לא יצאו לכן משולשים סופר מדוייקים על ההתחלה זה ממש לא נורא, קחו קיסם טבול בצבע הראשי ותקנו בעדינות.
5. באמצעות מברשת לק דקה או קיסם, משחו קו דקיק לבן בקצה איזור הצבע, ממש צרו גבול.
6. חכו שהכל יתייבש, מרחו שוב לק שקוף, וזהו :)

Untitled-1וככה זה נראה בסוף:

IMG_9494 copyמדליק לא?

יאללה צאו לדרך :)

// עינת מאירי

zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz5 (1)

REFLECTION

ציצים קטנים

שמתם לב פעם איך אנשים מסתכלים עליכם דרך החיים שלהם? איך, בלי כוונה רעה ובלי לשים לב, הם שופטים אתכם דרך המשקפיים שהם שופטים את עצמם? איך הם משווים אתכם ובוחנים אתכם ביחס אליהם או לאחרים? איך הם כופים עליכם לעיתים את הדעה שלהם וההבנה שלהם, את הניתוח שעשו על פי הערכים שלהם והאמונות שלהם – לחיים שלכם. כאילו כולנו רוצים את אותו הדבר וצריכים לחשוב אותו דבר, להיראות אותו הדבר ולהיות מגניבים באותה צורה. כאילו יש רק דרך אחת נכונה.

EROL9

כשאתה מסתכל עליי – מה אתה רואה?

לא פעם בשיחות על בגדי ים, חזיות וגוזיות, בנות אמרו לי "אז תעשי ניתוח להגדלת חזה". מצחיק, יש כה הרבה דברים אחרים שאעשה בחיי לפני שאחשוב בכלל לעשות ניתוח להגדלת חזה. אני אוהבת את הציצי שלי כמו שהוא, גם אם במשקפיים שאתם מסתכלים בי זה נראה לכם לא הגיוני, הרי הוא קטן, איך אני שלמה איתו?

ולמה אני לא הולכת על עקבים? הרי אני מטר וחצי! למה אני לא הולכת לחדר כושר ולמה אני לומדת תואר שני שהוא לא ממש פרקטי למציאת מכרה זהב, למה אני הולכת לטיפולים אלטרנטיביים ולא לפסיכולוג "אמיתי", למה אני לא לובשת יותר שמלות ולמה אני לא יוצאת יותר ולמה אני גרה בגבעתיים ולמה ההורים שלי משלמים לי על הלימודים.

אלה עם הפיוז הקצר יחשבו שאני פראיירית אם אני עושים דברים בשקט, כאילו בשביל להצליח או לנצח צריך להגביר ווליום. אלה שעובדים מגיל 12 יחשבו שאני מפונקת. אלה שלא עבדו דקה בחיים שלהם יחשבו שאני קמצנית. המזדיינות יחשבו שאני שמרנית והשמרניות יחשבו שאני "נותנת". בקיצור, הבנתם את הקטע.

FullSizeRender (2)

רואה אתכם דרך המשקפיים של עצמי

לכל אחד יש מה להגיד ולכולם יש דעה. אם יש דבר אחד שהבנתי בתקופה האחרונה הוא שאף אחד לא באמת מבין ולא באמת יודע. אף אחד לא יכול לראות אתכם באמת. לא כי כולם רעים, אפילו יש לי כמה חברות שלא הייתי מחליפה בעד שום הון שבעולם, אבל מי שהוא לא אני לא יבין אותי כפי שאני. לעולם.

זה אולי נשמע מאכזב, אבל אחרי מספר שבועות שחשבתי על זה לעומק, זה דווקא מנחם מעט. זה מוריד מהלחץ למצוא חן, לרָצות אחרים, זה מפחית את ההיעלבות מביקורת. זה מוריד את היכולת של אנשים מבחוץ לערער אותי. זה מאפשר לי לחיות יותר ברוגע ולסמוך יותר על עצמי.

אני סומכת על עצמי, ואני אוהבת את זה שבכל מקום שהגעתי אליו מצאתי חברים טובים. שתמיד יש לי סביבי אנשים שאוהבים אותי. שתמיד יש לי למי לפנות ושתמיד יש מי שרוצה את עצתי או הקשבתי.

אני מקשיבה למה שאומרים לי. חשוב לי לשמוע מה יש לכם לומר. זה גורם לי לחשוב ואני שוקלת את זה ומהרהרת בזה ולפעמים זה אפילו מאיר את עיניי, אבל בסופו של יום, אני מבינה שאתם רואים את מה שעובר עליי דרך מה שעבר עליכם, וכנראה שגם אני רואה אתכם כך. זה מנחם. תחשבו על זה כמה שבועות.

REFLECTION
לפני כמה שנים, כשנעלבתי מהערה עוקצנית של איזה בוס מטופש בעבודה זמנית, אבא שלי אמר לי "תפסיקי לקחת ללב כל מילה שמישהו אומר". לקח לי זמן אבל אני חושבת שאני כבר כמעט מצליחה לעשות את זה.

// סיוון סטרומזה
zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz5 (1)

11080988_910620052368279_935430005885471164_n

הכלב משתעל? מה עושים?!

בחודש האחרון אני רואה יותר ויותר מקרים של כלבים שמגיעים למרפאה עם בעיית שיעול קשה, בעיקר באזור תל אביב. הסיבה היא מחלה מדבקת מאוד שקוראים לה "שעלת המכלאות".

אז השם הוא קצת מטעה ולא באמת צריך להיות במכלאה/פנסיון על מנת להדבק. מספיק להיות בקרבת כלב אחר שסובל מהמחלה בכדי להדבק.

אני אסביר בקצרה על המנגנון של המחלה וההדבקה- וירוס בשילוב עם חיידק פוגעים במערכת הנשימה העליונה וגורמים לשיעול. הוירוס מאוד מדבק ומועבר בזמן שיעול, עיטוש או מגע עם הפרשות.

מסיבה זו, כאשר הכלב שלכם מאובחן בשעלת, עליכם להיות אמיצים ולא להתקרב לגינות הכלבים למשך תקופת ההחלמה וזאת על מנת לא להדביק כלבים אחרים.

flickr

flickr

אז כיצד נדע שנדבקנו בשעלת?

בעלי כלבים רבים מזהים שיעול חריף שמתחיל בפתאומיות ללא כל סיבה מיוחדת. לפעמים חושבים שהכלב מקיא בגלל שהוא "משתנק" ובסוף ההתקפה יש אפילו מעט הפרשה שיוצאת מהפה, אך בפועל זאת התקפת שיעול.

גורמים שמגבירים את השיעול כוללים מעבר מקור לחום, התרגשות, כלב שמושך בהליכה וכך הקולר גורם לגירוי על קנה הנשימה, ובזמן פעילות גופנית.

במקרים קשים יותר, הזיהום עובר למערכת הנשימה התחתונה וגורם לדלקת ריאות. זה סיבוך לא נפוץ והוא יכול לקרות רק אם לא מטפלים בשיעול הראשוני לאורך זמן.

סימנים נוספים יכולים לכלול חום, חוסר תאבוןהפרשה מעיניים ומהאף.

כאשר כלבים מגיעים אלי לבדיקה, אני מתחקר קודם את הבעלים על הסימנים הקליניים, על ההסטוריה האחרונה ואחר כך מבצע בדיקה גופנית.

