יש רגעים בחיים שהתחושה היא שחרב עלינו עולמנו. אין טוב, יש רק רע וכל המהות שלנו מתנקזת לשאלה מה עשינו ולמי, שכל החרא הזה מגיע לנו.
לפי האמונה שלי, מה שצריך לקרות - קורה, ואם רע לי עכשיו זה כדי שיהיה לי טוב יותר אחר כך. ואם לא טוב יותר, אז שאדע להעריך את הטוב הקיים.

כיום אני עובדת בתחום שמאוד מעניין אותי ותודה לאל גם מתגמל מאוד, אני גרה במרכז תל אביב ואני מסיימת את רוב הימים שלי עם חיוך, אבל זה לא תמיד היה כל כך טוב.
אם אני מסתכלת על עצמי אחורה, אני יכולה לראות אבני דרך גדולות שהחיים גלגלו אותי אליהן ואני פשוט לא התנגדתי.
אם לא הייתי שולחת קורות חיים לחבר ההוא שלמדנו ביחד לכל המבחנים - לא הייתי מקבלת את העבודה שאני בה עכשיו. אם לא הייתי לומדת תואר במדעי המחשב במכללה למנהל, מסלול ערב, כדי שאוכל להמשיך לעבוד במשרה מלאה, לא הייתי מכירה את אותו החבר.
אם לא הייתי מתחילה לעבוד בתור QA, לא הייתי חושבת בכלל על ללמוד את התואר הזה. תוך כדי התפקיד התחלתי ללמוד כתיבת סקריפטים והרעיון קסם לי. בחיי שלא ידעתי למה אני נכנסת.
אם המכרז לתפקיד הזה לא היה נפתח בדיוק כשהסתיימה שנת לימודי המוזיקה ברימון, בדיוק בזמן שהתאים לי לעבוד משרה מלאה ולהפסיק עם המשמרות, לא הייתי מגישה מועמדות. לא הייתי לומדת ונאבקת כדי להכנס לתפקיד ששינה לי את החיים.

אם לא הייתי עובדת בחברת ההייטק הזאת בזמן הלימודים ברימון, לא הייתי מגיעה לתפקיד הזה.
אם לא הייתי מכירה את האקס שלי, לא הייתי נכנסת לעבוד בחברה הזאת. הוא עבד שם בעצמו ולימד אותי את כל מה שהייתי צריכה לדעת כדי להצליח במבחנים. גם לא הייתי מביאה את הכלבה שלי שהכניסה לי כל כך הרבה אור ואהבה לחיים.

אם לא היינו נפרדים לא הייתי לומדת כל כך הרבה על עצמי ומבינה מי אני באמת.
אם לא הייתי לומדת במכינה קדם אקדמית למדעים מדוייקים באוניברסיטת תל אביב כחלק מלימודי טרום תעודה לא הייתי מכירה את אותו האקס. גם לא הייתי מכירה את תל אביב, עיר שאני כל כך אוהבת היום ואני לא מצליחה לדמיין את החיים שלי בשום מקום אחר.

אם לא הייתי מגישה מועמדות לעתודה לא הייתי מקבלת דחייה ונשלחת למכינה כדי לנסות לשפר ציונים ולעשות את הפסיכומטרי שוב. פסיכומטרי שעזר לי לקבל מלגה מלאה לכל התואר, אגב. מלגה שבלעדיה בכלל לא הייתי מעלה על דעתי ללמוד במכללה, ואם לא הייתי יכולה ללמוד במכללה לא הייתי יכולה ללמוד בכלל. היה לי מאוד חשוב לשמור על המשרה שלי.
אם לא הייתי צריכה להתמודד עם בת הזוג של אבא שלי והילדים שלה  (שבלשון המעטה - היתה התמודדות לא פשוטה באותה התקופה) לא הייתי קופצת על ההזדמנות לעזוב את הבית בגיל 18.5 וללכת ללמוד באותה מכינה.
אם אבא שלי לא היה פושט את הרגל לא הייתי חושבת על עתודה בכלל. הרי תמיד רציתי לעשות מוזיקה, אני שרה מאז שאני זוכרת את עצמי. מה זה לימודים גבוהים בכלל? אבל אין כסף ואני צריכה לחשוב על העתיד, אז כנראה שהכיוון הוא עתודה.

אם אמא שלי לא היתה הולכת לעולמה בגיל כל כך צעיר, אחרי מאבק ממושך ואינספור אשפוזים, אבא שלי לא היה פושט את הרגל. לא הייתי מתחילה לעבוד בגיל 15 ולא הייתי מפתחת מוסר עבודה של סוס. 
אם כל הדברים הרעים לא היו קורים, לא הייתי איפה שאני היום.

אני לא משלה את עצמי. זאת דרך מעט נאיבית להסתכל על החיים, כי לפעמים החיים חרא והם פשוט חרא כי ככה זה חיים.  אבל אם אני לא אכריח את עצמי לראות את הטוב בכל רע אני אהיה בנאדם מאוד דכאוני. אני חייבת להאמין באור בקצה המנהרה. חייבת להאמין שמישהו למעלה כן דואג לי ומסובב את הדברים לטובתי. 
אם לא הייתי מסתכלת ככה על החיים, היה לי מאוד קשה לקום בבוקר.

// תפארת כהן

Your email was successfully saved