תגית: מהוזה

ים - לפוסט 1

רוב העולם זה ים

"רוב העולם זה ים", קראתי פעם על פתק קטן שנפל מתוך ג'ינס של בחור שביליתי איתו את הלילה. הוא עבד בבר קוקטיילים בירושלים, מהמקומות האלה שהברמנים חייבים לענוב עניבה למשמרת ולסדר את השיער בג'ל ולהתגלח ולשים בושם ולפלרטט. בטח איזו סטודנטית בחוג לפילוסופיה השחילה לו אותו לכיס כשהוא לא שם לב. היא בטח יפה.

ויש לה שיער ארוך ומלא והבטן שלה שטוחה והיא בת 24, 25 גג. היה שם גם מספר טלפון, מעניין אם הוא השתמש בו. מעניין כמה מהר הם שכבו, ואם בכלל, ואם זה היה בקטע של לצאת ביחד או רק סקס. אולי הם עדיין ביחד ואני רק זיון של הפגת מתח, מאלה שלא מספרים עליהם אח"כ כי זה היה "בהתחלה".

ניו יורק לפוסט 1

הוא נכנס למקלחת ואני יצאתי למרפסת. בכל פעם שמישהו נכנס אני מחפשת לצאת, אבל היי, גם אתם ככה. יום שישי בבוקר, ירושלים הומה, איזה טירוף. כמה אנשים. זקנים ארוכים וחצאיות עד הרצפה וכאפיות ומכנסיים קצרים, וסנדלי שורש. כמה עומק גאדדמיט, זה יפה. זה מתיש.

הדלקתי סיגריה ופתחתי שוב את הפתק, ניסיתי לזהות את כתב היד של היפהפייה הזאת, אולי אני מכירה אותה, למרות שאין מצב, אני בכלל לא לומדת פה ואת התואר שלי סיימתי כבר לפני שלוש שנות אור. ובכלל לא למדתי פילוסופיה.

ואז חשבתי על זה. רוב העולם זה ים. 27% מכדור הארץ הוא יבשה, וכל מה שקרה אי פעם מאז תחילת הקיום קרה שם, זאת אומרת, כאן, בתוך נקודה פצפונת בתהום ענקית של חושך. כל מה שאי פעם חשוב למישהו, בכל מקרה. ובכלל, ה27% הזה הוא אפס נקודה מי יודע כמה אפסים בתוך כל היקום כולו, ואולי אפילו פחות. זה כל כך דפוק שבא לי להתעלף.

ירושלים לפוסט 1

ובתוך האפס נקודה אפס אפס אלוהים יודע כמה אפס הזה קרו כל המדינות, וכל המלחמות, וכל התאגידים, ובניינים בניו יורק, וגילינו את האש, וצדנו לטאות ענק, והכחדנו ציפורים עצומות הרבה יותר גדולות מאיתנו, והמצאנו את הכסף, ובנינו את פאקינג חומת סין, ואיינשטיין, וכל מקרי הרצח, והטקסים המוזרים עם הטבעות, ובני זונות ששברו לי את הלב, וטראנספרים לחתולים, וביבי, וג'ורג' מהאנטומיה של גריי מת, ותג מחיר, או תו מחיר, או איך שקוראים לזה, ואסון התאומים, וצבא האמת של שי חי, ופייסבוק, ומוזיקה, לעזאזל. חיבור של חוטים וחתיכות עץ שכשלוחצים עליהם זה גורם לך להרגיש משהו. כעס. פחד. געגוע.

הכל המצאות, מלא המצאות. בתוך גרגיר חול פצפון בתהום ענקית של חושך. אנחנו כלום בתוך הקיום. ואולי יש עוד כמונו ונמות ולעולם לא נדע, כמה כוכבים יש? כמה עיניים יש? בתוך התהום החשוכה והאינסופית הזו יש פנסי רחוב. וגלידה. וסרטים. וסופים טובים. ונסיעות ארוכות בלילה. ומוצאי שבת. והילד בתחנה המרכזית שמנגן בכינור. ואני. ואתה.

כיביתי את הסיגריה, הוא עוד לא יצא מהמקלחת. לבשתי מכנסיים ויצאתי מהדירה. הרי גם ככה שכבתי איתו מהר מדי, גם ככה הבת זונה מהפתק יפה וצעירה ממני, הסיכוי שיצא מזה משהו הוא אפס נקודה אפס, מי יודע כמה אפס.

חומת סין לפוסט 1

// נינה ולדמן

tumblr_o403syXiCl1r9e49to1_500

הכל בראש

"הכל בראש", אתם כל הזמן אומרים, "זה הכל בראש".
ולי זה די ברור. הרי אף פעם לא חשבתי שהנפש הפגועה שלי שוכנת בכליות.
ואם הכל בראש? מה זה בכלל אומר? שאני יכולה לשלוט בזה? אתם שולטים באופן מלא על כל מה שקורה בראש שלכם? הרי זה רק בראש. והכל בראש, הכל בראש.
"הכל בראש" אתם כל הזמן אומרים "זה הכל בראש".

וגם כשכואבת שלי הבטן, זה הרי הכל בבטן. אז למה אתם מכינים לי תה חם ומציעים לי לקחת אדוויל? הרי הכל בבטן! או שהראש הוא איבר פחות בעיניכם? מורכב פחות? נשלט יותר? אולי לקיבה שלי אני לא יכולה לתת הוראות אבל למוח כן? מה העניין? למה אתם תמיד
חוזרים
ואומרים
וחוזרים
שהכל בראש.

וגם הקול בראש, הוא גם בראש. הקול שאומר לי שאני לא שווה, הקול שאומר לי לשתוק כשצריך לדבר, הקול שסיכל כל מערכת יחסים, כל עבודה, כל הישג. החרדות, הדיכאון, התיעוב העצמי הם כולם הקול בראש. והכל בראש.

tumblr_nzzoyuSv351r2an97o1_500

אין שום נחמה באמירה הזו, הכל בראש. אין שום נחמה בידיעה הזו, שהכל בראש. חוקי המשחק לא ברורים לכם. מעולם לא הייתם עצובים? כועסים? מעולם לא שנאתם? לא הרגשתם איך הלב משנה את קצב פעימותיו? את הבטן מתהפכת? את הנשימה שמשתנה, את העיניים ששורפות, את הלשון שנעה בחוסר נוחות בפה, השיניים החורקות, האגרופים המכווצים, הזעה. כל הגוף משתתף בחגיגת הרגש, כל הגוף הוא חלק ממסכת ייסורים שיכולה להמשך רגע או שניים, שבוע, שנה, כל החיים. אבל אתם בכל זאת אומרים, שהכל בראש.

וזה לא רק זה, זה לא רק שהכל בראש, זה גם "כוח רצון" וגם "פשוט להאמין", "עד שלא תאהבי את עצמך" ו"את יודעת מה הבעיה שלך?" ובראש המצעד יש את "כולם ככה". ולמי בכלל אכפת? זו לא טיבה של נחמה. לא כך. ולמה לא לומר פשוט "אני מבין" או לחבק. לזרוק מילים של נחמה, של אהבה. להרגיע את הקול בראש. ואת הכל בראש.