לאחר שאני שולל מחלות אחרות שגורמות לשיעול כגון מחלות לב ומערכת נשימה, אני מאבחן שעלת. הוכחה לאבחנה נכונה ניתן לראות כאשר הטיפול שאנו נותנים משפר ומעלים את כל הסימנים של השיעול החריף.

11081366_911140322316252_5750314686254162488_n

הטיפול כולל שימוש בנוגדי דלקת, מדכאי שיעול וכן אנטיביוטיקה לתקופה של 10-14 יום. כמובן, כמו בכל מחלה, כדאי לתת לכתב מנוחה רבה, תזונה טובה, נוזלים, לחות גבוהה אשר עוזרת למערכת הנשימה והרבה אהבה.

יש לנו דרך למנוע את המחלה- אנו נותנים חיסון בטיפות ישירות לתוך האף אחת לחצי שנה או לפני עונות השעלת. אפשר וחשוב לתת את החיסון מספר ימים לפני שמכניסים את הכלבים לפנסיון.

האם המחלה מדבקת לבני אדם?

הוירוס לא מדבק לאדם. חיידק מרכזי שלעיתים מעורב יכול במקרים נדירים לגרום להדבקה באדם. לחיידק קוראים בורדטלה. לשמחתנו ישנם מעט מאוד מקרים בספרות שמראים כי אדם נדבק בחיידק זה דרך כלבים אז לא לדאוג

לסיכום, המחלה נפוצה בתל אביב וההדבקה קלה מאוד בין כלבים. לשמחתנו, הטיפול יעיל ומקצר מאוד את משך המחלה ואת הסימנים שבאים איתה.

// ד״ר אוהד טילס מרקוס הוא הרופא הראשי והבעלים של ״וטרינר במרכז״, מרכז וטרינרי מתקדם לכלבים וחתולים באבן גבירול 15, ת״א. 077-5077157 

zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz5 (1)

מעניין אם היא יודעת לשלוח מיילים באנגלית

לימבו מקצועי

זה היה בערך אחרי עשרים דקות של ראיון בהן תוארה לי המשרה, שדרישותיה קטנות מיכולותיי ושכרה נמוך מצרכיי, נשאלתי את השאלות הבנאליות ביותר בספר ("תן לי חיסרון אחד שלך…" באמת?! עדיין שואלים את זה? יודעת מה, החיסרון הכי גדול שלי הוא שאני עצלן. או, יודעת מה, החיסרון שלי הוא שאני לפעמים מתעצבן ברמה שאני רוצה לשבור דברים וככה שברתי פעם את המחשב האישי שלי. באמת, למה לעזאזל שתשאלי אותי את זה? בשביל שאומר שאני פרפקציוניסט? שאומר שאני לפעמים לוקח על עצמי יותר מדי? שאני וורקוהוליק? או שאת מעדיפה תשובה אחרת שמלמדים בספרים?) ופורט בפניי תהליך המיון הצפוי לי (שלושה ראיונות. בשלושה מועדים שונים. בשביל משרה של יומיים וחצי בשבוע).

עשרים דקות בהן ישבתי על קוצים והתפללתי לטוב. אחרי עשרים הדקות הללו זה קרה. היא ציינה בפניי: "העבודה כוללת הרבה עבודה באנגלית מול גורמים בינלאומיים בחו"ל, שיחות סקייפ, מיילים, אתה מוכן לזה?". תשמעו, לשאלה עצמה לא הייתי מוכן, כאילו, לחשוב שאני, אני הקטן, אזכה לעבוד מול גורמים מחו"ל ולשוחח ואף לשלוח מיילים (!) באנגלית, זה פשוט העיף לי את הראש. באותו רגע ידעתי, התגובה הכי הגיונית שלי תהיה לא להגיד דבר, פשוט לקום, לצאת מהדלת, אל המעלית ולהסתלק משם. בלי לומר מילה. במקום זה נשארתי ואמרתי לה "כמובן, יצא לי כבר להעביר הדרכות באנגלית ולעבור קורס קיץ באוניברסיטה בארה"ב. אני מוכן לזה". ככה אגב, זה לצאת דג. ככה, כשיש לך מחשבה מאוד ברורה לגבי מה אתה צריך לעשות ובסוף אתה עושה את מה שאתה יודע שנכון לעשות ורוצה להתפוצץ מבפנים. זה לצאת דג.

מעניין אם היא יודעת לשלוח מיילים באנגלית

מעניין אם היא יודעת לשלוח מיילים באנגלית

בכל אופן, שבוע אחר כך היא התקשרה אליי להודיע לי שעברתי את השלב הראשון במיונים. אמרתי לה שזה מאוד משמח, אבל שאני אוותר. לא הייתי מסוגל לעשות את זה. השגתי את המסאז' לאגו, לו כל אחד זקוק, השגתי את שלי.

אז לא כתבתי פה שנתיים ואולי זה הזמן להכרות מחדש. אני ברק קאופמן, בן 30, ככל הנראה אחד המלצרים הכי מבוגרים ובעלי הניסיון המקצועי הכי מגוון שנותן שירות בעיר תל אביב היום. ואני בלימבו מקצועי.

איפה באמת - סימן שאלה

איפה באמת – סימן שאלה

חזרתי למלצר אחרי שכבר הייתי בחוץ. אחרי שכבר עשיתי כמה דברים, אבל התקופה האחרונה שלי בשוק העבודה "של הגדולים", כמנהל פרויקטים בהיי-טק, רובוט יומיומי אמיתי, גרמה לי לחזור. או כמו שאני אומר לעצמי כשאני רוצה לצייר את הדברים יפה מול עצמי – כמו שאומרים בניווטים בצבא "כשאתה מתברבר, תחזור לנקודה האחרונה בה היית מאופס ותמשיך משם".

אז זה מה שעשיתי, חזרתי למסעדה, נרשמתי ללימודי תואר שני (כי בלימודים אני מרגיש טוב. וכנראה גם בשביל להסביר לעצמי שיש סיבה טובה לכך שחזרתי למלצר) וחזרתי לחיות בחיים על פי משמרות, שבועות בהם ביום אחד אתה קם בעשר, ביום אחריו בשמונה ואז בשלישי בתשע. או אחת עשרה. והאמת שזה נעים, אבל התחושה שהגיע הזמן לשאוף מעלה שוב, מחזירה אותי לחפש עבודה. וזה הניגוד הראשון, זה שבין הרצון להמשיך ולחיות ללא שגרה קבועה, כי הימים בהם התחלתי כל יום בפקק והזדהיתי עם האנשים שרושמים בימי חמישי סטטוס "חמישי שמח ", ללא ספק לא מעוררים געגוע, לבין הרצון לצמוח מקצועית. הניגוד השני הוא בין העובדה שיש לי ניסיון נאה, אך מפוזר מדי, לבין העובדה שהעבודות סטודנט שאני מתמיין אליהן נראות לי משעממות מאין כמוהן. ואני אדם שהתרגש מזה שבגיליון החדש של "ליברל" יש כתבת פרופיל על איילת שקד (או… איילת).

בכל אופן, אני בלימבו מקצועי. 

