תגית: מהוזה

עשרת הדיברות לרגילה מושלמת


יצאתי לרגילה, החלום של כל חייל בסוף ההכשרה. ותאמת שהיא מתקדמת דיי טוב, אפילו בצורה אדירה. אז אספתי את כל "עשרת הדיברות" שאם לא הייתי עושה אף אחת מהן, הרגילה שלי הייתה פשוט עלובה, בתקווה שזה איכשהו ייתן לאחרים את הנוסח לרגילה מהסרטים.

1. שינה
אם יצאת לרגילה אתה כנראה חייל מה שאומר דבר אחד שהוא בוודאות נכון לגביך – אתה פשוט גמור מעייפות. כזאת שאוכלת אותך מבפנים והדבר היחיד שאפשרי זה להישפך עם המדים על המיטה ולישון עד אחרי החגים (בערך, בדרך כלל יום ראשון מעיר אותך בהפתעה).
אז לישון כל היום וכל הלילה עד שכבר תהיה עייף מלישון.

2. אוכל
הלוואי ויום יגיע בו נגיד שאין כמו האוכל של צה"ל, שכולנו אוהבים ומהללים אותו.
אבל יש צחוקים ויש חאלס. חבר'ה.. אוכל של אמא ולא נראה לי שאני צריך להרחיב יותר מזה.
שכחתי משהו אחד – להימנע מתפוחי אדמה. יש מספיק מהם בבסיס.

3. ספר טוב
לחובבי הקריאה מבינינו, אין ספק שספר זאת החלטה מדהימה לשבוע הזה! קחו אותו בידיים ופשוט תקראו. לא משנה אם תצליחו לסיים לפני יום ראשון או לא. הקריאה עושה את שלה. לפחות אצלי זה העביר הרבה רגעי שעמום בצהריים כשבערך כל העולם עושה משהו עם החיים שלו.

4. משפחה
אתם בבית, זה לא סוד. תתחברו קצת למשפחה, תשתפו. דברו על הצבא או סתם תרכלו ביחד על איזו דודה רחוקה מהצפון. והכי חשוב תהיו ביחד! לצערי אין הרבה רגעים עם המשפחה בשירות שלי, אבל לפחות הקמתי משפחה שנייה..

5. חברים בג'וב
לכולנו יש איזה חבר או שניים בג'וב. האלה שדופקים את המערכת ועושים יומיות. האלה שפשוט כל ערב כאן לבד ומחכים שתצאו לרגילה. סוד קטן ממני אליכם – אתם היחידים שברגילה, הם בבית. צאו איתם; אפילו אם זה סתם לטיול עם הכלב.

6. תעשו מה שעושה לכם טוב
אין לי מה להוסיף כאן. זאת פשוט הגישה שלי לחיים ולא נותר לי איך לסכם. אם לרבוץ מול הטלוויזיה מרגיע אתכם- לכו על זה. אם לסיים כל ערב בבר מחזיר בכם את האהבה לחיים – עופו על זה. רק בקשה אחת בלבי – תהנו. תעשו את מה שאתם אוהבים. תשמחו את החברים מהצבא, את המשפחה והכי חשוב, את עצמכם. זאת הרגילה שלכם וכזאת אין הרבה, לפחות לא אצלי.

7. חברים מהצבא
אל הרגילה הראשונה שלי יצאתי עם כל החברים מהקורס. אז מסתבר שלפגוש אותם על אזרחי זה דווקא נחמד. אפשר לראות מי מתלבש כמו ערס ומי כמו תל אביבי. כיף לצחוק עליהם ככה. אין על החברים מהצבא, רגילה מושלמת חייבת אותם.

8. ספורט
לא עלינו בחרתי תפקיד קרבי. אז כושר צריך ואני בעיקר פדלאה סוג ב'. מהאלה שעושים קצת פה ושם. אז איזו ריצה לא תזיק ואולי גם קצת כוח. אבל בלי להגזים, אל תגנבו למדא"גיות את העבודה. הן שונאות את זה.

9. לטייל בארץ
לא מתכוון לכבוש שוב את החרמון או לסיים את שביל ישראל אבל לראות קצת מקומות שונים. להגיע לים, לצפון או לנסוע עם המשפחה לים המלח. רק מדבר אחד יש להיזהר: אסור בתחילית האיסור להתקרב לאזור הבסיס. נסעתי עם ההורים ובשנייה שראיתי את השלט לכיוון חיפה לבי קפא במקום. אל תתקרבו לאזור הבסיס, ברצינות. זה מסוכן.

10. תזכירו לי מה יש ביום ראשון?
אין כמו להכחיש כל קשר לצה"ל ברגילה שלך. פשוט לשכוח מהכל, לא לחשוב על זה בכלל.
לא על המפקד, לא על המש"קית תש, או כל דבר שאתם נתקלים בו בבסיס.
זה די פשוט, לזרוק  את המדים לארון, לשכוח מקיומם עד השעה הארורה בשבוע- מוצ"ש. אה שלא תחשבו על לשפצר דברים ברגילה שלכם- בשביל זה יש שבתות.

 

// שחר חקק

 

 

IMG_20150627_014417

סוף החופש? עוד מעט נגמרת השנה

פאק. נשארו חודשיים לתיכון. שבועות אחרונים לשיעורים במתמטיקה, למתכונות ולבגרויות. יש לי חודשיים אחרונים להיפרד מכל מה שהתרגלתי אליו, מכל מה ששנאתי ומכל מה שאהבתי. אני לא יודעת אם לשמוח או לבכות אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שאני כבר מרגישה את הסוף.

בזמן האחרון תחושת הסיום גרמה לי להגיע למסקנות רבות והדבר היחיד הברור שהבנתי הוא שהייתי עבד במשך 12 שנה במסגרת שנקראת – בית ספר. 12 שנים של אכילת מרור. בהתחלה עוד הייתה ההתלהבות והייתי במסע אחר תחושת שייכות, אך במהרה זה הפך למסע אחר קבלה מהחברה ורצון להיות אהובה ואהודה.

IMG_20150710_002614

הבנתי שבית הספר הוא לא המקום שחשבתי שיהיה, שחשבתי שיעזור לפתח אותי, שיכין אותי לחיים האמיתיים, לתסבוכות האמיתיות. במקום להוות מקום לחינוך לערכים הוא היווה מקום שחינך לציונים. במקום להיות מקום שיעטוף אותי וייתן לי ביטחון, הוא היה למקום שבו חשתי בדיכאון.

בבית ספר, אחרי הרבה נפילות ורדיפה אחר הרצון להיות כמו כולם, להיות נאהבת, שייכת ואהודה הרגשתי כאילו אני גוררת את עצמי אחר כל נפילה והמסגרת לא הושיטה יד. היא עוד יותר הפילה. היא דחפה אותי מאחר והפכה אותי למכונה שרוצה רק ציונים. במקום לגרום לי להרגיש בטוחה, עוד יותר התרחקתי בעיקר מעצמי והסביבה וטיפחתי את הפרפקציוניזם שלי בצורה מאוד אינטנסיבית.

כשאני חושבת על זה לעומק, אני לא יודעת אם כדאי לי להמשיך להיות ממורמרת בגלל שזהו, בעוד חודשיים אני מסיימת עם זה ואני אצא לחיים האמיתיים שכוללים צבא ולימודים.

IMG-20160301-WA0039

אם להיות כנה, אני לא יודעת מה מלחיץ אותי יותר, הסוף או ההתחלה. הסוף של כל מה שהתרגלתי אליו, הסוף של השגרה המאוסה של לימודים, מבחנים ולימודים ואולי שוב לימודים.

מה שבטוח זה שאני יוצאת לחופשי, אני יוצאת מתוך מסגרת של מערכת החינוך למסגרת חדשה כשאני מלאה בתקווה ואמונה שאדע לספוג את הדברים הטובים, שאראה את הטוב ואפסיק להתמרמר. אלו פאקינג חיים חדשים!

