תגית: מהוזה

כל שבת שנייה

כנגד ארבעה אחים דיברה התורה. אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. ארבעה אחים זה ממש סבבה, אבל מה עושים כשיש שישה?

קוראים לי עמית. לאחי הקטן קוראים רועי. יש לנו עוד חמישה אחים – עמית, רועי, רעות, תמר וגאיה. ככה זה כשיש הורים גרושים שכל אחד מהם התחתן שוב. לחבר של עמית קוראים רועי ולאשתו של רועי קוראים רעות. התבלבלתם? יופי, עכשיו תחשבו מה הרגישו המתחקרות הביטחוניות בצבא כשכל אחד מאיתנו התגייס.

תנסו לדמיין לעצמכם את התמונה הבאה: ארוחת שישי, מצומצמת כזאת, רק ההורים והאחים. בלי ששמתם לב יושבים 12 איש סביב השולחן (כל אחד בא עם בן זוג), וזה עוד לפני שסופרים שני אחיינים. מה שהופך כל ארוחה כזאת לסדר פסח טיפוסי אצל משפחה אשכנזית.

מבחינת הדינמיקה סביב השולחן, זה נראה בדיוק כמו אצל כל משפחה אחרת. הרבה ״תעביר לי את הסלט/מלח/קציצות״ (או האהוב עליי ״קולה״ – כי אני בכלל לא שותה, רק סודה, וזה מוציא מעמית (הקטנה) ורועי (הגדול) מבטי חרדה הלומי-קרב) והרבה עקיצות. ממש הרבה. רק תנסי להביא מישהו חדש הביתה (או יותר גרוע – שיש כבר מישהו והוא בן-הזוג היחיד שנפקד) ומטח השאלות הבלתי פוסקות, שכל מטרתן היא להביך אותך, לא יגמרו לעולם. עכשיו גם לכי תסבירי לו על עניין השמות ולמה אחותך הקטנה גבוהה ממך ב-12 ס״מ.

קיצר, וויתרתי מראש.

רוצים עוד סיטואציה מוכרת? ״צא לי מהחדר!״ או ״אל תגעי בבגדים!״ הן צעקות שבעבר היו נשמעות כל הזמן, מכל חדר. רק כשיש חמישה כאלה, ואם לקחת או לקחו לך את הבגדים, סביר להניח שהם יחזרו למקומם רק בעוד שבועיים. ככה זה עובד ב״כל שבת שנייה״. כשאת מתעצבנת מגיע המשפט האלמותי ״תהיי נדיבה״. מה זה נדיבה – אימא תרזה! רק תצאו לי מהחדר, אל תגעו לי בבגדים ותעבירו לי ת׳קולה! ועכשיו.

תמיד יהיו ריבים על מי יושב באמצע, אבל פה זה שאני הכי גדולה לא באמת עוזר, כי אני הכי נמוכה. נדפקתי. והבית, בנוי לגבוהים – נמתחת כדי להגיע לקפה של הבוקר בארון מעל השיש (מי שזכה להכיר אותי בבוקר יודע שכל ביצוע פעולה מבחינתי לפני הנס, הוא בגדר נס).

האמת שעוד שלושה אחים זה ממש כיף. בהתחלה, הקושי הגדול היה להתמודד עם העבודה שאת כבר לא הגדולה יותר ושבבת אחת נוספו לך עוד שלושה אחים חורגים לחלוק איתם בהכל. אבל בתכלס, כשעוברות השנים, כולם קצת מתבגרים והחברות מתחזקת, בדיוק כמו אצל אחים אמיתיים. יש בדיחות פנימיות על ההורים, זיכרונות על ריבים מטופשים, ובעיקר הרבה חוויות שלא היו, אם הם לא היו שם. וזה השלב שבו את מבינה שזכית.

וזכיתי. והבנתי את זה במיוחד בתקופה האחרונה. כשהייתי צריכה את כל התמיכה והאהבה סביבי. הרגשתי שזכיתי באחות גדולה, שהקשיבה, שמעה, יעצה והייתה שם בשבילי. אחות גדולה שלא הייתה לי אם לא היו לי עוד אחים חורגים.

אז רעות, מעבר לזה שהיום זה יום המשפחה, זה גם יום ההולדת שלך – הכי סימבולי יחד.  אז חוץ ממזל טוב ושאני אוהבת אותך אני רוצה גם להגיד לך תודה.  תודה שהצטרפת אליי למשפחה.

// עמית אנגל

זיכרונות אי אפשר לשפץ

זה מפחיד אותי.

אני לא אוהבת בתים חדשים.

מרצפות מבריקות.

ספות נקיות עם ריח של השקיות שהרגע כיסו אותן.

קירות לבנים צחורים.

תחושה שאסור לגעת או לקלקל.

אמא שלי תמיד אומרת – ״אני אוהבת פרחים נבולים״. מה שיפה זה שהיא באמת חושבת ככה. מי אמר שרק כשזה פורח זה יפה? למה לזרוק משהו שנראה קצת מיושן ולא בר זכות קיום?

לא גדלתי בבית חדש. לא עשירים, אבל יש הכל. בעיקר אהבה. נראה שכבר ביום שההורים קנו את הספות החדשות היה שם איזה קרע. כשהצינורות החלידו והתחילו ליצור עובש בקירות, אבא סייד כל פעם מחדש. וכשמרצפת נשברה, החלפנו באחת חדשה. המראה של מרצפת חדשה בין כל הישנות הציג את חוסר המושלמות והמושלמות של הבית הזה.

אבל זה בית בשבילי. כי כשזה לא נראה מושלם אז למי אכפת. אפשר לקפוץ על הספות ולצחוק, לא לפחד שמשהו ישבר. ואם נשפך משהו על השטיח, אז בקטנה, אפשר באמת לחיות בבית כזה!

אבל זהו. הילדים יצאו מהבית ואין מי שישמור על ההורים. וכבר אי אפשר לתקן עוד את מה שישן. אז מחר מתחילים שיפוצים. ושרון הילדה הקטנה מתעוררת, רואה בווטסאפ תמונות של אריזות. תמונות וזיכרונות ילדות. הספה המתפוררת בסלון כבר מזמן נלקחה בחוסר סנטימנטליות על ידי מובילים. הכל בארגזים. הרוב נזרק.

ואני מפחדת. כאילו לקחו לי את הילדות. את הבית שלי. ובשביל מה? קירות לבנים וצנרת חדשה? אז אמנם החפצים נלקחו, אבל זיכרונות הילדות מבית שמותר לחיות בו תמיד יישארו איתי. זה הבית שאני רוצה שיהיה לי.

אז אתם יכולים לשפץ. מגיע לכם להתחדש. מבטיחה שברגע שזה יסתיים אבוא וקצת אלכלך. אמא למדה אותי שגם כשזה נבול זה יפה.

// שרון בר און

להיות אחות בכורה

להיות אחות בכורה זה לדעת להלשין לאימא כשאחותך סיפרה שמישהו הציק לה בבית הספר, כי מי יעז להציק לאחותי חוץ ממני?

להיות אחות בכורה וילדת מפתח זה להבין שיש לי את הפוטנציאל להיות שפית ולהכין לפני גיל 13 את הפסטה הכי טעימה בעולם.

להיות אחות בכורה שחזרה בשאלה ואחיה הקטן מחליט ללכת באותו המסלול, זה אומר ללכת לישון רגועה כל לילה בידיעה שהוא לא צריך לעבור את כל מה שעברתי ודאגתי לפרוץ לו דרך קלה, שמחה ובטוחה.