אני זוכרת שרק התחלתי לדבר על הכדורים, אחרי שהתביישתי נורא. הרגשתי מתוייגת, חלשה, כמעט כנועה. סיפרתי על כך למישהו, כמעט אקראי. "לא ידעתי שאת כזו חלשת אופי" הוא אמר לי "תרופות זה בולשיט, הכל בראש". ובכל זאת, בכל פעם שהפסקתי משהו קרה, משהו השתבש, אני השתבשתי, נפשי נשתבשה עליי. זה מלווה אותי, תמיד. אותו משפט. אותו תיוג מחורבן כחלשת אופי שהצמיד לי איש שאני בקושי זוכרת את שמו לפני המון שנים. אותה תהייה, אולי הוא צדק?

וככל שחולפות השנים ואני מכירה יותר ויותר אנשים שהם קצת כמוני, אני מבינה שזה לא נכון. הם חזקים, הם נפלאים, הם לוחמים. אבל אני? לי יש את הקול בראש. וכוסעמק על הקול בראש. שימות, שיישרף, שיישרף הכל, שאשרף אני.

tumblr_nt1hz24wMT1t9htewo1_500

ואיך למרות שהכל מתנהל קצת כמו שצריך, קצת בלי דרמות ובלי נפילות. בלי לטפס לגבהים. בלי ליפול. ואיך למרות שרכבת ההרים האימתנית התחלפה בנסיעה בטוחה על קלנועית בקיבוץ. ואיך למרות שאף אחד לא חושד ושגם כשכואב לי, כואב לי נורא, לחיות, גם אז אני עוד מתמודדת. למרות כל זה אני צריכה לפעמים עידוד. מילה טובה. חיבוק. נחמה, ולא הרצאה על בריאות ובגרות, לא ביקורת או משפט מוטיבציה יבש שמסתתר אחרי קלישאה.

רק קול, אפילו אחד, שאומר לי "ענבל, תהיי בדיוק מי שאת, את נפלאה".
ומנצח. מנצח, את הקול בראש, שאומר שלא הכל בראש.

// ענבל לוי

FullSizeRender (1) (2)

להתראות נעורים, שלום טינדר

את רועי הכרתי בימים בהם העיפרון בעיניים שלי היה שחור מדי, האולסטאר שלי היו אדומות מדי ולהיות בדיכאון היה אופנתי מדי. היו לו עיניים כחולות, שיער שטני קצת ארוך ואף בעיקר עקום, ולא בדיוק הבנתי מה מוצא חן בעיניי אצלו. במשך שעות הוא ישב מולי, זרוק על מזרן באיזה מתחם צ'אי באיזה פסטיבל, שעד היום לא ברור לי מי אשם בזה שבכלל הגעתי לשם.

אחרי תחלופה של איזה כמה מבטים של ילדה בת 16 עם נמשים שמשחקת אותה יודעת לעשות עיניים, רועי הוריד את החולצה שלו כמו אחד שמשחק אותה שהוא לא יכול לסבול יותר את החום. אני כמעט משוכנעת שהיו לי אגוזים בתוך הראש במקום מוח באותה תקופה, כי בשנייה שהבחנתי בקעקוע שיש לו בצד שליד הבטן התחתונה, היה ברור לי שזה הולך להיות סיפור אהבה.

IMG_4997

הוא קם מהמזרן שלו אל עבר שלי וקצת נלחצתי שהוא יתקרב אליי יותר מדי וישים לב שאני מזיעה כמו בהמה כי מאה מעלות בחוץ ואני ועוד אלף סתומים שותים צ'אי. אמרתי לו שיש לו קעקוע יפה כי זה הדבר היחיד שהצלחתי להוציא מהפה, והוא ענה שגם היצור הירוק שאני החלטתי להנציח על הרגל שלי חמוד, ושחבל שיש עליו שערות שנראה שלא טיפלתי בהן הרבה זמן, ושאני מזכירה לו קצת את דרדסית. וזה כנראה היה אמור להביך אותי אפילו יותר מהזיעה שלי, אבל זה הצחיק אותי מאוד ובשנייה הזו הבנתי פתאום מה בו מוצא חן בעיניי.

FullSizeRender (1) (1)

הוא שאל אם אני חושבת שלחברות הפאקצות שלי מראשון לציון יהיה אכפת אם אני אלך איתו להופעה של מוש בן ארי בבמה המרכזית ועניתי שלא ממש אכפת לי מה הן יגידו, למרות שבלב ידעתי שהן לא ידברו איתי עד שאחת מאיתנו תביא ילדים לעולם. מוש בן ארי עלה על הבמה, אני ישבתי בין הרגליים של רועי וחשבתי לעצמי שלמרות שקצת עליתי במשקל לאחרונה, ויש לי שדה קוצים על הרגליים, אני הילדה הכי מאושרת בעולם.

מוש בן ארי גלגל את הראסטות שלו לאחור, והאגוזים שבמוח שלי לחשו לרועי באוזן שיש לי חלום לשחק למוש בראסטות שלו. במקום לענות שזה הדבר הכי דבילי שהוא אי פעם שמע, רועי עם השיער הקצת ארוך והאף בעיקר עקום, סובב אותי אליו ונישק אותי.

כשההופעה הסתיימה, טיילנו יד ביד ברחבי הפסטיבל, ובדיוק ברגע שרועי הציע לי לישון את הלילה בשק שינה שלו, מוש בן ארי עבר מולנו. אני התרגשתי, ורועי צעק למוש שיש פה ילדה שהוא יכול להגשים לה חלום. מוש התקרב אלינו ושאל בנעימות מה החלום שלי, ורציתי לענות לו באותו רגע שאני ממש מתנצלת ושכל העניין הזה הוא אי הבנה אחת גדולה, אבל רועי אף עקום הקדים ואמר למוש שאם הוא ייתן לי לשחק לו בראסטות שלו הוא יוצא גבר אש ומגשים לי חלום.

מוש התיישב על ברכיו, סיפר לנו על מאבקים ארוכי שנים עם כינים, אני שיחקתי עם הראסטות שלו בטמטום רב ורועי לחש לי באוזן שעכשיו אין סיכוי שאני לא באה לישון איתו בשק שינה שלו.

יומיים אחרי הפסטיבל רועי התקשר אליי ושאל אותי אם אני רוצה שהוא יבוא אליי באוטובוס ונלך לשחק סנוקר, ושאם אני לא יודעת זו לא בעיה כי הוא יכול ללמד אותי. אבל הקסם של הפסטיבל התמוגג , ולמזלי גם הזיעה בריח צ'אי, ונזכרתי פתאום שאני בכלל מאוהבת ביותם.

// ליאור ויטלין

 

פוסט 4 תמונה3

הסיפור שלא סיפרת

אני רוצה לספר על ילד שחי פעם בארץ רחוקה. היה לו אבא שלא שומע ואימא בלי יותר מדי כוח. הוא סיפר לי על פופקורן. שבשבילו זה לא המאכל הנחמד הזה שאנחנו אוכלים בקולנוע או מכינים במיקרו בבית לפני שרואים סרט. הוא סיפר לי שהייתה מישהי מבוגרת שבכל פעם שהוא לא התנהג יפה, נתנה לו לפזר גרגירי תירס קשים על הרצפה וללכת על זה שעות עד שלא יכול היה יותר. הוא סיפר לי שהיא אמרה לו שהוא לא שווה כלום. הוא סיפר לי שבפנים בלב הוא האמין לה שהיא צודקת אפילו ששנא אותה.