 // ברק קאופמן 

zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz5 (1)

1546129_896918177009415_5873122409397726662_n

זה שבגללו התחלתי לכתוב

אם תשאלו את יונתן, "זה נכון שבגללך היא כותבת?" הוא יגיד שזה שטויות, שהכתיבה הייתה בי כל הזמן, ושבכלל רק כשנפרדו דרכנו והתרחקנו הוא התחיל לקרוא אותי.
אבל האמת היא שאחת הסיבות שאני כותבת היום היא בגלל יונתן.
את יונתן הכרתי בתיכון, הייתי תיכוניסטית צעירה ומבולבלת, הוא היה חייל צעיר, ובאיזה קיץ אחד נפגשנו ודי מהר התחברתי לחבורה שלו. חבורה של אנשים שאוהבים את הטבע והחי, אידיאליסטים.

שתינו בירה קרה, חייכנו, ניגנו בגיטרה וצחקנו על החיים. שם בין שיר לסיגריה נדבקתי בחיידק הכתיבה ובאהבת השירה.
היינו יוצאים לטבע וליד מעיין קוראים דברים שהבאנו איתנו, ואני נחשפתי לעולם חדש. עולם של שירה. קראנו את אגי משעול ויונתן רטוש. וקראנו גם דברים שכתבנו למגירה.

פתאום זה בא, אהבה עצומה לספרי שירה וניסיון לכתוב שירה בעצמי. ולכבוד יום ההולדת שלי החבורה קנתה לי מחברת יפה, יונתן אמר שזה בשביל השירים שלי, שיום אחד הוא בטוח שאני גם אוציא ספר של שירים. התחלתי לכתוב. כתבתי על החיים, על חוויות שעברתי, על מחשבות ובעיקר על אינטראקציות עם גברים.

המחברת שקיבלתי מיונתן התמלאה ואני הפכתי לסוחרת במחברות שהתמלאו במילים שלי. שנה אחר כך כשהכרתי את זאב (אחת המוזות הכי גדולות שהכרתי), וכשהגיע ליום ההולדת שלו לא ידעתי מה לקנות לו, במיוחד בהתחשב בעובדה שהוא אמר שהוא שונא מתנות. בסוף הדפסתי כמה מהשירים שכתבתי, כרכתי ושלחתי במעטפה עם בול. זאב כתב לי שזו מתנה מרגשת ושהוא מקווה שאני ארוץ איתה הלאה.

1512818_10205808907961310_7612065944814925795_n

שנה נוספת לאחר מכן, הקמתי אתר פשוט, בלי הרבה ידע והתחלתי לעלות אליו שירים, בלי הרבה קידום ובלי שאיפות גדולות. מדי פעם שלחתי קישור למשפחה או שירים בודדים לחברים. מדי פעם הדפסתי שוב חוברת שירים והבאתי לחברים קרובים, לא חשבתי על קהל זר, לא חשבתי שהכתיבה שלי תעניין מישהו אחר.

כשהתחלתי לכתוב ב"מה וזה", התנסיתי אחרי הפסקה ארוכה בכתיבה של טקסטים ארוכים יותר משיר. לפעמים התקשיתי בכך, אחרי טקסטים של גג שלושים מילים, פתאום להגיע ל 400-500 מילים ודרשו ממני הרבה מאמץ, אבל התוצאות היו בשטח, וקיבלתי פידבקים חיוביים והרגשתי שאני אכן משתפרת.

10688409_1473294439602020_7810141276759909419_o
במקביל לכתיבה במה וזה ניסיתי לכתוב מסות ארוכות יותר, ממש סיפור קצר או ספר, משהו שחורג מ 500 מילה. התחלתי ונתקעתי, ניסיתי שוב, ותמיד נתקעתי. לא הרגשתי שאני מצליחה לפתח סיפור ארוך ומעניין.
כשמרסל מוסרי ביקשה בפייסבוק שלה שישלחו לה סיפורים לתוכנית הרדיו שלה, שלחתי לה משהו שכתבתי באותה עת, כשהיא התקשרה אליי להגיד שריגשתי אותה, הרגשתי שאני מסוגלת לעוף.

לפני שלושה חודשים יצא ממני פרץ של מוזהו התוצאה – סיפור של מעל 7000 מילה. הוא עדיין לא גמור, הוא מתקדם בקצב יותר איטי מבהתחלה… אבל הוא מתקדם בהצלחה.

לא מזמן סיפרתי ליונתן שבזכותו אני כותבת. יונתן הכחיש, טען שזה נחמד לחשוב ככה, אבל הוא בספק שזה בזכותו, הוא טען שזה היה קורה בכל מקרה.
האנשים שאנחנו פוגשים בחיים משפיעים על העולם הפנימי שלנו, האנשים האלה לוחצים על הנקודות הנכונות, ויוצרים חוויות, חלקן חיוביות וחלקן שליליות, אבל לי כולן עוזרות לכתוב.

// יסמין רמון
zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz5 (1)

11092093_10152884804809412_1309163490_n

מזל טוב, רוני

מזל טוב רוני, את בת 4! זו הייתה שנה קשה בשבילך, ההורים החליטו להתגרש. את זוכרת שאמא בדיוק הכינה פסטה ואבא קיפל את הבגדים שלכן לתוך הארון, ואת ניגשת אליו ואמרת שמעכשיו צריך לגור אצל סבתא, כי אצל סבתא הכי כיף. אחרי שנתיים בכית על זה, האשמת את עצמך בגירושים שלהם, אבל בעוד כמה שנים את תביני שהכל היה רק לטובה.

11084597_10152883185234412_431833978_n

מזל טוב רוני!  את בת 8, הכריחו אותך לחגוג עם הילדה שאת הכי פחות אוהבת בכיתה. רק כי יש לה יומולדת קרוב אלייך. חגגתן בברגר קינג והביאו לכל אחת מכן ברבי, אבל את כבר הלכת והיא לקחה את שלך. אחר כך היא באה אליך בהפסקה ושאלה אם את אוהבת אותה, שאלת למה והיא אמרה שאם כן היא תביא לך את המתנה מהברגר קינג, ואת, עם הישירות והחוצפה שילוו אותך עוד הרבה שנים, אמרת לה שזו מתנה שלך ושזה לא משנה אם את אוהבת אותה או לא, היא צריכה להביא לך אותה. היא בתגובה, בכתה.

מזל טוב רוני! את בת 12, יש לך בת מצווה! זו השנה שבה הסתובב לך משהו במוח והחלטת שזה היום החשוב ביותר בשנה. זו גם השנה שהיכולות ההפקתיות שלך יצאו לפועל, ולגמרי לבד, עם הנחיות מפורטות לאבא ואמא, סגרת לעצמך את בת המצווה. את עוד לא יודעת, אבל מעכשיו והלאה את הולכת לעשות את זה בכל שנה.

11073031_10152883182454412_696918375_n

מזל טוב רוני!!! את בת 14 ויום ההולדת שלך יוצא בדיוק על הטיול השנתי, אבל כמה חבל שהרופאה במרכז להפרעות אכילה אמרה שאת במצב רגיש מדי, את חלשה ואת לא יכולה לצאת לטיול. זו הייתה הפעם הראשונה שבכית במהלך כל תקופת הטיפול, בכית ולא הפסקת, וצעקת והתחננת והבטחת שתאכלי ושתעשי הכל ותיהי הילדה הכי טובה בעולם, אבל היא פשוט סירבה להסכים. ואז, המלאך השומר שלך, אבא שלך, הבטיח שהוא יצא איתך לטיול וכנגד כל המחאות של המרכז, יצאת וחגגת עם כל החברים, בדיוק כמו שרצית.