להיות אחות בכורה זה לצרוח כשאחותך גונבת ממך בגדים ואז לגנוב לה בחזרה. זה להתעצבן כשהיא קוראת לך את היומן האישי ואז להתעצבן לגלות שהיא החליטה שהיא כותבת יומן אישי משל עצמה.

להיות אחות בכורה זה ללמד את אח שלך כל מה שאת יודעת על מוזיקה ואז להתעצבן כשהוא גונב לך את מערכת הסטריאו. זה להבין אחרי עשור שכל הקלטות בהן הייתי מקליטה שירים מהרדיו נמצאות עד היום אצלו בחדר ושהוא דאג להחביא אותן כל כך טוב, עד שהן נראות חדשות לגמרי.

להיות אחות בכורה זה להיכנס ללחץ כשאחים שלי לא עונים לי או אם הם התקשרו ופספסתי את השיחה. זה לחבק אותם ולהגיד שאני מקווה שהם לעולם לא יעשו את הטעויות שלי. זה לגלות שמאז שנולדתי יש לי בלב שני חדרים מיוחדים בשבילם, כי יש לי אח שהוא מתנה ולנצח אזכור את יום לידתו ואחות כה מיוחדת.

הלוואי והייתי יכולה להגיד שהייתה לנו ילדות של ריצות אחר עפיפונים בשדות פתוחים, ילדות בריח של שיערות סבתא ופרחי אביב סגולים. הלוואי והיינו גדלים כמו שהיינו אמורים לגדול, אבל אז לקבל תובנה שנראית כמו קיטש, אבל מרגישה לגמרי מחוברת למציאות – הרי אם לא היינו עוברים את כל זה לא היינו אנחנו.

וחבל שלמען הנורמליות נוותר על 'רדיו קסם', תחנת הרדיו שאחי ואני פתחנו יום אחד באמצע המרפסת או מועדון רבע לשבע, שהיה מועדון קריאת הספרים הסודי שלנו. חבל שנוותר גם על הצגות התאטרון שהיינו מעלים, גם כשאף אחד לא היה בקהל, כאילו אני מינימום חנוך לוין והם השחקנים הראשיים.

וחבל, באמת חבל, שנוותר על הטיולים ליד מגדל המים, אפילו שאימא צרחה שמסוכן שם ושלא נעז להתקרב ועדיין, כל שבת אחרי הארוחה ולפני קריאת התהילים לילדים בבית הכנסת, היינו הולכים לשם, בביטחון מלא, כי אנחנו ביחד ומי באמת יכול עלינו כשאנחנו ביחד?

במהלך כל הילדות וגיל ההתבגרות לא חשבתי שאני יפה, לא היו לי עיניים ירוקות כמו לאחי ואחותי או חן מיוחד משלי. זכיתי במבנה גוף שונה, הרבה ציצי, יותר מידי בטן ורגליים רזות. היום אחרי שנים של עבודה פנימית אני יכולה לחבק את עצמי, בדיוק כמו שאני. אבל פעם, הרגעים היחידים בהם הרגשתי יפה היו כשהייתי מתארגנת למפגש עם חברים מבני עקיבא בשישי בערב ואחותי הייתה מסתכלת עליי מהצד כאילו אני הכי בעולם.

למרות שהיינו רבים הרבה מתוך ניסיון להתקרב ולגשר על השוני, אחותי ואחי הקטן הם המורים הכי טובים שלי לאהבה עצמית, אנחנו צומחים יחד והם חלק בלתי נפרד ממה שאני היום.

// עדן בן ארי

התינוקת של המשפחה

נעים מאוד, קוראים לי שיר ואני בת זקונים. אחותי גדולה ממני בעשר שנים, ואחי בשש וחצי. חוץ מזה, אני גם הנכדה הכי קטנה משני הצדדים, וככה קיבלתי את התואר "התינוקת של המשפחה".

זה לא תואר רע, בכלל לא, רק שגם הרבה אחרי שהפסקתי לזחול ולאכול אוכל רך, התפיסה כלפי לא לגמרי השתנתה. עד לפני כמה שנים הייתי בטוחה שלהיות הכי קטנה זה המיקום הכי שווה במשפחה.

קודם כל אבא שלי היה איש צבא, הוא השתחרר כשהייתי בת שש, והמשרד ה"אזרחי" שעבד בו היה במרחק מעבר חצייה מבית הספר היסודי שלי. מה שאומר שזכיתי ליותר זמן איכות איתו משני האחים הגדולים, ואני מניחה שבמובן מסוים זה מה שהפך אותי להיות "ילדה של אבא".

חוץ מזה, בזכות זה שהייתי השלישית, ההורים שלי היו הרבה יותר מיומנים וקצת פחות לחוצים. אני חושבת שהסכימו לי לעשות יותר דברים בקלות, כי האחים כבר סללו לי את הדרך. וגם במקרים שההורים חששו, היו לי שני סוכנים ששכנעו אותם שהכל יהיה בסדר, שאין להם מה לדאוג.

ואם כבר אחים גדולים, אז במקום שניים, היו לי ארבעה מודלים לחיקוי. הלכתי לצופים רק כי ראיתי איך אחותי פורחת שם ונרשמתי לחוג אופטימיסט רק כי רציתי להיות מגניבה כמו אח שלי הגולש. כשהאחים שלי גדלו, פרשו כנפיים ועזבו את הקן, אני זכיתי להרגיש איך זה להיות בת יחידה, רק במובן המגורים כמובן. מחדר אחד נהיו לי שלושה, והשירותים והמקלחת הפכו לפרטיים.

כשהתגייסתי, שירתתי באותו הבסיס בו האחים שלי שירתו, ככה שקיבלתי הדרכה צמודה על תפקידים, משרדים ודרך סלולה. כבר לא הייתי רק הבת של, אלא גם אחות של.

כשהשתחררתי וטסתי לטיול הגדול היה לי את מי לשאול, עם מי להתייעץ ולמי לספר את הדברים שאמא לא תרצה לשמוע. שזה נכון לא רק לגבי הטיול. אחותי הגדולה הייתה החברה החכמה, זו שאפשר לספר לה את מה שלא רציתי שאמא תדע, אבל גם ידעה לייעץ הרבה יותר מחברות בגילי. ואח שלי? לקח לנו זמן להתקרב, אבל הוא שמר עליי יותר מכולם.

אה… וצעצועים, היו לי הכי הרבה צעצועים! גם ירשתי את כל הברביות והפליימוביל, וגם קיבלתי צעצועים חדשים. אך למרות כל היתרונות, יש גם כמה חסרונות.

כשהייתי קטנה וראיתי את האחים שהיו הרבה יותר קרובים בגיל, מתחברים, או עושים דברים יחד, הייתי מרגישה לא קשורה. כשהרגשתי שאני לא עומדת בציפיות, היו עוד שניים נוספים שהרגשתי שאני מאכזבת, וגם ניסיתי להתאים את ההתנהגויות שלי לכאלו שירצו את ההורים לפי מה שראיתי שהאחים שלי עושים.

סבא וסבתא שלי, משני הצדדים, היו מדהימים, ואני ביליתי איתם הכי פחות. בחתונה של אחותי היו גם סבא וגם סבתא, בחתונה של אחי הייתה רק סבתא שלי, ובחתונה שלי…

עכשיו ההורים שלי הם סבא וסבתא מדהימים לא פחות, משקיעים ומפנקים. הבנות של אחותי זוכות בהם במשרה מלאה פחות או יותר, ואצלי זה יהיה כבר קצת אחרת. בסופו של דבר, היתרונות שלי היו החסרונות של האחים שלי, והפוך. ובכנות? מעולם לא רציתי להיות אחות גדולה.