כשהוא גדל, המשפחה שלו עברה הרחק מהאישה הרעה אבל הפופקורן היה כבר חזק אצלו בתוך הנשמה. הוא סיפר לי שכדי להרגיש יותר טוב הוא עישן ג׳וינט וזה באמת שיפר את ההרגשה אבל באיזשהו שלב זה הפסיק לעבוד אז הוא ניסה משהו כבד יותר כדי לעמעם את הרגש וכשזה לא הספיק, הוא מצא משהו שמרגיע אותו ישר לווריד. משהו שלא מרגישים איתו כאב או כישלון, משהו שגרם לו להרגיש שהכל בסדר.

צילום: H.L.I.T. on flickr

צילום: H.L.I.T. on flickr

כשגדל עוד קצת, הוא מצא אישה טובה ועד מהרה נולדו לו ילדים. הוא אהב את הילדים ואת האישה אבל הכאב והרגש אף פעם לא הפסיקו אז הוא היה חייב עוד מהדבר הזה שנכנס ישר לדם. עד שהוא כבר לא הרגיש כלום.

באיזשהו שלב, אחרי שהאישה איימה לעזוב, הוא החליט לקחת את עצמו בידיים, הקים עסק מצליח, היה איש משפחה כמה שיכול היה, לקח אחריות וניסה לאהוב כמה שיכול אדם שלא האמין אף פעם שאפשר לאהוב אותו. כשהיה לו הכל, הוא לא הבין איך יכול להיות שאפס כמוהו מצליח ככה אז כדי להוכיח לקול של האישה הרעה בראש שלו שהיא צודקת, הוא לקח עוד חומר לווריד כדי לשכוח. זה עזר. אבל כמו מגדל קלפים, הכל לאט לאט התמוטט לו. האישה עזבה אותו, הילדים כבר לא רצו לשמוע אותו וניתקו קשר והוא הפסיד את כל הכסף שלו.

בינו לבין עצמו, אני בטוחה שהוא הצטער על זה המון פעמים. שהוא חשב לעצמו שזה מצחיק איך פופקורן יכול לשנות לבן אדם את כל החיים. על ערש דווי, שעות לפני שהלך לעולם הרבה יותר טוב, הוא אמר לי שאני הנשמה שלו. שתמיד אהב אותי ושהוא מצטער על הכל.

ביקשתי ממנו סליחה על כל הפעמים שכעסתי, שלא הבנתי ואמרתי לו שאני אוהבת אותו. הדבר היחיד שאני מצטערת זה שלא הבנתי בזמן שהוא הילד מהסיפור של הפופקורן, שכולנו בסופו של דבר תוצר של הילדות שהייתה לנו. שכחתי להגיד לו שאני מצטערת שלא אהבתי את הילד ההוא יותר.

פוסט 4 תמונה2

כשהוא נשם את הנשימה האחרונה, החזקתי לו את היד. הבטחתי לו שלא אשאיר אותו לבד בסוף. קיימתי את ההבטחה למרות שהוא אף פעם לא קיים אף הבטחה שנתן לי. זה כבר לא שינה לי. היום לפני שנתיים, ראיתי אותו בפעם האחרונה ולא יכולתי לחשוב על דרך טובה יותר לזכור אותו מלומר כאן שלפעמים אנחנו מצפים מההורים שלנו להיות מושלמים ושוכחים שהם בסך הכל בני אדם. לפעמים אנחנו זוכרים הרבה את הפופקורן שלנו ושוכחים שיש כזה גם להם.

געגועים לאיש הרגוע, הילד הפצוע, שאהב כל סוג ספורט על הפלנטה והרבה מוזיקה שחורה. אני מאמינה שהוא היה מתרגש שחשבתי עליו. אני מאמינה שהוא אפילו היה מזיל דמעה. צירפתי שיר שהוא ממש אהב.

// ג'ני קויט

man-918536_640

אחד שיישאר

ככל שזה יתחיל מהר יותר ככה זה גם יגמר. זה מין משפט כזה שאומר הרבה על המון דברים ואין משהו ספציפי בו אבל בזמן האחרון גיליתי את הספציפיות שלו.

אני מדברת על חיי האהבה שלי, מהר התחילו וככה מהר נגמרו. בום.
בזמן כל כך קצר וכל כך מהיר הופיעו לי ארבעה זכרים (לא בטוחה שכולם גברים בוגרים אז בואו נשאר עם ההגדרות היבשות) בחיי וכל כך מהר הם נעלמו, אחד אחרי השני. הופיעו לי בבת אחת בחיים שלי, מבלי שביקשתי. צצו להם כמו פטריות אחרי הגשם.

הכל טס 4

שלא תבינו לא נכון, זה מאוד נחמד שיש ארבעה זכרים שמדברים איתך ומקדישים לך תשומת לב וזמן בלו״ז העמוס שלהם ככל שיהיה (מעלה את האגו ברמה מטורפת), אבל למה כולם בבת אחת? לא יכול להגיע אחד שישקיע את אותו הזמן ובסופו של דבר לא יעלם? יגיע ויישאר, זה כל מה שביקשתי.

אחד שלא יפסיק לדבר איתי לשבועיים ואז יחזור לדבר איתי כי לא הלך לו עם בחורה אחרת, אחד שלא יעלם לשבועיים כי לא הצלחנו להיפגש פעם אחת, אחד שלא יתחיל איתי בהופעה ואז ידבר איתי ולא ינסה ליזום עוד פעם, או למשל אחד שלא יתחיל להתעניין בי ואז פתאום ינתק קשר ואני אראה אותו כשאני יוצאת עם חברים.

הכל טס

אני רק רוצה אחד שיקדיש לי את אותה כמות הזמן שארבעתם מקדישים לי ויישאר אחרי כל הבלאגן בהתחלה. זה לא כזה קשה, נכון? אני מבטיחה שאני לא נושכת, לפחות בהתחלה 😉

גם אם בסופו של דבר לא יצא עם אותו אחד כלום ושום דבר, ככה אני אדע שזה היה יותר משמעותי מסתם שיחות מרובות וחסרות משמעות. עדיף אחד חשוב מאשר המון סתמיים, לא?

// מיכל בואניק

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..







1

מאוהבת בפעם הראשונה

סיטואציה: אחר צהריים. העיר שקטה. חמים.
ישבנו על הספה בסלון בבית שלך, מחובקים, מסתכלים על הנוף שמחוץ לחלון, אתה מעביר את ידייך לאורך רגליי.
"תגיד"
-"מה להגיד?"
"זה שהרגליים שלי… זה שיש עליהן קצת שערות, זה לא מפריע לך? אתה לא נגעל?", אני מתקפלת בחוסר נוחות, נזהרת במילותיי. אני מקפידה לגלח את הרגליים שלי באופן יסודי לפני שאנחנו נפגשים. אבל הפעם ספציפית לא יכולתי, הרגשתי כל כך חסרת ביטחון. פחדתי שתיגעל ממני, הייתי חייבת לשאול.

