נמאס לו מהנורמליות של חייו. כבר לא ציפה לדבר בכל מה שקשור למושג אהבה, שלא לדבר על תשוקה, או אפילו סתם חיבוק של חיבה. וברגע שהפסיק לחשוב על אהבה וכל המשתמע מכך, חש הקלה. כמו אדם שהשיל שק של אבנים מעל גבו. 

המבט שלו דואג. בינו לבין עצמו הבין שזאת אינה הקלה, זאת אכזבה. הוא לא מוכן לתת לעצמו לקבל עוד סטירה, לתת לגופו לכאוב, לתת לשנתו לנדוד בלילות. הוא שוב מקים סביבו חומות וחסמים, בולע רוק בטעם מר ועיניו נכבות.  

"שגרה זה רע, אחי..." הוא שומע בחור שמדווש על אופניו, מדבר לאוזניה שמחוברת לראשו וחולף על פניו. למה הבחור הזה עבר לידו בדיוק עכשיו? למה מכל השיחה של המדווש עם הצד השני, הוא שמע דווקא את המשפט הזה, ומה לעזאזל היקום מנסה לרמוז לו? וחלאס כבר, קשה לו עם זה שהוא לא מבין את הסימנים. למה היקום לא יכול להיות יותר ברור, למה לרמוז, למה?!

הוא יושב על המיטה, ספון בחדרו ובוהה במסך הטלויזיה, קולט ולא קולט את מה שמשדרים שם. התוכנית נראית לו מזוהמת. אנשים צועקים אחד על השנייה כדי לקבל זמן מסך, מחפשים תשומת לב, יוצרים מריבות, רוקמים מזימות, משתמשים בצד האפל שלהם ומתרחקים מהבסיס של עצמם. ובשביל מה? פתאום הוא מזהה את עצמו באנשים האלה. כלוא בכלוב, כלוא בכלום. תמיד עם אותם אנשים, וגם אצלו יש כל השיט הזה. הכול חוץ מאהבה. הלוואי שכולם היו מודחים והיו משאירים אותו לבד עם עצמו.

מאורעות חייו נראים לו מעורפלים. הוא מנסה לזכור את עצמו אחר, פחות קודר. הוא כמו חולה שלא זוכר איך זה להרגיש בריא. השגרה מאלחשת את חושיו, הוא חש שאין לו סיבה ממשית לחיות. הגוף שלו נכבה. 

התחשק לו לעשות דבר לא הגיוני ולשוב להתגורר בבית הוריו. לשכב על המיטה בחדר הילדות שלו ולבהות במנורה הכעורה שמתנדנדת מהתקרה. לספוג לנחיריו את ריח הבישולים של אימו וריח הטלית של אביו. הבית של הוריו מסב לו נחמה. הוא רוצה שהם יתעניינו בחייו ויציידו אותו במשפטים חכמים. הוא מוכן בשביל אפילו להקשיב לשיחות הסרק של אמו ולעוקצנות של אביו. הוא שואל את עצמו, האם גם החיים שלו יראו כך כאשר הוא יהיה בגילם? כשהרגע המסעיר ביותר ביום יהיה ישיבה בסלון וצפייה בריאליטי פח הזה? האם גם לו יהיו חיים קטנים וחסרי תשוקה, חיים רק כדי לחיות?

הוא חש בדידות נוראית, כאילו אף אחד בעולם הזה לא באמת מבין או מכיר אותו. כל מי שמקיף אותו לא יודע דבר וחצי דבר על נפשו. הוא הרגיש שעולמו מתמוטט בהדרגה וגופו מתרוקן. השיעמום החליף את ההתלהבות. 
לא, הוא אינו יכול לשוב לבית הוריו, הוא לא רוצה להדאיג אותם, וזה גם לא בסדר שבגילו הוא יתגורר אצלם. 

הוא מחליט לקחת את עצמו בידיים ולתקן כל דבר מקולקל, נלחם בכל הכלים שלרשותו. נותן את עצמו ומסיח את דעתו מהשגרה המאלחשת. ממלא את יומו בהתעסקות באינספור דברים ומקשיב לשיחות של אחרים, מנסה למצוא נחמה בצרות גדולות יותר.

בזמן האחרון כולם שואלים אותו אם הכול בסדר, מציינים בפניו שהוא נראה אחר. כאילו שיש להם תמונה בראש של איך הוא צריך להיראות בשבילם. הוא לא רק נראה אחר, הוא אחר. פשוט רק עכשיו זה נגלה להם.

האמת היא שהוא לא יודע מה הוא מרגיש. המוח שלו צף והמחשבות מעורפלות. הוא לא מרוצה משום דבר, רק רוצה להתקדם, להתעורר לדבר שייתן לו תחושה שהוא חי.   

// אירית בן חמו

Your email was successfully saved