ולא משנה באיזה מיקום ובאיזה צורה, לא הייתי מחליפה את המשפחה שלי בעד שום הון שבעולם.

// שיר געש

הכחשה

משהו באותו השבוע לא ממש הסתדר לי, הייתי טעונה, לא ברורה בתקשורת הבין אישית שלי עם אחרים. לא דיברתי כמעט, דיברתי מה שהיה צריך, היה לי מוזר עם אחרים והיה לי מוזר עם עצמי, לא הבנתי מה קורה לי.

ידעתי שמשהו עובר עליי, ידעתי שזה לא טוב, אבל על אף שאני נוטה להתחבר לרציונל רוב הזמן, לא ידעתי להסביר מה זה הפעם.

בפתח השבוע, אחרי שהכל נפל עליי, הבנתי שהייתי שבעה ימים בהכחשה מוחלטת לגבי מה שקרה. ביום שלמחרת הוא שלח לי הודעה, שאל מה קורה. הוא שאל אם זה קשור לאותו הלילה שהוא היה אצלי, שעזר לי להעביר את כל תכולתי לדירה החדשה שלי, לאותו היום שהייתי חולה עם חום גבוה והגוף שלי הרגיש לפני קריסה.

אותו הלילה שהוא התיישב על המיטה שלי ורצה שנשכב, אותו הלילה שאמרתי לו שזה לא יקרה והוא אמר שרק קצת, ואני בכלל לא ארגיש את זה. לאותו הלילה שהדבר האחרון שהייתי צריכה זה שאחרי פעם אחת שאגיד "לא" על משהו, לא תהיה הבנה מצדו על השנייה הראשונה.

זה היה יום מאוד קשה. באותו בוקר, הגיעה ההובלה לאסוף את כל הדברים ולהעביר אותם לדירה החדשה ואני, לא יכלתי לקום מהמיטה לעזור למובילים מרוב חולי. אספתי את עצמי מהמיטה בעל כורחי, וישבתי על הרצפה כדי שיוכלו להעביר את המיטה. כל החברים באו לעזור, להביא אוכל, תרופות, וקפה.

הוא הגיע אחרון באותו הערב ועזר לי עם ארגון הדירה, אבל אז, כאילו שאין מחר, הוא פשוט עשה את זה. ההחלטה הזו, שלא ברור לי איך לא חשב על השלכותיה, הגיעה כמו כלום. הטוב לב שלו והאכפתיות לא היו פקטור כלל.

אני זוכרת שזעמתי, מתוך התשישות המטורפת שהרגשתי, הייתי כנועה, הרוגה, מכונסת, לא האמנתי שמה שקורה עכשיו, אשכרה קורה. איך אני, פתאום נכנסת לסטטיסטיקה. אני, אדם חזק כל כך, שכל חיי נלחמת שהכל ייצא כמו שצריך, שהחיים יחייכו אליי ושאהיה בהישגים טובים, פתאום נכנסת לרשימה.

לא האמנתי שזה קורה לי, לא, פשוט לא. זה לא יכול להיות, זו טעות, בטוח. החולי לא נגמר, להפך, הוא רק התעצם, שבועיים נוספים שהרגשתי ממוטטת, לא אני.

ובכל זאת, אספתי את עצמי, כמו גופה שקמה לחיים, כי זו עדיין אני, שנלחמת שהכל ייצא כמו שצריך וחלילה שלא ייפגע, למרות שהוא זה שפגע, ומגיע לו שיסבול, ועדיין, לא מצליחה לדמיין את התחושה שעשיתי רע למישהו אחר.

ואני קמה על הרגליים, וממשיכה את החיים, ומזכירה לכם, שימו לב למעשיכם, שימו לב שאתם לא פוגעים במישהו, חשבו על ההשלכות של הדברים, חשבו על איך היא או הוא יחשבו על זה מחר.

// ליאן מלמד

דתי לפי דעתי

בס"ד

בוקר, אני פותחת את העיניים והדבר הראשון שאני רואה זה את השמש זורחת דרך החלון הענק שלי. אני מוצאת את עצמי ממלמלת "מודה אני לפניך" מתוך הרגל, תוך כדי שאני קמה מהמיטה. זה מצחיק איך לפעמים מילים עם כל כך הרבה משמעות, פשוט יוצאות לנו ככה סתם, בלי כוונה לפעמים. זה כמו לומר "אני אוהבת אותך", אבל תוך כדי להסתכל על משהו אחר במקום על הפנים של מי שאנחנו אוהבים.

זה הקושי בדת. זה תופס אותך בדברים הכי קטנים, במקומות שהכי באים לך על הדרך ונותנים להם הכי הרבה משמעות. אתה לא תוכל למלמל לעצמך "מודה אני" בלי שאחר כך תהרהר אם אמרת את זה מספיק בכוונה. באמת הודיתי מספיק? הרי יכלתי לא לקום היום. ומצד שני, אמרתי את הפסוק הזה כל כך הרבה פעמים. חלאס, הבנתי. טחנתם.

אבל זה גם גורם לך להבין את הערך של המילים. את ההשפעה של כל דבר, כל מילה שלך על המציאות. הדוגמא הכי טובה זו תפילה כצפוי, אבל ישנן גם הברכות. זה מלמד אותך להוקיר תודה, לבקש ובעיקר ליצור קשר איתו – עם האבא של כולנו.

בכללי, להאמין זה דבר מורכב. מה יקרה אם יום אחד אתעורר ואגלה שהכל היה סתם? אני לא חושבת שיכאב לי על כל הרגעים של ההודיה או התפילה. אני חושבת שזה עוזר לי להעריך את מי שלידי וגם את כל מה שסובב אותי. אבל בטח יכאב לי שהאמונה הייתה לשווא. נו, מילא.

יש לי חברה שמגדירה את עצמה כ"דוסית-אתאיסטית", היא בעצם מתכוונת לזה שהיא גם מאמינה, אבל גם כופרת. השילוב הזה מצא חן בעיני ויצא לנו לדבר על כך פעמים רבות. בגלל שיש לה ראש מאוד ריאלי, לפעמים קשה לה שלא נותנים לה עובדות, שאומרים לה לסמוך על הרגש. זה קורא לעתים נדירות, אבל זה מספיק כדי להוציא אותה מהשלווה. לכו תבינו.

אפרופו לסמוך על הרגש, לפעמים זה מה שעובד הכי טוב. אני לא אומרת שזה הפתרון להכל, אבל אם הולכים יד ביד עם השכל והרגש, אני חושבת שאפשר לחיות טוב יותר. כי תמיד יהיה לשכל מה לתרום – לצורה הריאלית בחיים, אבל אסור לנו לנתק את הרגש – שאפשר לתפוס אותו כהומני. אני נורא עובדת על עצמי בקטע הזה, כי לפעמים יוצא שאני מנתקת רגש משכל או שכל מרגש. יוצא שאני מתנתקת מעצמי והמטרה שלי היא ההפך.