"לא, אין לי ממה להיגעל. זה לא מפריע לי, כי אני יודע שאלה הרגליים שלך".
גרמת לי להרגיש שאני בסדר גמור, שאני יפה גם עכשיו, כשאני מרגישה כל כך לא. אין לך מושג מה זה אומר בשבילי לשמוע ממך את המשפט הזה, איך בשנייה אחת, הפכת אותי לילדה הכי בטוחה עלי אדמות.

2

 

אתה לא יכול לדמיין איך הבטן שלי מתהפכת כשאתה קורא לי "מדהימה", "מהממת", "יפה". כשאתה מחמיא לי, על הדברים שאני עושה או על הגוף שלי ואיך אני נראית. אין לך את האפשרות להעלות בדעתך איזו תחושה עוברת בי כשאתה מחבק אותי, מצמיד אותי לחיקך ולוחש לי באוזן "את שלי" בטון שלא משאיר מקום לספק – אני שלך. לא חושבת שאתה מסוגל להבין כמה מילה אחת שלך יכולה לשנות לי את הכל. את מצב הרוח, את היום שלי, אותי.
אין לך מושג כמה כוח יש לך.

אני אוהבת אותך, אתה יודע?
אני אוהבת אותך מהרגע הראשון שניהלנו שיחה, לא סתם שיחת חולין, שיחה אמיתית.
אני אוהבת אותך מהחיבוק הראשון.
אני אוהבת אותך מהרגע שקצות אצבעותינו נגעו האחת בשנייה.
אני אוהבת אותך מהרגע שהשפתיים שלנו נפגשו לראשונה.
ואם להגיד את האמת, אני מרגישה שאני אוהבת אותך מהרגע שנפגשנו.

אני אוהבת אותך כשאתה שמח וחייכני, וגם כשאתה קצת מדוכא ועצבני.
אני אוהבת אותך כשאתה לא מפסיק לדבר, וגם כשאתה כבר עייף מדי מכדי להוציא מילה.
אני אוהבת אותך כשאתה בריא, ומספר לי על היום שעברת, וגם כשאתה קצת חולה ומתלונן על העולם ואחותו מכל עבר.
אני אוהבת אותך בכל מצב, לא משנה מתי, תזכור את זה תמיד.

3

"זה אולי קצת ירתיע אותך, אבל אני כן מדמיינת עתיד משותף. שלי ושלך, כלומר"
-"זה לא מפחיד אותי, גם אני חושב על זה. אני רוצה את זה"
ואנחנו ממשיכים, מפליגים יחד על סירת הדמיון של העתיד המשותף שלנו, שנמצא בגדר תקווה. יושבים אחד מול השני ומסתכלים עמוק בעיניים- לא לפספס לרגע אחד את השנייה.
אנחנו מנהלים את השיחה הזו באחר צהריים עצל, כשאני יושבת מולך בחולצה שלך ובתחתונים, ואתה בפיג'מה.

זה הקשר שלנו, לנהל דיונים ארוכים על החיים ומשמעותם, ולקוות יחד שיום אחד נגשים את הכל ונטרוף את העולם. כל זה – בתחתונים.
אנחנו מיוחדים, אתה יודע?

כל כך הרבה עברנו, ויש עוד כל כך הרבה לפנינו.
הקשר שלנו הוא קשר יותר חזק משהיה לי עם כל אדם אחר אי פעם.
אני מעריכה ואוהבת אותך, כל סנטימטר בך.
בפן הנפשי, הרגשי והגופני.
אני אוהב אותך תמיד.
רק בת 17, מאוהבת בפעם הראשונה, ומקווה שזו תהיה היחידה.

// ליה כגנוב

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..







IMG-20160518-WA0033

מגובשים כמו שהיינו

"הלו? גדי?" שאלתי את הצד השני של הקו.
"כן, גל, מה שלומך?" ענה לי גדי, מנהל מכינת בארי, עליה סיפרתי ב
פוסט הקודם.
"בסדר, מה איתך?"
"בסדר. שמעי, יש לך סיכויים גדולים להיות במכינה אבל ראינו שאת רשומה בשני מקומות אחרים"
"מה זאת אומרת?", שאלתי.
"אם את מוותרת עליהם, יש לך מקום איתנו במכינה".

הייתי רשומה בהמתנה במכינה אחרת, ובשנת שירות של השומר הצעיר. על המכינה האחרת ויתרתי. על השומר הצעיר… כאן מתחיל הקטע העצוב: במשך השנה האחרונה, הלכתי לסמינרי קבוצות המשך של השומר הצעיר. בעצם, מפגשים בכל חודש של 20 יבטניקים שמיועדים לעשות שנת שירות יחד במסגרת השומר הצעיר. עד אותו הרגע הייתי בטוחה שאעשה שנת שירות בשמוצ (שומר צעיר), אבל אם יהיה משהו אחר – אוותר בשנייה.

IMG-20160518-WA0032

ברגע שניתקתי את שיחת הטלפון עם גדי, פתאום הבנתי שיש לי כאן התלבטות, והיא מאוד רצינית. התחברתי לקבוצה שלי בשומר הצעיר. מצד אחד, הם היו כולם כמו אחים שלי, לנטוש אותם היה נראה לי מוזר ועצוב. לא יכולתי, והיה לי מוזר לדמיין שנה בלעדיהם. מצד שני, לא הרגשתי שאני יכולה לוותר על המכינה. לא עכשיו, לא אחרי שהתאהבתי בה.

היום שאחרי השיחה היה כרוך בהתלבטויות רבות. כבר הבנתי שאני במכינה, שאהיה במכינה. אבל מה עם השומר הצעיר?

אתם מבינים, קשה לי לוותר. לוותר על חוויות שעברתי, לוותר על אנשים שהכרתי, לוותר בכללי. קשה לי. אז בטח כשזה מגיע להחלטה כזו משמעותית, היה לי מאוד קשה לוותר על המסגרת אליה השתייכתי כמה שנים לפני. מסגרת בה בחנתי את היכולות שלי, בה הייתי אני עצמי לראשונה בלי לחשוש, מסגרת שאף פעם לא אכזבה אותי, אבל גם… אף פעם לא הייתי בטוחה האם אני באמת רוצה להיות חלק ממנה.

אז אחרי התלבטויות רבות החלטתי שאני רוצה לקפוץ למים, ולהיות במקום לא מוכר. לא ידוע. מקום שלא הייתי בו קודם. מקום שבו גם אני וגם 22 הנערים האחרים שאיתי לא יודעים מה יהיה. כי אנחנו מחזור א', אנחנו נקים את המכינה יחד, אנחנו נחליט יחד ואנחנו נקבע מה המכינה תהיה. וזה מה שחיפשתי.

בצער רב, עזבתי את השומר הצעיר. אבל זה כמובן מבלי לשכוח אף אחד, ועם הבטחה שלא אשכח בחיים את המסגרת הזו ואת מה שהיא נתנה לי, וכמובן ההבטחה שאשמור על קשר.