// סנדרה יוסופוב

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..







Q9HPTT5LIE

איפה מוצאים שקט?

חזרנו מהארוחה, שבעים ומרוצים. אני ואחי קיבלנו אפילו מאה שקלים חדשים ומפנקים לכיס. התחלתי לסדר את החדר. חודשים שלא סידרתי את החדר, אבל פתאום היה לי כוח וחשק ואפילו מן צורך. ליל הסדר – פשוטו כמשמעו. דפים שנערמו על השולחן מצאו את מקומם בקופסת שטויות-זיכרונות, תלויים על הקיר, או בסל המחזור. גומייה לופפה פעמיים מסביב לערימה מכובדת של כרטיסי נסיעה באוטובוס, כי יש את הילד ההוא בבית הספר שאוסף וגם כי מתי יוצא לי להגיד "לופפה"? דגל הגאווה חזר סוף סוף למקומו על הקיר, אחרי שהמתין (רק חצי בסבלנות. יכולתי להרגיש אותו נועץ בי מבטים בכל פעם שנכנסתי לחדר) כבר מההפגנה האחרונה.

סיימתי והשולחן באמת נראה הרבה יותר טוב. אבל זהו זה, עד כאן כוחותיי לליל הסדר הזה. הבגדים עדיין בהר עצום על הרצפה, כבר חודשיים לא פתחתי את דלתות הארון חוץ מכדי לערום את הכל פנימה כשאני רוצה להרגיש מסודרת, ולפזר את הכל מחדש כשאני צריכה לחפש משהו ללבוש. המגירות עדיין מכילות המון שטויות שאני לחלוטין לא צריכה, אני עדיין בספק אם ארבעים הסטיקרים (פלוס מינוס) שלפחות נמצאים עכשיו יחד בשקית אחת, יודבקו מתישהו בקרוב, ובקיצור- סדר סדר, אבל עדיין בלאגן.

large (1)

ובלאגן פיזי-ויזואלי הוא לא כזה ביג דיל כל עוד לפחות בראש את קצת מסודרת. למי אכפת מכמה בגדים על הרצפה או מקצת סטיקרים שאת כל כך (כל כך!) רוצה למצוא להם מקום ראוי, כשבראש את מסודרת, מתמצאת בדרכים שם בפנים, מכירה את עצמך ויודעת מה קורה, אה?

לצערי הרב באמת, לי אכפת כי אני לא מסודרת ואני לא מתמצאת ולא מכירה כמעט כלום בתוך הראש שלי, שהוא כמו עיר ענקית שאני מכירה בה בקושי את הרחוב הראשי. ומילא אם הייתי הרפתקנית, אם הייתי מעזה ללכת קצת לאיבוד שם בפנים, קצת לקחת פניות פחות מוכרות, אבל אני מקפידה ללכת רק על מדרכות שחוקות כדי חלילה לא למצוא את עצמי במקום חדש ולא ידוע, כדי שאף פעם לא אצטרך להיות מאותגרת באמת.

וזה בערך החלום כרגע – למצוא קצת שקט בתוך הראש שלי, להתרחק מהרחוב הראשי והסואן, לתפוס אומץ וללכת משם, להיכנס לרחובות הצדדיים ולסמטאות הקטנות. ועכשיו בלי מטאפורות: החלום הוא לדעת לשאול את עצמי שאלות ואחר כך גם לא לוותר על תשובות, להכיר את עצמי קצת יותר טוב, להיות מחוברת.

Q9HPTT5LIE

יש חופש גדול בלהיות מחוברת לעצמך, אמנם זה לא קרה לי מזמן אבל אני קצת זוכרת, קצת מניחה וקצת מקווה. ואולי זה חלק מהקטע של "מעבדות לחירות" שמדברים עליו כל הזמן בשיא הקיטש.

אולי גם לי יהיה איזה מומנטום שאצטרך לתפוס ופשוט לברוח, לפני שהרגע יעבור. אכין לי צידה לדרך (מצות, כי לא יהיה זמן ללחם), ובבת אחת אתחיל להתרוצץ ברחובות הצדדיים שאני לא מכירה, מהר מהר לפני שפרעה מתחרט, לפני שנסגר לי הים בפרצוף, לפני שכל האומץ נעלם לי. ואולי אין מומנטום ספציפי וזה פשוט תירוץ מסריח של ילדה עצלנית. סביר להניח שכן.

13078222_10206254641673600_2044963122_o

// עדי אלבורג

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..







coffee-cup-bed-bedroom

אז מה את עושה ערה בשעה כזו?

"אז מה את עושה ערה בשעה כזו?", הוא שאל אותי בשיחה טלפונית קצרה, חושב שהוא המציא דרך חדשה לשאול אותי אם אני ערה בלי שזה ישתמע לכיוון המאוס.

"אני אף פעם לא ישנה", עניתי. ובכן, זו האמת.

20151222_155228

בצבא לא ישנתי. זה היה מכורח התפקיד. ארבע שעות שינה היו הבייסיק וכל שעה נוספת הייתה מתנה. בצבא יש דבר כזה שש שעות מטכ"ליות שחייבים לישון, אבל מי שמפקד, כך מסתבר, ישן פחות. תמיד התעקשתי שאני קודם בן אדם, אחר כך חיילת ורק בסוף מפקדת – אבל כלום לא עזר. ישנתי ארבע שעות. אז פיתחתי מנהג של לספור שעות שינה – כמה ישנתי היום, כמה ישנתי אתמול ובוא נהמר כמה אשן מחר. ארבע שעות שינה.

עברו השנים ומצאתי את עצמי שוב מיישמת את המנהג המעוות הזה של לספור שעות שינה. התשובה לא השתנתה מאז הימים החמים של המדים הירוקים בנגב – ארבע שעות שינה. אני פשוט לא ישנה אף פעם.

IMG_4567

בהתחלה הייתה מתגאה בזה. כל מי ששאל אותי "איך את עושה את זה?" במבט מעריץ כשאני מספרת לו שאני עובדת משרה מלאה, לומדת תואר באוניברסיטה, מקיאה את חיי כל ערב אחרי כמה ליטרים של בירה בפאבים השכונתיים, משלימה שעות בבתי קפה עם חברות (צריך להעביר את ההנגאובר איכשהו), רואה שמונה סדרות במקביל וגם הולכת לאימונים מידי פעם. אז עפתי על עצמי – איך אני עושה את זה? פשוט – אני לא ישנה אף פעם.

לכל מי שרק העז לשאול הייתי מספרת בגאווה איך אני כבר רגילה לארבע שעות שינה וזה ממש קטן עליי ומדהים איך מספיקים יותר כשישנים פחות. לכולם הוספתי את הבדיחה שהמינוס היחיד זה העיגולים השחורים סביב העיניים שהפכו אצלי לסימן היכר.

IMG_4573

הייתי מפזרת לכל עבר גאווה. מדהים איך מתפקדת נהדר בלי לישון. בערבים שבהם הייתי יכולה להיכנס למיטה לפני חצות מצאתי עיסוקים וריגושים שישאירו אותי ערה עד עלות השחר – מטלות ללימודים, כתיבת טקסט, בירה שכונתית, שיחת עומק לתוך הלילה. משהו. כי פשוט אין סיכוי שאני אפסיק להיות מי שאני – הבחורה שלא ישנה אף פעם.

IMG_20160412_180603

באיזשהו שלב נהייתי עייפה. עייפה מעצמי. עייפה מהחיים. עייפה מהריגושים. עייפה מהשגרה. עייפה מהכל. אם בא דבר רע לחיים שלי – הייתי עייפה. אם בא דבר טוב לחיים שלי – הייתי עייפה. פשוט התעייפתי מהכל.