אבל איך מתחברים לעצמך? יש כאלה שילכו לקניון, יש כאלה שינגנו בגיטרה. כל אחד והדרך שלו. הדרך שלי היא לצייר כל מה שזז לי בראש. לא תמיד זה מובן או יפה, אבל זה מסדר לי את המחשבות. כשאני גומרת ציור, עולה בי התחושה – "הנה, הצלחתי למצוא עוד חלק מעצמי", כאילו הציור היה שם כל הזמן, חיכה שאשלוף ואגלה אותו, שאגלה עוד חלק מעצמי. תכלס, כולנו מגלי ארצות – הארצות של הנפש שלנו.

ערב, אני שוכבת במיטה, ממלמלת לעצמי "שמע ישראל" מתוך הרגל. מצחיק איך לפעמים מילים עם כל כך הרבה משמעות פשוט יוצאות לנו ככה סתם, בלי כוונה לפעמים…

// תהל רזי

הצורך לאהוב

אז חזרתי אתמול מאוחר בלילה וכל מה שחשבתי עליו בנסיעה ועד שהלכתי לישון, זה עליהן ועל החיים שלהן, על החיים של בנות בגילי שמאמינות באלוהים עד הסוף. שגרות בבני ברק, לומדות באולפנה, שומרות נגיעה ומתלבשות צנוע, הכי צנוע שיש.

ביליתי איתן שלושה ימים והבנות האלה נכנסו לי ללב. בהתחלה התווכחנו על צניעות, על השטחים ולמי להודות כשאוכלים, או כשחבר קרוב עובר ניתוח בהצלחה. וביום שישי, לפני ארוחת שישי נכנסתי לתפילה והרגשתי טוב – הרבה זמן לא הרגשתי ככה.

שלא תבינו לא נכון, אני לא בן אדם מסורתי ולא בן אדם מאמין, אבל היה שם משהו, אווירה אחרת שגרמה לי לרצות לאהוב. וחשבתי על זה מאוחר בלילה, למה?

למה יש לי צורך עז כל כך לאהוב? אני מחפשת את הדבר הזה, את ה"אהבה" הזו בכל מקום בעולם הקטן הזה. כשהכלב שלי, קודה, היה כאן, אהבתי אותו עד עמקי נשמתי, וכשהוא הלך חיפשתי מישהו אחר ומצאתי את קורט קוביין. האהבה אליו נגמרה מאד מהר ועכשיו אני תקועה בלי שום אהבה בכלל.

בתפילה הרגשתי שאני אוהבת את אלוהים, באמת באמת אוהבת אותו ובפעם הראשונה בחיי אני מפחדת מלאהוב, כי אני מפחדת מהדת, אבל למה? הלוואי והייתה לי תשובה, להסביר לעצמי למה אני מפחדת, כי בסך הכל אין בדת שום דבר רע, אלא להפך. היא טהורה, מלאה בערכים שאני חיה לפיהם ומודה על כל הטוב שיש לנו.

ואז אני נזכרת בסיפור שלי, והסיפור הזה כואב ועצוב. למה שאני אוהב את אלוהים אחרי שהוא עשה לי דבר כזה? למה שאני אוהב מישהו בכללי אחרי סיפור כזה? וזה מכניס אותי לבלבול אינסופי שרק מחזיר אותי להתחלה.

אז בינתיים אני אחכה לתשובה, אני אנסה למצוא אותה בשירים מסוימים, בדברים שאבא שלי אומר או עמוק עמוק בתוך ליבי. בבקשה אלוהים, אם אתה קיים, תשלח לי מישהו לאהוב. אני צריכה את זה עכשיו יותר מהכל. תשלח לי מישהו לאהוב.

// טליה דהן

טעם של פעם

אני מתגעגעת לסבתא שלי. אני מתגעגעת לריח ולמגע שלה, לנשיקה במצח כשרצתה לבדוק לי חום. אני מתגעגעת לריח של המצעים ולקפה השחור עם העוגייה שחיכו לי כשהתעוררתי משנ"צ על הספה הנוחה ביותר בעולם. אני מתגעגעת לצבע של האודם שלה, לבושם, לפן שהייתי עושה לה אחרי המקלחת.

אני מתגעגעת לסבא שלי, לסיפורים ההרואיים שלו, לכעס שלו בכל פעם שלא היינו מסיימות את כל האוכל שהעמיסו לנו על הצלחת בארוחת צהריים. אני מתגעגעת לחכמה שלו, לצניעות, לחריצות, לעיניים הכחולות היפות שלו שהכילו כל כך הרבה היסטוריה וגם כאב.

אני מתגעגעת לטיולים שהיינו עושים איתם בשבת כשאבא ואימא נסעו לתפוס קצת שקט וחופש בחו"ל. אני מתגעגעת לצהריי היום, אחרי בית ספר כשסבא וסבתא היו באים לאסוף אותנו, מנסה לדמיין איזו הפתעה סבתא הכינה לנו לצהריים. לפעמים ההפתעה הייתה ארוחת צהריים ב"פיקנסין" המיתולוגית.

אני מתגעגעת לבית בבת ים, למשחקים מתחת לבניין, לשוטרים וגנבים. לפעם הראשונה ששברו לי את הלב ולחברה שאמרה לי לשפשף טוב את העיניים כדי שלא ישימו לב שבכיתי המון. למשקפיים שנשברו לי בזמן ששיחקתי בפארק ולטבעות על השיניים שכמעט גרמו לי לחנק מאכילת פסטה בימים הראשונים לאחר הביקור אצל רופא השיניים. אני מתגעגעת לשישי אחרי צהריים ולארוחה בערב אצל סבא וסבתא בבית, בחולון, עם המרפסת בקומה 12 שהשקיפה על תל אביב וקו הים.

אומרים עלינו שאנחנו דור מפונק, שקיבלנו הכל על מגש של כסף כי ההורים עבדו קשה בשביל שיהיה לנו. וזה נכון, כי פעם כמו היום, להקים משפחה לא היה דבר פשוט. האימהות והאבות עשו כל מה שאפשר בשביל לשלב קריירה והורות, ואוי כמה שזה מתסכל וקשה ומתיש. ועדיין, אני מסתייגת מהקביעה הזאת על הפינוק שלנו, כי עם כל מה שיש לנו עכשיו, הטכנולוגיה והחדשנות וכל הקלות הזאת, אנחנו עדיין דור מבולבל שמתגעגע לפעם, לתמימות ולפשטות.

מתגעגעים לפלאפון עם המקשים, לצלילי מודם שמתחבר לאינטרנט, לרשימות במכולת השכונתית, למשחקי מים בשבועות, לברנדון וברנדה ודונה מרטין שיכורה ב"פרום".

בכל רגע בו עוברת בראשי המחשבה על אימהות וילדים והקמת משפחה אל תוך הדור הזה, אני מתרגשת בשבילי וטיפה טיפה מתבאסת בשבילם. כי מה שהיה פעם בדור שלנו, התמימות הזאת, רגע לפני המפץ הטכנולוגי העצום שאנחנו חווים כבר יותר מעשור, לא תחזור. אני בטוחה שיהיה להם כיף ומגניב ואולי אפילו קל יותר למצוא את עצמם בתוך הסבך הזה שנקרא שנות האלפיים.

כי כמו ההורים שלנו, הסבים והסבתות והדורות שלפני, גם אנחנו נעשה את מירב המאמצים להקל, להשתדל ולעבוד קשה מאוד, כדי שלהם יהיה טוב ונעים, וגם הם יוכלו להיזכר בערגה ב"פעם".

מה שבטוח, בחיים לא תהיה להם את האחריות של גידול טמגוצ'י. כי יש דברים שמוטב שיישארו בדור שלנו.