IMG-20160518-WA0034

שמוצניקים יקרים. הרבה אחרים יקראו לכם שמאלנים עוכרי ישראל, אבל אני מצאתי את עצמי קוראת לכם הרבה פעמים "משפחה". אני אוהבת אתכם ותודה זו המילה הכי קטנה שאני יכולה להגיד כדי להודות לכם על מה שהייתם בשבילי.

דעו שלפני כמה זמן הייתי בגיבוש של המכינה. לא אשקר ולכן לא אגיד שהיה מושלם. עוד יש לאן להשתפר, מה לעבור, איך להתגבש. אבל אני בטוחה שיהיה מדהים. אנחנו נתגבש, כמו שהיה בשמוצ ואפילו יותר. מגובשים כמו שהיינו אנחנו וכמו שתהיו גם בלעדיי.

אז מכינת בארי, בית ברל, מחזור א'. ממש (כמעט) התחלנו.

בהצלחה לנו.

// גל גביש

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..







7

גברים מחפשים שוגר מאמא

מה יש לגברים עם נשים חזקות? למה גברים אוהבים אותנו דעתניות? אולי כי אישה חזקה היא אישה שתמיד תגיד את מה שעל ליבה? אולי אישה חזקה תמיד תשים את עצמה לפני כולם, ובטח שלפניך… אבל לעולם לא תיתן לך להבחין בכך… 🙂

3

אישה חזקה מצליחה לשלב בין קריירה, חיי חברה, משפחה ו- פלז'ר!

אישה חזקה תמיד יודעת מה היא רוצה!

לקראת הקיץ הרותח יצאנו להפקת אופנה בסימן נשים חזקות בבוטיק Sugar Mama Fashion, כי לנשים חזקות מגיע מקום שמרכז את כל מה שהן רוצות בלוקיישן אחד: בר קוקטיילים היסטרי, עמדת מני-פדי אקסקלוסיבית ובגדי מותגים- המון המון מותגים.

בשישי הקרוב, maVeze ו Sugar Mama Fashion מזמינים אתכם לראות את כל הטוב הזה בעצמכם במסיבת קיץ שווה ביותר!

בתפריט: השקת קולקציית בגדי הים של מארה הופמן, קולקציות חדשות של סוניה ריקל, קשארל, ועוד. קוקטיילים, שמפניה, עמדות מני פדי, נשנושים, פינוקים, מלא פלאשים, כל האיט גירלס והבלוגריות המובילות והדובדבן שבקצפת: הנחות מטורפות על כל הבוטיק! הקולקציה החדשה תימכר בכ-30% הנחה ומגוון עצום של פריטים מעונות קודמות בהנחות של 50-70% הנחה!

10

כל הפאן הזה יקרה ביום שישי, ה-3.6.2016 החל מהשעה 10:00 בבוקר! מחכים לכם במשכית 14, הרצליה פיתוח. יהיה חם ומגניב! חניה חינם!
להרשמה לרשימות האירוע לחצו כאן : http://bit.ly/1UdmWHB

 

2

6

 

4

5

 

8

 

13

12

נתראה ביום שישי!!

שוגר

 

 

IMG_1961 (1)

מסתובבים בסיבובים

מסתובבים לי במחשבות,
משתנים כל הזמן.
באים והולכים.

מחדירים בי התרגשות רגעית
או מטשטשים אותי באדישות לא מובנת.
הם חולפים וחוזרים,
שולחים מבטים מרומזים או הערות סתמיות.
הם בכל מקום ואז פתאום אין כלום.

אני רוצה אותם, זקוקה להם, חושקת בהם
עד שזה מספיק,
עד שזה מעיק.
עד שאני רוצה שבבת אחת ייעלמו ויעזבו אותי בשקט.

בכל פעם הם אחרים,
בכל פעם הם נתקלים בי בהקשר שונה.
בכל פעם חיי מתהפכים, מתבלבלים, מתערערים.
אבל רק לרגע.
אני יודעת את זה. כמו שחמש עשרה דקות התהילה קצרות,
כך גם התקופה המתוקה והנוראית הזאת.

וכשזה נגמר, אני מחייכת לעצמי,
מבטיחה שבפעם הבאה
לא ינשבו דרכי,
לא אותיר אף חריץ להתגנב בו.
אבל אני לא באמת מסוגלת לכך.

כשיגיעו שוב, אאפשר להם לסחוף אותי, להקסים אותי
ולו לכמה רגעים.
אאפשר להם לגנוב את מחשבותיי,
לגנוב אותי
ואז, כמו תמיד, גם להכאיב.

// ניצן ריבלין

FullSizeRender (2)

סוף סוף בית

"כאן נשים את עציץ הבזיליקום"

"פה אפשר לצבוע את הארונות בצבע מנטה"

"אני מת לתלות פה תמונה ענקית"

"רגע, אז לוקחים את המיטה שלי או שלך?"

אנחנו עומדים בחדר מדרגות חצי חשוך, הדלת נסגרת מאחורינו. לא ידעתי אם לומר שאנחנו בעניין כי לא היה לי ברור מה הוא חושב. אבל ברגע שעמדנו שם שנינו לבד, הוא פתח את העיניים וצרח צרחה שקטה ומטורפת ואני הצטרפתי אליו. יש מצב שמצאנו דירה???

12961579_10154804991584298_6042031582998504668_n

לפתע כל החלומות שלי, של איך הבית שלי ייראה- לא הדירה, לא החדר בדירת השותפים, הבית שלי- תופסים צורה מציאותית. כזה שאני אחזור אליו ואומר בכניסה "Honey I'm home", כזה שאשב בו בערב במרפסת עם אורות קטנטנים ואשתה כוס יין איתו ונדבר על הכל עד ארבע בבוקר, כזה שאקום בשבת ואשתה בו קפה עם מישהו שאני אוהבת ושגורם לי לחייך גם אם לפני רגע התעוררתי ואני שונאת אנושות על הבוקר.

כזה, בדיוק.

פתאום שזה כל כך קרוב, החששות שלי מכרסמים בי בתוך הבטן, אני נלחצת מכל המעבר שנופל על הזמן הכי פחות מתאים, שניה לפני המבחנים. איך אני אספיק לארוז, ומתי אעביר את הכל, ויש מצב שאולי, ממש אולי, זה מוקדם מדי? ואם הוא יתחרפן ממני פתאום כי אני פסיכית של ניקיון? הוא הרי יגלה מתישהו שיש לי רומן עם המגב, שטקסים פגאניים שמקדשים את סנו ג'אוול הם חלק מהיומיום שלי ושאצלי בבית מורידים נעליים בכניסה ממש כמו באל אקצה.

FullSizeRender (2)

ומה אם אני אתחרפן ממנו כי הוא ישכח להוריד את הנעליים ויסתובב לי בבית עם הזוהמה של הרחוב? או אגלה עליו הרגלים מגונים כמו שתמיד שמעתי שגברים מורידים גרביים באמצע הבית ופשוט משאירים? ומה אם אני אהפוך למפלצת נוראית שמשפטים כמו "המשרתים התפטרו" ו-"לא זכרתי שאני עובדת אצלך" ייצאו לה מהפה?

כל החששות האלו רצים לי בראש במעין טירוף ואני מרגישה מעט מסוחררת, ואז הוא פתאום נוגע לי בכתף, ואני מסתובבת. הוא אומר בשקט "אני אוהב אותך ואני כל כך מתרגש מהמעבר הזה", והכל מתגמד.