הקוסמטיקאית אמרה שלא לישון מזיק לעור הפנים. האורתופד אמר שלא לישון גורם לדלקות בברכיים. המאמן אמר שלא לישון גורם לפציעות ספורט. הדיאטנית אמרה שלא לישון גורם להשמנה. הרופא אמר שלא לישון פוגע בזיכרון. לא לישון הורס לי את החיים (סתם נו, לא באמת הייתי אצל כל כך הרבה בעלי מקצוע).

IMG_20151016_202011

החלטתי שאני צריכה להתחיל לישון יותר. אבל אז, בדיוק ביום שבו החלטתי להוסיף שעת שינה אחת לכל לילה, הבנתי שאני לא יכולה להתנתק ממי שאני כל כך בקלות. דייטים עם פוטנציאליים חתיכים בלילות, כתיבת מטלות עד הזריחה, עוד משמרות בעבודה, חברות שעברו לגור קרוב אליי וביקשו עוד קצת יחס, פרקים חדשים בסדרות. לא יכולתי. אני הבחורה שלא ישנה אף פעם. זה הסימן המזהה שלי וכרגע, כל עוד הדברים שמכילים את החיים לא ישתנו, אני אמשיך לא לישון. ותכלס? אני אוהבת את החיים שלי ככה.

אז הלכתי לספור. ארבע שעות שינה מ.ע.כ.ש.י.ו. לילה טוב!

// גל סלונימסקי

1463039_10202363767366337_716241442_n

אל תעזבי את תל אביב

לא גדלתי בתל אביב, אבל המשפחה שלי כן. לפני כמעט עשר שנים, ישבתי בבר מוכר בתל אביב עם חברה מהעבודה. במהלך הערב, בתור לשירותים הכרתי את אחת החברות הכי טובות שלי היום – ירדן. אחרי תקופה לא קצרה שבה הייתי מגיעה כל יום לתל אביב וחוזרת בלילה לחולון, ירדן נזכרה שחברה שלה עוזבת דירה מהממת בשלמה המלך. שבוע אחרי זה עברתי לתל אביב – לדירת שותפות.

עברתי הכל בעיר הזאת. שותפה נוראית, שותפה כמו אחות, אימצתי את בולו, עבדתי בכמה ברים בתל אביב, התאהבתי, נפגעתי והתאהבתי שוב. גרתי בדירת חדר קטנה במרכז תל אביב, שלימים הפכה לדירה טיפה יותר גדולה. אחרי חמש שנים בדירה, מאמזי ובילי הצטרפו לחדר החמוד שלנו.
והשבוע, אחרי כמעט עשר שנים, אנחנו עוזבים את תל אביב.

1016862_10204948136533951_6071651962741666197_n

יש הרגשה מוזרה באוויר. כל השבוע אני עצבנית, אולי מלחץ. אולי מפחד או אפילו מהתרגשות. הכלבים נובחים כל הזמן – אני די בטוחה שהם מרגישים שמשהו עומד להשתנות. עברתי הכל בעיר הזאת, אבל באיזשהו שלב, אתה מגיע למיצוי.

התפרעתי בעיר הזאת, השתלטתי עליה. השעות הקטנות של הלילה בעיר הזאת היו השעות שהכי אהבתי. אמנם הכל היה שקט, אבל באזורים מסוימים אלו היו השעות הכי עמוסות. אחרי שמאמזי עבר לדירה שלי, הגעתי למסקנה שהגיע הזמן להיפרד מחיי הלילה. חיפשתי עבודה, מצאתי, הייטק. היום, כשאני מתעוררת בשבע בבוקר ביקיצה טבעית (כן, הזדקנתי) זאת עדיין השעה שאני הכי אוהבת. הרחוב דומם, אני עם הקפה שלי לבד בבית שכולו ישן, תענוג.

אנחנו עוזבים את תל אביב. אז בסדר, אנחנו לא מתרחקים יותר מדי, אנחנו פשוט עוברים לעיר שזוגות עוברים אליה כדי להזדקן בה – גבעתיים. הבית כבר לא רק חדר אחד אלא שלושה חדרים. השקט של הרחוב מתפרס כמעט לכל שעות היום. המרחק לעבודה? אותו מרחק, פשוט אלכסון שונה. אבל עוברים לבית. בתל אביב אין בית, יש דירה – אלא אם אתה תל אביבי מלידה.

אני לחוצה, לא מלעזוב את תל אביב, מלעבור דירה. חיינו בדירה כל כך קטנה שלא באמת מתאימה לזוג ,אבל יש בי את החשש של "מה אם לא נסתדר בבית כל כך גדול". אני תמיד מסתכלת על הצד השלילי ( כן, אני נוראית בקטע הזה). המזל שלי, שמאמז הוא חיובי. הוא תמיד אומר שהדרך היחידה להסתכל על המעבר הזה, היא כצעד הבא במערכת יחסים שלנו. בינינו? הוא צודק.
חוץ מזה, יש לנו לא מעט חברים שגרים בעיר הזאת באותו אזור שאליו אנחנו עוברים. הבאסה היחידה היא, שהחברה הכי טובה שלי לא תהיה במרחק נגיעה ממני, אלא במרחק של גט טקסי, או קו 63. אבל אנחנו יכולות לעמוד בזה.

tumblr_o3r4dxrB5J1shc1wyo1_500

גבעתיים.
אני מקווה מאוד שתהיי טובה לנו. שתקבלי אותנו כמו שתל אביב מקבלת דיירים חדשים, שתאהבי אותנו כשנחפש חנייה מתחת לבית. שהשכנים אצלך יאהבו אותנו כמעט כמו הדיירים בבוגרשוב. שהבעל דירה החדש שלנו יהיה מקסים כמעט כמו הבעל דירה האחרון שלנו בתל אביב. והכי חשוב, שהווייב שלך יעשה לזוגיות שלנו רק טוב, כי חבל שנצטרך לבחור בינך לבין הזוגיות שלנו – את בטוח תפסידי.

ותל אביב? תודה.
הכרת ביני לבין מאמז וזה מנצח הכל. זה מנצח שכר דירה גבוה לחדר קטן ומסכן ,זה מנצח עצבים של חיפושי חנייה. זה מנצח הפסקות חשמל לא מתוכננות וכמובן שזה מנצח קולות שיכורים שמהלכים ברחוב כשאני מנסה להירדם.

יאללה ביי, ת"א!

// נטלי פינקלשטיין

 

3

אל תמתיני לו, סינדרלה

יש אנשים שמתוך תשוקה עזה אוהבים לשרוט. הם שורטים כי הם רוצים להרגיש אותך ברמה הבסיסית ביותר – הם רוצים להרגיש שאתה באמת ובתמים בשר ודם. יש בזה משהו אפילו קצת מדליק, השילוב הזה בין עונג לכאב מותיר טעם של עוד, הגירוי עובר על כל החושים ואתה כאילו לא מקבל מספיק כדי לסתום את התיאבון של אחד מהם. שם מתחיל איזה מרדף בינך לבינו, מרדף שבו הוא רוצה להספיק להרגיש כמה שיותר, לבסס מעמד, להבחין בין אמת ובדיה ומרדף אחר שבו אתה רץ אחריו בנשימה קצרה, דורש ממנו עוד בלי הפסקה למרות שהוא לא מסוגל יותר.

4

ההיכרות שלי עם שחר, לפחות בתחילתה, נראתה כמו עוד מסע כיבוש מן המניין. פלירטוט קטן ולא משמעותי, מלווה באיזו הערה נועזת קצת יותר וחתירה מאסיבית למגע שייגמר בשתיקה רמה מצד שנינו. בסיס המשיכה היה כמובן הסירוב המנומס שלו לעקוב אחריי בקצב שהתאים לי, ״קשה להשגה״ הייתי אומר, אבל זה בהחלט לא מה שהרתיע אותי. ההיפך הוא הנכון. ראיתי בהיסוס שלו איזו קריאת תיגר על האגו המתנפח שלי, רציתי לכבוש אותו ולהוכיח לו שהוא שלי אם הוא רוצה ובעיקר אם הוא לא כי ההחלטה בידיים שלי והוא רק עוד כלי במשחק. המירוץ איתו, לעומת המירוצים הקודמים בחיי, התחיל אחרי שנכבשה הפסגה.