מזל טוב רוני!!!!! את בת 18!!! חבר שלך הפתיע אותך במשחק חפש את המטמון ברחבי הקניון, חברות שלך חיכו לך עם הפתעה בבית, וחגגת בלופט עם כל החברים. זו הייתה יומולדת שלא תישכח, וגם עוד כמה שנים, אנשים עדיין ימשיכו לדבר על כמות האלכוהול והפעם הראשונה בחיים שכולם באמת נמחקו.

25486_375212459411_2995960_n

מזל טוב רוני!!! את בת 22, את במקסיקו, עם אחת החברות הכי טובות שלך ועוד שלוש בנות שפשוט נפלת עליהן בלית ברירה. מזמן לא היית עצובה כמו שאת עצובה ביום הזה, זו הפעם הראשונה שבאמת נשבר לך הלב ואת גוויה מהלכת, לא אוכלת, לא ישנה, לא בוכה, פשוט קיימת. אבל על יום ההולדת שלך את לא תסכימי לוותר, וחגגת במקום הכי שווה במקסיקו, רקדת על הבר לאורך כל הלילה, קיבלת חום ואהבה וירטואלים וכל כך רצית להיות עם החברים והמשפחה, אבל סוף סוף חייכת באמת.

10250107_10152175814759412_6126437332432943612_n

מזל טוב לי, מחר אני בת 23. חגגתי במסיבה הכי מטורפת שאי פעם הייתה לי. לא הייתי עצובה לרגע, ולא מבואסת, וחיוך מאוזן לאוזן קישט את פניי לאורך כל הערב. מזל טוב לי, אני יכולה לנוח לרגע, לסקור לאחור את כל ימי ההולדת, את כל השינויים שעברתי בהם, את כל המשברים שהתגברתי עליהם, את כל האנשים המדהימים שאספתי בדרך וגרמו, וגורמים לי בכל שנה להרגיש הבחורה הכי ברת מזל בעולם. מזל טוב רוני, מאחלת לך עוד 23 שנה דומות לאלה.

13762_10152882277584412_8796155063969232705_n

// רוני שינקמן
zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz5 (1)

22782_10206146569134017_3287529711508360055_n copy

עד שתחזור

אני שונאת שאתה לא כאן.

זה מוזר, הרי גרתי בדירה הזאת בלעדייך.

ישנתי במיטה הזו בלעדייך, קמתי בבוקר בלעדייך, אכלתי בלעדייך, ראיתי סרטים מרגשים בלעדייך.

השנייה הזאת בבוקר, כשאני פוקחת את העיניים אחרי שנת לילה והדבר הראשון שאני רואה ממלא אותי בכל כך הרבה חום ואהבה כדי לקום ולהתחיל את היום, שווה את הצלצול החופר של השעון המעורר רק כשאתה כאן.

אבל אתה לא.

ואני שונאת שאתה לא כאן.

כל הבית מתמלא בריקנות אינסופית.

הרצפה קרה, הכלבים בדיכאון, המיטה מרגישה כמו שטח האויב המחכה לראות האם אני מסוגלת להילחם בו בלעדייך- אבל אני תמיד מפסידה.

לפעמים אני מנסה להתעלם מההרגשה הזאת, אני מנסה לא לתת לה לחדור לתוך העור שלי.

לפעמים אני גם מצליחה.

10888789_10205537741673711_2051328771158920181_n copy

אני מכינה לי קפה, שמה יציע העיתונות, כדי להרגיש שאתה כאן, מכרבלת מתחת לשמיכה את שני הכלבים ומדמיינת שאתה לידי.

אבל אז, באמצע הלילה, אני מתעוררת בבהלה, כי אתה לא כאן באמת ואני לא במיטה באמת.

אני על הספה בסלון, לא נוח לי, בולו מכורבל עם הכפות רגליים בעוד שבילי ישן על הידית של הספה, ממש מעל הראש שלי, רק בשביל שארגיש שאני מוגנת.

אני מכינה לי חלב חם, זה תמיד מרדים אותי.

הפעם, אחרי שבכיתי מלא בלילה לפני שנסעת, החלטתי שאני לא נשברת.

נתקעתי בעבודה עד הערב, העסקתי את עצמי בטירוף ככה שבקושי דיברנו.

רק שאז, מרפי הגיע.

מרפי הזה הוא בן זונה, הוא בחיים לא ישחרר אותי. תמיד הוא תופס אותי בפינה, אני שונאת אותו.

כמעט כמו שאני שונאת להיות בלעדייך.

בקיצור, הגעתי לווטרינר, כלב אחד עם אמא שלי באוטו ובזמן שהשני יושב על שולחן מתכת קר, מקבל מדחום בטוסיק ומסתכל עליי במבט של  "אני לא מאמין שאת עושה לי את זה."

או במבט של "איפה אבא שלי?"

שבורה, מגיעה עם הכלבים הביתה, מתכרבלת איתם במוצב הזמני שלי = ספת איקאה סטנדרטית, כזאת שיש כמעט בכל בית בתל אביב.

מנסה להוריד סרט כי הכבלים לא עובדים, אבל גם זה לא הצליח לי.

10456801_10204177596590934_772638941299937220_n

ואז התקשרת, הרגעת אותי, התחלתי לבכות, שלחת לי תמונה, הבכי התחזק.

ומאותו רגע, עם עיניים נפוחות, כוס חלב חם, עוגיות שיבולת שועל, יציע עיתונות והרבה טבק, אני יושבת בבית חצי חשוך וכותבת לך.

כותבת לך כמה אני שונאת להיות פה בלעדייך.

אבל אני לא חושבת שאני יכולה לשלוח את זה לבלוג, יגידו לי שאני ילדה קטנה ומפונקת.

אבל אני בסך הכל ילדה מאוהבת.

וזה לא משנה אם אני בת 30 עוד שנתיים, או בת 60.

נשים מאוהבות מתנהגות כמו ילדות.

בסופו של יום, אני רגילה לישון מכורבלת עם גבר חלומותיי ואין מה לעשות, אין מצב שאני נרדמת בלי הנחירות שלו שנשמעות לי כמו סימפוניה שמנת 30 אחוז עם זיתים ירוקים.

אז כן, שקט פה.

וכן, על זה אני כותבת.

הרבה זמן לא כתבתי, כי הרגשתי חסומה, אבל היום, אחרי בכי מתפרץ, בבית שקט וקר, הרמתי את המחשב וזה מה שיצא.

אמת.

כל טיפת רגש, בריקנות קרה, מתחת לפוך.

ועכשיו, עד שתחזור, אשים לי מוזיקה שמזכירה לי אותך, אסיים את החלב החם, אעצום עיניים ואדמיין.

כי זה מה שנשאר לי.

עד שתחזור.

