בראש השנה נסעתי לבקר את סבא לייזר וסבתא רותי, הוריה של אמי, שהגיעו לביקור בארץ משוויץ.
בעודי מתענגת על הקובה טעים ביותר ביקום, (קובה סלק של סבתא רותי), ולמרות שהכרתי את הסיפור, ביקשתי מהם שיספרו לי איך הם הכירו.
סבא התחיל בחיוך רחב; ״הייתי בטיול בארץ ונגמר לי הכסף. חבר סידר לי עבודה בתור טבח בבית החולים בלינסון, ושם במחלקת הדיאבטיס עבדה האשה יפה בנשים, הספתא שלך״. (כן, אצלנו אומרים ספתא).

תהיתי לעצמי איך זה עבד לפני למעלה משישים שנה, כשעוד לא היה טינדר ודומיו, ואנשים היו נפגשים בעולם האמיתי, מחייכים אחד לשני, וכל השאר כבר היסטוריה. 
כמה אומץ ותעוזה בטח נדרשו, ואיך הכל היה כלכך פשוט וטהור. אמיתי למדי.
סבתא רותי (שאנחנו בעצם קוראים לה רק רותי, כי היא נהייתה סבתא בגיל כלכך צעיר שלא רצתה שידבק בה התואר ׳סבתא׳, וכך זה נשאר עד היום), המשיכה וסיפרה ״היה לנו בדיוק שתי פגישות והתחתנו. באחת בילינו בשוק הכרמל, שהיה כלכך מסריח שסבא מיד רצה ללכת, ובשנייה אכלנו אבטיח בחוף גורדון״.

בעוד סבא לייזר מפציר בה שהיא מגזימה ושהייתה לפחות עוד פגישה אחת, המחשבות שלי כבר התחילו לרוץ ולדמיין את הקומדיה הפרטית שלי. אי שם בסוף שנות החמישים, משהו בסגנון של סאלח שבאתי, סבא לייזר הווזווז שהגיע משוויץ מתחתן עם רוז (רותי), העיראקית היפה מהמעברה שבקריית מלאכי, שנראית במינימום כמו הגרסה המזרחית של אודרי הפבורן.

פתאום עלה הרעיון במוחי, ולא הצלחתי להירגע עד שמימשתי אותו יומיים מאוחר יותר.
בחמישי בצהריים, בשעה 11:30 אספתי אותם מדירתם ברחובות, והכרזתי בחגיגיות שיש לי הפתעה עבורם.
סבא וסבתא שלי היקרים, שלא הבינו מאיפה נפלתי עליהם עם ״הפתעה״, החלו לנסות לנחש; בועז באוטו? אמא מצטרפת? נוסעים למסעדה הבשרית של דוד?
לא הסכמתי לגלות להם, וכך עברו 25 דקות נסיעה לקפה נמרוד בחוף בראשון לציון.
במהלך הנסיעה אני שומעת את רותי ממלמת לעצמה ״מעניין לאן היא לוקחת אותנו״, בעודה חוזרת על הכרזות של וויז ״תל אביב״ ומנסה לדלות פריטי מידע.

כשהגענו לבסוף, שלפתי מהבגאז׳ רבע אבטיח שהצלחתי לקנות הבוקר בסופר באבא, למרות שזה כבר סוף העונה. 
הם קלטו את האבטיח וישר התחילו לצחוק, ״מה זה? מה הבאת אבטיח למסעדה?!״ רותי מפצירה בי, ואני מתגברת על המחשבה שאני עושה לי ולהם בושות, ומשתדלת להתעסק בנו ובחוויה ולא במה שאחרים יחשבו עלינו.
התיישבנו בשולחן מול החוף, רוח ים נעימה מלטפת אותנו, ורחשי הגלים מכים באוזנינו.
כשהמלצרית המקסימה הסתכלה בחיוך עקום על האבטיח שנח שם מתחת לשולחן, הסברתי לה שלפני שישים ומשהו שנה הם היו בדייט עם אבטיח בים, והיא לא יכלה שלא להתרגש ופצחה בשיחה עם סבא וסבתא.

אחרי שחקרנו את התפריט, סבתא רותי ואני החלטנו לחלוק ארוחת בוקר ישראלית, וסבא לייזר לקח פריטטה ובירה קרה מהחבית, כמו שהוא אוהב.
״תרצו לחם דגנים או רגיל?״
וסבא לייזר מיד התבדח איתה ״יש לכם לחם פרידמן?״
הוא הסביר למלצרית המוקסמת שהם ניהלו את המאפיה הכשרה בשוויץ במשך למעלה מעשרים שנה, ובזמנו היו קוראים ללחם על שמו, לחם פרידמן.

ניהלתי משא ומתן עם סבתא על החביתה, נאלצתי להגיד לפחות חמש פעמים שאני לא אוהבת זיתים ולכן לא נוגעת בהם, התבקשתי לאכול את כל הסלט כי רותי לא אוהבת, וכל עוד לא היה לי לחם בצלחת אחד מהם תמיד דאג להניח לי חתיכה נוספת, שחס וחלילה לא אשאר רעבה. 
צפיתי בהם מפצירים אחד בשני מה לאכול ומה לא; לייזר תוציא את הבצל אתה לא אוהב, הוא בטוח שהוא מוציא אותו ועדיין דופק ביס עם יותר בצל מחסה, רותי תאכלי ריבה עם לחם, כי הלחם עם אגוזים ואת אוהבת.

דיברנו על המשפחה, הלימודים, החיים. 
צחקנו הרבה, נזכרנו בסיפורי העבר, איך כתינוקת רצתי ערומה בכל הדירה וסבתא רדפה אחריי בעודה מנסה להחליף לי חיתול, איך כשהיינו משחקים בגינה היא הייתה מורידה לנו מהחלון סלסלת ממתקים תלויה על חוט. איך בגיל שנה כשסבתא שמרה עלי וראיתי שלג בפעם הראשונה נפתחו לי העיניים ואמרתי ״וואו, וואו״, כנראה המילה הראשונה שלי, ועוד אינספור זכרונות מתוקים.

בסוף הארוחה, אמנם קצת מבויישת אבל לגמרי שלמה, שלפתי את האבטיח מתחת לשולחן, סבא אמר לסבתא ״שימי יד על האבטיח ותחייכי״, צחקנו ספק מבושות ספק מהתרגשות ועשינו סלפי. הם אמנם לא הסכימו לפתוח את האבטיח במסעדה, בכל זאת נימוסים שוויצריים, אבל החיוך של שניהם אמר הכל.
זה היה אחד מאותם הרגעים הנדירים בחיים שאדע שאנצור בליבי לנצח, שאדע שכל זה לא היה סתם, שאדע שהצלחנו.
אחד מאותם הרגעים שפשוט עושים לך קווטש בלב.

// ליאורה ברלו

Your email was successfully saved