זאת לא הייתה הפעם הראשונה ששכבתי עם בחור שלא היה סגור עוד על מה הוא רוצה להשיג. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שבחור שכב איתי ולחש לאוזניי תוך כדי: ״אני סטרייט״, כאילו מנסה שיטות שכנוע עצמי לא מוצלחות במיוחד כדי להוכיח לעצמו שהגוף שלי מתחתיו הוא רק אשליה אופטית.

לשחר, לעומת זאת, לא לקח המון זמן לציין בפניי בשיחותינו ש״אני עוד לא יודע אם אני הומו, או סטרייט או דו-מיני ובכלל מי צריך הגדרות?״. הוא לא היסס לפרט באוזניי את מעלליי הדייטים שלו עם נשים לא רלוונטיות שבסופם מצא את דרכו השיכורה למיטה שלי. הוא לא נתן לעצמו להרגיש איזה חיבור מעבר לקימורי הגוף המתאחדים שלנו כי הוא ידע שלא רחוק היום שבו יצטרך להסביר לי כמה הוא נהנה איתי, אבל הוא סטרייט בסופו של דבר, ולא יכול להרשות לעצמו משהו מעבר.

זה מצחיק לראות מהצד איך אנשים כמוני מחפשים אידיאה במצב שהוא רחוק מהאידיאל. זה מצחיק לראות כמה התלות שלי בו נהייתה אמיתית וכנה. הפכתי אותו למעין "אביר על סוס לבן" שיבוא להציל אותי מימיי הריקים כשהוא רק חיפש מקום להעביר בו את לילותיו. הרגשתי את השריטות שלו על הגב שלי וכאילו דרשתי להעמיק את הכאב. דרשתי שישאיר חותם נוסף במקום שבו לא היו חותמות של אף אחד לפניו. דחפתי אותו לקצה גבול היכולת שלו וקיוויתי שכשייפול מותש יישאר לידי וינוח, יתנחם בחום גופי ובהבל פי ויבנה את עצמו מחדש מהאנרגיות המשותפות של שנינו.

5

אמרו לי בעבר שאנחנו תמיד נרצה את מה שלא נוכל להשיג. ״העשב של השכן״ וכל זה. אמרו לי שאתה לא יכול להמשיך לחלום על הבלתי אפשרי ולצפות שהוא יתאפשר. אמרו לי, אבל מי באמת לומד מטעויות של אחרים? מי לא ייפול לרשת של האדם שלימד אותך אינטימיות מהי ומי לא יישבר לרסיסים כשרשתו של אותו אדם תיקרע ותשלח אותך בנפילה חופשית לקרקע?

אני מלטף עכשיו את שארית השריטות, צלקות טריות של קירבה, ואומר לעצמי: אני בונה את עצמי מחדש, לאט לאט, ואני מפסיק. אני מפסיק להמתין לך שתבוא לעזור.

// איתן דביר

 

13043429_1288701211143335_5254168177327197538_n

הגורדוס – לא מה שחיפשתי

לא לא אל תדאגו, זה לא מהפוסטים האלה שיגרמו לכם להזיל ריר ולהתפלל שהחג הזה יסתיים כבר… או שמא? טוב, רק בגלל שזה פסח אני אתחיל מהסוף להתחלה ואספר לכם שהגורדוס בחולון לא יהיה המקום הראשון שאני אחשוב עליו כשאני ארצה פחמימה.

יום ראשון הגיע, אני ויהל החלטנו להתחיל את השבוע בספורט, שתי ציפורים במכה, גם לראות אחת את השנייה וגם להתחיל להזיז את עצמנו במיוחד ששעון הקיץ כבר כאן. אבל באופן פלא, בשיחת טלפון אחת עם השנייה בשבע בערב התגלה שלשתינו יש כאב ראש וקבענו שבמקום הליכה נלך לשבת לשתות קוקטייל מרענן.

13103494_1288701207810002_5845739123457235008_n

אחרי סריקה מהירה של מה האופציות ברחבי ראשון והסביבה החלטנו לנסות את המקום החדש בחולון. נשבעת שהמטרה הייתה רק לנסות את הקוקטיילים המפנקים שלהם (ככה השמועה מספרת), אבל איכשהו מצאנו את עצמנו מבקשות גם את תפריט ההמבורגר.

לכל אחת מאתנו יש קטע מסוים, אחת אוהבת בקר השנייה לא, אחת מעדיפה עוף השנייה פחות אז בסוף פיצלנו כוחות וכל אחת הזמינה משהו משלה. אני חייבת להגיד שהמקום לא עזר לנו בבחירה, לא כי היו הרבה אופציות ולא ידעתי מה לבחור, כי כל שאלה שהייתה לנו המלצרים ענו ב"אין לי מושג". כשניסינו להוריד מאחת המנות את כבד האווז (כי יש מספיק כזה בשולחן הסדר) ולקבל תוספת צ'יפס בצד, ענו לנו שזה בלתי אפשרי ואני עדיין לא מבינה למה. אני לא קטנונית על הצ'יפס (למרות שהוא אחד הדברים המדהימים בעולם), זה כי בשום שלב בארוחה לא קיבלנו את השירות שמגיע לנו.

הלואין בוי - גם שואו וגם טעים copy

אני חושבת שאחרי השירות וחוסר המענה אם משהו יכל לכפר, זה רק האוכל, ואתם בטח שואלים את עצמכם אם הצליח להם. אז אני רק אגיד שהניסיון להיות הוויטרינה לא צלח. השילוב של הצ'יפס עם הצ'יפס בטטה הגיע אלינו קר, וההמבורגר (59 ₪) – אני מודה שהיה לי טעים אבל אם בזה הם היו מפשלים הייתי מאוד עצובה בשבילם. יהל הזמינה את המבורגר הצמחוני (59 ₪). בדיוק כשחשבתי שראיתי הכל הגיע לשולחן בורגר בלחמנייה ירוקה ובתוכו מחית פטריות פורטובלו שעליו צדי צרפתי היה אומר "נחמד, ליד, אבל לא בדיוק".

123

האמת, שגם בימים שאני רוצה להיות צמחונית עוד לא מצאתי את המבורגר שיצדיק את זה. אבל בכל זאת המטרה הייתה להיפגש עם יהל לדרינק צונן ובגזרה הזאת היה טוב, מרענן וחזק. עוד לא פגשתי מקום בסגנון כזה שנותן כמות כזאת יפה של אלכוהול ומכל הלב.

אחרי שהמלצרית הבינה את האכזבה שלנו מהמנות, היא לא חייבה אותנו על הקוקטיילים שהם דווקא הדבר היחיד שכן הייתי משלמת עליו. אבל בגלל שיש לי לב טוב והמקום עוד בחיתוליו אני אחכה לתת להם הזדמנות שנייה.

// לירז אפרתי

large

כשאמרו לי "לא"

בהתחלה זה לא כיף, דוקר וכואב. כשאומרים "לא". הסירוב. הדחייה מגיעה מהצד השני, והיא כואבת משום שאם זה היה תלוי אך ורק בך, בכל המאמצים שאתה עושה, באקטיביות, בפניות ובהשקעה הרבה – לא היית מעז לומר לצד השני את המילה הנוראית והשנואה הזו – "לא".

אבל במציאות, האגדות לא קיימות. אם זה בזוגיות או בקריירה, ובכל דבר אחר שנרצה להשיג – תמיד יהיו קשיים ומכשולים. אנשים יכולים לפתוח ולסגור לך דלתות. ברוב המקרים הדלתות לא ייפתחו עבורך ותצטרך לעבוד כל כך קשה, רק בשביל לסובב את המפתח שבמנעול, ולגלות שהמפתח בכלל לא התאים. והדלת תישאר נעולה.

door-green-closed-lock

בכל אותן פעמים שבהן ניסו להפיל אותך למטה, והרגשת שזרקו אותך לקרשים ופשוט מוטטו אותך נפשית ורגשית, אני יודעת בוודאות שלא הכל אבוד. כי הסירוב, למרות שהוא חד משמעי, ולא משתמע לשתי פנים, הוא אינו סופי.