// נטאלי פינקלשטיין

zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz5 (1)

IMG_20150313_204641 copy

סיפור של קיץ

החורף הזה הביא לי עננים גם לעיניים. לא בטוחה שראיתי ברור. היה לי קר וגם אם זה לא ניכר, הסתגרתי. חשבתי שמה שאני צריכה זה פשוט איזה סיפור של חורף. אבל סיפור של חורף הוא אף פעם לא פשוט.

סיפור של חורף הוא קסום, כמו באגדות, כמו בסרטים. הוא סיפור שמיועד שיהפכו אותו לתסריט. עם התחלה, אמצע וסוף. לרוב יש סוף. תמיד יש שם שוקו חם, אח בוערת ומיטה גדולה עם שמיכה שמספיקה לשניים. מרפסת עם חלונות גדולים וגגון פלסטיק ששומעים עליו את הגשם בקצב הלב, וכשהוא מתגבר, מגביר איתו את הפעימות בהתאמה.

לא היה לי סיפור של חורף השנה. כזה שחשבתי לעבד לתסריט. לא התחלה, בטח שלא אמצע, אולי קצת סוף. לא היה לי מישהו להעביר איתו סערות בספירת השניות שבין הברק לרעם, מישהו לשלוח לו ידיים קפואות אל מתחת סוודר גדול, מישהו לצחוק איתו שמזל שיש הפסקת חשמל כי פתאום לא רואים שאני מסמיקה.

IMG_20150113_234223 copy

מעולם לא אהבתי סיפורים של חורף. הם מתעתעים. מבטיחים הרים מושלגים וגבעות מוריקות. אבל כמו החורף הישראלי, הם חולפים מהר, וכבר באפריל עם השרבים הראשונים אפשר כמעט לשכוח שהיו פה. 

רשמית, סוף סוף, נגמר החורף. וזה הזמן לסיפור אביבי. עם שמש שקרנית כזו שמהפנטת ומפתה לצאת החוצה, ורוח שמחייבת אותך לשים צעיף כאילו היא סבתא מפולניה. לצאת לטייל בשדות, להתמוגג מפריחה, לגמוע צעדים באויר הפתוח סתם כי הוא פתוח. סיפור של אביב מגיע בבת אחת, פתאום שרב. מתגרה, משחק איתי, שולח לי מסרים כפולים. בואי, בואי לים, שימי חצאית וכפכפים ונשב לראות שקיעה. 

סיפור של אביב מפתח תקוות ותולה ציפיות על חבלי כביסה. ואז שינויי במזג האויר ושוב יורד גשם. והסיבה היחידה לאהוב את הגשם הזה הוא שהוא הגשם האחרון. המלקוש. התקוות לסוף טוב לסיפור נשטפות והציפיות צריכות כביסה חוזרת.

סיפור של אביב נגדע באיבו. כמו שהוא מגיע מהר הוא גם הולך מהר. הסוף ידוע מראש ולכן כבר אחרי שלושה עמודים החלטתי שעדיף לא לבזבז את האנרגיה. אני לא באמת צריכה סיפור של אביב. 

IMG_20150321_143042 copy

התעוררתי הבוקר רגועה יותר. היום רשמית התחיל שעון קיץ. מרגישים אותו באוויר, חם יחסית לעונה. כבר כמעט אין עננים בשמיים ובתחזית מפרידים בין מה שקורה בשמש למה שקורה בצל. ואני מחייכת בלי סיבה. או עם סיבה, הרבה סיבה, כל סיבה. אם אני נועלת נעליים פתוחות, אם אני לא לוקחת מעיל, אם אני יודעת מה בא לי לאכול ואם נעים לי להביט למעלה ולראות חצי ירח.

כבר יש לי תוכניות לקיץ. יש המון אפשרויות ואינסוף בחירות והכל מוגש לי על מצע שמש עם נגיעות של חופש. טיולים ארוכים שאפילו מבלים בהם לילה איפשהו רחוק. לשבת על הגג לשתות בירה קרה ולהסתכל על הכל מלמעלה. לקפוץ לים בבוקר, לקפוץ לים אחרי הצהרים, לקפוץ לים בלילה. אבל מה שיפה בקיץ זה שלא צריך להתלבט כמעט על שום דבר כי האופציה הטובה ביותר היא הפשוטה ביותר. 

זה מה שבא לי עכשיו, הדבר הנכון ביותר הוא הפשוט ביותר. מישהו לבחור כל יום מחדש. מישהו להשתרע איתו מעל סדין דק.. מישהו לקצוץ איתו סלט. מישהו לתכנן איתו. סיפור של קיץ.

// שירה פריגת
zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz5 (1)

rtsahi_n

קורט קוביין פינת זהר רץ

הוא רק בן 16. אולי 17. אני לא אקרא לו בשם שלו כי הוא תלמיד שלי, סוג של. הוא לומד אצלי בקושי חודש. מתחיל מאפס, אקורד אחרי אקורד. שנים שהוא רצה ללמוד לנגן, הוא אמר לי בשיעור הראשון. אוהב מוזיקה. חולה מוזיקה. חי מוזיקה. סמארטפון מפוצץ בפינק פלויד, בחדר שצועק לשמיים "כאן גר טינאייג'ר!!!" יש לו את כל האלבומים של אריק קלפטון. הייתה לו עבודה להגיש לפני כמה זמן בבצפר, על דמויות ששינו את ההיסטוריה לא דרך מלחמה. הוא בחר בבוב מארלי.

הוא נאבק עכשיו את מאבקם של כל הגיטריסטים המתחילים. אקורד G הנורא מותח את האצבעות שלו לכיוונים הפוכים בזווית לא הגיונית, אבל הוא לא מוותר. "תחזיק את המפרט עם שתי אצבעות, לא עם שלוש" אני אומר לו. אני מסתכל עליו וחושב שזה דבר נהדר שהמאבק הכי גדול שלו בחצי שעה האחרונה הוא אקורד G. עוד שנה וחצי הוא ילך לצבא, ושם המלחמות הרבה יותר אמיתיות. איפשהוא לפני זה בטח תהיה לו חברה בפעם הראשונה, ואולי אפילו אהבה. שם הכאבים הרבה יותר חזקים.

הוא עוצר לרגע את הקרב הבלתי מתפשר עם האקורד הסורר ומספר לי שלפני שבוע חבר השמיע לו איזו להקה מפעם, אולי אני מכיר אותם. "איך קוראים להם?" אני שואל. "נירוונה", הוא עונה. לעיניים שלו נוסף איזה ברק שלא היה שם כשהוא דיבר איתי על קלפטון ופינק פלויד. אני מזהה את הברק הזה. רק לנער בן 16 שהכיר לפני שבוע את נירוונה יכול להיות מבט כזה. אחרי שאני מבהיר לו שאני בהחלט מכיר את נירוונה אנחנו מדברים עליהם קצת. אני ממש מקווה שההורים שלו לא ישמעו אותי בטעות מסביר לו שזה לגמרי סבבה להעריץ זמר שהיה מכור להירואין ודפק לעצמו כדור בראש בגיל 27.