FullSizeRender (1)

הנעליים היחידות שמותר בבית

אני פתאום נזכרת שאת כל הבחורים שהייתי איתם בעבר לא יכולתי לסבול מעבר ליומיים יחד, הייתי חייבת קצת אוורור, ואיתו אני לא מרגישה את זה בכלל. אני נזכרת שחלקם לא קיבלו את מי שאני בשלמותי, רצו לשנות אותי, והוא רק רוצה לראות אותי מאושרת. אני נזכרת שהם היו לפעמים חסרי רגישות, או לא שמים לב שהם פוגעים, והוא יודע מה אני מרגישה עוד לפני שאני מודעת.

תמיד אמרו לי שאנשים לא ממש מתים על שינויים והחששות שמציפים אותם גורמים להם לעצור. אבל אם זה מרגיש כל כך טוב, לא נדע אם לא ננסה, נכון?

לחיי הבית שלנו, גאזל. (טפו טפו, שהכל יסתדר).

ואתם? תחזיקו לנו אצבעות שנקבל את הדירה.

// לילך דהן

לבחור הרגיש שלי

אני אוהבת כשאתה שואל אותי אם זה בסדר – אם אתה יכול להמשיך, אם אני מרגישה טוב. אני אוהבת כשאתה אומר שאתה דלי של קיטש (ושנינו יודעים שזה נכון) ואוהבת את זה שאתה לא מאצ'ו מדי. אני אוהבת כשאתה כותב שירים, מהרהר והולך לטיולים מבודדים. זה מקסים אותי. אז תפסיק להגיד שכל אלו הם מה שעושים אותך חלש. אני אוהבת את כל אלה בך אידיוט אחד.

לא מזמן אמרת לי שהרגישות דפקה אותך, שהיית רוצה להיות יותר כמוני, אבל אני אמרתי לך שזה חרא שהמוח הוא תמיד הכוכב של ההצגה בחיים שלי, כי לפעמים אני מונעת מהרצון שלי להיסחף. זה לא בדיוק כיף לבדוק כל דבר עשרות פעמים, לחפור בו ולהגיע למסקנה אחרת לגמרי רק משום שזה מה שההיגיון אומר. זה טבוע בי. אבל אתה, זה טוב לתת ללב להוביל אותך מידי פעם.

tumblr

הרגישות לא הופכת אותך לחלש. אתה לא צריך להשתנות ואתה לא צריך "להתגבר" על זה. להפך,  אתה חזק יותר ממה שאתה חושב ואמיץ ממה שאתה יכול לדמיין. אתה מפתיע אותי בכל פעם מחדש מהעוצמות שלך, מכמות האהבה שאתה מסוגל להכיל ולתת, מאיך שאתה נלחם למען אחרים רק כדי לשמור על רוח טובה. זו אינה בחירה דרך אגב, זה בסך הכל מי שאתה.

אני יודעת שכל מילה שיוצאת לך מהפה נבחרה בקפידה כדי להעביר בדיוק את מה שאתה מרגיש. אני יודעת שלפעמים אתה מרגיש שזה יותר מידי בשבילך לחשוב על יותר מידי דברים, במיוחד דרך הלב. אני יודעת שתמיד מעורבים בזה הדברים הקטנים – כמו שינויים עדינים בשפת הגוף או בנימת הקול – ואז אתה תוהה "מה זה בעצם אומר?".

אין לך בכלל מה להילחץ מזה. תראה, אנחנו לא כל כך שונים, אחרי הכל. גברים ונשים, רגישים או לא –  אנחנו בני אדם, עם כל הכאוס הרגשי שמגיע עם זה. כולנו רק מנסים לעשות את המיטב ואנחנו מנסים לחקור עד כמה רחוק אהבה יכולה ללכת, וכמה שני אנשים יכולים לשתף אחד את השני ולדאוג זה לזה.

אני מבינה שעמוק בפנים, אתה עדיין תרגיש רדוף על ידי אותה הדילמה שלך – "איך אני יכול להיות רגיש ועדיין להיות גבר?", גם אחרי כל מה שאמרתי, כי התרבות עדיין מגדירה מאפיינים של רוך, חמלה ורגישות כמו איכויות נשיות בעיקר.

אז אולי יש לי "תפקיד" עם אחריות כבדה, כי אחרי הכל אאלץ "לסבול אותך" כמו שאתה אומר, אבל מבחינתי זה משהו עמוק הרבה יותר –  סוג של חיבור משמעותי. זה דבר יפה כשאתה סוף סוף פותח את הלב ומאפשר לעצמך להביע את המחשבות והרגשות שלך, בלי משחקים ובלי אגו.

// שירז ואנונו

בין שינויים

בתקופה של שינוי, שינוי פוליטי, שינוי מעציב מלא ברוע, שנאה והתאכזרות, בתקופה כזאת אני רוצה להביע משאלה.

אני רוצה להביע משאלה, אחת ממש בנאלית, כזאת מתקופת הילדות, כשהיינו כותבים על פתק כדי לשים בכותל. אני רוצה שהוא ישמע את המשאלה, שהוא יבין אותה ובאמת ידאג שאותה המשאלה תתממש. ובכן, אני לא באמת יודע למי אני מדבר, אולי לאלוהים, אולי לביבי ואולי למישהו שעוד לא נולד. אבל מי שזה לא יהיה אני מקווה שהוא ישמע אותי לא רק עם האוזניים, שישמע באמת, ישמע עם הלב.

אולי בחרתי בדרך הבטוחה, אני לא בצבא, אני לא עושה אימונים, לא רץ עם נשק, או ממלא פקודות ונלחם. אני יושב בדירה שלי בירושלים, לומד, כותב פוסטים ועד שאגיע להיות חלק מהמערכת מקווה שכבר לא יהיה צורך אמיתי בה.

אני בחרתי בדרך הבטוחה, אבל חברים שלי, אחים שלי, האנשים היותר היקרים לי בחרו בדרך ההפוכה ממני, אני ללא ספק מעריך אותם אבל אני מתבאס שאת המשאלה שלי לא הצליחו להגשים מקודם, כדי שגם הם היו יכולים לבחור בדרך בטוחה יותר, שגם ההורים שלהם יוכלו ללכת לישון כל לילה רגועים.

אתה מבין? כל שנה חברים, אחים, אנשים יקרים עוזבים הכל. כל שנה, ילד הולך לכותל ומבקש משאלה לא שונה מהמשאלה משלי. אולי ילד אחר, הולך למקום אחר, ואני בטוח שגם הוא מביע את אותה משאלה. אבל אם כולם מביעים כל כך הרבה משאלות, למה עדיין הולכים חברים, אחים ואנשים יקרים אחרים ולמה חלק מהם לא חוזרים?

כנראה שלהביע משאלות זה לא באמת מספיק, ואני באמת מאמין שאם כל ילד שאי פעם הביע את אותה המשאלה שלי יחליט שהגיע הזמן להביע משאלות בקול רם נצליח להביע לשינוי. אני מאמין שאם כולנו נדבר עם אותו אדם שעוד לא נולד, ונספר לו, ש-שנאה לא מרפאים עם שנאה ושדם לא פתרון לדם, אז אולי אותו אדם ילך ויביע משאלה, כזאת שבאמת תתגשם.