הייאוש לפעמים מחסל את הנפש. אחרי שהולכים לחמישה ראיונות עבודה ובכולם אומרים "לא", ההרגשה היא של כישלון טוטאלי. גם אחרי שפוגשים אהבה נכזבת יותר מפעם אחת. לפעמים אני חושבת לעצמי שאחרי כל הנפילות האלה אין מישהו שיכול להיות יותר חזק ממני. לא אחרי שחווים את הכאב העמוק הזה.

יום אחד הגלגל יכול להתהפך לצד השני. מי שסירב לקבל אותך, ירצה אותך בחזרה. וגם אם הוא לא ירצה, הזמן יעבור עד שפשוט לא תרגיש את הכאב. מרחק של שנה, שנתיים, שלוש או עשור והכל יראה אחרת. אתה צריך לזכור שברגע שאומרים "לא", גם אם יגידו לך את זה מאה פעמים, בסוף, בפעם ה101 יגיע ה"כן".

כל מה שצריך זה להמשיך לרצות, ולחכות. גם אחרי עשרות מיילים, הודעות, בקשות, תחנונים. אחרי שלא הצלחתם לעמוד בדד ליין, אחרי שנשבר לכם הלב, אחרי שנכשלתם במבחן – תדעו שזה עוד לא נגמר.

2016-01-25-roman-drits-barnimages-002-768x512

אומרים שהזמן מרפא כל כאב ושהסבלנות משתלמת. זכורות לי פעמים בחיים שבהם חשבתי שהציפייה וההמתנה קורעות אותי מבפנים. למה אי אפשר לקבל בדיוק את מה שאנחנו רוצים? האם יש אנשים שתמיד מצליחים להשיג את כל אשר נפשם חפצה בו?

זה מרגיז. תמיד יש את אלו שכלפיי חוץ, נראה כי הכל הולך להם. הם הצליחו בחיים, וכנראה שהם גם מאושרים. אבל אני לא מאמינה בזה. אני יודעת שכל אדם שהצליח להגשים את החלום שלו, גם נפל לא מעט פעמים בחייו.

אני בת 25, ואמרו לי לא יותר מפעם אחת. יותר מחמש פעמים, יותר מעשר. כנראה שכבר הפסקתי לספור. אבל אני לא אפסיק אף פעם לנסות. יש רק דבר אחד בעולם הזה שהוא בטוח – המוות. כל שאר הדברים יכולים להשתנות, זה רק תלוי בכם.

// אפרת קרסנר

 

ראי

אתה גרהם בל הבא, למה אתה מחכה?

תנו לי לתאר לכם סיטואציה מחיי היום יום של כל אחד מאיתנו, יזמים, שכירים, עצמאים, ילדים ומבוגרים – כל אחד ואחד מאיתנו. אתה יושב בבית קפה, הרצאה, משרד, בית – פתאום נדלקת הנורה מעל ראשך ואתה עוצר הכל. כפי שכתב טורוס, אתה חושב שהוא האחד, זה שאפשר להכיר להורים.

לאחר שטחנת את הרעיון החדש והמגניב שלך מכל כיוון, כבר התחלת לחשוב על האם תחתום מול גוגל או פייסבוק או שאולי בכלל יאהו, הדבר הבא שעולה לך לראש הוא: "איך אף אחד לא חשב על זה לפני? אני הראשון שחושב על זה, אז כנראה שאני גאון!".

lights-light-bulb-idea

כנראה שאתה גאון בלי שום קשר (כל אחד צריך טפיחה על האגו מדי פעם), אבל יש לי חדשות בשבילך… חשבו על זה לפניך! ואם לא לפניך, בדקות הקרובות, בקצה השני של העולם, יושב יפני, סיני, היספני, אמריקאי או רוסי וחושבים בדיוק אותו דבר כמוך!

תגידו שזה קארמה, אנרגיות באוויר, טלפתיה אבל אני אגלה לכם שזה לא אף אחד מאלו. לא משנה אם אתם מנכ"לים של חברה גדולה או מלצרים בבית קפה, אם חשבתם על זה, כנראה שזה משהו נצרך, משהו שאנשים משתוקקים לו (לפחות אתם חושבים כך). כולם בטוחים שהרעיון שלהם ישנה את העולם, את דרך החשיבה של אנשים, יגרום לכולם להסתכל מחדש על הצורה בה הדיו נשפכת על הדף.

ברגע שמתעורר צורך כלשהו, אנשים ימצאו לו פתרון. בין אם זה יהיה צורך שמישהו כבר ענה עליו ואנחנו פשוט לא מודעים לפתרון הזה, בין אם זה צורך שאחרים עוד לא מבינים שהם צריכים אותו.

אא

הטלפון הומצא בידי…? גרהם בל, או שאולי זה היה אנטוניו מאוצ'י? או אולי פיליפ רייס? כל אחד מהם נתפס כממציא הטלפון במקומות שונים בעולם. תחשבו על זה – לפני עידן הטלפון, הדרך היחידה לתקשר הייתה באמצעות מכתבים, אז איך גרהם בל, אנטוניו מאוצ'י ופיליפ רייס חשבו כולם על אותו דבר באותה תקופה ועמלו עליו? כי זה היה דבר נצרך, דרך להעברת מידע בצורה מיידית.

אפשר ללכת יותר אחורה מזה, לתקופה שבה הומצא הגלגל. איך הטכנולוגיה החדשה הזו עברה בכל העולם עוד לפני עידן הטלפון? פשוט חשבו על המוצר הזה באותו זמן כי היה בו צורך. אז אם חשבתם על משהו, תתחילו לברר, לעשות הכנות, לפתח (רעיונית ומעשית) אבל אל תבזבזו יותר מדי זמן, כי עוד מישהו כבר חושב על זה ועלול להקדים אתכם.

אני עברתי שלושה רעיונות שהתחלתי לפתח רעיונית ופתאום גיליתי שמישהו אחר עומד להוציא את אותו המוצר בדיוק. בהתחלה חשבתי שגונבים ממני רעיונות והפסקתי לשתף אנשים, היום אני מבין שאני פשוט חושב כמו כולם, מבין את הנצרך ומנסה לייצר אותו.

waste_paper_bin_free_photo1-690x457

מי שיצליח זה לא בהכרח מי שיוציא את המוצר ראשון, יש שאלות אחרות שקובעות מי יצליח:
– מי עונה טוב יותר על הצורך שהוא רוצה לפתור?
– מי ישווק את המוצר טוב יותר?
– למי יש צוות חזק שעומד מאחורי ויודע להגיב טוב ומהר לשינויים בשוק?
– מי מוביל את המוצר?
– מי תומך במוצר (כלכלית ומה שנקרא “משקיע אסטרטגי”)?

מעתה ניתן לקרוא לי גם גל (גרהם בל) ג’יבלי.

// גל ג'יבלי

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..







1

גם זה יעבור

״מה זה התקף חרדה ילדים וילדות? מישהו יודע? ומה זה דיכאון? ואובדניות בין לבין?״, שאלה המורה. ״אני יודעת״, ענתה רעות. שלום, אני רעות ואני ניצולת דיכאון, התקפי חרדה ושאר בעיות מנטליות.

״מה קרה?״, ״הכל בסדר?״, ״את צריכה לחייך יותר״ הן האמירות הנפוצות ביותר. ״כלום״, ״כן״, ״לך תזדיין״ הן התשובות. ״איך מרגיש התקף חרדה ילדים?״, שאלה המורה. ״אני יודעת״ ענתה רעות והסבירה: ״התקף חרדה מרגיש כמו פרפרים בבטן אבל לא טובים, כאלה שבאים מסכנה ומפחד טהור, כאילו את מתחשמלת ומרגישה כל וריד עומד להתפוצץ. את מרגישה את הדופק שלך בכל הגוף, מתנשפת מהר ובוכה, בחילה נוראית, רצון למות״.