לגמרי סבבה להעריץ אותו. באדיבות עמוד הבית של להקת ניוורנה

לגמרי סבבה להעריץ אותו. באדיבות עמוד הבית של להקת ניוורנה

כמה דקות לתוך השיחה, אני חושב שהוא מעריץ את קורט קוביין יותר מאשר קודם, אם זה היה בכלל אפשרי. כל גיטריסט מתחיל צריך גיבור. התלמיד שלי מצא את שלו, אני חושב. אני קצת מקנא. הלוואי שיכולתי שוב לשמוע בפעם הראשונה את נירוונה, או כל להקה אחרת שהפכה את העולם שלי. השם הראשון שעולה לי לראש הוא לד זפלין. בפעם הראשונה ששמעתי אותם הפכתי בבת אחת מילד שלומד גיטרה בעיקר בניסיון להרים את סיכויו הנמוכים ולשנות את מאזן הכשלונות הצורבים שלו עם בנות המין השני, לגיטריסט. אחר כך כבר לא היה לי אכפת מבנות המין השני, או מבני המין האנושי בכלל, אלא אם כן קוראים להם ג'ימי פייג'.

הגיבור שלי- באדיבות עמוד הפייסבוק של ג'ימי פייג'

הגיבור שלי- באדיבות עמוד הפייסבוק של ג'ימי פייג'

אני לא מתבייש להודות באינטרס הרומנטי שניסיתי לקדם (לא בהצלחה רבה) כשהתחלתי ללמוד גיטרה. אני מניח ש90% מהתלמידים שלי התחילו ללמוד בגלל אותה סיבה בדיוק, וזה בסדר. אני גם לא מתבייש להודות שאחרי שהשיעור נגמר קיויתי שיום אחד, גם אם זה יהיה בעוד מליון שנה, מישהו ישאל את המורה שלו לגיטרה אם הוא שמע עלי. ובעיניים שלו יהיה ברק שיש רק לנער בן 16 ששמע את זהר רץ בפעם הראשונה.

// זהר רץ
zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz5 (1)

בתמונה - שחקן כדורגל.
מתוך דף הפייסבוק הרשמי של מנהלת הליגות בכדורגל

נבדל פאסיבי – העליון והתחתון

נבדל-פאסיבי-04-04 (1)

מורן:

פתגם פרסי עתיק אומר: "איש חכם יושב על החור בשטיח שלו".

השחקנים של מכבי חיפה והמאמן שלה לא ממש הבינו את הפתגם. כנראה כל מה שהם שמעו והבינו היה "שטיח". אולי הם חשבו שאנחנו עדיין בפורים ומרקו בלבול מבקש מהם להתחפש לשטיח. אגב, מגיע לנו מקום ראשון בתחרות התחפושות כי עשרה שחקנים שנארגו לכדי שטיח מרשים אחד. כולל קולות של שטיח! את זה לא רואים ושומעים בכל יום. שאפו!

זה נראה כמו צ'מפיונס ליג מול דיסני ליג

זה נראה כמו צ'מפיונס ליג מול דיסני ליג

לשטיח הזה יש חוט אחד פרום, שרוצה לברוח מן הגדילים אליהם הוא קשור. לחוט הזה קוראים אלירן עטר, שמוכיח לי (הבעתי דיעה כנגד הבאתו) כמה הוא חשוב לקבוצה. כל כך הרבה דיברו לפני המשחק על כך שהוא לא יחגוג אם יכבוש שהיה ברור שהוא יכבוש. כמו שברור שההוא שאין לומר את שמו יכריע את המשחק.

הוא לא חגג בצורה הכי חגיגית שיכולה להיות, אבל גאד דאמיט אלירן, תחגוג! בשבילנו, אוהדי מכבי חיפה שאתה משחק כרגע בשורותיה, שמשלמת לך כסף, שרצתה לקחת אותך למרות ששיחקת רק עשר דקות העונה טרם הגעת. תחגוג, תהנה, תן ליצרים לצאת, להתפרק, תכניס אותנו לטירוף, תגרום לבלבול לזוז מהמשבצת שלו.
תראה איך ההוא שאין לומר את שמו התפרק בפיו פיו על האוהדים שלו עד שיצאו לו כדורים אמיתיים מהאקדח.

תחגוג גבר, תחגוג. מתוך עמוד הפייסבוק הרשמי מכבי חיפה

תחגוג גבר, תחגוג. מתוך עמוד הפייסבוק הרשמי מכבי חיפה

שתי מסקנות שצריך להבין מהמשחק הזה:
1. מרקו בלבול בוודאות לא יהיה מאמן מכבי חיפה בשנה הבאה, הכנה מחפירה למשחק ותוצאותיה נראו כבר אחרי דקה ולמעשה לכל אורך 90 הדקות.
2. יוסי בניון לא יוביל את מכבי חיפה לאליפות מן ההרכב הפותח. הוא חייב להיות שחקן משלים, שמעיר את המשחק או משנה אותו כשנכנס. זה לא רע להוביל לאליפות מן הספסל.

יום לפני המשחק אבא שלי הציע לי כרטיס למשחק. אמרתי לו: "אבא, אין לי כל כוונה להגיע לבלומפילד, הרי נשחק גרוע, סתם נתעצבן וההוא שאין לומר את שמו יכניס גול בדקה ה-90".
טעיתי בשלוש דקות.

 

מור:

אני דווקא הייתי בבלומפילד השבוע, נעניתי לקריאה המרגשת של ההנהלה החדשה לצבוע את בלומפילד באדום. סתם, יש לי מנוי, אז לא הייתה לי הרבה ברירה.
איך אומר פתגם פרסי עתיק אבל הרבה פחות חכם מזה שמורן נתן בפתיח: "כגודל הציפיות כך גודל הכריות". ואכן 90 דקות משמימות של כדורגל, שני שערים ממצבים נייחים, שתי קבוצות שלא ממש רוצות לשחק כדורגל שווה קהל עייף, מאוד עייף.

יש בזה משהו עצוב, לשווק משחק כדורגל, עם כל הקלישאות: משחק על החיים, רוצים להישאר בליגה, צריכים את תמיכתכם, רק אתם יכולים לעזור ובסוף אתה רואה 11 אנשים נרפים רצים באיטיות משוועת אחרי הכדור ומתעקשים לא לייצר יותר מדי מצבי כדורגל.

לפני לא הרבה שנים כבר נקלענו למצב דומה, אז לא היה צריך להמציא צו 8, אז מפלגות השמאל הביאו אוהדים אדומים למגרש באוטובוסים בהמוניהם. סתם, הם הגיעו מרצונם כי הייתה קבוצה, הייתה מחויבות, שנתיים מאוחר יותר זה היתרגם לדאבל עצום.

עקיצה באדום

עקיצה באדום

אולי התפקיד הכי חשוב שהפועל צריכה לדאוג לאייש זה מישהו שיזכיר לשחקנים איפה הם משחקים וירוקן אותם מקלישאות, יהפוך אותם עם הראש כלפי מטה וינער וינער עד שיצא הכל, אולי אז הם יוכלו לחשוב כדורגל ולייצר מהלכים ולא רק להגיד "בשביל הקהל המדהים הזה".

שישחקו כדורגל בשביל הקהל הזה.

עד כאן פינת המכתבים הזועמים לראשי קבוצות לא מצליחות בלשון המעטה.