// לירון בושרי

פילההדסון

מועדון 27 פינת הדסון

גיל 27 הוא גיל ידוע לשמצה; גם בגלל המועדון האקסקלוסיבי וגם כי אתה מתחיל לגרד את גיל שלושים ולהיות קצת אובססיבי. אבל בין תהיות קיומיות לסתם עוד יום ראשון מעיק, החליטו זוג חברים לקחת אותי למסעדה שלצערי, למלצרים שם עוד לא יצא לי עם שאלות להציק.

הדסון היא מסעדת שם דבר כשזה מגיע לבשר, וכשהציעו לי ללכת אליה, לא רק שהסכמתי, אלא תהיו בטוחים שגם אכלתי עד שלא יכלתי לנשום.

את הערב התחלנו עם מנה שעוד מהדרך לא הפסיקו להדליק אותי עליה – "חלונות ניו יורק סינטה" מעבר לאיך שהמנה הוגשה, היא גם התגלתה כפשוט אלוהית. הבשר הגיע מדיום רייר ונראה מגרה, יחד עם רוטב טופי יפני, שעד היום לא יצא לי לנסות ויום הולדת הוא סיבה מספיק טובה. מעבר לזה שהמנה הצטלמה טוב, כל ביס ממנה החזיר אותי לתקופה בה הייתי ילד עם אהבה.

הבשר הנימוח והרוטב המתוק, אבל בדיוק במידה, יצרו אצלי לא פחות מחגיגה בפה. עכשיו, לפני שתגידו שיש מצב שאני מגזים, תסתכלו על גודל המנה ותדמיינו את הטעם…

לא סתם אומרים שצרות באות בצרורות, אל החלונות הצטרף גם "קרפצ'יו". עכשיו תגידו: "זה כולה קרפצ'יו, מוכרים את המנה הזו בכמעט כל מסעדה", אבל החך שלי והמהירות שבה המנה חוסלה יעידו שזה לחלוטין הקרפצ'יו הכי טעים שהקיבה שלי קיבלה. אין לי דרך ממש איך לתאר את הטעם, כי אותו כולנו מכירים, אבל אומרים שהכל נעוץ בביצוע – וזה בהחלט אחד שאהבתי!

אחרי שעשיתי לכם טיזינג, הגיע הזמן למנה העיקרית. "פילה 220 גרם" – הנתח הגיע במידת עשייה מדיום ואמנם נראה קטן, אך בדיוק כמו האימפריה מכה שנית – ?do you judge me by my size -פשוט טוב ומשביע. בתור אחד שעושה פליאו (רוב ימי השנה, בימים כאלו מותר לי לרמות קצת) הקיבולת שלי לבשר גדלה פלאים והנתח שהגיע בדיוק במידה ונמרח על הסכין, מילא את קיבתי.

אם שתי המנות הראשונות לא הוכיחו את עצמן מספיק, המנה העיקרית נתנה את הגושפנקה שבהדסון בהחלט יודעים להכין בשר (ולהפיק אחלה פרסומות) וכזה שגרם לאוכל המון כמוני, לשבוע מ220 גרם.

אם כבר שרדתי עוד 365 ימים והתקרבתי בשנה למוות, הכי מתבקש זה לסיים בטון מתוק. בתור אמריקאי במקור ורעב בנוצות, החלטתי ללכת על הסאנדיי שלהם שמכיל הרבה קצפת, לא מעט גלידה, נגיעות של בראוניז ומשהו שדומה לקלוגס נוגט (??). לא בדיוק הסאנדיי שרובינו מכירים, לא מתוק מדי וסגר לי את הארוחה בטוב.

הארוחה במסעדת הדסון חתמה את יום ההולדת, שהתחיל די רע, בטעם טוב ובחיוך, וחיזקה את הטענה כי אוכל טוב יכול להפוך כל מצב לפחות נורא 🙂

לסיכום, הדסון זו אמנם מסעדה מוכרת ולא ממש זולה, אבל אם תצטרכו רעיון לאיזה פוסט טוב או מקום שיספק תמורה טובה לחגיגה, זו בהחלט אחלה של תכנית מגירה.

אני הייתי בן שלינג, ועכשיו אתם רעבים 🙂

// בן שלינג

המלש"ב מתכנן ומיט"ב צוחקים

גם אני, כמו הרבה תלמידי י"ב, התחבטתי בשאלה: האם לדחות את השירות שלי ולצאת לשנת שירות או מכינה או שפשוט להתגייס. וכמו הרוב, החלטתי פשוט לא לדחות שירות כי נורא רציתי להתגייס מוקדם והרגשתי מאוד מוכנה לצבא.

אבל איך הולך הפתגם הידוע? "המלש"ב מתכנן ומיט"ב צוחקים"? ככה זה בדיוק היה אצלי, כשהשירות שלי נדחה הרחק הרחק לחודש דצמבר. ומחודש דצמבר נדחה לאפריל ואני עדיין לא בטוחה שזה יישאר התאריך הסופי. בהתחלה זה היה מאוד מבאס וסירבתי להשלים עם זה שאני הולכת עכשיו להיות חצי שנה בלי שום מסגרת, אבל עם הזמן למדתי לאהוב, להעריך את החופש שלי ולנצל אותו בחכמה. תכלס, יש הרבה סיבות טובות למה להיות מלש"ב זה נהדר:

1. אתם יכולים לבחור מה לעשות עם הזמן שלכם – בצבא אתה חי לפי פקודות, מה שדי מגביל את יכולת הבחירה שלך במיוחד שזה נוגע לזמן. בין אם תמיד חלמתם לטוס לחו"ל לאיזה חודש או סתם רציתם לחסוך מלא מלא כסף, זה הזמן הכי טוב לעשות כל מה שתרצו! אתם עוד גרים אצל ההורים וזה נחשב לגיטמי, ככה שאם יש משהו שרציתם לעשות, חלום ששמתם במגירה ולא העזתם לפתוח – הנה תקופה מצוינת בשביל זה. אני למשל עשיתי פסיכומטרי, אבל אני סתם חנונית.

2. מה בוער, תכלס? – כששמעתי שאתגייס מאוחר, נחרדתי. פשוט הייתי בהלם מהעובדה שכל החברים שלי הולכים להיות בצבא בזמן שאני אהיה בבית ואבכה על מר גורלי. אבל תכלס, מה בוער לי? אז אשתחרר כמה חודשים מאוחר יותר, ביג דיל! החיים זה לא תחרות או מירוץ. כל דבר יקרה בזמן שלו ואין מה למהר.

3. מישהו אמר מסיבות באמצע השבוע? – אחד הדברים הכייפים שאפשר לעשות כשאתה מלש"ב זה לחיות חיי בליינות שכוללים מסיבות, ברים, מסעדות כי פשוט no strings attached. אתה מספיק גדול בשביל לקנות אלכוהול, אבל לא מספיק גדול בשביל להתגייס. יש משהו יותר טוב מזה?

4. מכירים המון אנשים – בתקופת המלש"ביות יצא לי להכיר המון אנשים בגילאים שונים ממקומות שונים. נכון, גם בצבא מכירים המון אנשים, אבל רוב האנשים שתכיר ותתחבר איתם בצבא יהיו בגילך. לעומת זאת, כשאתה מלש"ב, אתה יוצר חברויות עם אנשים שלאו דווקא ציפית שתתחבר איתם – לקוחות בית הקפה, אנשים אחרי תואר ואנשים שעברו את גיל 70. אתם יודעים, אנשים עם זמן פנוי כמו שלי.