2

עד לפני חודשיים ככה נראה כל לילה שלי. מלא בדמעות, חרדה ודובי שאולי קצת יקל על המצב, אבל אף פעם לא באמת עזר. בתקופה הזאת ניסיתי לעשות הכל כדי לצאת מהמצב שהייתי בו, כדי לגמור את הסבל הזה שנקרא החיים שלי ואולי להמשיך הלאה. רציתי לצאת מהסיטואציה הזאת, רציתי לא לדעת איך התקף חרדה מרגיש, אבל ידעתי טוב מדי. הכרתי אותו כל יום מחדש. כמה פעמים.

הוא אהב לבוא לבקר, המניאק הקטן, אהב לבוא, לדפוק לי על הכתף ולעזור לי להסתכל על היום שעבר ולהצביע על דברים שעשיתי לא בסדר, או דברים שרציתי שיקרו ולא קרו, או איפה אני התאכזבתי, אכזבתי. אבל היי, למה רק על היום שעבר כשאפשר להגדיל את אפשרויות החיפוש לתמיד, אי פעם, לעולם כולו חמסה חמסה לנצח לעתיד ולעבר? הרי זאת קללת חשיבת היתר, לחשוב על כל דבר שעשית/קרה/יקרה לא טוב, לא בסדר וקקה בלבן.

IMG_7637

ואז תוהים למה רעות בוכה ובדיכאון ובהתקפי חרדה. כי כל הסביבה שלה זה חרא אחד גדול ואף אחד לא רואה. אף אחד לא מסתכל. שואלים מה לא בסדר אבל לא מוכנים למונולוג סוחף עם עלילה ושלושים דמויות לפחות על זמן של מלפני שלושים יום עד הזמן הנוכחי לפחות. כששואלים אם הכל בסדר מצפים לתשובה של כן או לא, ואם בא ״לא״ אז הצפוי הוא שלא כל כך תהיה תשובה אחרי.

אני יצאתי מזה בנס, עם כמה חבטות לא כל כך קלות שעדין משפיעות ועדין אפשר לראות את הצלקות מהן. הזמן עשה את שלו כנראה, ובסופו של דבר הייתי כל כך נמוך שאי אפשר היה לרדת משם יותר, ורק עליתי. והנה אני כאן, בעלייה, ואני לא רוצה שהיא תיגמר לעולם.

אל דאגה,
גם זה יעבור.

// רעות ריבלין

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..







IMG-20160421-WA0040

איפה הכנפיים שלכם בבקשה?

"חזרתי אתמול מיום חונכים של קרמבו", כתבתי בוואטסאפ לחברה טובה.
"מה זה יום חונכים של קרמבו? מה עושים שם?", היא שאלה.
"חכי, אכתוב על זה פוסט ואשלח לך"

אז מה זה יום חונכים של קרמבו? אתחיל מההתחלה.
שש בבוקר. צומת כח. מתאוששת בתחנת אוטובוס, אחרי שקמתי לפני שעה. מגיע אוטובוס שמסיע אותי ואת הסניף שלי (קרית שמונה) ואת סניף צפת ליום החונכים ביער בן שמן. אחרי נסיעה של שלוש וחצי שעות בערך, הגענו.

FB_IMG_1461165440136

אחרי קצת מורלים, התחלקנו לקבוצות לתחרות, סניף עכו מול הסניף שלי (#סניף_קש_המבוקש) יחד עם סניף צפת. גם כשהרגשנו שהתחרות נלקחה ברצינות יתר מבחינת חלק מהאנשים, צחקנו ונהנינו. למרות זאת, הפסדנו. אבל שמרנו על רוח ספורטיבית ופרגנו לסניף השני.

אם לא הבנתם עד עכשיו, יום החונכים הוא תחרות בין כל הסניפים. במהלך היום זוכים בנקודות, ובסוף היום מכריזים מי היה הסניף המנצח. התחרות הבאה – מאסטר שף. המטרה: להכין אוכל לסניף, וכמובן ובעיקר גם לשופטים. הכנו המבורגרים בצורת סמל הסניף שלנו (כמו הסמל של קרמבו, רק במקום קרמבו – הספרה 8). מנות אחרות היו עיגולי בשר ופסטה ברוטב עגבניות.

IMG-20160421-WA0047

כשסיימנו לאכול, מצאנו את עצמנו שוב יחד עם סניף צפת, בפעילויות שנקראות ODT. פעילויות גיבוש שנועדו, כנראה, לעייף את כולנו. בהתחלה כולם השתתפו והתלהבו, אבל לקראת התחנה השמינית לאף אחד לא היה כוח לזוז. עברנו בין תחנה לתחנה, בשיא העייפות, רוצים כבר הביתה. היה כל כך חם, עד שאני ובן דודי התחלנו מלחמת מים.

אחרי הפעילויות המעייפות האלו, מצאנו עצמינו באוטובוס, עייפים בטירוף, בדרך לסיום היום, הופעה של רותם כהן. אתחיל מזה שעד יום החונכים לא ממש היה לי מושג מי זה. באמצע ההופעה הוא צעק "לא שומעים אתכם!" ועניתי לו בשקט "כי אף אחד כאן לא ממש מכיר אותך…"
אבל ללא ספק, זה היה סיום יום מדהים.

כל הסניפים יושבים יחד, אלפיים חונכים, מול במה אחת, עושים מורלים, צועקים, כל אחד לובש חולצה שמייצגת את הצבע של הסניף שלו (אפור לבן!). הרגע הכי מרגש היה לראות איך כל הצבעים של כל הסניפים מתערבבים יחד, קרוב לבמה בה הייתה ההופעה.

לראשונה, התחרטתי שהצטרפתי לקרמבו רק השנה, וששנה הבאה אעזוב. היה לי חבל שלא הצטרפתי כבר בכיתה ח', ושכל כך הרבה זמן פספסתי עולם שלם שלא ידעתי שקיים בכלל. באוטובוס בדרך הביתה לא הפסקתי לחשוב על שזכיתי להיות חלק מזה. היה מדהים, והיה כיף ושמחתי לפגוש את כולם ולהכיר אנשים חדשים.

IMG-20160420-WA0007

אנצל את הפוסט כדי לדבר גם על נושא כאוב – שינוי הסמל. המטה (מנהלי קרמבו) החליטו לשנות את הסמל של קרמבו. לדעתי ולדעת חונכים רבים אחרים, הסמל מייצג את קרמבו פחות מהסמל הקודם. ההחלטה לא נעשתה איתנו, החונכים והחניכים. אם מישהו מהמטה קורא את זה, דעו – גם אני #לאמוכנהלשנות.

כדי לסיים את הפוסט בנימה אופטימית יותר, אגיד שיש מצב שתראו אותי בטלוויזיה, כי לא הפסיקו לצלם את האירוע. כל זה בזכות חונכת אחת, רותם איבגי מסניף מודיעין, שביקשה משאר הסניפים ללמוד בעל פה את הפזמון לשיר "אל העולם שלך" בשפת הסימנים. היה מרגש.

אז למי ששוקל להצטרף לקרמבו- לכו על זה. אל תפספסו עולם מדהים שלא ידעתם שקיים. כנפיים של קרמבו, שמחה להרגיש חלק מהמשפחה הגדולה שאנחנו.
ומי זכה? סניף ק"ש! סתם, הלוואי. אשדוד. כל הכבוד!!

קרדיט לתמונה של האוכל של המאסטר שף: אור שמול

// גל גביש

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..