// מורן כהן ומור שפיגל
zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz5 (1)

2013-10-10 17.42.45

מה הייתי עושה ביום האחרון בחיי

פוקחת את העיניים ליום האחרון בחיי. מחר יפגע בכדור הארץ אסטרואיד שישמיד את האנושות ויהפוך את כולנו לחלקיקים קטנים. חלקיקים של אנשים, חלקיקים של זיכרון, חלקיקים של אטומים.

אז מה אני עושה ביום האחרון בחיי על כדור הארץ?

קודם כל עוצמת את העיניים לעוד איזה שעה. מי רוצה לחיות את היום האחרון בחייו עם שקיות כחולות מתחת לעיניים? אחרי שקמתי מהמיטה, אני אוכל את ארוחת הבוקר הכי טעימה והכי ישראלית שיש. חביתה, אולי שקשוקה, בטח עם לחמניות. וסלט ירקות עם מלא חסה, כי אני חולה על חסה. בטח תהיה גבינה אולי קוטג', קצת כבוד להמצאות ישראליות. ומיץ תפוזים וקפה. ברור שקפה, ועם סוכר, כי למה שאני אשתה עם סוכרזית?

unnamed (1)

זה היום האחרון שלי על כדור הארץ, מחר הכל מתפוצץ. אני לובשת את האאוט פיט הכי הורס שיש לי בארון בלי לחשבן יותר מידי על מה יגידו לי. לא מתביישת לחבוש כובע. לא מתביישת ללבוש פרווה. לא מתביישת לשים את האודם הכי אדום או הכי סגול שלי. מסירה את כל העכבות שמעכבות אותי כשאני בוחרת בגדים מול הארון בבוקר. לא אכפת לי מה יגידו, זה היום האחרון שלי על כדור הארץ.

אחר כך אני קצת עוברת על התמונות שלי ובוחרת אחת ממש מוצלחת. אם בכל זאת מישהו ישרוד את הפיצוץ מחר ויחליט לשים תמונות זיכרון בכיכר רבין או על שער של עיתון? רק זה מה שחסר לי, שיכתבו עליי בעיתון שאני ז"ל וישימו את התמונה הכי מכוערת שלי מהפעם ההיא שבדיוק התכווצה לי העין והאוזן יצאה שדונית.

unnamed (2)

היום האחרון שלי על כדור הארץ. אני עושה את הדברים הכי אקסטרימים שיש. אולי צניחה חופשית, אולי גלישת גלים, אולי סיבוב בעיר על אופנוע הארלי דווידסון. מה כבר יקרה לי, אני אמות? שטויות. גם ככה זה יקרה מחר.

מחר החיים האלה יסתיימו. מה הייתי עושה? בטח מתקשרת לבחור שהייתי מאוהבת בו בכיתה ז' וכתבתי עליו לפחות שלושה יומנים אישיים. מספרת לו ככה בשביל הצחוקים איך כבר תכננתי את שמות הילדים שלנו. אחר כך הייתי קובעת עם הבחור שאני מאוהבת בו בסתר, מה זה משנה אם זה חסר סיכוי? שידע. ככה, לנקות את המצפון. אולי אחרי זה הייתי מדברת עם החברה שלי לשעבר ואומרת לה שהיא זבל שהיא וויתרה על החברות שלנו לשווא ושהיא ממש מטומטמת ואני בכלל לא רוצה להיות חברה שלה. בעצם, הייתי אומרת לכל האנשים את כל מה שרציתי לומר ולא העזתי, אבל רק את הדברים טובים. עבדתי כל כך קשה על שיזכרו אותי יפה, אז למה שיזכרו אותי רעה? חוץ מזה שאם כולם מתים מחר, שלפחות ימותו עם חיוך.

2013-10-10 17.42.45

את היום הייתי סוגרת עם המשפחה שלי באיזו ארוחת ערב. צוחקת עם אחים שלי בטירוף מהשטויות הכי מטומטמות שיש שאף אחד לא צוחק מהם חוץ מההורים שלי. היינו צוחקים בטירוף עד שאנחנו כמעט נחנקים. מקסימום נחנק, גם ככה נמות מחר.

זה היום האחרון שלי בכדור הארץ ואם לומר את האמת, הוא לא יותר מידי שונה מימים אחרים בחיים שלי. אני לא מאמינה באמרה השחוקה "חייה כל יום כאילו הוא האחרון בחייך", אני לא נאיבית ואני יודעת שצריך ללמוד, לעבוד ולהרוויח כסף לטובת העתיד. אבל אני משתדלת ליהנות. משתדלת לאכול אוכל טוב, ללבוש מה שאני רוצה, להגשים את המשאלות שלי, להגיד מה שאני חושבת ולהיות עם המשפחה שלי. זה לא היום האחרון בחיי, אבל אני אחיה אותו הכי טוב שאני יכולה.

// גל סלונימסקי

zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz5 (1)

נ (1)

Day one- פוליטיקלי קורקט

אני בטוחה שהוגה הדמוקרטיה, מי שלא יהיה, מתהפך בקברו. איך הפך האדם המודרני את שלטונו למה שהוא היום? ואם כבר טעית, טעינו, טועים, למה אנחנו חוזרים על אותן הטעויות שוב ושוב ושוב?

עד כמה שרציתי לכתוב כתיבה פוליטית, עם מסרים נסתרים ואג'נדה חברתית בועטת, הגעתי למסקנה אחת לא נחמדה במיוחד.

אין לי מושג איך עובד כל העסק הזה. לא מבינה בכיסאות, לא מבינה בשולחנות, לא אופוזיציה ולא קואליציה. לא תיקים, לא בחירות, לא ימין ולא שמאל. מה גם שיש לי בעיה קוגנטיבית אמיתית עם ימין. ועם שמאל. בעיקר בכביש. וגם בנעליים. אבל יש דבר אחד שאני מבינה טוב, טוב: את הבחירות האלה לא ברור איך ביבי צלח. למען הכנות לא ברור איך הוא צלח עד היום את הקללות שלי… והקללות שלי כללו כמה דברים מטרידים…

צילום:  Nofar saat

צילום: Nofar saat

למען הכנות הסלידה שלי מביבי לא נובעת מהתנגשות בדיעות הפולטיות שלנו. למען הכנות הכנותית אין לי דעות פולטיות. אני מקדמת אהבה, לא מאמינה בפוליטיקאים ואין לי – למען השם אין לי – דעה על חלוקת ירושלים! אז אל תקרא לי אחותינו ולא אני לא יכולה להניח תפילין עכשיו! למרות שהייתי רוצה! הסלידה שלי מביבי נובעת רק כי הוא בראש ולי עדיין אין בית או חשבון בנק או אפשרות לצאת מהארץ או… עזבו את זה עכשיו. תכלס? זאת לא רק אשמתו או אשמתה של אישתו, שבלי שום קשר לעליהום התקשורתי עליה גורמת לי לחשוב שוב שפלאי הטכנולוגיה באמת יכולים לעשות פלאים כשזה נוגע לפוטושופ. זה גם הרבה אשמתי. אבל אם יורשה לי לציין, ויורשה לי, ביבי לא שה תמים ועשה המון חרא! וחוץ מזה הוא יהיר! ויש לו תסרוקת שלא היתה אופנתית כבר בשנות השבעים! ובשנות השבעים הכל היה אופנתי!

Untitled

אז מה היה לנו שם? 