5. אתה לומד הרבה על עצמך – קל לומר מי אתה כשאתה חלק ממסגרות שונות שמגדירות אותך, אבל כשאתה באמת ללא שום מסגרת שכובלת אותך, זה הזמן הכי טוב ללמוד על עצמך כפי שאתה באמת. לראות מיהו האדם שהתפתחת להיות ואיך אתה רוצה עוד להתפתח.

אז גם אם ידחו לכם את הגיוס, קחו נשימה עמוקה, החזיקו דף ועט ותרשמו "מה תמיד רציתי לעשות ולא היה לי זמן?" וצאו להגשים את עצמכם – כי אין זמן יותר טוב מעכשיו.

// אור ברקאי

טעם ילדות בעיר חדשה

אז הנה, עברו החודשים (השנים…) והתחלתי תואר, ועברתי לחיפה. הלימודים – עמוסים, השגרה – קשה, והאווירה – איך להגיד… מלאה בחישובים מתמטיים. בין לבין, מצאתי את עצמי בתקופת מבחנים, שחוקה ועייפה, והבנתי שאין ברירה – הגיע הזמן לערב חופשי, אחד כזה אמיתי, עם הרבה אלכוהול, אוכל טעים, ומוזיקה טובה.

הגענו לעיר התחתית, אל דלת כמעט נסתרת, שמחולקת לשני חללים מסקרנים. המארחת הובילה אותנו אל החלל הימני והתיישבנו על הבר. התקרה מעליי לכדה את תשומת ליבי, משהו בחוטים שנקשרו אחד בשני עם מנורות עמומות, יצרו אווירה קסומה. המדפים מימין מלאים בבקבוקים שידעתי שיצרו ערבוב של טעמים וכבר רציתי להתחיל.

תמיד קשה לי להחליט, אם ללכת על מתוק – פירותי, או דווקא חמוץ – שגרתי, אז הזמנו גם וגם. הפעם לא הייתה בעיה. ברגע שהברמנית שאלה אותי אם אני אוהבת טעם של חמאת בוטנים, העליתי חיוך תמים. במבה זה כיף, אבל איך האלכוהול מתערבב? ותוך כדי תהייה, קיבלתי שילוב מושלם של טעם ילדות עם אחוז לא מבוטל של שכרות.

גם הקוקטיילים הפשוטים יחסית, היו בדיוק מה שרצינו – טעם קלאסי שמוגש עם חיוך, שעושה רצון לשתות עוד ולהזמין יותר.

Peanut Butter Jelly Time, Mint Julep, Tour The Bush

ואז הגיע האוכל. המנה הראשונה שהגיעה לשולחן הייתה מוצרלה ועגבניות, אבל אל תתנו לשם הפשוט להטעות אתכם – המנה היסטרית. התיבול מושלם, צירוף חמאה ושום קונפי איחד את פרוסות העגבנייה וחתיכות המוצרלה לטעם מושלם.

המשכנו עם "כרוב צלוי", טוויסט למנה הידועה של כרובית עם טחינה, שבמקומה הכרוב עם טחינת קשיו, אגוזים וירוקים.

מוצרלה ועגבניות (35 ש"ח)

המנה האחרונה (והעיקרית) שקיבלנו – "תפו"א בשרי". כמובן, לא אכזבה. טעם מושלם של תפו"א אפוי עם חתיכות בייקון חבויות מתחת למוצרלה מותכת, ומעל כל החגיגה – שמנת חמוצה ובצל ירוק. בהחלט מנת הדגל של הארוחה, ממליצים לא לוותר ולחטוא בכשרות. רק הפעם, אין ברירה.

תפו"א בשרי (45 ש"ח)

הערב נגמר שמח הרבה מעל למצופה. לא חשבתי שחיפה הרחוקה יכולה להפתיע במקום קולינרי ברמה כל כך גבוהה. והאלכוהול, ושילובי הטעמים, עשו את שלהם וללא ספק הרימו את מצב הרוח שלרגע הלך לאיבוד. המלצה שלי, אם בא לכם ערב כייפי באווירה קסומה, אירוח חם במקום סקסי, בואו לבקר ב"וספר" בר, ההנאה מובטחת.

וספר קוקטייל בר, נחום דוברין 9, חיפה
טלפון: 050-656-0160

// סיגל אייפרמן

מאותת אהבה

לפני כמה חודשים נכנסו לחנות של הוריי, אמא צעירה ובנה, בן ארבע בערך. כשהיא סיימה לאסוף את כל המוצרים שהייתה צריכה, היא פנתה לילד: "התאזרת יפה בסבלנות. אתה יכול לבחור לך מתנה אחת מהחנות". הילד החל מסתובב בחנות עד שנתקל בסט משרוקיות. "את זה אני רוצה". באותה שנייה יכלת רק לשער איך האמא מדמיינת בראשה את כאב הראש שצפוי לה כשהוא יתחיל לשרוק בלי הפסקה.

"אולי תבחר משהו אחר?", הציעה.

"לא, את זה אני רוצה"

"אבל מה תעשה עם כל המשרוקיות האלו? אולי בכל זאת תבחר משהו אחר?"

הוא ענה: "אמא, נכון שאני אהיה גדול, אני אעבור לגור במקום אחר, רחוק ממך… אז כשאהיה רחוק רחוק, אני אקח את המשרוקיות, ואני אשרוק לך בכדי שתשמעי אותי".

כשהייתי ילד הייתי מתגנב החוצה קצת לפני ארבע, לשחק עם החברים (לאמא שלי מאז ומתמיד היה את שנ"צ הקודש שלה). כשהיא הייתה מתעוררת היא הייתה נעמדת במרפסת וצועקת לרחוב: "טל, בוא הביתה לנגן". אהבתי לנגן. שנאתי להתאמן. בכעס רב ובתחושת השפלה, הייתי חוזר הביתה, מתיישב על הפסנתר וסופר את השניות והתווים, עד שאוכל לצאת בחזרה החוצה.

אז פיתחתי הרגל. אני לא חוזר הביתה אחרי בית ספר. אני גם לא מודיע לה, שלא תגיד לי לא. ידעתי שהיא תכעס, וידעתי שהיא תדאג, אבל לא רציתי לחזור הביתה. וכשלא חזרתי, אמא הייתה מכניסה לאוטו את אחי ואחותי, עושה סיבוב בין כל החברים שלי, עוצרת מול כל בית, ושולחת את אחי לצלצל באינטרקום או לדפוק בדלת (#גדל פה דור שלא יודע איך זה להיות אמא כשלילד שלך אין סלולרי). בסוף היא הייתה מוצאת אותי.

וכשהלכתי למקום רחוק, ממש רחוק, מקום שחור כזה, שקשה לראות ממנו את הדרך חזרה הביתה, והייתי אבוד בחלל כמו לוויין שאיבד את כוח המשיכה של כדור הארץ , היא הייתה ה ground control. כן, בדיעבד אני מבין שהייתי גאה מידי, או מבויש מידי, בכדי לצעוק במכשיר הקשר: "Houston, we have a problem". אבל כשנכנעתי, היא באה ולקחה אותי הביתה, ובעיניה הדומעות אמרה לי: "טל, אתה צריך לחזור להתאמן". להתאמן כיצד לחיות שוב.