מחכה לתקופה של שינוי, שינוי פוליטי, שינוי מעצים מלא שמחה, אושר ואהבה, מחכה לתקופה כזאת ובינתיים אני מביע משאלה.

// מיקי גלר

photostudio_1459759727437

יותר מדי ספורט

בשעה טובה נרשמתי למקום הזה שכולם מדברים עליו – חדר הכושר. אחרי שנה וחודש שבהם עשיתי אימונים בבית עם מאמנת אישית, הגיע הזמן להגביר קצב, לתת עוד פוש לקראת משקל היעד שלי, לצאת לעצמאות, לפגוש מלא טסטוסטרון מסביבי וליהנות מזה.

לפני כמה ימים למשל, מצאתי את עצמי בשלב דיי מוקדם של היום על ההליכון בחדר הגדול והממוזג. אריאנה גרנדה באוזניים שלי סיפרה לי שמשהו "בו" גורם לה להרגיש כמו אישה מסוכנת ואני, מה נשאר לי לעשות חוץ מלהקשיב לה? אז הישרתי מבט, עטיתי פרצוף מלא חשיבות וסקס אפיל ואז קלטתי על הליכון לידי איזה חבוב מזיע, שרירי ודיי הורס את הבריאות ובדיוק אריאנה אמרה משהו עם "סקין טו סקין" ואני לא יכולתי שלא לחשוב מיד על זה שחיי המין של החתולים מחוץ לחלון שלי טובים בהרבה משלי (כי להם יש כאלה) ואם רק היה לי אומץ לגרור אותו למלתחות, הייתי מראה לה מה זה סקין טו סקין, לכלבה.

IMG_20160524_001428

להפתעתי הרבה, חדר הכושר, שתמיד נתפס בעיני כנחלתם הבלעדית של גברים ונשים חטובות, מוציא ממני שלל דברים טובים ודוחק אותי לפינות שבהן עוד לא הייתי: מעבר לעובדה שפיזית אני מאותגרת הרבה יותר, אני מאותגרת רגשית, תפיסתית.

הופתעתי לגלות שאנשים מכל הגדלים, המינים והסוגים מגיעים לשם וכולם מתקבלים בברכה ויתרה מזאת, כולם גם מרגישים ממש טוב עם עצמם בגלל עצם העשייה, לא משנה איך הם נראים. כן, גם ההוא עם הפוני חובי סטאר שנדבק לו לפרצוף מהזיעה. גם אני, עם העודף של ארבעת הקילוגרמים שעליי וארבעה וחצי אחוזי השומן שאני עוד חייבת להוריד, הרגשתי לרגע כמו מהממת אמיתית. אין מה לומר, האדרנלין עושה טוב לנשמה.

IMG_20160525_114433

בהתחלה, הלכתי לאימונים עם חברה טובה וכשראיתי שהשד לא נורא בכלל, תפסתי את עצמי בוקר אחד והלכתי לבד. יש משהו משחרר בלהגיע לבד לחדר הכושר, כל מחסומי הבושה נשברים. כמו הזקנות בבריכה שמגיעות עם כובע הרחצה ולא אכפת להן שהן נראות כמו אבוקדו שעטוף בקונדום, כך נראיתי אני על המזרונים בחדר הכושר. מתחתי, כפפתי ועשיתי מה שבא לי, מבלי לחשוש לרגע ממה אחרים חושבים עליי. ואתם יודעים מה? הרגשתי הכי טוב שהרגשתי מזה הרבה זמן.

למרות הכל, אני חושבת שלחדר הכושר יש כמה מינוסים רציניים: הראשון, הוא החשק העז לבזבז את כל כספך על בגדי מותגי ספורט. אין מה לעשות, אנשים אוהבים להתלבש לחדר הכושר לא פחות משהם אוהבים להתלבש לבילוי, והתענוג הזה הוא דיי יקר. ובפניה אישית – אדידס ונייק, אתן יכולות לעשות לעצמכן העברה חודשית קבועה מהחשבון שלי אליכן ונגמור סיפור.

בעיה נוספת היא הרווקות. קשה להיות בחורה רווקה בחדר הכושר. כל בחור שרירי וחטוב הוא חתן פוטנציאלי מצד אחד ומצד שני, על אף היכולת המרשימה של חדר הכושר לגרום לך להרגיש יפה לא משנה כמה ג'יפה את, כל רגשי הנחיתות צצים ליד בחורים כאלה. תמיד את תגידי לעצמך שאת לא מספיק טובה, לא מספיק רזה ומה הסיכוי שאחד כזה יסתכל עליי?
13246353_1237307832953546_2218668131364909011_o
ולבסוף, המינוס הגדול ביותר של חדר הכושר, זה עניין ההתמכרות. אני מוצאת את עצמי אחרי המקלחת שוקלת ללכת שוב, ככה רק לשעה. חדר הכושר הוא מקום ממכר וכמו שאומר משיח בפרסומת של סלקום: "יותר מדי ספורט זה סכנת נפשות". ברצינות עכשיו, אני תפוסה רצח.

// אורלי נמט

11855622_1640824072830199_4759179831331675569_n

ההתפטרות

בשישי האחרון הלכתי למשמרת נוספת בעבודת הסטודנטים הזמנית שלי. עבודה שאני מגיעה אליה כיומיים בשבוע, סופרת את הדקות לאחור, קורעת את התחת ומרוויחה שכר מינימום. עבודה נורמטיבית בסך הכול. העבודה היא בטרקלין עסקים והתפקיד שלי מוגדר כסנג'רית כללית- אני המלצרית, המארחת, פקידת הקבלה וגברת "כן אדוני מה עוד אפשר לעשות בשבילך? להשתטח על הרצפה ולנקות לך את הנעליים?? בוודאי!". כל זה כאשר אני בחליפה שחורה ונעלי צבא, בשביל הייצוגיות יו נואו. 

אז בשישי האחרון, אחרי משמרת נוספת של סבל מתמשך, החלטתי שדי, צריך לשים לזה קץ. כל עבודה שבה הקולגות שלי הן ילדות בנות 20 שעושות מועדפת, היא עבודה שעליי לעזוב. אז הגעתי למנהלת שלי והודעתי לה בביטחון ובדרמטיות מוגזמת שאני מתפטרת. פחדתי שהיא תישבר מולי בבכי. הייתי בטוחה שהיא תתאכזב או מינימום תפרוץ בנאום שכנוע חוצה להבות שיגרום לי להישאר. בכל זאת אני העובדת הכי בוגרת וותיקה שיש לה. בדמיוני חשבתי שהודעת ההתפטרות שלי הולכת להיות תהליך אמוציונלי בטירוף. במציאות היא הנהנה באדישות ואמרה סבבה. 

via GIPHY

חמש דקות אחרי ההתפטרות כבר סיפרתי לכל חבריי על המהלך בהתרגשות, הייתי כל כך מבסוטה מהאומץ ומההחלטה הבוגרת להתחיל לחפש את עצמי במקומות הנכונים, לבנות את העתיד שלי. כשעברה חצי שעה עשיתי סקירה מחושבת של מצבי הנוכחי והתחלתי להיכנס לפאניקה. מה עשיתי?! למה התפטרתי? למצוא עבודה בעולם התקשורת (התחום אותו למדתי שלוש שנים) זה כמעט בלתי אפשרי, לפחות לא כזו שיש בה כסף. אני בלי ניסיון, בלי תואר עדיין ובלי שם משפחה אשכנזי. מי יקבל אותי?! 