בחיים לא חשבתי שאתאהב בך

"מה הדבר שהכי עושה לך טוב כרגע?"' שאלתי אותך כשחיבקת אותי חזק. "את. את ומוזיקה" אמרת וחייכת אליי, ואפילו כשאמרת את המילים האלה לא הבנתי שאתה רוצה יותר. אתה מבין, כבר הרבה זמן שהיינו החברים הכי טובים. אתה אמרת שאתה רוצה 'חופש מבחורות' ואני לא רציתי זוגיות. ממש לא התחלה טובה להתאהב.

הדחקתי את מה שאני מרגישה אלייך, בעיקר כי הייתי בטוחה שלא יצא מזה כלום, כמו תמיד. גם ניסיתי לשכנע את עצמי ששנינו מגיעים מעולמות שהם נורא שונים, שאנחנו לא מתאימים, אבל אז בדיוק הבנתי שמשהו בי לא בסדר, לא הכרתי את עצמי. רציתי לראות אותך יותר (ואודה בזה, אם אני רוצה לראות מישהו יותר מפעמיים זה שיא), הייתי מתרגשת משיחות איתך וכל הזמן רק חשבתי 'לאן נעלמה שירז שחושבת שאהבה זה חרא?'.

אינסטגרם

"אני חייב לשחרר ממך כדי שלא אפסיד את החברות איתך, את מבינה?" אמרת לי באותו הערב. ואני חשבתי שזה לא הגיוני שאתה מרגיש אליי משהו. כלומר, איך אפשר להרגיש אליי? ואיך זה הגיוני ששנינו מרגישים את אותו הדבר? תמיד יש צד שנפגע בסיפור הזה. לא יכול להיות שזה מושלם מדי.

אז עשיתי את מה שאני עושה תמיד – אמרתי לך שאני דפוקה. שאני לא טובה באהבה. שהיו פעמים שנעלמתי ושאני יכולה להיעלם שוב. אתה הפסקת אותי בזה שאמרת "אני אוהב אותך" ואני רק השבתי לך בנשיקה. חייכת אליי מאושר. הייתי מתה להגיד לך את שלוש המילים האלה גם, אבל אני פשוט לא יכולה.

הדהים אותי שאפילו כשראית אותי במצבים הכי מביכים, בימים שאני נראית ומרגישה נורא, לא הפסקת להגיד לי "את מהממת". מוזר שאיכשהו, אחרי שהיית אומר את זה והרגשתי עם עצמי על הפנים, היום היה ממשיך להיות יותר טוב. למרות שזה לא הסתדר עם חוסר היכולת שלי לקבל מחמאות.

תמיד אמרת שאתה אוהב את העצמאות, הקשיחות והחוזק שלי. שאתה יודע שבפנים יש משהו כל כך אנושי, רגיש ומסביבו יש מלא חומות שאתה הולך לפרוץ, שזה שווה בשבילך עולם ומלואו. כשהייתי מלטפת את הפנים שלך והסתכלתי על עיניך הגדולות חייכתי כמו מטומטמת. "אני מרגיש שאת רוצה להגיד משהו", אמרת לי. ברור שאני רוצה, אבל העדפתי לשתוק ולהביט בך מחייך. אני אף פעם לא הבנתי איך ממבט אחד אתה קורא אותי כל כך נכון.

הרגשתי שאני יכולה לדבר איתך על הכל בלי שתשפוט אותי, אז הבנתי שאם אני לא אעשה עם זה כלום אני אפגע גם ככה. קבענו לדבר ובפעם הראשונה אמרתי לך את מה שאני מרגישה אלייך, ואתה השבת לי בחיוך – "זה כל מה שהייתי צריך".

// שירז ואנונו

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..







דיכאון-שאחרי-פסיכומטרי-1

דיכאון שאחרי פסיכומטרי

כל הסיפור מתחיל מהחלטה מרוגשת שזה הרגע הנכון, או כי השעון הביולוגי של הלימודים הגבוהים מתחיל לתקתק. זהו, סיימת להתפרע לבינתיים והגיע הזמן להביא משהו חדש לעולם- את הציון פסיכומטרי הנושק ל-800 שלך.

זה היה ברור עוד בתחילת הדרך שזה לא יהיה פשוט. כולם אמרו שאם אתה יכול לוותר על זה אז תוותר, שיהיו לך בחילות, הקאות ומצבי רוח. שיעשו לך בדיקות ומבחנים באופן כמעט שבועי, שיציעו לך מגוון תוספים ומחזקים לתקופה הסוחטת גופנית הזאת. גם אמרו, בצורה ברורה וכנה, שהגוף ישתנה. אין מה לעשות, תקופת הפסיכומטרי דורשת ממך לאכול בשביל שניים- בשבילך, ובשביל הציון.

דיכאון-שאחרי-פסיכומטרי-1

לאט-לאט ההתרגשות גוברת, ואיתה מגיע התסכול. אין מה לעשות, זו תקופה כזו בחיים ויש המון משברים קטנים בדרך- זה היה אפילו במחקר שקראת בפרק המילולי. עם ההתקדמות בתהליך מתחילים לנקר בך הספקות- מה אם הוא לא יצא כמו שרציתי? מה אם הוא יהיה פחות טוב משל אחרים? מה אם אני אצטרך לעשות עוד אחד כי הוא לא יצא מספיק טוב?

הכל טבעי ואין כאן נכון או לא נכון. זה תהליך ביולוגי של הזמן הזה. גם טפשת הפסיכומטרי צפויה לבקר אצלך- אותה תופעה לא מוסברת, שבה אחרי שלמדת כל כך הרבה מילים חדשות אתה מתחיל להבין שעד עכשיו לא הבנת שום דבר ממה שקראת בעיתון. זה גם לא משנה אם היית בהכחשה ושתית בלי הכרה כאילו שזה לא יפגע בו בעתיד, או שמרת על התנזרות מוקפדת מההתחלה- בסופו של דבר הוא הכביד עלייך פיזית. גררת את הפסיכומטרי איתך לכל מקום ומדי פעם הוא היה בועט לך עמוק בבטן, רק כדי להזכיר לך שהוא שם. לא שבאמת יכולת לשכוח.

ככה-אתה-רואה-את-השאלות-לקראת-אמצע-המבחן-300x197

עם ההתקרבות ליום המשוער רמות המתח עולות. אתה קורא כל ספרות מקצועית שיש, מתרגל על יבש ובעיקר מתאמן על הנשימות. למרות כל ההכנות היום מגיע ואתה מרגיש כאילו כל האימונים, כל הסיפורים מכאלה שעברו את זה וכל הסימולציות היו לחינם. אתה מתחיל את התהליך- מזיע, לחוץ, צועק על אנשים רנדומאליים ומתקשה לשלוט על הפיפי. ובסוף, אחרי שעות מתישות ומשככי כאבים ממכרים למחצה- זה נגמר. ואחרי שזה נגמר… מגיעה הריקנות. כל מה שעשית וסחבת עלייך בחודשים האחרונים נעלם. התוצאות עוד לא ברורות לעין וכל מה שנשאר לך זה ההלם והשאלה מה עושים עכשיו עם הספרים ומתי מוחקים את האפליקציה.

// בר דמתי

IMG_20151127_011144

שבע ושש עשרה דקות

שבע ושש עשרה דקות. בגלגלצ מדווחים על פקק במחלף שלך. בא לי שתדע שאני חושבת עלייך בכל פעם שמדווחים על פקק במחלף שלך. לפעמים אני מתה להיתקל בך ברמזורים, איפה שיש זמן רק להחליף מבט וחיוך לפני שמתחלף לירוק וכולם ממשיכים לנוע ליעד שלהם בצייתנות. אם זה היה קורה, הייתי מחייכת אלייך חיוך אמיתי, תהיה בטוח. אולי גם מנופפת עם היד, ככה בנונשלנטיות, כאילו זה ממש רגיל לי ולא מעיף לי את הלב לירח.

