פסח מתקרב, מה שמזכיר לי (ולכולם) שבמשך שבוע שלם נמנעים מחמץ. מילא הלחם, אבל הבירה מה איתה?! 
אז לקראת החג הממשמש ובא, דנה העורכת שלחה אותנו להגמל משלל דברים שאנחנו עושים כל יום, מה שכמובן גרם לי לנסות להגמל מקללות. 7 ימים קשים מנשוא עברו עליי.

שלא תבינו לא נכון, אני בנאדם מאוד נחמד וחייכני, אבל יש לכך סיבה. כבר הוכח בכל מיני מחקרים שאנשים שמקללים הם אינטיליגנטים יותר, שכן יש להם אוצר מילים עשיר יותר (וזאת לחלוטין לא מטרת הפוסט, אבל אם אני יכולה להרים לעצמי על הדרך אז למה לא) וכמו כן - רגועים יותר, שבעצם למטרה זו התכנסנו כאן היום. אני מבטיחה לכם, אין כמו שחרור אגרסיות על עצמים דוממים ונהגים שלא שומעים מילה ממה שאתם אומרים.

היום הראשון
אז התחלתי טוב. יום ראשון הוא אמנם יום מקולל, אבל אני באתי באנרגיות של ילדה תמימה ומלאת תקווה שאני הולכת לצלוח את האתגר ויהי מה. ידעתי שלא יהיה קל, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה.
בתור מתכנתת, אני נתקלת בכל כך הרבה דברים מרגיזים ולא ברורים במהלך יום עבודה. יום? התכוונתי שעה. בכל רגע משהו אחר לא עובד כמו שרציתי וכמובן שמתבקש לסנן איזה "אבל למה אמא שלך זונה למה" למחשב כשפונקציה פשוטה לא עובדת, ודקה ורבע אחר כך להבין שהיא לא עובדת בגלל טעות מטופשת שלי ואז גם לענות לעצמי "כי אני סתומה, זה למה".
אבל וואלה, מהבחינה הזאת דווקא הצלחתי יפה. קיללתי בלב. אין לזה את אותו אפקט של שחרור וזה אפילו נחשב שרימיתי קצת, אבל יש גבול לכמה אני יכולה להתעלל בעצמי.

היום השני
פתחתי את הבוקר עם קליע ספוגי של רובה צעצוע שנורה אליי מאחד הקולגות. באינסטינקט סיננתי לו "לך תמות", שזאת הגרסה המעודנת שלי ל"לך תזדיין". בכל זאת נפסלתי. 

היום השלישי
גיליתי שהבוס הקודם שלי חייב לי קצת כסף, ובעודי מספרת על זה, מתחילה להוסיף את שם התואר "בן זו..." ומשתתקת באמצע. לעזאזל.
היום הרביעי
בזמן שקולגות משחקים בחדר עם נפצים, אני מנסה להכיל את הרעשים המקפיצים עד שבשלב מסויים - "די!". קולגה: "זה כי אין מספיק מזגן בחדר". "או שזה כי ההורים שלך לא הרביצו לך מספיק כשהיית קטן" אמרתי בשקט. זה נחשב קללה? לא יודעת, אבל זה הרגיש טוב להגיד את זה ואני מקווה שהוא לא שמע. ככה זה כשאני לא משחררת את האגרסיות שנצברות בתוכי בזמן.

היום החמישי
לקחתי ביס ממנה שהיתה חמה מדי, "פאקקקקק" נורה לחלל האוויר.
באמת שעד כאן הכל היה מאוזן וכמובן שעל כל פליטה כזאת סיננתי גם "שיט, קיללתי".

היום השישי
כבר נאלצתי לנהוג וכאן כבר באמת כלו כל הקיצין. אני אפילו מרגישה לא נעים לכתוב כאן את שלל המילים שיצאו לי מהפה, משל אני נהג משאית שכל היום הסתובב בכבישי ישראל. מה שכן - זה שחרר את כל מה שהיה אצור בי והתמלאתי באנרגיות חדשות לקראת השבת, שעברה בשקט יחסי.

המסקנה העיקרית מכל האתגר הזה היא לא אחרת מאשר - המחקרים צודקים. כל השבוע הייתי עצבנית והרגשתי אבן שיושבת לי על הלב וחוסר סיפוק אדיר על כל קללה שלא נאמרה.
במילים אחרות - תקללו. זה יעשה לכם טוב.

//תפארת כהן

Your email was successfully saved