תמונה לפוסט copy

מאז שלחתי אין ספור קורות חיים ופניתי לכל ערוץ תקשורת אפשרי כדי לקבל עבודה. אבל כלום לא עזר. כלום. כמעט שקלתי להירשם לקורס עזרה למציאת עבודה או להתחיל לקחת קואצ'ינג כי אני על סף משבר גיל עשרים וחמש, הנפוץ בימינו. משבר חרדתי הנגרם מהתובנה שאין-לי-עתיד-או-כסף-אפילו-שבזבזתי-שלוש-שנים-על-תואר-גאד דאמט!

ובגלל זה עד עכשיו אני תקועה בתוך אתרי מציאת עבודה, עושה ריפרש חמש פעמים ביום. הייאוש גואה כל יום אבל אני יודעת ומאמינה שיום יבוא, ואני אמצא עבודה אחרת, כמו כולם, בשכר מינימום תמורת קריעת תחת. 

כשהתחלתי ממש להתייאש הלכתי למצוא נחמה אצל אימא שלי, בכיתי לה קצת ושאלתי אותה מה יהיה איתי? לאן אני הולכת? מי אני בכלל? היא בתגובה ענתה "את תתחתני והכול יהיה בסדר". בינתיים המעמד הכלכלי שלי ירד מרמת "מתחת לקו העוני" ל"ממש ממש מתחת לקו העוני". אז עכשיו אני חיה ואוכלת בזכות ההורים שלי, כמו כל הסטודנטים (החיילים, התיכוניסטים וכמות מכובדת של מבוגרים) במדינה. לפחות הפעם, אני קונפורמיסטית.

// תמי ממיסטבלוב

DSCN0582 copy

ומה עושים עכשיו?

נסעתי, טיילתי. מודה שטעיתי.

חשבתי שיהיה אפשר לטוס בכל שלב בחיים, כבר החלטתי עם עצמי שויתרתי על הטיול הגדול, ושבעוד עשר שנים, כשתהיה לי אישה מגניבה וילדים מגניבים ועבודה מגניבה, אז אני אגיד לכולם במגניבות שכזו: “שומעים, אני טס, כולה כמה חודשים, וחוזר. אתם פה כן? את מסתדרת? עשיתי סופר, יש ירקות במגירה במקרר, והקטן אוהב חומוס בסנדוויץ. תורידי לו את הקשה, שיהיה לו קל”. כזה מגניב לא?

לא.

נסעתי, טיילתי ומודה, זה הדבר הנכון ביותר שעשיתי בחיים.
הייתי כל כך קרוב לוותר על זה, אבל החיים התערבבו כמו קלפים בעוד ערב פוקר שמתחיל בזה שאני מקווה להרוויח הרבה ומסתיים בזה שאני מתפלל לא להפסיד המון.

DSCN1652 copy

הרווחתי הרבה, ולא הפסדתי בכלל.

לא בפוקר. בפוקר הפסדתי, אבל כוסאומו, נפתח לו הצבע בקלף האחרון. ידעתי שמולו זה מסוכן, יש לו מין מזל כזה, אבל שאתה מתחרה מול אנשים עם מזל אתה אופטימי, כי אתה מאמין שהמזל שלהם סופו להיגמר. אתה שוכח שהמזל שלך עוד לא התחיל להופיע.

אז עצרתי את החיים, שהתבלגנו לי כמו קלפי “סופרגול”, החליקו אל הרצפה ולא הצלחתי להשתלט רגע ולתפוס אותם חזק. כמו מר-גמיש חלקלק, כמו סבון מקפץ במקלחת קרה בחום הגיהינום הזה שנחת עלינו.

שריקה למחצית, קאט, פוס משחק, סטופ כדור הארץ, הפסקה פעילה.

DSCN1675 copy

החלטות גדולות, צריכות מעשים גדולים בשביל שמחשבות גדולות לא יגרמו לנו להתחרט ולוותר.

אז יומיים אחרי שהחלטתי שאני טס, שלוש זריקות שחלילה לא אדבק במחלות שקשורות ביעדים שבכלל לא הגעתי אליהם, נכנסו לי אל תוך מחזור הדם ושלחו אותי עם צמר גפן על הזרוע, ורצון עז לצמר גפן מתוק. מי הגאון שחשב לערבב סוכר, מהר-מהר, חם-חם ולעשות מזה אורגזמה בצורת שערות על מקל.

אתה לא מעכל שאתה בטיול גדול עד שדברים שדיברת עליהם בארץ פתאום מרגישים לך כל כך מזמן.

“השתק” לכל קבוצה שמתקשרת באופן כזה או אחר לארץ, וקדימה אל גן עדן של כלום ושום דבר.

בית הבראה לפצועים בראש.

DSCN1652 copy

אני לא מאמין שבן אדם צריך טיול אחד גדול וחסר פרופורציות בשביל להשתנות. בכלל, אנשים לא צריכים להשתנות, אם הם לא צריכים להשתנות.

אתם מרגישים שאתם צריכים שינוי? תגלחו את הראש עם סכין, תעברו לחלב סויה, תשירו עומר אדם באמבט בועות. אל תהיו מי שאתם לא.

אני מאמין שסיטואציות מסויימות בחיים הן אלה שמשנות אותך, לטובה, או לרעה, הן אלא שמבגרות אותך, או מחזירות אותך להיות ילד, במידה וזה מה שנכון לך לעכשיו.

אז ברור, מסביבי היו המוני אנשים שהחליטו עם עצמם, ש”יאללה”, אם לא עכשיו אז מתי. בואו נשתנה, בואו נשתגע. אם אינסטגרם יכולים לשנות את הפנים שלהם לחלוטין, אז כך גם כל אחד. גם יפייפיה בת 20, לדוגמא, יכולה לחורר לעצמה את כל הפנים כאילו הייתה לוח שע”מ בכיתה ג’ בבית הספר הממלכתי-דתי בדימונה.

ועכשיו מה?

שביל החומוס הוא המסלול הקבוע אותו עושים רוב הישראלים בטיולים ברחבי העולם. השתדלתי לא ללכת בו. עד שכבר עזבתי הכל, רחוק מפלאפלים, רחוק מיונים עם עלה של זית בפיהם, כי זה ידוע לסובבים אותי, שאני לא סובל זיתים.

שביל החומוס קיים גם בחיים האמיתיים. כי ככה נהוג לעשות, כי ככה כולם עושים, כי ככה מקובל, כי ככה.

יסודי – תיכון – צה”ל – טיול גדול – לימודים – ואז אבודים.

אבודים, אבל עם תואר.

אז אני חושב קצת אחרת, קצת יוצא מהקופסא.

אני אבוד כבר עכשיו.

// עידן לסר