הייתי רוצה להיות כנה איתך, כמו בפעם ההיא ששאלת אותי מה עשיתי כל השבוע, ועניתי שהייתי עסוקה בלהראות לך שלא אכפת לי. צחקת. הייתי מספרת לך שלפעמים גרמת לי להרגיש כל כך חיוורת לידך. אני מניחה שזה בטח היה מצחיק אותך פחות. בא לי שתתחרט על השיחה האחרונה שלנו, אתה תתנצל על כל מה שלא אמרת ואני אתנצל על זה שהייתי נחמדה אלייך כמו דלקת בגרון.

תמונות 015

חשוב לי שתדע שאחרייך אני תמיד נפרדת בלב כשאומרים לי "נדבר", כי לפעמים אנשים סתם אומרים דברים ולא מתכוונים. היית מצפה שבגיל 31 אני כבר אתרגל לזה שלפעמים אנשים סתם אומרים, אבל אני לא מצליחה. גם לא מצליחה להתרגל לזה שאין מי שיסיים את הארוחות שלי. שתדע ששפטתי דייטים שהיו לי כי הם בקושי סיימו את האוכל של עצמם. מאוד שטחי, אבל זה מה יש.

היו לי שבועיים סיוט עם האוטו, ארבע פעמים במוסך. המוסכניק אמר לי שבקצב הזה הוא מסדר לי יחידת דיור במושב שלו כדי שיהיה לי קל יותר להגיע. ברור שאם היית כאן כל זה היה מסתדר כבר בפעם הראשונה. המוסכניק היה מתאהב בך בשנייה ולא הייתי משלמת הון קטן על החלפה של משהו שאני אפילו לא יודעת מה הוא אומר. לגיטימי להתגעגע אלייך למען האינטרסים שלי.

היו לי ארבעה ימים שנראיתי בהם כמו שברי זכוכית וחודש שלא יכולתי לעבור ליד חנויות לבגדי גברים. בכל פעם שהייתי עוברת במקרה, הייתי רואה אותך עומד מול המראה בדירה שלך מודד את החולצות שקניתי לך ואומר בגאווה "טוב טעם". זה שבר אותי. אין ספק שהיית זקוק לי בנושא הזה. עכשיו אתה בטח לובש את החולצות האלה לדייטים שלך ומרשים בחורות אקראיות עם סטיילינג משובח. החולצות שאני קניתי לך, בדייטים עם אחרות, קטע. לא נורא אני מפרגנת, כל זה מאחוריי כבר.

car

מרץ עבר, ואפריל כבר ממש בסוף, והנה עוד רגע כבר מאי. שנינו מבינים את המשמעויות של זה. החלטתי לצמצם את כל מהות הקשר שלנו לדיווחי התנועה של גלגלצ. תשמח לדעת שבטח לא פחות ממך, גם אני מייחלת שלא יהיה פקק במחלף שלך.

// סתיו גולדשטיין

 

תמונה מספר 1

אז בגדול, הקמתי בית ספר למשחק

אי שם, במאי 2014, מצאתי את עצמי בסמינר קבוצה, מתחלקת בין שכבה שלמה של שינשינים לקומונה בגבעת אולגה. את שנת השירות שלי עשיתי בחברה למתנ"סים בשיתוף עם של"ח, ואחד הדברים שהכי קרצו לי היה האפשרות לפרויקט אישי, כי כבר ידעתי, מההתחלה, מה בדיוק אני רוצה לעשות.

תמונה מספר 1

כבר ידעתי, מההתחלה, מה בדיוק אני רוצה לעשות

כשהייתי בכיתה ה', בואו רק נגיד שאני והסביבה שלי כבר כמעט הרמנו ידיים מהרעיון שבו אהיה באיזה חוג. הייתי בחוג ציור, חוג טניס, חוג גיטרה, חוג שחמט וחוג ריקוד. בכולם נהניתי מאוד, אבל אחרי חודשיים בכול אחד מהם פשוט פרשתי. אני עדיין זוכרת שבגיל שבע נכנסתי הביתה ואמרתי לאימא שלי "אימא, אני לא רוצה יותר חוג ציור. אם הם אומרים לי מה לצייר, אז איפה האמנות פה?"

ואז, באחד השיעורים בבית הספר, נכנסה בחורה נחמדה מאוד וחילקה פלאיירים של אודישנים לבית ספר למשחק. אני זוכרת עד היום את הפרפרים בבטן שהיו לי, ואת איך שהעיניים שלי נדלקו כמו פרוז'קטורים. תמיד הייתה לי אהבה ענקית למשחק, אז קמתי והחלטתי ללכת לאודישנים. אחרי שנה שלמה שבה למדתי שם, נאלצתי לצערי לפרוש. לא הייתה לי את האפשרות הכלכלית להמשיך, כי זה היה די יקר, ושם, בערך, החלום נקטע.

מאז, תמיד חיפשתי לשחק. בין אם זה שנה אחר כך בשיעורי דרמה בבית הספר, כששיחקתי בפסטיבל עכו ברומיאו ויוליה, ובין אם זה במש"צים. הייתי פשוט קמה על הרגליים, ומארגנת ומוצאת לעצמי הזדמנויות וחלונות שבהם אוכל לעשות את מה שאני הכי אוהבת, ולהיות קרובה לבמה, כי זה מה שיש.

אז כשהגעתי למחשבה על פרויקט אישי, פשוט ידעתי. ידעתי שאני רוצה לעשות סוג של קלוז'ר, לתת לנוער שאוהב את זה את האפשרות ללמוד משחק בצורה הכי מקצועית שאפשר במחיר הכי פשוט שיש. אז הפשלתי שרוולים, שינסתי מותניים, והקמתי דרך יחידת הנוער של מתנ"ס גבעת אולגה את "Stage"- בית ספר למשחק ותיאטרון לנוער, במחיר של מאה שקלים לשנת לימוד שלמה.

"Stage"

"Stage"

בדרך להגשמה יש ארבעה שלבים. הראשון, הוא לחלום. השני, הוא לעבוד כדי להגשים. השלישי, הוא להתחיל לראות תוצאות ואז לדחוף חזק יותר. בשלב הרביעי אתה כבר יכול לנוח, כי אם רצית ועבדת מספיק קשה, אז הצלחת. לחלום גבוה זה מעולה, אבל רק לחלום, זה אף פעם לא מספיק.
זה היה קשה. קשה זאת לא מילה. אכן היו לצידי הרבה אנשים טובים שתמכו בי וחיזקו, שהדריכו וכיוונו, אבל אנשים סביבי הרימו גבה לא פעם ולא פעמיים. "איך הקטנטונת הזאת תעמוד בכלל בכול זה?".

כי נכון, נצטרכתי לעשות בתור בן אדם אחד עבודה של עשרים אנשים לפחות, ועד היום, אין לי מושג איך עמדתי בזה, אבל הצלחתי, ונוכחתי לדעת, שחלומות אכן מתגשמים. לימדתי 19 חניכים משחק לאורך כול השנה, והם בתמורה, לימדו אותי מה זאת אהבה. שמונה אמנים מדהימים מהשורה הראשונה התגייסו והגיעו להעביר לילדים סדנאות בהתנדבות מלאה. רציתי מופע סיום, והייתי צריכה לגייס 11 אלף שקל בשבילו דרך הדסטארט, וזה כנגד כול הסיכויים, פשוט קרה.

חלומות מתגשמים

חלומות מתגשמים

אז אני מזמינה אתכם לצפות במופע שלנו. מחזמר שכתבתי בעצמי, יחד עם קאברים בעברית לשירים מוכרים, שעלה על הבמה וסחף אחריו את הקהל ברמות שלא האמנתי. יש לי הרבה ביקורת עצמית עליו, כי אולי בנסיבות אחרות זה היה יוצא הרבה יותר מקצועי ומדויק, אבל מעל הכול, הוא תוצר של עבודה קשה של שנה שלמה, ובעיקר של חלום, שכולו אהבה.

// טל מיכאלי

MAVEZE TO GO

חייבים שתצטרפו למועדון החברים שלנו!
רוצים להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תנו לנו לעדכן אתכם..