חזרתי הביתה, לבית בו גדלתי, התיישבתי על הפסנתר והתחלתי לכתוב את האלבום שאני עובד עליו היום. זה לוקח זמן לכתוב אלבום. ברוב הזמן, אגב, אתה לא כותב, אתה מעבד. אתה יושב בחדר ואוכל לעצמך את הראש, ואת האוכל שאימא מכינה (ומי שטעם את האוכל שלה יודע שלבשל טפו טפו היא יודעת). אתה יושב בחדר, כועס, מבקר את עצמך, מרחם על עצמך. כי מי אתה עכשיו? מה אתה? אתה ילד בן שלושים, עם חוב גבוה וחלומות שמלווים אותך משנות התשעים. רק קריקטורה גרוטסקית של דור ה-Y שמסרב להתבגר.

אז לפני כמה פגישות ישבתי אצל הפסיכולוג שלי, אכול חרדות, כי פתאום אני לא רק חולם, אני אשכרה מגשים. אני קם כל בוקר, מניח את רגליי על הקרקע, לומד, עובד ומקליט אלבום. אני הולך לגן בכל יום שלישי, והולך לפנימייה בכל חמישי, ואני נותן את כל כולי עבור הילדים האלה, כי התחייבתי בפניהם ובפני עצמי, להיות עבורם ground control.

פרויד אמר לדבר על אמא, אז דיברנו…

"אבל יש לכם קשר קצת בעייתי, אתה יודע כן?", אומר הפסיכי.

"כן, מתישהו נצטרך להיפרד", אני עונה.

"אולי בעצם האלבום הזה הוא אלבום פרידה", הוא זורק לאוויר.

אני חושב דקה.

ואז עונה: "נראה לי שזה יותר אלבום תודה"

תודה אימא,

שנתת לי משרוקית.

נ.ב.

יום הולדתשמח

// טל פליישר

שלישייה

לכבוד יום המשפחה, הבלוגרים של "מה וזה" כותבים על המיקום שלהם בתוך התא המשפחתי. והפעם – שלישייה!

אנשים רבים שפגשתי בחיי, הגיבו בצורה דומה כשהבינו שיש חוויות שחוויתי שהם לעולם לא יוכלו לחוות. "שלישייה". לרבים זה נשמע מטורף, דמיון פרוע, זוהר ומעורר שאלות רבות. כמו איך זה מרגיש? מה נעים יותר ומה כואב? איך מתמודדים עם החלוקה בתשומת הלב? עד כמה זה משפיע על מערכות היחסים? האם היינו חברים טובים בילדות? האם אנחנו חברים טובים היום? ובאופן כללי, כמה השפעה יש לזה על החיים שלי?

כשהייתי קטנה, נהגתי להסביר שאני אחת משלישייה, או יותר נכון – רביעייה, כי מטר, כמעט בגילי. בסך הכל שנה וחצי מפרידות בינינו. ביחס אליה הייתי האחות הגדולה, אבל במפגשים עם דודים רחוקים או חברים של ההורים, ספק נהניתי ספק התבאסתי מזה שחשבו שאני האחות הקטנה, כי הייתי נמוכה מכולם.

כשגדלתי מעט, להיות "חלק מ" נעשה טריוויאלי, ולתקופות קצרות קצת מציק. לפחות בתקופה שגיבשתי זהות אינדיבידואלית. בפועל, להיות אחת משלישייה עיצב את מי שאני היום, בין אם אני מודעת לזה יותר ובין אם פחות.

היום אני יודעת להגיד שזכיתי, אבל כשהייתי קטנה, היו רגעים לא פשוטים. בעיקר בחטיבה. מיליון פעם קראו לי ים או לי או חשבו שאני עשיתי משהו כשבעצם זו הייתה אחותי. לא ברור. הדמיון החזותי בנינו קטן. אני זוכרת תקופה שהתנדבתי מלא. לקחתי חלק בוועדת בית הספר, שרתי בטקסים, עזרתי לארגן אירועים. בסוף כיתה ח', טקס סוף שנה, קראו לאח שלי לבמה לקבל תעודת הצטיינות חברתית בעוד השם שלי לא עלה ברשימה.

שנות החטיבה לא היו קלות. הן לא קלות לאף אחת, מניחה שעוד יותר למי שממש גרועה במתמטיקה וצריכה ללמוד חילוק דרך חוויות פיזיות יום-יומיות. לחלוק בבגדים, חפצים ומגירת תחתונים, לריב באוטו צפוף מי ליד החלון ומי באמצע, התור למחשב שהיה מקביל לתור לרוקן את המדיח, לחלוק חברים, או להתמודד עם הרצון של האחים להיות בנפרד.

קרה שהייתי צריכה להתמודד עם האכזבה ותחושת הבדידות כשלא הוזמנתי ליציאות עם חברים. אני עוד מנסה להשתחרר מ"תסמונת הגורים" הידועה גם בפעולת ההתנפלות על אוכל שמוגש לשולחן. למדתי להתבאס פחות ממתנות בימי הולדת, שההשקעה תמיד התחלקה בשלוש. פעם אחת אפילו, אחותי ואני יצאנו עם אותו ילד במרחק של כמה חודשים אחת מהשנייה. אם זה לא לחלוק, אני לא יודעת מה כן.

אמנם בשביל ההורים שלנו תמיד נשארנו קטנים יותר משקית סוכר, אבל בשלב מסוים התבגרנו. בתיכון כבר הפכנו להיות חברים קרובים. אין כמו ללמוד לבגרות בהיסטוריה בקבוצה, בלי הצורך המעיק לתאם. או לצאת עד השעות הקטנות של הלילה, ליער קרוב או למסיבה בחיפה ולדעת שאני לא חוזרת לבד. זה היה ברור שיש על מי לסמוך באוסף חוויות ראשונות לא פשוטות, כמו הפעם הראשונה ששתינו אלכוהול, או כשקיבלתי מחזור, או שאלות על זהות, או גיוס לצבא. לשמחתי לא הייתי צריכה להתמודד עם הדברים הללו לבד.

אמא ואבא עשו עבודה טובה. זכיתי לגדול כחלק משלישייה שפועלת כרביעייה: שתי בנות ובן פלוס אחות שעקפה את כולנו בסיבוב. זכיתי בחברים הכי טובים, עם תחומי עניין רבים משותפים, תקשורת פתוחה ומלא אהבה, באחים שנמצאים במרחק של שיחת טלפון אחת ומתפקדים כקבוצת התמיכה הכי טובה בעולם. ברגעים קשים כמו המוות של אבא, ברגעים שמחים, ברגעים של שטות והמצאת שירים בגיטרה, דיג', דרבוקה ושירה בקולי קולות, ברגעים שהם סתם, אין כמו להיות חלק מ…

// טל עוז

סוף העולם

האפוקליפסה הקדימה, ההתחממות הגלובלית השתלטה. אפילו איילי ההון לא נערכו כמו שצריך ליום הנורא הזה. סופות הוריקן, הרי געש מתפרצים, צונאמי בכל מקום, כורים גרעיניים לא עומדים בלחץ ומשמידים ערים שלמות. בדיוק כמו בשוברי קופות, כל העולם בבלגן והאוכלוסייה מדלדלת במהירות שיא. הפוליטיקאים והעשירים הם השורדים האחרונים על פני כדור הארץ. הבונקרים שלהם יכולים להחזיק עשורים עם אוכל ואספקה שלא מבישים את אורח החיים שלהם גם אם בחוץ חיים נחשבים כמתנה נדירה.

