בדרך לחדר במלון צוף התחיל להתגרד. כן, צוף, זה השם שההורים שלו בחרו לו. המחשבה הראשונה שחשבתי הייתה שהוא בטח גיי. מסתבר שהדעות הקדומות שלי קדומות. הוא לא גיי, אבל היה עם גברים באורגיה, אז זה לא נחשב. ובכלל, כאן בוייטנאם, אף אחד לא באמת מצליח להגות את השם שלו. טוסו. טוסוף. סו. הם קוראים לו טוסו. פגשנו אותו באכסניה בהאנוי ומסתבר שלקחנו את אותו הטיול לסאפה.

כל האוטובוס ישראלים חוץ משני זוגות גרמנים או שבדים. לא מבין את השפה שלהם. כשהגירודים התגברו, ליעד הוציא מהתיק את האלתוש שלו שקנה בסופרפארם בגדרה. ״קח אחי, זה ירגיע אותך״. צוף מרח והסריח את האוטובוס בריח יתושים מתים מהולים ברעל. ״תגיד, יכול להיות שהקוק עושה לי כאלה גירודים?״ הוא שאל וכמה בנות הסתובבו לאחור וחייכו כששמעו קוק. איזה מתלהבות.

אני לא סובל בחורות שעושות קוק. יש לי תאוריה עליהן, בחורות כאלה הן חיות בסרט, וונאביז, נגררות ואין להן דעה משל עצמן. אלה מהעוגיות, אותן אני יותר מכבד. למרות שמתחשק לי להתאהב באחת שלא עושה סמים. אבל לך תמצא אחת כזאת. זה כמו למצוא בתולה תל אביבית. ״מה קרה לך אחי, זה עקיצות, יתושים, זה עולם שלישי פה אחי״. דודו אמר בקול ובלב אמר להתראות לאלתוש מסופרפארם גדרה כי צוף רוקן לו את כל התרסיס. ״עזוב את זה טוסו, בעוד שעתיים נגיע ונקנה לך בסאפה משחה ויאטנאמית לגירודים״.

כל הדרך היה לי ירוק בעיניים. לא ירוק סמים. ירוק כי הדרך הייתה יפה. חצי אוטובוס התעסק עם הנייד והחצי השני נרדם, ורק אני, כמו נער החידות ממומבאי, הסתכלתי דרך החלון בסקרנות וניסיתי לרגע בחיים להיות נוכח ברגע. זה החזיק בין שלוש לארבע דקות. הירוק רץ על העיניים והמחשבות שהנחתי בארץ פרצו לי לראש. מחשבות: שירי. כושליאמא שלה גם כן. מת להתעורר ולא לדעת עליה כלום. שתתנדף לי מהזיכרון. ״פנוי?״ הסטתי את המבט והמתלהבת מהקוק עמדה לידי. ״מי פנוי?״ שאלתי ולא הבנתי מה היא רוצה ממני. ״המושב, אפשר לשבת?״ היא אמרה המושב ולא הכיסא. זה הצחיק אותי שהיא ניסתה להישמע ככה. נו, מתלהבת.

״כן המושב פנוי.. גם מי שיושב על המושב״. איזה דפוק אני, זה נשמע מטריד, והיא בכלל לא עניינה אותי. "אז אתה לא פנוי?" היא שאלה. "פנוי... כן". צחקתי. היא הצליחה להביך אותי. "פנוי חושב על האקסית?" היא שאלה והרגשתי שהיא נכנסה לי למחשבות.
"מה אתה נבהל? זה לא כזה מסובך להבין בחורים כמוך"
"בחורים כמוני? כי גם לי יש תאוריה על בחורות כמוך. אבל בואי קודם נשמע אותך"
"אתם, בזמן שאין לכם חברה, נזכרים באקסיות שלכם, ובאחת במיוחד, ואז מבינים איזה שיט הייתם, ואיך הייתם עושים הכול כדי להחזיר ת׳גלגל אחורה ולהתנהג יותר יפה, ולצאת יותר ולבזבז עליה מלא ולקנות לה מתנות. ולעשות את כל הסקס שלא הספקתם לעשות עם הראש המטורף הזה שלה. ולחזור לאינטימיות הזאת שהייתה רק שלכם. ולשלנו הזה. נכון שהיא אמרה שלנו?" לא עניתי לה. זה נורא לגלות שאני ובחורים כמוני כל כך תבניתיים. היא המשיכה.

"בטוח אמרה שלנו. אם היא אמרה אז היית צריך לעשות הכול כדי להיות איתה. ולא מה שכל הבחורים עושים". "מה הם עושים?" שאלתי בתבוסה. "מחליפים אהבה באהבה אחרת. רוצים להתאהב שוב. ואז מחפשים את זאת..."
"שירי" "ואז מחפשים את שירי באחרות. ואז זה סוף ידוע מראש". "מה הסוף?" "עד שלא תסגור עניין עם שירי לא תוכל להמשיך. אתה תשכב עם בחורות ותגמור רק כשתחשוב על שירי. אתה תקנה להן את אותו הבושם עם הריח שלה. אתה תשמיע להן את המוזיקה ששמעת איתה. אתה תנסה לבנות עולם כמו שהיה לך עם שירי והכול יראה לך חיקוי עלוב".
אחר כך היא ביקשה לשמוע מה התאוריה שלי על בחורות כמוה.
לא סיפרתי לה.

// אירית בן חמו

Your email was successfully saved