* ראש ממשלה אחד מנותק! מנותק! מנותק! על פי שר האוצר ה"דגול" שלנו.

* מהפך! מהפך! מהפך! שהפך מהר מאוד להיות: נסיגה, נסיגה, נסיגה, בום! התרסקות, התרסקות, התרסקות.

* בנט אחד שבואו לא נתבלבל כבר מזמן לא אחי, הכי לא.

* זהבה גלאון אחת שכישורי הריקוד שלה גרועים יותר מכישורי הריקוד של אסף אטדגי, שזה, לשם עצמו, תואר שלא חשבתי שמישהו יוכל לקטוף שוב לעולם.

* כחלון אחד שגרם למניות הבנקים לצנוח ולמנדטים להתרומם.

* סקרים ליליים שטעו בצורה דרמטית והעירו אותי ותשעים אחוז מחברי הפייסבוק שלי לבוקר שצבוע באכזבה. מה שמחזק את טענתי שמינה היקרה צריכה לפרוש ויפה שעה אחת קודם. לפני שהיא תהפוך לצמח.

*בוז'י אחד שיש לו קול של כוסית אבל סקס-אפיל של כוכב פורנו. יכול להיות שזאת רק אני אבל בפוסטרים של המחנה הציוני הוא נראה סקסי לא? פוטושופ? מישהו?

cc

וכמובן. הכי חשוב! עם ישראל אחד שממש לא עמד בגבורה במלחמת הפוליטיקה הזאת וקיבל וואחד אלמנט. ככה. במתנה.

מזל טוב ביבי. יש לך עוד ארבע שנים לעשות בנו שמות. אני רק מקווה שהפעם הזיכרון הלאומי לא יהיה כמו של דג זהב ונדע לבחור בפעם הבאה טוב יותר. או לפחות חתיך יותר.

ובנוגע אלי? הדבר המאושר שיצא לי ממערכת הבחירות הזאת היא ההצבעה הראשונה(!) שלי. הפעם הראשונה שבה שמתי פתק חסר כל ערך בקלפי, בצפיה שסוף סוף הפתק, חסר כל הערך שלי, יהפוך למשהו שווה ערך. כמעט כמו בפעם שהצבעתי לגבסו. חסר כל ערך.

היה שלום קלפי. אני בספק אם אחרי הפעם הזו ניפגש שוב. היה שלום בוז'י. אני אתגעגע.

// מאיה אמה שרקי
zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz5 (1)

162_1 copy

בין לבין אהבה

דרור הוא הבחור שלי. זה שבין לבין, זה שלעד יפלרטט, זה שתמיד אפשר לשלוח לו הודעה עם סמיילי מתכוון והתשובה תהיה "תהיתי מתי זה יגיע" עם חצי חיוך וקריצה. "בירה בעוד שעה?".

דרור גר ממש לא רחוק ואנחנו נפגשים מלא, בדרך כלל בלי כוונה. פאב פה, מסיבה שם, שבת בצהריים בשדרה כשהוא עובר עם הכלב ואני בדרך חזרה מהיוגה. כשאנחנו לא פנויים זה נגמר ב "היי-ביי", תמיד מלווה בחיוך. כשאחד מאיתנו פנוי, תמיד מגיעה הודעה אחרי כמה זמן.

ואני אוהבת את ההודעות האלה. אוהבת את הקריצות, החיוכים, הפלרטוטים, הבירה שתמיד מובילה לדירה שלי או שלו. דרור לא צריך להגיד יותר מדי, גם אני לא ממש צריכה. אני אוהבת, הוא אוהב, וזה מספיק.

15287518113_435e0c6aa0_z

לפני כמה זמן חציתי את הקווים.

שלחתי את ההודעה, קיבלתי את התשובה, התלבשתי כדי שכולם יסתכלו עליי בפאב והוא יבחין בזה. ברור שהוא הבחין בזה וישר שאל אם יש לי עוד דייט אחר כך, כי אני לא צריך את כל השואו הזה וגם את יודעת את זה. עניתי שיסתום וסתם בא לי להתלבש יפה, מה, אסור?

מותר, בטח שמותר, הוא אומר. בתנאי שאחר כך תתני לי לקרוע את כל זה ממך.

קשקשנו קצת, פלרטטנו יותר, נגענו מלא, ואז חציתי את הקווים.

הסתכלתי לו עם החיוך הזה בעיניים ואמרתי את המילים שמסתבר שאסור להגיד.

אני רוצה יותר מזה.

דרור הסתכל עליי וחייך, הוא לא ממש הבין, אז המשכתי לשתוק. דרור הסתכל עליי, עדיין מחייך ולאט לאט זה חלחל לו. ״אני לא מבין, מה קרה? אני הבין לבין, אני זה שבא והולך כשנוח לך, את לא באמת רוצה שאהיה יותר״.

אבל אני כן רוצה. אני רוצה שהוא יהיה בין לבין וגם תמיד. אני רוצה שהוא יהיה הסקס של אחרי הבירה אבל גם זה של הבוקר. אני רוצה שהוא ינשק את הצוואר אבל גם את המצח. אני רוצה ללכת איתו ועם הכלב בשדרה אחרי היוגה, לא רק לחלוף מולו. אני רוצה. דרור לא.

אז כמיטב מסורת ה-לא-יודעת-איך-להתמודד-עם-דברים-בחיים-האלה, עליתי על הטיסה הבאה לניו יורק.

25_1 copy

לא יודעת איך להתמודד עם השתיקה, לא רוצה להתמודד עם המבוכה ולא מעוניינת בלפגוש אותו פה במקרה. זאת העיר שלי, פה אני רק עם עצמי ופה ודרור לא יעבור בשום שדרה.

כמה נסיונות שיחה, הרבה הודעות של "אני מצטער אבל אני פשוט לא יכול", "למה את לא עונה?", "את עוד פעם במנהטן?" ו"די, נועה, תתבגרי כבר". לא עניתי כי אין יותר מדי מה להגיד וגם ככה כבר אמרתי הכל והוא פשוט שתק.

כמה שבועות בניו יורק עשו את שלהם וחזרתי לארץ. 

יום שבת הגיע ואיתו גם היוגה וההליכה על השדרה. באמת שכחתי את דרור לקצת ושכחתי שזה שבת בצהריים וכנראה שהוא יהיה על השדרה. 

Bezalel Ben-Chaim - flickr

Bezalel Ben-Chaim – flickr

הוא ישב מחוץ לסטודיו של היוגה וחייך אליי. 

"עד ניו יורק נסעת בשביל להתחמק מלדבר איתי?" 

חייכתי אליו חזרה, "עד ניו יורק נסעתי בשביל להזכר שאני יותר אוהבת את עצמי מאושרת".

"אני גם אוהב אותך מאושרת" הוא אומר.

חיבקתי אותו חזק ונתתי לו נשיקה על הצוואר, הסתכלתי עליו קרוב ועמוק בעיניים.

"אני מאושרת בלעדיך. הכל בסדר".

הוא נישק אותי על המצח, שיחרר את האחיזה והלך לכיוון השני של השדרה. אחרי כמה דקות המסך הקטן שלי הבהב ועליו ההודעה

"תהיתי מתי זה יגיע" עם חצי חיוך וקריצה.

// נועה כוכב

zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz5 (1)