אבל גם במרק שלהם יש זבוב, וגם הבונקרים היקרים ביותר, בסופו של דבר צוללים למצולות או נשרפים באש הלהבות. כי אפוקליפסה זה אפוקליפסה ולא סרט קולנוע. והוליווד כבר מזמן שקעה והתאחדה עם הטיטאניק.

מתוך אתר flickr

העשן מתפזר, הגשם יורד ומכבה את השריפות. בחוץ שוררת אווירה של תוהו ובוהו, אבל כזה שלא יביא אחריו בריאה.

בין כל הבלגן וההרס, נשארה חלקה אחת קטנה ששרדה. פעם היא הייתה העיר שלך והיום היא אי באמצע האוקיינוס. אבל יש שם מה שצריך כדי לשרוד ואפילו כדי לחיות טוב, לפחות עד שיוחלט שגם סופך הגיע, כי המוות לא פוסח על אף אחד.

איתך בחלקה הזאת נשאר עוד מישהו אחד. שני השורדים האחרונים על פני כדור הארץ. התקווה שמהם תבוא הישועה לא באמת קיימת, החיים על פני כדור הארץ נגמרו זה ברור. אבל יצר ההישרדות האנושי עדיין לא נכחד ולהישאר בחיים זה כנראה הדבר האחרון שאתם תעשו.

השאלה האמיתית היא, לא איך תעבירו את חייכם שם על האי. השאלה האמיתית היא מי הוא? מי הוא האיש שלצדך? את מי היית לוקח איתך לסוף העולם? ואת מי היית משאיר מאחור…

שאלתי כמה אנשים את השאלה הזאת והיה נדמה לי שיהיה להם קשה יותר לענות עליה, אבל כולם שלפו את התשובה מהמותן כאילו הקדישו את כל חייהם כדי לחשוב ולתכנן את מי ייקחו איתם אל הקץ. נראה שלכל אחד מהם יש את האחד הזה שהוא הכי חשוב ושאין באמת עולם בלעדיו.

הסיטואציה הסתבכה ומצאת משקפת על החוף. אתה מרים את המשקפת ורואה סירה מתקרבת אליך. אלוהים יודע של מי הייתה הסירה פעם, אבל עכשיו היא בטוח כבר של אף אחד. אתה מנסה להתמקד בסירה לראות אם יש עליה משהו שיכול לעזור, איזו תקווה להיאחז בה ואתה רואה מישהו מנופף לעברך כאילו הוא מכיר אותך. לא ייאמן, ניצול נוסף על הכדור וגם הוא הצליח למצוא אותך על האי.

ועכשיו תגיד לי, מי זה בסירה? האדם החשוב ביותר בחייך כבר יושב לצדך על החוף, אבל הנה קיבלת במתנה עוד שורד וכל מה שנותר הוא לבחור. האם יש כזה? האם יש בן אדם שהוא במקום השני? אחד כזה שאתה אוהב ממש ומעדיף לא לחיות בלעדיו?

על השאלה הזאת אף אחד לא הצליח לענות. הסתבר כי על המקום השני מתחרים יותר מדי אנשים בחיים שלהם. איך אפשר לבחור בין כל האהובים? בין כל אלה שבחרת להשאיר מאחור בשביל האחד, אבל עכשיו, כשיש לך את הצ'אנס אתה לא תזרוק אותו לפח. גם מהם יש אחד שהוא יותר חשוב? אחד שהעולם יהיה פחות טוב עבורך בלעדיו?

ואתה? אתה חושב שזה שלצדך היה בוחר בך? אולי אתה לא מקום ראשון של אף אחד? אולי אתה חושב שיש הרבה אנשים שאוהבים אותך, אבל בשביל כולם אתה במקום השני. אתה זה שיותירו מאחור ובזמן שאתה נשטף עם הצונאמי ונושם נשימות אחרונות, כל מה שנותר לך זה רק לקוות שתגיע הסירה במקרה אליך ותסחוף אותך אל החוף, שגם שם אתה לא באמת כזה חשוב.

// טום ניסים

פרויקט אחות במשרה מלאה – בת יחידה

אני בת יחידה. (נשמע כמו יציאה מהארון..:)
תכלס, להיות בת יחידה מתבטא בהמון דברים. חלקם משמחים יותר, אך חלקם פחות:

1. תשומת לב –

אני מקבלת "צומי" אינסופי מההורים והמשפחה הרחבה. תשומת הלב סביבי כל כך גדולה עד שכשהייתי קטנה אמא שלי שיחקה עם תינוקת בת שנתיים וקינאתי. חשבתי לעצמי, איך היא יכולה לתת למישהו אחר את תשומת הלב שמגיעה לי?! אבל גם פה לא הכל וורוד. עם תשומת לב גדולה, מגיעה גם הדאגה, "אובר" דאגה. "מתי תגיעי?", "עם מי את יוצאת?", "מפחיד בחוץ!", "חשוך מדי". תוסיפו לזה את היותי בת, ועוד יחידה, ותקבלו עולם חיצוני נורא מפחיד.

2. הבדידות –

תמיד בודד קצת בבית כשאמא לא בנמצא. תמיד יש את המשאלה הזו לאח/ות קטנה. אני תמיד צמאה לעיסוק ולמישהו לשתף אותו, זו גם הסיבה לזה שאני לא נמצאת כמעט בבית. אני בתנועת נוער, לימודים,עבודה ובכל מסגרת אחרת שנותנת לי תחושת שייכות למשהו גדול יותר.

לא אחת מצאתי את עצמי חושבת מה היה קורה לו היו לי אחים. מעניין אם היינו מסתדרים ואם הייתי משמשת להם דוגמה. אמא שלי הייתה בהריון בעבר, אבל עברה הפלות טבעיות. כנראה שזה משהו שנגזר עלינו מלמעלה.

3. הגעגוע למשפחה –

בעקבות תשומת הלב, השעמום והבדידות, מצטבר הגעגוע, געגוע למשפחה. המשפחה זה הכי קרוב לאחים שיש לי. קחו לדוגמה את בני הדודים שלי. אני לא אוהבת אותם כל כך. הם יכולים להיות כל כך מעצבנים לפעמים שזה סבל להיות לידם, אבל לפעמים הקרבה שלהם מרגישה לי כמו אחים קטנים שלעולם לא היו לי.

4. החברים –

לרוב החברים ממלאים את המקום הריק. החברה הכי טובה שלי תופסת את המשבצת של "האחות". כל שבוע אנחנו אחת אצל השנייה, מקשיבות לבעיות אחת של השנייה (לפעמים בעיות מטומטמות, אבל נו מילא). אנחנו רבות ומתווכחות בדיוק כמו אחיות, אבל תמיד גם יודעות להשלים. היא האחות שתמיד רציתי, והאמת, סוג של קיבלתי.

5. אמא תמיד ליד, אמא תמיד כאן –

לא משנה מה אבחר לעשות, אמא תמיד כאן, היא תמיד לצידי. היא לעולם לא תשווה אותי למישהו אחר. אם אבחר ללמוד מקצוע מסוים, אמא תעודד ותעזור. כל חוג אפשרי שרציתי בילדותי קיבלתי. כמעט כל מטרה השגתי – בזכותה. תודה לך אמא שהיית ועדין לצידי, כועסת ואוהבת. כי לא משנה מה, אין עוד אחת כמוני.

אז ככה זה להיות בת יחידה. לפעמים נחמד ולפעמים נחמד פחות, אבל ככה זה בחיים, חייבים לשמור על איזון.

// קטיה ברונסקיך