"כל ההחלטות הכי טובות בחיים שלי התחילו ב-'יאללה כוסומו' ". יאיר סיים להקריא לי את הסטטוס שרץ לו על הפיד בפייסבוק והסתכל עליי. אמרתי לו שתכלס הוא צודק. זו הרי גישה שהביאה כל כך הרבה דברים טובים בזמן האחרון ולא יכולתי שלא להסכים איתו.

בשבוע שקדם לישיבה שלנו יצאתי לשלושה דייטים שאף אחד מהם לא הרגיש מספיק מוצלח כדי לנסות לקדם את זה הלאה. בעבודה הרגשתי שאני לא ממצה את עצמי, ובכללי הרגשתי קצת אבוד. יאיר הוא החבר הכי טוב שלי, ובדרך כלל כשאני מרגיש שאני שוקע וצריך לדבר אני פונה אליו.

זה היה ערב יום שני והפאב שישבנו בו בדיוק התחיל להתמלא לקראת סיומה של ה- "HAPPY HOUR". כמותנו, ישבו עוד כמה אנשים על הבר ושתו בירה בסופו של עוד יום. השיחה שלנו גלשה לעומק, מעבר לבחורות ועבודה, קצת על מה אנחנו רוצים להשיג בחיים, כיוונים לעתיד, מה לומדים, האם לומדים בכלל, ואולי בכלל עדיף לעבור לגור ביטבתה או בגולן ולעבוד בקטיף גויאבות, או שבאמת לשבור את הכלים ופשוט ללכת לטייל לנצח ולחיות על הכסף שעושים מעבודות מזדמנות.

שיחות מהסוג הזה מובילות להרבה אלכוהול. בירה אחת הפכה לשתיים והשתיים הפכו לשלוש. בזמן שאנחנו יושבים אני שם לב שהמוזיקה שליוותה את הערב הפכה להיות מוזיקה חיה. אני מסתכל ומבין שבאותו הערב יש בפאב "במה פתוחה"- כל מי שרוצה יכול לעלות, לנגן ולשיר, לעשות סטנדאפ, ובכללי לקבל 15 דקות של תהילה מול אנשים חצי שיכורים ומפרגנים.

הסתכלתי עליהם מנגנים ומחייכים ואמרתי ליאיר "תקשיב, עם כל השינויים שקורים לי בחיים עכשיו וחוש הזרימה הזה שפיתחתי, אני חייב לעלות מתישהו השנה לנגן ככה". באותו הרגע הברמן הניח את הצ'ייסר ערק שלנו על הדלפק, הסתכל עלינו ואמר "שמע אחי, זה לא בעיה. אפשר להכניס אותך כבר עכשיו אם אתה רוצה".

הסתכלתי על יאיר בהלם. יש גבול למה שאני עושה. אני אוהב לנגן, כיף לי ששומעים אותי, אבל ממש "לנגן על במה"? לא חשבתי בחיים שאני אעשה משהו כזה. כל כך לא אני. אף פעם לא אהבתי יותר מידי את אור הזרקורים. יאיר משך בכתפיים ואמר בפשטות "יאללה כוסומו."

בלעתי רוק ועניתי בשקט- "יאללה כוסומו". שני צ'ייסר אבסינט ירדו לנו בגרון תוך חמש דקות מהרגע שאמרנו לברמן שאני עולה. עוד צ'ייסר וויסקי נעלם בזמן שחשבנו על מה לעזאזל אני הולך לנגן ואז, קראו לי לבמה.

עליתי וסידרתי את הגיטרה עליי. היה נראה שאני עומד זקוף, אבל גיליתי שכשאני נכנס ללחץ קל הרגל שלי מתחילה לרעוד ומפריעה לי להתרכז. האדרנלין לא נתן לאלכוהול את המקום שלו להתבטא ולא איפשר לאפקט שקיוויתי לו לבוא - עוד טיפה של אומץ. הסתכלתי על כולם והתחלתי לנגן.

קיבלתי זמן לשלושה שירים בהם הצלחתי לשכוח את האקורדים, להתבלבל במילים, לאבד את הקול, לזייף טיפה ולרעוד הרבה. כנראה שזה לא היה נורא כמו שחשבתי, כי בסוף כמה אנשים הצטרפו ושרו איתי והיה פרגון כללי. המארגן של הערב אמר שהיה ממש לא רע בשביל פעם ראשונה ואם אני באמת רוצה להשתפר שאגיע גם בשבוע הבא. עשר דקות אחרי שנגמר, האלכוהול נזכר להשפיע ובקושי נרדמתי בלילה.

מאז מידי שבוע אני לוקח את עצמי לפאב עם החברים, מנגן, משתפר לאיטי, נהנה מאוד ולפני שעולה לבמה, מרים לחיים ואומר בלב לעצמי "לחיי כל ההחלטות שאקבל ב-'יאללה כוסומו' ".

// רון שמואלי

Your email was successfully saved